[אות קעא] **ברע"ב ד"ה ובלבד וכו'. לזמן מרובה משמע וקי"ל.**אבל בשאלה יכול לתובעו כל עת שירצה ואע"ג דהכא בכדי יין דלא הדרא בעינא ולא שייך בזה ענין השאלה אלא לשון הלואה הכי קא"ל הריני מחזיר לך כל זמן שתרצה כמו שאל' אבל באומר הלויני ע"מ שאחזיר לך כל זמן שתרצה אסור. הרשב"א בחידושיו:

[אות קעב] **בתוי"ט ד"ה וכן האשה. ומש"ה נמי בגמ' כי דייק.**לענ"ד מלבד שהוא דחוק הא מ"מ הו"מ למפרך מרישא דמתני' דבב"מ אבל אומר הלויני עד שיבא בני וב"ה אוסר א"כ הוי מצי למפרך על רישא דמתני' דהכא גבי כדי יין מרישא דמתני' דבב"מ, וביותר דהא ע"כ פירכת הש"ס מכח הרישא דהא מהך בבא דלא תלוה כד ליכא קושיא דדלמא ב"ה מודה דביש לו שרי כמו לדידן בפירש סאה בסאה. אע"כ דסמיך ארישא דקתני וב"ה אוסר דלא מהני יש לו וא"כ יקשה כנ"ל: ולזהנלע"ד לפי מ"ש בחי' הרשב"א בשם הרמב"ן שהקשה בדברי ב"ה דלא תלוה הא בשעת הלואה לאו מידי עביד ולא הול"ל רק אשה שהלותה ככר והוקר נותנת לה דמים ותירץ דמתוך שהוא דבר מועט חוששים שאע"פ שהוקרו תתן לה הככר דאומרת שמא תוחזק בשכונתה לצרת עין. א"כ זהו רק בככר דהוא דבר מועט אבל בשאר מילי אסור רק סאה בסאה. אבל להלוות סתם סאה מותר דאם יתייקר תתן לו דמים וא"כ ממילא ברישא כדי יין ליכא קושיא דלא פירש כדי יין בכדי יין. מש"ה פריך רק אסיפא דאשה מחברתה ככרות. וכן למה שתירץ הרשב"א לנפשי' שם קושית הרמב"ן הנ"ל הוא דוקא בככר והוא נכון מאד בעזה"י:

[אות קעג] **במשנה ולהביא פירות.**היינו מן המחובר אבל מחוץ לתחום או דרך רה"ר שרי להחשיך כיון דאפשר לעשותו בשבת אם היה מחיצות. הכי מסקי' בסוגיא. וצ"ע על הר"ב שסתם בזה:

[אות קעד] **שם ברע"ב ד"ה ולא יאמר כו'. אבל אומר לו הנרא' שתעמוד עמי לערב.**בתוס' כתבו דה"ה דשרי לומר לעובד כוכבים כן. ובהג"א (פ"א דע"ז) כתב לאסור. ונראה לי כדעת הג"א דהא ר"א אקשי לר"פ הא אמירה לעובד כוכבים שבות. והיינו כבר תני לה במתני' דלעיל דא"א לו כבה. רש"י. וכיון שכן קשה לי למה אוקי ר"א בחבר ישראל ולדיוקא. והרי זהו דחוק מאד דגוף הדין דלא יאמר לחבירו ישראל אין לו מציאות בדין דהא אף אם היה רשאי לומר הא מ"מ חבירו ישראל אינו יכול לשכור ונקטו רק משום הדיוק והו"ל לר"א יותר לומר כדר"פ בחבירו עובד כוכבים דיש לו שייכות לעצם הדין. אלא דמשנה שא"צ היא דכבר תני לה וע"ז י"ל שפיר דתני לה משום דיוקא דאומר לו הנראה כו' אע"כ כדעת הג"א דלעובד כוכבים באמת אסור:

[אות קעה] **שם בתוי"ט ד"ה ולא יאמר וכו'. ומ"ש חבירו כדאיתא בגמ'**בסוגיא מקשה מ"ש הוא ומ"ש חבירו אר"פ חבר עובד כוכבים מתקיף לה ר"א אמירה לעובד כוכבים שבות. וכבר סתמה ר' למתני' נכרי שבא לכבות א"א לו כבה. רש"י. וקשה לי הא מהך מתני' דעובד כוכבים שבא לכבות שמעינן רק דאמירה לעובד כוכבים אסור במלאכה דאורייתא ואשמעה לן מתני' דהכא דאף במלאכה דרבנן דהא שכירות עצמו מדרבנן והוי שבות דשבות דמ"מ אסור. וי"ל דמשמע ליה דמתני' דלעיל ככו"ע אתי ואף ר' שמעון דס' דאינו חייב בכבוי משום דהוי משאצ"ל מודה בה הרי אף דכבוי עצמה הוי שבות מ"מ אסור לומר לעובד כוכבים. אבל אין לתרץ דהכי קא קשיא ליה דלתני מתני' דהכא ולמה ליה למתני מתני' דלעיל דהא שם החידוש דאף במקום פסידא אסור גם דדוקא לומר כבה אסור אבל א"צ למחות לומר אל תכבה אך בתוס' (דף קכ"א ע"א) ד"ה ש"מ וכו' צ"ל דמוקי מתני' כר"י. הרי דהיה ס"ד לאוקמי מתני' כר"י דוקא. ותו קשה לי למ"ש הר"ן בפ' חביות דשבות דשבות מותר במקום פסידא. והא דא"א לכבות אף לר"ש דמשאצ"ל פטור היינו דמ"מ כיון דכבוי הוי מלאכה אם עושים לגופו לא חילקו בין עושה לגופו או לא עיי"ש א"כ הרי לקושטא דמלתא אמירה לכבות חמור מאמירה לעשות שבות דעלמא. א"כ ממתני' דכבוי לא שמעינן דיהא אסור האמירה לעובד כוכבים לשכור פועלים וצ"ע. גם קשה לי אמאי נקט רש"י דכבר סתם ר' במתני' דעובד כוכבים שבא לכבות ולא נקט מתני' שלפני זה בפרק קמא דאין נותנים עורות לעבדן כו' ובכולן ב"ה מתירים עם השמש. הרי דבשבת לכ"ע אסור. ולפמ"ש היה ניחא דמשם ליכא קושיא די"ל משום דהוא מלאכה דאורייתא. וצ"ע:

[אות קעו] **ארון ותכריכין.**היינו ג"כ למיגזא ליה גלימא דבכה"ג דוקא למת שרי אבל לאחר אסור דאלו להביא מחוץ לתחום או דרך רה"ר גם לאחר שרי כמש"ל. גמרא:

[אות קעז] **בתוי"ט ד"ה עשו לו ארון. ולרש"י טעמא.**למאי דמסיק רש"י דעיקר הגירסא ת"כ דשמואל ומספק לא בעי' כדי שיעשו ל"צ לאוקמי בעומד באסרטיא וע"כ הך אוקימתא קאי לרב וכמ"ש המהרש"א אף דמהרש"א כ' רק דלתוס' דבחלילין אסור רק כ"ש ומוכח דשמואל דמיקל מספק היינו אף לענין כ"ש א"כ ע"כ פירכת הש"ס גבי קבר דלבעי כ"ש היינו דרב אבל באמת דברי מהרש"א תמוהים דאף לרש"י דלא יספוד בהן לעולם מ"מ א"א לומר דלשמואל מקילים בספק רק לענין איסור עולם אבל מ"מ צריך כד"ש דאיך אמרי' בסוגיא ת"כ דרב ומייתי ממרחץ והא לענין כ"ש גם שמואל מודה דמחמרי' מספק וכן להגיה ת"כ דשמואל דהיינו מדר"י דאם יש רשות דמ"מ הוי ספק. הרי דמספק לא בעינן כ"ש. וכ"כ רש"י להדיא דלשמואל סופדין בהן למ"ש מיד. וברור. ואולם קשה לי כיון דגם לרש"י פירכת הש"ס רק לרב א"כ אמאי פריך דלצטריך כד"ש ולא פריך דליתסר לעולם כמו בחלילים דאסור מספק לעולם וצ"ע:

[אות קעח] **על החול.**ומה דמשמע לעיל במתני' (רפ"ד) דחול מחמם תירץ הר"ן שם דטבע חול להוסיף איכות על איכותו אם קר מקרר ואם חם מחמם ועי' בתוי"ט (ריש פ"ב דב"ב) ד"ה ואת הסלעים: