Tikvat Enosh on Job Chapter 6
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
[א-ג] כעסו היה כל כך כבד עד שאה היה אפשר לשקל אותו היה כבד יותר מחול הים, ואמר יכבד ולא יכבדו מפני שהעיקר היה הכעס בעבור הוותו שהיה סובל, ושם הוה נגזר מהוי׳ לעו הוא זר ואינו הולך על דרך הדקדוק ואמרו בו שהוא הפוך מן ילע וענינו מיחוי והפסד, ונראה לי כי לעו יהיה חסר פא הפעל והוא הבית ומשפטו נבלעו כלומר נבלעו דברי בגרוני ואיני יכול לאומרם מרוב כעסי, ומה שזכר כעסו הוא מפני שאמר לו אליפז במענה שעבר כי לאויל יהרג כעס וע״כ ענהו כמתנצל.
[ד-ו] רצה איוב לתת טעם וסבה לכעסו ואמר תחלה כי חצי שדי היו עמי ר״ל שחליו היה חזק ונכנס בבשרו כמו החצי׳ עד שחמת החצי׳ הי׳ מפסיד רוחו ומאבדו ושותה אותו כלומר שמכחידו כדבר השתוי שהוא נכחד ונעלם מן העין, בעותי וכו׳ רצה לרמוז בזה שאר הפסיד׳ שהשם סבב עליו ע״י השטן, וכמו שהפרא אינו צועק כשאין לו סבה אבל כשיש לו סבה לנהוק הוא נוהק, כן אני אם לא היתה סבה לכעסי לא הייתי כועס, אם יגעה וכו׳ הוא מאמר כפול להינהק, והוסיף משל על משל ואמר היאכל תפל וכו׳ כן אין כעסי בלא סבה וטעה, וזכר לובן הביצה מפני שהמלח צריך לו יותר מכל דבר.
כל כך אני נגוע ומוכה מחצי שדי עד שנפשי מאנה לנגוע בי כלומר שאני בעצמי איני יכול לנגוע בי, המה כדוי לחמי ר״ל חצי _שדי שהם לו בתחלואי בשרו ומדוי נגעיו כאלו רצה לומר שהוא מוקף משני צדדי׳ מצד הבורא באמרו ביעותי אלוה יערכוני ומצד חליו ונגעי בשרו, כי לחמי ר״ל בשרי וכן בלשון ערבי לחם בשר, וזה לפי דעתי, אבל המפרשי׳ שמוהו מענין מזון ופרשו שחבריו היו לו כחליים הבאי׳ לו בעת שיקח מזונו והוא פירוש רחוק.
[ח-י] שלשה אלו הפסוקי׳ הם תשובה על מה שאמר לו אליפז הנה אשרי אנוש וכו׳ ואמר על דרך ההקדמה מי יתן תבא שאלתי שהשם יוסיף בתחלואי ובנגעי יותר משחלו בי עד שיהי׳ נשחת מגופי, באמרו על זה ויואל אלוה וידכאני וכל זה אמר מכעס שהי׳ בו, כלומר שאם יתן לו השם עוד צרה הוא לא הי׳ מכחד בו ומרחיק אותו כמו שאמר על זה כי לא כחדתי אמרי קדוש, כי אמרי ענינו רצונו ומאמרו ותוספת הנגעי׳, ורצה איוב לומר לחביריו בזה שאפילו אם היה הבורא מוסיף לו עוד בנגעיו עם כל זה לא הי׳ הוא יוצא מישרו ומתמתו, ולהפליג הענין אמר בתוך דבריו ותהי עוד נחמתי כלומר זה הייתי אני רוצה ושואל והי׳ לי לנחמה, שבהיותי צועק הוא יתברך לא יהיה חומל עלי שעם כל זה לא הייתי כופר בציויו, ואסלדה מלשון הערבי יסלד על הדבר כשישמע קולו.
[יא-יב] עתה חזר איוב לדבר עם עצמו ואמר מה כחי מה תקוה יש לי בכחי שאוכל לסבול נגעי ומה יהיה קצי ותכליתי עד שהחליים לא ימיתוני ואאריך וכי כחי ככח אבנים וכו׳.
[יג-יד] האם כמו הלא כלומר האמת הוא שאין בי עזרתי שאוכל לעזור לעצמי או שיהי׳ על דרך התמוה כלומר האם אינכם מאמיני׳ שאין בי שיעזרני מצרותי ולא ידעתם כי התושיה נדחה ממני כלומר הדין והמשפט, וכל זה אמר איוב כנגד מה שאמר אליפז זכר נא מי הוא נקי אבד וע״כ אמר אם הוא דין ותושיה שהנקי לא יהי׳ אבוד זאת התושיה וזה הדין אינם נמצאי׳ בי אבל נדחו ממני כי אני נקי ונאבד, למס וכו׳ וגם בזה נדחה ממני תושיה ששמתם אותי בכלל המואס ועם אדם שעוזב יראת שדי כאלו אמר להם ששמוהו בכלל הרשעי׳ שאין בהם יראת השם ויען שאמר אליפז אני ראיתי אויל משריש וכו׳ אמר זה.
שחבריו שהיו לו כאחי׳ שבאו לנוד לו ולנחמו שבו לו בוגדי׳ כמו הנחל שהוא שוטף ועובר ואין לו קיום וגם מי שעובר אותו יהי׳ נמשך אתו (מושך אותו?) כך היו חבריו עמו כשאינם עומדי׳ עמו בדעת אחת ובהסכמה אחת.
[טז-יז] קודרי׳ מענין קדרות והוא השחרוח כלומר מרוב הקור והקרח היו נשרפי׳ שלק הי׳ נכר קרירות השלג לקרירות מהיותו מרובה, וכל זה הוא משל על חבריו שהקלו בו ושלא הסכימו עמו בענין ההשגחה, וקראו אותם קודרי׳ ושרופי׳ מרוב הקרירות כי הקרירות באמת שורף האוירי׳ ומפיל אותם, והמשילם לקרירות מפני שדבריהם אצלו היו קרות ונקפאות ובלא טעם, והיום הוא משל בפי ההמון על העצה או על הדבר שאין לו טעה שאומרי׳ על דבר קר ועצה קרה כשאין לה מקום, ואמר בעת יזורבו נצמתו על מי השלג שזכר הנמשלי׳ לחבריו, כי כשהם נתכי׳ ורצי׳ הם נצמתי׳ ונפסקי׳ כי נצמתו כמו נכרתו, בחומו ר״ל מי השלג יחמו בחום השמש המכה בהם, נדעכו נפסק רישומם לרוב מרוצתם והתכתם בחום השמש כי נדעכו מגזרת דעכו כאש קוצי׳ שהוא אש מקוצי׳ שאין לה קיום והשארות, יזורבו דומה ללשון הערבי שאומר מזרוב והוא כלי כשהולך במרוצה ותוכל לומר בו שהוא הפוך ממחזב שהוא כלי שהמי׳ רצין עליו בגנות וכן בלשון ערבי קורין אותו מרזב והרמב״ן פי׳ יזורבו מן צרבת ומענין ונצרבו כל פני׳ וזה הפי׳ אינו נכון ופירושו גם כן בכל אלה הפסוקי׳ פירוש זר מאד ע״ש קר משלג ורחוק מכונת איוב.
[יח-יט] כל זה גם כן אמר איוב על חבריו ורצה לומר בהם שדעתם היה בלתי אמתי אבל מעוות ופתלתל באמרו ילפתו ארחות דרכם ואמר יעלו בתהו ויאבדו כלומר שדבריהם וטענותיהם תוהו וסברותם אובדות, ואמר הביטו ארחות תימא למשל על שדבריהם הולכי׳ ומביטי׳ נוכח הדרכי׳ והארחות הארוחות והיוצאות מן הקו השוה מרוב היותם רחוקות מן היישוב הממוצע, וכל זה משל מאיוב על שדברי חבריו רחוקי׳ מן המוצע והיושר ושאינם קרובי׳ מדעתו ומכוונתו אבל רחוקי׳ כהתרחק הליכות שבא וארחות תימא מן היישוב הבינוני לאנשי העולם בכללם, וכל זה הי׳ רומן איוב על אליפז שנתן לו תקוה שאמר לו כי הוא יכאיב ויחבש, כי היה נראה לאיוב כי אותו הדרך היה רחוק ממנו כארחות תימא וכהליכות שבא, ובעבור זה אמר קווי למו כלומר שהם מאמיני׳ התקוה, ואמר למו להראות שאינו עמהם בזאת ההסכמה והיא הסכמת התקוה.
[כ-כא] זה הפסוק גם כן רמז בו לאליפז שנתן לו התקוה והבטחון ויהי׳ בשו עבר מן הקל לגזרת פעול כי בשו הי׳ משפטו למשקל שבו באו, ואמר בשו חברי על הבטח שנתנו לי, באו עדיה באו לחשוב בזאת האמונה והיא אמונת התקוה, ויחפרו קבלו בישה ממנה כי איני מאמין בה ועל כן איני רוצה לקבל מהם, כי עתה הייתם לו בא חסר מאד כחסרון בשו כי בטח ויהי׳ פירושו ולואי שעתה הייתם משותפי׳ לו לאיוב בצרותיו ובנגעיו, כי לו לפי הקרי יהי׳ כנוי על עצמו ולפי הכתב באלף יהי׳ לא, תראו חתת על דרך התמיהה ופי׳ תיראו חתת כי בהיות זה השיתוף בינינו בנגעי׳ ידעתי כי אז הייתם מתפחדי׳ ויראי׳ מן החתת, ותיראו שתהי׳ בהם יראה נוספת על יראתי מן הנגעי׳ וזה פי׳ נכון מאד.
[כב-כד] שלשה אלו הפסוקי׳ יש בהם שני פירושי׳, האחד יהי׳ פירוש נקשר עם מה שלמעלה ממנה והוא הנכון, והפי׳ השני אין בו קשירה, ויהי׳ הכי אמרתי אמת אמרתי הבו לי התחלת דבור בתמיהה עם שאלה, ויהי׳ הכי אמרתי אמת אמרתי לכם אני שתתנו לי מממונכם או אמרתי לכם שתתנו שיחד בעבורי ושתמלטוני בו מיד צר בהיותי נמסר אליו, או אמרתי לכם שתפדוני מיד עריצי׳ ושבאים כשתחזיקו בי ובממוני, זה לא ביקשתי מכם אבל זה בקשתי מכם הורוני ואני אחריש, שאם לכם חכמה יתירה על חכמתי שתירו אותה לי ואני אחריש, ומה שגיתי ואם אני שוגה בדברי תבינו לי ותעמידני על דרך האמת זה הוא הפירוש האחד ואם הי׳ נקשר על מה שלמעלה ועם מה שלמטה הי׳ פי׳ נכון מאד אבל מפני שאין בה קשירה ולא דבקות אינו נכון, אבל פי׳ האמתי באלו הפסוקי׳ הוא זה והוא פירוש דבוק ונאות עם מה שלמעלה ממנה ועם מה שלמטה ממנו, אמר איוב לאליפז ולחבריו הכי אמרתי הבו באמת שאם הייתם משותפי׳ עמי בנגעי הייתי אומר לכם הבו לי כלומר תנו לי חלק בסבלנות שאני סובל והשתתפו עמי בו כמו שאמר להם זה בפסוק שעבר כי עתה הייתם לו ומכחכם שחדו בעדו וגם מכחכם כלומר מכח בשרכם תנו לי חלק לסבול עמי נגעי ויהיה זה בעבורי בנתינת שחד ואז הייתי אומר לכם ימלטוני מיד צר ומיד עריצים תפדוני מאחר שאתם משותפי׳ עמי בסבל הנגעי׳, כי איוב הי׳ קורא צרותיו ונגעיו בשם צר ועריצי׳ על דרך ההשאלה, הורוני ואני אחריש אמר להם כיון שאתם חברי ומשותפי הייתי אומר לכם הורו לי מה יש לי לעשות ומה שגיתי הבינו לי ובדבר שאני טועה בו תהיו מביני׳ אותי, וכל מה שאמר איוב בשלשה אלו הפסוקי׳ הכל׳ הי׳ לעג ממנו בחביריו כי רצה לומר להם שהם נותנין לו תנחומין של הבל ודברי תהו ושאלו היה במקומו בסבל הנגעי׳ או משותפי׳ עמו בהם היו מפחדי׳ ונשברי׳ יותר ממנו אבל כל חכמתם היתה דברי׳ וטענות בטלות והראי׳ על מה שפירשתי לך עתה הוא מה שאמר׳ להם איוב אחר כן.
[כה-כו] אחר שהקל בחביריו ולעג עליהם בא לספר בגנות תוכחתם ומוסרם יאמר מה נמרצו אמרי יושר באמת כי אמרי היושר הם חזקי׳ ואמתי׳ אבל אמריכם אינם כן אבל הם אמרי׳ חלושי׳ ואיני מודה בהם ומה יוכיח הוכח מכם רצה לומר מה התוכחת שיוכיח המוכיח בה בקבלו התוכחת מכם, הלהוכח מלים תחשבו להוכיח עמי בדברי׳ לסתור בהם כוונת רוח אמרי אדם נואש כמוני שאתוכח עמכם ותחשבו לנצח אותי במליכם, ותוכל לפרוש ולרוח אמרי נואש שדברי חבריו דומי׳ לדברי איש שאחריו נואשי׳ ושאין בהם חשיבות.
אמר לחביריו כל כך אני חושד אתכם בדברכם תוכחותיכם שאפי׳ על היתומי׳ הייתם נופלי׳ בעצתכם לרמות אותו ולהזיק לו ותכרו על ריעכם אפי׳ על ריעכם הייתם חופרי׳ וחורשי׳ עליו רעה לקחת ממנו כי ותכרו הוא כמ׳ בור כרה ויחפרהו, אזני׳ כרית לי.
[כח-ל] אמר איוב לחביריו מי יתן שתהיה רצונכם עתה שתביטו בפני ותכירו בי בעמדי לפניכם חזק כי איני מכזב במה שאני אומר לכם ושעמי הדין והמשפט, שובו נא אל תהי עולה כי כל אשר תשובו לנסותי ולהביט בי לא תמצאו בי עולה, ושובו עוד צדקי בה וגם אם תשובו עוד להביטני פעם שלישית תמצאו כי צדקי בה כלומר בהבטתכם בי, היש בלשוני עולה אתם סבורי׳ שהדברי׳ שאני אומר לכם יהיו דברו עולה, אם חכי לא יבין הות או תחשבו שאין בחכי חוש להבין דברי הות וכל זה בתמיה מעורבת עם שאלה, ודע כי שלשה אלו הפסוקי׳ שהם ועתה שובו נא היש בלשוני אמר אותם איוב להקדמה למה שרצה לבאר דבריו והוא שהאדם אין לו תקוה כי ימיו רגע אחד ולא ישיג לראות טובה וכל זה אמר נוכח דברי אליפז שאמר לו כי הוא יכאיב ויחבש ושאר הדברי׳ שזכר באותו המענה כי איוב כיון הפכם עד סוף זה המענה, וזאת היתה כוונת איוב בזה המענה לנגד דברי׳ אליפז ולסתור כוונתו, כי כמו שהאריך אליפז להראות לאיוב בסוף דבריו שבסופו יהיה לו טובה כן איוב סתר דבריו והראה לו הפכם והוא שסוף האדם הבל ושאין לו תקוה והתחיל באלו הטענות ואמר כמתחיל לבאר חיי האדם וקוצר ימיו עם תוספות המכאובות והחליים שהיו לו לאיוב.