כתר הוא מכתר, כלומר כבדני מעט עד שאספר לך דברי, וי״מ כמו כתרו את בנימין שענינו המתנה, כי עוד לאלוה בעבור אלוה, כלומר שאבאר לך בדברי׳ שאתה דברת כנגד האל ואני אטען עמך במקו׳ האל עליהם.

למרחוק י״מ לענין מן הריחוק והוא שהשם הנכבד שהוא רחוק מכל רחוקי׳ וקרוב מכל קרובי׳, ונ״ל למה שהוא רחוק מאיוב להאמינו ובזה ישא אליהוא דעו וידבר בו, ובו יתן צדק לבורא שהוא פועלו ויוצרו.

י״מ תמים דעות מצד דעתו התמימה, עמך אם הוא רחוק עמך וידע מחשבותיך, ורמב״ן פי׳ תמים דעות הוא ועמך כלומר שהוא משגיח בך, אבל פירושו הנכון הוא: אני אדבר לך דברי׳ שלא יהיה בהם שקר, אבל אם הייתי אומר לך דברי שקר תמים דעות שהוא האל יהיה עמך להעיד עלי ולהכחישני בהם.

מפני שאיוב אמר הטוב לך כי תעשוק כי תמאס יגיע כפיך אמר לו אליהוא אע״פ שהאל גדול וחזק והאדם הבל אינו מואס בני אדם אע״פ שהם נבזים לפניו, כי בריותיו הם ואינו עושק אותם שלא ישגיח בהם והוא גם כן כביר כח לב להאריך על החטאי׳ ולהמתן להם, לא יחיה לא יניחנו כל ימיו בשלוה כי טרם מותו יפרע ממנו אבל יאריך לו, ומשפט עניים יתן ברשעי׳ קודם מותם.

אני תמה על רמב״ן מה ראה להביאו על פסוק זה אותם הדברי׳ שכתב, בהביאו ראיה על ההשגחה ושאר פסוקי׳ לא זכר בהשגחת צדיק, אבל אמר כי עיניו על דרכי איש, כי כל לבות דורש ה׳ וכו׳ — ואת מלכי׳ לכסא, וישי׳ הבורא ג״כ עיניו על המלכי׳ הראוים לשבת בכסא מלכותם ויושיבם לנצח בכסא מלכותם ויגבהו, והמלכי׳ או שאר האנשי׳ אשר אסיריי בוקים על מרים ילכדו ויפלו ביד שונאיהם ויעמדו במאסרם בחבלי עוני, ויגד להם פעלם כלומר שירגישו בעצמם כי על עונם ועל חטאתם קרה להם מה שקרה ועל כי גבר עונם בהם וכבדה חטאתם, ויגלה אזנם להודיעם שישובו למוסר התשובה ויאמר להם קודם זה כי ישובון מאון.

אם ישמעו לדברי השם ויהיו עובדי׳ אותו בלב שלם יהיו מכלי׳ ימיהם ושנותם בטובה — שלח הוא הסייף וכמוהו איש שלחו המים (נחמיה ד׳) — ואם אותם האסורי׳ לא ישמעו ימותו בלא דעת וחכמה, וכל זה משל לענין נפש האדם אשר תנצל האדם בחכמתה ושלמותה מן המות וינצל גם הגוף עמה. וכבר זכר מזה הענין במענה הראשון אבל שנה הדברי׳ והמלות וכל זה עשה לחיזוק דברי המשל.

הרשעי׳ לא ישיגו לצעוק לאל אלא יוסיפו אף והבורא אסר אותם ושם אותם ושם אותם בחבלי עוני, וי״מ לא ישועו כי אסרם על אשר לא ישועו לאל, וימותו בנערותם וחיתם שהיא נפשם תעמוד עם נפש הקדשי׳, הפך הקדושי׳, והם המעמיקי׳ והמשחיתים.

עני בענין הוא הצדיק שאינו הולך אחר תאותיו הגופניות, ויגל בלחץ אזנם הוא כענין ויגל אזנם למוסר, בלחץ ר״ל בעודם לחוצי׳ מצרותיהם וממכאוביהם כמו שאמר תשב אנוש עד דכא וכו׳.

כל המפרשי׳ טעו בפרשם זה הפסוק, מפני שאליהוא לא בא בזה להודיע לאיוב מה יקרה לו בסוף ימיו, כי אם לא היה ספר איוב משל כמו שיאמינו רמב״ן וא״ע לא אליהוא ולא חבריו היו יודעי׳ מה ייטב השם לאיוב בסוף הימים, אם כן לא יהיה אמר לו אליהוא שהשם יושיבוהו במקו׳ רחב על שסבל מכאוביו, כי אם בלדד אמר לו שסופו יהיה לו טובה באמת אמר זה על תניי אם אתה תשחר אל אל כי עתה יאיר עליך ושלם וכו׳ אבל אליהוא לא הקדי׳ שום תניי, ע״כ אומר אני: אחר שזכר אליהוא מה שיקרה לאדם עם נפשו ועם האל בזה העולם אמר לאיוב ואף הסיתך ר״ל דעתך הסית אותך וסברתך שקבלת מפי אדם צר לא מפי איש צדיק וחכם, רחב לא מוצק ר״ל התרחבת בדברי׳ נוכח השם בלא שורש, כי ענין מוצק הוא משל לשורש הענין והאמונה ע״ש שהמוצק הוא היסוד החזק המוצק על הארץ אשר יבנו עליו הבתים, ונחת שלחנך ר״ל למדת זה הדעת וזאת האמונה מתחלת גידולך בהיותך עומד על נחת שולחנך אשר היה מתחלה מלא דשן כשהיית גדול מכל בני קדם, כי בטחת על עשרך וכשחלו עליך הצרות פטרת לשונך ודברת נוכח השם, והראיה על זה הפי׳ שאמר אחר זה ודין רשע ר״ל שמלאת פיך וידיך עם דעת הרשעי׳ והכופרי׳ ולא ידעת כי דין ומשפט יתמוכו האמת ויעמידוהו על מקומו ועל כנו, או נוכל לפרש דין ומשפט יתמוכו שהאנשי׳ שהם יודעי דת ודין יסמכו ויעמידו הדין והמשפט על בני האדם, וי״מ זה הפסוק בלא קשירה: זעם השם שהרשע נדון בו ממנו מלאת, דין ומשפט יתמוכו אותך בצרה, וגם הרמב״ן מלא ידו אחר זה הפי׳ אבל שנה הדברי׳ והוסיף בהם.

זה הפסוק נקשר מאוד עם הפסוקי׳ שעברו והוא שאמר אם אתה מלאת עם דעת הרשעי׳ תבוא החמה ויסית אותך המסית בריבוי, כלומר מאוד מאוד להכשילך עד שרב כופר לא יוכל להצילך ולנטות אותך מכשלונך, והמפרשי׳ מפני שלא ידעו לפרש ואף הסיתך הוכרחו לפרש זה הפסוק הפוך מפירושי: ״כי בעת החמה שמא המשפט יסיתך בהכות אחרי׳ והענין המשפט יצילך ולא רוב ממונך״ זה מה שפירש הקמחי, וי״מ שלא נטו אחריו ופרשו בו ואמרו כי חמת האל פן יסיתך וישליכך עם ספוק ממונך הגדול שלא יועיל ביום אף ה׳, זה מה שכתב הרמב״ן.

שועך שם דבר מן ולא נכר שוע לפני דל, וענינו נדיבות ומעלה ר״ל שהנדיבות והמעלה לא יצילו לאיוב מן הצרה ולא כל מאמצי כח גם כן יצילוהו ממנה. ונוכל לפרש ג״כ שועך מענין לרוחתי לשועתי ומענין עני משוע, ויהיה היערך היסדר ר״ל היערוך שועך דברי׳ לפני האל לבל תבואך צרה, או יעזרוך כל מאמצי כח להצילך כי צר כמו צרה בצר לו אקרא, והקמחי פי׳ היערוך ממונך שלא תהיה בצרה והענין ההון והכח לא יועילו ביום צרה זולתי דין ומשפט יתמוכו היא קשורה בטלה, ורמב״ן לא הטיב במה שחלק זה הפסוק לשתי כונות (ע״ש).

הקמחי פי׳ אל תשאף הלילה אל תהיה חפץ לראות הלילה שיעלה השם עמים ממקומם ויאבדם, והרמב״ן פי׳ ״אל תשאף הלילה ואל תקוה בקר כי בטרם בקר יעלו עמי׳ תחת מאמצו כח כי יסורו ממקומם״, והיה ראוי לו לבחור בשתיקה מלפרש הפסוקי׳ בדברי׳ שאין להם טעם, אבל נ״ל אל תשאף מענין באות נפשה שאפה רוח, שענינו שתמשוך הרוח בפיה מרוב תאותה לקרר שריפתה אשר בתוך גופה, וכן שואף זורח הוא שענינו היות השמש מושך עצמו לצד מעלה בסיבוב גלגלו וזורח שם במקומו הידוע אשר שם זרוחתו, וכן כאן ענינו אל תמשוך עצמך לאותה הלילה שיהיו בה עמי׳ נגזרי׳ ונגפי׳ במקומם, לעלות מענין אל תעלני בחצי ימו ר״ל אל תכריחני, וזכר הלילה מפני שדרך הרשעי׳ להיותם נענשי׳ ומתי׳ בלילה, הפך לילה וידכאו, רגע ימותו וחצות לילה.

אחר שאמר לו שישמור עצמו מהיותו נמצא בלילה אשר תחול בה הרעה, אמר לו בביאור השמר אל תפן, שמור עצמך מהשגיח באון ושלא תשתפנו עם אמונתך, או אל תפן אל דעת אנשי האון אשר יפסידו עליך אמונתך כי יאמרו עליך בני אדם כי על אמונתם הרעה בחרת מתוך עניות דעתך ושלא בחכמתך, והקמחי פי׳ ועל זה האון בחרת מרוב עונו ומרוב צער בהצדיקך נפשך או על זה שתהיה נשמר ראוי לך שתבחר מעת העוני.

אחר שזכר לו העניות ראה מן הנכון שיזכור לו הרוממות, ור״ל כי כמו שהשם יתן לאדם העניות והשפלות כן יתן לו כח לתת הרוממות למי שירצה, ושאין כמוהו ותברך מלמד ומורה לבני אדם הדרך הישר והנכון ע״ד שאמר הפסוק הנה נתתי לפניך כי הנתינה לפניו היא ההודאה בעצמה, ואחר כן אמר שאין בעולם מי שיהיה פקיד על דרכו השם זולתו ית׳ ולא מו שיורנו על פעולותיו ע״ד הפסוק מי תכן את רוח ה׳ וכו׳.

פי׳ זכור לעצמך שתשגיא ותרומם דרכי האל לדעת שהם דברו פלא ושאין מי שיוכל לדעת סודם, אשר שוררו ר״ל אשר זה הרוממות והעילוי אשר לבורא הנה ספרוהו ושוררו בו בתוך דבריהם אנשי׳ מכירי׳ מעלת השם, ופלאות דרכיו ומעשיו כמו הנביאי׳ והדומי׳ להם כמו שאמר ישעיה רוקע הארץ וצאצאיה וכו׳ ודוד אזכר מעללי יה, כי אראה שמיך וכו׳, וכל בני אדם ראו וחזו בפועל השם וידעו כי הוא שגיא ורם, אבל האדם שהוא בעל חומר מתעפש מה שיוכל להביט בעניני השם ולעיין בו הוא ענין רחוק והבטה רחוקה, מפני שהחומר הוא המבדיל בינינו ובינו, ונתן הטעם והסבה בזה בפסוק הבא הן אל וכו׳, כלומר מפני רוממותו לא נדע סדר הנהגתו ולא נשיג איכות פעולתו וגם לא נדע מספר שניו מפני שאין לו התחלה ולא יצוייר בו זמן קדם לו כמו שיצויר זה בשאר הנמצאי׳ עד שהחקירה על זה תהיה בטלה.

קודם שאפרש לך זה הפסוק אקדי׳ לך הקדמה שהיא מוכרחת להקדימה בזה הפסוק והוא זאת, דע כי אחר שתפש אליהוא על איוב בהיותו מצדיק עצמו על הבורא בא לזכור לו רוממות השם לרמות לו בזה כי אין לשום אדם יכולת לדעת סדר הנהגתו ית׳ איך היא ועל כן אמר לו על זה זכור כי תשגיא פעלו, ואחר שבאר זה הענין בכלל בשלשה אלו הפסוקי׳ למעלה מפסוק כי יגרע נטפי מים, בא להאריך עמו בדברי׳ אלו ולבאר לו בפרט מפלאות השם וממעשיו העצומי׳ והנוראי׳ והם הדברי׳ הטבעיים הפועלי׳ והמתפעלי׳ תחת גלגל הירח, והודיעו בזה כי כמו שהפעולות אשר יעשה הבורא ית׳ אינם כדמות פעולתינו ולא יקבצם גדר אחד ולא יחס אחד, כן אין לשום אדם לחשוב על שום אדם שיתחדש עמו ממקרה רע או זר מאד לבקש לו סדר הנהגה כשאר הנהגותינו הרצוניות, ועל כן תמצא שאיוב לא ענה לאליהוא על זה כלל, ותמצא גם כן כי כשהבורא נכנס על דברי איוב וחבריו לא התוכח עמו בשום דבר בעולם כשאר החברי׳ אבל התחיל לספר לו הדברי׳ הטבעיים כולם לא הניח דבר במציאות שלא זכר לו, עד שהתחיל דבריו ואמר לו איפה היית ביסדי ארץ התחיל מן הנקודה האמצעית וגמר במקיף לה באמרו את כל גבוה יראה שהוא הגלגל העליון כמו שאפרשנו במקומו, ועל כן לא הושיבהו איוב ולא התוכח עמו אבל סכל עצמו לפניו ואמר לו כי כל מה שטען עם חבריו היו דברי׳ בטלי׳ ונאמרי׳ בלא דעת ולא תבונה באמרו לכן הגדתי ולא אבין, כלומר שהגדתי לחברי בעניני׳ שלא הבנתי עד עתה, נפלאות ממני ולא אדע שמעתי ממך נפלאות שלא ידעתי ענינם ולא איכות התחדשם ויצירתם אם כן איך אדע שאר הנהגותיך עמי על כן אין אלא לשמוע ואתה תדבר ותשאלני ותודיעני, כי כשענה איוב במענה האחרון שלו לבורא שמע נא ואנכי אדבר אינו רוצה לומר שהוא יאמר לבורא שמע נא ואנכי אדבר אבל בא הפסוק חסר כי משפטו לומר אין לי אלא שתאמר לי שמע נא ואנכי אדבר, והראיה לזה היא שאיוב אמר לבורא אשאלך והודיעני והוא לא שאל לבורא דבר ולא השם ענהו עוד, אבל חתם איוב דבריו ואמר לשמע אזן שמעתיך ועתה עיני ראתך על כן אמאס ונחמתי על עפר ואפר ולא היו עוד דברי׳ מהשם לאיוב ולא מאיוב לשם והבן כל מה שפרשתי לך עתה והתבונן בו כי הוא דרך יפה מאד, ויתבאר לך ממנו שהספר הזה הוא משל ושכל אלו העניני׳ סודרו כך בכונה מן המחבר להסיר ספקות בענין ההנהגה האלהית בזה העולם, והרב אור הגולה הוא אשר העיר את רוח כל בעל דעת להבין כונת ספר איוב בכללו בפרק כ״ב ובפרק כ״ג נחלק השלישי מספר מאיר חשכי׳ הוא ספר מורה הנבוכי׳ והוא זצ״ל היה הראשון אשר הועיל לכל הבאי׳ אחריו בזה הספר ר״ל ספר איוב תועלת שלמה, ואחר שהקדמתי לך זאת ההקדמה אשוב לפרש זה הפסוק אשר ההכרח הביאני למה שהקדמתי בו. המפרשי׳ שראיתי פירושם על ספר איוב היו. ב״ע והקמחי והרמב״ן שהיה מנכבד קהל גירונא קרובה מארצי ברצלונה עיר מושבי ומושב בית משפחתי מימי קדם, ואני זרחיה בן יצחק הצעיר בתוך משפחתי בראותי כי קצרה ידי המפרשי׳ האלה שהם הראשוני׳ ולא פרשו בספר איוב כמספיק כי ראב״ע הוא הראש קצר מאד והאחרי׳ האריכו מעט ולא באו עד תכלית הספר ולא אזנו וחקרו אחר סודותיו ולא ידעו מוצאיו ומובאיו, ואפי׳ בפשט הפסוק כמו שראית בפירושי זה לא הצליחה מלאכתם ולא הבינה דעתם כי אם באחד מני אלף, על כן קדמתי אני למלאות חסרונם ולתקן עיוותם ותפשת על מי שתפשתי ופני שום מפרש לא נשאתי והארכתי לדבר ולפרש כאשר בלבבי, ולא חששתי על הלואי׳ אשר אמרו כי הארכתי ולא ידעו כי אני באמת קצרתי לפי כונת הפסוקי׳ ולפי החכמה אשר תכיל בהם בזה הספר, אבל הדור הרע הזה אשר מחכמה משולל להוט אחר הממון והשלל עוררי חנית קנאתם על ריוח הפשוט האחד על שלש מאות חלל ובערו בית החכמה כאשר יבער הגלל, ונאמר כי שלשה המפרשי׳ שזכרתי למעלה הלכו בזה הפסוק אחר דעת אחת והוא שפרשו כי יגרע נטפי מים ימנע נטפי מים ופעם ירדו מזוקקי׳, ופירושם זה בטל ואין לו ענין כי אליהוא לא בא לספר בתחלת דבריו הטבעיים העדר המעשה והפעולה אשר לאידי׳ כי כשיתחיל שום מחבר ספר לספר בדברי׳ הטבעיים לא יתחיל בהעדר אבל יתחיל בדבר פועל או מתפעל, כי מחבר זה הספר לפי דעת רבי׳ היה אדון הנביאי׳ והחכמי׳ כלם והוא משה רבינו וכשהתחיל לדבר בדברי׳ הטבעיים המיוחסי׳ לאליהוא התחיל בדבר הקרוב מאד והנראה לעין תמיד, ולעולם יתחיל אדם בנקל וזכר מעשה האידים העולים שהם סבת המטר כמו שבאר הפסוק על זה במעשה בראשית באמרו ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה, ועל כן אמר אליהוא כי יגרע נטפי מים ענינו שהבורא ירצה שירדו הגשמי׳ יגרע נטפי מים ממקומם שהוא העבים ואז אותם הטיפות יזקו מטר בהיותם נתכות ארצה לאידו שענינו בעבור אידו של מטר, כי האידי׳ העולים מן הארץ סבה קרובה למטר בהעתרם והתקבצם, או יהיה כינוי לאידו חוזר אל הארץ כלומר לאיד יעלה מן הארץ, ותהיה למ״ד לאידו כלמ״ד אמרי לי אחי הוא, ויהיה נטפי למשקל נבכי ים והנונין נוספות כי נבכי מענין מבכי נהרות, ובפסוק הבא אחר זה באר ענין רדת המטר המתהוה מן האידי׳ והוא מה שאמר אשר יזלו שחקי׳ ירעפו עלי אדם רב.

כי מאותם הטיפות יזלו השחקי׳ מטר, כי שחקי׳ שם משותף פעם יאמר על השמי׳ בעצמם ופעם יאמר על ענני׳, ירעפו כמו יערוף כמטר לקחי, עלי אדם רב על בני אדם שהם רבי׳.

יבין זאת המלה נגזרת מלשון הערבי שאומר בדבר שיש הבדל בינו ובין זולתו בַוַן, והלשון מושאל כי מה שהוא מבואר הוא נבדל מזולתו ועל כן יהיה בזה המקום יבין כמו יבדל כלומר שיפזר העבים ויבדיל קצתם מקצתם אחר רדת המטר, אמנם תשואות הוא מענין תשואות חן חן לה ונקרא העב המסודר בהנחתו קצתו על קצתו תשואות כי סדר הדבר הנאה נקרא תשואות על שם שהוא משיא את האדם בנעימות סדר מדרגתו.

ואמר כי הבורא כשירצה לפזר הענני׳ שלא ירד עוד גשם יפרשו על אותם הענני׳ אור השמש להעבירו ארצה וזה אחר שכסה מטר שרשי הים שהם הנהרים והיארים השופכי׳ בו תמיד השומרי׳ אותו והמעמידי׳ אותו על הנחתו הטבעית, כי לולי הנחלי׳ השופכי׳ אל הים היה הים ברוב הימי׳ הולך וחסר ומתגלה בקצותיו גילוי מבואר ובעבור זה קרא הנהרות והנחלי׳ שרשי הים, וזה מה שנ״ל לפרש בו והוא היותר נכון, ולא ראיתי מפרש שפי׳ בו מה שראוי לכתבו כל שכן להאמינו, כי הקמחי אמר ושרשי הים כסא הוא התהום ועיקרו יכסה בעבי׳ כי שם יעלימם ויסתירם, ואיך יהיה פירושו ראוי לקבלו כי אפי׳ המפרש הזה לא הבין עצמו כשכתבו בפירושו, וגם א״ע דלגו ולא פרשו, ולפי דעתי כי באמרו כסה ירצה לומר שימלא אותם הנהרות ממים רבים ברדת מטר על הארץ עד שאפילו שטח הארץ יתכסה מהם בהוסיפם והתפשתם חוצה.

אב״ע פי׳ כי בם עם האור והעב, ואין צריך זה אבל יהיה כנוי בם חוזר אל נטפי המים אשר מהם המטר ידין עמי׳, כי העולם תלוי בגשמי׳ אם יהיה מטר יהיה הזרע ואם לא יהיה מטר ייבש הזרע ושאר הצמחי׳ ולא יהיה אוכל לכל בעלי חיים, למכביר פרשו בו שענינו לרוב מענין וכי כביר מצאה ידי, ונ״ל כי יהיה למכביר כמו מלין יכביר ויהיה נגזר מלשון הערבי שיאמר לספור ולהגדה כבר ומוכביר בכף רפה, ויהיה למכביר מוגד ומחוא שהם כל מיני בעלי חיים המתהוים והמתחדשי׳ לעולם.

על כפים כסה אור ויצו עליה במפגיע, יגיד עליו רעו מקנה אף על עולה. ראב״ע פי׳ על כפיס הם העניני׳ והביא ראיה מן ושכותי את כפי עליך ופי׳ ויצו עליה במפגיע ויצו על השמש במפגיע והוא הגשם של הענני׳ כאלו פגעו בשמש בעבור מרוצת העבי׳, והקמחי פי׳ ויצו עליה במפגיע באור ויצו על העב באור המפגיע בעב לכסותו ולהעלימו, ואין הפרש בין שני הפירושי׳, וגם י״מ במפגיע מענין תפלה כמו ויפגע במקום, וענינו שהשם יצוה לעבים בעבור המתפלל עליהם שירדו מהם גשמים, אמנם נ״ל כי נוכל לפרש זה הפסוק על פני׳ אחרי׳ נמשכי׳ אחר הענינים הטבעיים והוא שיהיה על כפים כסה אור העב המתנשא למעלה והוא כדבר עומד על כפים והוא מכסה ומוחץ האור שלא יזרח על הארץ מרוב עביו וקדרותו, ויצו עליה במפגיע צוה האל על אותה העב ברוח המפגיע בה והמתרוצץ בתוכה עד שיתחדש בה מה שיתחדש מתנועה חזקה ועצומה קצתה על קצתה, עד שיגיד עליו כלומר על זה המעשה רעו שענינו מענין תרועה וקול והוא הרעם, וכמוהו וישמע יהושע את קול העם ברעה, מקנה אף על עולה כל המפרשי׳ הסכימו שענין מקנה הוא מקנה הבהמה והצאן הרועי׳, כי אמרו כי הצאן רובץ ושוכב על צד ימינו כשהמטר מזומן לרדת, ופרשו אף על עולה על הענין העולה, והרמב״ן פי׳ מקנה מענין קנאה והביא ראיה מסמל הקנאה המקנה, וזה אינו עובר אצל בעלי דקדוק הלשון כי סמל הקנאה המקנה הוא פועל מהפעיל והמ״ם בו סימן על ההפעיל ומ״ם מקנה אף על עולה כמ״ם מראה משתה מצפה, ומה שהוא קרוב אצלי מאד לפרש בזאת המלה הוא שיהיה מקנה מענין קנין ויהיה נאמר ע״ד ההשאלה על הדבר הנקנה באויר מרבוי האדים העולי׳ אשר מסבתם ומכוחם יתחדשו הרעמים בעבים.