[א-ב] ואמר כי האדם יש לו זמן ידוע שיהי׳ בו שימיו דומי׳ לימי השכיר שהם ימים נגבלי׳ וידועי׳ והוא כמו העבד שיביט לצל מתי והיה לילה שיהיה פטור מאדוניו, וכשכיר יקוה פעלו דבר כפול לעבד ישאף צל והכל משל על מהירות לכת האדם מזה העולם ומתקרב למיתה ושכל ימיו טורח ומשא וכעבד וכשכיר.

[ג-ד] אחר שספר בגריעות חיי האדם בזה העולם ספר שיש לו לאיוב תוספת צער על הצער והטורח שיש לכל אדם בימיו כלם שחי בהם, ואחר כן הנחלתי לי ירחי שוא כלומר שהיו ראויים לימנות עם שאר חיי האדם כי כל ימי חדשו ולילותיו היו שוא ועמל ולא ראה בהם טובה, ומנו כמו הפקידו וכמהו מנו את מאכלכם, ומי שמפרש מנו ממנין הוא טועה, ואחרי כן הוסיף לספר במיני תחלואיו ואמר שהוא מתאוה לשכב ואם הוא שוכב הוא מתאוה לקום באמרו אם שכבתי ואמרתי מתי אקום ומדד ערב שיעבור שיעור הלילה כי מדד ערב הוא המשך הערב ושיעור התפשטותו, ושבעתי נדודי׳ עדי נשף שאהיה שבע מנדוד הלילה כי עדי נשף ירצה לומר בו בעודנו נשף, ונוכל לפרש זה על פנים אחרות מתי אקום ויאריך לבוא זמן הערב ואשבע גם כן בו מן הנדודים והמחשבות עד שיבוא הלילה שהוא הנשף.

[ה-ו] לקח בשני אלו הפסוקי׳ דרך אחרת והוא שספר עד כמה עלו חלייו ועד כמה הפליגו בפעולתם בגוף איוב, לבש בשרי רמה אמר שהעפוש כסה בשרי כלו ואפשר שיהיה רמה התולעים בעצמם אך היותר נכון שיהי׳ רמה העפוש ונקרא בזה השם מפני שהעפוש מתרומם ומתפרד מן הבשר הבריא ואמר איוב על צד ההפלגה שהעפוש נתפשט בבשרו כלו ולבשו, וגוש היא מלה שאין לה חבר ולא גזרה אבל לקחוה המפרשי׳ לפי ענינו ואמרו שהוא תולעת האדמה ונ״ל שאין זה אמת אבל יהי׳ וגוש עפר הסדק׳ והבקעי׳ המתחדשים בעפר ובאדמה כשהמטר ירד עליהם ויורה על זה מה שאמר עורי רגע וימאס כי כשהעפוש מתחדש בעור ההוא מתבקע סביבו ויהיה נתך מה שנתעפש, כי וימאס מענין התכה כמו ימאסו כמו מים יתהלכו למו שענינו יצאו ויתכו, רגע התבקע וכמוהו רגעי ארץ, וימי קלו מני ארג ירצה בו חתיכת הבגד כלה שהיא מתגוללת בעץ עד שתכלה מאריגתה וירצה לומר מני ארג יותר מן האריגה כלומר שימי דומים לאריגה במהירות כלותם, ויכלו באפם תקוה פירשו בו חוטי האריגה וכמוהו את תקות חוט השני הזה, ונ״ל שאין זה אמת כי באמרו מני ארג רצה בו כל החתיכה הנארגת מן הבגד ומה שיאמר ויכלו באפס תקוה הוא חוזר לימי׳ לא לאריגה, על כן היותר נכון הוא לפרש. ויכלו באשם תקוה ימיו כלו בלא תקוה ותוחלת ויהי׳ זה נאות ודבק לכוונת איוב.

[ו-ח] אמר כי ימי האדם כלי׳ וספי׳ מהרה כבגד האריגה ותקוה אין להם ואמר שכל אדם יהיה זוכר כי חיי האדם תלויים ברוח הנשימה שהוא דבר שאם היה נעדר רגע אחד היה האדם מת מיד, ואמר לא תשוב עיני לראות טוב כי אחר שימות וישוב אל העפר לא היה נראה לאיוב שישוב אותו הגוף כבתחלה וזה היה דעת איוב ועל כן אמרו בו חכמי׳ עפרא בפומיה דאיוב ואמרו עליו איוב כפר בתחיית המתי׳, ואמר לא תשורני עין ראי רצה לומר בו שום עין שרואה, עיניך בי ואינני כלומר שעתה אתה רואה האדם ומיד תשמע עליו שהוא מת.

[ט-י] דמה איוב האדם במותו לענן שהוא כלה ונחך מאליו ואחר מותו ישובו ליחותיו ליסודותיהם הראשוני׳, אין לו פקידה שישוב להיות פעם אחרת ובזה הדבר חתם כוונת אמונתו שאין לאדם תקוה ולא תקומה אחר ההפרדה.

[יא-יב] אחר שהשיב איוב לדברי אליפז בענין האדם ותכליתו חזר להשיב לו גם כן על מה שאמר לו כי עתה תבוא אליך והלא תגע עדיך ותנהל והראה לו מינו תחלואיו כדי להתנצל בהם ממה שהי׳ מסתער עליהם ומתנגע מהם, ואמר לו גם אני לא אחשך פי שלא אודיעכם בנגעי ובתחלואי, ואמר להם זה עם רוח צרה ונפש מרה הים אני אם תנין כי תשים עלי משמר כלומר כשתשגיח בי כי אע״פ שלא זכר שם האל בזה המקום דברי איוב היו עמו באלו הדברי׳ שאמר, וזכר הים מפני שיש לו גבול ידוע ושהבורא שם השגחתו בו שלא יתפשט יותר ולא יכסה הארץ, ורצה איוב לומר בזה כי איני כל כך איוב האדם הגדול אצל הבורא עד שיהיה צריך להשגיח בי מטוב ועד רע, וזכר גם כן התנין מפני גדלו ורוב כוחו בים כאותם הדגי׳ הגדולי׳ הנקראי׳ בלינו שהם גדולי׳ כמו ההרי׳ הגדולי׳ ורצה השם שלא יזיקו בים והוא שנתן בטבעם זה שלא ירגישו חוצה מהם, כי אם היו מרגישי׳ כשאר בעלי חיים היו מחריבי׳ כמה ספינות בים ועל כן הם צריכי׳ למשמר כדי שלא יזיקו.

[יג-יד] אחר שאמר שהוא היה נשמר מן הבורא ית׳ לפקוד על צרותיו ולראות על פגעיו זכר ממקריו וממכאוביו, ואמר כי באמרו בעצמו שיבוא לנוח במשכבו ובמיטתו כדי שימצא שום מנוחה כשאר בני אדם שימצאו מנוחה במטתם מטרחם ומגיעם ישא בשיחי משכבי מרוב צעקי וצערי משכבי ינשא ויתרומם מרוב היותי מתהפך ומסתער בו, וחתתני בחלומות ולא די ממה שירגיש בעודנו נעור כי אפילו בשינתו אין לו מנוחה כי חלומותיו משברי׳ אותו ומרוב חזיונות שיראה בחלומו הוא נבעת מהם, ותוכל לפרש ישא בשיחי משכבי שמשכבו יעזור לו לצרות עמו סבל תחלואיו והוא כדבר כפול לאמרו תנחמני ערשי.

[טו-טז] ספר בהפלגת נגעיו ואמר כי היה טוב שיהיה מת במיתת החנק מהיותו סובל המות המתחדשת בו מנגעי עצמותיו, וזכר חליי העצמות מפני שהם חליים קשי׳ ורעי׳ בעבור שהחליים העמיקו לבוא בהם ואינם מקבלי׳ רפואה כחליי הבשר, מאסתי לא לעולם אחיה חדל ממני מאסתי החיים כי ידעתי כי אינני חי לעולם ועל כן אמר לבורא חדל ממני שלא תשגיח בו כלל מאחר שימי חיי הבל ומהיותם מעטי׳ לא היה לך להשגיח בהם.

[יז-יח] חיזק בזה הפסוק מה שאמר תחלה חדל ממני כי הבל ימי, כלומר שלא היה ראוי להיותו מושגח ובעבור זה אמר עתה מה אנוש כי תגדלנו כלומר מה הוא האדם ומה יש לו ממעלה ומחשיבות עד שאתה תגדלנו אצלך בהשגיחך בו, וכי תשית אליו לבך באר בזה הדבר מה היתה הגדולה והיא ששית לבו אליו וזאת היא ההשגחה, ותפקדנו לבקרי׳ הוסיף לבאר עוד בזה הפסוק ההשגחה הזאת לרגעי׳ תבחננו שתמיד תביא עליו צרות לנסותו ולבחון אמונתו.

תשעה, ענינו רפיון ועזיבה כמו השע ממני והראיה לא תרפני עד בלעי רוקי פירושו כמה זמן הוא זה שלא תשעה כפך ממני לעשות לי רעה או שלא תשא השגחתך ממני ולא תרפה אותי רגע אחד עד שאבלע רוקי, וכל זה אמר להפליג על עצמו שלא היה לו שום זמן שהיה מוצא בו מנוחה והיה תולה כל זאת המניעה ממנוחתו על הבורא ית׳ מכעס שהיה לו לא מאמונה שהיתה בו, כי לפי רוב דבריו ולפי כוונתו הוא לא היה מאמין שהבורא היה משגיח באדם אחד בשום פני׳ אבל היה אומר אלו הדברי׳ כדי לשתק חבריו ולשכך כעסם עליו, והיה נמשך בזה אחר דעתם והוא שהבורא משגיח באנשי׳ ובמי שפשע ונוקם ונוטר עליהם כמו שאמר לו אליפז הנה יסרת רבי׳ ושאר דבריו שמורי׳ על ההשגחה הפרטית ולהראות לחבריו שהוא נמשך אחר דעתם בהשגחה.

אמר איוב לבורא מאחר שאתה נוצר האדם ומשגיח בו חשוב שאני חטאתי לך מה אתה רוצה ממני שאפעל לך ושאעשה לך, כי אם חטאתי אתה גרמת זה כשבראת אותי ושמתני למפגע העונות ולמכשול החטאי׳ ואני בזה למסע על עצמי.

אמר איוב מה זה שלא תשא פשעי ולא תעביר עוני כלומר מה הסבה בזה שאתה תרצה לדרוש על פשעי האדם ועל עונותיו אשר חייו הבל והוא שב לעפר ואיננו נמצא, כי בשחרך אותו לא תמצאנו חי כלומר שאין לו חשיבות שיהיה לו כח לעמוד חי לפי חפצו ורצונו אפי׳ יום אחד, כי באמרו ומה לא תשא פשעי אינו רוצה לומר למה השם לא יכפר חטאתיו כי זו היתה שאלה בלא טעם אם היה שואל זה, אבל רצה לומר מה זה שאתה משגיח באדם עד שאתה רואה מפשעיו ומביט בעונותיו כמ׳ שאמר בפסוק שעבר מה אנוש כי תגדלנו וכי תשית אליו לבך כמו שפירשנוהו. נשלם המענה, ואחר כן ענה בלדד.