[א-ב] אחר שזכר אליפז ענין הנבואה שאמר לו ששום אדם אין לו ידיעה אמתית בעניני הבורא והנהגתו עם הבריות חזר לאיוב ואמר לו קרא נא היש עונך כלומר קרא נא עדת החכמי׳ והנבוני׳ עם תמצא מי שיענה לדבריך ויאמר לך אלא מה שהגדתי לך והוא שיאמרו לך כי לאויל יהרג כעס וכן הפתי תמיתנו קנאתו, ורמז בזה על כעס איוב ועל קנאתו על דרכי השם שאינם הולכי׳ על סדר אחד שוה ואחר כן האריך לדבר אליפז על האוילי׳ והרשעי׳ מה שיקרה להם והתחיל

[ג-ה] ואמר: שהוא ראה אויל משריש כלומר חזק וקיים בביתו בלא שום פגע רע ואקב נוהו פתאום אמרתי בעצמי וחשבתי שאי אפשר שישאר אותו הרשע וביתו באותה השלווה כי לבסוף ילך הוא וביתו לאבדון, וזה הוא שאמר ירחקו בניו מישע וידכאו בשער ואין מציל כלומר שלקותם תהי׳ במקוה מפורסם שכל אדם יראה ברעתם ולא יהי׳ מי שעוזר אותם, ואמר אשר קצירו רעב יאכל שקצירו אשר הכין לעצמו יבוא אדם רעב ויאכלוהו ויקחוהו אפי׳ מבין הקוצים וילקטוהו ולא יניח לו שום דבר כי אפי׳ מה שיצמח מן הקציר בין הגדרי׳ ומקום הקוצים לא יעזוב לו, ושאף צמים חילם חוזר לבניו של האויל והוא שאמר כי חילם ממונם שקבצו ואספו ישאפו עליו אנשי׳ רעבים וצמאים וישללו אותו מביתם, ואם תרצה לפרש צמאים כמו צמי׳ מענין צום ויהי׳ הדגש נוסף והוא תואר, אבל לא תמצא כמוהו בתארים שיהי׳ מנחי העין, על כן אנו מוכרחי׳ לומר בו שהוא זר בבואו עם הדגש׳ או שהדגש יהי׳ נוסף ויהי׳ ושאף מענין כעבד ישאף צל כלומר יביט אותו וישגיח בו, ויהי׳ ושאף צמים ושאף כל אחד מהם, ותוכל לאמר כי חילם של בני העויל יהי׳ שואף וממתין לאותם הצמי׳ הצריכים לו ויהי׳ זה נאמר על דרך ההשאלה.

[ו-ז] סבת הרשע והאון אינו בא מן העפר ולא מתילד ממנו כמו העשבים אבל יצא ויצמח מן האנשי׳ הרעי׳ ומפעולתם הרעה ורמז בזה כי הרעה שתוחל על האדם אינו חלה עליו בלא סבה ואחר זה הדעת נטה אליפז מתחילת דבריו כי אין מיתה בלא חטא ולא יסורי׳ בלא עון כמו שהתבאר זה באמרו כאשר ראיתי חורשי און ושאחריתם היתה מנשמת אלוה יאבדו, ומה שאמר ומאדמה לא יצמח עמל הוא מאמר כפול לכי לא יצא מעפר עון כי עמל בזה המקום יהי׳ מענין והבט. אל עמל לא תוכל, ומה שאמר כי אדם לעמל יולד הוא נקשר עם המאמר הסמוך עליו שהוא ומאדמה לא יצמח עמל, ופירושו כי מפני שהרעות יוצאות מן האדם לא מן העפר ולא מן האדמ׳ והאדמ׳ מוכן לטורח ולעמל יש לו לראות שלא יהי׳ נמשך אחר העון והעמל ולא יהי׳ דומה לבני הרשף שמגביהים לעוף ופתאום הם נכבות ונאבדות באמרו ובני רשף יגביהו עוף כן האדם צריך לדקדק במעשיו וענינו מה יהי׳ סופם ולא יהי׳ בוטח במעלתו ועשרו העתידי׳ לרדת ולהפסד מהרה כבני הרשף המתעופפי׳ הנכבי׳ מהרה, ובני רשף הם הניצוצות הדקות היוצאות מן האש ועולות למעלה ומיד הם נכבות.

[ח-י] אחר שהרא׳ אליפז לאיוב שהדרך שהוא נוטה אחריו לא הי׳ דרך טוב והודיע לו מדרך הנבואה כי אין מי שיצדק לפני האל, הראה לו גם כן דרך אחרת שהוא טוב לכל אדם להיותו בוחר בה ואמר אולם אני אדרש אל אל, אם הייתי אני במקומך מסופק בדרכי השם הייתי בוחר לעצמי זה הדרך והוא לדרוש לשם ועליו הייתי נותן בטחוני והנהגתי, כי דברתי יהי׳ לפי זה הפי׳ מענין וידבר עמי׳ תחתי שענינו הנהיגם תחת רצונו, ותוכל לפרש בו שיהי׳ דברתי מענין דבר ודברי׳, ויהי׳ פי׳ אולם אני אדרש אל אל שאדרשנו ואשקוד עליו תמיד בדברי שאשים ואסדר לפניו, וסדר הדברי׳ יהי׳ לזכור נפלאות השם ית׳ ומעשיו בזה העולם והוא שהוא ית׳ עושה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר ובזה הייתי תולה מחשבתי, והוא שענין האל הוא כל כך גדול ומופלא עד שאין מי שיוכל לרדת לסוף הנהגותיו ומעשיו בזה העולם השפל, הנותן מטר על פני ארץ ושהוא ממטיר על הארץ ברצונו ובהשגחתו, ומה שאמר ושולח מים על פני חוצות הוא מאמר כפול לאמרו תחלה הנותן מטר על פני ארץ וכן דרך אליפז לכפול דבריו תמיד וכל זה מרוב המליצה והצחות כמו שאמרתי לך.

[יא-יב] הוסיף לספר עוד בדברי׳ בענינים שהולכי׳ לפני גזרתו ורצונו ית׳ ושאין מי שיודע סבתם והוא שהאנשי׳ השפלי׳ ישיםה עליוני׳ ובני אדם שהיו הולכי׳ בפני׳ זועפים ממעוט טובה שתהי׳ בהם בזה העולם סבב להם הבורא סבות ועניני׳ אשר בעבורם יהיו נשגבים ונושעי׳, מפר מחשבות ערומי׳ שהאנשי׳ הערומי׳ והחכמים לא תועיל להם חכמתם כשהבורא ירצה להפר עצתם ולקלקל שורתם, ולא תעשנה ידיהם תושיה ירצה לומר שתתבטל בהם חכמתם ותפסד ולא תצא למעשה מפני שהבורא ית׳ רצה בהם זה.

[יג-יד] אמר שהחכמי׳ יהיו נלכדי׳ בערמתם והוא שלא תועיל להם חכמתה וערמתה כשרצון האל אינו משותף בם שיוציאהו לידי גמר המעשה ולפעמי׳ כשירצה הבורא תצא עצת הנפתלי׳ שהיא הפך עצת החכמי׳, ועל ערמתם על דרך משל יומם יפגשו חשך כשהבורא לא ירצה בהצלחת׳ וטובתם עד שהדבר הברור אצלם והנראה לעין כצהרי׳ ישוב להם להפסד ולהזק ולא יצליחו בו ויהיה דומה ענינם ללילה החשך.

[טו-טז] ויושע מחרב מפיה׳ בא חסר מאד כי נבלע כינויו, והספיק לו באמרו ומיד חזק אביון וירצה לומר מחרב מפיה׳ שהושיע האביוני׳ מחרב אפילו מפיה׳ של בעלי החרב שהוא יותר רע מחרבם ויותר מפסיד על הדלי׳ והאביוני׳, ותהי לדל תקוה שהבורא יתן משאלותיו שחנן לו מכל ימי דלותו, ועלתה קפצה פיה שלא תהי׳ לה כח ולא ממשלה להזיק.

[יז-יח] אחר שהשלי׳ אליפז בזה המענה על איוב ולהתווכח עמו חזר לדבר עמו טובות ולנחמו מצרתו ועשה כמו שאמר ז״ל שמאל דוחה וימין מקרבת, ואמר לו הנה אשרי אנוש שהבורא יוכיחנו במיני הצרות והחליים, ומוסר שדי אל תמאס נפשו אבל תקבלנו ברצון ותאמין כי כל מה שבא מן הבורא הוא כדין וכמשפט ומן הראוי הוא לעשות כן כי הוא יכאיב ויחבש תחת היותו סובל כאבו יחבש השם מכתו וירפאנו מחליו, תרפינה היוד שהוא למד הפעל היא במקו׳ אלף כמו שדרך אותיות אהוי שמתחלפות הוא מן הקלי׳ למשקל תבענה תצפינה.

לקח בזה הפסוק הדרך שלקח שלמה במשלי שאמר שש הנה שנא ה׳ ושבע תועבת נפשו ואלו השש צרות׳ והשביעית לא ראיתי שום מפרש שידע לחלקם.

[כ-כג] המפרשי׳ לא מנו אלו השבעה ולא חלקו׳ ונראה לי שהם שמונה לא שבעה אבל כשתחלקם בזה החילוק תהיינה שבעה לא יותר, הראשונה תהיה ברעב פדך ממות כלומר שאם יבוא רעב בעולם שיהי׳ לך מזון בביתך די ספקך, והשנית תהיה ובמלחמה מידי חרב כלומר שלא תהיה נספה במלחמה, והשלישית תהיה בשוט לשון תחבא בשוט הוא מקור והוא מענין משוט בארץ ור״ל בו הדבר המשוטט והסובב כל הלשונות והעמי׳ מפני שהוא דבר שסבתו מן השמי׳ ומפעולות הכוכבי׳ וסבות אחרות גם כן יש לדבר שאינם מפעולות הכוכבי׳ כמו שהתבאר זה בחכמות הרפואות, ואמר כי בבוא אלו הסבות הגורמות הדבר ההוא יהי׳ איוב נשמר מהם שלא ימציאוהו כי השגחת השם תשמרנו מהם, והרביעית תהי׳ ולא תירא משוד כי יבוא רצה בו השוד ששודדי׳ אנשי הצבא בבואם להשחית ארץ אויביהם, והחמישית תהיה לשוד ולכפן תשחק ומפני שכבר זכר הרעב באמר ברעב פדך ממות יהיה זה הרעב הבא ממצור שיהיה על עיר משוד שהחיל עושה בארץ האויב בקציר ובמיני הזרעי׳ ואמר שהוא יהי׳ לו בר ומזון בבית ולא יחוש על מה שיש לו בשדה ואמר תשחק להפליג על שלותו ועל היותו בטוח מהזק השוד והכפן, והששית תהיה ומחית הארץ אל תירא ר״ל חית הארץ כמו הכלבי׳ ונשיכתם והעקרבי׳ כי כולם בכלל בעלי חיים כי שם חיה כולל בו כל מיני בעלי חיים, ונ״ל כי מחית הארץ אל תירא ירצה בו החיות שממיתות הצאן והבקר ושאר הבהמות ואותם החיות הם הזאבי׳ והאריות והנמרי׳ והדובי׳ והשם הכולל הוא הערוב כי כל אלו מקיפי׳ לטרוף הבהמות תמיד למאכלם, והשביעית תהי׳ כי עם אבני השדה בריתך ויהי׳ אבני השדה אבני הברד הנופלי׳ בשדה ומשחיתי׳ בענבי׳ וכל שאר הפירות וגם פרחי האילנות ומזה שיעמוד בטוח ולא יקבל היזק ויהיה עמהם בברית וזה על דרך ההשאלה וצחות הלשון, ומה שאמר וחית השדה השלמה לך הוא דבר נכנס בכלל אמרו עם אבני השדה בריתך לפי מה שנרא׳ לי וענינם ענין אחד אם תשתכל בו, כי השלמה היא מלה פעולה כי היא מהופעל שלא נזכר שם פועלו ולפי זה הדקדוק תהיה חית השדה שמורה ובטוחה לאיוב ואין זה מספיק להיות רכוש איוב ומרעהו שמור מחית השדה ואין כוונת אליפז על זה אבל זה הוא הפי׳ הנכון בזה הענין שאמרו וחית השדה השלמה לך רצה לומר שיהי כל מה שיש לאיוב בשדה ממקנה ומרכוש שמור ובטוח מאבני הברד הנופלי׳ פתאו׳ בשדה והוא שבאותו זמן יהיו בבית או שהבורא ית׳ ישמרם לו באחת ממיני השמירה שלא יקבל מהם הפסד וזאת תהי׳ הברית שיהיה לאיוב עם אבני השדה.

[כד-כה] הוסיף אליפז אלו הטובות והברכות אחר שיהיה בטוח מן השבעה צרות, ואמר שיהי׳ בטוח שאנשי ביתו יהיו בשלום להיותם בריאי׳ בגופם וצאנו ובקרו ושאר מה שיש לו במעונו ובנוהו שכל רכושו עומד שם, לא יחטיאו לו והוא לא יחטא בהם כלומר שמקנהו יהי׳ פרה ורבם בכל שנה ושנה, ולא יחטא בזה כמו שאמר הפסוק על בעל הצלחה שורו עבר ולא יגעל וכו׳, והדרש שדרשו חז״ל כבר ידעת ואין צריך לזכרו כי איננו מאופני פירושנו זה, כי רב זרעך שהחטה והשעורה שזרע בשדה ישקדנו וידע שהוא מרובה, וצאצאיך הוא מאמר כפול ואפשר שרמז בזה על רבוי הבני׳ עד שיהיו דומי׳ לעשב השדה.

[כו-כז] ואחר שגמר מלברך אותו בבניו ובזרעם ובכל מה שהיה לו בשדה ובבית חתם לו שסופו ומיתתו יהי׳ בזמן הבישול והוא כעלות גדיש בעתו, כלומר שימות זקן ושבע ימי׳, בכלח תרגו׳ זועפי׳ כלחין כלומר יבש׳ ומצומקי׳, וכן דרך הזקנ׳ שמייבשת הגוף ומצמקתו אותו, וכן פני הזקני׳ זועפי׳ מהעדר הדם והליחות והצימוק הנראה בהם בעבור היובש הגובר בהם, ואמר אליפז זה הענין שאמרתי לך וזה הדעת חקרנוהו על אמתתו וידענו שהוא כן ועל כן שמענה קבל דעתנו והבינהו, ואתה דע לך יהיה ידוע אצלך שאין לחלק עליו.