[א-ב] זה המענה התחיל איוב לדבר בו דבריו בלא עשות בהם תשובה לבלדד, אבל בא לגלות דעתו בענין ההשגחה, ומה שאמר אמנם ידעתי כי כן אינו חוזר לדברי בלדד רק מכותו: ידעתי שהוא אמת שהאדם לא יצדק עם הבורא שלא תועיל לו תמותו וישרו עד שיהיה נחשב צדיק לפניו, והודה בזה לאליפז שאמר האנוש מאלוה וכו׳ וכל זה אמר איוב מפני שהיה נראה לו כי אותו הדבר שאמר אליפז נוטה לדעתו בענין ההשגחה והוא שהבורא אינו משים לב באדם להשגיח בו וגם במלאכיו אינו נותן הידורו כל שכן באדם, אבל בשאר דבריו לא הודה.

ר״ל בזה לא יצדק אנוש עם אל, שאם יש לו לאדם לבוא עם הבורא במשפט לא יעננו, כלומר שישיב גמול לעושה הטוב ולא שיעננו גם כן לעונש לעושה הרעה פעם אחת בין אלף פעמי׳.

ואפילו היה האדם חכם לבב ואמיץ כח לדבר דבריו ולספר טענותיו ויבוא להקשות על הבורא בהנהגו שעושה. עם אנשי העולם, וישלם כלומר שיוכל לצאת מזה הענין בשלום והוא שלא יהיה בו מסופק, ואפשר שחכם לבב וכו׳ נאמר גם כן על הבורא כדעת שאר המפרשים.

מאחר שאמר שהאדם נחשב למאומה בעיני השם בא לתת טעם לדבריו והתחיל לספר בנפלאות השם ורוב כחו ולהתנצל על עצמו גם כן באמרו שהאדם כל כך שפל ונבזה עד שהבורא לא ישגיח בו, ואמר שהבורא יעתיק הרים וכו׳ וישים מה שלמעלה למטה ולמה שלמטה למעלה, כאשר נמצא תמיד בכלד חלקי הארץ וכל שכן במקומות שהם על שפת הים, והוא שהאויר מתהוה תמיד מחלקי המים המשתני׳ אליו בתוך הארץ ומתקבץ שם במקומות החלולי׳ ולא ימצא לו מקום שיצא משם בשום פני׳, וכשיהי׳ כמותו כמות מרובה וירצה לחזור אל טבעו שהוא גלבל האויר ויהיה מוכרח לצאת, ובצאתו פתאם ישרוף מי שימצא עם החימום המתחדש עם התנועה החזקה ההיא, ובצאתו יתבקעו מפניו ההרי׳ ויתהפכו מכח צאתו ותנועתו החזקה והעצומה, בשוב אותו הרוח הנבלא אל מקומו ואל טבעו ומזה יתחדשו כל מיני הרעש בארצות ובמקומות אשר אותו הרוח עצור מתחתם וזאת היא הסבה האמיתית ברעש.

ענין זה הפסוק כענין הפסוק שעבר, אבל ההפרש אשר ביניהם הוא בריבוי ובמעוט, כי המרגיז ארץ הוא גם כן מהכלאת הרוח אבל זה הרוח אינו כל כך חזק שיהיה לו כח לצאת ועל כן הוא מרעיש הארץ, ולא ידעו וכו׳, שאין מי שיראה זאת הפעולה הנעלמת מן העין ולא ידע בה אדם ולא ירגיש עד שתתחדש פתאם בצאת אותו הרוח וזה ההעלם והעדר הידיעה הוא בהפכם אבל ברעש אינו דבר נעלם, פירוש רמב״ בשני אלו הפסוקי׳ רחוק מאד מכוונת הפסוקי׳ הסמוכי׳ להם כי איוב לא כיוון לזכור בהם כח הרשעי׳ ומקום הצלתם אבל בא לזכור בהם עניני׳ טבעים הרי׳ וכחות אלהיות.

אמרו כי חרס הוא השמש, ויש להפלא מזה הפסוק כי מתי היה שהשמש אחר שנברא שלא זרח, כי אם רצה לומר שהשמש הולך בלילה תחת כדור הארץ זה לא היה בו שום פליאה וזרות עד שישים זה עם שאר העניניי׳ הזרי׳, ואה תאמר שזה נאמר על לקות השמש כדעת הרמב״ן ז״ל, אין בזה הענין העדר זריחה, או יהיה טעם ולא יזרח כטעם ולא יאיר, ע״כ פירוש הרב נפסד גם במה שאמר כי דעת איוב באמרו ובעד כוכבי׳ יחתם הוה כדי לסכל עצת החכמי׳ והוברי שמי׳ והחוזי׳ בכוכבי׳, ואם ירצה שום מפרש לפרש ובעד כוכבי׳ יחתום על היום שהכוכבי׳ נעלמי׳, אין בזה דבר זר, אבל נ״ל שאיוב רצה לזכור גם כן בעליוני׳ מה שיש בהם מאונס ומהכרח התנועה, והוא שהשמש מזרחו האמתי הוא המערב אבל גלגל תשיעי הוא האונס אותו מתנועתו הראויה לו ומכריח אותו לעשות זאת התנועה האנוסה והמוכרחת עם עשותו ההטייה לצפון ולדרום מעורבת עם תנועתו הישרה, וע״כ אמר ולא יזרח כלומר מן המקום שהיה לו לזרוח על האונס הנמצא בתנועתו, ותלה כל אלו הענינים כמו כי לשלג יאמר הוי ארץ באמירתו יתברך, מפני שאין דרך לזכור אלו הענינים אלא על דרך הרמז לבדו, והספיק לומר ולא יזרח כי בטח בזה שהמבין יבין כונתו וכל שכן שאין מי שיבין מתוך אמרו שהשמש יעמוד ממרוצתו ומסיבובו, ואם רצה שום מפרש לומר כי זה הפסוק כלו נאמר על יום המעונן ושאין הכוכבים נראים בלילה ראוי להשיבו על זה שאין זריחת השמש נפסקת לא ביום הענן ולא בעם הבשם, ועוד כי אם הענן יהיה במקום אחד אינו במקום אחר, ובעד כוכבי׳ יחתום ר״ל על הכוכבי׳ הידועי׳ והמושלי׳ שהם שבעה כוכבי לכת ושני׳ עשר מזלות, אשר לכל אחד מהם פעולות ידועות בכדור הארץ וחידושי׳ זרי׳ מתחדשי׳ מהם באויר ושאר היסודות, ומפני שהבורא יחתום ויעשה אלו הפעולות והמעשי׳ ע״י הכוכבי׳ אמר ובעד כוכבי׳ יחתום.

הבורא לבדו נטה השמי׳ ותנועתם לרצונו ולא ישתתף עמו בהם זולתו מן הנבראי׳, ואחר שזכר האויר ופעולתו וזכר הארץ בהיותו נרגזת מפני האויר המניע אותו וזכר יסוד האש וכמו ותנועתו בזכרו השמש אשר מתנועתו מתהוה יסוד והאש, זכר ג״כ יסוד המים וסמך עיקר מציאותם ופעולתם לים.

אלו הם כתות מכוכבי׳ הקבועי׳ בגלגל שמיני חוץ מן השני׳ עשר מזלות הקבועי׳ בו והם מתחברי׳ בפעולתם עם אלו המזלות, ואע״פ שאם יותר מארבעה צורות הספיק לו בזכרו אלו הארבעה שהם כיתידות להם והוא הדין בצורות האחרות.

כלל בזה הפסוק כל הנפלאות, ואחר שזכר קצת מהם אמר על אותם שלא זכר עשה גדולות וכו׳ כי בכל יום יתחדשו בעולם פלאות השם וכחות באות מאתו, אם שיהיה זה באנשי העולם או שיהיה בשאר נבראיו.

[יא-יב] עתה בא לזכור חולשת האדם ושאין לו כח להשיג עניני האל ואמר הן וכו׳ יעברו סבותיו עלינו ואין לנו כח לראותם ולדעת איכותם, ויחלוף ולא אבין מאמר כפול, הן יחתף וכו׳, ר״ל כשהבורא ירצה לעשות אחד מן העניני׳ בעולמו ויעשם בבת אחת בלא המתנה כדבר החטוף שיעשה פתאם, להורות כי אין לו מונעים שישיגוהו מחפצו מי יאמר לו אעשה אין מי שיוכל לסתור עליו ולתפוש על דרכיו, ורצה איוב לומר שהבורא יעשה מה שירצה ולא יראה בו אם הוא נעשה חץ מן הנראה לבני אדם, והראיה על זה מה שאמר למטה והרבה פצעי חנם.

והבורא לא ישוב מרצונו כשירצה לענוש הבריות עד שיהיו נכנעי׳ מתחתיו אותם שהולכי׳ אחר הגאוה והשררה, רהב כמר אזכיר רהב ובבל, ולא פנה אל רהבים.

[יד-טז] מאחר שהבורא כל כך יקר ועליון מבני אדם עד שאין מי שיוכל לומר אליו מה תעשה, ואפי׳ אם נעשה לפני׳ משורת הדין כל שכן אני אם הייתי מדבר עמו שלא הייתי נשמע ממנו, שאפילו היה הדין והאמת עמי לא היה לי רשות לענות לדבריו או להשיבו מרצונו, שאם היה לי לעשות עם שופט אחר ולהריב עמו היותי מחלה פניו ומתחנן אליו שישמעני, אבל הבורא אינני מאמין שהוא יאזין קולי, והאמת כי שני אלו פסוקי׳ דבר בהם איוב בקצור גדול עד שהם צריכי׳ לתוספת.

אם הייתי יודע שהשם יאזין קולי הייתי אומר לי, כי בעבור דבר מועט שהוא תלוי בשערה הוא משבר אותי ומנפץ בשרי.

והוסיף להתרעם על הבורא ולזכור מה שהיה סובל בעבורו, כי הוא לא יניחנו אפי׳ להשיב רוחו מרוב היותו שבע מרורות, ויש בזה תמה שהרי איוב היה טוען קודם זה שהבורא מרוב עילויו לא היה האדם שוה לפניו כלום עד שיהיה משגיח בו, באמרו על זה לא יעננו אחת וכו׳, אבל הטעם בזה כי איוב היה נמשך בדבריו אחר דעת חביריו, שהיו בהסכמה אחת שכל מה שיקרה לאדם מצרות הוא מפני שום עון, ע״כ איוב כדי לשתק חביריו היה עונה להם כפי דבריהם והיה אומר בדבריו תמיד שהשם גרם לו כל הרעות, אבל אמונת איוב לפי האמת לא היה נוטה אחר מה שהיה הוא טוען. וזה תקחנו לשרש גדול בזה הענין ולא יתבלבל דעתך בדברי איוב אם תראה תמיד סותרי׳ זה את זה וכן חברי איוב נראה מדבריהם שכלם בהסכמה אחת בדברם על איוב ואינו כן.

אם שיהיה זה מכח שיהיה לבורא אם שיהיה ממשפט שיהיה לי, מי יהיה מעיד עלי כנגדו להצדיקני בריבו עמי ולא יועיל לי שום תחבולה שאצא זכאי מעמו.

ואם אצדק בטענותי עד שיהיה עמי הדין והמשפט פי ירשעני כלומר שדברי פי כל כך מספרי׳ בזכותי ובחמס זולתי החולקי׳ בי עד שהבורא ירשיע בהם ויאמר שאני רשע ואם אני אומר על עצמי שאני איש תם הוא יאמר שאני עקש.

[כא-כב] ואף שהבורא ישימני עקש במקו׳ תם אני לא אעזוב תומתי, אבל אין בי חכמה שאדע סודות הנפש ומה ענינה בהפרדה מן הגוף על כן אמאס ואבחר במותי, ונ״ל כי בעבור זה גלה זה הדעת ר״ל שהבורא יכלה את התם ואת הרשע בלא שום רסן ומבלתי רמז מפני שזה הענין היה גם כן קשה בעיני הנביאי׳ כאמור מדוע דרך רשעי׳ צלחה ואמר שלום רשעי׳ אראה.

והביא ראיה לדבריו שאם יבוא שטף בעולם ויהיה הנקי שהוא הצדיק נכשל בו ויבואו עליו צרות, הבורא ילעג עליו ויבזה בו ולא ישוה אותו הצדיק אצלו מאומה להצילנו.

בזה ספר מגדולת הרשע ומהצלחתו שיש לו בזה העולם ואמר שהארץ נתנה בידו כלומר שינהיגנה לרצונו עד שיכסה בה פני השופטי׳ הממוני׳ עליה להנהיגה ואין להם רשות לעשות שום דבר אלא במצותו של אותו הרשע, ואם אין זה כמו שאני אומר מי הוא זה ואיזהו אשר מלאו לבו לחלק עלי בזה.

אחר שספר מה שיקרה לנקי במכשול ולרשע מהצלחה, בא לדבר על עצמו ולספר מפגעיו וממקריו והאריך בזה על דרך המשל והמליצה, ונראה לו כי זמנו היה עובר מלפניו כעבור האיש הרץ וזה היה מפני שלא ראה טובה בימיו, וזה האמת כי האדם כשהוא ממתין להיות לו טובה ולא באה, כל מה שעבר עליו מזמן אינו מרגיש בו והפכו מי שעומד בהנאה שידמה לו שהזמן יגדל לפניו ויאריך לו בהשיגו הטובות וההצלחות בזמן מועט.

זה הפסוק משל כפול לפסוק שעבר, אניות אבה הם אניות ארוכות כאני שיט שהולכות לרצונם למקו׳ שירצו ואינם צריכי׳ לרוח כשאר אניות הגדולות שאין להם יכולת ללכת במשוט, כי אבה ענינו הרצון ומענינו יאבה ללכת, יטוש מלה זרה ואין לה חבר ותקחנו לפי הענין כמו ימהר.

[כז-כח] אם אני מניח צעקותי ותרעומותי ואעזוב גם כן חמתי שיש לי על נגעי ואשכח אותם ואבליגה ואתחזק ואסבול, יגורתי אני מתירא שמא לא אוכל לסבול זה מפני רוב עצבותי, שהם כל כך מרובי׳ שאין בי כח לדחותם מעלי ולשתקם בתנחומין של הבל, וגם ידעתי כי בעבור זה הסבלנות לא תהיה מנקה אותי עד שתניחני ולא יחולו נגעיך בי.

[כט-לא] אם אני באמת רשע לפני האל, למה זה אני טורח ומיגע עצמי חנם לחפש תחבולה להיות זכאי לפניו בטענותי, ואם הייתי מתרחץ מכל עון כהתרחץ האדם במי השלג מרוב חפצו לטבילה ולא ידאג לקור השלג, והייתי מזכה כפי ומנקה אותם מכל דבר רע, אז בשחת תטבלני אפילו אחר מותי בהיותי בשחת, היית טובל אותי במי נקמתך והיית נפרע ממני מכל מה שאתה חושב עלי מעונות ומחטאי׳ עד שבגדי יהיו מאסי׳ אותי מרוב נגעי, וכל זה שאמר להפליג במשל ועל דרך ההשאלה כי הבגדי׳ אין להם ידיעה לשנא או לאהוב, וכן ההרי׳ ירקדו כאלים.

כי לא איש כמוני ראוי שהבורא יאמר בעבורי אעננו עד שנהיה באים יחדיו למשפט כשני אנשי׳.

ולואי שהיה הענין כן עד שהיינו באי׳ יחדיו למשפט והיה בינינו המוכיח שיוציא לאור משפטנו, וישת ידו עלינו עד שנהיה מוכרחי׳ לעמוד לפני הדין ושלא נברח ממנו עד שיבא הדין לידי גמר, ישית ידו ענינו הקנין שנוהגי׳ בו בני אדם לקיים דבריהם.

[לד-לה] שאם היה רוצה להסיר מעלי שבט חמתו ופחדו אז הייתי מדבר עמו בלא פחד, שאין דעתי סובל שעמדי ידבר השם, ואני לא אירא ממנו מפני שאני חשוד אצלו בעבור שיחשבני חוטא כי אע״פ שאני זכאי אצל עצמי כל זמן שהוא יחשבני לחוטא יש לי לירא ממנו. וא״ת לא היה לו לומר ולא איראנו מאחר שהיה לו לפחד מן הבורא בדברו עמו, אשיב לך על זה שזה מאמר מסופק כאלו אמר אדברה עמו בלא פחד אם אוכל אבל אני מסופק בזה. פ״א אדבר דברי עם הבורא בלא פחד כאדם זכאי לפני בעל דינו כי לא כן וכו׳ מפני שאין אני עם עצמי כאשר הבורא וחברי חושבי׳ בי.