פרק שלישי לא אמרנו אלא של בין האילנות דבר שהוא פיטור פאה ויש לעיין בזה לפי' הרמב"ם ז"ל דסבירא ליה דבכל האילנות הוי חיוב פאה מה"ת ומסוגיא זו משמע כדעת התוס' ז"ל במסכת שבת (דף סח) ובמס' פסחים (דף נו) דבשאר אילנות הוי חיוב פאה מדרבנן ואילו מסוגיא דפ"ק בהל' ד' משמע כדעת הרמב"ם ז"ל ויש לתרץ סוגיא הזאת ע"פ דעת הרמב"ם ז"ל ודוק:

עד כדון שהי' יבש מכאן ומכאן ולח באמצע הי' לח מכאן ומכאן ויבש באמצע עי' בפנים דמבואר היטב הפי' בשנו"א ז"ל דמיבעיא לי' אליבא דר"ע אם היבש שבאמצע מפסיק לאחר קצירתן את הלחים שיהי' נותן מכל לח ולח. והרמב"ם ז"ל פסק בפ"ג ממ"ע הלכה י"ב אליבא דרבנן וז"ל ז"ל בד"א כשהי' יבש מכאן ויבש מכאן ולח באמצע אבל לח מכאן ומכאן ויבש באמצע מניח מן היבש בפני עצמו ומן הלח בפני עצמו עכ"ל ז"ל וצ"ב מנין הוציא הדין הזה וצ"ל דס"ל דאע"פ שלא חשוב הפסק להפסיק בין הלחים וב' הלחים חשוב חד קצירה לרבנן אבל הלחים והיבש שבאמצע חשובים ב' קצירות דאין דרך להתחיל לקצור באמצע ולא חשוב האמצע להתחלת הקצירה מן השדה כולה אלא חשוב קצירה בפני עצמה והוי הלח והיבש ב' קצירות כיון שהיבש התחיל הקצירה באמצע ומפרש להמתניתין המנמר שדהו ושייר קלחים לחים לשון המשנה משמע דמנמר היבשים מב' הצדדים ומשייר קלחים לחים באמצע ע"כ מבעיא לי' אליבא דר"ע עד כדון ביבש מכאן ומכאן ולחים באמצע משום דלשון המשנה מורה כן וע"כ אף לרבנן דס"ל דנותן פאה מאחת על הכל לשון על הכל משמע על הב' יבשים ועל הלח הנ"מ כשהלח באמצע משא"כ בשיבש באמצע אף דלרבנן אינו מפסיק ונותן פאה מלח שבצד זה על הלח שבצד הב' מ"מ היבש חייב בפ"ע וחזינן מהכא דאינו מפסיק ונותן פאה אחת על הכל ב' ענינים הם. וע"פ דעת הרמב"ם ז"ל שפיר ניחא להבין דקדוקי המשנה לעיל (בפ"ב ה"ג) דגרסינן שם הכל מפסיקין לזרעין ואין מפסיקין לאילן אלא גדר ואם הי' שער כותש אינו מפסיק אלא נותן פאה א' על הכל ולכאורה יש לדקדק למה נקט כך לישנא יתירה אלא נותן פאה א' על הכל כיון דתנא שער כותש אינו מפסיק ממילא ידעינן דנותן פאה אחת על הכל וכמו במשנה (א') גרסינן גבי קוצר לשחת וחכ"א אינו מפסיק ולא מסיים אלא נותן פאה א' אבל לפי הרמב"ם ז"ל ניחא דהנה שער כותש פי' הרא"ש ז"ל דהוא ענפים דקין יער שאילנותיו דקין ודבוקין זב"ז ואדם נחבא בהם כמו וימלט השעירתה דאהוד עכ"ל ז"ל עי"ש והנה לפי מה דגרסינן גבי מלבנות הי' שם אילן כמו דהוא גדר כגי' הגר"א ז"ל ופי' דאם אילן רחב ד' מפסיק בין הזרעים הוי כמו גדר וא"כ השער כותש גופי' הוי בזרעים כגדר ומפסיק אבל באילנות לא חשוב בעצמו כגדר להפסיק בין אילנות אלא אדרבה מבטל הגדר של הבנין ולפי פסקי הרמב"ם ז"ל הוי אינו מפסיק ונותן פאה לכל ב' ענינים דהא אפילו דאינו מפסיק בין ב' הלחים מ"מ אינו נותן פאה על הכל ורק נותן על הב' לחים בפני עצמן ועל היבש בפ"ע וא"כ שפיר קמ"ל דאינו מפסיק הגדר בשביל השער כותש והשער כותש גופי' אינו חשוב כגדר לגבי אילנות להפסיק וגם נותן פאה על הכל על כל הכרם על אילנות ועל השער כותש דלא תימא אע"פ שהשער כותש גופי' אינו מפסיק באילנות מ"מ אינו נותן פאה על הכל משום דהוי דבר המפסיק בעלמא בזרעים אלא נותן על ב' צדדין של האילנות שמכאן ומכאן פאה אחת ועל שער כותש פאה אחת ע"כ קמ"ל דתרתי איתא דאינו מפסיק ונותן פאה על הכל ולפיכך במשנה א' גבי קוצר לשחת גרסינן וחכ"א אינו מפסיק ולא מסיים אלא נותן פאה אחת על הכל משום דקוצר לשחת הוי כיבש באמצע כדכתב הגר"א ז"ל ולפ"ז להרמב"ם ז"ל אינו מפסיק בין ב' הלחים אבל נותן על היבש בפני עצמו וע"כ נותן על השחת בפני עצמו ומדויקין המשניות לפי פסקי דהרמב"ם ז"ל ודו"ק:

והתנינן מודים חכמים לר"ע בזורע שבת או חרדל בג' מקומות. הבעמ"ג בשנו"א ז"ל יגע לפרש האי והתנינן להעמידה ע"פ פירוש הגר"א ז"ל ודחק שם מאד ובאמת בירושלמי שת"י נמחק תיבת והתנינן בכ"י קדשו של הגר"א ז"ל והוי התחלה על הסיפא דמתניתין כמבואר בפנים:

תניא א"ר יהודה בד"א במידל לשוק אבל במידל לבית כו' מכאן מוכח דר"י א"ל ג"כ דדוקא חיוב פאה מפסיק אבל לא פיטור פאה דאל"כ כיון דמתניתין מיירי במידל לשוק א"כ אמאי קתני במתניתין נותן מן המשויר על מה ששייר ולא נקט דצריך ליתן מן כל קלח וקלח דהא מידל נוטל אחד מן שנים וכיון דנוטלו לשוק א"כ הוי זרע אחר דמפסיק בכ"ש דהא לכ"ע שוק וגורן ב' מינים הן אלא ע"כ משום דהאי זרע אחר הוא של פיטור פאה דהא הזרע שמידלו גופי' פטור מן פאה דהא עיקרו משום תקנת הנשארים הוא כדפירש הרע"ב ז"ל ע"כ הוי פיטור פאה ואינו מפסיק והוי ראי' להא דגרסינן לעיל בפ"ב ה"א דר"י אמר חיוב בפאה מפסיק ודוק:

הוי לית טעמא דלא משום מכניסו לקיום. עיי' בפנים שנתבאר בע"ה דברי הגר"א ז"ל בשנו"א לאמיתה וראיתי בס' מעיני יהושע הנדפס מחדש מהמגיה השנו"א שכתב לבאר דברי הגאון ז"ל סיוע הוי דלית טעמן אלא כו' עכ"ל ר"ל דלא כר"י בר"ב בשם ר"ח דטעמן משום הפקר דפליגי בנדרים במפקיר כרמו והשכים בבקר ובצרו חייב לחכמים ור"י ס"ל דאפילו בעה"ב שחזר וזכה בהפקר שלו פטור דלית פליגתתן כאן מחמת טעם זה אלא טעם פליגתתן מחמת מכניסו לקיום עכ"ל ודבריו נפלאו האיך מפרש סיוע למי הוי סיוע אם לר"מ ז"א דהא ר"מ לא קמפרש כלל בטעם פליגתתן דפליגי במכניסו לקיום ועוד היכן מצינו דפליגי רבנן ור"י בדין דהמפקיר כרמו והשכים בבוקר ובצרו דלר' יוסי פטור מן הפאה אדרבה הלא במס' נדרים (דף מד ע"ב) מבואר להיפך דלר"י חייב אף במעשר עי' בר"נ ז"ל שם ד"ה אלא עי"ש והרא"ש ז"ל ג"כ כתב כן וכן כתב רש"י ז"ל מפורש כן וזה פלא גדול ובפרט שלשיטת הירושלמי במס' נדרים (פ"ד) איכא פלוגתא אליבא דר' יוסי אם הפקר פטור כלל ממעשר או לא דלחד מ"ד הפקר חייב במעשר דהוי כמו מתנה ולחד מ"ד פטור מן המעשר רק מקרא דובא הלוי אבל לא ממיעוט דגנך שדך וקצירך דממעט הפקר עי"ש בדברינו א"כ לפ"ז לענין פאה פשיטא דחייב אליבא דר' יוסי דהא פאה לא נתמעט מן ובא הלוי עי' בדברינו בתוס' (בפ"ק בה"ה) בד"ה לעולם ומה גם שסגנון הלשון של הגר"א ז"ל אינו מורה כן דכתב שם וז"ל א"ל בזכה אחת אחת פי' טעמא משום הפקר בהא פליגי כו' מאי בעי בזה וע"כ דהא דקאמר בזכה אחת אחת הוא לפרש במה תלוי פליגתתן בהפקר וכן הא דכתב הגר"א ז"ל לפרש והתני הוא סיוע מאי בעי כלל בזה לפי פירושו של המעיני יהושע ז"ל ולמה לא מפרש והתני הוא קושי' והפי' האמיתי הוא בע"ה כמו שמבואר בפנים ודוק:

מ"ט דר"י משום דחובת הקציר בקמה או משום דמוכר לו חוץ מחובתו. מכאן יש לדון באחד שמכר מקצת מקרקעו לאחר וע"פ החוק חובת המס חל על המוכר והמוכר מחויב ע"פ החוק לשלם המס בשלימות מכל הקרקע אף מהחלק שמכר להלוקח ועתה תובע המוכר מהלוקח את חלק הערך שמגיע על חלקו וטען הלוקח כי לקחתי ממך סתם ולא התנית עמי לשלם לך עבור המס שתשלם עבור חלקי מסתמא קבלת עליך את חובת המס והמוכר טוען האיך יעלה על הדעת שאני אשלם מס עבורך ולא תחזיר לי התשלומין לכאורה יש לפשוט הדין הזה מהאי סוגיא דפטור הלוקח מן חיוב המס דגרסינן במתניתין המוכר קלחי אילן בתוך שדהו הלוקח נותן פאה מכל או"א אר"י אימתי בזמן שלא שייר בעל השדה אבל אם שייר שדהו הוא נותן פאה לכל ע"כ. וגרסינן בירושלמי עד כדון שהתחיל לקצור אפי' כשלא התחיל לקצור נשמעינה מן הדא הלוקח גז צאנו של חבירו אם שייר המוכר המוכר חייב ואם לאו הלוקח חייב ר' ירמיה בשם ר"י דר"י היא שנייא היא תמן בין שהתחיל לגזוז צאנו בין שלא התחיל לגזוז וכא לא שניא בין שהתחיל לקצור בין שלא התחיל לקצור מ"ט דר"י משום דחובת הקציר בקמה או משום דמוכר לו חוץ מחובתו נשמעינה מן הדא לקח גז צאנו של חבירו אם שייר המוכר המוכר חייב ואם לאו הלוקח חייב וא"ר ירמיה בשם ר' יוחנן דר"י הוא אית לך מימר תמן שחובת קציר בקמה לא משום דמכרו לו חוץ מחובתו וכא במכרו לו חוץ מחובתו ע"כ. ולכאורה משמע מכאן דאמרינן בששייר לעצמו דמכרו לו חוץ מחובתו הגם דחיוב פאה דמחויב הוא אחד מששים אעפ"כ הלוקח פטור מתשלומין על ערך חלקו כיון דמכר לו המוכר סתם ושייר לעצמו אמרינן דמכר לו חוץ מחובתו. ולכאורה בנ"ד נמי דכוותיה כיון דמכר לו סתם ושייר לעצמו הרוב אמרינן דמכר לו חוץ מחובתו. ול"ל דל"ד דהתם חיובא דפאה וראשית הגז הי' חל על המוכר לכן לא אמרינן דכיון דמכרו לו קיבל הלוקח על עצמו חיובא דמוכר ואמרינן דמכרו לו חוץ מחובתו אלא דבלא שייר ע"כ דקיבל עליו אבל בששייר לא קיבל עליו את החוב שנתחייב בו המוכר אבל בנ"ד אדרבה החוב מוטל על הלוקח דהא בשנים הבאים לאחר זמן המכירה והלאה הרי הלוקח נתחייב דהא לא חל כעת על המוכר חיוב דמס משנה הבאה ועל שנים הבאים לא נתחייב עדיין אלא בכל שנה בא החיוב ונמצא כיון דהחיוב נתחדש בכל שנה וחלקו של לוקח עומד ברשות הלוקח ואז הוי חיובא דלוקח נמצא לפ"ז דנימא איפכא דלא קיבל עליו המוכר חיובא דלוקח כמו דאמרינן התם דלא קיבל הלוקח עליו חיובא דמוכר כן ה"נ לא קיבל המוכר עליו חיובא דלוקח וע"כ לא מצינו בירושלמי הנ"ל רק דלא קיבל עליו הלוקח חיובא של מוכר ומכרו חוץ מחובתו אבל מה"ת נימא דמכרו חוץ מחובתו של לוקח אבל ז"א דלכאורה נראה לפענ"ד דגבי מס המוטל בכל שנה לא אמרינן דנתחדש החיוב בכל שנה אלא דבשעה הראשונה שלקח הקרקע מן שר העיר על מס נתחייב תיכף ומיד פרעון של כל השנים וכל שנה ושנה מחויב לשלם בשיעבוד דמעיקרא דבכל שנה בא זמן הפרעון ולא דבכל שנה נתחדש החיוב אלא דהחיוב הוא משעה הראשונה ונמצא דהחיוב על שנים הבאים הוא ג"כ חיובא דמוכר ע"כ שפיר שייך ג"כ דמכר לו חוץ מחובתו דהלוקח לא קיבל עליו חיובא דמוכר שמוטל על המוכר חיובא דמס על שנים הבאים אם כי לכאורה יש לומר דהחיוב נתחדש בכל שנה ולא חל עליו החיוב השתא על שנים הבאים דהא ביד המוכר למסור הקרקע שלו לשר העיר ולא יזרע ולא ידור בביתו ולא יהיה עליו שום חוב וא"כ היכי שייך לומר דהחיוב עליו עכשיו על שנים הבאים דהא בידו לסלק עצמו מן הקרקע טרם שיבואו שנים הבאים ולא יחול עליו החיוב ונמצא דהחיוב מתחדש בכל שנה אבל ז"א דהגם דהרשות בידו לסלק עצמו מן הקרקע טרם שיבואו השנים הבאים עכ"ז כ"ז דלא סילק א"ע מוטל עליו החוב אף על שנים הבאים. וראיה לזה מתשובת הרשב"א ז"ל וז"ל שאלת שנים שהלוו לאחד בזה אח"ז ואין בנכסי הלוה לפרוע לזה ולזה וכשבא ראובן המוקדם לגבות בשטרו קרן והרבית טען שמעון קרן והרבית שהרוחת קודם אתה נוטל ומן המותר אגבה קרן חובי לפי שלא חל חוב הרבית מזמן השטר אלא בכל יום הוא מתרבה והוא יכול לפורעו בכל עת ולסלק שיעבודו. תשובה אין בדברי שמעון כלום לפי שמשעת זמן חיוב הקרן חייב עצמו בכל הרבית שיעלה מעותיו ובהדיא שנינו (בפרק הנושא) גבי פסק לזון את בת אשתו שניזונת מנכסים משועבדים אף על פי שהמזונות דבר יום ביומו נתחייב בהם אלא שה שיעבוד חל עליו משעה שקיבל עליו המזונות והטענה ג"כ שאמרת כיון דאי בעי מצי לפורעו ולסלוקי' נמצא שלא חל אלא בו ביום מההוא נמי שמעינן דליתא כלל דהתם נמי הא מצי לסלוקי שיעבודה אי כתב לה כ"ז שאת עמי שהרי אם גרש אשתו נמחל השיעבוד עכ"ל. ומובא בש"ך ז"ל (בחו"מ סי' ע"ב ס"ק קסא) עי"ש הרי לפנינו מפורש דאע"ג דבידו לפרוע ולסלק משיעבודו מ"מ לא אמרינן דהשיעבוד נתחדש בכל יום ואמרינן דהשיעבוד חל עליו השתא וכ"ז שלא סילק השעבוד מעליו הרי השיעבוד מוטל עליו על מזונות של שנים הבאים וה"נ דכותי' אם שבידו לסלק א"ע מן הקרקע מ"מ כ"ז שלא סילק א"ע חל עליו החוב משנים הבאים ונמצא דהחוב הוא מוטל על המוכר ודמי ממש להירושלמי הנ"ל משום דמכרו חוץ מחובתו וכיון ששייר המוכר רוב הקרקעות בידו המוכר חייב במס של הלוקח כיון דמכרו סתם. אבל יש לחקור בשיטת הבבלי אם ס"ל נמי כשיטת הירושלמי דמכרו חוץ מחובתו או לא דגרסינן במס' חולין (דף קלח ע"א) מאן תנא דהיכא דאיכא שיורא גבי מוכר בתר מוכר אזלינן אר"ח ר"י הוא דתנן המוכר קלחי אילן בתוך שדהו נותן פאה לכל אחד ואחד אר"י אימתי בזמן שלא שייר בעל השדה אבל אם שייר בעל השדה נותן פאה על הכל א"ל רבא והא מר הוא דאמר והוא משהתחיל בעל השדה לקצור. וכ"ת ה"נ והוא שהתחיל לגזוז בשלמא התם ובקוצרכם קציר ארצכם כתיב מעידנא דאתחיל לקצור מחייב בכולה שדה אלא הכא מעידנא דאתחיל למיגז לא מחייב בכולי' עדריה אלא אמר רבא האי תנא הוא דתנן מכר לו בני מעיה של פרה והיו שם מתנות נותן לכהן וכו' אלמא מתנות דכהן לא מזבין אינש וכו' וכו' ופירש"י ז"ל דאין אדם רשאי להפקיע ממונו מיד מצוה ולמכור גיזו כדי שיהא גז של אחד וצאן של אחר לפוטרן דלא קרינא בי' גז צאנך אלא כי קמזבין לא קמזבין מתנה דכהן הלכך כי שייר מידי א"ל מדלא פריש מוכר ללוקח חוץ ממתנותיו של כהן ודאי הכל מכר לו ושייר אצלו את מתן הכהן וא"ל לוקח למוכר מתנה דכהן גבך הוא וכו' עכ"ל. הרי לפנינו דבבבלי לא מוקי בקמה עד שלא התחיל לקצור דז"א אלא דוקא בשהתחיל לקצור דנתחייב המוכר קודם המכירה אבל גבי ראשית הגז לא בעינן שיתחיל לגזוז דזה לא מהני אלא התם היינו טעמא דע"כ לא מכר לו באופן שיפקיע מצוה דראשית הגז דהא הלוקח יפטר מראשית הגז והאיך ימכור להפקיע מצוה אלא ע"כ דשייר המצוה אצלו ומה דחייב הלוקח בשלא שייר לאו דחיובא מוטל על הלוקח דז"א דהא הלוקח פטור דלא הוי צאנו אלא דאמרינן דהמוכר לא מכר לו מתחלה הראשית הגז ומתנתא דכהן לא זבין ליה לפיכך אין נפ"מ גבי ראשית הגז בשהתחיל לגזוז או לא דהתם ששייר חייב המוכר משום דאין אדם רשאי למכור להפקיע המצוה וע"כ שייר המצוה אצלו אבל גבי פאה ל"ל דאין אדם רשאי למכור חובו להפקיע המצוה דז"א דהא לא נפקע המצוה במכירה דהא החיוב מוטל על הלוקח כמו על המוכר ואלא ע"כ דהא דחייב בששייר הוא משום דהתחיל לקצור כן הוא ע"פ שיטת הבבלי א"כ לפנינו דהבבלי לא ס"ל כשיטת הירושלמי דמכר לו חוץ מחובתו דא"כ ל"ל בשהתחיל לקצור גבי קמה והרי לפנינו דלהבבלי לא ס"ל דמכר לו חוץ מחובתו נמצא דבנ"ד אם החיוב על הלוקח לפרוע המס בערך חלקו להמוכר או לא תלי בחילוקא זו שבין שיטת הבבלי והירושלמי אמנם לאחר העיון נראה לפענ"ד דליכא כלל פלוגתא בענין דידן דנראה לפענ"ד ברור דהירושלמי ס"ל כהך שיטת הבבלי דמתנה דכהן לא זבין ליה משום דאסור למכור להפקיע המצוה אחרי דהלוקח יפטר מזה המצוה והיינו טעמא דראשית הגז והיינו טעמא דפאה כאשר אבאר בע"ה לאמיתה. והוא דלכאורה קשה לי לבתר דמסיק הירושלמי אפילו בשלא התחיל לקצור קבעי מ"ט דר"י משום דחובת הקציר בקמה או דמכרו לו חוץ מחובתי ופשוט נשמעינה מן הדא לקח גז צאנו וכו' א"ל למימר משום דחובת הקציר בקמה ולא משום דמכרו לו חוץ מחובתו וכא נמי במכרו לו חוץ מחובתו מה נפיק מביניהון עבר הלוקח והפריש א"ת שחובת הקצר וכו' הפריש הפריש וא"ת דמכרו חוץ מחובתו הפריש ונוטל ממנו דמים נשרף חלקו של מוכר אין תימר משום שחובת הקציר בקמה נשרף נשרף אין תימר משום דמכרו לו חוץ מחובתו נשרף נוטל ממנו דמים ע"כ ולכאורה קשה לי מאד בהא דקאמר עבר הלוקח והפריש אין תימר משום דמכרו לו חוץ מחובתו הפריש ונוטל ממנו דמים אמאי נוטל דמים מן המוכר הא הוי פורע חובו של חבירו ושיטת הירושלמי אפי' בבע"ח דוחק ג"כ פטור כמו דגרסינן בירושלמי כתובות (פי"ג ה"ב) ובירושלמי נדרים (פ"ד ה"ב) עד כדון בבע"ח שאינו דוחק ואפי' בבע"ח דוחק נישמעינה מן הדא שוקל את שקלו ולא שקל אין ממשכנין אותו הדא אמרה אפי' בבע"ח דוחק תדע לך שהוא כן דתנינן ומקריב עליו קני זבין וקני זבות חטאות ואשמות לא בשלא נכנס לידו כלום וכא בשלא נכנס לידו כלום ע"כ והירושלמי הזה מובא בתוס' ז"ל במס' כתובות (דף קח) ובמס' ב"ק (דף נח ע"א) עי"ש דדעת התוס' ז"ל דלהירושלמי אפילו בבע"ח דוחק פטור וכן דעת כל הראשונים ז"ל אליבא דהירוש' דפטור אפי' בבע"ח דוחק ולמדו בירושלמי מן שוקל את שקלו אע"ג דממשכנין אותו אם לא ישקול עכ"ז פטור פורע חובו של חבירו וא"כ הכא למה בשעבר הלוקח והפריש א"ת דמכרו לו חוץ מחובתו נוטל ממנו דמים הא הוי פורע חובו של חבירו ולמה גרע משוקל את שקלו דפטור ולכאורה צ"ב [הן אמת דהש"ך ז"ל בחו"מ (סי' קכ"ח) כתב דגם הירושלמי ס"ל דבבע"ח דוחק חייב ומפרש הירושלמי לא בשלא נכנס בידיו כלום וכא בשלא נכנס לידיו כלום דהוא דיחוי דמדחה בגמרא מה דרצה להוכיח משוקל את שקלו וקאמר לא בשלא נכנס לידו כלום כלומר מי סברת דמיירי בשלא נכנס בידיו של כהן כלום גבי קני זבים וזבות ז"א אלא דמיירי בנכנס לתוך ידיו שכבר הפריש קרבנותיו ונאבדו מיד כהן דתו לא מחויב בעה"ב והיינו כדמוקי בש"ס דילן באבוד וגבוי וכו' וכא שלא נכנס לידיו כלום כלומר וכאן הרי לא נתן להפורע כבר מעות לשלם עכ"ל וכבר כתב השירי קרבן ז"ל בכתובות (שם) דהפירוש בירושלמי הוא כדעת הראשונים ז"ל דס"ל אליבא דהירושלמי דאפילו בבע"ח דוחק נמי פטור ומפרשין לא בשלא נכנס תיבת לא כמו אלא ועי"ש דמאריך הרבה מאד לסתור דברי הש"ך ז"ל. ותורה היא וללמוד אני צריך דנראה לפענ"ד ראיה עצומה לפירוש הראשונים ז"ל דבבע"ח דוחק נמי פטור לשיטת הירושלמי והא דקאמר לא בשלא נכנס לתוך ידו כלום הוא סיומא דפשיטות ולא דחי' על הפשיטות דגרסינן בירושלמי במס' פסחים (פ"ח ה"ג) תמן תנינן נתן לה כספים הרי אלו מותרין יינות שמנים וסלתות כל דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח אסור רשב"ל אמר בממנה זונה על פסחו ועל חגיגתו וכו' אין תימר יוצא לחולין וחוזר ומקדש יהא אסור משום אתנן פתר לה בשלא נכנס לתוך ידו כלום תדע לך דתנינן מקריב עליו קיני זבים קיני יולדות לא בשלא נכנס לתוך ידו כלום אוף הכא בשלא נכנס לידו כלום עכ"ל הרי לפנינו מפורש דתיבת לא בשלא נכנס לידו כלום לאו דיחוי הוא אלא שייך לדעיל ותיבת לא הוא כמו אלא עי"ש היטב ותמצא כן] בשלמא מסיפא לא קשה גבי נשרף דנוטל ממנו דמים דמיירי קודם שהפריש הלוקח ופירושו הכי דנוטל הלוקח דמים ואח"כ מפריש דלא קתני מפריש ונוטל ממנו דמים ואיכא למימר דנוטל דמים מן המוכר כדי שיפריש הוא ובאמת דגם ע"ז קשה דלכאורה נדחה דאם נשרף הקמה אף הלוקח פטור דאז אין חוזר על העומרין כיון שהניח קמה בעד חובת פאה ואמאי נוטל ממנו דמים אך ביותר קשה מרישא דקאמר עבר הלוקח והפריש דנוטל ממנו דמים ע"ז קשה כנ"ל ונראה לפענ"ד דהאמת יורה דרכו דכל עיקר העומק של הסברא דמכרו לו חוץ מחובתו הוא משום זאת הסברא שבבבלי (דף קלח במס' חולין) גבי ראשית הגז דאין אדם רשאי למכור גיזו ולהפקיע מראשית הגז אחר דהלוקח יפטר ע"כ בשייר החוב של המצוה על המוכר אבל בלא שייר הלוקח חייב משום דלא מכר לו ראשית הגז כלל כנ"ל רק הבבלי ס"ל דבפאה לא שייך זאת דהא החיוב מוטל על הלוקח ג"כ וע"כ מוקי לה בשהתחיל לקצור אבל הירושלמי מוקי אף שלא התחיל לקצור וע"כ בעי מ"ט דר"י אי משום דחובת הקציר בקמה ומיירי שהקמה נשארת לבסוף ביד המוכר דמכר לו קלחים ע"מ שיתלוש אותן תומ"י בעת שעדיין חלק המוכר ישאר או דמוכר לו חוץ מחובתו והוא נמי מיירי בנשאר הקמה ביד מוכר וע"כ חייב המוכר דאמרינן נמי דלא מכר לו להפקיע חובת המצוה דמצות פאה להפריש מן הקמה אלא דאם עבר והפריש מן העומרין יצא ג"כ אבל לכתחלה מצות פאה להפריש מן הקמה שחובת הקציר בקמה כדאיתא במתניתין (ספ"ב דפאה) וא"כ אמרינן שפיר דלא מכר לו להפקיע המצוה של קמה וע"כ בששייר קמה לעצמו אמרינן דשייר מצות פאה כד"ת אצלו. וע"ז בעי בירושלמי משום דחובת הקציר בקמה או משום דמכרו לו חוץ מחובתו כלומר או דממילא בלא שום תנאי פטור הלוקח דכיון דהקמה נשארת ביד המוכר ממילא חיוב של הפאה מוטל בקמה וע"כ פטור הלוקח או דהוי כתנאי דמכרו לו לכתחלה חוץ מחובתו כיון דהקמה נשארת בידו אמרינן דהמוכר לא מכרו לו להפקיע עיקר מצות פאה כד"ת שהוא מן הקמה וע"כ דמכרו לו חוץ מחובתו ונמצא דלפיכך פטור הלוקח דבעת מכירה נתן לו ממון בעד כל המקח בשביל שהמוכר יפריש עליו ודמי למאי דגרסינן (במס' חולין קלב) מכר לו בני מעי' של פרה והיו שם מתנות נותן לכהן ואינו מנכה לו מן הדמים לקח ממנו במשקל נותן לכהן ומנכה לו מן הדמים דכיון דנטל דמים בעד חלק המתנות ולא מכר לו המתנות ע"כ מנכה לו מן הדמים דהא חסר מן המשקל כמו כן הכא בשייר המוכר קמה של פאה אצלו ע"כ דלקח דמים מן הלוקח בעד המכירה שמכר לו שיהא כולם לפניו ועליו מוטל להפריש בעדו כי אין אדם מוכר להפקיע המצוה ונמצא כמו דגבי ראשית הגז בשלא שייר אצלו אמרינן דלא מכר המתנות ואמרינן דלקח ממנו דמים בפחות מן המקח וניכה בזה המתנות שלא מכר לו אבל בששייר אמרינן דלקח ממנו דמים בכל שווי המקח ה"נ גבי פאה בששייר אצלו אמרינן דלקח ממנו דמים כפי שווי של כל הקלחין בלא הוצאות פאה דהחיוב של פאה קבל על עצמו. וע"כ שפיר קאמר הירושלמי מה נפק ביניהון ע"ז קאמר נשרף חלקו של מוכר אין תימר שחובת הקציר בקמה ולא חשבינן דקבל המוכר על עצמו בשעת המכירה התשלומין דפאה ולא אמרינן דמכרו חוץ מחובתו אלא דהלוקח ממילא פטור משום דחובת הקציר בקמה כ"ז הוא כשהקמה קיים הרי חובת הקציר בקמה אבל כשנשרף הקמה בודאי דאין החיוב חוזר עליו אינו נוטל דמים מן המוכר דהמוכר לא קבל על עצמו בעת המכירה תשלומין של פאה מהקלחין שמכר לו רק דממילא נפטר משום דחובת הקציר בקמה ועכשיו דנשרפה ונפטר מפאה אינו חייב ללוקח כלום דהא לא קבל מאתו דמים בעד ההפרשה אבל אם נימא דמכר לו חוץ מחובתו ולקח ממנו דמים בעד כל הקלחין שיהא כל הקלחין נשאר ביד הלוקח בלא שום הוצאות תשלומין של פאה דהמוכר קבל על עצמו התשלומין של פאה משום דלא מכר לו להפקיע המצוה ומצות פאה לכתחלה הוא בקמה וע"כ מכר לו כל הקלחין ושייר חובת פאה אצלו וכיון שנטל ממנו דמים בעד כל הקלחין בלא תשלומין דפאה הגם שהוא משום דהקמה היתה אצלו ועכשיו נשרפה מ"מ הא קיבל אצלו ממון בשביל תשלומין דפאה ועכשיו דלא שלם פאה בעדו ע"כ מחויב להחזיר דמים ללוקח. וכן ברישא נמי דכוותי' כשעבר הלוקח והפריש א"ת משום דחובת הקציר בקמה ופטור הלוקח ממילא הפריש הפריש ואינו נוטל דמים מן המוכר דהא התשלומין מוטל על הלוקח כמו על המוכר דהא המוכר לא קבל התשלומין עליו רק דמצוה מן המובחר להפריש מן הקמה לפיכך חייב המוכר אבל כשהפריש הלוקח הוו תשלומין מעליא לגבוה ואינו יכול לגבות מן המוכר מה ששלם בעדו לגבוה משום דהוי פורע חובו של חבירו וא"ת משום דמוכר לו חוץ מחובתו נמצא דקבל המוכר על עצמו התשלומין דפאה מהקלחין וא"כ כשהפריש הלוקח נוטל ממנו דמים ולא קשה מפורע חובו של חבירו ז"א דכיון דקבל המוכר על עצמו התשלומין מהקלחין ונמצא שקבל דמים מן הלוקח בעד כל הקלחין והתשלומין של פאה חל עליו ע"כ כשהפריש הלוקח חייב המוכר להחזיר לו הדמים ודמי לאחד שנתן לחבירו ממון שיפרע למלוה שלו ואח"כ פרע בעצמו בודאי דיגבה מעותיו ממנו כיון דלא שילם עבורו וצריך להחזיר לו הדמים וה"נ דכותי' דבעת מכירה נתן הלוקח דמים בעד כל הקלחין שישארו בידו והתשלומין קבל המוכר על עצמו ונמצא דנתן הלוקח דמים בעד תשלומי הפאה וכיון דפרע בעצמו חוזר וגובה ממנו ולא דמי יפורע חובו של חבירו דהתם לא נכנס לתוך ידיו כלום כדאי' בירושלמי הנ"ל אבל הכא הרי נכנס לתוך ידו. נמצא לפי דברינו דחובת קציר בקמה ומוכרו חוץ מחובתו הוא הכל אחד משום דחובת הקציר בקמה ורק הנפ"מ היא מה שהסברנו לעיל דאם חובת הקציר בקמה אז ממילא פטור הלוקח אבל אם מכרו לו חוץ מחובתו הוא שהמוכר קבל על עצמו חיוב התשלומין ומתחלה לקח דמים בעד כל הקלחין שיהיו לפני הלוקח והתשלומין קבל על עצמו. ונמצא לפי זה דהבבלי והירושלמי מחולקין בזה דהבבלי ס"ל דבעינן שיתחיל לקצור אבל לא התחיל לקצור פטור המוכר ולא אמרינן דמכר לו חוץ מחובתו דלמה יתחייב המוכר בשביל הלוקח ולמה יקבל התשלומין על עצמו ואי משום דחובת הקציר בקמה זה לא ס"ל להבבלי דמיירי בנשאר קמה לבסוף ביד המוכר וע"כ מוקי לה בשהתחיל לקצור דאז אפי' נשאר קמה ביד הלוקח חייב המוכר ולא דמי למתניתין (דסוף פ"ב דפאה) דקצר חציה ומכר חצי' הלוקח נותן פאה לכל דהתם דוקא דבשעת המכירה לא היה כלל קמה ביד המוכר ע"כ חל מתחלה על הלוקח אבל הכא שהי' בעת המכירה קמה גם ביד המוכר וגם התחיל לקצור אפילו קדם המוכר וקצר לגמרי חלק שלו הרי חייב הוא להלוקח בעד הפאה אבל הירושלמי מוקי שמכר לו קלחים ע"מ שיתלוש אותן תיכף וחלק של המוכר ישאר עדיין בשדה [א"נ דשיטת הירושלמי נמי לא מיירי כשנשאר קמה לבסוף ביד המוכר אלא דקלחין שמכר הוא ע"מ לעקור כדאיתא בהרע"ב והר"ש ז"ל ע"כ חשוב חלק המוכר כמו קמה לגבי חלק הלוקח וכן ראיתי בס' אחד דמפרש כן שיטת הירושלמי והבבלי לא ס"ל כן] וס"ל להירושלמי דאף בשלא התחיל לקצור נמי חייב המוכר או משום דחובת הקציר בקמה וממילא החיוב חל על המוכר או משום דלא מכר לו להפקיע מצוה מן המובחר וע"כ קבל התשלומין על עצמו. וניחא נמי בזה הא דאמרינן מכר לו חוץ מחובתו דוקא בשייר לו המוכר אבל בלא שייר לא אמרינן דמכר לו חוץ מחובתו והוא משום דבשייר לו קמה וחובת הקציר בקמה בודאי לא רצה להפקיע מצוה מן המובחר. וע"כ ניחא שפיר דקאמר נפ"מ בעבר הלוקח והפריש אין תימר דמכר לו חוץ מחובתו דנוטל ממנו דמים דהא כיון דחובת הקציר בקמה וממילא מוטל החוב על המוכר מן הדין מוסיף עליו הטעם דמכר לו חוץ מחובתו דקבל על עצמו התשלומין דהטעם השני דמכר לו חוץ מחובתו הוא נמי מטעם הראשון דחובת הקציר בקמה ומוסיף עליו דהו"ל כאלו התנה עמו שמקבל על עצמו התשלומין א"כ לא שייך פורע חובו של חבירו דהא דמיא ללוקח ממנו במשקל דמנכה לו מן הדמים כשנותן לכהן וה"נ דכוותי' דהוא דומה כמו שנתן מעות לאחד שיפרע למלוה שלו וקדם היא ופרעו דגובה ממנו וה"נ הרי מתחלה נתן לו ממונו על דעתיה דהכי שיפריש המוכר ויהא כל הקלחין לפניו אבל אי מטעם הראשון לחוד דחובת הקציר בקמה וממילא חל על המוכר החיוב אם הפריש הלוקח אינו נוטל ממנו דמים דהוי פורע חובו של חבירו. ע"כ לפי מה דמסקינן דמכר לו חוץ מחובתו הוא לאו דין מיוחד גבי פאה אלא דהוא נמי מטעם הראשון דחובת הקציר בקמה נמצא לפ"ז בכל דבר היכא דהחיוב על המוכר משורת הדין אמרינן דקבל דמי המכירה חוץ מחובתו ויהא הדבר הנמכר נקי לפני הלוקח בלא שום תשלומין והכא בנ"ד דהחיוב של התשלומי מס מקרקע הנמכר ללוקח היא על המוכר לפי החוק אינו יכול המוכר לתבוע להלוקח שיפרע לו מה שמשלם עבורו כיון דבעת המכירה ידע מזה המוכר שחוב המס מוטל עליו לפרוע בעד חלק הלוקח ע"כ דמכר לו חוץ מחובתו וקבל על עצמו התשלומין ואינו יכול לגבות מהלוקח ואפי' אם יפרע הלוקח נפרע מן המוכר ולא הוי פורע חובו של חבירו כההוא דירושלמי הנ"ל נוטל ממנו דמים. [ועוד מוכח מהאי ירושלמי הנ"ל מדלא קאמר נפ"מ אם המוכר חוזר וגובה מן הלוקח דמים דלטעם דחובת הקציר בקמה גובה ולטעם דמכר לו חוץ מחובתו אינו גובה ע"כ מוכח דאף לטעם דחובת הקציר בקמה אינו גובה מן הלוקח בעד הפרשתו כיון דהחיוב מוטל על המוכר אלמא כל היכי דהחיוב מוטל על המוכר לשלם גם בעד חלק הלוקח אינו חוזר וגובה מן הלוקח. אכן יש לדחות דאולי מצוה שאני א"נ ה"ה דהוי מצי למימר האי נפ"מ אלא דקאמר שפיר טפי דאפי' אם כבר הפריש נוטל ממנו דמים לפי הטעם דמכר לו חוץ מחובתו. אבל ממה דאמרינן דבמכרו חוץ מחובתו כשפרע הלוקח נוטל דמים מן המוכר מוכח שפיר דבמקום דהחוב מוטל על המוכר מכרו חוץ מחובתו ואינו גובה מן הלוקח כלום] ולזה אין סתירה מבבלי הנלפענ"ד כתבתי:

עד כדון כשהי' קרקעות עם המטלטלין במקום א' וכו' ארבב"ח נשמעינה וכו' אמר להן ר"א מעשה וכו' וכו' א"ר חנניא קומי ר' מנא ולא שכ"מ הוא לפי שבכ"מ וכו' א"ל לא ר"א היא שניא היא שכיב מרע דר"א כבריא דרבנן כך הגירסא כאן. ובירוש' דקדושין (פ"א ה"ה) ודב"ב (פ"ט ה"ז) גרסינן עוד א"ל שכ"מ דר"א הוא בריא דרבנן. ופי' הק"ע ז"ל דל"ג כבריא דרבנן אלא כצ"ל שכ"מ דר"א כשכ"מ דרבנן ופי' דהוא דברי ר"ת שניא הוא שכ"מ דר"א כשכ"מ דרבנן בתמי' מאי בין ר"א לרבנן בשכ"מ וכי ר"א לא ס"ל בשכ"מ דדבריו ככתובין וכמסורין דמי כמו אליבא דרבנן ע"ז א"ל שכ"מ דר"א הוא בריא דרבנן והיא תשובת ר"מ. ומלבד שמגיה שכ"מ במקום בריא פירושו דחוק דהיאך מסתבר לומר דר"ח ישאל מה בין ר"א לרבנן בשכ"מ הא משנה מפורשת היא ועלה גופא אמר ר"א הך מעשה במדוני א' דהביא ראי' שצריך קנין בשכ"מ ול"א דדבריו ככתובין וכמסורין ואיך ישאל ר"ח מה בין ר"א לרבנן בשכ"מ. והפ"מ ז"ל אינו מגיה ומפרש ג"כ בלשון בתמי' וכי שניא היא שכ"מ דר"א מבריא דרבנן והוא הכל מדברי ר"מ ע"ז הודה לו ר"ח וא"ל שכ"מ דר"א כבריא דרבנן. וגם פירושו דחוק לומר דר"ח הודה לר"מ ע"כ נראה כמו שפרשתי בפנים באר היטב בע"ה בלא שום הגהה. וע"פ הירושלמי הזה יש לתרץ קושית התוס' ז"ל בב"ק (נב ע"א) ובב"ב (נג ע"א) במה שהקשו על פירשב"ם ז"ל דפי בהא דנעל גדר פרץ כ"ש הוי חזקה דהאי נעל היינו שקבע מנעול בדלת אבל בנעילת הדלת לחוד לא הוי קנין והקשו ע"ז מסוגיא מפורשת בגיטין (עז ע"ב) ההוא שכ"מ דכתב ויטא לדביתהו בהדי פניא דמעלי שבתא ולא הספיק למיתבי' לה למחר תקיף לי' עלמא אתו לקמי' דרבא א"ל ליקניה ניהלה ההוא דוכתא דיתיב ביה גיטא ותיזול איהי ותיחוד ותפתח דתנן נעל גדר פרץ כ"ש הוי חזקה. אלמא דבנעילת הדלת לחוד הוי קנין דהא לא היתה יכולה לקבוע מנעול דבשבת הי'. וע"פ הירושלמי הזה יתורץ כמין חומר בע"ה ונקדים לדקדק בדברי רש"י ז"ל בסוגיא דגיטין שם שכתב וז"ל נעל גדר כו' הרי זו חזקה לקנות שאין המוכר יכול לחזור בו עכ"ל ולכאורה שפת יתר הוא דמאי קמ"ל בזה פשיטא דא"י לחזור בו אכן נראה בכונת רש"י ז"ל ע"פ מה דהוה קשה לי לכאורה למה לן להקנות לה האי דוכתא דיתיב בי' גיטא בקנין חזקה הא קיי"ל דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי ולא בעי קנין כלל ואין לומר משום דמתנת שכ"מ במקצת היא הלכך בעי קנין ז"א דהא כאן הי' מצוה מחמת מיתה דהא תקיף לי' עלמא ואמאי בעי קנין כלל על ההוא דוכתא. ומצאתי להרשב"א ז"ל שהקשה קושיא זו בשם ר"ת ז"ל ותירץ בשם ר"ת ז"ל דהכא היינו טעמא דאיצטריך להקנאת מקומו משום דקיי"ל דמתנת שכ"מ לא קני' אלא לאחר מיתה ואנן בעינן שיגיע הגט לידה או לרשותה מחיים לפיכך אמר דתחזיק מחיים עכ"ל הרשב"א ז"ל. ולכאורה קשה לי לדעת התוס' ז"ל בגיטין (יד ע"ב) ד"ה הא דכיון דישנו למקבל בשעת מתן מעות זוכה המקבל אחר מיתת הנותן או הוא או יורשיו ואפילו לא נולדו יורשי מקבל עד אחר מיתת נותן קנו אפי' למ"ד המזכה לעובר ל"ק דדברי שכ"מ כשמת כמסורים למקבל משעת נתינת שכ"מ או אמירתו עכ"ל ז"ל וכ"כ הרא"ש ז"ל שם דדברי שכ"מ לענין לקנות אחר מיתתו חשובין ככתובין וכמסורין למפרע משעת נתינתו. א"כ לשיטתם הדרא קושית ר"ת ז"ל לדוכתא דלמה הצריכו את האשה שתזכה בקנין חזקה בשבת ליחוד ולפתח הא במצוה מחמת מיתה לא בעי קנין כלל ואי דלא קנה רק לאחר מיתה ז"א לשיטתם ז"ל דקנה לאחר מיתה למפרע משעת אמירה א"כ תתגרש למפרע מחיים ולא גרע ממעכשיו ולאחר מיתה דמגורשת למפרע. ונלפע"ד לתרץ אף לפי שיטתם ז"ל דבמתנת שכ"מ קנה למפרע אפילו הכי בעינן הכא דוקא שתזכה בקנין חזקה מחיים דהנה בתוס' ד"ה ותיזיל הקשו דהא הוי כמו טלי גיטך מע"ג קרקע דהא לא הויא נתינה מהבעל כיון דהי' מונח בחצר שלו ומתרצין דכיון שהגט בא מרשות הבעל לרשותה הוי כאילו נתנו לה עכ"ל ז"ל וביאור דבריהם כבר כתב בס' אבני מלואים ז"ל דאימתי הוה ט"ג מעג"ק דוקא שלא הקנה לה הקרקע ורק הוא הניח ע"ג קרקע והיא הגביהה מן הקרקע אבל אם הקנה לה הקרקע נמצא דמתחילה הי' הגט בחצירו וחצירו כשלוחו ואח"כ נעשה חצירה וחצירה כשלוחה או כידה ודמי כמו שמוסר חצירו לחצירה דבשעה שנעשה מחצירו חצירה הויא נתינה כאילו נתן חצירו לחצירה עי"ש היטב באב"מ סי' קל"ח. והרא"ש ז"ל בפ' הזורק (סי' ז) גבי הא דאר"ח גט בידה ומשיחה בידו אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת כתב וז"ל וכענין זה פי' ה"ר יוסף ז"ל בשם רשב"ם כגון דמיהדק הקשר יפה ולא מיפסק כשיביאנו אצלו אבל אם קפצה ידה ומחמת זה יפסיק החוט כשהוא מושך לא מיקרי נתינה ור"י אומר דמיקרי שפיר נתינה כיון שהוא התחיל הנתינה קרינן בי' שפיר ונתן אע"פ שהיא גמרה הנתינה וכן לעיל בפ"ב (כד ע"א) אל תתגרשי אלא בב"ד פלוני ואמר מכי מטא התם איגרשא לה ומסתברא אפילו הוציאה הגט מרשותה בינתיים ושוב נטלתו ובאה לאותו ב"ד אע"פ שבנטילה האחרונה לא בא הגט לידה מיד הבעל כיון דתחלת נתינתו להתגרש נתנו בידה ונתן קרינא בי' ולא ט"ג מעג"ק הוא כו' ונראה לי דלא דמי דהתם מעיקרא נתינה מעלייתא היא אע"פ שיש הפסק בינתיים מ"מ כשיגיע הזמן והגט בידה מגורשת ע"י נתינה הראשונה אבל הכא מעיקרא לא הויא נתינה דכל זמן שידה פתוחה יכול לנתקו ולהביאו אצלו וכשקפצה ידה הרי היא עושה כל הנתינה עכ"ל ז"ל. ולפ"ז כיון דהכא כל עיקר הנתינה הוא הקנין מה שנעשה מחצירו חצירה וזהו כל הנתינה א"כ לא דמי לנותן גט לאשתו מענשיו ולאחר מיתה דהתם הא הוי נתינה מעלייתא דנתן הגט לידה או לחצירה שהיא כידה ואינו יכול לחזור ממעשה הנתינה דכשחוזר הוא חוזר רק מחלות הגירושין דהגירושין אינם חלים אבל הנתינה הויא שפיר נתינה דפשיטא דהחזרה לא תוכל לעקור את הנתינה דמעיקרא ואין החזרה רק על חלות הגירושין ע"כ בשלא חזר נמצא דמתגרשת שפיר למפרע משעת נתינה אבל הכא בשכ"מ אם הי' נותן לה הגט ע"י מה שהי' מקנה לה חצירו במתנת שכ"מ אף דלאחר מיתה הי' נקנה לה החצר למפרע משעת אמירתו אבל הא ודאי דכ"ז שעוד נשמה באפו הי' יכול לחזור מקנין החצר והמיתה פועלת שאינו יכול לחזור בו עוד אבל אינה מבררת שלא הי' הרשות בידו לחזור דבודאי כל ימי חייו עד הרגע האחרון הי' יכול לחזור בו מקנין החצר והרי בארנו דכאן עיקר נתינת הגט הוא הקנאת החצר וכיון דיכול לחזור בו מהקנאת החצר הוי לענין הגט ממש הך דינא דיכול לנתקו ולהביאו אצלו וכ"ז שהוא בחיים אין כאן נתינה דהא יכול לחזור בו ואימתי הויא נתינה שלא יוכל לחזור בו הוא לאחר מיתה ולאח"מ אינה מגורשת. ואפי' לדעת הר"י ז"ל שהביא הרא"ש ז"ל דכיון דהוא התחיל הנתינה קרינן בי' שפיר ונתן מ"מ מודה הוא דאינה מגורשת אלא עד לאחר קפיצת ידה עיין במהר"ם שיף ז"ל שם (דע"ח ע"ב תוס' ד"ה אם) שכתב להדיא כן וכאן יהי' זה לאחר מיתה לפיכך הצריכו כאן להקנות לה ההוא דוכתא דיהיב בי' גיטא בקנין חזקה בכדי שתיכף מחיים לא יוכל לחזור בו. ובזה מדויקים מאד דברי רש"י ז"ל שכתב הר"ז חזקה לקנות שאין המוכר יכול לחזור בו עכ"ל משום דכל עיקר דבעי הכא קנין חזקה הוא רק לענין דלא יוכל לחזור בו אבל לעיקר הקנין א"צ לזה דהא דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי וכנ"ל. [ועיין בקצוה"ח ז"ל סי' ר"נ דמתרץ לשיטת התוס' והרא"ש ז"ל דזוכה למפרע הא דאמרינן בב"ב (דף קל"ז) דמתנת שכ"מ לא קני רק לאחר מיתה וכבר קדמו אחריך יעו"ש דהוא משום דכיון דעד שימות הנותן יכול לחזור בו ולא נסתלק עדיין כח הנותן שיורא הוי וקנה שני עיי"ש דהוא סייעתא לדברינו] והשתא לפי מה שבארנו דעיקר קנין חזקה כאן הוא רק שלא יוכל לחזור בו ולבטל הקנין אבל לעיקר הקנין א"צ כלל למעשה החזקה מתורצת קושית התוס' ז"ל על הרשב"ם ז"ל דס"ל דנעילת דלת לחוד לא קני עד שיקבע מנעול מהך סוגיא דמשמע דסגי בנעילה לחוד דע"פ הירושלמי הזה ניחא. דלכאורה קשה בהא דאמר ר"ח קומי ר"מ ולא שכ"מ הוא לפי שבכ"מ כו' הא בבבלי במס' ב"ב (דף קנ"ו) גרסינן בהאי ברייתא דמרוני אמרו לו משם ראי' מרוני בריא הי' ע"כ הרי דרבנן פליגי על ר"א וס"ל דמרוני בריא הי' אך באמת לא קשה כי בגוף התוספתא (פ"י דב"ב) ליתא הך סיומא דא"ל מרוני בריא הי' ורק בבבלי מובא גרסא זו אולם הירושלמי לא ס"ל דאליבא דרבנן בריא הי'. וכבר בארנו בפנים דסברת ר"ח היא דהגם דלר"א אין דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין ובעי קנין מכל מקום אינו דומה ממש לבריא דלכל הפחות הקנין שלו קלוש קצת מקנין בריא דבבריא צריך קנין גמור ובשכיב מרע אף דצריך קנין ל"צ קנין גמור כל כך ולפיכך בבריא בעינן צבורין ובשכיב מרע לא בעינן צבורין דהא מצינו לרבנן דמקילין בשכ"מ דמזכה אפילו בדברים ולא בעי קנין כלל הלכך לר"א נמי אף דבעי קנין מ"מ לא בעי קנין גמור כ"כ זו היא סברת ר"ח ור"מ פליג עלי' כמבואר היטב בפנים בע"ה. אך הא מיהו בין לפירושנו בין לפי' המפרשים ז"ל ר"ח ס"ל אליבא דר"א דאף דבעי קנין בשכ"מ מ"מ לא בעי קנין גמור כל כך דהא לא בעינן צבורין א"כ ניחא שפיר הא דמהני הכא נעילת דלת לחוד אף דבכל מקום בעינן שיקבע מנעול דהכא בשכ"מ אף דבעי קנין חזקה משום הגט מ"מ סגי בנעיצת דלת לחוד ול"צ קנין גמור של קביעת מנעול אף דבבריא בעי דוקא קביעת מנעול דכמו לענין צבורין אף דבבריא בעינן צבורין מ"מ בשכ"מ אפילו לר"א דמצריך קנין לא בעי צבורין הכי נמי לענין מנעול אף דבבריא בעינן דוקא קביעת מנעול מ"מ בשכ"מ אף דבעי קנין הכא משום הגט מ"מ סגי בנעילת דלת לחוד. וכ"ת הא סוגית הבבלי ע"כ לית ליה הא דר"ח דהא בקידושין (דכ"ו ע"ב) פשיט ממעשה דמרוני דלא בעינן צבורין ואילו לר"ח אין פשיטות מזה ז"א דהא הבבלי לשיטתו (ב"ב שם) מסיק דא"ל רבנן בריא הי' א"כ איכא למיפשט האיבעי' דצבורין אליבא דרבנן ואה"נ דמדר"א ליכא למיפשט כדר"ח. ועוד נראה לומר דאפילו אי נימא דהבבלי ס"ל כר' מנא ולא כר"ח מ"מ איכא לתרוצי כמו שכתבנו דיי"ל דעד כאן לא ס"ל לר"מ דלר"א בעינן קנין גמור בשכיב מרע כמו בבריא לרבנן אלא לר"א משום דאיהו לא ס"ל כלל דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי ואין יתרון לשכ"מ כלל וליכא למימר לפי שבכ"מ אין אדם מזכה אלא בכתב וכאן אפילו בדברים דלר"א אף כאן אינו מזכה בדברים ומדרבנן לא נשמע לר"א. אבל לרבנן דס"ל דשכ"מ מזכה בדברים מודה ר' מנא נמי דהיכא דבעי קנין משום איזה דבר לא בעי קנין גמור כ"כ כמו בבריא ממש ונהי נמי דבמתנת שכ"מ במקצת בעלמא בעי קנין גמור כמו בבריא ממש היינו משום דמתנת שכ"מ במקצת אינו מזכה בדברים אבל הכא בסוגיא דגיטין הנ"ל דהי' מצוה מחמת מיתה דבאמת מזכה בדברים ולא בעי קנין כלל רק דעיקר הקנין הוא שלא יוכל לחזור וכדברינו הנ"ל דמעשה החזקה אינו עיקר הקנין אלא עיקר הקנין הוא בדברי שכ"מ רק דהחזקה הוא שלא יחזור ויבטל הקנין אף ר"מ מודה לסברת ר"ח לפי שבכ"מ אין אדם מזכה אלא בכתב וכאן אפילו בדברים ולא בעינן צבורין לרבנן בשכ"מ וכמו כן סגי בנעילת דלת לחוד ולא בעינן קביעות מנעול ודוק:

כתב לזה וחזר וכתב לזה רב אמר אינו יכול לחזור בו ראב"ח ור"י יכול לחזור בו היאך עבידא היה רבו ראשון והשני כהן והשלישי ישראל ע"ד דרב יכול לאכול בתרומה ע"ד דראב"ח ור"י אינו יכול לאכול בתרומה הכל מודים שאם היה רבו הראשון ישראל אינו אוכל בתרומה שמא יבריא. מכאן קשה לי לדעת הפוסקים ז"ל דסבירא להו דמתנת שכ"מ לא קני אלא לאחר מיתה דלא כהתוספת והרא"ש ז"ל סוף פ"ק דגיטין שהבאנו לעיל דסברי דמתנת שכיב מרע קני למפרע משעת אמירה] אם כן למה לי' למימר דלפיכך אינו אוכל בתרומה אם היה רבו הראשון ישראל משום דחיישינן שמא יבריא הא בלאו הכי אינו יכול לאכול בתרומה אפי' בלא חששא דשמא יבריא דכל זמן דרבו הראשון חי הוא שלו ולא נקנה להשני אלא לאחר מיתת הראשון ואיך יאכל בתרומה והיא קושיא עצומה לכאורה. וכמו כן קשה גם מרישא דקאמר דלראב"ח ור"י אינו אוכל בתרומה משום דקנוי להשלישי וקשה הא לא יהי' קנוי להשלישי אלא לאחר גמר מיתה אבל כל זמן שרבו הראשון קיים הרי הוא עבד כהן ואמאי לא יאכל בתרומה. ולכאורה היינו יכולים לתרץ דס"ל להנך פוסקים ז"ל דהך ירושלמי אתיא כאביי בפ"ק דב"מ (י"ג ע"א) דעדיו בחתומיו זכין לו ועד כאן לא ס"ל להנך פוסקים ז"ל דמחמת שכ"מ לא קנה אלא לאחר מיתה אלא בשהקנה בדברים בלבד אבל בשכתב אמרינן דעדיו בחתומיו זכין לו ונמצא דלאחר מיתה קנה למפרע. אך יש לשדות בה נרגא דלכאורה הא תליא בפלוגתא דר"מ וחכמים בגיטין (י"ב ע"ב) אם זכות היא לעבד שיצא מת"י רבו והתינח לחכמים אבל לר"מ הא הוי חוב לעבד שמפסידו מן התרומה א"כ איך נימא עדיו בחתומיו זכין לרבו הישראל הא מחייבין הם להעבד בזה והוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דלא קנה [ועיין בב"מ (י"ט ע"א) דלר"מ ליכא למימר בשחרורי עבדים עדיו בחתומיו זכין לו]. ואפילו לחכמים נמי יש לדקדק אם שייך כאן עדיו בחתומיו זכין לו דה"ה בסוגי' דגיטין (שם) אמרי' הכי קאמר להו השבתוני על המזונות מה תשיבוני על התרומה וכ"ת אי בעי זריק לי' גיטא ופסיל לי' שביק לי' ועריק ואזיל לעלמא ומה אילו עב"כ שברח ואשת כהן שמרדה על בעלה הלא אוכלים בתרומה וזה אינו אוכל שפיר קאמר להו אמר רבא היינו דקא מהדרי לי' במתני' מפני שהוא קנינו דאי בעי שקיל ארבעה זוזי מישראל ופסיל לי' כל היכא דאיתי' ע"כ לשון הסוגיא והקשו התוס' ז"ל בד"ה וכ"ת אי בעי זריק לי' גיטא וא"ת מה בכך מ"מ חוב הוא לו זה השחרור שפוסלו מתרומה ותירצו בתירוצם השני דה"פ אי בעי זריק לי' גיטא ספק הרוב לו ס' קרוב לעבד ויאסר בתרומה ובשפחה ובב"ח וטוב לו להיות משוחרר וכן אי בעי שקיל ד' זוזי מישראל ופסיל לי' מתרומה ועדיין הוא עבד עכ"ל. ומבואר מזה דעיקר סברת חכמים דהשחרור הוה זכות לעבד הוא משום דיש כח ביד רבו לחוב לו יותר היינו דשקיל ד' זוזי מישראל ויפסל מתרומה ועדיין יהי' עבד [דעל הטעם דאי בעי זריק לי' גיטא ס' קרוב לו הא שפיר קאמר ר"מ שביק לי' ועריק ואזיל לעלמא] ורק מטעם זה הוה השחרור זכות וא"כ התינח היכא דמשחררו אבל בסוגיא דידן דהשכ"מ נותן את העבד במתנה לישראל אין כאן זכות כלל להעבד אפי לחכמים דבמה יוכל רבו לחוב לו יותר ואי דשקיל ד' זוזי מישראל וכו' הא גם עתה יהי' עבד ישראל ופוסלו מתרומה וא"כ אפילו לחכמים ליכא למימר הכא עדיו בחתומיו זכין לרבו הישראל דהא מחייבין הם להעבד. וכן לתירוץ הריטב"א ז"ל בגיטין שם דמתרץ קושית התוס' ז"ל הנ"ל משום דעיקר השחרור זכות הוא לעבד אלא דבפרט אחד דתרומה חוב הוא לו וכיון דאי בעי זריק לי' גיטא ואי בעי שקיל ד' זוזי ויכול הרב בלא"ה לחוב לו בפרט זה לא חשיב עוד קבלתם הג"ש חוב להעבד כיון דעיקר השחרור הוא זכות ולפי תירוץ זה נמי ל"ל הכא עבז"ל דבשלמא התם דמשחררו ובכל הפרטים זכות הוא לו ורק בפרט דתרומה חוב הוא לו שייך שפיר טעמא דרבנן דאי בעי שקיל ד' זוזי דבפרט זה יכול לחוב לו בלא"ה אבל הכא דאין כאן זכות כלל דהא השכ"מ נותנו לישראל שיהי' גם אצלו עבד הוה חוב גמור אפי' לחכמים דמפסידו מתרומה וליכא למימר עדיו בחתומיו זכין לו. וע"כ אנו צריכים לומר דהפוסקים ז"ל דסברי דמתנת שכ"מ לא קניא אלא לאחר מיתה אינהו ס"ל כתירוץ הראשון שבתוס' ז"ל הנ"ל דלפיכך לא חשיב חוב מה שמקבלו זה כיון דאפילו אם לא יקבלנו יכול רבו לפוסלו מתרומה בענין אחר. וכן ניחא נמי סוגית הירושלמי ע"פ שיטת רש"י והרמב"ם ז"ל בסוגיא דגיטין שם כי לפע"ד נראה דלרש"י ולהרמב"ם ז"ל שיטה אחרת בהך סוגיא דגיטין דלא כשיטת התוס' והריטב"א ז"ל דהנה רש"י ז"ל שם בד"ה מפני שהוא קנינו כתב וז"ל טעמא מאי עבד כהן שברת אוכל בתרומה מפני שהוא קנינו דכהן הלכך אי בעי ההוא כהן כשיברח עבדו שקיל ד' זוזי מישראל ומקני לי' ניהלי' כל היכא דאיתי' ושוב אינו קנינו ומיפסיל עכ"ל. ולכאורה צ"ב מדוע לא מפרש רש"י ז"ל כפשוטו דמפני שהוא קנינו הלכך מצי למוכרו ומי בקש מאתנו הטעם למה עבד כהן אוכל בתרומה והלא בגמ' אמרו מפני שהוא קנינו דאי בעי שקיל ד' זוזי וכו' ומשמע דלפיכך מצי למוכרו מפני שהוא קנינו. אך באמת הא גופא קשיא למה נקיט מתני' לשון מפני שהוא קנינו על הוראת אי בעי שקיל ד' זוזי. ועוד יש לדקדק דהגמ' פריך שפיר קאמר להו (ר"מ לחכמים) ואמר רבא היינו דקא מהדרי לי' במתני' מפני שהוא קנינו דאי בעיא שקיל ד' זוזי וכו' ואמאי לא פריך השתא על ר"מ שפיר קאמרי חכמים. והרמב"ם ז"ל בפי' המשניות כתב וז"ל ומה שהשיבו חכמים לו מפני שהוא כקנינו ר"ל שזה העבד באכילת התרומה וכו' לא הוסיף בעצמו מעלה עד שתאמר שחובה הוא לו כשיוצא לחירות ואמנם זה כמו שתאכל בהמת כהן תרומה מפני שהיא קנין כספו לפיכך אינו אצלו מעלה שיפסידנה עכ"ל והוא תמוה לכאורה דמפרש המשנה דלא כרבא וצ"ב וראיתי שעמד בזה התוי"ט ז"ל. ומה שנראה לפע"ד בפירושא דהך סוגיא הוא עפ"מ שכתבו התוס' ז"ל בגיטין שם בד"ה שביק וז"ל משמע דאי עריק אוכל בתרומה וא"ת ליחוש שמא מכרו לישראל ומיתסר בתרומה וי"ל דלא שכיח שיקנהו ישראל מאחר שברח עכ"ל. ויש לחקור עבד זה שבורח מקבלת ג"ש כדי לאכול בתרומה אם כדין הוא עושה או לא די"ל דעושה כדין דהא אינו גוזל את רבו כיון דאינו בורח מן השעבוד ואדרבה רוצה להיות עבד ובורח מקבלת ג"ש אך י"ל גם לאידך גיסא דעושה שלא כדין דהא דאוכל בתרומה הוא רק מכח רבו ורבו רוצה ליטול ממנו הכח הזה והוא בורח כדי לאכול בתרומה בודאי עושה שלא כדין לתפוס כח רבו בעל כרחו. והנה בין אי נימא דעושה שלא כדין ובין אי נימא דעושה כדין יהי' קשה מסוגיות מפורשות. דאם נימא דעושה שלא כדין קשה מהא דגרסינן בב"ק (דף מ) ת"ר שאלו בחזקת תם ונמצא מועד בעלים משלמין ח"נ ושואל משלם ח"נ וכו' ופריך הגמ' ונימא לי' אי תם הוה הוי מעריקנא לי' לאגמא אלא הב"ע כגון דאקדים ב"ד ותפסי' א"ה בעלים אמאי משלמין ת"נ נימא לי' אתפסתי' לתוראי בידי מאן דלא מצינא לאישתעויי דינא בהדי' משום דא"ל אי אהדרתי' נהלך לאו מינך הוו שקלי לי' ונימא לי' אי אהדרתי' נהלי הוי מעריקנא לי' לאגמא. והקשו התוס' ז"ל מה טענה היא זו דהי' מעריק לי' לאגמא א"כ הי' עושה שלא כדין ותירצו דבשביל כך הי' עושה עמו פשרה ופי' התומים ז"ל דבריהם דיש לו ספק מלוה ישנה יעוי"ש. וא"כ בסוגיא דידן דהיא דומה ממש לדהתם דאחרים תפסו ג"ש בעד העבד [כההיא דאקדים בי דינא ותפסי'] וטוען העבד דחוב עשיתם לי [כההיא אתפסתי' לתוראי בידי מאן דל"מ לאשתעויי דינא בהדי'] וכ"ת אי בעי זריק לי' גיטא ופסיל לי' [כההיא אי אהדרתי' ניהלך לאו מינך הוו שקלי לי'] וקאמר שביק לי' ועריק ואזיל לעלמא [כההיא הוה מעריקנא לי' לאגמא] יקשה קושית התוס' ז"ל דב"ק הנ"ל מה טענה היא זו דשביק לי' ועריק ואזיל לעלמא דא"כ היה עושה שלא כדין ותירוץ התוס' ז"ל לא שייך הכא כמובן וא"כ אמאי חשיב חוב להעבד מה דקבלו הג"ש בעדו הא כמו דלא חשיב חוב והפסד מה שהשומר התפיס את השור לב"ד משום דהשומר טוען גם ממך היו ב"ד תופסים אותו וטענת הבעלים שהי' יכול להבריח את השור לא חשיבא טענה משום דהי' עושה שלא כדין הכי נמי גבי עבד אין כאן חוב מה שפסלוהו מתרומה דהא רבו הי' יכול בלא"ה לפוסלו מתרומה ומה שהי' יכול לברוח אין זה טענה משום דהי' עושה שלא כדין. אלא ודאי דהעבד עושה כדין במה דשביק לי' ועריק לעלמא לאכול בתרומה כיון דאינו בורח משעבוד ורשאי לאכול בתרומה מכח רבו בע"כ של רבו. וכיון שכן יקשה לן במאי דמסקינן עבד כהן שברח אוכל בתרומה וכתבו התוס' ז"ל בד"ה שביק דלפיכך לא חיישינן שמא מכרו לישראל משום דלא שכיח שיקנהו ישראל מאחר שברח דהא גרסינן בב"מ (לח ע"א) ארבב"ח אר"י מחלוקת בכדי חסרונן אבל יותר מכדי חסרונן ד"ה מוכרן בב"ד וכו' מיתיבי לפיכך בע"ה עושה אותן תרו"מ על מקום אחר וליחוש דילמא הוו להו יותר מכד"ח וזבנינהו וקאכיל טבלים ומשני יותר מכד"ח לא שכיח ופריך ואי משתכחי מאי מזבנינן להו וליחוש שמא עשאן בע"ה תרו"מ על מקום אחר ומשני דאה"נ דמזבין להו לכהנים בדמי תרומה. ולפ"ז קשה מאי קמהדרו לי' חכמים לר"מ אי בעי שקיל ד' זוזי מישראל הא כיון דהעבד רשאי לאכול בתרומה משום דלא שכיח שיקנוהו אף אי משתכח מאן דרוצה לקנותו אסור לי' לרבו למכרו לישראל דע"י מכירתו יאכל העבד כשהוא זר בתרומה כההיא דב"מ הנ"ל. בשלמא אי אמרינן דהעבד עושה שלא כדין במה שבורח לאכול בתרומה בע"כ של רבו ניחא שפיר דכיון דאכילתו בתרומה בע"כ של הרב הוא שלא כדין מותר למכרו אף דע"י זה יאכל תרומה בזרות דקיי"ל כרשב"ג במס' מעשר שני (פ"ה מ"א) גבי כרם רבעי דמציינין אותו דאמר בד"א בשביעית אבל בשאר שני שבוע הלעיטהו לרשע וימות דכיון דאוכל בגזילה מותר לגרום לו איסור עיין בב"ק (סט ע"א) וכן במס' דמאי (פ"ג ה"ה) גבי פונדקית מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל ממנה א"ר יוסי אין אנו אחראין לרמאין ואינו מעשר אלא מה שהוא נוטל ממנה בלבד ואמרו ע"ז בירושלמי ר"י ורשב"ג אמרו ד"א [ועיין בתוס' ז"ל חולין (ו ע"ב) ובתוי"ט שם] וא"כ ה"נ כיון שאכילת העבד בתרומה הוא בגזילה דגוזל הכח של רבו בע"כ לא איכפת לן אם ימכרהו לישראל ויאכל זר בתרומה דהלעיטהו לרשע וימות. אבל אי נימא דאכילתו בתרומה היא כדין ולא חשיבא כגזילה קשה איך מותר לרבו למכרו לישראל הא יאכיל לזר בתרומה וכסוגיא דב"מ הנ"ל. ע"כ נראה לפע"ד דהא ודאי דעבד שבורח מן השחרור אינו עושה שלא כדין דהתורת לא אמרה שהאשה והעבד מחויבים לקבל גט אלא דהבעל והאדון רשאים ליתן להם גט בע"כ אך לא שיהיו הם מחויבים לקבל. אך אם העבד הזה הבורח משחרור רשאי לאכול בתרומה אם לא בזה גופא נחלקו ר"מ וחכמים דלחכמים באמת אינו רשאי לאכול בתרומה. והא דקאמר ר"מ ומה אילו עבד כהן שברח וכו' הלא אוכלים בתרומה דמשמע דהכל מודים בזה הוא דוקא בעבד כהן דעלמא שבורח מן השעבוד והתם באמת אין שום פלוגתא דלכו"ע אוכל בתרומה והתוס' ז"ל בד"ה שביק כונתם רק על עבד כהן כזה הבורח מן השעבוד והי' עולה על הדעת לחוש שמא מכרו רבו לישראל בדמי שויו שהי' צריך למעות ע"ז תירצו דלא שכיח שיקנוהו ויתנו דמי שויו מאחר שברח אבל זה אינו עולה על הדעת כלל לחוש שמא יתננו רבו במתנה לישראל או ימכרנו בדבר מועט רק כדי לפוסלו מן התרומה דמהיכי תיתי ירצה רבו לעשות לו רעה להפסידו מתרומה ולפיכך מותר העבד לאכול בתרומה ואי אתרמי באמת דרבו ירצה לתנהו במתנה או למוכרו בד' זוזי לישראל אסור לו לעשות כן שהרי יכשיל את העבד לאכול תרומה כשהוא זר וכההיא דב"מ הנ"ל. [ואע"פ שהעבד הוא גזלן שגוזל שעבוד רבו לית לן למימר הלעיטהו לרשע וימות דדוקא התם דגוזל פירות הכרם רבעי גופי' או בפונדקית שמחלפת ככר זה גופא וכן בעבד שבורח מן השחרור אם הי' נחשב אכילתו בע"כ של רבו בתרומה לגזילה אז אמרינן הלעיטהו וכו' דעל הדבר בעצמו שאוכל בגזילה מותר לגרום לו עוד איסור משא"כ בעבד כהן דעלמא שבורח מן השעבוד דאכילתו בתרומה היא בהיתר דהא גם רבו רוצה שיהא עבדו בודאי דאסור להכשילו באיסור דאטו מותר להכשיל גזלן דעלמא במאכלות אסורות]. אך בעבד כהן הבורח מן השחרור בזה נחלקו ר"מ וחכמים דר"מ סבר דמה דעבד כהן אוכל בתרומה מעלה וחשיבות היא לו וע"כ ס"ל דכמו דעב"כ בעלמא הבורח מן השעבוד מותר לאכול בתרומה ואין לו לחוש לשום דבר לא שימכרנו רבו בדמי שויו משום דלא שכיח ולא שמא ימכרנו בד' זוזי או יתננו במתנה משום דאין לו לחוש שמא ירצה רבו לעשות לו רעה כמו כן בעב"כ זה הבורח מן השחרור ג"כ מותר לו לאכול בתרומה ואין לו לחוש שמא יתננו רבו במתנה או ימכרנו בד' זוזי כדי לעשות לו רעה לפוסלו מתרומה. ואע"פ שכאן אנו רואים שרבו רוצה בזה לפוסלו מתרומה שהרי רוצה לשחררו ויפסול מתרומה אבל הרי לא ראינו מרבו רק שרוצה להורידו ממעלת התרומה באופן שנגד ירידה זאת תהי' לו מעלת קדושת ישראל שיהי' משוחרר אבל זה לא ראינו מרבו שירצה להורידו ממעלת התרומה וישאר עבד כבתחילה וע"כ אין לו לחוש לזה שרבו יעשה לו רעה ומותר לאכול בתרומה. וזהו דקאמר ר"מ שביק לי' ועריק ואזיל לעלמא דגם עבד זה אף שבורח מן השחרור יהי' מותר לאכול בתרומה ומה אילו עב"כ שברח הלא אוכל בתרומה ואין לו לחוש שמא ירצה רבו לעשות לו רעה הכי נמי בעבד זה אף שראינו שרבו רוצה לפסלו מתרומה הרי רוצה גם לשחררו אבל כשיברח ולא יוכל לשחררו לא יעשה לו רעה למכרו בדבר מועט רק כדי לפסלו מתרומה. אבל חכמים סברי דהא דעבד כהן אוכל בתרומה אין זה שום חשיבות ומעלה להעבד ורק משום דהוא קנין כספו אוכל בתרומה כבהמת כהן ואין שום יתרון לעבד כהן על עבד ישראל הלכך ס"ל דעבד הבורח מן השחרור אסור לאכול בתרומה משום דכיון דחזינן לרבו שהוא רוצה לפוסלו מתרומה איכא למיחש דאם ברח ולא יוכל לפסלו ע"י שחרור יפסלנו ע"י שימכרנו לישראל בד' זוזי. ולא דמי לעבד כהן דעלמא שבורח מן השעבוד דאף חכמים מודו דמותר לאכול בתרומה דהתם אין לנו לחוש למידי דלשמא ימכרנו רבו בדמי שויו בשביל שיהי' צריך למעות לית לן למיחש דלא ימצא מי שיקננו אחר שברח ואי דימכרנו לישראל בד' זוזי כדי לפוסלו מתרומה מהכ"ת נחוש לזה הלא לא ראינו לרבו שירצה כלל לפוסלו מתרומה משא"כ בעבד זה הבורח מן השחרור שרואים אנו דרבו רוצה לפוסלו מתרומה ע"י שחרור בודאי דאית לן למיחש שאם לא ישיגנו לפוסלו ע"י שחרור יפסלנו מתרומה ע"י שימכרנו לישראל בד' זוזי מה תאמר דרבו לא ירצה לעשות לו רעה לפוסלו מתרומה באופן שישאר עוד עבד הא ליתא לחכמים דלשיטתם מה שיפסלנו מתרומה אין זה הורדה ממעלתו כלל ומכיון שאנו רואים שרבו רוצה בזה שלא יאכל העבד בתרומה בודאי דיעשה כן בכל אופן שיוכל ואין זה רעה כלל להעבד אחרי שגם הוא רוצה להיות עבד שהרי בורח מן השחרור מה יתרון לו להיות עבד כהן מלהיות עבד ישראל. והיינו דקמהדרי לי' חכמים לר"מ במתני' מפני שהוא קנינו כפי' הרמב"ם ז"ל שאכילת העבד בתרומה אינה מעלת העבד אלא הוא משום דחשיב קנין כהן כמו בהמתו וע"כ שפיר אית לן למיחש שמא יפסלנו רבו מתרומה ע"י שימכרנו לישראל בד' זוזי כיון שאין זה חוב להעבד. ולא דמי לעב"כ בעלמא הבורח מן השעבוד דמותר לאכול בתרומה דבשלמא התם הרי לא ראינו מרבו שירצה כלל לפוסלו מתרומה הלכך אף דאין זה חוב להעבד מ"מ אין לנו לחוש לזה אבל הכא הרי ראינו מרבו שרוצה לפוסלו מתרומה הלכך אף אם ברח העבד ולא יוכל רבו לפוסלו באופן שרצה ע"י שחרור יש לחוש שיפסלנו באופן אחר ע"י שימכרנו לישראל בד' זוזי. והשתא מדויקים דברי רש"י ז"ל וה"ק טעמא מאי עבד כהן שברח [פי' בעלמא מן השעבוד] אוכל בתרומה מפני שהוא קנינו דכהן [ר"ל לא מפני שהוא מעלת העבד] הלכך אי בעי ההוא כהן [ר"ל כהן זה שראינו שרוצה לפסול עבדו מתרומה] כשיברח עבדו שקיל ד' זוזי מישראל וכו' ומיפסיל. ור"ל בשלמא אי הוה טעמא בעלמא מפני שהוא מעלת העבד ולפיכך לא חיישינן שיפסלנו רבו מתרומה להורידו ממעלתו אז גם בבורח מן השחרור לא היינו חוששים דלמא שקיל ד' זוזי מישראל לעשות לו רעה להורידו ממעלתו אבל באמת גם בעלמא אין זה משום מעלת העבד אלא דלפיכך לא חיישינן שיפסלנו רבו משום דלא ראינו לרבו שירצה לפוסלו א"כ הכא דראינו שרבו רוצה לפוסלו שפיר אית לן למיחש. ולפ"ז תשובת חכמים במתני' מפני שהוא קנינו היא תשובה מספקת דלפיכך לא חשיב חובה מה שיפסל מתרומה כפירש"י והרמב"ם ז"ל אלא דלפי שבברייתא הקשה ר"מ שביק לי' ועריק לעלמא ע"כ בא רבא לבאר דברי חכמים דלדידהו אף אם יברח לא יאכל בתרומה כיון דאכילתו בתרומה הוא רק מפני שהוא קנינו אי בעי שקיל ד' זוזי מישראל ופסיל לי'. והשתא ניחא נמי מה שהקשינו דלמה לא פריך הגמ' על ר"מ שפיר קאמרי חכמים דלפ"מ שבארנו הרי בדברי ר"מ שאמר ומה אלו עב"כ שברח וכו' מפורש דהוא ס"ל דשניהם שוים משום דאכילתו בתרומה היא מעלת העבד א"כ ליכא למיחש דלמא שקיל ד' זוזי מישראל. ולפ"ז לפי מה שבארנו בע"ה פירוש הסוגיא לשיטת רש"י והרמב"ם ז"ל שפיר יש לתרץ קושיתנו על הפוסקים ז"ל דמתנת שכ"מ לא קניא אלא לאח"מ מהך סוגית הירושלמי כמו שתירצנו לעיל דכיון דאיירי הכא בכתב אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו לרבנן ואפילו בעבד כהן משום דלא חשוב הפסד התרומה לשום חוב:

עוד נראה לפע"ד דלא קשה כלל מהך ירושלמי על שיטת הפוסקים ז"ל הנ"ל לא מרישא ולא מסיפא. מסיפא דהכל מודים לא קשיא דעד כאן לא ס"ל להפוסקים ז"ל דמתנת שכ"מ לא קניא אלא לאח"מ דוקא לדידן דקיי"ל דשכ"מ כ"ז שנשמתו באפו יכול לחזור בו אפילו כשהוא עדיין שכ"מ ולא הבריא אבל לרב דס"ל דדוקא בהבריא חוזר אבל כ"ז שהוא עדיין שכ"מ אינו חוזר מוכרחין אנו לומר דאם מת קנה למפרע משעת כתיבה אי אמירה דאל"כ אמאי אינו יכול לחזור בו ואי משום דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי ז"א דהא אפילו בהקדש דקיי"ל אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי אמרינן בירושלמי דקדושין (פ"ג ה"א) הרי זו עולה לאחר ל' יום מכרה בתוך ל' יום הר"ז מכורה וכו' ופריך תמן את אמר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ארבב"ח תמן מכבר ברם הכא לאחר ל' יום. חזינן מהכא דבהקדיש לאחר ל' יום יכול לחזור בו בתוך ל' א"כ גם בשכ"מ אי נימא דלא קני' אלא לאח"מ אמאי אינו יכול לחזור בו ומי עדיף שכ"מ מהקדש. ואפילו למאי דמסיק הירושלמי בקדושין שם דאמוראי נינהו אליבא דר"י ואיכא מ"ד דאינו יכול לחזור בו מההקדש היינו משום דס"ל דההקדש חל תיכף ומה דאמר לאחר ל' יום הוא דשייר לו גיזה ועבודה וע"כ אינו יכול לחזור בו עיין בר"ן ז"ל נדרים (כט ע"ב) אבל אם חלות ההקדש הי' אחר ל' יום הי' יכול לחזור בו [וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"ו מערכין ה"ט] א"כ הכא בשכ"מ אי נימא דרב ס"ל דל"ק אלא לאח"מ אמאי סבר דא"י לחזור בו. אלא ודאי דס"ל לרב דקני למפרע ולפ"ז שפיר קאמר הירוש' הכל מודים שאם הי' רבו הראשון ישראל אינו אוכל בתרומה שמא יבריא ור"ל אפילו רב דאיהו ס"ל דמתנת שכ"מ קונה למפרע משעת כתיבה והו"א דכיון דרבו השני המקבל הראשון הוא כהן מותר לו לאכול בתרומה מ"מ כיון דרבו הראשון ישראל אסור לאכול בתרומה דחיישינן שמא יבריא. ואה"נ דלראב"ח ור"י דס"ל דיכול לחזור בו בלא"ה אינו אוכל בתרומה דלא נקנה להכהן אלא לאח"מ. ומרישא דקאמר ע"ד דראב"ח ור"י אינו יכול לאכול בתרומה משום דקנוי למקבל השני אף דלא יקנה אלא לאח"מ השכ"מ נמי לא קשה די"ל דס"ל להירושלמי דמתנת שכ"מ קני עם גמר מיתה וע"כ בכל רגע חיישינן שמא ימות ברגע השני ונקנה להישראל ואסור לאכול בתרומה ודמי להא דאמרינן בגיטין (כח ע"א) הר"ז גיטך שעה אחת קודם מיתתו אסורה לאכול בתרומה מיד דבכל שעה חיישינן שמא ימות הכי נמי במתנת שכ"מ ס"ל להירושלמי דקונה עם גמר מיתה [ועיין בקצוה"ח ז"ל סי' ר"נ שכתב דלמ"ד עם גמר מיתה חשבינן דישנו למקנה בעולם אם לא דגוסס לא חשיב מקנה יעוי"ש הרי דהקנין הוא ברגע האחרון בעודנו חי] וחיישינן בכל רגע שמא ימות ברגע השני ויהי' קנוי לרבו השלישי שהוא המקבל השני וע"כ אסור לאכול בתרומה אפי' כשרבו הראשון חי עדיין ודו"ק:

הדרן עלך מלבנות

הכותב כל נכסיו לעבדו יצא ב"ח שייר קרקע כ"ש לא יצא ב"ח. פי' הרע"ב ז"ל דכל היכא דנחית לשיורא אמרינן לדידי' נמי שייר וכי אמר כל נכסי לך אשאר נכסים קאמר ולחנופי לי' קאתי ולא שחררי' כיון דלא אמר לי' עצמך ונכסי ואפילו אין לו שום נכסים אלא העבד והקרקע ששייר מ"מ לא יצא לחירות דכיון דאין מתקיים דבור כל נכסי דהא אתא חוץ ובטל לי' לא פלגינן דבורא והוי בטל לגמרי ולא קנה לא עצמו ולא נכסים עכ"ל. והגרע"א ז"ל תמה עליו דהוא נגד סוגית הגמ' דהא מסקינן בגיטין (ט ע"א) דהיינו טעמא משום דלאו כרות גיטא הוא והניח בצ"ע. ולפע"ד נראה לתרץ קושיתו ונקדים בע"ה לפרש כל הסוגיא דהכי גרסינן התם (ח ע"ב) ת"ר עבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסיי קנויין לך עצמו קנה נכסים לא קנה איבעי' להו כל נכסיי קנויין לך מהו אמר אביי מתוך שקנה עצמו קנה נכסים וכו' הדר אמר אביי מתוך שלא קנה נכסים ל"ק עצמו וכו' אלא אמר רבא א' זה וא' זה עצמו קנה נכסים לא קנה. והרי"ף ז"ל שם וכן הרמב"ם ז"ל (פ"ז מה' עבדים ה"ב) פסקו כרבא דפלגינן דבורא ועצמו קנה נכסים לא קנה. ותמהו עליהם הראשונים ז"ל מהירושלמי דגיטין (ריש פ"א) דגרסינן שם תנינן וכו' אחד ג"נ ואחד שחרורי עבדים שוין במוליך ומביא הי' כתוב בו מתנה ואמר בפ"נ ובפ"נ מאחר שעררו בטל אצל הגט עררו בטל אצל המתנה או מאחר שעררו קיים אצל המתנה עררו קיים אצל הגט כתב כל נכסיו לעבדו את אמר הוא גיטו הוא מתנתו מה את עביד לה וכו' וייבא כהדא כתב כל נכסיו לשני בני אדם כאחת והיו עדים כשרים לזה ופסולין לזה ר"א בר"א איתפלגון ר' יוחנן ורשב"ל ר"י אמר מאחר שהן פסולין לזה פסולין לזה ורשב"ל אמר כשרין לזה ופסולין לזה וכו' יעוי"ש. והרי"ף ז"ל סופ"ק דמכות והרמב"ם ז"ל (פי"ד מה' עדות ה"ז) פסקו כר"י דמאחר שהן פסולין לזה פסולין גם להשני וא"כ איך פסקו הכא כרבא דהרי הירושלמי תלי זה בזה. והנה הירושלמי הזה הביאו כל הראשונים ז"ל ורבו מאד השיטות בזה אם הלכה כר"י או כרשב"ל עיין בבעה"מ ובמלחמות וברשב"א וברא"ש ז"ל סופ"ק דמכות. ועיין בכס"מ ז"ל בה' עדות שם שהאריכו הרבה בזה. ואך שהוא ענין שכבר האריכו בו הראשונים ז"ל מ"מ תורה היא וכו' דנלפע"ד לישב שיטת הרמב"ם ז"ל שאין סתירה לפסקיו מהירושלמי. דהנה כך היא הצעת הסוגיא בגיטין שם א"ל ראב"מ לרבא כמאן כר"ש דאמר פלגינן דבורא דתנן הכותב כל נכסיו לעבדו יצא ב"ח שייר קרקע כ"ש לא יצא ב"ח רש"א לעולם הוא ב"ח וכו'. ופירש"י ז"ל לא יצא ב"ח דבשלמא רישא דלא גלי דעתי' דנחית לשיורא לא אמרינן דשייר אבל הכא דנחית לשיורא אמרינן לדידי' נמי שייר וכי אמר כל נכסי נתונין לך אשאר נכסים קאמר ולחטפי לי' קאתי ולא שחררי' כיון דלא א"ל עצמך ונכסי עכ"ל והרי"ף ז"ל כתב בטעמא דת"ק וז"ל כיון דשייר קרקע כ"ש סתם לא יכיל עבדא לברורי לההוא כ"ש דליקני איהו שאר נכסי הלכך לא קני בנכסים ולא מידי וכיון דלא קני בנכסים כלום עצמו נמי לא קנה דלא פלגינן דיבורא עכ"ל דס"ל להרי"ף ז"ל דמקנה דבר שאינו מסוים לא חל הקנין עיין בר"ן ז"ל שם. ונקדים לבאר סוגית ירושלמי במס' מעשר שני (פ"ד ה"ד) ובגיטין (פ"ו ה"א) ר' עזרי' בעי קומי ר"מ אף לענין מתנה כן אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו [פי' דמיבעי' לי' אם גם במתנה פליגי רבי ור"נ כשיאמר לשלוחו התקבל לי מתנה מפלוני והנותן יאמר הולך ותן לו דלרבי לא יוכל לחזור בו ולר"נ יוכל לחזור בו] א"ל תמן התורה זיכת אותה בגיטה והוא עושה שליח לקבל דבר שהוא שלה אית לך מימר במתנה אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו. וכבר עמלו האחרונים ז"ל [עיין במחנה אפרים ז"ל ה' זכי' ומתנה] לפרש ירושלמי זה ואנחנו בע"ה בארנו שם ע"פ מה שכתב הקצוה"ח ז"ל סי' ר' לחלק בין גט למתנה דבגט מהני גיטה וחצירה באין כאחד ובמתנה כה"ג לא מהני משום דבגט מה שהבעל נותן לה אינו בתורת זכי' והקנאה אלא בתורת נתינה רק דהתורה אמרה דהיא זוכה את הגט ומתגרשת בו אך אין זה מזכוי הבעל הלכך מהני בה גיטה וחצירה ב"כ דאף דלא חשיב כה"ג זכי' והקנאה מ"מ לכה"פ הויא נתינה ובגט לא בעינן יותר. אבל במתנה דבעינן זכי' והקנאה שהנותן יזכה ויקנה לו לא מהני גו"ח באין כאחד דלא חשיבא זכי' והקנאה יעוי"ש בדבריו הנחמדים. [ומה"ט ניחא לפע"ד מה דלא מהני בגט טלי גיטך מע"ג קרקע דבעינן ונתן בידה אף דבכמה דברים ג"כ כתיב ונתן כמו ונתן לכהן את הקודש וכדומה ולא בעינן נתינה מידו דוקא דהוא משום דבעלמא הוא בתורת זכי' והקנאה משא"כ בגט דהוא רק בתורת נתינה והדברים ארוכים אכ"מ] ובזה מבואר הירושלמי בפשיטות דהכי קאמר ר"מ תמן התורה זיכת אותה בגיטה והיא עושה שליח לקבל דבר שהוא שלה ר"ל דבשלמא גבי גט שהאשה עשאתו שליח לקבלה והבעל א"ל הולך ותן לה ועשאו שליח להולכה הגם דכ"ז שלא הגיע הגט ליד האשה לא זכתה אותו דהא הבעל לא אמר להשליח שיזכה עבורה ומה שהיא אמרה להשליח שיקבל לה גיטה לא מהני דאין אדם עושה שליח לזכות דבר שאינו שלו אם לא ברשות המזכה מ"מ ס"ל לרבי דאינו יכול לחזור משום דבגט לא איכפת לן מה שהבעל לא זיכה לה דלא בעינן זכי' בגט מכח הבעל רק נתינה והתורה מזכה לה ממילא וכיון דהויא הכא נתינה שהרי הבעל נתן הגט על ידי השליח והשליח הוא גם שליח לקבלה מהאשה שפיר מתגרשת בו דהרי זה דומה כאילו נתן הבעל גט לאשתו ואמר שאינו מזכה לה דלא חיישינן לדבריו כלום משום דכיון שנתן שוב א"צ להזכי' שלו דהתורה מזכה לה וה"נ בנתן לשליח קבלה של האשה אף שלא זיכה לה לא איכפת לן דהתורה זיכתה לה ממילא ולפיכך היא עושה שליח לקבל דבר שאינו שלה משום דע"י הנתינה יהי' שלה ממילא ע"י זכוי התורה. משא"כ במתנה אית לך מימר במתנה אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו ר"ל דבמתנה הא בעינן זכי' והקנאה שהנותן יזכה להמקבל ע"כ אף רבי מודה דיכול לחזור כשאומר לו הנותן הולך ותן לו אפי' אם הוא ג"כ שלוחו של המקבל דהא כ"ז שהחפץ ביד השליח הרי הוא ברשות הנותן דלא זכה השליח להמקבל ואף דהמקבל עשאו שליח לקבלה אך אין אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו אם לא ברשות הנותן והכא הרי לא אמר הנותן זכה לפלוני. וסוגית הירושלמי הכי דלעולם תן לאו כזכי דמי אך בגט לא בעינן זכי' דהתורה זיכתה לה ממילא הלכך מהני תן משא"כ במתנה דבעינן זכי' והכא לא זיכה הנותן ואי דהשליח בעצמו יזכה בעבורו ז"א דאין אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו. ונקדים עוד מה דגרסינן בגיטין (כד ע"א) על מתני' דהאשה עצמה מביאה את גיטה ובלבד שתאמר בפ"נ ובפ"נ ופריך הגמ' אשה מכי מטי גיטה לידה א גרשה לה. ופירש"י י"ל ואי בעיא למיקלי' לגט מגורשת היא וא"צ להביאו בפנינו אלא לראי' בעלמא ולמה לה לומר בפ"נ הא לאו שליח היא. ומסקנת הסוגיא שם דמיירי בעשאה שליח עד דמטיא להתם יעוי"ש. ופסק הרמב"ם ז"ל (פ"ז מה' גירושין) דאם לא עשאה שליח א"צ לומר בפ"נ ובפ"נ דא"צ קיום כלל [ולהראב"ד ז"ל שיטה אחרת בזה ועי' בדברינו בשו"ת רידב"ז סי' ו] וה"נ פסק הרמב"ם ז"ל גבי גיטי עבדים (פ"ו מה' עבדים ה"ז) וז"ל כיצד שוין במוליך ומביא וכו' כשם שהאשה עצמה מביאה גיטה וא"צ לקיימו הואיל והגט יוצא מתחת ידה כך העבד ששטר שחרור יוצא מת"י אינו צריך לקייניו וכשם שהאשה אומרת בפ"נ ובפ"נ אם התנה עלי' כמו שביארנו במקומו כך העבד שהביא גט ואמר בפ"נ ובפ"נ נאמן על אותו הדרך וא"צ קיום עכ"ל. ובזה נבוא אל הביאור בע"ה דהנה בהא דגיטין הנ"לעבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסיי קנויין לך עצמו קנה נכסים לא קנה יש לפרש על שני אופנים או דהברייתא מיירי שעשאו האדון שליח להוליך את גיטו עד דמטי להתם ובאופן זה צריך העבד לומר בפ"נ ובפ"נ. או דמיירי שהביא גיטו ואומר שכבר נשתחרר ובאופן זה א"צ לומר בפ"נ ובפ"נ. והנה הרמב"ם ז"ל (פ"ז מה' עבדים ה"ב) כך לשונו עבד שהביא גט וכתוב בו עצמך ונכסי קנויין לך עצמו קנה והוא ב"ח והנכסים לא קנה עד שיתקיים בחותמיו כשאר השטרות וכן אם הי' כתוב בו כל נכסי קנוין לך קנה עצמו ולא קנה הנכסים עד שיתקיים הגט בחותמיו שחולקים הדבור ואומרים עצמו קנה מפני שהוא נאמן להביא גט שחרורו וא"צ לקיימו אבל הנכסים שאין אדם קונה אותם אלא בראי' ברורה לא יקנה אותם עד שיתקיים השטר עכ"ל. ומבואר מדבריו דהוא מפרש להברייתא באופן השני דמיירי בעבד שהביא גיטו ואומר שכבר נשתחרר דא"צ לומר בפ"נ ובפ"נ שהרי כתב שהוא נאמן להביא גט שחרורו וא"צ לקיימו. וחילוק גדול יש בין שני האופנים דאם העבד הביא את גיטו בתורת שליחות דאי גם על עצמו צריך קיום אז הדבור של העבד הוא בפ"נ ובפ"נ השטר הזה ודבור זה אין בו רק ענין אחד דהשטר הזה נכתב ונחתם באמת. משא"כ אם העבד אינו מביא בתורת שליח אלא אומר שכבר נשתחרר אז הדבור שלו הוא שהאדון נתן לו גט זה ואז דבורו כולל שני ענינים א' שנתן לו השטר שחרור דע"ז א"צ קיום. ב' שהקנה לו הנכסים וע"ז צריך קיום. ולפ"ז בעבד שהביא גיטו וכתוב בו כל נכסי קנויין לך והוא אומר שכבר נשתחרר שפיר אמרינן דקנה עצמו אף דלא קנה נכסים וליכא למימר דלא פלגינן דבורא וכמו דבטל דבורו על הנכסים כן בטל דבורו על השחרור ז"א כיון דדבורו כולל שני ענינים בלתי שוים דהא השחרור הוא ע"י נתינה ולא בתורת זכי' והנכסים הם ע"י זכי' ולא בנתינה. ואף דנתן לו שניהם ע"י שטר אחד מ"מ כ"א הוה ע"י קנין בפני עצמו והרי זה דומה למי שהקנה שני חפצים ע"י קרקע אחת חפץ א' בקנין חצר וחפץ ב' בקנין אגב דהוו ב' קנינים מיוחדים אף דהם ע"י קרקע אחת ה"נ הכא אף דהשחרור והנכסים הם ע"י שטר אחד מ"מ הם בשני קנינים זה בנתינה וזה בזכי'. וע"כ אף דלא קנה הנכסים מ"מ קנה עצמו דפלגינן דבורא ונאמן שהאדון נתן לו השחרור ואינו נאמן שזיכה לו הנכסים דבשני הדינים לא שייך לומר לא פלגינן דבורא וכמו דאמרו בב"ב (קלד ע"ב) לחלק בין חד גופא לתרי גופי דאף דבחד גופא לא פ"ד מ"מ בתרי גופי פלגינן ה"נ בשני קנינים לא שייך לומר לא פלגינן דבורא. ובזה ניחא מה דלכאורה קשה בסוגיא זו דהכותב כל נכסיו לעבדו ושייר קרקע כ"ש לא יצא ב"ח דהקשה הגמ' מזה על רבא דסבר פלגינן דבורא ומסיק דטעמא משום כרות גיטא ולמה לן טעמא דכרות גיטא הא אפי' אם פלגינן דבורא נמי לא יצא ב"ח דהא הוא קנין שבטל מקצתו ועיין בחו"מ (סי' ר"ג) בהחליף מעות ומטלטלין ביחד דשלש שיטות בדבר י"א הואיל וחליפין אינם קונים במעות ל"ק המטלטלין וי"א דכשם דקנה המטלטלין כך קנה המעות וי"א דמטלטלין קנה ומעות לא קנה וכולם תמכו יסודותם על הסוגיא דב"ב (קמג ע"א) בקני את וחמור ונחלקו בקנין שבטל מקצתו אם בטל כולו ע' במרדכי שם פ"ט (סי' תרה) והא התם הוא שני דבורים ומ"מ לא חל הקנין והכא נמי דהקנה לו דבר מסוים עם דבר שאינו מסוים דהעבד בעצמו הוא מסוים והנכסים הוא אינו מסוים [כמ"ש הרי"ף ז"ל דלפיכך ל"ק הקרקע משום דהוא דבר שאנו מסוים ולא חל הקנין עליו] מיבעי לן למימר להי"א מיגו דלא חל הקנין על שאינו מסוים לא חל על המסוים דקנין שבטל מקצתו בטל כולו. אך לפי דרכנו הדבר מבואר דבשלמא כשהקנה שני דברים בקנין א' והקנין מועיל לדבר א' ואינו מועיל להשני זה שייך לדין קנין שבטל מקצתו אם בטל כולו או לא דשני הדברים הקנה ע"י הקנין הזה והרי הוגרע כחו של הקנין דהא אינו מועיל לדבר א' ע"כ בטל כולו. אבל הכא בכותב כל נכסיו לעבדו ושייר קרקע כ"ש דבארנו דהשחרור והנכסים הה בשני קנינים נפרדים זה בנתינה וזה בזכי' לא שייך הכא דינא דקנין שבטל מקצתו כלל דהא לא הוה קנין אחד ואיך יבטל קנין א' את השני ותליא רק אם פלגינן דבורא אם לא משום דהי' ע"י דבור אחד. וע"כ כשאמר רבא דעצמו קנה נכסים ל"ק והוא משום דאחרי שהשטר הוא כבר ביד העבד לאחר שנתן לו רבו הוו ב' קנינים והלכך ס"ל לרבא דפלגינן דבורא ונאמן על הנתינה וא"נ על הזכי' פריך הגמ' ממתני' דשייר קרקע כ"ש דלאחר הנתינה כשהשטר הוא ביד העבד הוו ג"כ שני קנינים ומ"מ ס"ל להת"ק דלא פלגינן דבורא ואמרינן כי היכי דשייר בנכסים כן שייר בעבד וא"כ גבי כל נכסי קנויין לך נמי אף דב' קנינים הם מ"מ מיבעי לן למימר דלא פלגינן דבורא ומסיק הגמ' דאה"נ דפ"ד והכא טעמא משום כרות גיטא. ונמצא לפ"ז דבסוגיא דידן מוכח דהוו ב' קנינים דהא לפיכך לא שייך כאן דינא דקנין שבטל מקצתו וכמו שבארנו בע"ה. ולפ"ז דברי הרמב"ם ז"ל מאירים ופסקיו אינם סותרים זא"ז וגם מהירושלמי לק"מ. דהנה הירושלמי ע"כ מיירי קודם הנתינה כדגרסינן שם א' ג"נ וא' שחרורי עבדים שוין במוליך ומביא והיינו דהעבד הביא גיטו בתורת שליח והוא צריך לומר בפ"נ ובפ"נ וכבר בארנו דדבורו מה שאומר בפ"נ ובפ"נ השטר הזה אין בו רק ענין א' דאנו דנין אם נכתב ונחתם השטר הזה בפניו כמו שאמר אם לא לפיכך שפיר תלי הירוש' בההיא דכתב כל נכסיו לב' בנ"א כאחת דכמו דהתם לא פלגינן דבורא לומר דכשרים לזה ופסולין לזה משום דכיון דהקנה לשניהם בקנין א' לא פלגינן דבורא הכי נמי בעבד שהביא גיטו בתורת שליחות וכתוב בו מתנה דהוא צריך לומר בפ"נ ובפ"נ מאחר שעררו קיים אצל המתנה דלא מהימנינן ליה עררו קיים אצל הגט דכיון דהוא ענין א' לא פלגינן דבורא. אבל הרמב"ם ז"ל הא בארנו דנקיט הך דינא דעבד שהביא גיטו דמיירי לאחר הנתינה והוא אומר שכבר נשתחרר [כדמוכח מסוגית הבבלי דאיירי בהאי גונא] ועל עצמו א"צ קיום כלל דהוא נאמן לומר שהאדון נתן לו ובאופן זה כבר בארנו דדבורו כולל ב' ענינים נתינת השחרור וזכוי הנכסים ואנו דנין על דבורו אם הי' נתינה והקנאה כמו שאומר או לא ע"כ שפיר פסק הרמב"ם ז"ל כרבא דפ"ד כיון דהדבור כולל ב' ענינים וכ"א בקנין מיוחד השחרור בנתינה והנכסים בזכוי שפיר פ"ד ועצמו קנה אף דנכסים לא קנה. אבל היכא דהדבור הוא בענין א' או שני ענינים בקנין אחד כגונא דאיירי בי' הירושלמי פסק גם הרמב"ם ז"ל כר' יוחנן דלא פלגינן דבורא. וע"פ דברינו אלה מתורצת קושית הגרע"א ז"ל הנ"ל. דהוקשה לו להרע"ב ז"ל כיון דמסקינן בגמ' דטעמא דת"ק משום דלאו כרות גיטא הוא א"כ מאי טעמא דר"ש וכי לית לי' לר"ש דכריתות בעינן לכן פי' הרע"ב ז"ל דהא גופא אם הוא כרות גיטא או לא תליא אם פלגינן דבורא בכריתות הגט אם לא ובזה נחלקו הת"ק ור"ש. דת"ק סבר לאו כרות גיטא הוא כפי' התוס' ז"ל דכיון שיש שיור בדבור שהוא משתחרר בו דאמר כל נכסי ואינו מתקיים כולו אין זה כריתות ואף דבעלמא גם ת"ק מודה דפלגינן דבור א' הכולל ב' ענינים נפרדים אבל הכא ליכא למיפלג דבורי' לאמר דהשיור הוא בנכסים ולא בכריתות העבד כיון דכריתות העבד נכלל בלשון הנכסים ובלשון זה יש שיור הרי יש כאן שיור גם בהכריתות ולא פלגינן הכריתות מהנכסים. אבל ר"ש סבר דכמו דבעלמא בשני ענינים אף שהם בדבור אחד פלגינן דבורא כמו כן פלגינן הכא דבור כל נכסי כיון שהוא כולל ב' ענינים כריתות העבד וקנין הנכסים ואמרינן דשייר רק בהנכסים ולא בכריתות העבד דפלגינן הכריתות מהנכסים והוה כרות גיטא: