ברית כרתי שלא אראה דבר שאחמוד אותו ושאתאוה לו אם כן מה אתבונן וכו׳ כלומר שאין לי פחד שיצרי יהיה שולט בי ויכריחני להתבונן בבתולה ולהתיחד עמה, ומה הוא החלק אשר ראוי להיות לאדם עם האל אמנם הוא להיותו משולם ממנו אם לא חטא ואם חטא מה יהיה גמולו ונחלתו ממרומי׳, הלא איד כלומר שיהיו הרשע נמסר ביד האיד שיאבדנו ובעל האון נכחד מן העולם כי נכר ענינו שיהיה משולל מטובו ומבריאותו, וכל זה ראוי להיות כי הוא יתברך משגיח על דרכי האדם וידע כל מעשיו וגומל ועונש לבני אדה כפי מעשיהם באמרו כי הוא יראה דרכי כי כמו שאמר דרכי כן ירצה לומר בזולתו מבני אדם, ולא תפלא על היות איוב אמר הפך כונתו כי לכל זה כיון המחבר למען לא ירגיש כל אדם באלו הכונות הנבדלות והסתומות אשר יברחו מהם כמה כתות מאנשי׳ חכמי׳ בעיניהם ובעיני רוב אנשי העולם, ולא בזה המענה לבדו יצא איוב מכונתו כי בכמה מעני׳ עשה כן.

ותחש מענין חושה ויהיה כמו ותחיש והוא מהפעיל ופי׳ אם חש רגלו ללכת לעשות מרמה בשום דבר, אשורי ענינו פסיעות הרגל, מאום כמו מאומה או האלף נוספת ויהיה כמו כל מום רע, יהיה ענשי שאחרי׳ יאכלו מה שאזרע ומה שיצמח בארצי ישרש אותו אויבי.

כבר אמר ומה אתבונן על בתולה ולא היה צריך לומר אם נפתה לבי, אבל זכר זה לרמוז לחומר הנמשל לאשה, ור״ל שלעולם לא היה נמשך אחר התאוות הגופניות אשר חמר האדם סבתם, ועל פתח רעי ארבתי יהיה כמו בנת לרעי שענינו הרעיון והמחשבה ר״ל שלא היה מטה מחשבותיו אחר דברי׳ המפסידי׳ על שלמותו, ולפי הפשט לא נפתה אחר הנשי׳ לחטוא בהן ולא הלך לארוב על פתח חבריו לשמוע מה יאמרו או לראות מה יעשו, ואם הוא חטא באשה יהיה נענש באלה, כי היא זמה וכו׳ אמר על האשה הנבעלת לאחרי׳ ואמר גם כן עליה שתזנה על בעלה כי אש היא, ובכל תבואתי תשרש זאת האשה אשר אשתי כל זמן שעליה יכרעון אחרין והוא שעונה גורם עלי שתבואתי תהיה משורשת ותביאני לידי עניות, פלילי י״א כמו ונתן בפלילי׳ ויהיה פלילי כמו נדון, ונ״ל מענין פליאה כלומר עון מופלא כי אע״פ ששרשו אינו מענין פלא ענינם אחת כמו שמצינו הרבה מלות ששרשם משתנה וענינם אחד.

לא היה מראה כחו על עבדו ואמתו בהיות ביניהם שום משא ומתן, הלא בבטן שהוא הרחם אחד הוא לכל הנבראי׳ ומיוחד לתולדת האדם, ודוחק הוא לפרש אחד על הבורא שכבר זכר אותו באמרו עשני עשהו עושה האדם ויוצר אותו, ונוכל לפרש עושהו עושה הבטן כלומר כי כמו שעשה הבטן בגוף האשה ונתן בה הרחם כן עשני השם ובראני בתוכו.

לא מנע הדלי׳ מתאותם כי השלי׳ תאותם ממאכל ומכסות ומן הדומה לאלו, כי מנעורי גדלני החסד כאב ומבטן אמי אנחה עמי הצדקה, וזה אמר להפליג כמו שאמר הנביא בטרם אצרך בבטן ידעתיך וכו׳, וקמחי פי׳ גדל עמי היתום והיה לו כאב ומבטן אמי אנחנה האלמנה ואכבדנה, ברכוני חלציו בעבור כי יתחמם מגז כבשיו שעשה ממנו לבוש כי הגז הוא הצמר שגוזזי׳ מן הכבשי׳, וזכר החלצי׳ מפני שהקרירות מזיק בהם יותר משאר המקומות שבגוף, אם הניף ידו על יתום לגעור בו וגם כי ראה בשער שלו מי שבא לעזור לו לא הניף ידו אפילו על האויב לנקום נקמתו ממנו וכו׳.

לפי הפשט לא היה רוצה לראות אפילו אור השמש ולא אור הלבנה כדי שלא תהיה מתפשט בו השמחה, וזאת הכונה תמצאנה לשלמה לב חכמי׳ בבית אבל, טוב ללכת אל בית אבל, לשחוק אמרתי מהולל, ואולי רמז בזה על ענין אחר יותר גדול מזה והוא שלא היה נמשך במחשבתו אחר דברי׳ הטבעיים אשר לא סרו ולא יסורו מהיותם הולכי׳ אחר סדר טבעם כאור השמש והירח להיות חידושם והתחלת זמנם מסופק אצלו, כלומר אם הם מחודשי׳ או קדמוני׳ כמו שהוא מסופק אצל הרבה חכמי׳ מאומות העולם, כי שזכר השמש והירח הוא הדין בזולתם מן הגרמי׳ העליוני׳ כלם אבל זכר שני אלו שהם מפורסמי׳ ונגלי׳ לכל העולם, ורצה לומר בזה שאם היה לבו נפתה בשום זמן להאמין באלו הנסתרות מה שלא היה ראוי להאמין בהם לא שהה עד שנשק ידו לפיו, כלומר ששתק מזה ומעלות ענינו על מחשבתו כי כן דרך מי שנתחרט שישים ידו לפיו כמו שאמר שים ידך על פיך, וראיה על זה שפרשתי לך שאמר גם הוא עון פלילי כי כחשתי לאל ממעל, כי על היות רואה אור כי יהל וירח שהולך יקר לא היה בעבור זה עון פלילי ולא היה מכחש לאל, אבל מי שרגיל להודות על האמת ויש בו צד עיון בחכמה יוכל להבחין בשכלו כי סדר אלו הדברי׳ שזכר איוב בשני אלו הפסוקי׳ אינו אלא לרמז בו ענין נסתר שצריך להשען בו ולקחת ממנו משל על שאין ראוי לחשוב בדברי׳ העמוקי׳ והמסופקי׳ אבל ישתוק האדם מהם ואם חשב בהם יהיה מתחרט עליהם, כי מי שיהיה מסופק על חידוש העולם אשר העידה עליו התורה ראוי לומר שהוא עון פלילי ושהוא מכחש לאל ממעל; וי״א על שהקדמוני׳ היו עובדי׳ לשני המאורות אמר איוב על עצמו כי לא היה עובדם בסתר, והרמב״ן פי׳ על פני׳ אחרי׳ זרים (ע״ש) שאיוב לא ספר בגנות הירח אבל בא לספר בשבחו ושהוא משמח לב האדם בהליכתו, וקראו הולך מפני שהוא סובב כל גלגלו בחודש אחד כאשר יסובב השמש גלגלו בשנה אחת, וקרא אותו יקר בעבור השמחה מפני שזה השם מחובר עם מיני השמחה כאמר אורה ושמחה וששון ויקר, כי ד׳ אלו השמות הם ממין אחד בשמחה.

חזר לענינו הראשון שאמר אם אשמח כי רב חילי ואמר שהוא לא שמח על איד משנאיו ולא היה מתעורר בנפשו לבקש הנקמה, ואין הפסוק נקשר עם הפסוק שעליו כי לא יאמר כחשתי לאל אלא על ענין האמונה אשר תלוי בה איבוד הנפש כי על היות האדם שמח בפיד משנאיו אין בו לא איבוד נפש ולא איבוד גוף.

י״א לשאול באלה נפשו ר״ל נפש שונאיו שזכר, ונ״ל שלא היה דומה לשאר אנשי העולם שעל מעט דבר הם נשבעי׳ על נפשם ואינם חוששי׳ אם יחניפו בזה אבל הוא לא חטא בלשונו בזאת השבועה ולא שאל בה, כלומר בשבועה.

י״מ שאנשי ביתו היו שונאי׳ אותו כשהיה אומר להם שיקומו בלילה לפתוח לאורח הבא אליו ושהיו אומרי׳ על איוב מי יתן שנשבע מבשרו בעבור שהיו טורחי׳ בעוברי׳ ובשבי׳ שהיו באי׳ לביתו ואין זה הפי׳ רחוק בעבור קשירת שני הפסוקי׳.

לא היה כהרבה אנשי׳ שאינם מתודי׳ על חטאתם והם מכסים על עונם וטמוני׳ אותם בתוך חיקם, כי בחובי כמו בחיקי על שם שהחיק הוא מקו׳ מוכן להחביא בו, ומן הנכון לפרש כאדם ר״ל כאדם הראשון שאמר כי ערום אנכי ואחבא ולא הודה בחטאו כי היה לו לענות לבורא חטאתי כי אכלתי ועל כן נחבאתי מפניך.

אמר כי במקו׳ שהוא היה עורץ ומפחד עם רב בוז משפחות יתיתני, כלומר אדם גרוע יפחידני וישברני ומרוב בושתי אני עומד דומם ולא אצא חוצה.

תוי מענין והתיות תו, ויתו על דלתות השער, שענינם רושם וכתיבה, וכל אלו הפסוקי׳ כפשוטם והוא שאיוב היה מבקש שהיה נשמע ושהשם יעננו וכו׳ ויעשה כבוד למי שישמע ולמי שיכתוב דבריו.

אמר שהאדמה לא תזעק עליו מרציחה שעשה כמו שאמר קול דמי אחיך, ויתד תלמיה יבכיון על חמס שעשיתי לשום אדם, תלמיה כמו תלמי שדי והוא נגזר מלשון ערבי או שלשון ערבי נגזר מן העברי; ואמר שלא אנס שום אדם מעובדי האדמה ולא אדם אחד שיקח מפרי האדמה בלא כסף ובלא מחיר כמו שדרך עוברי דרכי׳ לעשות כן, ולא נתן מפח נפש לשום אדם על אונס שעשה לו מפרי אדמתו.

העניש עצמו שיצא רוח תחת חטתו ותחת שעורתו תצא באשה, שם נפרד מבאושי׳. תמו דברי איוב שלא הוסיף עוד לדבר עם חבריו, וכל אותם המפרשי׳ שאמרו הכותב אמרו, וכן כלו תפלת דוד בן ישי, כלם טעו בזה כי המחבר ספרו הוא מוכרח לחתום ספרו ולהודיע לקורא באי זה מקו׳ יכלו דבריו. ואין ספק כי איוב כיון לסתום דבריו בזה המשל להיותו רמז על כונתו ושהסבה מן העניני׳ מעניני המציאות אינם הולכי׳ על סדר הניאות להם, אבל לפעמי׳ יסורו על מה שיהיה הפכם ועל זה אמר תחת חטה יצא חוח.