Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Yevamot Chapter 1
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
מה אבא שאול כר"ע כו' ע"י הירושלמי הזה יאיר עינינו בע"ה בש"ס הבבלי דגרסינן במכילתין דף ל"ט ע"ב תנן התם מצות יבום קודמת למצות חליצה כו' מצות חליצה קודמת למצות יבום אמר רב אין כופין כו' פרש"י ז"ל דקאי אמשנה אחרונה וז"ל ז"ל ואי ניחא לתרוייהו ליבומי אין כופין אותו לחלוץ דנימא לאו למצוה מכווני ופגע באיסור אשת אח אלא אי בעי מייבם ומיהו היכא דהוא בעי לייבומי ואיהי אמרה לא בעינא לי' ואמרה דברים ניכרים אי מצינו לאטעוי' ולומר לו חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז מטעינן לי' ואי לא כפינן לי' וחליץ דאמר ר"ש לעיל דף ד' מנין ליבמה שנפלה לפני מוכ"ש שאין חוסמין אותה ולא תימא מוכ"ש דוקא אלא כל אמתלא שתתן לדבריה דאמר בהמדיר דף ע"ז מעשה בציידן בבורסי שמת ולו אח בורסי ואמרו חכמים יכולה היא שתאמר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך אינני יכולה לקבל וכו' כפינן לי' דיחלוץ לה וכו' וכל הני אין כופין דהכא היכי דתרווי' ניחא להו עכ"ל ז"ל. והקשו בתוס' ורא"ש ז"ל דמאי ראי' ממוכ"ש ובורסי דהתם כופין להוציא מן הבעל אבל בשאר אמתלא אין נראה לומר דכופין דאל"כ למה היו טורחים לקמן בפ' מצות חליצה דף ק"ו להטעותו יכפוהו לחלוץ כו' עיי"ש. ונראה לפענ"ד לתרץ דעת רש"י ז"ל דלכאורה יש לדייק בלשון רש"י ז"ל דכתב בזה"ל אין כופין אותו לחלוץ דנימא לאו למצוה מכווני ופגע באיסור אשת אח מ"ט פירש"י ז"ל דפגע באיסור אשת אח הכא יותר מבכ"מ דמביא הגמרא דברי אבא שאול דאמר כאילו פוגע בערוה למה לא מפרש שם רש"י דפוגע בערוה הוא איסור אשת אח ולמה לא פירש כן לעיל דף ג ע"א בדברי אבא שאול גופיה ועוד קשה מאד האיך פירש רש"י ז"ל דפוגע בערוה הוא איסור דא"א קשה הא קי"ל כר"י דפליג עם רשב"ל לעיל דף י ע"ב גבי החולץ ליבמתו וחזר וקדשה דאמר רשב"ל איהו הוא דקאי בלא יבנה אבל אחיו כדקיימי קיימי וחייבין כרת על החליצה דהוא דוקא נתקיה הכתוב מכרת ואוקמיה בלאו אבל אחיו כדקיימי קיימי בכרת ור"י אמר מי איכא מידי דמעיקרא אי בעי האי חליץ וכו' והשתא קאי עלה בכרת אלא איהו שליחותא דאחין קעביד כו' כו' פירש דרשב"ל ס"ל דלא הותרה א"א אלא במקום זיקה אבל לאחר שהלכה הזיקה הרי איסור דאשת אח חוזרת לפיכך אי לא גלי קרא דלא יבנה הא"מ דהוא בכרת רק רחמנא נתקי' מכרת ללאו גבי חולץ אבל אחין כדקיימי קיימי ור"י ס"ל דאשת אח הותרה לאחר מיתה בלא בנים אפילו שלא במקום זיקה ובאמת בלא הלאו דלא יבנה הי' החולץ גופי' מותר לישאנה דא"א בלא בנים לאחר מיתה מותרת ולא אסר רחמנא איסור דאשת אח אלא עד שעת מיתה אבל לאחר שמת בלא בנים אין כאן איסור דא"א כלל ולאו משום מצות יבום היא אך משום הלאו אסור היבם החולץ לכונסה א"נ כיון דהותרה פ"א ליבום ואין עלה איסור דא"א שוב אי אפשר שתאסר עליו אפילו כנסה לשם אשתו אחר חליצה ולמה אסורין שאר האחין כדמוכח ממתניתן דפ' החולץ דף מ' ע"א החולץ ליבמתו הוא אסור בקרובותיה עיי"ש ע"כ דשליחותא דאחין קעביד וע"כ פסק הרמב"ם בפ"א מהלכות יבום וחליצה הי"ב לשיטתו ז"ל דהלאו דלא יבנה היא אסמכתא דמה"ת אפילו החולץ גופי' מותר בחליצה לאחר חליצה וכתב שם ז"ל ז"ל וכולן אסורות עליהן מד"ס כשניות שמאחר שמת אחיו בלא ולד נסתלק איסור ערוה מכל נשיו לפיכך תופסין בהן הקדושין כשניות עכ"ל ז"ל:
וכן כתב הרשב"א ז"ל בדף מ"א גבי יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה דתחזור היתירא פי' לאו לזיקתה אלא הותרה בעלמא שמותר לכונסה ולא אסורה עליו משום א"א זה אינו דקי"ל דכיון שהותרה שוב אי אפשר שתיאסר משום א"א כדאמר ר"י מי איכא מידי דמעיקרא חלוץ ואי בעי מיבם השתא קאי עלה באיסור א"א ולפיכך אעפ"י שקידש אחותה ונפטרה היבמה מ"מ אין עליו איסור דא"א מטעם הנ"ל וא"כ קשה הכא אליבא דאבא שאול דס"ל דהכונס את יבמתו לשם נוי כו' כאילו פוגע בערוה וקשה מאי פוגע בערוה הוא באיסור אשח אח הא אפילו בשחולץ ליבמתו ובא עלי' אח"כ סתם לשם נוי ואישות לא שייך לאחר חליצה מצות יבום ג"כ אינו בכרת ולא שייך איסור ערוה דא"א אלא לאו דלא יבנה אי מדאורייתא אי אסמכתא אבל כשלא שייך לאו דלא יבנה פשיטא דאפילו שלא במצות יבום נמי לא שייך איסור ערוה דא"א כלל דהא איסור דא"א נסתלק כשמת בלא בנים אפילו שלא במקום זיקת יבומין ומי גרע בכונס לשם נוי קודם החליצה בכונס לאחר החליצה לשם נוי דלא שייך ערוה דא"א כלל אי בקידש אחותה דנפטרה היבמה ממנו ובטלה הזיקה ואעפ"כ מותר לכונסה ואין עליו איסור דא"א ומי דחקו לרש"י ז"ל לפרש דהפגיעה בערוה הוא איסור דא"א הלא יש לנו לפרש דהפגיעה דערוה היא באיסור יבמה לשוק דכיון דכנס שלא לשם מצוה הרי חשוב הוא כאחר דכיון דס"ל לאבא שאול דבלא כונת מצות יבום לא חשיב יבום א"כ פוגע בערוה דיבמה לשוק דהא זקוקה לו בכניסת מצוה וכשנשאה אותה בלא מצוה דיבום הוי ביאתו כביאת אחר ובאמת בירושלמי בפ"ק דמכילתין בעי למימר הכי דהא דמסיק אבא שאול וקרוב בעיני להיות הולד ממזר שאל מה אבא שאול כר"ע דר"ע ס"ל יש ממזר מיבמה עי"ש א"כ קשה על רש"י ז"ל דכיון דקי"ל כר"י דאין חייבין על החליצה כרת הא דקאמר אבא שאול כאילו פגע בערוה הוא ערוה דיבמה לשוק והא דמסיים וקרוב בעיני להיות הולד ממזר הוא דס"ל כר"ע דמיבמה לשוק הוי הולד ממזר ומי דחקו לרש"י ז"ל לפרש דפגיעת ערוה הוא איסור א"א דלא כהלכתא ואפילו דלא קי"ל כר"ע בזה דס"ל יש ממזר מיבמה לשוק מ"מ בזה דפוגע בערוה קי"ל כאבא שאול אבל בפגיעת ערוה של א"א לא קי"ל כן להלכה ונראה לפענ"ד דרש"י ז"ל מוכרח לפרש כן בשיטת רב דהא התוס' ז"ל דף מ"ט ע"ב כחבו בשם רש"י ז"ל דלרב דס"ל אין קידושין תופסין ביבמה ס"ל דליכא לאו ביבמה לשוק ומפורש הוא ברש"י ז"ל דף נ"ה ע"ב אי למ"ד בלאו בלאו אי למ"ד בעשה בעשה פירש"י ז"ל דלרב הוי ביבמה לשוק רק עשה יבמה יבוא עלי' ולא אחר ולאו הבא מכלל עשה עשה וא"כ ע"כ דלאבא שאול לא משכחת לי' אף עשה ביבמה לשוק דהא לא מצינו בשום מקום דלאו הבא מכלל עשה יבוא מכח עשה דמצוה ולא מצינו רק מכח עשה דרשות כגון מצרי ראשון הוא עשה דור שלישי יבוא ולא שני ולאו הבא מכלל עשה הוא עשה והתם דור שלישי יבוא לאו מצוה הוא אלא רשות וכן בעולה לכה"ג דהוי עשה בתולה ולא בעולה והתם בתולה לאו מצות עשה וכן יליף לה בירושלמי בפ"ק דמס' פסחים ל"ת על אכילת חמץ שבעת ימים תאכל מצות ולא חמץ וכל לאו הבא מכח עשה עשה והתם נמי שבעת ימים רשוח הוא ולא מצות עשה אבל מבערב תאכלו מצות דהוא מצות עשה לא ילפינן דאם אכל חמץ יהא איסור עשה ז"א דכיון דהא דכתיב בערב תאכלו הוא מצות עשה א"כ לא ילפינן רק דמצה מצוה וחמץ רשות וכמו כן במצות המלך וכ"ג כגון דכתב לו משנה התורה נימא ג"כ דאחר הכותב עובר בעשה דהוא ולא אחר ז"א דהוא מצוה ואחר רשות סוף דבר ממ"ע לא מצינין למילף לאו הבא מכלל עשה דזה אינו דזה מצוה וזה רשות ולפיכך לאבא שאול דס"ל דיבמה יבוא עליה מצוה ולא רשות היכי מצינן למילף על אחר דהוא בעשה דז"א דהיכי נאמר יבמה יבוא עליה ולא אחר ז"א דאימא דיבמה יבוא עליה מצוה הא אחר רשות דממצוה לא ממעטינין כי אם רשות ומרשות ממעטינין חובה ולא מצינן למילף לאו הבא מכלל עשה ביבמה לשוק רק אליבא דרבנן דס"ל יבמה יבוא עלי' מ"מ אפילו שלא לשם מצוה אבל לאבא שאול דס"ל יבמה יבוא עליה מצוה כדפרש"י ז"ל דף ל"ט ע"ב דס"ל יבמה יבוא עלי' מצוה דקאי על להבא אליבא דאבא שאול מסיפא דקרא ויבמה עי"ש בד"ה אבא שאול הוא עיי"ש ובזה מובן הב' לשונות דאיתא בגמרא דף נ"ה ע"א אין לה בנים מצוה יש לה בנים רשות א"נ אין לה בנים אין יש לה בנים לא והוי לאו הבא מכלל עשה עשה פירש"י ז"ל העשה הוא יבמה יבוא עליה בלא בנים והנ"מ בין ב' הלשונות דממנפ"ש הרי מסור בידינו י"ג מדות דלאו הבא מכלל עשה והיכי שייך למימר דיש לה בנים רשות אבל באמת תלוי ב' הלשונות בין אבא שאול ורבנן דלאבא שאול דליכא רשות דלא דריש יבמה יבוא עלי' מ"מ ברשות ע"כ דאמרינן אין לה בנים מצוה יש לה בנים רשות אבל לרבנן דס"ל דאיכא רשות גם גבי יבום דיבמה יבוא עליה מ"מ א"כ לפ"ז אין לה בנים אין יש לה בנים לא ולאו הבא מכלל עשה עשה [ועי"ז מובן גבי הבא על יבמתו וחזר ובא אחד מן האחין על צרתה דלמ"ד בעשה פירש"י ז"ל דעשה היא בית אחד הוא בונה ואין בונה ב' בתים והרמב"ם ז"ל כתב העשה דיבמה יבוא עליה ולא עליה ועל חברתה משום דהרמב"ם ז"ל פסק כרבנן דאבא שאול ע"כ פסק דיבמה יבוא עליה הוי לאו הבא מכלל עשה דהא יבמה יבוא עליה מ"מ אבל לרש"י ז"ל דפסקינן כאבא שאול ע"כ דיבמה יבוא עליה מצוה א"כ מנ"ל דבת על חברתה בעשה אימא עליה מצוה עליה ועל חברתה רשות ע"כ פירש"י ז"ל דהעשה הוא בית אחד הוא בונה ואינו בונה ב' בתים] א"כ אליבא דרב ע"כ דס"ל כרשב"ל ואבא שאול דס"ל כאילו פוגע בערוה הוא ערוה דא"א דליכא למימר ערוה דיבמה לשוק ז"א דיבמה לשוק אין בה לא איסור עשה ולא איסור ל"ת דלא תהיה הוא רק דלא תפסי קדושין הוא ולא מצינו ביבמה לשוק רק דאין בה תפיסת קדושין אבל ערוה לא הוא אליבא דאבא שאול אליבא דרב בשיטת רש"י ז"ל עי' בתוס' ז"ל דף מ"ט ע"ב ותמצא כן ע"כ פירש"י ז"ל אליבא דרב דפגיעת ערוה היא א"א וכיון דהכי הוא מתורץ קושית התוס' ז"ל מפ' החולץ דהנה נראה לפענ"ד חילוק גדול בין אם הפגיעת ערוה היא א"א או יבמה לשוק דבאיסור א"א נפלה כל הזיקה באם שרצה לבוא עלי' לשם אישות דהיך תימר דזקוקה לו להקים שם לאחיו המת וכיון דהיא אשת אחיו מחויב להקים שם לאחיו אדרבה היא הנותנת כיון דהוי אשת אחיו מש"ה אסורה ואיסור דא"א עלה וכמו שהי' אחיו חי ואין עלה שום זיקה באומר שרצה לשם אישות ואינה זקוקה ליבום משא"כ באם א"א כבר נסתלק ואין עליו רק איסור דביאת זרה דגזר רחמנא דאסור לבעול היבמה בעילה שאינה של מצוה לא תהי' וגו' לאיש זר וה"ה היבם נמי עובר בל"ת הזה כמו זר אבל מ"מ זקוקה לו דהא ח"ל זקוקין אף ליבום כמו שכתב הרשב"א ז"ל בשם פי' הקדמאי ז"ל בדף כ' ע"א ד"ה ופרקינן דאפילו לרב גידל אמר רב דס"ל דגזה"כ דח"ל לא יתיבמו מ"מ לא איתמעט ח"ל מחליצה משום דאינה עולה ליבום כמו ח"כ כדפריך הגמ' א"ה ח"ל נמי ומשני הא רבי רחמנא יבמתו ופריך מה ראית ומשני מסתברא ח"ל תפסי בה קידושין פי' וכיון דהכי היא אף דאינה עולה ליבום מ"מ נקראת יבמתו וע"כ משום דנקראת זקוקה וזיקה ככנוסה דמיא ודמיא לכנוסה בעלמא דפירסה נדה אף דאסור לבוא עלי' מ"מ כנוסה היא רק דאריה רבע עלה וה"נ זיקה ככנוסה דמיא ויבמתו היא אך האיסור דח"ל אריה דרבע עלה דאסור לבוא עלי' עיי"ש דגזר רחמנא דאין עשה דיבום דוחה לל"ת וה"נ זיקה ככנוסה דמיא אף לאישות שלו אך דאסור לבוא ביאה שאינה של מצוה דזה מחייבי לאוין אבל הזיקה במקומה עומדת אף לאישות דהא אחיו הוא וצריך להקים לאחיו שם דהא הזיקה איננה תלויה במצוה דיבום אף לאבא שאול כמו רבנן אלא בהקמת שם של אחיו וכיון דאחיו הוא ולקח לו לאשה אשת אחיו הרי מקים שם לאחיו וכי בעינן הקמת שם דלא ימחה שם אחיו ביאה לשמה בתמי' רק גזה"כ הוא לאבא שאול דצריך ליבם לשם מצוה ואם לאו מבטל מ"ע של יבמה יבוא עלי' ומצוה על היבום היא מצוה בפ"ע אבל הזיקה לא תליא בזה אף לאבא שאול דהא אפילו אי לא הי' כתוב יבמה יבוא עלי' וגו' ויבמה למצוה הוי נמי זקוקה לביאתו משום דלהקים שם לאחיו כדאיתא בתוס' ז"ל דף נ"ה ע"א ד"ה וכי עיי"ש ונמצא דהזיקה לאו משום מצוה דיבמה יבוא עלי' רק רחמנא גזר מצות עשה בפני עצמה על היבום שיקיים מ"ע ולא עוד אלא דעובר בלא תעשה באזהרה שאסור לבעול היבמה ביאה שאינה של מצוה אבל עכ"פ לא שייך להזיקה וע"כ הוי זיקה ככנוסה אך דאריה רבע עלה ובזה אבא שאול ורבנן שוין דזקוקה לאחיו אף בלא מצוה דיבום דחל על אחיו ולא נחלקו רק בזה דלרבנן ה"ק רחמנא דאיש זר אסור לבעול היבמה ביאה שאינה של מצוה אך היבם שרי ואבא שאול ס"ל דאף היבם אסור לבעול ביאה שאינה של מצוה ועפ"ז אם הפגיעת ערוה היא א"א לא הוי זקוקה לו על אישות אבל אם היא מביאה שאינה מצוה זקוקה לו וככנוסה דמי ועפ"ז מתורץ היטב פסק דרש"י ז"ל דרב ס"ל אין כופין ולא נימא דלמא לאו למצוה מכונים ופגעי באיסור א"א ז"א אלא דאדם נאמן על עצמו אבל פשיטא דלגבי חבירו אינו נאמן וא"כ כ"ז דאין כופין הנ"מ בששניהם רוצים אבל אם היא אינה רוצה פשיטא דע"כ צריך הוא לברר אם כונתו לשם מצוה וזקוקה לו על זה או דאין כוונתו לשם מצוה ואינה זקוקה לו ע"ז וזאת פסקינן דלמשנה אחרונה אין כותבין אגרת מרד על שומ"י אבל נ"מ בין ב' הטעמים להטעם דפגיעת ערוה היא א"א אינה בחזקתו כלל דכ"ז דלא נתברר כונתו אינה בחזקתו ואינה ככנוסה ע"כ אין כותבין אגרת מרד אבל לטעם דפגיעת ערוה היא ביאה שאינה של מצוה אע"פ דזקוקה לו על כל אופנים וככנוסה דמיא מ"מ אין כופין אותה דהא שמא כונתם לשם אישות ועוברים שניהם בעבירה דנהי דהיכי דשניהם רוצין אין הב"ד יכולין לעכבו אבל כשהיא אינה רוצה אין הב"ד מסעיין אותו שמא רוצה לעשות עבירה ואין מסעיין בידי עוברי עבירה וכיון שכן פסק דרש"י ז"ל הוא דין גמור בדיני ממונות בין אדם לחברו דקי"ל דלהוציא מידי המוחזק צריך ראי' גמורה דהמוציא מחברו עליו הראי' אבל כשאין שניהם מוחזקין קי"ל במקום דליכא למיקם עלה דמילתא לעולם שודא דדייני כמו בב' שטרות היוצאין ביום אחד וב' טוביה עיין במסכת ב"ב דף ל"ה ע"א עיי"ש דכיון דאין שניהם מוחזקין הכח ביד ב"ד למידן שודא דדיינא כדפירש רש"י ז"ל לראות עיני הדיין כשניכרים הדברים דהי' אוהב אחד יוחר מחברו מעמידין בחזקתו אע"ג דלהוציא מיד המוחזק לא מהני מה שניכר לב"ד אבל כשאין שניהם מוחזקין וליכא למיקם עלה דמילתא לעולם בניכר הדבר לב"ד מעמידין בחזקת אחד וה"נ דכותיה דאם היה הפגיעת ערוה ביאה שאינה של מצוה הרי היבמה כזקוקה לו וככנוסה דמיא אע"פ שאינו יכול לכופה להתיבם אבל היא ג"כ אינה יכולה לכופו לחלוץ לה דהא הוא טוען שכונתו למצוה [ולא דמי לח"ל בעלמא דכיון דאינו יכול ליבם כופין אותו לחלוץ דהתם הכל יודעים שאינו יכול ליבם משא"כ הכא כשטוען הוא שאני יכול ליבם דכונתו למצוה הגם שאין יכול לכופה דאין כותבין אגרת מרד על שומ"י אבל מ"מ היא ג"כ אינה יכולה לכופו לחלוץ לה דהא טוען שכונתו למצוה ואין כופין זא"ז ואפילו אם ניכר לב"ד בדברים ניכרים דהוא אינו הגון לה מ"מ בזה לא מוציאין מן המוחזק אלא רק להעמיד בחזקת אחד כשאין שניהם מוחזקין והכא כיון דזקוקה לו וככנוסה דמיא האיך מוציאין מחזקתו ע"י דברים ניכרים לב"ד משא"כ כשפגיעת הערוה היא א"א א"כ אינה בחזקתו דהא לא נתברר לנו אם היא זקוקה לו ליבום או שאינה זקוקה לו כלל ולגבי חברו אינו נאמן ואינו נאמן לנגדה והיא אינה יודעת כונתו דלא הוי לה למידע ועכ"פ אינה בחזקתו ואין זקוקה לו רק למצוה אבל לא לאישות שלו הילכך בדברים ניכרים לב"ד דאין הגון לה שפיר מעמידין אותה בחזקתה דהא אין מוציאין אותה מחזקתו דהא שניהם אינן מחזקין וליכא למיקם עלה דמילתא אם היא זקוקה לו או לא וסגנון רש"י ז"ל כך דמתחלה קמ"ל גוף הדין דיבם שאינו הגון יכולת בידה לכופו לחלוץ ולהוציא מן היבם והראי' ממוכ"ש שאין חוסמין אותה דאי אין כופין לחלוץ הרי היא מחוסמת ולא תימא מוכ"ש דוקא משום פיקוח נפש ז"א אלא כל אמתלא בראי' ברורה כמו בורסקי ועוד פסקינן דאין כותבין אגרת מרד על שומ"י וע"כ היא אינה בחזקתו לכופה ליבום למשנה אחרונה דלמא כונתו לאישות ואינו נאמן נגדה אף דאין כופין גם אותו הנ"מ בלא אמתלא בדברים הניכרים אבל בדברים הניכרים שפיר מעמידין אותה בחזקתה דהא אינה בחזקתו דהא אין כותבין אגרת מרד על שומ"י ש"מ דלנגדה אינו נאמן ממילא כיון דאינה בחזקתו ממילא ע"י דברים ניכרים מעמידין אותה בחזקתה כפי שורת הדין דהא ליכא למיקם עלה דמילתא אם היא זקוקה לו וככנוסה דמיא או אינה זקוקה לו ולעולם ליכא למיקם עלה דמילתא דמי יודע מחשבות שבלב וכיון דאין מאמינים לו לנגדה ואין כותבין אגרת מרד ממילא כיון דאינו נאמן הרי עיקר הזיקה לייבום בספק ואינה בחזקת שניהם ע"כ פשיטא דבדברים ניכרים כופין אותו לחלוץ דהא אין מוציאין אותה מחזקתו דהא ספק אם ככנוסה דמיא או לא וע"כ לא קשה מהא דטרחינן בדף ק"ו להטעות ולא כפינן לחלוץ דהנהו אמוראי קיימי כר"י וע"כ הפגיעת ערוה היא ביאה שאינה של מצוה ולפ"ז הוי זקוקה לו לייבום ג"כ וככנוסה דמיא ע"כ הטעיהו דהא האיך יכולין ב"ד לכופו להוציא מחזקתו בלא ראיה רק בדברים ניכרים וע"כ רק מטיעין אותו שמא כונתו לעשות עבירה ומצוה להטעותו משום ספק עבירה ולפ"ז ניחא קושית התוס' ז"ל מאגרת מרד דאין כותבין בלא אמתלא משום דרש"י ז"ל נמי ס"ל כן דמיירי בלא אתמלא ע"כ אין כופין לא אותו ולא אותה אבל באמתלא של דברים ניכרים באמת כופין אותו ומעמידין אותה בחזקתה דהא אין מוציאין מחזקתו ואין להקשות לאשמועינן רבותא יתירתא דבאמתלא כופין אותו ולמה תני אין כותבין אגרת מרד על שומ"י הו"ל לאשמועינן רבותא יתירא ז"א דהא צריך למתני דכותבין אגרת מרד על ארוסה וע"כ נקט נמי בלשון דאין כוחבין אגרת מרד על שומ"י ואין להקשות לרבי יוחנן למה לא נקט תבע ליבם נזקקין לה [דהא מיירי כשהוא רוצה לחלוץ לפרש"י ז"ל עיי"ש] תבע לחלוץ נזקקין לו ובאמתלא ניכרת לב"ד דהוי רבותא יתירה ז"א דר"י לטעמיה דאין פוגע בערוה דא"א רק בביאת זרה וע"כ דזקוקה אף לאישות שלו וע"כ אין כופין אותו באמתלא הניכרת לב"ד כנ"ל וע"כ לפי מה שכתבנו פסק דרש"י ז"ל הוא פסק גמור והא דלא פסקינין כן בשו"ע וכל הפוסקים ז"ל היא משום דאנן פסקינן כר"י ואין שייך פגיעת ערוה דא"א רק בביאת זרה דהא קי"ל דהוי לאו ביבמה לשוק ולא עשה וקידושין תופסין בה א"כ שייך זיקה אף לאישות שלא על הקמת שם והיא בחזקתו ואין מוציאין מיד המוחזק רק בראיה ולא בדברים הניכרים לב"ד ודע דהנמו"י ז"ל בריש הבא על יבמתו כתב דאבא שאול מדרבנן קאמר לפיכך לא פירשו בגמרא בריש הבא על יבמתו דמפרש טעמא דמתניתין משום דיבמה יבוא עלי' בין בשוגג וכו' דמתניתין לא כאבא שאול משום דאבא שאול מדרבנן קאמר אבל מדאורייתא ס"ל ג"כ דיבמה י"ע מ"מ עיי"ש ברור הדבר דזה דוקא לרבא אבל לרב יצחק בר אבדימי דמוקי הברייתא דת"ר יבמה יב"ע מצוה שבתחלה היתה וכו' ת"ל יבמה יבוא עליה למצוה ע"כ מדאורייתא הוא כדפירש"י ז"ל דמשמע ליה יבמה יבוא עלי' למצוה משום דכתוב ויבמה עיי"ש והראיה לזה דהא פריך מרישא דמצות תאכל כו' ומסיק שם הגמ' אליבא דרב יצחק בר אבדימא דמצות תאכל שנה עליו הכתוב לעכב על חלוט והתם מדאורייתא וע"כ דיבמה י"ע למצוה נמי מן התורה היא כדמוכח מהסוגיא דרישא מצות תאכל ויבמה י"ע הכל אחד וז"ב אך הנמו"י ז"ל כתב דהא דלא קאמר הגמרא בריש הבא על יבמתו מתניתין דלא כאבא שאול משום דהתם קאי הגמרא בשיטת רבא דאז י"ל דאבא שאול מדרבנן קאמר אבל לרב יצחק בר אבדימא דמוקא לאבא שאול דנפק"ל מיבמה י"ע למצוה משמע מדכתיב ויבמה ע"כ מדאורייתא הוא והא דבאמת קנה בדיעבד אפילו בלשם אישות היא משום דרבי רחמנא דבדיעבד קנה מולקחה לו לאשה דנעשית אשתו בכל אופנים כדאיתא מפורש בירושלמי בריש הבא על יבמתו עיי"ש והש"ס דילן מביא הברייתא דנפ"ל דבדיעבד קנה מיבמה י"ע אליבא דחכמים דאבא שאול והא דלא פריך לאבא שאול מאי איכא למימר משום דאזיל הגמ' בשיטת רבא דמדרבנן קאמר אבא שאול ולא מקרא יליף לפיכך לא צריך בש"ס דילן להביא דרשא דאבא שאול מולקחה לו לאשה אבל לרב יצחק בר אבדימא גם אבא שאול דריש מקרא דלענין קנין בדיעבד קני לה דרבי רחמנא דבדיעבד נעשיח אשתו שלו על כל אופנים בעולם אעפ"י שאין זיקה על ביאה לשם אישות מ"מ נעשית אשתו מרבוי הכתוב ועי' בב"ש ז"ל סי' קע"ד סק"ז עיי"ש ודוק:
ר' לעזר בשם ר' אבון כל דבר שהוא בא מחמת הגורם פי' דכל האיסור הוא מחמת הגורם דוקא בטל הגורם בטל האיסור כגון אשת אח דבא רק מחמת הגורם דהיא אשת אחיו מכיון דמת אחיו ואינה אשת אחיו בטל האיסור ודבר שאינו בא מחמת הגורם כגון איסור בתו דלא בא מחמת גורם דא"א אעפ"י שבטל הגורם האיסור במקומו עומד דהא איסור דבתו לא בא מחמת הגורם דא"א ע"כ האיסור דבתו במקומה עומד ולא שייך למימר כי היכי דא"א מותרת במקום יבום ה"נ בתו מותרת במקום יבום ז"א דא"א דהותרה היא מחמח שמת אחיו ובטל הגורם ולא אסרה התורה א"א אלא בחיי אחיו אבל כשמת בטל הגורם והוי כמו אחות אשה דהותרה לאחר מיתה ורק גזה"כ אחריתי היא דבבנים אסורה אבל בלא בניה מותרת משום דבטל הגורם וא"כ היכי תיתי מינה שאר עריות דמותרין ומוכח מהירושלמי כשיטח ר"י דס"ל דמן הדין אף לאחר חליצה אינם חייבין כרת אפילו החולץ גופיה דהא בטל הגורם דכיון דבטל הגורם האיך תאסר אח"כ בכרת משום א"א בשלמא רשב"ל ס"ל דלא נקרא בטל הגורם דהא א"א אסור לעולם ולא מצינו שהשוה הכתוב איסור דא"א לאיסור דאחות אשה שאינה אסור אלא בחייה ז"א דבאמת איסור דא"א לעולם הוא רק במקום יבום התירה התורה וכיון דהתורה התיר רק משום זיקה וכיון דנפקעה הזיקה איסור א"א במקומו ולא נקרא בטל הגורם האיסור דהא א"א אסורה לעולם משא"כ לר"י דס"ל דלאו מצות יבום מתיר איסור דא"א אלא מיתת אחיו מתירה כדפי' הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות יבום הי"ב דנקרא בטל הגורם ע"כ אפילו לאחר חליצה לא שייך עוד איסור דא"א וע"כ כיון דנקרא בטל הגורם ליכא למילף עריות כולן כגון בתו דמותרת במקום יבום כמו א"א דמותרת במקום יבום ז"א דא"א בטל הגורם משמח אחיו אבל בבתו לא בטל הגורם וראי' לדברינו דזה הירושלמי ע"כ בשיטת ר"י וס"ל דאשת אח לא אסורה אלא בחי' אחיו כמו באחות אשה דאינה אסורה אלא בחי' ומיתת אחיו מתיר מהדא דגרסינן לקמן בירושלמי פ"ד ה"י אמר ר' יוחנן דברי חכמים כל דבר שהוא בא מחמת הגורם בטל הגורם בטל האיסור וקאי שם על מתה אשתו מותר ביבמתו והתם פשיטא דנקרא בטל הגורם דאחות אשה אינה אסורה אלא בחי' וכמו כן באשח אח נמי קרי לה בטל הגורם דס"ל לאו דהיבום מחיר והזיקה מתירה מאיסור דא"א ז"א אלא דמיתת אחיו מתרת ולא זיקת יבום והיכי תימר מה אשת אחיו מותרת כשמת אחיו אף כשמת אחיו תשתרי איסור דבתו ז"א דאשת אחיו מותרת משום דהאיסור שלה היא אשת אחיו אבל איסור דבתו מאי שייכות הוא לאיסור א"א וזהו דילפינן מאחות אשה מה מצינו בא"א דלא שרי ליבום משום בטל הגורם אף בתו דלא בטל הגורם אסורה ואי דלא ילפינן מאחות אשה הא"מ דלא תלי בביטול הגורם אלא דהוי אמינא כמו איסור דאשת אח הותר על ידי מצות יבום כן כל העריות ולא הוי אמינא דאשת אח הותרה ע"י מיתת אחיו אלא ע"י היבום הותרה וא"כ כמו כן כל העריות אבל מג"ש דעלי' דאחות אשה אינה מתיבמת ע"כ עי"ז שמעינן שפיר דבכ"מ דלא בטל הגורם האיסור במקומו וילפינן כל העריות מן אחות אשה דלא בטל הגורם משא"כ באשת אח דבטל הגורם וזה גופיה ידעינן מאחות אשה דהא דאשת אח מותרת להתיבם משום דבטל הגורם דאיסור אשת אח נסתלק במיתת אחיו ולפיכך ערוה דלא נתבטל הגורם אינה מתיבמת ולא דמשום מצות יבום אין איסור ערוה ז"א דבמקום איסור ערוה לא מהני מצות יבום והראיה דאחות אשה דהוי ערוה לא מהני מצות יבום והא דמהני מצות יבום בערוה דאשת אח שאני התם דלא הוי ערוה לאחר מיתת אחיו דכשמת אחיו נסחלק איסור ערוה מעל כל נשיו כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות יבום הי"ב וזה ילפינן מאחות אשה דיבום לא מהני במקום ערוה ואין להקשות למה בש"ס דילן דף ח' דפריך ר"א מדיפתי לרבינא מכדי כל עריות איכא לאקשינהו לא"א וכו' ומשני איבע"א לקולא ולחומרא וכו' ואיבע"א הכא תרי איסורי וכו' למה לא משני ליה רבינא דליכא למילף מאשת אח משום דהתם אין היבום מתיר לערוה אלא מיתת אחיו מסלק הערוה כנ"ל דהא רבינא סבר לה כר"י בדף י"א ע"א עיי"ש אבל זה לא קשי' משום דמשני לי' שפיר טפי אפילו לשיטת רשב"ל וכה"ג משני הרשב"א ז"ל על קושיתו דלמה לא משני שאני אשת אחיו דמצותו בכך ע"ז משני דאין ה"נ אלא דמשני שפיר טפי ודוק:
יצחק בר איסטיי' אמר רשב"ל בעי נתני שש עשרה נשים חליצה פוטרת צרתה פי' חולץ ליבמתו וחזר וקדשה אמר ר' יעקב דרומייא קומי ר' יוסי ולמה לא תנינתה בגין ר"ע דאמר ר"ע יש ממזר בחלוצה פי' הק"ע ז"ל דר"ע ס"ל אין קדושין תופסין בח"ל ולא מהני הקדושין של החולץ והאיך תפטור צרתה ולפענ"ד נראה דכונה אחרת בזה דאי ר"ע דאין קדושין תופסין בח"ל הל"ל סתם בגין ר"ע דר"ע אמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין ולמה נקיט בזה"ל דר"ע אמר יש ממזר בחלוצה ע"כ נראה לפענ"ד דכונה אחרת הוא ועפ"ז יתבאר שיטת הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות יבום הי"ב דפסק דמן התורה מותר לכנוס היבמה לאחר חליצה בין החולץ בין האחין בין החלוצה בין צרתה ואינן אסורות אלא מד"ס כשניות מפני כיון שמת אחיו נסחלק איסור ערוה מעל כל נשיו עיי"ש וע"כ מפרש הגמ' דר"י אמר מי איכא מידי דמעיקרא אי בעי האי חולץ ואי בעי האי חולץ השתא קאי עלה באיסור א"א אלא איהו שליחותא כו' לאו דס"ל כרשב"ל דנתקו הכתוב מכרת ללאו ורק רשב"ל ס"ל דאיהו נתקו הכתוב אבל אחיו כדקיימי קיימי ור"י ס"ל דמי איכא מידי דמעיקרא שניהם שווים ועכשיו לדידי' נתקו הכתוב ולאחין לא נתקו הכחוב מ"ש הוא מאחין אלא שליחוחא (דאחין) קעביד ותרוי' שוין דבתרויי' נתקו הכתוב מכרת ללאו כדמשמע לפום רהיטא לא מפרש הרמב"ם ז"ל כן אלא מפרש דר"י ס"ל דלא אפשר שתיאסר משום א"א כיון דמעיקרא הותרה שוב אי אפשר שתיאסר משום א"א כיון דכבר הותרה משום מצות יבום [א"נ דלא אסורה א"א אלא בחי' אחיו אבל כשמת בלא בנים אין איסור א"א ולאו משום מצות יבום אלא דדומה לאחות אשה דאינה אסורה אלא בחי' עיי"ש בדברינו לעיל] וכן פי' הרשב"א ז"ל בדף מ"א עיי"ש וע"כ פסק דתיכף שמת אחיו נסתלק איסור ערוה מעל כל נשיו ולאו דלא יבנה הוא מדרבנן וה"ק הכ"מ ז"ל דהא ר"י קאמר בהדיא בשלמא לדידי דאמינא ח"ל נינהו היינו דצריכה חליצה מן האחין אלמא לר"י בלאו קיימי ובפ' ר"ג דף נ"ג אמרו בשלמא לר"י דאמר כולה ביתא בלאו קיימי מש"ה איצטריך לאשמועינן דאין קידושין תופסין בח"ל פי' וכר"ע דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין הנה בכאן מבואר דלר"י קיימי בלאו ע"כ לשונו ז"ל וכתב שדברי תימא היא פיסקא דהרמב"ם ז"ל ונראה לפענ"ד דהרמב"ם ז"ל בנה יסודותיו על סוגיא ערוכה דהלאו דלא יבנה הוא אסמכתא ומכל מקום לא קשי' מהנך סוגיות ונקדים לזה קושיא אחת דגרסינן בירושלמי פ"ג רב אמר חלוצה קנין ושמואל אמר חליצה פטור כו' שמעון בר בא בעי קומי ר"י מה בין חולץ למגרש א"ל את סבור חליצה קנין אינה אלא פטור אין האחין חייבין משום אשתו של חולץ אבל חייבין עליה משום אשתו של מת ע"כ פי' דהחליצה קנין וחליצה פטור היא מבואר בפשיטות עפ"מ דגרסינן במתניתן דף מ"ד ע"א המחזיר גרושתו והנושא חליצתו והנושא קרובת חליצתו יוציא והולד ממזר דברי ר"ע וחכמים אומרים אין הולד ממזר ופריך הגמ' וסבר ר' עקיבא הנושא קרובת חליצתו הולד ממזר והאמר רשב"ל כאן שנה ר' אחות גרושה מד"ת אחות חלוצה מד"ס חני בקרובת גרושתו ושקיל וטרי הגמ' בזה עד דמסיק אלא קרובת חלוצתו לר"ע הוי ממזר ארחב"א אר"י מ"ט דר"ע א"ק בית חלוץ הנעל הכתוב קראו ביתו ופירש"י ז"ל ול"ל לרבי עקיבא הא דאיתא במתניתין דף מ"א דהחולץ ליבמתו ונשא אחיו את אחותה חולצת ולא מתיבמת דלדידי' פטורה עיי"ש וא"כ הוי לר"ע חלוצה כמו גרושה דגבי גרושה כתב רחמנא ושילחה מביתו והכא חולץ לה מביתו והוי לענין חליצה כמו גרושה וזהו הפי' של חליצה קנין [וע"כ לרב דס"ל חליצה קנין ס"ל כתירוץ הראשון דבדף מ"ד דמשני חני קרובת גרושתו דבזה מסיק בסיפא דמודים חכמים לר"ע] וע"כ כמו לר"ע דס"ל דחליצה קנין ס"ל דאחות חלוצתו היא מדאורייתא כאחות גרושתו כן החליצה על האחין קיימא באיסור גרושת אחיו ע"כ כי פריך שמעון בר בא בעי קומי ר' יוחנן מה בין חולץ למגרש דאחות חלוצתו תהיה כאחות גרושתו ע"ז משיב לו ר"י מה את סבור חליצה קנין אינה אלא פטור אין האחין חייבין משום אשתו של חולץ פי' משום גרושת אחיו אלא משום אשתו של מת פירש משום דאחין כדקיימי קיימי וקשה לי מהא דגרסינן דף י' ע"ב אתיבי' ר"י לרשב"ל החולץ ליבמתו וחזר וקדשה ומת צריכה חליצה מן האחין בשלמא לדידי דאמינא ח"ל נינהו היינו דצריכה חליצה מן האחין אלא לדידך אמאי צריכה חליצה מן האחין ולטעמיך אימא סיפא עמד אחד מן האחין וקדשה אין לה עליו כלום ואי ח"ל נינהו אמאי אין לה עליו כלום אר"ש סיפא אתאן לר"ע דאמר אין קדושין תופסין בח"ל ע"כ ולכאורה קשה דלמה לי' לסיים ר"ע דאמר אין קדושין תופסין בח"ל הא לר"ע קיימי בוודאי על האחין באיסור כרת אפילו אליבא דר"י ולאו משום אשתו של מת אלא משום אשתו של חולץ דהוי גרושת אחיו כמו דס"ל דאחותה הוי אחות גרושתו כן נמי על אחים הוי גרושת אחיו:
וע"פ שיטת הרמב"ם ז"ל ניחא שפיר דהנה במתניתין דדף מ"ד דגרסינן שם המחזיר גרושתו והנושא חלוצתו והנושא קרובת חליצתו דהולד ממזר דברי ר"ע י"ל דמוכח דחלוצה דאורייתא מלאו דלא יבנה דאל"כ למה הולד ממזר וי"ל דחלוצה דרבנן והא דנושא חלוצתו הוי ממזר משום דמסיים קרובת חלוצתו דלר"ע הוי אחות חלוצה דאורייתא כמו אחות גרושתו דחליצה הוי כדין גרושה א"כ לפ"ז הכי פירושא דמתניתין המחזיר גרושתו פי' משנשאת כדפירש"י ז"ל והנושא חלוצתו הוא ג"כ לאחר שנשאת דאז הוי ממזר אליבא דר"ע א"כ אין הכרע כלל ממתניתין [והא דפריך הגמ' מקרובת חליצתו ולא פריך מחליצתו דרישא משום די"ל דהגמ' פריך אליבא דכולהו דאף לרשב"ל דס"ל דלאו דל"י הוא מדאורייתא אבל מקרובת חליצתו גם רשב"ל מודה דהוי דרבנן דאמר רשב"ל גופי' כאן שנה רבי אחות גרושה וכו'] אבל יש הכרע דדינא דלאו דלא יבנה אם היא מדאורייתא או מדרבנן היא מחלוקת בין ר"ע וחכמים דגרסינן דף נ"ב ע"ב אמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר"ע דאמר אין קדושין תופסין בח"ל אבל חכמים אומרים יש אחר חליצה כלום כו' כו' תניא נמי הכי אמ"ר אין הדברים הללו אמורים אלא לדברי ר"ע שהיה עושה חלוצה כערוה אבל חכמים אומרים יש אחר חליצה כלום ולכאורה קשה על הברייתא דגרסינין אלא לדברי ר"ע שהיה עושה חלוצה כערוה ולמה לא גרסינן כמו בכ"מ אלא לדברי ר"ע דאמר אין קדושין תופסין בח"ל אבל לדברי חכמים יש אחר חליצה כלום ולמה גרסינן בלשון לדברי ר"ע שהיה עושה חלוצה כערוה וע"כ הוא ר' עקיבא דמתניתין המחזיר גרושתו והנושא חלוצתו והנושא קרובת חלוצתו דס"ל לר"ע גבי נושא חלוצתו דהולד ממזר ע"כ דעושה חלוצה כערוה משמע אבל לרבנן לא עשו חלוצה כערוה ולאו משום דס"ל קדושין תופסין בח"ל א"כ ס"ל לדידהו נמי דחלוצה כערוה אך דקדושין תופסין ולמה קאמר לדברי ר"ע שהיה עושה חלוצה כערוה משמע דרק ר"ע ס"ל דהוי חלוצה כערוה אבל לרבנן לא הוי חלוצה כלל ערוה ולא משום דקדושין תופסין בח"ל אלא משום דס"ל דחלוצה לא הוי כערוה כלל דאם דס"ל דהוי ח"ל א"כ אף לרבנן נמי הוי חלוצה כערוה דח"ל דל"ל דערוה לא נקרא רק אם לא תפסי קדושין דהוא לר"ע אבל בזה דתפסי קדושין לא נקרא ערוה ז"א דפשיטא דאף ח"ל נקרא ערוה דיש עריות ופסולין אותן שפסולין לקהל נקראין פסולין פסולי קהל כגון ממזר ונתן כותי ועבד ויש שנקראים פסולי כהונה כגון אלמנה לכ"ג אבל פשיטא דח"ל כגון מחזיר גרושחו משנשאת אינה בכלל פסולין אלא בכלל עריות וראיה לזה דגרסינן במכילתין דף מ"ה מיתיבי כותי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר ר"ש בן יהודה אומר אין ממזר אלא ממי שאיסורן איסור ערוה וענוש כרת אלמא דאיסור ערוה וענוש כרת ב' דברים נינהו דל"ל דה"ק איסורן איסור ערוה דלא תפסי קדושין אעפ"י שאין כרת כגון לר"ע ז"א דא"כ ענוש כרת ל"ל הול"ל איסור ערוה לחוד אלא ע"כ משום דהם בכלל פסולין ולא בכלל עריות ואין ממזר אלא ממי שאיסורו משום ערוה ואעפ"י שהוא ערוה לא מהני עד שיהא ענוש כרת ג"כ אלמא דאעפ"י שאין ענוש כרת נמי בכלל ערוה היא ע"ז קאמר דלא מהני עד שיהא ענוש כרת ג"כ אלמא בפירוש דאע"פ שאין ענוש כרת נמי בכלל ערוה היא ומפורש גרסינן בירושלמי במס' גיטין פ"ט הל"ב אלא ערוה שיש בה הוי' עיי"ש הרי דנקראה ערוה אפילו בשיש בה הוי' וא"כ למה קאמר אין הדברים הללו אמורים אלא לדברי ר' עקיבא שהי' עושה חלוצה כערוה משמע דלרבנן לא הוי ערוה וכיון שכן מוכרח ע"כ דלרבנן לא הוי חלוצה שום ערוה והיינו דגרסינן בירושלמי הכא דר"ע עושה ממזר מחליצה הוא לאו דילפינן מהא דאר"ע אין קדושין תופסין בח"ל ז"א דמזה אין מוכרח דילמא ס"ל דליכא לאו בחלוצה כלל אלא מוכח כן מההיא מתניתין דדף מ"ד הנ"ל עיי"ש וכיון שכן דמוכרח דלרבנן לא הוי חלוצה שום ערוה ע"כ שפיר מסיק ר"ש סיפא אתאן לר"ע דאמר אין קדושין בח"ל דאי הוי משני התם דר"ע היא הא"מ דר"ע ל"ל כלל לאו דל"י ול"ל דחליצה כערוה והא דאין לה עליו כלום הוא משום דהוי כחייבי כריתות משום אשתו של חולץ דהוי גרושת אחיו אבל לחולץ גופי' מותרת דחלוצה לאו כערוה דמי וסבר לה כרבנן דס"ל כן והא דס"ל לר"ע במתניתין דנושא חלוצתו הוי הולד ממזר הוא לאחר שנשאת כנ"ל והא"מ דעל כרחך מוכרח כן מברייתא דאל"כ למה נקט עמד אחד מן האחין וקידשה אין לה עליו כלום ליתני החולץ ליבמתו וחזר וקדשה אין לה עליו כלום דהא ס"ל לר"ע דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין אלא ע"כ דליכא כלל לאו דל"י ודווקא באחד מן האחין אין לה עליו כלום משום דהיא חייבי כריתות. והא דתני במתניתין אין אחר חליצה כלום הי' מוקי כרבי דקדשה לשם יבמות עיי"ש והא"מ ע"כ דהברייתא הזאת פליגא על הברייתא דרבי ע"כ מסיק דר"ע דאמר אין קדושין תופסין בח"ל ומלתא דלא יבנה אין לה עליו כלום וממילא הוא הדין להחולץ גופי' והא דלא קתני החולץ ליבמתו וחזר וקדשה היא לרבותא קמ"ל דלא מיבעיא חולץ בוודאי אין לה עליו כלום משום לאו דלא יבנה אלא אפילו אחין דהא"מ דווקא חולץ קם בלא יבנה לא תפסי קידושין אבל האחין דלא קמו בלא יבנה מותרין לגמרי דליכא בהו חייבי כריתות משום מי איכא מידי כסברת ר"י ע"כ קמ"ל דאף האחין אסורין ולעולם איכא לאו דל"י וקמ"ל ר"ש דלא תימא דאף ר"ע ס"ל כרבנן דליכא לאו דלא יבנה ע"ז קמ"ל דלעולם משום לאו דל"י לחוד נמי אין לה עליו כלום והשתא מובן דאחין לרבותא נקט והשתא לרשב"ל ע"כ דלאו דלא יבנה הוא לאו גמור דל"ל אסמכתא ז"א דא"כ הי' חייב כרת ולמה ס"ל לחכמים דיש אחר חליצה כלום משא"כ לר"י דס"ל מי איכא מידי דליכא כרת דא"א בשום אופן א"כ שפיר לרבנן ליכא כלל לאו דלא יבנה ויש אחר חליצה כלום ורק ר"ע עושה חליצה כערוה ולא רבנן ולא קשה מסוגית הגמרא דדף נ"ג בשלמא לר"י דכולא ביתא בלאו קאי איצטריך לאשמועינן דאין קדושין תופסין בח"ל דה"ג הכ"מ ז"ל משום דהתם קאי מפור' אליבא דר"ע שהיה עושה חלוצה כערוה אבל לרבנן אין ה"נ דמותר לגמרי מדאורייתא ואין להקשות לדברינו דהברייתא דרב דאין הדברים הללו אמורים אלא לדברי ר"ע שהיה עושה חלוצה כערוה משמע מזה דלרבנן לא הוי חלוצה כערוה מהא דגרסינן לעיל דף מ"ה אלא אמר רב יוסף מאן הכל מודים רבי אע"ג דרבי אומר אין הדברים הללו אמורים אלא לדברי ר"ע שהיה עושה חלוצה כערוה ולי' לא ס"ל ובעבד וכותי מודה פי' דאע"ג דלי' לא ס"ל כר"ע דאין קדושין תופסין וס"ל דתופסין ולדברינו דס"ל לרבי דתופסין דאימא לא סבירא ליה כר"ע בזה דעושה חלוצה כערוה וס"ל דחליצה לאו כערוה משום דליכא לאו דל"י קושיא הזאת הקשה לי ידידי הרב הגדול ר' צבי אייזיק נ"י מוואלקאוויסק יצ"ו והשבתי לו דזה לא קשה מידי דפירוש הגמרא אינו כמו שהבין כ"ת נ"י דהכל מודין הוא רבי אע"ג דס"ל דקידושין תופסין בח"ל ואין ממזר מח"ל בנכרי ועבד מודה כיון דלא תפסי בהו קידושין כחייבי כריתות ז"א דא"כ למה ליה להביא הברייתא הא מפורש קסתים לן רבי הלכה כשמעון התימני א"ו דה"פ בפשיטות דקאי על הא דלעיל דפריך מיתיבי כותי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר רשב"י אומר אין ממזר אלא ממי שאיסורן איסור ערוה וענוש כרת וכדברינו לעיל דהנך פסולין גר עמוני ומואבי מצרי ואדומי כותי נתן חלל וממזר אין נקראים עריות אלא פסולין ונקראים פסולי קהל ויש אשר נקראים פסולי כהונה ולא נקראים עריות אלא פסולין ומדויק כן בלשון התנא בריש הבא על יבמתו וכן הבא על אחד מכל העריות האמורות בתורה או פסולין כגון אלמנה לכה"ג וכו' ממזרת ונתינה לישראל כו' לממזר ולנתן כו' אלמא דאלו לא נקראין עריות אלא פסולין ע"ז קאמר רשב"י דאין ממזר אלא ממי שאיסורן איסור ערוה אבל לא מפסולין אפילו באותן דלא תפסי קדושין כיון דלא הוי איסורן איסור ערוה ואין נקראים עריות אלא פסולין ואין ממזר אלא מי שאיסורו איסור ערוה ואפי' דהוי ערוה מ"מ לא מהני עד שיהא הערוה של כרת אבל ערוה לחוד אע"פ שהיא ערוה מ"מ כיון שאין בה כרת לא מהני דתרתי בעינן ערוה של כרת וא"כ קשה מזה על ר"י דקאמר הכל מודים בנכרי ועבד שהולד ממזר כיון דלא תפסי קידושין כחייבי כריתות דמי וס"ל דלא קפדינן דווקא על ערוה דז"א דמהכא משמע דאין ממזר אליבא דרבנן דפליגי על ר"ע אלא מאיסור ערוה וכרת ואי אפילו בפסולין דנכרי ועבד כיון דלא תפסי בה קדושין כחייבי כריתות דמי מ"מ ע"כ לא מהני עד שיהיו תרתי ערוה וכרת אבל כרת בלא ערוה לא הוי ממזר וערוה בלא כרת לא הוי ממזר ע"כ אפילו בנכרי ועבד דכיון דלא תפסי קדושין אפילו לדידך דקאמרת דבחייבי כריתות דמי מ"מ הא לא הוי ערוה ע"ז משני רב יוסף מאן הכל מודין רבי דאליבא דרבי קאמר ר"י אע"ג דרבי ג"כ ס"ל כרשב"י דקפדינן אליבא דרבנן דפליגי על ר"ע דס"ל דאין ממזר אלא מאיסור ערוה ומביא ראיה אע"ג דרבי אומר אין הדברים הללו אמורים אלא לדברי ר"ע שהיה עושה חלוצה כערוה משמע מזה דלרבנן מקפדינן דוקא על ערוה ע"ז קאמר דאין הדברים הללו אמורים אלא לדברי ר' עקיבא שהיה עושה חלוצה כערוה דלשיטתי' דר"ע מחלוצה הוי ממזר כערוה לרבנן ולי' לא ס"ל כר"ע אלמא אע"ג דרבי ס"ל ג"כ כרשב"י דקפדינן דווקא על ערוה מ"מ בנכרי ועבד מודי אע"ג דלא הוי ערוה אלא פסולי קהל מ"מ הוי הולד ממזר דכי אתא ר"ד כו' וז"ב ודוק. אחר כתבי זאת הראני חכם אחד פירש המשניות להרמב"ם ז"ל בפר"ג והרשב"א ז"ל מקשה עליו ולדברינו הפי' המשניות הנ"ל קילורין לעינים ודוק:
ניחא הוא אינו חייב על החלוצה שכבר נראה לפטור בה וחייב על הצרה שלא נראה לפטור בה כבר כתבתי דלשיטת הירושלמי דהצרה לאחר חליצה איגלאי למפרע דלא היתה זקוקה ליבום כלל ומוכרח מזה דעיקר ההיתר מאיסור א"א גבי יבמה הוא רק משום זיקת מצות יבום ולא אמרינן דב' ענינים הם דאיסור א"א נסתלק ממיתת אחיו כמו אחות אשה דלא אסורה אלא בחי' כמו כן אשת אח בלא בנים נמי אינה אסורה אלא בחייו וזיקת מצות יבום מצוה אחריתי היא ולא שייך זל"ז דנימא דנסתלק האיסור דא"א משום מצות זיקח יבומין ז"א אלא דשייך שפיר זל"ז דכל עיקר ההיתר דאיסור א"א הוא רק משום מצות זיקת יבומין וע"כ פריך ר"א מדיפתי לרבינא מכדי כל העריות איכא לאקשינהו לא"א וכו' מאי חזית ומתרץ לה רבינא משום לקולא ולחומרא כו' ולא מתרץ דשאני אשת אח משום דלא הוי ערוה כלל לאחר מיתת אחיו משא"כ בערוה דבתו וכדומה משום מצות יבום לא שרינן לאיסור ערוה משמע מזה דס"ל דהיתר מאיסור א"א היא רק מצות יבום ולכן הצרה שאיתגלי למפרע דלא היתה זקוקה ליבום ממילא לא הותר איסור דא"א אצלה והוא דלא כתירוצא דר' אבין לעיל כל דבר שהוא בא מחמת הגורם בטל הגורם בטל האיסור עיי"ש בדברינו דלדידי' ב' ענינים הן ומיתת אחיו מתירה את איסור דא"א וכתבנו שם דאפשר דרבינא דלא מתרץ לר"א מדיפתי כן משום דעדיפא משני ואילו מסוגיא הזאת משמע דענין אחד הוא אבל מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב משמת אחיו נסתלק איסור ערוה מעל כל נשיו משמע דס"ל כר' אבין דנקרא בטל הגורם ורבינא משני לר"א מדיפתי תירוץ דעדיף טפי והא דחייב על הצרה שלא נראה לפטור בה דלא הותרה רק בית אחד ולא ב' בתים ואיגלאי למפרע דהוא הבית הב' דלא הותרה מתחלה ודוק:
רבי ירמיה בעי הבא על הצרה מהו שיהא חייב עליה משום אשת אח פי' המפרשים ז"ל לא הבנתי ונראה לפענ"ד דה"פ עפ"מ דגרסינן במכילתין דף ג' מאי איריא דקתני פוטרות ליתני אוסרות וכו' כיון דבמקום מצוה היא דאסורה צרה ושלא במקום מצוה שריא משום הכי תני פוטרות עיי"ש בפרש"י ז"ל דעיקר האיסור דצרת ערוה היא רק משום דהערוה פוטרה מיבום והוי ממילא אשת אח ורק איסור דא"א עלה וקשה לי לכאורה דבאמת מנ"ל דצרת ערוה לא אסורה אלא משום אשת אח מנ"ל דלמא באמת אסורה ג"כ משום אחות אשה דגזה"כ אא"א לא תקח לצרור לא היא ולא צרתה במקום עלי' ואיכא עלה איסור דאחות אשה ג"כ כמו שאסר הכתוב לאחות אשתו ועשאה ערוה כן נמי עשאה הכתוב גם להצרה ערוה ואיכא עלה איסור צרת אחות אשתו והוי כמו ערוה גופה ומנ"ל דעל הצרה אינו אסור אלא באיסור אשת אח ואדרבה לכאורה מוכח דע"כ גם הצרה אסורה במקום מצוה באיסור אחות אשה כמו ערוה גופה דאל"כ אלא איסור אשת אח לחוד א"כ קשה מהא דגרסינן דף ח' ע"א א"ל ר"א מדיפתי לרבינא מכדי כל עריות איכא לאקושינהו לא"א ואיכא לאקושינהו לאחות אשה מאי חזית דאקשת לאחות אשה אקשינהו לאשת אח איבע"א לקולא כו' ואיבע"א הכא תרי איסורי והכא תרי איסורי ותרי מתרי ילפינן אבל הכא חדא איסורא ותרי מחדא לא ילפינן ע"כ ולכאורה קשה דא"כ תקשי אצרת צרה דהאיך ילפינן מאחות אשה מה אחות אשה צרת צרה אסורה דכתיב לצרור כן נמי כל עריות מנ"ל דהא אימא הצרה גופה כשנופלת מאחיו השני תהא מותרת אליבא דר"ש דלא דריש ויבמה עדיין יבומין הראשונים עלי' כשנופלת מאחיו השני בדף י"ט ע"ב א"כ כיון דהצרה גופה אין עלי' אלא איסור אשת אח לחוד א"כ מנ"ל דילפינן כל צרות עריות מאחות אשה נילף מאשת אח דהכא חדא איסורא והכא חדא איסורא דהא אשת את מותרת במקום יבם וה"נ הרי אין עליה אלא איסור דאשת אח לחוד ומה לן איסור דאשת אח מאח אחד אי מב' אתין עכל"פ אין עלי' אלא איסור אחד דא"א כמו אלמנה מראובן ושמעון דאין עלה אלא איסור לאו אחת במס' קידושין דף ע"ז עיי"ש וה"נ אין עלה אלא איסור אחד דאשת אח ולמה לא נילף מאשת אח דתתייבם ואי דמצינו דצרת אחות אשה אסורה כשנפלה מאחיו השני משום ערוה דאשח את מאחיו הראשון דלמא צרות אחות אשה אין צרות דשאר עריות לא דהא מצינו דאיסור אשת אח מותר במקום יבום ואימא צרות כל עריות ילפינן מאשת אח דמותר. והכא חדא איסורא והכא חדא איסורא ואימא רק הצרה דאחות אשה גזר רחמנא שלא תתייבם כשנפלה מאחיו השני משא"כ צרות כל עריות ואין לומר דלא הותרה א"א אלא כשנפלה מחמתו והזקוקה ליבום היא מחמתו אבל כשהיא אשת אח מאח אחר שאין הזיקה ליבום מחמתו אסור דז"א דא"כ מאי קפריך מאי חזית דאקשינהו לאחות אשה ליקשינהו לא"א דז"א דלא הותרה איסור ערוה דאשת אח אלא כשהזיקה מחמתו אבל איסור בתו שאין הזיקה מחמתו לא הותרה במקום יבום ואלא ע"כ דלא ס"ל הכי אלא אפילו שאר עריות דאין הזיקה מחמתן נמי ילמוד מערוה דא"א ורק משום דהכא ב' איסורין והכא חד איסור וא"כ לפ"ז כשהצרה נופלת מאחיו השני דאין עליו אלא איסור דאשת אח מאחיו הראשון א"כ הוי הכא חד איסורא והכא חד איסורא מאי חזית כו' ואפילו לפי מה דקי"ל כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבוא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה עליו עולמית ונמצא דיש עלה איסור דא"א מ"מ מה בכך הא גזר רחמנא דאיסור אשת אח בטל במקום יבום ול"ל הכא תרתי איסורי והכא חד איסורא דז"א דזה נמי חד איסור הוא דהא הדרכי נועם אינו עושה שיהא איסור דא"א ז"א אלא דכל עיקר דד"נ הוא שלא תזקק עוד ושלא תחזור זיקתה וממילא עומדת באיסור א"א מ"מ מה בכך יפקיע היבום מאחיו השני את האיסור דא"א מאחיו הראשון ואין זה סותר לד"נ ז"א דהא לא חזרה זיקתה באמת מאחיו הראשון ורק משום שני בא זיקה חדשה וכן קשה כשמתה אשתו אחר הנפילה דנאסרה עולמית היא רק אשת אח וא"כ כשנפלה מאחיו השני אמאי פטורה הערוה גופה הא לא הוי עליה אלא איסור אחד ואין לומר דבזה די תירוץ הראשון לקולא ולחומרא כו' ז"א דאימתי כששניהן שוין אבל הכא חדא איסורא והכי באחות אשה תרתי ולקמן דף ל' איתא בהדיא דפטורה בשנפלה מאחיו השני משום דאפילו מאחיו השני הוי א"א בלא בנים הוי ערוה דא"א בבנים מאחיו הראשון ואמאי נהי נמי דהוי ערוה מ"מ חד איסורא הוא ובחד איסורא אפילו ערוה גופה תתיבם והדרכי נועם אינו פעולה רק להפקיע הזיקה וכיון שנפקעה הזיקה אסורה באיסור א"א ממילא אבל קשה מאי איכפית לי דתבוא הזיקה של אחיו השני ותפקיע איסור דא"א מאחיו הראשון אבל ע"פ הירושלמי הזה מוכח דע"כ אין על הצרה אלא איסור דאשת אח לחוד במקום יבום ולא דאיכא עלה איסור ערוה דאחות אשה במקום יבום דנימא דרחמנא אקשי הצרה להערוה באיסור ערוה דאחות אשה במקום מצוה וה"פ בירושלמי ר' ירמיה בעי הבא על הצרה מהו שיהא חייב עלי' משום אשת אח לפענ"ד נראה דטעה המדפיס שהי' כתוב בראשי תבות משום א"א ופירוש של ר"ת אלו אחות אשה וסבר המדפיס שהכונה אשת אח ובאמת הוא אחות אשה וה"פ מהו שיהא חייב עלי' משום אחות אשה אם רק באשת אח לבד אסורה או גם באיסור אחות אשה משום דעשאה רחמנא להצרה כערוה במקום מצוה וכמו דבערוה חייב תרתי כדאיתא דף ל"ב עיי"ש ה"נ על הצרה וע"ז אמר לו ר' יוסי דז"א דאי הי' אפשר לצרה בלא אשת אח יאות שפיר הא דחייב תרתי אבל מכיון דאפשר לא"א בלא צרה ולא אפשר לצרה בלא אשת אח בעלמא כיון דבעלמא לא משכחת לה צרות ערוה בלא אשת אח ע"כ פשיטא דכל איסורא דצרה היא משום אשת אח ואי לא הי' אפשר לא"א בלא צרת ערוה וצרת ערוה בלא אשת אח רק בדאיכא אשת אח וצרות ערוה אז הי' אסורה שפיר י"ל מאי חזית דהוא משום איסור אשת אח לחוד שמא גם משום אחות אשה ג"כ אבל מכיון דאפשר לא"א בלא צרת ערוה וצרת ערוה אי אפשר בלא אשת אח ע"כ דכל איסור דצרה הוא משום אשת אח לחוד ומן הסברא דר' יוסי ס"ל ג"כ בבבלי דאין על הצרה כי אם איסור דא"א לחוד וע"כ מפרש טעם דפוטרת והא דקשה לן מתירוצא דרבינא דהכא תרי איסורי כו' כנ"ל יש לתרוצי משום דאליבא דרבנן לא קשה משום דפליגו על ר"ש וס"ל ויבמה עדיין יבומי הראשונים עליה אף כשנשאת לאחיו השני מ"מ דין יבום הראשון עליה וס"ל דמאח לאח אין שום הצלה וע"כ אסורה הצרה אף כשנפלה מאחיו השני משום דין יבום הראשון שעליה שאסורה משום צרת ערוה וערוה דאיכא עלה ב' איסורין אסרת צרתה ואי אליבא דר"ש דלא דריש עדיין יבומי הראשונים עלי' ג"כ ניחא דאזדא ר"ש לטעמיה דא"ל בדף ל"ב דאין חייב על הערוה גופה כשנשא מת ואח"כ נשא חי רק משום אשת אח ולא משום אחות אשה ואיסור אחות אשה מתלי תלי וכו' והלכך לא פקעי ואיסור אחות אשה אינו רק דעושה פעולתו דלא נפקע איסור דאשת אח לחוד והק' בתוס' ז"ל א"כ לר"ש משכח"ל דערוה דאשת אח פוטרת צרתה וי"ל כיון דהני מכח אחות אשה אסורה בכלל אחות אשה היא עיי"ש וא"כ לפ"ז לר"ש הא דלא ילפינן כל העריות מא"א וילפינן מאחות אשה והוא משום ב' איסורין אע"פ דבערוה גופה ליכא רק איסור אחד מ"מ חשוב ב' איסורין משום דכיון דאתי מכח אחות אשה וה"פ לא ילפינן תרי איסורי מחדא דבא"א לחוד שפיר מתיבמת אבל אי איסור דא"א בא מכח אחות אשה אלים איסורו אעפ"י שהוא איסור אחד מ"מ הרי בא מכח עוד איסור שני וא"כ ה"נ הרי צרות ערוה בא איסורא דא"א שלה משוה ערוה דאחות אשה וא"כ ממנפ"ש דאליבא דרבנן הוי ב' איסורין דהא דרשי ויבמה עדיין יבומי הראשונים עליה ואח השני לא מהני להפקיע איסור יבום שיש עליה מאח הראשון ולר"ש דלא דריש ויבמה הא ס"ל דלא בעינן ב' איסורין אלא כיון דאיסור א"א בא מכח איסור דאחות אשה נמי מהני וע"כ כיון דבא מצרת ערוה דאחות אשה דבמקום ערוה קיימי וגם במתה אשתו והזיקה שנופלת ממנה לעולם הוא ג"כ בא מאחות אשה אעפ"י דהשתא מתה אשתו ולא הוי ערוה מ"מ דמיא כאילו היתה חיה דהא בשעה שהיתה חיה אשתו לא היתה מתיבמת רק משום דאיסור א"א בא מכח אחות אשה ואעפ"י דהשתא לא הוי אחות אשתו מ"מ הא דהוי עליה איסור אשת אח על אחיו הראשון הוא בא מכח איסור אחות אשה: