ואמר להפלגה ולמשל שאפילו הכבוד לא נשאר לו כי אנשי׳ אשר היו בתכלית הגריעות והפחיתות היו מלעיגי׳ בו, ואחר שזכר כי האנשי׳ הצעירי׳ ממנו לימי׳ משחקי׳ עליו אמר גם כח ידיהם של שאר האנשי׳ המבזי׳ אותי על מה שקרה לי והם אנשי׳ שהם עומדי׳ בשלוה וכח ידיהם תעזור להם למה לי להצטער על זה כי ידעתי כי עלימו אבד כלח, כלומר שמחשבתם תהיה נאבדת מהם ולא תבוא לידי גמר במה שחושבי׳ עלי, כי כלח ענינו הראשון הוא הבישול, תבא בכלח אלי קבר ויהיה אבד כלח מושאל ממנו כלומר שמחשבתם לא תעלה בידם ולא תתבשל עמהם, כי יהיו בחסרון וברעב יחידי׳ וערומי׳ ויהיו עורקי׳ ונסי׳ למקומות היבשי׳ ושהם מבלי ישוב מפחד ומבושה, ותבוא עליהם בלילה אחת שהיא אמש שואה ומשואה ומחתה קרובה, עורקי׳ תרגו׳ נסי׳, שואה ומשואה שניהם ענין מחתה ושממה והרס מענין והאדמה תשאה שממה.

אמר זה על הרעבי׳ והערידי׳ שזכר וקראם הקוטפי׳ מלוח עלי שיח כי מרעבונם ילקטו הרך שבעשבי׳ לאכלו ויחפרו אחר שורש האילן הנקרא רותם להיותו לחמם ומאכלם, כי קודם עשותם זה גורשו מגו כלומר מתוך העם וברחו מן הישוב ובני אדם יריעו עלמו כהריע על הגנב מן הקלס והלעג שעושי׳ להם בני אדם כשהם נראי׳ בתוך העם.

[ו-ז] ואותם האנשי׳ הלכו לדור בין רגעי הנחלי׳ ובמקומות החזקי׳ מפחד בני אדם שלא יהרגו׳ שם על שגזלו ברעבתם מזולתם ונכנסו בחורי העפר ובכפי׳ שהם מקומות החלולי׳ והנסתרים — מענין יכפה אף שענינו יסתיר האף והחמה — ואותם שהם מפחדי׳ לגור בחורי העפר ובכפי׳ ילכו אחר השיחי׳ ובין האילנות וילינו בתוכם ויצעקו מקרירות הלילה ולא מחסה מזרם וממטר וילינו תחת החרולי׳ והקוצי׳ ויספרו שם ויתנגעו ונוהקי׳ וצועקי׳ — מענין וספח ה׳ — וי״מ מענק ספחני נא או מענין ונספחו על בית יעקב שהוא כמו ונקבצו, ויותר טוב ליחס הכבד בכבד כי יסופחו מן הכבדי׳ וכן וספח ה׳.

זה הפסוק נקשר עם ענין גם כח ידיהם, ואמר כי אחר שהזמן השליכם ארצה וסר כוחם נכאו מן הארץ וקראם בני נבל גם בני בלי שם, ואמר שאפילו אותם האנשי׳ יזכרוני בניגונם למשל מרוב השפלות שיראו בי, וכן תמצא שאמר הנביא על שפלות ישראל אני מנגינתם, ואפילו כשהם רוצי׳ לרוק אינם חוששי׳ בי והם מרקי׳ לפני כי חושבי׳ אותי לדבר מאוס.

וכל זה עושי׳ בעבור שהבורא פתח יתרי שהיה אוסר בו לבני אדם כשהיה בתקפו ועתה סר כחו, ויענני בנגעיו ורסן יראתו ופחדו שהיה עליהם שלחוהו מעליהם ויהיה יתרי כמו חבל ואפשר שהוא משל לחבל הזרוע והוא עורק גדול חזק יוצא מקצה החזה ומתפשט והולך עד כף היד והרופאי׳ קוראי׳ אותו חבל הזרוע, ונ״ל שהוא מענין יתר שאת ועתה לא נשאר לו אלא העינוי, והרמב״ן פי׳ יתר קשתו וכו׳.

פרחח הם הנערי׳ הדומי׳ לפרח ברכותם ובקטנותם, ואפשר שיהיה מענין אפרוחי׳ ובצי׳, ופי׳ שעשו כמנהג הנערי׳ שיקלו בזקני׳ ושלחו רשת ברגליו להכשילו ויעשו בעבורו מסלות עוברות על אורחות אידם, וי״מ ויסלו מענין סלון ממאיר; נתסו נתיבתי כדי שאעבור על ארחות אידם להכשל בהם ומה שיאמרו לי שהם יועילו לי הוא להותי לא לתועלתי ולא מצאתי עזר בשום דבר מענינם, או כונתם לא שתהיה רעתי תועלת להם אבל כלה היא להזיקני לבד, וכמי׳ הבאי׳ לעשות פרץ רחב הם באי׳ עלי והקיפו עלי והתגלגלו להיותם לי תחת שממה ושואה.

[טו-טז] נדיבתו ומעלתו נהפכה עליו לבהלות ומבוכה והיא נרדפת כרדפת הרוח לתבן או לקש כשישאנו מן האדמה וכמהירות לכת העב עברה ישועתו ומרוב צער וחולשה אחזהו ימי עני.

י״מ נקר כמו נעקר וא״א שהוא מענין נקרת הצור, יקרוהו עורבי נחל שענינו נקב ור״ל כי בלילה היה מרגיש כאלו עצמותיו נקובות במקבת וכן אחד ממיני הכאבי׳ יהיה מזה המין והוא כאלו ינוקב העצם, לפי שחלקום חברינו הרופאי׳ בספריהם, וכן אמר ועורקי לא ישכבון שהם העורקי׳ הדופקי׳ אשר בהם יתפשט הרוח אשר בלב ויוליכנו לכל הגוף, והרמב״ן פי׳ ע״ד זר מאד: ורודפי הרשעי׳ לא ישכבו על מטתם אך ילכו בלילה להתיצב עלי בבוקר השכם, וזה הפי׳ אין לו פני׳ מפני שאיוב לא זכר רק זה שהיה מענין גופו, ברב כח וכו׳ מפני שהלבוש דבק בבשר מהתכת הטרי מן הנגעי׳ ובהפרדו מגופו צריך לכח, ומרוב היותו דבק יחגור אותו כאזור וכפי הכתונת שהוא צר, ויהיה יתחפש מענין הפשטה כי בהפשיט הבגד יתחפש וישוב מה למעלה למטה.

י״מ הורני השליכני ואני אומר שהוא מענין ירה בים ור״ל הורני אבי בבית אמי להיות נמשל לחומר, וי״מ כמו אשר הורהו יהוידע כלומר למדני להיותי חמר, אני צועק אליך שתעורני ואתה אינך עונה לי, עמדתי י״מ בתפלה וא״א עמדתי מרעיד על כל מה שהפלגת לעשות בבשרי ותשתכל בי להוסיף על מכתי ותהפך ממדותיך להיות מרחם על הבריות ולי אתה נהפך לאכזר, וכן אם אתה תרצה להזיק לבני אדם תצוה לאחרי׳ שיזיקום אבל אתה בעצמך אתה אויב לי ולא ע״י שליח.

תעלני למעלה עד שתרכיבני על האויר למען הפליני ארצה, ותמוגגני כמו נמוגו כל יושבי כנען מנפעל ותמוגגני מפועל מרובע למשקל תכונן וענינו ימס בי הדין והמשפט ויצא מעוקל, כי אני ידעתי שאני עתיד למות וללכת אל המקו׳ אשר הוא בית מועד לכל בעל חיים על כן בעודנו חי אין לך לעשות לי כל זה.

שוע שם דבר משועי׳ שענינו חפשי׳ ור״ל הבורא אע״פ שיעשה לבריות מה שנראה שהוא חוץ מן הדין והמשפט לא ישלח יד למחות ולעשות כליה מכל וכל, כי בעי הבי״ת משמש ועי כמו וירושלי׳ עיים תהיה שענינו מחייה ואיבוד, אם בפידו כי אם יבוא פידו של האדם וזמנו להיות נשפט עם האל ישלח להן כלומר לבריותיו שוע וחופש כלומר כי בהיות האדם בא להיותו נספה השם יחמול עליו ויצילהו, וכל זה אמר איוב לרמוז למה שקרה לו ולמה שגמלהו השם טובה בסוף ימיו, כי זה הספר הוא משל והמחבר לעולם יאמר בו דברי׳ ניאותי׳ לכל מה שיספר ולכל שיקרה לאיש ההוא המיוחס אליו זה הספר, והמפרשי׳ לא פרשו בו דבר ראוי כלל, כי הקמחי פי׳ בקבר כלומר שלא ישלח ידו בהם כי שם ינוחו מיסורין ובפידו שישלח להם להמיתם תהיה להם תשועה, וי״א שבקבר לא ישלח האל ידו לעזור לו ולהחיותו אם בפידו אשר יבוא עליהם יזעקו וישועו אליו הנקברי׳ כענין לא ישוב עוד לביתו.

אם אני הייתי אדם מיואש מעשות הראוי, כלומר שלא הייתי בוכה לימי׳ הקשי׳ והם הצרות הבאות על האדם ולא עגמה נפשי בעבור צרת האביון, היה דין ומשפט עלי כי במקו׳ הטוב שהייתי מקוה היה בא אלי הרע ותחת שאיחלה לאור יהיה בא האפל אבל לא הועילני שום דבר.

אחר שהתחיל לספר קצת ממקריו תחת שהוא היה עושה הראוי בכל העניני׳ הוסיף ואמר כי מעיו רתחו מרוב הדאגה ולא קבלו מנוחה וכו׳ וכל בעל צרה יחשכו לו חושיו מפני שתתמעט בו החום הטבעי והרוח הנפשיי ויהיה נראה לו הדבר המאיר כאלו הוא דבר חושך, וכן הדבר הפוך במי שתגדל שמחתו בו עד שנראה לו שהאויר יהיה יותר מאיר משאר הימי׳, ולזה הענין נטה הנביא בזכרו חשכת הכוכבי׳ והשמש במפלת האומה, ועל גאולת ישראל והיה אור הלבנה כאור החמה כי כל זה משל על ריבוי השמחה והכבוד, ואם יש סכל או פתי שיפרש זה כפשוטו נאמר לו והלא האדם יתעור כשיראה לשמש רביעית שעה, ואם ישיב הסכל ויאמר כי יהיו הגופות שבעתים גם כן בכוחם ויסבלו אותה האורה, נשיב לו אם כן לא רווחנו כלום באותו התוספת ועוד מה תועלת בזאת האורה היתרה כי הכח והמופת אשר יעשה השם אמנם הוא לתועלת ולהצלת אומה או איש או למופת על דבר שעתיד להיות, אבל כל בעל שכל לא ישים ספק כי כל אלו העניני׳ אשר ידברו בהם הנביאי׳ כלם הם להפלגה ולמשל, ונשוב למקומנו ונאמר קמתי בקהל אשוע כי בימי בריאותי ותקפי הייתי קם על הקהל להתפלל ולשוע לשם ועתה אני הולך קודר.

זה הפסוק משל על ההתאוננות ועל הבכי ואמר שהיה קולו דומה לקול התנין ולהמיתו וכן לבנות יענה, תנים אמרו כי הוא מין מבעלי חיים שהייתי דומה להמית המקוננות וכן אומר ואמהותיה מתופפות כקול יוני׳, ושם יענה אין לנו ידיעה אמתית אי מזה מין מבעלי חיים הוא.

עור שהיה עליו שב שחור כי שרפה אותו המרה השחורה וכן עצמותיו נשרפו בו מרוב היובש, ובמקו׳ השמחה שהיתה לו היה לו אבל מבניו ובנותיו שמתו, ועגבי לקול בוכי׳ כפל לשון.