פרק ראשון אמר ר' יוסי נילף פיאת עומרים מפיאת קמה כו'. בזה יש לתרץ מה דלכאורה קשה לקמן בספ"ב על מתניתן שדה שקצרוה לסטים כו' פטורה וגרסינן שם אר"ה בר שימי אפילו שקצרוה שלא לאבדה פטורה מאחר שהפיאה ניתנת במחובר לקרקע ואין קרקע נגזלת. ופי' הגר"א ז"ל בשנו"א דהא חיוב דפיאה הוא בקמה ואין בכח קצירת הלסטים שיתחייב בקצירתו להניח בסוף השדה קמה לפאה דהא הקמה עדיין איננה שלו דהוי עדיין מחובר לקרקע ואינה נגזלת ע"כ לא עשה קצירתו חיוב פאה על הקמה. ואפי' לאחר שקצר גם את הקמה וחזרה פאה לעומרין ג"כ פטור משום דכל שאינו בחיוב קמה אינו בחיוב דעומרין וה"ק חכם אחד מבבא מציעתא דמתניתין דגרסינן שם קצר חציה וקצרוה לסטים חציה פטורה וקשה הא כיון שהבע"ב קצר שבולת הראשונה כבר נתחייבה בפיאת קמה. וא"כ מוטל חוב פאה על כל השדה ובמה נפטרה חלק שקצרוה לסטים מפאה והניח בצ"ע. ובאמת לפי הסוגיא הזאת מתורץ מאד. דהא מאן מחזיר מקמה לעומרין היא הקצירה דשבולת הראשונה מן קמת פאה ומי הוא הקוצר הלא המה הלסטים ואנן ילפינן פיאת עומרין מפיאת קמה וכי היכי דקצירת הלסטים של שבולת הראשונה דתחלת קצירה אינו מחייב בפאה כן נמי קצירת שבולת הראשונה של הלסטים בקמת פאה אינו מחזיר מקמה לעומרין. דהא כמו דשבולת הראשונה מקמת פאה פטורה אע"פ שלא על ידה בא החיוב מ"מ פטירה משום דילפינן פיאת עומרין מפיאת קמה וכי היכי דהשבולת הראשונה פטורה בפיאת קמה כן פטורה בפיאת עומרין כמו כן נמי בקצירת לסטים כמו דבקצירת לסטים פטור מפיאת קמה כמו כן קצירת לסטים פטור מפיאת עומרין ודו"ק:

הפיאה יש לה שיעור למטן כו' אית תנא תני אין לה שיעור לא למעלן ולא למטן המל"מ ז"ל בפ"א ממ"ע הט"ו תמה על הר"ש ז"ל שכתב דלמ"ד יש לה שיעור למטן הוא מדאורייתא וכתב שזהו דבר תימא בעיני דלא מצינו בשום מקום מי שיאמר דשיעור ס' לפאה יהי' מן התורה וגם לא ידעתי היכן רמיזא בקרא שיעור זה דס' והאריך לפרש הירושלמי דיש שיעור למטן הוא ג"כ מדרבנן ודחק מאד לפרש הירושלמי ע"ש ובאמת ברור כהר"ש ז"ל והא דמתמה המל"מ ז"ל הוא מבואר מפורש בירושלמי בסוף סוגיא דידן כמבואר בדברינו בפנים דכן ס"ל לר"י דמעה כסף ושתי כסף היא ד"ת ומפרש ריבר"ב דהוא הלמ"מ (דר"י לטעמי' דס"ל דכל השיעורין הוא הלמ"מ ולא כבש"ס דילן דדוקא שיעורין של עונשין הוי הלמ"מ כגון כזית חלב וכל האיסורין אלא כל השיעורין הוי הלמ"מ) וכן הא דתני ר"י קומי ר' יוחנן דראי' כ"ש הוא ג"כ הלמ"מ כמו שמבואר בתוס' ז"ל במס' קדושין (דף יז ע"א) ובריטב"א ז"ל שם עיי"ש. ודו"ק:

אמר רבי יוסי ב"ר בון רבי יוחנן כדעתיה כו' כמבואר בפנים ואין להק' הא דגרסינן בבבלי במס' חגיגה דף ז' ע"א א"ר יוחנן כסבורין אנו לומר הראיון אין לה שיעור למעלה אבל יש שיעור למטה (ופירש"י ז"ל מה"ת) עד שבא ר' אושעיא בריבי ולימד הראיון אין לה שיעור לא למעלה ולא למטה אבל חכמים הם שאמרו מעה כסף כו' ולכאורה קשה דר"י קאמר רק כסבורין לומר אבל עכשיו מודה ג"כ לר' אושעיא בריבי דהוא מדרבנן והא ר"י ס"ל באמת דשיעורין היא הלמ"מ כדאיתא במס' יומא דף פ' ע"א ז"א דהנה נפ"מ גדולה בין בבלי וירושלמי דבבבלי גרסינן אמר ר' יוחנן שיעורין של עונשין הלל"מ ואילו בירושלמי גרסינן דר' יוחנן אמר כל השיעורין הלמ"מ ונמצא דלהבבלי לא ס"ל לר"י דהוי הלמ"מ השיעורין אלא שיעורין דעונשין לבד כגוי כזית חלב ונבילה וע"כ אין עונשין עליהן אלא בכשיעור משא"כ שיעורין אחרים לא הוי הלמ"מ משא"כ בירושלמי גרסינן דכל השיעורין הוי הלמ"מ ודו"ק:

מתניתא לא אמרה כן אלא הכל לפי גודל השדה כו'. עי' בפנים מה שמבואר בשנו"א ז"ל ולפי הנראה גרס במתניתין לפי רוב העניים ולפנינו גרסינן במשנה ולפי העניים. אך בנוסחת המשניות גרסינן רוב העניים. והרמב"ם ז"ל פ"א ממ"ע כתב וז"ל ז"ל כיצד שדה שהיא קטנה ביותר שאם הניח ממנה אחד מששים אינו מועיל לעני הר"ז מוסיף על השיעור וכ' התוי"ט ז"ל דע"כ הרמב"ם ז"ל מפרש הכל לפי גודל השדה דתני במתניתין הוא לענין הוספה כלומר דמוסיף לפי גודל השדה ומפרש גודל השדה לכלול גם הקטנה וכאילו אמר התנא לפי איכות השדה אם גדולה או קטנה עכ"ל ז"ל מזה מוכרח דאינו מפרש כשנו"א ז"ל דלפי רוב השדה ולפי רוב העניים הוא לחומרא דיוסיף לפי הרוב ויהי' מוכרח ממתניתין דפליג על ר"ש ז"א אליבא דהרמב"ם ז"ל דלדידי' ז"ל מתפרש רוב עניים וגודל השדה איכות השדה והעניים אם קטנה או גדולה או עניים מועטין או מרובים לפ"ז לא משמע ממתניתין דפליג על ר"ש דדרש לקולא של בעה"ב. ועוד קשה לי מאד בגמ' דקאמרינן מתניתא ביתר מכשיעור אבל בכשיעור אומרים לו הבא גמלים וטעון מנ"ל דילמא הברייתא ר"ש היא ואף בכשיעור אין אומרים לו הבא גמלים וטעון אם עניים מועטין ושדהו מרובה דאז צריך העני לטעון על הגמלים אז אין אומרים לו הבא גמלים וטעון אלא פוחת מן השיעור אליבא דר"ש כדעת השנו"א ז"ל. ע"כ נראה לפענ"ד דלהרמב"ם ז"ל מתפרש כך דשדהו מרובה ועניים מועטין נותן לפי שדהו הוא לענין הוספה דיתן ההוספה לפי ערך השדה ואם שדהו מועטת ועניים מרובים מוסיף לפי עניים. ור"ש דרש לקולא דשדהו מרובה ועניים מועטין יוסיף לפי העניים. ובהיפוך מוסיף לפי השדה. אבל על שיעור ס' לא פליג ר"ש ואפילו עני אחד על שדה גדולה יתן השיעור ס' ואז אומרים לו הבא גמלים וטעון רק דנחלקו בענין הוספה לבתר מי אזלינן וקאמר הגמ' מתניתא לא אמרה כן אלא (פליגי על ר"ש) הכל לפי גודל השדה ולפי העניים (דלא אזלינן בההוספה בשדה מרובה ובעניים מועטים) פי' לא כמר ולא כמר דהיינו בשדה מרובה ועניים מועטין דלהת"ק מוסיף לפי השדה ולא יוסיף שבולת אחת לפי עני האחד אלא לפי השדה יתן ההוספה (רק שאין אומרים לו הבא גמלים) ולר"ש מוסף רק לפי העני וכן בשדה מועטת ועניים מרובים לת"ק צריך להוסיף לפי העניים ולא די בשבולת אחת על הרבה עניים ולר"ש יוסיף רק לפי השדה ולפי ערך השדה די בשבולת אחת ע"ז קאמרינן דמתניתא לא אמרה כן לא כמר ולא כמר אלא הכל לפי רוב השדה ולפי רוב העניים ולפי הענוה פי' דאזלינן בתר תרווייהו ולא משערינן לעולם בשדה לחוד או בעניים לחוד אלא לעולם משערין בתרווייהו ותמיד אזלינן בתר תרווייהו ומסתכלין ערך השדה והעניים כגון אם שדהו מרובה ועניים מועטין נותן לפי ריבוי השדה לפי ערך העניים ותוספת דשדה מרובה לפי ערך השדה לא שוין לעולם ההוספה של ערך שדה מרובה שבשנה הזאת מוסיף לפי השדה לפי ערך העניים שנמצא בשנה הזאת ושנה אחרת מוסיף לפי שיעור תוספות ערך של שדה מרובה לפי העניים הנמצאים כעת ולעולם לא אזלינן בתר השדה לחוד או עניים לחוד אלא תמיד אזלינן בתר תרווייהו ודוק:

רבי יוסי בשם ר"י ב"ל ובקצרכם מה ת"ל לקצור אלא אחד לגבוה ואחד להדיוט. רבי יודן בעי כלום מעות הקדש מתחללין אלא בתלוש כו'. הסוגיא הזאת מתבארת בע"ה יפה בפנים ולמען להבין מקור הדברים הנה הפ"מ ז"ל והנו"י ז"ל כתבו (במס' מע"ש פ"ה ה"ב) אשר הקדש אינו מתחלל במחובר ואין פודין מחובר לקרקע בהקדש כמו נטע רבעי דאינו נתחלל במחובר. וראיתי שחכם אחד תמה עליהם הא זה סותר מקומות רבות ובהדיא שנינו הקדיש קמה ופדה קמה. וכן גבי נטיעות הרי אלו קרבן אם אינן נקצצות וכן בסנהדרין (דף ט"ו) גבי שערו ובאמת דבריהם ז"ל הוא דבר פלא. אבל הכרעת הדברים הוא כך באם שהקרקע והקמה שניהם הוי של הקדש לא נפדה הקמה לחוד ודוקא גבי שערו במס' סנהדרין דלא הקדיש רק השערות אז נפדה אפילו המחובר לבד וכן גבי נטיעות דלא הקדיש רק הנטיעות אבל אם הקדיש הקרקע והנטיעות והשערות אז אין נפדה המחובר לבד בלא הקרקע וראי' ברורה יתנו עדיהן ויצדקו ומתחלה נקדים מה דקשה לכאורה על תשו' הרשב"א ז"ל ס' תקס"ג דכתב וז"ל ז"ל דבגבוה ובהקדש אי אפשר לומר גופה מהיום ופירי לאחר ל' לפי שאי אפשר שאילן של הדיוט יונק משדה הקדש אלא א"כ שייר מקום היניקה והראי' מההיא דשלהי המוכר את הבית (דף ע"ח ע"ב) ר"ש אומר המקדיש את השדה לא הקדיש אלא חרוב המורכב וסדן השקמה ותני עלה מ"ט הואיל וינקין משדה הקדש שאי אפשר שיהא השדה להקדש ויניקתו להדיוט ואמרינן עלה בגמ' ואי אמרת שיורי משייר אמאי מדנפשייהו קינקי אלמא כל כמה דלא שייר מקום היניקה בפירוש אי אפשר משום דכל שטח האדמה היונק צריך להיות חולין] כ"ש זה שמשייר כל הפירות וא"ת מה ראית לבטל ההקדש מפני השיור אדרבה נבטל השיור מפני ההקדש ולא היא הקרקע בחזקת בעלים וכיון שאתה צריך לבטל אחד מהן אוקי ממונא בחזקת מארי' וכו' עיי"ש [והארכנו בהרשב"א ז"ל הזה במסכת גיטין בפ' מ"ש עי"ש ותמצא טעם בע"ה] ולכאורה קשה על הרשב"א ז"ל מהא דגרסינן בירושלמי במסכת קדושין (פ"ג) הר"ז עולה לאחר שלשים יום מכרה אינה מכירה וליידא מילה אמר לאחר שלשים לשייר לו גיזה ועבודה פי' דלעולם הקדישה מעכשיו ורק שייר לו עד ל' יום יהא הגיזה שלו וקשה הא א"כ ינק הדיוט משל הקדש. אך לא רק מהירושלמי קשה אלא קשה כן משיטת הבבלי מסוגיא ערוכה במסכת חולין (דף קלה ע"א) דגרסינן שם א"ק צאנך ולא צאן הקדש טעמא דכתב רחמנא צאנך הא לא"ה כו' הב"ע בקדשי בד"ה כו' סד"א הואיל ומדאורייתא בני גיזה נינהו היכי דגזז ליה ליתב לי' והא קדיש לי' סד"א ליפרוק וליתיב לי' והא בעי' העמדה והערכה כו'. אר"מ בר פטיש משום ר' ינאי הכא במקדיש בהמתו לבד"ה חוץ מגיזותיה סד"א ליגזז וליתיב לי' א"ק צאנך ולא צאן הקדש א"ה קדשי מזבח נמי ומשני כחשי [פרש"י ז"ל דבניטל הגיזה מכחש הבשר ואסור לגוזזה עכ"ל ז"ל] קדשי בד"ה נמי כחשי דאמר חוץ מגיזה וכחישה קדשי מזבח נמי כו' אפ"ה פשטה קדושה בכולה כו' כו' ולכאורה קשה מהאי סוגיא נמי דמפורש דמקדיש בהמתו לבד"ה חוץ מגיזותי' א"כ חל ההקדש שינק גיזת הדיוט מצאן הקדש. ואילו להרשב"א ז"ל לא חל ההקדש שיהא הקרקע הקדש והפירות חולין. אכן ז"א. דהנה לכאורה יקשה הא ר"מ ור"י ס"ל במס' תמורה (דף יא ע"ב) דהמקדיש רגלה של זו עולה אין כולה עולה רק הרגל לבד וקשה הא איתא במס' ביצה (דף לו ע"ב) דינקי תחומין מהדדי וינקי כל אברי הבהמה אחתד מחבירו כדפרש"י ז"ל שם ע"ש א"כ קשה האיך חל ההקדש על הרגל והשאר חולין א"כ חל ההקדש שיניק הדיוט מהקדש. אבל ע"כ פשוט דז"א דאימתי אי אפשר שינק הדיוט מהקדש רק דוקא גבי פירות סדן השקמה ופירות השדה כדכתב הרשב"א ז"ל משא"כ בבהמה שינקי מהדדי א"כ כמו שיניק הדיוט מהקדש כמו כן ינק הקדש מן הדיוט משא"כ בשייר פירות השדה דרק הפירות דהדיוט יונק מן השדה אבל השדה אינה יונקת מן הפירות א"כ הכא גבי גיזה דאיתא במס' חולין דכחשי בנטילת הגיזה. א"כ כל מה שהגיזה מקבלת יניקה מן הצאן היא מגדלת ומחזקת על הצאן ומשמנת הצאן משא"כ אם לא תינק יבשי ופרכי ונפלי ונתכחש הבשר ונמצא דדמי כמו פרת הקדש אם לא יחליבה תתקלקל הדדים והחלב פשיטא דמותר לינק משא"כ בשדה ופירות דרק הפירות יונק מן השדה והשדה אינו יונק כלל שפיר אתא דינא דהרשב"א ז"ל ועפ"ז מוכח מהך סוגיא דחולין הנ"ל דמחובר אינו נפדה דכן מוכח מהסוגיא הזאת דגרסינן סד"א ליפרוק וליתיב לי' והא בעי העמדה והערכה וה"ק בתוס' ז"ל וא"ת ולימא כשהעמיד והעריך ואח"כ עבר וגזז ופדה וי"ל דבשעת פדי' בעי העמדה והערכה עכ"ל ז"ל ולכאורה קשה מאד דלימא כשהעמיד והעריך ופדה ואח"כ גזז וה"ק המהרש"א ז"ל כן ומתרץ כיון דהגיזה מחובר עדיין בבהמה לא מהני בה פדי' לבדה דהו"ל כאלו פדה אבר מבהמה שכולה קדושה דלא מהני וליכא למימר נמי שפדאה כולה דא"כ הו"ל כחולין לכל דברי' עכ"ל ז"ל וכן כתב המהר"ם ז"ל מלובלין הרי מוכח דלא מהני והא דכתב המהרש"א ז"ל דאם פדה אבר מבהמה שכולה קדושה לא מהני אין לזה מקור אבל אתא שפיר היטב ע"פ דברינו הגם דמיירי בבהמה של קדושת בד"ה ופשיטא דאם הקדיש אבן לבד"ה פשיטא דיכולין לפדות חצי אבן וכן אם הקדיש שדה יכולין לפדות חצי שדה עיין בתוס' ז"ל במסכת ב"ב (דף ק"ג ע"א) ד"ה ואמאי ובמס' קדושין (דף ס"א) תוד"ה נקדשו משא"כ בהמה וגיזה דאין פודין חצי בהמה ואין פודין הגיזה משום ההיא דהרשב"א ז"ל דלא אפשר בהקדש בשיור הפירות דאי אפשר לאילן של הדיוט שיניק משדה הקדש והא דיכול להקדיש חצי בהמה אע"פ שתניק חולין מן הקדש הוא משום דמה שמוציא יניקת הקדש להדיוט לחולין הוא מוציא לטובת הקדש דהגיזה והחצי בהמה של חלק החולין שינקי מן חלק הקדש הוא לטובת הקדש דאילו חסר היניקה הזה היה כחש ההקדש ע"כ לא נחשב שמוציא יניקה מן הקדש להדיוט דהא מעולם לא הי' הקדש לבד ולא הי' שייך היניקה להקדש לבד בלא חולין ולא הי' לו מעולם הקדש אחר אצלו שיתן היניקה בו ולא נתקדש מעולם היניקה שבו שיניק להקדש והי' לו להקדש טובה מזה שנתחבר לו חולין לינוק וזה הנ"מ בתחלת הקדש כנ"ל משא"כ כאן דכבר נתקדשה כולה עם הגיזה והי' לו להקדש התחברות עם הקדש בהיניקה והי' לו הטובה הזאת מן הקדש א"כ עכשיו מוציא היניקה מן הקדש לחולין דהא עד הנה הי' היניקה יצא להקדש וכיון דלא נפדה רק חלק הב' וחלק הא' נשאר בקדושה ואתה מוציא כח היניקה מחלק הקדש שלא נפדה לחולין ואין לומר שיפדה כח היניקה מן חלק הב' ז"א דהא הוי דשלב"ל דלא חל הפדיון ולא דמי לחוץ מגיזה וכחישה דהתם הוי שיור ויכול לשייר בדשלב"ל כדאיתא בכמה דוכתי משא"כ לפדות דשלב"ל אינו יכול ול"ל דיפדה גוף הצאן ליניקתה ז"א דא"כ צאנך הוא ועוד כבר כתב הרשב"א ז"ל מובא בשטמ"ק ז"ל ב"ב (דף עח ע"ב) דלא מהני בהקדש לשייר הגוף להיניקה ע"ש א"כ כשפודה חצי השני מוציא היניקה מהקדש לחולין והגם דצריך לטובתו להניק הא הי' לו הקדש אצלו שהניק לו א"כ ע"י הפדי' עושה שנוטל ההקדש המחובר אצלו ועושה שיניק הקדש לחולין וזה מובן מאד לפ"ז בהקדש בע"ח הגיזה המחובר לבע"ח והפירות המחוברין להשדה הקדש אינו יכול לפדות בלא השדה ובלא הצאן משא"כ בשהקדיש קמה ופדה קמה דהתם הקדיש רק הקמה ולא השדה וכן נטיעות אלו קרבן במס' נדרים (כט ע"א) יכול לפדות דהא לא הקדיש רק הנטיעות וכן במס' סנהדרין בשערות דמיירי שהקדיש והעריך השערות לבד אבל בשהקדיש השדה ופירות והצאן עם הגיזה אינו יכול לפדות הגיזה והפירות בלא השדה ועכ"פ מבואר ע"כ מסוגית הש"ס דמס' חולין הנ"ל דע"כ אינו יכול לפדות הגיזה במחובר ואינו יכול לפדות הפירות במחובר מן השדה בלא השדה וע"ז מבואר היטב הירושלמי הזה ר"י בשם ריב"ל ובקוצרכם מה ת"ל לקצור אלא אחד לגבוה ואחד להדיוט פי' דמרבה קרא כמו בראשית הגז דהצאן הוי הקדש והגיזה חולין דע"ז קאי קרא צאנך ולא של הקדש לפטור כמו כן הכא דמרבה לחיוב מלקצור אפילו לגבוה לא דהקציר הוא של גבוה דזה ממעט בפירוש קרא כדאיתא בת"כ אלא דהשדה הוא של גבוה והקציר הוא של הדיוט והיכי משכחת לה אם בשהקדיש שדה ושייר הקציר בזה לא חל ההקדש כלל כתשו' הרשב"א ז"ל הנ"ל והוי דהדיוט ואלא היכי משכחת לה דהוי של הקדש כשהקדיש שדה וקמה ופדה הקמה והוי כמו גבי צאן ע"ז פריך ר"י כלום מעות הקדש פי' הקדש דמים מתחללין אלא בתלוש שמא במחובר בתמי' הא במחובר אין מתחלל ההקדש דמים שיש בהקציר [כמו שאינו מתחלל בראשית הגז במחובר כנ"ל] וא"כ הוי בשעת מחובר עדיין הקדש ואינו חל החילול רק בתלוש דלאחר הקצירה דלאחר שיקצור אז חל הפדיון שלו וכיון דהחילול שלו הוא בתלוש א"כ האיך יתחייב בפאה הא עיקר החיוב עושה הקצירה ואפילו כשקצר ונעשה ע"י הקצירה פיאת עומרין של הדיוט מכל מקום אין עליו חיוב בפאה כמו דאמרינן לקמן בספ"ב גבי קצירת לסטים דפטורין אפי' לסטים ישראל כדאיתא שם שחובת הקציר בקמה ואין קרקע נגזלת וכדפי' הגר"א ז"ל בשנו"א ז"ל דהאיך יהי' החיוב על הפאה בקמה דהא הקמה עדיין שלא נקצר הוי אינו שלו וע"כ אפילו לאחר שקצר הקמת פאה ג"כ לא חזרה לעומרין דאימתי חוזרת פאה לעומרין דוקא שהי' החיוב בקמה משא"כ כשלא הי' החיוב בקמה אינו חל אח"כ אפילו על העומרין. וה"נ כיון שבשעת קצירה הקמה פאה דמחובר הוי של הקדש וא"כ לא חלה חיוב פאה על קמת הקדש ואפילו לאחר שנקצר נמי. ע"ז א"ל ר"ח שלא תאמר פי' למה לא תאמר [כדאיתא לשון זה בירושלמי עיין לקמן ספ"ב] יעשה קציר הקדש כקציר הדיוט דגזה"כ היא ומרבה קציר הקדש כקציר הדיוט דאפילו דהוי דהקדש בשעת קציר ונתחלל רק בתלוש גזה"כ הוא דמרבה הקרא דחייב בפאה אפילו דהי' בשעת קציר דהקדש רק דנפדה על תלוש. ובזה ניחא מאי דגרסינן לקמן (ספ"ב) ר"פ בעי קצירת חו"ל מהו שתהא חייבת בפאה שלא תימר [פי' למה לא תאמר הקדש פטור וחו"ל פטור] אי מה הקדש חייב אף חו"ל חייב אשכח תני קציר ארצכם ולא קציר חו"ל והמפרשים ז"ל פי' כמו הקדש בשפדאו קמה חייב אף פאה כן ויש מפרשים שהכניס הפאה לארץ. וקשה להבין. ועפ"ז יובן מאד דהא ארצכם דכתיב גבי פאה מרבינן (בה"ד) לרבות קטטות ע"כ מיבעיא לי' שפיר הא כמו בהקדש דפטור מ"מ מצינו ריבוי הכתוב לחייב הקדש ויש הקדש דחייב כשפדאו אפילו דהפדיון חל רק אלאחר קצירה מ"מ חייב אפילו כשהי' בשעת קצירה דהקדש מ"מ מרבה הכתוב ולמה לא נאמר כמו דלקצור מרבה דבר הפטור כגון הקדש כמו כן מרבה חו"ל ואי דכתיב בארצכם ההוא לאו למעט חו"ל אלא לרבות קטניות אבל חו"ל נתרבו לחיוב ע"ז מסיק אשכח תני קציר ארצכם ולא קציר חו"ל פי' דמצינו בברייתא דממעט בפירוש מארצכם חו"ל. ועי' תשו' הרשב"א ז"ל הנ"ל נראה לפענ"ד לתרץ מה דקשה לי לשיטת רש"י ז"ל בדין דהקדש מפקיע מידי שיעבוד ששיטת התוס' ז"ל בכמה דוכתי הא דמחלקינן בין קדושת הגוף לקדושת דמים הוא משום דבע"ח מכאן ולהבא גובה וכיון שחל ההקדש דהא השתא הוי שלו ממילא אין יכול הבע"ח לגבות דהא כיון שחל שעה אחת תו לא פקע דהא קדוה"ג אינו יוצא ע"י פדיון וכ"ש שאינו יוצא ע"י שיעבוד אבל קדושת דמים לא אלים כח הקדש מכח מקדיש ומוציא הבע"ח מן ההקדש גופא כמו שמוציא מן המקדיש דהא בהקדיש שדה מקנה חוזרת לבעלים ביובל כן היא שיטת התוס' ז"ל עי במס' גיטין (דף מ' ע"ב) אבל שיטת רש"י ז"ל אינו כן דז"ל רש"י ז"ל במסכת פסחים (דף ל ע"ב) דאפילו לרבא דאמר עד עכשיו הי' ברשות הלוה מודה דאין מכירתו לאחרים כלום ואין הקדישו הקדש שהרי ממושכנים הן למלוה ואע"ג שהן שלו אינן ברשותו ורחמנא אמר ואיש כי יקדיש את ביתו מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו עכ"ל ז"ל ונמצא דרש"י ז"ל מחלק בין קדוה"ג לקדושת דמים מטעם אחר דקדושת דמים לאו דהבע"ח מוציא מן הקדש ז"א אלא דלא חל כלל הקדושת דמים משום דהוי שלו ואינו ברשותו של הלוה ע"כ לא מצי להקדיש ולא חל ההקדש כלל. ומבאר הקצוה"ח ז"ל סי' קי"ז בשיטת רש"י ז"ל דלמה חל הקדוה"ג ומביא בשם הריב"ש ז"ל דהוא משום דקדוה"ג חייל אפילו על אינו ברשותו כמו דחייל על דשלב"ל דקרא כי יקדיש את ביתו דבעינן ברשותו מיירי הקרא בקדושת דמים אבל קדוה"ג חייל אפילו על דבר שא"ב כמו דחייל על דשלב"ל ומסיק הקצוה"ח ז"ל דהא דמהני ההקדש והמכירה באם שסילק את המלוה אע"ג דבשעה שמכר והקדיש לא הי' ברשותו הוא משום דדמי לאומר לחבירו שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה תוקדש עיי"ש ולכאורה קשה על השיטת רש"י ז"ל מסוגיא מפורשת בירושלמי במסכת כתובות (פ"ח) הקדיש תשעים מנה והי' חובו מאה מנה מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו ולא סוף דבר דינר אלא אפילו כ"ש כדי שלא יהא הקדש נראה יוצא בלא פדיון. ר"א בשם ר"י מועלין בו מעילה גמורה וקשיא אם מועלין בו מעילה גמירה יהא נפדה בשויו ואם אינו נפדה בשויו לא ימעלו בו מעילה גמורה וקשיא מה אנן קיימין אם בקרקע ויש מעילה בקרקע אלא כן אנן קיימין בקמה מאחר שאילו עבר הגזבר ותפס אין מוציאין מידו ע"כ ובשלמא לשיטת התוס' ז"ל ניחא דהא ההקדש חל ורק המלוה גובה מן ההקדש גופא כמו מהלוה והנה בהקדש שעומד לצאת לחולין אם יש בו מעילה בעודו הקדש גרסינן בירושלמי (פ"ג במס' קדושין) ר"א בשם ר"י שור זה עולה ל' יום לאחר ל' יום חולין כל ל' יום עולה לאחר ל' יום יוצאת לחולין מאלי' מעילתה מה ר"י אמר מעילתה ברורה ר"ז ור"ה תרויהון אמרין מעילתה ספק ופי' פשוט כפי' הפ"מ ז"ל דיש בו ספק שמא לא יקריבנה ההקדש בתוך ל' יום ותצא לחולין מאלי' ע"כ לא שייך מעילה בהקדש שיוצא לחולין מאילי' ורק הכא הוי ספק שמא יקריבנה הקדש בתוך ל' יום ולא תצא לחולין ע"כ מביא ספק מעילה אבל ר"י ס"ל כיון דיש כח ביד הקדש לעשות שלא תצא לחולין דיקריבנה בתוך ל' ע"כ מביא מעילה ברורה. ולפ"ז שפיר ניחא הירושלמי במס' כתובות הנ"ל דמקשה כיון דאינו נפדה בשויו א"כ עתיד ההקדש הזה לצאת לחולין בודאי א"כ לא די דלא מביא אפילו מעילת ספק והאיך קאמר ר"י דמועלין בו מעילה גמורה ומשני דה"נ אילו עבר הגזבר ותפס אין מוציאין מידו וע"כ הרשות וכח ביד הקדש לעשות שלא תצא לחולין ואזיל ר"י לטעמי' דס"ל שם במסכת קדושין דמעילתה ברורה בשביל כח התפיסה שיש להקדש שלא תצא לחולין וע"כ ס"ל הכא ג"כ מועלין בו מעילה גמורה וכ"ז ניחא לשיטת התוס' ז"ל אבל לשיטת רש"י ז"ל דלא חל כלל ההקדש במקום שיעבוד א"כ קשה מאד דהיכי שייך מעילה הא לע"ע קודם שתפס הגיזבר לא חל כלל הקדש ולא קרינן ביה קדשי ד' ואימתי יהי' קדשי ד' רק לאחר שיתפס הגזבר והיכי שייך השתא מעילה [וכההיא דאיתא בירושלמי במס' נדרים פ"ג אין תימר מכאן ולבא קדשי לא מעל] וזהו קושיא עצומה לשיטת רש"י ז"ל וע"כ נראה לפענ"ד בשיטת רש"י ז"ל דלא כדברי הקצוה"ח ז"ל דלא חל ההקדש והמכירה כלל והא דבסילק להמלוה חל הוא משום דהוי כשדה שאפדנה ממך תיקדש ז"א. דהא מפורש במס' ב"ק דף ל"ג ע"ב כיון דמשועבד לניזק לאו כל כמיני' והתניא מכרה מכור ומשני חוזר וגובהו וכי מאחר שחוזר וגובהו למה מכור ומשני לרדיא הלא מפורש דבמכר מכור לרדיא במקום שיעבוד. וא"כ האיך כתב הקצוה"ח ז"ל דהא דמכור בשסילקו להמלוה הוא משום דשדה זו שמשכנת' לך לכשאפדנה. ועוד דל' רש"י ז"ל מורה דלא כהקצוה"ח ז"ל דהא כתב בתחלת דבריו ז"ל אפילו לרבא דאמר עד עכשיו הי' ברשות הלוה א"כ מפורש דלרבא הוי ברשות הלוה. והא דמסיק שהרי שממושכנים הן למלוה אע"ג דהוי שלו אינן ברשותו וצ"ב מתחלת דבריו לסוף דבריו וגם גוף הסברא צ"ב דהאיך הוי דבר שאינו ברשותו ע"י המשכון אך יתבאר ע"פ הירושלמי במס' שביעית (פ"ט) ומובא בפוסקים ז"ל המשעבד שדה לחבירו והלך ומכרה ר' אחא אמר מכורין לשעה ר' יוסי אמר אינן מכורין לשעה חיילי' דר"י מן הדא העושה עבדו אפותקאי ומכרו אינו מכור עבד מצוי להבריחו שדה אינו מצוי להבריחה הגע עצמך שהיתה מכורה לבע"ז אר"י אבוי דר' מתני' עתידין בע"ז לנפול עכ"ל הירושלמי בגי' הגר"א ז"ל וה"פ דמביא ראי' לר' יוסי דאינו מכור לשעה מהא דתני העושה עבדו אפותקאי ומכרו אינו מכור ומדקתני אינו מכור משמע דלא מכור כלל ודחי הגמ' דאין ראי' מעבד לשדה דבעבד אם יהי' מכור לשעה א"כ יבריחו ולא יהי' לו ממה לגבות אבל שדה אפילו יהי' מכור לשעה לא איכפית לן דהא אינו יכול להבריחו ע"כ מכור לשעה ופריך הגע עצמך אם היתה מכורה לבע"ז אם תימר דמכור לשעה א"כ יבריחו ולא יכול לגבות ע"ז משני דבע"ז לא שייך הברחה משום דמצוין הן ליפול אבל שיטת הש"ס בבלי דלא חיישינן להברחה בהא דמכור לשעה כדאיתא במס ב"ק (דף לג) דמכרו מכור וחוזר וגובה אפילו בשור דאפילו מכור לשעה לא חיישינן להברחה דחוזר וגובה וא"כ לפ"ז שפיר ניחא שיטת רש"י ז"ל דס"ל לרש"י ז"ל כשיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל דאפי' קדושת דמים מפקיע מן שיעבוד דס"ל דאין הקדש יוצא בלא פדיון אפילו קדושת דמים כיון דלא אמר בפירוש דהקדיש רק על שעה אחת [ולא דמי להא דשדה מקנה דחוזרת לבעלים ביובל שמביאן התוס' ז"ל ראי' דהא שאני התם דלא הי' כח בידו להקדיש יותר מעד היובל ומתחלה לא נתקדש רק עד היובל וזה הסברא מובא בש"ק ז"ל פ' האומר ד"ה תיפתר] וס"ל לרש"י ז"ל ג"כ האי סברא אך דחילק בדינא עם הרמב"ם ז"ל וס"ל כשיטת התוס' ז"ל כדמוכח מסוגיית הגמ' ע"כ מבאר טעמו דלא משום דהבעל השיעבוד מוציא מן ההקדש גופי' בלא פדיון ז"א אלא רק משום דאינו קדוש כלל מזמן גבי' ואילך משום דאינו ברשותו להקדיש הקדש עולם דהא אם יהי' מוקדש לא יהי' בכח המלו' להוצי' מן ההקדש בלא פדיון כשיטת הרמב"ם ז"ל ע"כ אם יקדיש אותו הקדש עולם יבריחו להמלוה ע"כ אינו ברשותו להקדישו הקדש עולם וע"כ לפ"ז הא דכתב רש"י ז"ל דאין הקדישו הקדש היא הקדש לעולם דעל זה אינו ברשותו אבל פשיטא דעד זמן הגבי' חל ההקדש שלו. וראי' גמורה לזה מהירושלמי (דפ"ח) במס' כתובות הנ"ל דמבואר בהדיא דמעל משום דעד עכשיו ברשות הלוה הן כדכתב רש"י ז"ל בתחלת דבריו כלומר דעד הגבי' ברשות הלוה הן וזה נראה לפענ"ד ברור ומדוקדק לשון רש"י ז"ל. ואולי יש לדחוק ולומר דאפילו לפי הבנת הקצוה"ח ז"ל בשיטת רש"י ז"ל ניחא ג"כ ואולי בדוחק אפשר לתרץ קושיתן מהירושלמי דכתובות הנ"ל ע"פ תשובת הרשב"א ז"ל הנ"ל דהנה סברת הקצוה"ח ז"ל דלא הוי הקדש כלל אפילו לשעה משום דכיון דהקדיש הקדש עולם ולא חל אלעולם לא חל נמי אשעה וזהו דוקא כשהקדיש בפירוש א"כ כיון שהקדיש סתם ולא חל אלעולם אין קדוש אפילו על השעה שברשותו [וצ"ע מההיא דהקדיש שדה מקנה דחוזר לבעלים ביובל אבל עד היובל חל] משא"כ בירושלמי הנ"ל יש לאוקמי שהקדיש שדה וקמה ועשה לו אפותקאי מפורש על הקמה או שהי' משועבד השדה לבע"ח ראשון ואח"כ כשהתחיל להיות קמה לוה מבע"ח זה ונמצא דאין שיעבודו על השדה ואח"כ סילק לבע"ח ראשון ועכ"ז אין שיעבודו של השני על השדה משום דהוי דאיקני כדאיתא בירושלמי במס' כתובות (פרק י') עי"ש והקדיש השדה לבד ורק דלר"ש הוקדש ע"כ הקמה משום שלא ינק מן הקדש וע"כ נכנס הקמה בההקדש משום שלא יבטל הקדש השדה דאל"כ לא נקדש השדה כדכתב הרשב"א ז"ל וא"כ הרי חל ההקדש עד שעת הגבי' עד שעת הקציר ואע"ג דלא אמר הקדש שעה הא עכ"פ לא אמר גם הקדש על קמה אלא דכונתו להקדישו כדי לקיים הקדש השדה וא"כ חל ההקדש מה שברשותו להקדיש לקיים הקדש השדה ואפילו דלא אמר דמקדיש על שעה דברשותו הא לא איכפת לן כיון דכל עיקר כונתו להקדיש הוא רק לקיים הקדש השדה ולא אמר שהקדיש סתם דיהא משמע אלעולם אלא השדה הקדש סתם אלעולם וכונתו ממילא שיוקדש הקמה על השעה דברשותו לקיים הקדש השדה ועד הקציר די בזה כשיהי' הקדש ויתקיים בזה הקדש סתם לעולם על השדה כיון דלא אמר הקדש עולם על הקמה בפני עצמה. ודוק:

מה מתכוין לפטור את שדהו או לא. עיי' בפנים מה שמבואר בשם השנו"א ז"ל ולכאורה קשה מאד על פירושו ז"ל דהאיך מצינו דר' יוחנן יחליק על ר' יהודה האיך מצינו למימר כן ולכאורה זה פלא. ועוד הא לכאורה הי' יכול לפרש בפשיטות בסגנון הזה ממש ובאופן דלא יחליק ר"י על ר' יהודה ויש לפרש כך מה במתכוין לפטור את שדהו או בשאינו מתכוין וקאי אלא שייר קלח אחד דס"ל לר"י דלא הוי שוב פאה אם דוקא במתכוין לפטור אבל בשאינו מתכוין לפטור אפילו לא שייר קלח יכול להוסיף או אפילו בשאינו מתכוין לפטור נמי אינו יכול ליתן עוד משום פאה כיון דלא שייר ופשוט מהא דאר"י בשם ר"י לעולם הוא מוסף אפילו בלא שייר וא"כ ע"כ בשאינו מתכוין אבל במתכוין לפטור אי אפשר למיסבר לר' יוחנן הכי וע"כ מיירי בשאינו מתכוין וא"כ ע"כ נפשוט דבאינו מתכוין אפילו לא שייר נמי יכול להוסיף וע"כ ר' יהודה מיירי במתכוין אבל בשאינו מתכוין יכול להוסיף אפילו בלא שייר כדאמר ר' יוחנן. ונראה לפענ"ד לברר בע"ה דדברי רבינו ז"ל היא קילורין לעינים ודבריו הקדושים ז"ל תורת אמת היא ודברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר ויתברר עי"ז שיטת הש"ס בכמה מקומות. ונקדים מה דגרסינן במס' סוכה (פ"ב ה"ז) בירושלמי גבי הפלוגתא דר"א וחכמים בי"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה וחכמים ילפי חמשה עשר מחג המצות דלילה הראשון חובה ושאר כל הימים רשות גרסינן שם ר' הושעיא אמר כל שבעה חובה ר' ברכי' אמר פליגין ר' אבינא אמר לא פליגין מה דאמר ר"ה בשלא נתן דעתו מה דאמר ר"י בשנתן דעתו והוא צ"ע להבין עומק הענין. ונראה לפענ"ד דמבואר היטב היטב עפ"מ דגרסינן במס' תרומות (פ"ד ה"ב) על המתניתין תרם ועלה בידו אחד מששים תרומה וא"צ לתרום חזר והוסיף חייב במעשרות עלה בידו מששים ואחד תרומה ויחזור ויתרום כמו שהוא למוד במדה במשקל ובמנין ר' יהודה אומר אף לא מן המוקף ר' יונה אמר רשב"ל בעי קומי ר' יוחנן תוספות תרומה מה היא א"ל משום יחיד אני שונה אותה. ושאל הגמ' מה לחיוב או לפטור. אין תימר לחיוב ניחא אין תימר לפטור מה אין ר' יהודה דאית לי' שלא מן המוקף פטור רבנן דל"ל שלא מן המוקף לא כ"ש כו' והירושלמי הזה הוא חמור מאד מי יאמר לן דהיחיד הוא ר"י ולעשות ק"ו מר"י אחכמים אולי הוא תנא אחר דשנה ר' יוחנן משמו ואמר משום יחיד אני שונה אותה. וקשה להבין מאד אבל ע"פ הגר"א ז"ל ניחא דהוא ר' יהודה דמתניתין דידן דא"ל אם שייר קלח אחד שלא נתן בתחלה כל השיעור מה שמוסיף הוי תרומה ואם לא שייר קלח אחד מה שמוסיף לא הוי עליו שם פאה וחייב במעשרות ע"ז הי' לקבלה בידי ר' יוחנן דתנא יחידאה הוא וחכמים פליגין על ר' יהודה ולא בירר לנו ר' יוחנן על מה פליגין חכמים אר' יהודה דהא בדברי ר' יהודה מצינו תרתי חיוב ופטור באם שייר הוי פטור ואם לא שייר הוי חיוב ע"כ שאל הגמ' על מה פליגין חכמים אר' יהודה אם על הפטור דשייר בזה פליגי חכמים וס"ל דחייב או דפליגי על החיוב דלא שייר בזה פליגי חכמים וס"ל דפטור וזהו דשאל מה לחיוב אי לפטור כלומר על מה שנה משום יחיד על החיוב או על הפטור אם דפליגי לחיוב או דפליגי לפטור וע"ז פשוט אין תימר לחיוב ניחא. כלומר אין תימר דמשום יחיד הוא לחיוב וע"ז פליגי חכמים ניחא אבל אין תימר לפטור דמשום יחיד הוא שונה לפטור בששייר וע"ז פליגי חכמים קשיא ממתניתין הזה (דפ"ד דתרומות ה"ב) דהא פליגי במתניתין הזה חכמים ור"י בששייר בנתינה של תרומה מוסיף ר' יהודה עוד קולא על חכמים וס"ל דהתרומה שנותן אח"כ אין עליה תורת תרומה גמור ומותר שלא מן המוקף וע"כ לדידי' קלש שם תרומה הנותן אח"כ יותר מחכמים דלחכמים חשובה יותר לתרומה התרומה המוסיף אח"כ דצריך מן המוקף וא"כ מה ר' יהודה דלא חשובה לדידי' לתרומה. כ"כ כמו לחכמים דאית לי' שלא מן המוקף מ"מ ס"ל דפטור ממעשרות. חכמים דל"ל שלא מן המוקף וחשובה יותר לתרומה לא כ"ש דפטור ממעשרות אלא ודאי דמשום יחיד הוא שונה לחיוב בלא שייר וע"ז פליגי חכמים וס"ל דפטור והיינו הא דקאמר ר' יוסי בשם ר' יוחנן לעולם הוא מוסיף והולך ופטור ממעשרות ופליג על ר' יהודה דהא ע"ז קאמר דמשום יחיד אני שונה אותה וחכמים פליגין על ר' יהודה וז"ב. ואין להקשות א"כ כיון דר' יוחנן ס"ל דר"י יחידאה הוא על חיוב בלא שייר ולרבנן לעולם מוסיף ופטור א"כ קשה מדוע לא פסק הרמב"ם ז"ל כן להלכה. ונראה לפענ"ד לתרץ ע"פ שיטת הבבלי במס' חגיגה (דף ח' ע"ב) יתבאר בע"ה שהבבלי והירושלמי אזלי לטעמם ואתא שפיר פיסקא דהרמב"ם ז"ל דגרסינן במס' חגיגה (דף ח' ע"ב) אמר עולא ארשב"ל הפריש עשר בהמות לחגיגתו הקריב חמש ביו"ט ראשון חוזר ומקריב חמש ביו"ט אחרון ור"י אמר כיון שפסק שוב אינו מקריב א"ר אבא ולא פליגי כאן בסתם כאן במפרש כו' דיש לו שהות ויש לו אוכלין מדבקמא לא אקרבינהו ש"מ שיורי שייר כו' ע"כ ופרש"י ז"ל דהוא משום בל תוסיף דרחמנא אמר וחגותם אותו חג חד יומא. ור"ת ז"ל בתוס' ז"ל מפרש דהוא משום דחיית יו"ט דכיון שהקריב חמש ביו"ט ראשון הוי השאר כנדרים וכנדבות דאין דוחין יו"ט ומייתי התוס' ז"ל ראי' מירושלמי (דפ"ק דחגיגה) ובמכלתין הי' לפניו עשר בהמות הקריב חמש ביו"ט הראשון המותר מהו שידחה יו"ט האחרון ר' קרוספא אמר איתפלגון ר"י ורשב"ל חד אמר דוחה כו' אר"ז נפרש מילהון דרבנן מן מילהון דר' יוחנן אמר אדם טופל מעות למעות די אמר דוחה רשב"ל די אמר אדם טופל בהמה לבהמה אבל לא מעות למעות די אמר אינו דוחה שמעון בר בא בשם ר"י לעולם הוא מוסיף והולך ודוחה יו"ט עד דו אמר אין בדעתי להוסיף עוד עכ"ל הירושלמי אלמא דלענין דחיית יו"ט איירי עכ"ל התוס' ז"ל אבל רש"י ז"ל מפרש להש"ס דילן דלאו משום דחיית יו"ט איירי אלא משום בל תוסיף ולא קשה מן ירושלמי הנ"ל דע"כ שיטת הש"ס דילן לא מיירי מדחיית יו"ט וכבר כתב הגאון בעל טו"א ז"ל דע"כ הש"ס דילן לא מיירי מדחיית יו"ט מחמת נדונ"ד דא"כ מאי נפ"מ בין הי' לו שהות ביום ללא הי' לו שהות ואוכלין דממ"נ אי דנקראים כולן חגיגה מאי איכפת לן בדהוי לו שהות ואוכלין הא לא הוי נדרים ונדבות ואי דלא נקראין כולן חגיגה אמאי מותר בדלא הי' לו שהות ואוכלין ואלא ע"כ דהש"ס דילן ס"ל דכולן נקראים חגיגה ולא נדונ"ד אך משום ב"ת נגע בה דרחמנא אמר וחגותם חד יומא וכיון דנפיק בראשון עובר על בל תוסיף. ואבל הירושלמי דתלי בפלוגתא דר"י ורב"ל דלר"י הוי כולן חגיגה ודוחה יו"ט אחרון ולרשב"ל לא הוי כולן חגיגה ע"כ אינו דוחה יו"ט אחרון ואתא שפיר אבל זאת הקשה הטו"א ז"ל והניח בקושיא על שיטת הירושלמי אמאי לא עבר על בל תוסיף ובירושלמי ס"ל לר"י דמוסיף והולך ומוסיף והולך ודוחה יו"ט דכולן הוי חגיגה לו יהא דכולן הוי וחגיגה ודוחה יו"ט אבל הא עובר על בל תוסיף והניח בצ"ע. ונראה לפענ"ד לתרץ דהבבלי והירושלמי לטעמם אזלי דשיטת הבבלי בחגיגה דאין לה שיעור למעלה ויכול להביא כמה בהמות לקרבן חגיגה אבל עכ"פ יצא ידי חובתו בהראשונה אבל התורה נתנה רשות להביא כמה שירצה לשם חגיגה וכולן הוי חגיגה וכן פרש"י ז"ל (דף ח' ע"א) חזקי' אמר בהמה לבהמה אם יש להן אוכלין הרבה ואין להם סיפוק בבהמה אחת יבוא אחת לחגיגה מן החולין והשאר מן המעשר ואע"פ שכולן הבאות ביום ראשון שם חגיגה עליהן כבר יצא ידי חובה בראשונה מן החולין עכ"ל וכן פי' לקמן למר אתחזי לי' שפיר טפי יציאת ידי חובתו מן החולין כשמביא בהמה שלימה מן החולין ולמר אתחזי לי' שפיר טפי כשחולין מעורבין עם כל אכילותיו עכ"ל עיי"ש ונמצא דבין לר"י ובין לרשב"ל יצא ידי חובתו בראשונה וכולן הוי חגיגה ע"כ לר"י שפיר טפי שבכולן יהא מעורב חולין כיון דכולן שם חגיגה עליהן וצריך להיות מן החולין ולחזקי' שפיר טפי להיות הראשונה דנפיק בה ידי חובתו כולה מן החולין ולפיכך לא תלי בגמ' דילן דחיית יו"ט אליבא דחזקי' ור"י דהא לכולהו הוי שם חגיגה על כולן ונפיק בראשונה אלא דבהא פליגי דלחזקי' אע"ג דכולן שם חגיגה עליהן עדיף הראשונה דנפיק בה שתהא כולה מן החולין ולאליבא דר"י אע"ג דנפיק ויצא י"ח בראשונה מ"מ כיון דשם חגיגה חל על כולן עדיף טפי שהחולין יהא מעורב בכל אכילותיו ולא תלי דחיית יו"ט בפלוגתא דחזקי' ור"י אבל שיטת הירושלמי אינו כן אלא דתלי בפלוגתא דחזקי' ור"י דאליבא דחזקי' דס"ל דבהמה הראשונה צריכה להיות כולה מן החולין משום דס"ל דיצא בראשונה ורק התורה נתנה רשות להוסיף עוד חגיגות אבל לר"י לא יצא ידי חובתו בראשונה כיון דהתורה לא נתנה שיעור לקרבן חגיגה תלי בדעת האדם אם הסכים להביא עשר בהמות לא נפיק ידי חובתו עד שיקריב כולן דזה הוי השיעור של חגיגה לפי הסכמת דעתו שהסכים ע"כ ס"ל דטופלין מעות למעות ולא בהמה לבהמה משום דהראשונה לא עדיף מן השאר וע"כ לר"י דוחה יום טוב אחרון ולא הוי כנדונ"ד ולחזקי' אינה דוחה יו"ט אחרון משום דהוי כנדונ"ד ומיירי הירושלמי בשלא הפריש עשר בהמות לחגיגתו דלא גרסינן הפריש אלא היו לפניו וכן כתב הגאון בעל טו"א ז"ל והא דדחי ביו"ט הראשון כיון דלא הוי עליהן שם חגיגה אליבא דחזקי'. ז"א דמיירי בהקריב ביו"ט הראשון בב"א זא"ז. וכיון שהקריב בב"א כ"ז שעוסק בהקרבה כולן הוי חגיגה ודוחה יו"ט כמו בנותן כל השדה פאה בב"א ונתן כל שיעור תרומה בב"א אחד מארבעים דכל התרומה פטור ממעשרות [וכן איתא דוגמא הזה במס' שבת (דף קלג ע"ב) המל כל זמן שהוא עוסק במילה חוזר בין על הציצין המעכבין את המילה ובין על ציצין שאין מעכבין את המילה פירש על ציצין המעכבין את המילה חוזר שאינן מעכבין את המילה אינו חוזר ע"כ ופרש"י ז"ל דכ"ז שהוא עוסק כולה חדא מלתא היא והרי נתנה שבת לדחות עכ"ל] אבל ביו"ט אחרון כיון דפירש ואינו עוסק שוב בהקרבה לא הוי עוד שם חגיגה על התוס' ולא דחי יו"ט אבל לר"י דס"ל כיון דהתורה לא נתנה שיעור לקרבן חגיגה למעלה תלי בהסכמת דעתו באם יסכים להביא עשר בהמות לחגיגה לא נפיק ידי חובתו עד שיקריב כולן דזה הוי השיעור של חגיגה לפי הסכמת דעתו שהסכים ע"כ דוחה יו"ט אחרון דכולן הוי שם חגיגה עליהן דהא לא נפיק בראשונה עד שיקריב כולן וע"כ שפיר ניחא קושית הטו"א ז"ל דהא עבר על בל תוסיף ז"א דאימתי עובר על בל תוסיף דוקא בשיצא ביום הראשון בראשונה א"כ עבר על בל תוסיף אבל אם לא יצא עדיין ידי חובתו ביום הראשון עד שישלים השאר שהסכים לא שייך בל תוסיף. וע"כ שפיר ס"ל להירושלמי דלא עבר על בל תוסיף וכן מוכח בירושלמי כדברינו דלשיטת הירושלמי אינו כשיטת הש"ס דילן דיצא בראשונה אלא דלא נפיק בראשונה עד שיקריב כולן דגרסינן בירושלמי (בפ"ק דמס' חגיגה ה"ה) על מתניתין דאוכלין מרובים ונכסים מועטים מביא שלמים מרובים ר' ירמי' בעי אמר הרי עלי חגיגה בחמש סלעים והביא בשתים יצא או כבר נקבע ע"כ והקשה בגליון הש"ס דמאי מיבעיא לי' הא משנה מפורשת היא במס' מנחות (דף ק"ז ע"ב) שור במנה והביא בחמשים לא יצא ע"כ ובאמת לא קשה מידי דהתם מדין נדר בודאי לא יצא אבל הכא קמיבעיא לי' לענין חגיגה דהגם דלא יצא מדין נדר אבל מדין חגיגה יצא דשיעור חגיגה שתי כסף או דלמא דאף ידי חגיגה לא יצא כיון דאין שיעור למעלה וכיון דהסכים להביא בחמש סלעים לא יצא בשתים דשיעור שלו הוי לפי הסכמתו [והגם דתלי בפלוגתא דחזקי' ור"י א"ל דמבעיא אליבא דר"י דס"ל דלא נפיק בראשונה הנ"מ כשיש בידו להשלים כגון שהי' בדעתו עלעשר בהמות והביא חמש לא יצא עד שישלים אבל הכא אין בידו להשלים עד שיביא קרבן חדש מחמש סלעים. א"נ דזה גופא מיבעיא לי' או כחזקי' או כר"י. יש להאריך בזה ואכמ"ל]. וע"כ לפי הנ"ל עולה שפיר פסקי הרמב"ם ז"ל דסתם וכתב גבי תרומה בשעלה בידו אחד מששים וחזר והוסיף חייב במעשרות ולא מחלק כמו שמחלק ר"י דזה דוקא כשנתכוין לפטור הכרי משום דאליבא דהש"ס דילן לא ס"ל הכי דר"י לטעמיה בירושלמי דס"ל גבי חגיגה דלעולם הוא מוסיף והולך ודוחה יו"ט עד שיאמר אין בדעתו להוסיף עוד וע"כ דס"ל דלא יצא בראשונה דאל"כ עובר על בל תוסיף ואלא ע"כ דלא נפיק בראשונה עד שיקריב כולן ולפיכך דוחה יו"ט דכולן הוי חגיגה. אבל אי הוי ס"ל דיצא בראשונה מלבד שעובר על בל תוסיף האיך דחי יו"ט הא גבי פאה גרסינן בפ"ק מה נפיק מביניהון והן חד מן ששים מן דמר הפאה יש לה שיעור מלמטן מה שנתן נתן חזר והוסיף חייב במעשרות עד שישלים [וכשמשלים לשיעור אז פטור הכל מן המעשרות דהא לא נפטר בראשונה] ומן דמר הפאה אין לה שיעור למטן מה שנתן כבר נפטר חזר והוסיף חייב במעשרות ע"כ [ומיירי שלא הי' בדעתו להפריש עוד] אלמא כיון דכבר נפטר מה שחזר והוסיף חייב במעשרות אם לא שנתן כולן בב"א א"כ האיך דוחה יו"ט א"ו דלא נפטר בראשונה עד שיקריב כל הסכמת דעתו. ע"כ ר"י שפיר לטעמי' בש"ס ירושלמי דדוקא בשנתכוין לפטור הכרי אבל לא נתכוין לפטור הכרי אפילו אחד על אחד כיון דלא נפטר במה שנתן כבר. אבל לשיטת הש"ס דילן גבי חגיגה דס"ל בשהפריש עשר בהמות לחגיגתו דבהי' לו שהות ואוכלין אינו מקריב ביו"ט שני משום בל תוסיף אלמא דנפיק בראשונה כדפרש"י ז"ל. ולפיכך שייך בל תוסיף ורק בשלא הי' לו שהות ואוכלין דאז לא שייך בל תוסיף ודוחה יו"ט משום דכולן שם חגיגה עליהן דהא הפרישן בב"א ובב"א שפיר הוי כולן חגיגה אף דנפיק בראשונה וע"כ לשיטת הש"ס דילן בשלא הפרישן בב"א ערב יו"ט אינו דוחה יו"ט שני רק ביו"ט הראשון כ"ז שעוסק בהקרבה כנ"ל א"כ ממילא גבי תרומה ופאה חזר והוסיף חייב במעשרות אף בשלא נתכוין לפטור הכרי ובזה יתבאר הירושלמי במס' סוכה הנ"ל דהנה ר"י בשם ר' ישמעאל דיליף חמשה עשר חמשה עשר מחג המצות מה להלן לילה הראשונה חובה ושאר כל הימים רשות ולכאוראה צ"ב למה נקט רשות לא הול"ל אלא לילה הראשין חובה ושאר כל הימים פטור א"ו ברור דה"פ דהיא כמו דגרסינן במס' פסחים (דף צא ע"ב) גבי פסח שני בראשון חובה ובשני רשות פי' דיש לנשים רשות להביא פסח שני דאם לא נתנה לה התורה רשות אז הי' אסורה לעשות פ"ש דהוי חולין בעזרה ושלא למנויו אלא התורה נתנה רשות וה"נ דכותי' דהתורה נתנה רשות לאכול כל שבעת הימים מצה לשם מצוה ובלא הרשות הי' אסור לאכול מצה לשם מצוה רק לתיאבון משום בל תוסיף אך התורה נתנה רשות לישראל לאכול מצה כל שבעת הימים לשם מצוה. [וראיתי בס' מעשה רב שהגר"א ז"ל אכל מצה כל ז' ימים לשם מצוה] וא"כ דהתורה נתנה רשות לאכול מצה כל שבעה לשם מצוה והוי כמו דהתורה נתנה רשות ליתן פאה כמה שירצה ותרומה כמה שירצה וחטה אחת חובה ושאר רשות א"כ לשיטת הירושלמי אם נתכוין שלא לצאת בראשונה לא נפיק י"ח עד שיאכל כל מה שהסכים בדעתו ע"כ שפיר קאמרינן מה דאמר ר' הושעיא בשלא נתן דעתו לפטור בהראשונה. וזהו דוקא לשיטת הירושלמי אבל לשיטת הבבלי אף דלא נתכוין לפטור בראשונה מ"מ יצא ודו"ק:

אמר רבי אבון דבר השוה בשניהם מלמד ושאינו שוה בשניהם אינו מלמד. פי' המפרשים ז"ל דבר קאי על ההלכה דהוא פאה ששוה בזית וכרם מלמד על כל אילנות. ובאמת לפ"ז דחוק לשון מלמד האם הלכות פאה מלמד הלא הזית וכרם מלמד על כל אילנות והכי הול"ל דבר השוה בשניהם נלמד והי' הפי' עולה יפה דנלמד הלכות פאה על כל אילנות והי' זית וכרם מלמד על כל אילנות ונקרא זית וכרם המלמד ודבר הלמד הוא דין פאה ומלבד שהלשון דחוק קשה ג"כ מאד דמאי משני דאין ללמוד רק פאה דשוה בשניהם דהוא בזית וכרם ודבר שאינו שוה בשניהם דהוא פרט אינו מלמד ז"א דזה גופא יקשה דנלמוד זית מכרם על פרט ג"כ דיצא כרם ולימד על כל אילנות פרט וזית נמי בכלל כל אילנות. וקושיא הזאת הק' בתוס' ז"ל במס' חולין (דף קל"א ע"א) עיי"ש ולכאורה יש לתרץ דדוקא לפי שיטת הבבלי שפיר הק' בתוס' ז"ל דנילף זית מכרם לענין פרט ונשארו בקושיא משום דבבבלי לא גמרינן פאה בכרם אלא מזית בג"ש דאחריך אחריך וע"כ שפיר הק' בתוס' ז"ל דכמו כן נילף זית מכרם לענין פרט בג"ש זו משא"כ לשיטת הירושלמי דבכרם נמי כתיב פאה דכי תבצור הוא לא תדקדק א"כ אי ס"ד דזית נמי גמר מכרם לפרט א"כ ישאר הקושיא דיאמר כרם ואל יאמר זית והי' גמרינן פרט ופאה מכרם. וע"כ הוא כדמשני בגמ' שהייתי אומר כרם שחייב בפרט חייב בפאה זית שפטור מן הפרט פטור מן הפאה וכן אילו נאמר זית ולא נאמר כרם הייתי אומר זית שהוא פטור מן הפרט חייב בפאה כרם כו' כדאיתא בסוגיא וא"כ מוכח ע"כ דזית פטור מן הפרט דלפיכך צריך למכתב גבי' פאה אבל ז"א דא"כ יקשה מאי דפריך בסמוך ע"ד דרבנן לאיזה דבר נאמר פאה בכרם ז"א דאם לא יאמר פאה בכרם הוי אמינא דזית חייב בפרט דנילף מן כרם והא דכתב פאה גבי זית ולא גמר מכרם הוא משום דלא כתב גבי כרם. ועוד קשה מה דגרסינן בת"כ ומובא בתוס' ז"ל במס' פסחים (דף נ"ו) ובמס' שבת (דף סח) אילנות מנין ת"ל שדך יכול הירק והקישואין והדלועין והאבטיחים והמלפפונות הכל בכלל ת"ל קציר מה קציר מיוחד שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ ולקיטתו כאחת ומכניסו לקיום יצאו ירקות אע"פ שלקיטתן כאחת אין מכניסן לקיום יצאו התאנים אע"פ שמכניסין לקיום אבל אין לקיטתן כאחת ע"כ וקשה דא"כ כיון דממעטינן לקיטתו כאחת ומכניסו לקיום מן קציר א"כ מאי האי דפסק התנא ותני הדין הזה בפאה כלל אמרו בפאה כל שהוא אוכל ונשמר ולקיטתו כאחת ומכניסו לקיום חייב בפאה ולמה פרט פאה יותר הא בלקו"ש נמי כתיב קציר כמו גבי פאה וכדפירש הר"ש ז"ל דסתם קציר היא לקכ"א ומל"ק. ע"כ נראה לפענ"ד בהאי סוגיא ע"פ שיטת הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' מ"ע דלשיטתו ז"ל כל אילנות חייבות בפאה מדאורייתא והא דילפינן משדך לרבות אילנות היא מדאוריתא ואצטריך זית וכרם למילף על לקיטתי' כאחת ומכניסו לקיום דזה לא ילפינן מקציר והא דילפינן בת"כ מקציר הוא אסמכתא בעלמא כמו שכ התוס' ז"ל הנ"ל דדרשת דת"כ אסמכתא בעלמא כי היכי מעשר בירק עי"ש רק דלהתוס' ז"ל גם אילנות הוי אסמכתא ולהרמב"ם ז"ל כיון דאילנות מובא בירושלמי הוא מדאוריתא וכן הדרשא כי תבצור כרמך כי תחבוט זיתך הוא ג"כ מדאוריתא ופריך יאמר כרם ואל יאמר זית ומשני דה"א דזיתים פטורין דאין ללמוד מכרם דהא יש לפרוך מה לכרם שכן חייב בפרט ואע"ג דעוללות נמי חשיבא פירכא כדאיתא בתוס' ז"ל במס' חולין (דף קלא) דעוללות לא שייך גבי זיתים משום דאיזהו עוללות כל שאין לו לא כתף ולא נטף עי"ש ומ"מ חשיבא פירכא כדאיתא בתוס' במס' ב"ק (דף פ"ח) גבי שכן אשה אינה במילה דחשוב פירכא אף בדבר שאינו שייך וכמבואר בפנים בדברינו ולמה רק חד מינייהו נקט ז"א דפרט שפיר הוי פירכא משום דבזה ל"ל כמו גבי ביכורים קצירך אפילו קציר דוחן ואורז ז"א דקציר דוחן ואורז נמי חייב בלקט דהוא בתבואה כמו פרט בכרם כידוע משא"כ עוללות דליתנהו בדוחן ואורז ג"כ ע"כ לא נקט הפירכא דעוללות ג"כ דהא בכרם איכא ד' מתנות וב' מתנות יותר מכל אילנות דהוא פרט ועוללות ז"א דלענין עוללות מרבינן מקצירך אפילו קציר דוחן ואורז דליתנהו בעוללות כמו בביכורים ואי דתנא זיתים הו"א משום דפטור מפרט כו' וע"ז פריך ויצא כרם ולימד על כל אילנות פרט והכונה על זית ג"כ ולמה אמרינן ד' מתנות בכרם במס' חולין (דף קלא) עי"ש וב' מתנות יותר מכל אילנות דהוא פרט ועוללות ולמה לא ילמוד על כל אילנות פרט בשלמא עוללות לא משכח"ל באילנות כדאיתא בתוס' ז"ל הנ"ל אבל פרט איכא בכל אילנות ג"כ וע"ז משני ר' אבון הפירכא שכן כרם איכא בעוללות וחשיבא פירכא כנ"ל יאמר דבר שהוא שוה בשניהם מלמד דבר שאינו שוה בשניהם אינו מלמד ופי' דבר הוא דבר שרוצה ללמד עליו ההלכה אם שוה דבר הלמד מן דבר המלמד בשניהם בב' הדינים מלמד משא"כ בשאינו שוה בשניהם אינו מלמד משום דהלכה השני' הוי פירכא על הלכה זו שאתה רוצה ללמוד וכזה איתא בירושלמי במס' פסחים (פרק תמיד נשחט) דפריך שם דנילף מקטיר אימורין על חמץ ומקבל ומהלך על חמץ מזבח ומשני דמה לזבח שכן חייבין עליו מבחוץ יצא מקבל ומהלך מה זבח שמעכב הכפרה יצא הקטר אימורין ופריך ר"י בר"ז קומי ר' יוסה עד דאת דינה לפטור דינה לחיוב דיכול המקבל והמהלך פטור ת"ל דם דמעכב הכפרה אף אני ארבה המקבל והמהלך דמעכב הכפרה יכול המקטיר אימורין יהי' פטור ת"ל זבח מה זבח מיוחד שחייבין עליו בחוץ אף אני ארבה המקטיר אימורין שחייבין עלי' בחוץ א"ל דבר שוה בשניהם מלמד שאינו שוה בשניהם אינו מלמד מה זבח מיוחד שמעכב הכפרה וחייבין עליו בחוץ יצא המקטיר שאין מעכב הכפרה יצא המקבל שאין חייבין עלי' בחוץ ועי"ש והפי' פשוט דכיון דדבר זה שאתה רוצה ללמוד עליו ההלכה אינו שוה בשני הדינים אי אפשר ללמד עליו הלכה זו משום דהלכה שני' הוי פירכא מה לזבח שכן חייבין עליו בחוץ ע"כ אין ללמד על המקבל והמהלך אע"פ ששוה לענין עיכוב כפרה אבל אינו שוה לענין בחוץ ודבר נקרא המקבל ובשניהם הוי ההלכתות שיש בפסח שאתה רוצה ללמוד ממנו כיון שאינו שוה בשני ההלכתות אינו מלמד פי' דהפסח אינו מלמד על הדבר דהוא המקבל כיון שאינו שוה בשני ההלכתות דפסח וה"נ דכוותי' דהדבר דהוא אילנות וזית דאתה רוצה ללמד עליו אינו שוה לכרם בשני הלכתות אינו מלמד והא דלא נקט הכא' בפירוש עוללות משום דכן דרך הירושלמי לנקוט הלשון דאיתא בעלמא ותפסה לשון הגמ' דמס' פסחים וכן בבבלי איכא ג"כ כן דנקט הכא לישנא דאיתא בעלמא וכמבואר בפנים בדברינו ודוק:

לעולם הוא נותן משום פאה ופטור מן המעשרות עד שימרח. רבי יוסי ב"ר יעקב ב"ר זבדי בשם ר' אבוה ר' נחמי' בר עקיבא ומטי בה בשם ר' יוחנן הפריש בכורים מכרי ממורח פטור מתרומה גדולה ר' חיי בשם ר"י מתניתא אמרה כן לעולם הוא נותן משום פאה ופטור מן המעשרות עד שימרח הא אם מירח חייב משא"כ בתרומה ולימא אף בביכורים יהא חייב אע"פ שלא מירח ויידא אמרה דא ולמה נקראו שמן בכורים שהן בכורים לכל וכל הקודם את חבירו חבירו חייב בו ע"כ. והסוגיא הזאת חמורה מאד דמאי הוא החילוק שבין תרומה למעשרות דתרומה פטור אף לאחר מירוח ורק מעשרות חייב לאחר מירוח ואין לנו שום הבנה לפי פירוש המפרשים זי"ע וגם הקשו המפרשים ז"ל מתוס' ב"ק (דף ל) וסנהדרין (פ"ח) וכן קשה לי לקמן בסוגיא דגרסינן מתניתא דב"ש היא דב"ש אומרים הפקר לעניים הפקר ע"כ ופירש הר"ש ז"ל דהגמ' מפרש להמתניתין דלעולם הוא נותן משום פאה משמע אע"פ שנתן פאה פעם אחת ונתן עוד יכול לחזור וליתן ופטור ממעשרות עד שימרח והא כיון שנפטר פעם אחת שוב אין תורת פאה על מה שחזר ונתן ולמה פטור ממעשרות אלא דאתיא כב"ש דס"ל דהפקר לעניים הוי הפקר ולפיכך פטור ממעשרות ע"כ וג"ז קשה לי ע"פ מ"ש התוס' ז"ל במס' פסחים (דף נו ע"א) גבי בן בוהין דכתבו שם אף לב"ש אם נתן בתורת פאה ובאמת אינו פאה לירק חייב במעשרות משום דהפקר בטעות הוא דהוא נתן בתורת פאה ואינו פאה עי"ש ותמהני על הר"ש ז"ל דגם הוא ז"ל כ"כ (בפ"ו) דפאה עי"ש גם קשה לי הא גרסינן כן לעיל ר"י בשם ר"י לעולם הוא מוסיף והולך ופי' בשנו"א ז"ל דר"י ס"ל אף שנתן כבר השיעור מ"מ יש לו להוסיף ופטור ממעשר כשלא נתכוין לפטור שדהו כדאויתא שם לעיל בסוגיא וא"כ מאי דוחקי' לאוקמי כב"ש אבל משום זה לא אריא דא"ל מדנקט לעולם הוא נותן ולא נקט לעולם הוא מוסיף משמע דאף בשנתכוין לפטור שדהו אבל הקושי א הראשונה קשה לי מאד דהא בנותן בתורת פאה ואינו פאה אף לב"ש אינו הפקר ונראה לפענ"ד לפרש הסוגיא כעין חומר בע"ה. דהנה התוס' ז"ל במס' ב"ק (דף צד) מקשין על הברייתא דגרסינן מצות פאה להפריש מן הקמה וכו' מירחו מעשר ונותן לו. למה לא תני אף תורם ונותן לו וא"ל דתרומה בלא"ה יפרוש העני דכל פאה חייב בתרומה חדא דא"כ מקדים מעשר לתרומה ועוד בהדיא גרסינן במס' תרומות פ"א אין תורמין מן לקט שו"פ וכו' וכו' ונראה לפענ"ד לפרש דברי התוס' ז"ל דהא דרצו לאמר דפאה חייב בתרומה ורק דפטור ממעשר וצ"ב מ"ש מעשר מתרומה ונראה לפענ"ד דהוא משום דפאה אינו הפקר דהפקר צריך להיות אף לעשירים והא דהפקר פטור ממעשרות לאו דילפינן לי' כל עיקר מן ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך ממה שיש לך ואין לו חייב אתה ליתן לו יצא הפקר שידך וידו שוים בו דאיתא בירושלמי בפ"ק דתרומות ובפ"ק דמעשרות ובפ"ק דחלה ז"א אלא דהפקר פטור ממעשרות אף בלא הקרא דובא הלוי אלא משום דכתיב זרעך זרעך המיוחד לך כדאיתא בפ' המשניות בריש מס' מעשרות וכן גם פאה דקיימא לן כלל אמרו בפאה כל שהוא אוכל ונשמר למעוטי הפקר דפטור מן הפאה ילפינן בת"כ מן קציר דסתם קציר אינו הפקר וכן פי' הר"ש ז"ל (בפ"ק דמסכת פאה) והת"כ הזה מובא בתוס' ז"ל מס' פסחים (דף נו) ובמס' שבת (דף ס"ח) עי"ש וכ"כ הר"ש ז"ל דידעינן דהפקר פטור מפאה דהא שדך כתיב וכמו כן בתרו"מ ידעינן דהפקר פטור ממעשרות אף בלא קרא דבא הלוי וכן איתא ברש"י ז"ל במס' ב"ק (דף צד) ד"ה חייב בפרט עי"ש דממעטינן הפקר מדכתיב שדך כרמך דגנך והעיקר דצריכין למילף מבא הלוי הוא לענין לקט שו"פ ע"ז ילפינן בספרי יכול יהא לקט שו"פ חייבין במעשרות ת"ל ובא הלוי כו' שידך וידו שוין ופי' התו' ז"ל במס' פסחים (דף נו) ובמס' ב"ק (דף כח) דידך וידו שוין דאם הלוי הוא עני יכול נמי ליקח פאה עי"ש וע"כ על פאה ולקט ע"כ דלא ילפינן רק מקרא דבא הלוי דהא אינו הפקר עד שיפקיר אף לעשירים ופאה אינו פטור ממעשרות מתורת הפקר רק מקרא דבא הלוי וזה מפורש בתוס' ז"ל במס' ב"ק וכאשר נבין דעת התוס' ז"ל אז נבין הסוגיא בע"ה ומתחלה נפרש דברי התוס' ז"ל ואח"כ נפרש הסוגיא דידן בע"ה וז"ל התוס' ז"ל במס' ב"ק (דף כח ע"א) ד"ה זה ופאה דמיפטרה מן המעשר לא מטעם הפקר דהא תנן במס' פאה (פ"ו משנה א) בש"א הפקר לעניים הפקר ובה"א אין הפקר עד שיפקיר אף לעשיר' כשמיטה אלא היינו טעמא דמיפטרה כדדרשינן בספרי מובא הלוי כי אין לי חו"נ עמך יצא זה שיש ללוי חלק ונחלה עמך שאם הוא לוי עני נוטל פאה וטעמא דב"ש דילפי מפאה דכתיב לעני ולגר תעזוב אותם מה ת"ל תעזוב אותם יש לך עזיבה אחרת שהיא כזו כגון הפקר לעניים ולא לעשירים וב"ה ילפי משביעית דכתיב תשמטנה ונטשתה מה ת"ל ונטשתה יש לך נטישה אחרת שהיא כזו כגון הפקר לעניים ולעשירים עכ"ל התוס' ז"ל וצריך הבנה דברי התוס' ז"ל הנ"ל למה להו להאריך ולפרש טעמא דב"ש וטעמא דב"ה דב"ש ילפי מפאה וב"ה ילפי משמיטה למאי נפ"מ מהיכן דילפי אמנם ביאור הענין הוא כך דשם בירושלמי יליף ר"י טעמא דב"ה דילפי ג"כ מפאה משום דכתיב גבי פאה תעזוב אותם מיעוט זו לעניים ולא לעשירים אבל במקום אחר לעניים ולעשירים ונפ"מ בזה דלפי הדרש הזה ס"ל לב"ה נמי דפאה חשוב הפקר אך דמיעט רחמנא אותם דהפקר זה הוא לעניים ולא לעשירים אבל הפקר אחר בין לעניים ובין לעשירים וא"כ ע"כ דפאה נמי חשוב הפקר דאל"כ אלא דפאה לא חשיב כלל הפקר א"כ מנ"ל למילף הפקר דעלמא דבין לעניים ובין לעשירים מדמעט רחמנא אותם גבי פאה הא פאה לא הוי הפקר והאיך נילף הפקר דעלמא מדמצינו מיעט בדבר שאינו הפקר הא לא הוי ממין הטענה בשלמא אם פאה הוי הפקר ניחא מדמיעט רחמנא גבי הפקר זה ש"מ דהפקר בעלמא אינו כן אבל האיך ילפינן הפקר מדמעט גבי פאה כמו דלא נוכל לילף הפקר מדכתב רחמנא גבי תרו"מ דנותן לכהן מכלל דהפקר צריך להיות לכל ישראל הא בודאי אין זה לימוד כלל והאיך נלמוד מדכתב רחמנא מיעט גבי פאה מכלל דכל הפקר בעלמא אינו כן מאי שייכות למעט הפקר דעלמא מן פאה הא פאה לא הוי הפקר א"ו דפאה נמי מתורת הפקר ע"כ שפ ר ממעטינן הפקר דעלמא מהפקר דפאה דזה הוי דומה בדומה כמו כל המיעוטין דילפינן בעלמא לדוגמא מדאמר רחמנא גבי יחזקאל פארך חבוש עלך מכלל דכל אבל אסור וממעטינן אבלים מאבילות דיחזקאל אבל לא ממעטינן חתנים מאבילות דיחזקאל וה"נ האיך ממעטינן הפקר דעלמא מפאה אם לא דפאה נמי הוי הפקר לזאת מסיים בתוס' ז"ל אחר שכתבו דפאה לא הוי הפקר דטעמא דב"ה דילפי משמיטה ורק ב"ש ילפי מפאה דלדידהו פאה הוי הפקר אבל לב"ה לא הוי פאה הפקר דילפינן הפקר בכל התורה משמיטה דזה הוי הפקר משא"כ בפאה דלאו הפקר הוא זאת כונת התוס' ז"ל והשתא לפ"ז דפאה אינה מתורת הפקר ואינה פטורה מן המעשר מטעם הפקר רק מקרא דובא הלוי שידך וידו שוין דאם הוא עני נוטל ג"כ בפאה א"כ לא ממעטינן רק מעשרות אבל לא תרומה דקרא ובא הלוי מיירי במעשר לחוד אבל לא בתרומה וזה נפ"מ גדולה בין אם נימא דפאה פטורה ממעשרות מטעם הפקר ובין אם נימא דפאה אינה פטורה מטעם הפקר רק מקרא דובא הלוי דאם הוא מטעם הפקר ע"כ דפטורה מתרומה ומעשרות כמו הפקר דעלמא אבל אם אינה פטורה רק מטעם דובא הלוי אינה פטורה רק ממעשרות לחוד אבל מנ"ל לפוטרו אף מתרומה ע"כ רצו התוס' ז"ל לאמר במס' ב"ק (דף צד ע"א) דפאה חייבת בתרומה ופטורה ממעשרות ולפיכך רצו לאמר דלפיכך תני מירח מעשר ונותן לו ולא תרומה דתרומה בלא"ה יפרוש העני ומה שדחו זאת דאי אפשר לאמר כן דא"כ נמצא מקדים מעשר לתרומה גדולה נראה לפענ"ד שע"פ הירושלמי במס' תרומות (פ"ג) לא חשיב מקדים מעשר לתרומה דגרסינן שם אימתי הוא עובר ר"ח בר בא אמר מתחלה ר"ש בר"י אמר לבסוף מה נפיק מביניהון לשירוף הכרי ע"ד דר"ח ב"ב עובר ע"ד דרשב"י אינו עובר ומסיים שם באם נשרף הכרי ולא הפריש כלל תרומה אינו עובר רק כשמפריש תרומה לאחר מעשר אבל אם לא הפריש תרומה כלל אינו עובר בל"ת דהמקדים נמצא דלדעתי' דרשב"י אינו עובר כלל בל"ת דהמקדים דהבע"ב שמפריש מעשרות ואינו מפריש תרומה אינו עובר כלל והעני שמפריש תרומה אח"כ ג"כ אינו עובר דהא הוא לא הפריש המעשרות תחלה והרי אתה מחייבו להפריש והאיך יעבור [עי' בירושלמי יומא (פ"ד) אומריים לו הכנס ואת אמר הכין דעובר בתמי' עי"ש גבי הכנסה יתירה] בשלמא כשהוא בעצמו הקדים עובר באחרונה אע"פ שמחויב ליתן בע"כ התרומה אבל משום דהוא בעצמו הביא לזה לעשות תרומה באחרונה משא"כ העני שאינו בעל חיוב בזה ונמצא דלדעתי' דרשב"י לא קשה כלל דהא מקדים מעשר לתרומה ומה דמקשים התוס' ז"ל ממתניתין דפ"ק דמס' תרומות אין תורמין מן הלקט שו"פ וההפקר דמשמע משם דפאה פטורה מתרומה י"ל דאף דלקט ופאה חייבין בתרומה מ"מ לא מוכח כלל ממתניתן הנ"ל ע"פ פי' המשניות להרמב"ם ז"ל דכתב על ההיא משנה ז"ל ידוע כי הלקט ופאה שהוא לעניים ואין לבעל השדה להם זכות ולפיכך לא יתרום התרומה החייבת לשום דבר מנכסיו משום דבר מאלו הדברים הנזכרים שהם חוקי העניים אבל ההפקר אולי תהי' הסברא שיהי' מותר לו להוציא ממנו התרומה החייבת לממונו כיון שיש לו זכות בהפקר כי ההפקר מופקר לכל העולם אבל כו' יצא הפקר כו' עכ"ל ז"ל הרי דלא מוכח מהך מתניתן דלקט ופאה פטורין מתרומה דלא תנינן שם רק דאין הבעה"ב תורם מלקט ופאה דאין אדם תורם מדבר שאינו שלו וע"פ פי' המשניות הנ"ל אין הוכחה מהך מתניתן דפאה פטורה מן התרומה וא"כ א"ל דאי פאה לאו מטעם הפקר ופטורה מן המעשר רק מקרא דובא הלוי ע"כ לא נוכל למעט רק מעשר אבל לא תרומה [והא דגרסינן בירושלמי לבתר מתניתן דאין תורמין מלקט שו"פ והפקר בפ"ק דמס' תרומות ר"י בשם ר"י ובא הלוי וגו' היינו כדרך הש"ס ירושלמי דנקט אגב דוכתי אחריתי דגרסינן שם בפ"ק דמס' חלה הך ר"י בשם ר"י והתם תנן דלקט שו"פ פטורין מן המעשרות וחוזר ושונה גם הכא] ועפ"ז יתבאר הסוגיא דידן כעין חומר בע"ה יתברך. דר"י בר"י בר"ז בשם ר"א רנב"ע ומטי בה בשם ר"י הפריש בכורים מכרי ממורח פטור מת"ג וקמ"ל דלא תימא דאימתי בכורים פטור מתרומה דוקא כשמפרישו קודם מירוח בזמנו אבל כשמפרישו לאחר מירוח דחל עליו חובת תרו"מ ע"כ לא מצינו בזה דפטור בכורים מתרומה ע"ז קמ"ל דל"ש דלעולם הוא פטור מתרומה וע"ז קאמר ר"ח קומי ר"י מתניתא אמרה כן לעולם הוא נותן משום פאה ופטור ממעשרות עד שימרח הא אם מירח חייב משא"כ בתרומה דס"ל להירושלמי דאינו חייב רק במעשרות משא"כ בתרומה כמו דרצו התוס' ז"ל למימר דתרומה בלא"ה יפרוש העני דכל פאה חייבת בתרומה רק דפאה פטורה ממעשר ע"כ מחויב בעה"ב להפריש מעשרות כדי שלא יפסיד לעני כמו שפרש"י ז"ל במס' ב"ק (דף צד ע"א) דאם הי' נותן לו קודם מירוח בזמנו הי' העני פטור לעשר אבל לאחר מירוח אפי' הפקר לאחר מירוח חייב במעשרות ע"כ צריך בעה"ב לפרוש המעשר אבל תרומה לא הפסיד לעני דבלא"ה החיוב על עני להפריש תרומה אף אם הי' נותן לו קודם המירוח ונתמרח ביד העני דפאה לא הוי הפקר ואינו פטור העני רק ממעשרות משום דקרא דובא הלוי יצא זה דידך וידו שוין ובא הלוי לא מיירי רק במעשרות כנ"ל וא"כ לפ"ז כל עיקר דחייב הבעה"ב לפרוש מעשרות על הפאה לאחר מירוח הוא רק משום פסידא דעני משא"כ בתרומה כיון דליכא פסידא לעני אין חיוב על הבעה"ב להפריש תרומה והגם דבכל מקום צריך בעה"ב להפריש חיוב הראשון כמו תרומה ונותן המעשר אח"כ וחיוב התרומה שיש במעשר חל על הבעה"ב ולא על הלוי או על הכהן וא"כ למה לא חל החיוב של תרומה ג"כ על הבעה"ב ולא על העני כמו בחיוב דתרומה שיש במעשר חל על בעה"ב ז"א דהתם חל חיוב התרומה קודם ע"כ צריך ליתן להלוי מעשר שלם בלא שום ניכוי תרומה משא"כ בפאה דחיוב פאה חל עליו קודם חיוב תרומה ואילו הי' נותן לעני קודם מירוח הי' חייב העני להפריש תרומה השתא נמי דנותן לאחר מירוח חייב העני. ואי נימא דכשנותן ביכורים לאחר מירוח חייב בתרומה משום דהחיוב שחל עכשיו הוא קודם להחיוב שלפני המירוח א"כ ה"נ בשנותן פאה ממורחת הי' צריך הבעה"ב להפריש תרומה כיון דעכשיו נתחייב בתרומה היא קודמת לפאה שחלה לפני מירוח וחייב ליתן לעני פאה מותרמת. א"ו דהחיוב שלפני מירוח לעולם הוא קודם אפי' אם כבר מירח וע"כ לא חל חיוב תרומה על הפאה וא"כ בביכורים נמי אף שהפרישן מכרי ממורח פטור מת"ג [וה"ה ממעשרות ות"ג לרבותא נקט עיין במה"פ ז"ל] כיון דחיוב ביכורים כבר הי' לפני מירוח גם אחר מירוח הוא קודם והוא פטור מתרומה [והירושלמי קאי בשיטת רשב"י דמס' תרומות הנ"ל דבשירוף הכרי אינו עובר]. וכ"ת מנ"ל למידק משא"כ בתרומה דילמא תרומה בכלל מעשרות הוא כדאשכחן בסיפא דהך מתניתין דידן מאכיל לבהמה כו' ונוטל מן הגורן וזורע פטור מן המעשרות ופשיטא דגם תרומה בכלל וכן בכ"מ דנקט מעשרות לא מפקינן תרומה מכללא [זולת במקום דתני מעשר בלשון יחיד ולא מעשרות עיין במס' דמאי (רפ"ו) תורם ונותן לו מעשר ונותן לו] ז"א דדוקא במקום דתרומה ומעשר חד טעמא אית להו וליכא למיטעי אז תרומה בכלל מעשרות משא"כ הכא דאיכא טעמא במעשר משום הפסד העני דלא שייך בתרומה אי ס"ד דתרומה בכלל מעשרות הו"ל למיתני בהדיא תרומה כי היכי דלא נטעה א"ו דאה"נ דתרומה לא הוה בכלל מעשר. ומדחה ר' יוסי דז"א דא"כ לימא אף בביכורים יהא חייב אע"פ שלא מירח ר"ל דהו"ל לתנא לפרש דיהא בעה"ב חייב להפריש בכורים על חלק הפאה אע"פ שלא מירח ויידא אמרה דא ר"ל ומנין לנו זאת [כדרך הש"ס הזה] דביכורים קודמים לפאה דהא למה נקראו שמן ביכורים שהן ביכורים לכל וכל הקודם את חבירו חבירו מתחייב בו ונמצא דפאה חייבת בביכורים וא"כ יתחייב בעה"ב להפריש ביכורים על פאה אלא ע"כ מתניתא דבית שמאי היא דבש"א הפקר לעניים הפקר ולדידהו פטור פאה מטעם הפקר וע"כ פטורה אף מתרומה ומביכורים ותרומה ומעשר הוו בחד טעמא והוה תרומה בכלל מעשרות ולא תידוק מיניה מה שאין כן בתרומה כמבואר בפנים בע"ה. והרמב"ם ז"ל פסק פרק ד' מהלכות תרומות דנקט ופאה פטורין מן התרומה משום דס"ל דפאה פטורה ממעשרות מטעם הפקר כמו שכ' בשיטה מקובצת במסכת ב"ק (דף כח) דמוכח מהך סוגיא דב"ק דפאה פטורה מטעם הפקר כדגרסינן שם זה וזה פאה לפוטרן מן המעשרות כדתניא המפקיר את כרמו וכו' ורק התוס' ז"ל מדאין הראי' מהך סוגיא אבל להרמב"ם ז"ל י"ל דס"ל דלקט ושו"פ פטורין ממעשרות מטעם הפקר דאף לב"ה חשוב הפקר ופסק כר"י בירושלמי פ"ו דפאה דס"ל דטעם דב"ה דיליף ממיעוטא דאותם הפקר זו לעניים ולא לעשירים אבל במקום אחר לעניים ולעשירים א"כ ע"כ דאף לב"ה פאה פטורה מטעם הפקר והירושלמי בסוגיא דידן אזיל בשיטת רשב"ל דלדידי' לב"ה פאה אינה פטורה ממעשרות מטעם הפקר ע"כ דחי שפיר דאף א"ת דלב"ה פאה אינה מטעם הפקר עכ"ז לא נוכל לדייק ממתניתא דמשא"כ בתרומה דאימא מתניתא ב"ש היא אבל אליבא דר"י דאף לב"ה פאה הוא מצד הפקר ופאה פטורה אף מתרומה ולפי הנראה דהלכה כר"י לגבי רשב"ל דהרי התם בירושלמי (פ"ו) במס' פאה גרסינן בהפקיר לישראל ולא לנכרים פלוגתא דר"י ורשב"ל ע"ד דר"י הוי הפקר ולכאורה משמע מש"ך ז"ל בחו"מ (ס' ס"ו ס"ט) דהוי הפקר וע"כ דהלכה כר"י וא"כ פאה הוי הפקר ופטורה מתרומה אליבא דכו"ע ועוד נראה דהרמב"ם ז"ל אפילו יסבור דלב"ה פאה אינה מטעם הפקר אלא מובא הלוי מ"מ פטור מתרומה ג"כ דוקא ר"ח מדייק כן ממתניתין דידן אבל הסתמא דגמ' פליג עלי' וס"ל כמסקנת התוס' ז"ל דאפילו דמטעם ובא הלוי נמי פאה פטורה מתרומה כמסקנת התוס' ז"ל במס' ב"ק (דף צד) דאל"כ מקדים וכר"ח ב"ב רק ר"ח ס"ל כרשב"י כנ"ל וגם ממה דגרסינן בתר המשנה אין תורמין מן הלקט כו' הא דובא הלוי אלמא דס"ל להגמ' דאפילו ממיעוט דובא הלוי נמי נתמעט תרומה ג"כ ורק ר"ח ס"ל כהא"מ בתוס' ז"ל אבל לפי הסתמא דגמ' ממעטינן מובא הלוי כל המעשרות ונמצא לענין חיוב דתרומה ומעשרות אין נפ"מ בין הוא מטעם הפקר או מטעם ובא הלוי דהא מובא הלוי נתמעט כל המעשרות אבל עכ"פ בזה נפ"מ באם פאה הוי מטעם הפקר או מטעם ובא הלוי לענין חיוב של פאה בלקט כשהעני קוצר קמת פאה שהשאיר בעה"ב לשם עניים ונפל מידו לקט אם חייב העני ליתן לקט או לא תלי בזה אם פאה הוי הפקר פטור מלקט דהפקר פטור מכל משא"כ אם הוא מובא הלוי חייב העני בלקט דהא פשיטא דמובא הלוי לא נתמעט מתנות עניים דאין בכלל ובא הלוי רק כל המעשרות אבל מאי שייך מתנות עניים לובא הלוי ע"כ בלא שום ספק דחייב העני בקוצר הפאה בלקט ועי"ז יתבאר היטב דבר נחמד מה דגרסינן לקמן במס' תרומות (פ"ו ה"ב) סוגיא חמורה אשר נלאו המפרשים ז"ל לבררה ולפי דברינו הוא קילורין לעינים בע"ה דגרסינן שם במתניתין גבי תשלומי תרומה אין משלמין מן הלקט והש"פ ולא ממע"ר שנטלה תרומתו ולא ממע"ש והקדש שנפדו שאין הקדש פודה את הקדש וחכמים מתירין באלו וגרסינן שם בגמ' רשב"ל אמר על תרתי אחרייתא פי' דרבנן מתירין באלו רק בתרתי אחרייתא דהוא מע"ש והקדש שנפדו למה מפני שיש בהם זיקת תרו"מ ולקט וכו' אין בהם זיקת תרו"מ אלא בנשיכת פאה ובקמת פאה אנן קיימין לית הדא פשטא שאילתא דחולפי שאל לקט בנשיכה מהו שיקדש א"ל ר"י והא תנינן לקט אית לך מימר פאה בלקט ר"י א"ל על כולהון ע"כ הסוגיא אמורה והמפרשים ז"ל הגיהו כל אחד ע"פ פירושו ולפענ"ד שאין כאן שום גירסא אחרת רק כמו שהיא לפנינו וע"פ היסודות החזקים שבארנו בע"ה דנ"מ בין אם פאה הוי מטעם הפקר או מטעם ובא הלוי אף לפי המסקנות התוס' ז"ל דפטורה מתרומה ג"כ אף מטעם ובא הלוי מ"מ נ"מ לענין לקט וע"פ הכלל שבארנו בפי' התוס' ז"ל במס' ב"ק (דף כח) הנ"ל דבארנו ההתקשרות סיום דברי התוס' ז"ל בטעמא דב"ש וב"ה לדבריהן הקודמין דשייך לדבריהן הקודמין משום הפלוגתא דר"י ורשב"ל בטעמא דב"ה דלר"י דס"ל בטעמא דב"ה משום דילפי נמי מפאה מדכתב רחמנא אותם אותם לעניים ולא לעשירים הא הפקר דעלמא הוי לעניים ולעשירים א"כ הוי ע"כ פאה מטעם הפקר ושייך המיעוט הפקר דעלמא מההפקר זה משא"כ לרשב"ל דילפי ב"ה משביעית א"כ לא הוי פאה הפקר משום דבעינן לעניים ולעשירים כנ"ל. וע"פ כללים האלה נתבאר סוגיא דידן כעין חומר דר"י ורשב"ל אזלי לטעמם דלרשב"ל פאה לא הוי הפקר ומיפטרי פאה ממעשר או אפילו מתרומה מקרא דובא הלוי ונמצא דלא מיפטרי פאה מן מתנות עניים וכל פאה חייבת בלקט כמו הא"מ בתוס' ז"ל דכל פאה חייבת בתרומה כן לפי המסקנא לענין מתנות עניים דאין לו שייכות לקרא דובא הלוי בודאי חייבת אבל לר"י דפאה מפטרי מטעם הפקר והפקר פטור מכל [עי' בסוגיא שם השקלא וטריא אם פאה חייבת בבכורים עי"ש] ע"כ קאמר רשב"ל דהא דחכמים מתירין הוא דוקא בתרתי אחרייתא אבל בלקשו"פ דרישא אין מתירין למה מפני שתרתי אחרייתא יש בהן זיקת תרו"מ משא"כ לקשו"פ ופריך ולקט אין בהם זיקת תרו"מ דהא איבעיא דלא איפשיטא היא דחולפוי שאל לקט בנשירה מהו שיקדש וא"כ לפ"ז יש לך לפשוט האיבעיא הנ"ל דאי ס"ד דלא נתקדש הלקט הקדש לעניים עד שיפול לארץ א"כ משכח"ל זיקת תרו"מ מהנשירה עד נפילה ראוי הוא לקרות אותו שם תרו"מ אלא ע"כ דנתקדש בנשירה א"כ אין בהם זיקת תרו"מ דעד שהוא מחובר אינו ראוי לתרו"מ ואין בו זיקת תרו"מ עד לאחר שנעשה תלוש ותיכף מנשירה הוא לקט ופטור מתרו"מ מקרא דובא הלוי וע"ז קאמר אלא בנשיכת פאה ובקמת פאה אנן קיימין ולית הדא פשטא שאילתא דחילפי בנחותא דלא מצינן למיפשט האיבעיא דחולפי דלעולם לקט לא נתקדש בנשירה והכא אנן קיימין בנשיכת פאה [בנשיכה הוא כמו נשירה וכמו דקאמר בלישני' דחולפי לקט בנשיכה מהו שיקדש ועי' בבבלי בר"פ משילין מאן דתני משירין ומאן דתני משחילין עי"ש] ובקמת פאה דפאה דעומרין שייך שפיר זיקת תרו"מ קודם שנתהוה פאה קודם הפרשה אבל בקמת פאה לא הוי לי' זיקת תרו"מ דקודם שנתלש הו"ל דין פאה במחובר וכן בלקט דפאה קיימינן דלשיטת רשב"ל פאה חייבת בלקט כשהעני קוצר הפיאת קמה הנושר הוי לקט דפאה לא הוי הפקר אלא דפטור מתרו"מ מקרא דובא הלוי ע"כ לא נפטרה רק מתרו"מ דמיירי קרא משא"כ ממתנות עניים וע"כ לית לן למיפשט שאילתא דחולפי דלעולם לקט לא נתקדש בנשירה ויש להם זיקת תרו"מ אבל הכא במתניתין אנן קיימין בלקשו"פ כלומר לקט ושכחה מן הפאה דהפאה גופי' בקמה דאין להם זיקת תרו"מ דפאה גופי' במחובר אין לה זיקת תרו"מ וכן הלקט והש' ממנה אין להם זיקת תרו"מ דאפי' דלא נתקדש הלקט בנשירה עד שנפלה לארץ וקודם הנפילה אין עליו דין לקט א"כ היא פאה וע"כ אין עליו זיקת תרו"מ וזהו דוקא לשיטת רשב"ל אבל לר' יוחנן דפאה נמי הוי הפקר ופטורה מטעם הפקר א"כ לא משכחת לה לקו"ש מפאה אלא דבפאה גופי' יש אופן דאין עליו זיקת תרו"מ כגון פיאת קמה ואילו אני במתניתין פאה לבד יש לומר דלא הי' עליו זיקת תרו"מ הגם דפיאת עומרין יש להן זיקת תרו"מ הרי מצינן לאוקמי בפיאת קמה אבל מכיון דתני במתניתין גם לקט והאיך משכח"ל גבי לקט דאין עליו זיקת תרו"מ כיון דלא נתקדש בנשירה ומה תימר דבנשיכת פאה אנן קיימין אית לך מימר פאה בלקט בתמי' פי' אית לך מימר דפאה חייבת בלקט דלר"י פאה פטורה מלקט דפאה פטורה מטעם הפקר והפקר פטור מכל וא"כ לא משכח"ל אוקימתא דידך א"ל דניפשוט בעיא דחולפי והוא בעיא דלא איפשיטא לחכמים ע"כ ר"י א"ל על כולהון דלא נחלק מתרתי אחרייתא להנך דרישא מפני שיש עליהם זיקת תרו"מ דהא ברישאגם כן יש זיקת תרו"מ א"ו דלא קפדינן בזה דהי' לו זיקת תרומת מעשר ודוק:

הדרן עלך אלו דברים