[אות מא] **במשנה המלוה סלע.**הא דלא נקט ב' דינרים או סלעים בג' דומיא דסאתים בג' קמ"ל בזה דלא נימא דסלע בדינרי' הוי דרך מו"מ כיון דאינו נותן לו יותר מאותו מטבע ולא יהיה רבית דאורייתא כיון דזמנין מייקרי סלעים או זיילי דינרין וקאי ה' בסלע ואשמעינן מתני' כיון דשניהם מטבע הוי מקרי הלואה ואסור מדאורייתא ובמטבע זהב על של כסף דחד לגבי חבריה פירא הוי כדלעיל (ר"פ הזהב) באמת לא הוי ריבית דאורייתא. פ"י:

[אות מב] **תוי"ט ד"ה ויין. ונראה שר"ל דיש לו מעות עכשיו.**איני יורד לעומק דעת תוי"ט בזה דמה דאמרי' דאי יש לו יין מותר דקאי במש"פ מה צורך שיהיה להמוכר מעות דזהו שייך באין לו ויצא השער דאין פוסקי' במלוה בזה ס"ל לכמה פוסקים דביש למוכר מעות כיון דיצא השער ומצוי לקנות בזה כיון דיש למוכר מעות שיכול בקל לקנות בהם חטים הוי כיש לו. אבל הכא ביש לו מה שייכות ומה עדיפות יש בין יש למוכר מעות או לא (ועיין):

[אות מג] **בא"ד ומהם הרמב"ם.**אין זה מוכרח בכוונת רש"י דיש לומר דמיירי דפוסק בהנאת מחילת מלוה וכמו דצריך לומר בפשטו בדעת תוס' דנראה להדיא מדבריהם בסוגיא (דף ס"ב ד"ה אעפ"י) דהיתר דרבית תלוי באם הוי קנין לענין מש"פ. והרי תוספות ס"ל בפשיטות דאין קונין במלוה כמבואר בדבריהם במסכתין (דף מ"ו ע"ב) ד"ה יש דמים וכן בדבריהם לעיל (דף ט"ז ע"א) ד"ה האי שטרא. וא"כ הא דיש לו יין מותר ע"כ מיירי בהנאת מחילת מלוה (אלא דקשה קצת דמאי פרכינן מברייתא דהיה נושה כו' דלמא הברייתא מיירי בפסק בגוף החוב ולא בהנאת מחילת מלוה) ולומר דס"ל לתוס' דאף דאין קונין במלוה מ"מ הוי קנין לענין מש"פ יקשה מדברי תוס' בשמעתין ד"ה הרי שנושה כו' תימא דהלא מעות קונות הכא וכו' ומה הקשו דלמא מיירי בלא אמר בהנאת מחילת מלוה דלא הוי קנין כלל וההיא דיש דמים כחליפים הא ס"ל לתוס' שם באמת דמיירי בהנאת מחילת מלוה. אע"כ דס"ל דבזה לא פליג ר' אושעיא דס"ל דבמלוה ליכא קנין כלל אפילו לענין מש"פ והוי כרבית. ובעיקר הך קושית תוס' מההיא דיש דמים לא הבנתי דהתם מקרי לא שכיח כיון דחוב בא מכח מכר שמכר לו הפרה ל"ש לקנות בו אבל בחוב דעלמא לא עדיף מממון בעין ולא מצינו דמקרי ל"ש וכ"כ הרמב"ם (פ"ה מהלכות מכירה) להדיא וכן כתבו כל הפוסקים ולא מצינו מי שיביא דעת תוס' בדרך חולקים דבחוב דעלמא קונה אפי' מדרבנן דהוי ל"ש. וצע"ג: ודרך גררא נתקשיתי בלשון הרמב"ם בזה (פ"ה מה"מ ה"ד) ואחר שנתחייב שמעון היה לו יין או בהמה או עבד וכו'. ולשון או עבד קשה לי הא עבדים בלא"ה קונה בכסף אפי' מדרבנן כדקתני במתני' פ"ק דקדושין ע"כ נקנה בכסף ובשטר ובחזקה וכ"כ הרמב"ם (רפ"ב מהלכות מכירה). וצ"ע:

[אות מד] **במשנה ולא ישכור.**וכתב רש"י ולא דמי למשכונא של כרם דהתם זמנין דלא שקיל בה מידי ואפ"ה מנכי ליה והו"ל קונה פירות בנכייתא על ספק. אבל כאן זה נהנה תמיד ואין כאן ספק נמצא שוכרה בפחות עכ"ל. ובתוס' הקשו דגבי בית ג"כ זמנין דאינו נוטל מידי או נופל או נשרף. ולזה חילקו בדרך אחר דמשכנתא בנכייתא דמותר דהלוה לו ע"ז ומשכן לו הוי כאילו בידו בתורת מקח. אבל הכא דלא הלוה לו ע"ז. וקשה לי על קושייתם דהא בנפל הבית לא יפסיד כלום. דהא בנפל הבית אין לו אלא שכרו עד שנפל. כמו בשכר חמור ומת בחצי הדרך דנותן לו רק שכרו של חצי הדרך. וא"כ אם הנכייתא זוז אחד אם יפול הבית באמצע השנה יהיה הנכייתא רק חצי זהב ולא יהיה לעולם הפסד. ואי דפסיקא להו בענין הנכייתא המכוון מסתמא דאף אם יפול מנכה לו כל שיעור הנכייתא ואין דינו כשוכר בית דסתמא דנכייתא הוא בין יפול בין לא יפול. א"כ ממילא ניחא תירוצו דרש"י דבנכיית' באמת שרי גם בבית דזמנין דלא שקיל בה מידי ואפ"ה ינכה לו. אבל לא ישכור ממנו בפחות דשכירות ליכא פסידא לעולם דאם יפול הבית אינו נותן לו רק השכר עד שיפול. ויהי' הקושיא רק על לשון רש"י דנקט דנכיית' בבית אסור אבל לא על יסוד תירוצא דרש"י. וגם מהיכן פסיקא דסתמא דנכייתא אינו כשאר שכירות ודעתו בין יפול הבית בין לא יפול. וצ"ע:

[אות מה] **ברע"ב ד"ה הרי היא שלו. דלא אסמכתא היא.**כך מבואר בסוגיא דבתחלה מתרצינן דאתיא כר"י דאסמכתא קניא ואח"כ אמרי' ואבע"א דא"ל קני מעכשיו. מבואר דאי לא משום אסמכתא לא היה צריך למעכשיו. והא דלא הוי רבית היכי דהשדה שוה יותר. היינו כיון דאינו מתרבה בשביל המתנת מעות דהא אילו פרע לו רגע א' מקודם לא היה מקבל כלום. וברגע א' בעבור קצר הזמן הוא מתחייב הרבה הוי רק ענין קנס ולא רבית וכ"כ בשיטה מקובצת בשם הריטב"א ולמד מזה דמי שלוה מחבירו ק' וקנס עצמו שאם לא יפרעהו לזמן שישלם לו כפליים דמותר דהוי קנס בעלמא עיי"ש. ואולם מדברי תוס' בפרקין (דס"ה ע"ב ד"ה לא תמכרם וכו') וא"ת ואמאי אסרינן הכא והתנן לקמן הלוהו על שדהו וכו'. ולפי סברת הריטב"א אין התחלה לקושיא זו דהתם הוי קנס בעלמא דהא אינו על ההמתנת מעות. אבל הכא בשביל שמלוה לו זוכה בזכות זה דכשרוצה למכור צריך למכרו לו. וכן מצאתי בריב"ש (סי' של"ה) דכתב כן בפשיטות לחלק בין ההיא לכשתמכר לא תמכרם אלא לי בדמים הללו ובין ההיא דמתני' דהכא דהלוהו על שדהו עיי"ש. אח"כ ראיתי בשיטה מקובצת לעיל בההיא דלא תמכרם אלא לי בדמים הללו דהקשו ג"כ קושית תוס' הנ"ל ותמוה לי מאוד הא להריטב"א לשיטתו אין התחלה לקושיא זו. וצ"ע:

[אות מו] **תוי"ט ד"ה מדעת. אדעתא דישראל קא גמר ויהיב.**ונחמיר מדרבנן לאסור כ"כ רש"י. והיינו אף דאין שליחות לעו"ג ומה בכך דאדעתא דישראל יהיב. מ"מ לחומרא אמרי' דיש שליחות לעו"ג. ולשיטת תוס' שהביא התוי"ט בדיבור הסמוך דסיפא אבל לא מדעת ישראל מיירי ג"כ בנתן ונטל ביד. דלמסקנא ל"א דיש שליחות לעו"ג לחומרא. צ"ל דלענין זה בנטל ונתן ביד ל"צ לדין שליחות דכיון דמ"מ מעותיו של ישראל זה באים לישראל אחר מה בכך שהוא באמצעות הושטת העו"ג מזה לזה לא יהיה אלא כמעשה קוף בעלמא מ"מ הוי רבית דמעותיו של ישראל בידו ברבית (וס"ד לאסור קמ"ל):

[אות מז] **שם ד"ה אבל. ולרש"י ור"ח.**והא דלא אסור בלא"ה מדאורייתא דהא הישראל זוכה בשביל ישראל במלוה והוי ישראל שני שלוחו של ישראל ראשון. כתבו תוספות דנהי דאם העו"ג היה מפקיר מעותיו יכול לזכות לחבירו השתא דאין העו"ג מפקירן אלא דבא לזכות מעותיו למלוה ע"י ישראל זה ללוה מקרי ישראל זה הלוה שלוחו של עו"ג לזכות במעותיו לישראל ואין שליחות לעו"ג:

[אות מח] **במשנה ופוסק עמו כשער הגבוה.**בתוס' בפרקין דס"ד ב' ד"ה האי הקשו על מה דאמר רב שרביא לאביי האי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא דיקשה ליה ממתני' דהכא דיצא השער פוסקי' דאין הלוקח מפסיד כלום ותירצו כיון דאין הפירות מבוררים ללוקח אין ניכר שהוא קרוב לשכר ורחוק להפסד. ובמהרש"א שם דתוס' הו"מ להקשות ביותר אף לפי תירוצא דאביי שם כיון דמקבל עליו זולא קרוב לזה ולזה הוא. דמ"מ יקשה ממתני' דמותר לפסוק כשער הגבוה שאינו מקבל זולא עיי"ש. ולדידי קשה דאיך יתורץ זה בתירוצא דתוס' דאין מבוררים ללוקח. דזה שייך לענין הפסדת אונסים שריפה וכדומה דאינו ניכר. דהלוקח אינו מקבל הפסד דלא ניכר שחטים שלו נשרפו דהא אין מבוררים ללוקח. אבל מ"מ הא ההפסד דזולא דכל החטים הוזלו ל"ש כן וא"כ ליתסר מטעם קרוב לשכר דיוקרא ורחוק להפסד דזולא וצ"ע (ועיין):

[אות מט] **הרע"ב ד"ה עוברים. ועדים עוברים על ל"ת.**בתוס' בב"ק (ד"ל ע"ב ד"ה וחכ"א) הוכיחו דאף באינו כלול הרבית עם הקרן אלא מפורש הרבית בשטר דלעולם לא יבוא לגבות הרבית בשטר זה מ"מ עוברים העדים משום לא תשימון מדאמרינן שם דמשעת כתיבה עביד ליה שומא. ובדיבור שאח"כ שם אההיא דאמרינן משעת כתיבה ע"ל שומא כתב תימא לר"י מה שומא יש כאן. ומה מזקת עדותן והלא לא יגבו הב"ד הרבית ע"י שטר עיי"ש. ולא ידעתי מה התמיה כך הא תוס' כתבו שם (ד"ה שטר) דהלואה ברבית אף בלא שטר יש עבירה דלא תשימון אף ע"ג דאמרי' משעת כתיבה כו' מ"מ בלא שטר נמי איכא איסורא בהלואה. וא"כ י"ל דמשעת כתיבה לאו דווקא דמיד הוי ל"ת. ובאמת י"ל שהעדים אין עוברים כלל במפורש שעדותן אין מזקת כלום כיון דהב"ד לא יגבו בזה. ומתני' מיירי באמת רק בכלול הרבית עם הקרן:

[אות נ] **תוי"ט ד"ה לא תתן. את כספך.**הך לא תתן דמתני' כולל ב' לאוין דעובר על נשך ועל תרבית כדאיתא בריש פרקין: