[א-ג] זה הדבר חוזר למה שאמר איוב ותושיה נדחה ממני ועל כן אמר לו ורוח כביר אמרי פיך, כלומר דבר קשה הוא לומר שהאדם והיה משולח ונעזב ושהאל לא יעשה לו משפטו ואמר לו אחר זה האל יעות משפט, ודעת בלדד מוסכם עם דעת אליפז שאמר לו זכר נא מי הוא נקי אבד.

[ד-ז] הוא הדבר בעצמו שאמר לו אליפז הנה יסרת רבים, והוא כמו שאמר לו אליפז ימחץ וידיו תרפנה בשש צרות יצילך ושאר הספור ההוא כלו דומה למה שאמר לו שרצה לבאר לו בלדד גם כן, והוא ענין העונש והגמול שהוא דבר שהיה אצלם מבואר נגלה ולאיוב היה קשה להאמינו ועל כן הסכימו לחלוק עליו בזה, ועל כן אמר לו בלדד אם הייתי זך במעשיך ולא היית חוטא כי עתה יעיר עליך, היה מעיר עליך הבורא גמול הטוב והיה משלם לך כפי צדקתך, ואם בתחלת ימיך היתה לך מן הטובה דבר מועט בסוף ימיך היה מרבה לך דבר מרובה ונוסף על מה שהיה לך מתחלה.

[ח-י] זה הפסוק הוא התחלת מאמר והקדמה לבאר לאיוב מה שאמר לו אחר כך כן ארחות כל שכחי אל ותקות חנף תאבד, כמו שהקדי׳ אליפז באמרו קרא נא היש עינך וגו׳, ואמר אחר כן אני ראיתי אויל משריש ואקב נוהו פתאום, ירחקו בניו מישע כן רצה לומר בלדד {ל}איוב באמרו שאל נא לדור ראשון שהם אנשי׳ קדמוני׳ בחכמה ומקובלי׳ מאבותם, וכונן וכו׳ ודור שכונן לדעת מה שחקרו מאבותם, כי תמול אנחנו כי נערי׳ אנחנו ואתמול אנחנו נולדי׳ ואין לנו ידיעה בעניני׳, כי צל וכו׳ שימינו כצל השטוח על האדמה ועדין לא עשה השמש, עליו כן אנחנו בחורי׳ ולא התפשט בנו הזמן ולא האריך עלינו ולא עמדנו בו זמן גדול כאותם שהם זקני׳, והם כמו השמש שעלה על הצל ושב הצל לאחור מפניו, כלומר שעמדו בעולם זמן גדול, כי אם תרצה לפרש שהאדם הוא כצל עובר ושאין לו ידיעה בחייו הוא פירוש שאין לו שורש בזה המקום והפסוק לא יהי׳ נקשר עם מה שלפניו ולא עם מה שאחריו, אבל לפי פרושי הוא נכון מאד ונקשר עם מה שאמר אחר כן הלא הם יורוך וכו׳, כלומר שאותם האנשי׳ שאמרתי לך עליהם שאל נא הם יורוך וילמדוך במשליהם ובדבריהם.

[יא-יב] זה הוא משל על דברי איוב שאמר הינהק פרא וכו׳, והשיב לו בלדד היגאה גמא וכו׳ כלומר שלא תבוא רעה על האדם בלא סבה, בצה הוא הטיט והרפש שהגמא יגדל עליו במים השוכבי׳, ישגה אחו משל כפול, והוסיף בלדד ואמר עודנו באבו וכו׳ ר״ל שאם האדם לא עשה מעשי׳ טובי׳ יקרה לו כי בעודנו בתוקף בריאותו וריבוי טובותיו ישבר וילך לאבדון וישוב כחציר יבש, באבו ענינו בלחותו ובחידושו ובתוספת גידולו, וכמוהו באבי הנחל וחודש אביב נקרא כן בעבור שהאילנות נתכנסו מן העלי׳ ויצאו פרחי הפרות, לא יקטף ענינו חיתוך וכריתה ופירושו קודם שיושג להיותו נחתך לעשות בו המלאכות הנעשות ממנו יהיה יבש קודם יבש כל חציר, וי״ו ולפני כל חציר נוספת כמו אם זכרתי ונבהלתי, ומשמע ודומה, ואלו הווי״ם הם לתפארת המלה ולדמות למלות האחרות הבאות עמהם, כמו אם יחלוף ונסגור ויקהיל ומי ישיבנו, כי וא״ו ומי נוספת, וזה ענין אחד עם מה שאמר אליפז אשר קצירו רעב יאכל וכו׳.

כמו שיבש החציר כן יהיו דרכי האנשי׳ שאין להם בטחון באל ולא יאמינו בהשגחתו, ותקות חנף, החנף הוא מי שהוא אחד בפה ואחד בלב ויש לו תקוה שיחשוב שיהיה לו שכר כשהוא נותן בטחון לבני אדם בדברי׳ לא במעשה.

[יד-טו] החנף וכת שכחי אל כל אחד מהם יקוט כסלו, יקוט מענין ונקוטותם בפניכם, אקוט בדור, והרמב״ן פרשו מענין קט מעט ולא אמר הנכון, כי קט אינו משרש יקוט, תקותו תדמה לבית העכביש שאין בו כח להסמך עליו, ועכביש אמרו שהוא שרץ שאורג ביתו במקומות המעופשי׳ וקראוהו כן מפני הערבי שקורים לזה השרץ עַנְכַכוּתּ, ישען חוזר לעכביש שביתו כל כך חלוש עד כשהוא הולך עליו ישבר ויפול, ונוכל לומר שיהיה חוזר על החנף שזכר בהיותו בכחו ועשרו ויחשוב לעמוד בטח בביתו יפול ולא יקום.

[טז-יז] אותו החנף היה חטוף ולח שמן ודשן לפני שמש, שלחותו היתה כל כל חזקה עד שחום השמש לא היה יכול לובשו, ועל גנתו שעצו היונק והמשלח פארותיו עלה למעלה על עצם גנו, וכל זה משל שהחנף הזה מתחיל להיות מצליח יותר משאר האנשי׳ הצליחי׳, על גל וכו׳ שאותם הענפי׳ והפארות ישתבכו ויתאחזו על ריבוי שרשם עד שיראה בית אבני׳, ר״ל עד שיעלה על הבתי׳ ויעלה עליהם, בהיותו מתפשט בפארותיו על הבתי׳ הבנוים מאבני׳ שהם גדולי׳ וגבוהי׳ יותר מן הבתי׳ העשוי׳ מעצים, וי״מ יחזה מקרן תזות והוא טעות מפני שזכר בו בית אבני׳, על גל ר״ל גל אבני׳ גדול כי במקו׳ שרשו נעשה כמו הר קטן מרוב עביו ורבוי שרשיו.

[יח-יט] בשני אלו הפסוקי׳ נתבלבלה דעת המפרשי׳ וגם הרמב״ן זצ״ל נתבלבל גם כן בהם ולקח ראיה מן התרגו׳ שהוא כעיר מקלט לכל המפרשי׳ כשלא ימצאו דרך אחר לפרש בו הפסוקי׳ הזרים, אבל זה פירושה: אם כמו אמנם, וכמוהו אם חרוצי׳ ימיו וא׳ שהבורא אמנם יבלע זה האילן וישרש אותו ויסורנו ממקומו בסערתו, וכתש בו עד שישכח בו מי שראהו תחלה, והוא שלא יאמין מפלתו ובילעו מרוב תמה עליו, ואמר עליו על דרך התמיה לא ראיתיך, כאדם שאומר על הדבר שהיה לפניו ונאבד פתאום והלא ראיתיך עתה, או שיהיה וכחש בו הבורא ויאמר הרואה לא ראיתיך מהיותו נעלה מן העין, וכל זה משל על החנפי׳ ועל שכחי אל, הן הוא משוש דרכו ר״ל שזה הבילוע שקרה לעץ יהיה תחת משוש דרכו של הנמשל לו שהוא קוה לשמוח בגופו ובממונו ופתאום נפל, ומה שיצא מהם ויצמח לא יהיה משרשם ולא מעפרם אבל מעפר אחר ומשרש אחר, כלומר שאם יהיו לו בני׳ ובני בני׳ שיצמחו כלומר שיצאו לאור ויצליחו לא יהיה זה מטוב אביהם וגם לא למדו מדרכי אביהם אלא ממקום אחר קבלו וירשו שאין בו רשע ולא עון.

שאם בניהם של אותם הרשעי׳ היה להם תמות ויושר, הבורא לא ירחיקם ולא ימאסם, וגם זה רמז לאיוב שאם הוא היה חם וישר הבורא לא ירחיקנו ולא ימאסנו כמו. שלא יחזיק ביד מרעי׳ והוא שלא ישאירם בעולם ולא יתן להם עוזר ועצה בחייהם.

[כא-כב] עתה חזר בלדד בסוף דבריו לנחם איוב כמו שעשה אליפז בסוף דבריו, ואמר שהבורא יתן לך מן הטובה, אם אתה תם וישר, עד שפיך שקללת בו ושדברם בו דברי אבל וזכרת בו מיני צער תהיה מלאה משמחה ומשחוק ומרוב השמחה ותהיה מזמר ותריע, ואם היה לך מי שהיה שמח ברעתך עתם כשיראו הטובה שעשה לך הבורא ילבשו בשתם, ואהל רשעי׳, שהבורא יעלה הטובה לצדיקי׳ ולטובי׳ אחר שתקרה להם שום רעה, כן אהל רשעי׳ אם צלחו בשוה זמן כשתשתכל בהם לא תמצאם כי הבורא יאבדם.