[אות ח] **תי"ט סד"ה אמר אמרה פרה. ויאמר עשו בלבו רש"י.**עיין בע"ז (דף י"ז תוס' ד"ה עד שאנו כו'):

[אות ט] **בהרע"ב ד"ה בש"א כו'. דאזלי לטעמייהו.**דליכא למימר דמיירי באומר נזיר מיין דא"כ היאך אמר ר"י אף כשאמרו ב"ש וכו' אלא ע"כ דמיירי באומר ממנה ואשמעינן ג"כ הפלוגתא באומר ממנה אם הוי נזיר (עי' תוספות) וצריכי כל הני גרוגרות ובשרה ודלת כמ"ש התי"ט:

[אות י] **שם בהרע"ב ד"ה וב"ה אומרים. לדבריהם דב"ש.**דליכא למימר דבאמת טעמיה דב"ה רק דלטעמיה אזלי דמבשרה לא הוי נזיר דא"כ הא דנקט מתני' דהכא בענין תנאי אם עמדה טעמא דב"ש אתי לאשמעי' אלא ע"כ דגם לענין התנאי נחלקו ואף דלב"ה בלא"ה לא הוי נזיר מ"מ נ"מ לב"ה באומר התנאי הזה בנזירות מיין. תוס'. ולא זכיתי להבין הא ביסוד זה ליכא פלוגתא דאם לא העמידה ועמדה מאיליה לפ"מ דקיימין עתה בקושית תוס' גם לב"ה נתקיים התנאי שלא העמידה ואם אומר הריני נזיר מיין הוא נזיר וא"כ האי חידושא הוי חידוש להלכתא דמדב"ש נשמע לב"ה בפירוש נזיר מיין ולא שייך בזה טעמא דב"ש אתי לאשמעי' וצ"ע. ובעיקר קושית תוס' היה נראה עפ"י הצעת דבריהם מקודם (ד"ה מי קתני) דל"ש להגיה אלא דוקא היכא דמוכח כן מכח עיקר הפלוגתא וא"כ אם היה עיקר רק לענין מבשרה לא היה שייך להגיה לא (וזה מוכרח להגיה דא"כ לתני סתם אלא ע"כ מוכח מעיקר הפלוגתא. ועי' בתוספות באותו דיבור לעיל וא"ת והשתא):

[אות יא] **במשנה ושמע וכו' ועלי לגלח נזיר.**דאילו לא אמר רק ואני לחוד אמרי' דפלגיה דדבורי' קיבל עלי' וקאי אריש דבריו של זה שמקבל עליו להיות נזיר ולא לגלח (גמרא):

[אות יב] **במשנה ואני עלי לגלח כו'.**הכא גם בואני לחוד הכי הוא דהא לית כאן רק דבר א' אלא איידי דנקט במתני' הקודם ועלי נקט נמי הכא, גמרא:

[אות יג] **הרע"ב ד"ה ונולד. ולא נקבה כו'.**ובמ"ל מסתפק באומר לכשיהיה לי בן או בת וילדה טומטום מאי עיי"ש:

[אות יד] **תי"ט ד"ה הריני כו'. תוס'.**הב"י בתשובה בדיני כתובה (סי' א') כ' דמה"ט הוא דאמרי' הכי דבן דוקא קאמר ולא בת אבל בעלמא אמרי' דבת בכלל בן הוא וכההיא דמתני' (פ"ד מ"ח) דגיטין נישאת לאחר והיה לה בנים. וההיא דאמרינן פ' מי שמת גבי נכסיי לבניי דאין הברתא בכלל. היינו דבת במקום בן לא הוי בכלל בני עיי"ש:

[אות טו] **במשנה הפילה אשתו כו'.**הכי פליגי נמי פ"ה מ"ה דמסכתין (במשניות הוא משנה ו'):

[אות טז] **במשנה חזרה וילדה.**כ' תוס' מהריון אחר. לא הבנתי דמה בעו בזה. והא מה דמיבעיא לן בסוגיין אמר הריני נזיר כשיהי' לי בן והפילה וכו' ופי' בתוס' דהוי הוכחה גדולה מדהאי בר קיימא גם זה ב"ק היינו בחזרה וילדה בו ביום שאילו למחר וליומא אחרא בודאי ליכא הוכח' דלמא הך דלמחר הוא יום של כילוי דהריון והנולד היום חסר יום אחד מזה. וכ"כ בשיטה מקובצת וא"כ אם מוקמית מתני' דחזרה וילדה מהריון אחר ממילא הוא אחר זמן הרבה ובכה"ג דהלידות לא היה ביום א' אף מאותו הריון ליכא הוכחה דאידך ג"כ ב"ק. וצ"ע. ובלא"ה איני מבין דברי תוספת הנ"ל דהא י"ל דמיירי אף מאותו הריון וחזרה וילדה בו ביום והא דלר"ש צריך לחזור ולהתנות היינו אף לפי הצד דנקטי' זה להוכחה דג"ז ב"ק מ"מ לא הוי הוכחה ובירור גמור דהרי אינו לוקה על גיזה ועבודה כמ"ש תוס' מדלא נקט האיבעיא (לר"ש) ולמלקות (ולענ"ד בלא"ה יש ראיה מדנקט איבעיא בקרבן ולר"י דוקא הא גם לר"ש מיבעי' אם צריך לחזור ולהתנות אע"כ בין כך ובין כך צריך להתנות דליכא הוכחה גמורה). וא"כ שפיר מצי מיירי מתני' בהריון א' ובו ביום. ועיין. ובסוגי' ק' לי דאמאי נקט האיבעי' לענין קרבן ולגיזתו ולעבודה ולר"י הא לר"י האיבעיא אם הוי הוכחה גדולה נוהג נזירות בשביל הנפל ואי דבלא"ה צריך לנהוג מכח הלידה השנייה הא נ"מ באם הלידה שניי' היא בת והנפל זכר וצ"ע. (אפשר לומר שזה משמע ממתני' דאינו נוהג נזירות לר"י אפי' כו' לכן האיבעיא אינו אלא על קדושת הקרבן):

[אות יז] **במשנה ומונה את של בנו.**ואם נטמא בתוך של בן סותר גם מה שכבר מנה את שלו. ואם אחר שמנה של בנו ובתוך ימי תשלומי' את שלו נטמא אינו סותר את של בנו כיון דכבר נסתלק לגמרי נזירות בנו. ולדעת הרמב"ם אינו סותר ג"כ מה שמנה את שלו קודם לשל בנו ואינו סותר אלא מה שמונה אחר של בנו. ודעת הראב"ד דסותר לכל הנזירות שלו:

[אות יח] **תי"ט ד"ה מניח. אחר נזירות דבנו ל' יום.**ק' לי דהא בכה"ג אינו מגלח רק פעם (אחת) אחר שישלים נזירות דידיה ועולה לדידיה ולדבנו כיון דדבנו נבלע בתוך שלו כדאיתא במתני' שאח"ז (והיינו לפי דברי התוס') ואפשר לדחוק דכוונתו באמר בתחלת קבלת נזירות שלא יהיו נבלעים לעלות לזה ולזה. (וכן אנו מוכרחים לפרש בתוס' ד"ה לאחר במה שאמרו דליכא ל' יום מנזירות עיי"ש):

[אות יט] **תי"ט ד"ה לאחר. כ"כ התוס'.**והם מפרשי' למתני' דברישא לא הפסיד כלום היינו כיון דנזירות בנו ל' יום מובלעים תוך הק' יום עולי' לכאן ולכאן לנזירות בנו ולנזירות דנפשיה (ותגלחת אחד על שניהם) ודוקא בהקדים לומר נזירות בנו דמיד בשנולד הבן צריך להתחיל נזירות הבן מש"ה עולים לשניהם. אבל באומר הריני נזיר ק' יום ונזיר לכשיהיה לי בן בזה לא חל עליו נזירות בנו עד שמשלים תחלה את שלו. ובסיפא דמתני' בנולד הבן ביום ע"א דבזה כיון דאותו היום התחיל לנזירות דנפשי' אינו עולה לנזירות בנו. ומתחיל לנזירות ביום ע"ב ונמצא נמשך נזירות בנו יום א' יותר מנזירות דנפשי'. מש"ה אינם עולים לשניהם. ומונה נזירות בנו מיום ע"ב ואחר ל' מונה ומשלים נזירות הק' ואח"כ מגלח ומביא ב' קרבנות דנזירות. וה"נ הדין בנזירות סתם שאמר הריני נזיר ונזיר לכשיהי' לי בן והתחיל למנות את שלו ובו ביום נולד הבן הל' יום עולים לשניהם כיון דזמנם שוה. ובכה"ג מתחיל נזירות בנו מיד בו ביום כיון דאותו היום הוי התחלה לשניהם (ולא דמי ליום ע"א. (סברת תוס' דט"ו ד"ה אמר)) ואם נולד הבן ביום שני אינו עולה לשניהם ומונה של בנו ואח"כ משלים את שלו עיי"ש: והרמב"םמפרש פירוש אחר דלא אמרי' כלל דנבלע אלא דבנולד הבן אחר ע' דלא נשאר לשיעור השלמה דהראשון לסיום לזמן גידול שער מפסיד כגון דנולד הבן בפ' יום דמפסיק ומונה של בנו ומגלח לאחר תשלום נזירות בנו והי' לו למנות כ' יום להשלים להמאה ומ"מ צריך למנות ל' לצורך גידול שער לתגלחת טהרה ומפסיד יו"ד יום אבל נולד קודם שבעים דממילא ההשלמה זמן גידול שער לא הפסיד כלום עיי"ש (וכן פי' הר"ב). ותמוה לי דהא מסקי' בסוגיא דיום ע"א הפסיד ובזה יקשה לו יהא דמנין הבן מתחיל ביום ע"ב דיום ע"א אינו עולה לכאן ולכאן הא מ"מ גילוח הבן ביום ק"ב לקבלת נזירותו שהוא יום ל"א לבן ויהיו תשלום גידל שער ביום קל"א שהוא יום ל' מיום שגילח נזירות הבן וא"כ בכולל מנה (לנזירות) קל"א עם יום הגילוח וזה ג"כ בנולד הבן תוך ע' דהא צריך להפסיק לנזירות בנו ל' ואח"כ להשלים נזירות עצמו וביום ק"א לנזירות עצמו יגלח דהיינו יום קל"א (לנזירות דהוא קל"ב לקבלת נזירתו. כי יום הלידה אין עולה לא לכאן ולא לכאן כן נלע"ד בכוונת רבינו וכן מוכח באמת כיון שאינו עולה לבן שהוא הקודם בקבלה כ"ש לעצמו שאינו עולה. אך אפשר שהרמב"ם סובר שעולה לעצמו מחמת שהתחיל למנות. כעין סברת התוס'):