חד גיסא ניגרא וחד גיסא נהרא—One side is a canal and one side is a river

OVERVIEW The גמרא states if there is a canal on one side of the property and a river on the other side of the property, the rule is that we divide it among the two brothers בקרנא זול. There is a dispute between רש"י¹ and the ר"ח how to interpret this גמרא.

פירש רבינו חננאל שדה אשר מזרחה וצפונה נהרא ומערבה ודרומה מושך ניגרא – The ר"ח explained this to mean a field where (for instance) the river flows from the east to the north (diagonally) and the canal flows west to south (diagonally) – חולקין אותה בקרנא זול² – We divide this field בקרנא זול – פירוש חולקין אותה באלכסון מקרן מזרחית צפונית לקרן מערבית דרומית – Meaning we divide it diagonally from the north east corner to the southwest corner – ויהיה לכל אחד צד אחד ניגרא וחד צד נהרא³ – So that each one will have on his property on one side a canal and on the other side a river. תוספות responds to an anticipated difficulty:⁴

And wherever the river and the canal flows is called חד גיסא even if it is more than one side.⁵

SUMMARY The river and the canal bisect the property diagonally (from east to north and from west to south) and the field is divided diagonally (from northeast to southwest).

THINKING IT OVER

1. Why does the ר"ח not accept פירש"י?⁶
2. Do רש"י and the ר"ח argue לדינא?⁷

footnotes: ¹ רש"י interprets the גמרא to mean that there was (for instance) a river on the eastern boundary of the property and an irrigation canal on the northern side of the property. And we divide the field into eight triangular parcels (two parcels bordering the river and two bordering the canal). See the illustration in רש"י. ² קרנא זול seems to be a triangle, for both according to פרש"י and פר"ח the divided parcels are triangular. ³ The one who receives southeast parcel will have the river on the east and the canal on the south; while the one who receives the northwest parcel will have the river on the north and the canal on the west. See the illustration in our תוספות. ⁴ The גמרא states that the river was on one side and the canal on the other (which fits well according to פירש"י); however according to the ר"ח both the river and the canal are each on two sides. See footnote # 6. ⁵ Even though the river flows from the east side to the north side of the property and the גמרא states אחד גיסא, nevertheless it (does not mean literally on one side of the field but rather it) is appropriate to say that the river is on one (northeast) side and the canal is on the other (southwest) side. See פי' ר"ח ובית מדרשו. ⁶ See footnote # 4 as to the difficulty with פירוש ר"ח. See חי' הריטב"א. ⁷ See נח"מ.

אית דינא דגוד או אגוד¹—There is the rule of גוד או אגוד

OVERVIEW The גמרא cites a dispute in a case where there are two partners in a item which cannot be divided (a חצר שאין בה דין חלוקה, etc.) can one partner force the dissolution of the partnership by invoking the principle גוד או אגוד or not. תוספות discusses whether there is a limitation to the rule גוד או אגוד.

נראה לרבינו יצחק דאפילו בדמים יקרים הרבה יותר משוייו יכול לומר לו או גוד או אגוד² – It is the view of the ר"י that the תובע can say to the נתבע either גוד או אגוד, even if the quoted price is much more than the value of the item. תוספות cites a dissenting opinion:** ואין נראה לרבינו יצחק בן אברהם דאם כן יוכל לסלק אחד את חבירו על ידי עילוי דמים³ –** However the ריצב"א disagrees, for if this were indeed so that the תובע can quote whatever price he chooses no matter how high above the market value, then one will be able– by raising the price - to remove his friend – בחצר⁴ שאין בה דין חלוקה: from [an item] (a חצר) which cannot be legally divided (forcibly).

SUMMARY There is a dispute whether by גוד או אגוד the price may be set much higher than its market value (ר"י) or not (ריצב"א).

THINKING IT OVER Can the תובע set a price below market value but which the נתבע cannot afford?⁵

footnotes: ¹ גוד literally means (you) pull (or assess), and אגוד means I will pull; The one who wants to terminate the partnership (the תובע) says to the other (the נתבע, who wants to retain the partnership), either you pull (גוד) the item to yourself by paying me this (specific) price for my share in this item, or (if you cannot afford (or want) to buy it at this price then) I will pull (או אגוד) the item to me by paying you this price for your share. The נתבע (but not the תובע) retains the option whether to buy out his partner or be bought out by his partner (at the price set by the תובע). However, the נתבע cannot say I wish to retain the partnership (if we maintain אית דינא דגוד או אגוד). ² The נתבע is not really losing out, for even though he may not retain the item (because it is not worth the money requested or he cannot afford it), nevertheless he will make a handsome profit when the תובע buys him out. ³ A person has an inherent right to keep an item which belongs to him (even if only in partnership). The תובע, by making the price prohibitive, denies the נתבע his right to continue owning this item. (If the price were to be set at market value then perhaps the נתבע will find someone who will be willing to lend him the money to buy out the תובע at market price [for the loan is collateralized by the item]; but not if the cost is prohibitive). ⁴ The הגהות הב"ח amends this to read בדבר (instead of בחצר). See (however) מהרש"א (and מהר"ם). ⁵ See נח"מ and סוכ"ד אות ח.

בכור ופשוט שהניח להן כולי—A בכור and a פשוט, which the father left over for them, etc.

OVERVIEW רבא asked ר"נ according to you that there is no rule of גוד או אגוד, what will be in the case where a father left over for a בכור and פשוט a slave or a בהמה טמאה; how will they divide it. תוספות explains why the question is (only) by a בכור ופשוט.

תוספות asks: ותימה דאמאי נקט בכור ופשוט ולא נקט פשוט ופשוט¹ – And it is astounding! For why did רבא mention בכור ופשוט and did not mention פשוט ופשוט, for the same question seemingly apples by פשוט ופשוט as well; how can they divide this single slave (or בהמה) among the two of them! תוספות answers: ואומר רבינו תם דפשוט ופשוט ניחא ליה שיעבוד לזה יום אחד ולזה יום אחד – And the ר"ת answers that by פשוט ופשוט it was understood that the slave (or the בהמה טמאה) will work one day for this brother and one day for the other brother – אבל בכור ופשוט קשיא ליה אם יעבוד לבכור ב' ימים הרי נטל הבכור יותר מפי שנים – However, רבא had a difficulty regarding a בכור ופשוט, for if the slave will work two consecutive days for the בכור and only one day for the פשוט, it will turn out that the בכור took more than the double portion he is entitled to – שאם יש עיר רחוקה מהלך יום אחד שמשתכרים בה הרבה שיש שם סחורה בזול – For if there is a distant city, of one day’s journey, where one may profit greatly, for there is cheap merchandise to be acquired there (and be resold here) – ופשוט שאין לו שהות אלא יום אחד לא יוכל לילך שם – So the פשוט who only has one days usage of the עבד/בהמה will not be able to go there (since it is a day’s journey one way) – והבכור שיש לו ב' ימים יכול לילך שם ומשתכר יותר הרבה מפשוט – However the בכור who has two days to utilize the עבד/בהמה can go there, and he will profit much more than the פשוט (which is seemingly unfair) – ומשני דמכל מקום כך חולקין² – However, ר"נ answered him that nevertheless this is how we divide the עבד ובהמה טמאה, one day for the פשוט and two days for the בכור. תוספות offers an alternate solution: ורבינו יצחק מפרש דלהכי נקט בכור ופשוט משום דאמר במי שהיה נשוי (כתובות דף צג,ב)³ – And the ר"י explains that the reason he mentioned בכור ופשוט is because the גמרא states in פרק מי שהיה נשוי – דשור לחרישה ועומד לחרישה דכולא עלמא השכר לאמצע⁴ – That regarding investing in an ox to plow and he is plowing, everyone agrees that the profit is divided evenly – אף על פי שאין לזה כי אם מנה ולזה מאתים – Even though one partner invested only a מנה and the other partner invested two hundred זוז (two מנים) – ולהכי פריך כיצד יעשו דעכשיו אין הבכור נוטל פי שנים⁵ – And therefore רבא asked how should they do this; for now the בכור will not receive a double portion?! ומשני דעובד לזה יום אחד ולזה ב' ימים⁶ – And ר"נ answered that the עבד/בהמה works for the פשוט one day and for the בכור two days – תוספות responds to an anticipated difficulty: ולא דמי לשור לחרישה ועומד לחרישה – And the case of בכור ופשוט is not comparable to the case of שור לחרישה ועומד לחרישה, where both partners share equally in the profit, but by בכור ופשוט the בכור receives double the profit than the פשוט – דהתם הוי השכר לאמצע משום דמעיקרא אדעתא דהכי נשתתפו⁷ – Because there by שור לחרישה the rental is divided equally because they partnered initially with this intent to split the profit equally –

However, by בכור ופשוט this reasoning is not applicable, therefore each one takes according to his share; the בכור receives double than the פשוט.

SUMMARY According to the ר"ת the question was that if we divide it by days the בכור will receive more than double, the answer is that he is entitled to it. According to the ר"י the question was he will receive less than double, and the answer is that he will receive double regardless.

THINKING IT OVER

1. What is the difference between רבא and ר"נ (according to the ר"י) in explaining the reason why by שור לחרישה they divide equally?⁹
2. ר"נ answered; שאני אומר עובד לזה יום אחד וכו'. According to which answer of תוספות (the ר"ת or the ר"י) does this answer seem to be more appropriate?¹⁰
3. According to the ר"י, if they would not rent out the בהמה, but the בכור ופשוט would use it two days and one day respectively, would there be any question from שור לחרישה (according to רבא)?¹¹

footnotes: ¹ It would seem that רבא did not assume that they divide the עבד/בהמה by the days (a day for one, etc.), for then there would be no question regarding בכור ופשוט, just as there is no difficulty regarding פשוט ופשוט. ² The בכור enjoys the right to receive double. If as result of him receiving double he is able to turn it to his advantage to receive even more; we cannot prevent that, for this is inherent in his right to receive a double portion and any advantage that accompanies it. ³ שמואל stated there if two partners invested in purchasing an ox; one invested one מנה and the other two מנים. If they rent out this ox to plow, they divide the rental profits equally, even though one invested twice the amount of the other (seemingly because one cannot plow without the permission of the other). ⁴ If however the ox increased in value and they slaughtered it and sold it at a profit then according to רבה the profit is divided proportionally according to the amount invested. ⁵ רבא (perhaps) assumed that if they inherited one בהמה/עבד they would rent out the עבד or בהמה, but then, according to the גמרא in כתובות, the בכורand the פשוט would share equally in the rental. The בכור will not receive פי שנים. ⁶ This means (as is evident from the continuation of תוספות) that in our case the בכור will receive double the rental than the פשוט. ⁷ When they invested the monies (the מאה and the מאתיים) they did not stipulate that the profits will be divided proportionally to their investment, therefore they share equally. ⁸ The בכור ופשוט never agreed (or entered in) to any arrangement. The reasoning mentioned in footnote # 7 is not applicable to them, therefore they divide proportionally. ⁹ See נח"מ. ¹⁰ See סוכ"ד אות יח. ¹¹ See סוכ"ד שם.

לישא שפחה אינו יכול—He cannot marry a שפחה

OVERVIEW ב"ש challenged the ruling of ב"ה (regarding a חציו עבד וחציו בן חורין) that he serves his master one day and himself one day. The עבד will not be able to be מקיים the מצוה of פו"ר, since he (cannot marry a בת חורין and) cannot marry a שפחה. It would seem that if the עבד would be able to marry a שפחה, then there ב"ש would have no issue, for he could be מקיים מצות פו"ר with the שפחה. Our תוספות explores this issue.

תוספות anticipates a difficulty: ואף על גב דאמר בהבא על יבמתו (יבמות דף סב,א ושם דיבור המחתחיל הכל)¹ – And even though רב states in פרק הבא על יבמתו – דהכל מודים בעבד² שאין לו חייס³ ולא קיים פריה ורביה – That all agree regarding an עבד כנעני that he has no lineage and did not fulfill the מצוה of פו"ר, for the children he bore as an עבד have no relationship to him – והכא נמי אם ישא שפחה לא קיים כיון שהולד מתייחס אחריה⁴ – So here too (by the חצי עבד וכו') even if he will marry a שפחה כנענית and have children with her he will not have fulfilled פו"ר since the child is linked to her (and not to him), why therefore do ב"ש say לישא שפחה אינו יכול, since even if he could marry a שפחה he would still not fulfill פו"ר! תוספות rejects a possible solution to this question: ואפילו שבת⁵ לא קיים כדמשמע התם דשבת תלוי בפריה ורביה⁶ – And the עבד would not fulfill even the directive of שבת, as it is indicated there in מס' יבמות that שבת is dependent on פו"ר. The question remains why mention לישא שפחה אינו יכול, when even if יכול he is still not מקיים (שבת) פו"ר. תוספות responds: מכל מקום אומר רבינו יצחק לא⁷ כופין לרבו לעשותו בן חורין משום פריה ורביה – Nonetheless (if the עבד was permitted to have children from a שפחה), says the ר"י that we would not force the master to free him on account of פו"ר – אם היה יכול לקיים אפילו שבת כל דהו⁸ כיון שהוא אנוס⁹: If the עבד was capable of fulfilling a minimal שבת, since he is coerced.

SUMMARY If the עבד would be permitted to marry a שפחה and observe a minimal שבת (for he cannot have a proper שבת), the owner would not be coerced to free him.

THINKING IT OVER

1. Why is it if the child is not מתייחס after the father (like בן העבד [משפחה]), he is not מקיים שבת properly, but he is מקיים שבת כל דהו?¹⁰
2. Is there an example¹¹ of where he is not an אנוס and is מקיים שבת כל דהו and בי"ד will coerce in order to be מקיים פו"ר.
3. Does the exemption of an אונס mean that for the אנוס there is no מצוה, or that the מצוה remains but he is not punished for transgressing it?¹²

footnotes: ¹ The גמרא there discusses a גוי who was מתגייר together with his children; if it is considered that he was already מקיים מצות פו"ר (because of the children he had as a גוי); ר"י maintains he was מקיים and ר"ל argues. ² Regarding an עבד even ר"י agrees that he was not מקיים פו"ר with the children he had as an עבד. ³ We derive this from the פסוק (in בראשית [וירא] כב,ה) which states שבו לכם פה עם החמור; which we interpret to mean that אליעזר עבד אברהם was an עם הדומה לחמור (a people similar to a donkey) that he has no יחס. ⁴ The child of a שפחה is always a שפחה even if the father was a ישראל (an עבד עברי), as the תורה writes (שמות [משפטים] כא,ד) that האשה (השפחה) וילדיה תהיה לאדוניה, but not to the father (the ע"ע) . Therefore even though the עבד is a חציו בן חורין, nevertheless the child cannot relate even the חציו בן חורין, since he is the son of a שפחה, and the child can certainly not relate to the חציו עבד for עבד אין לו חייס. There is no קיום פו"ר for the עבד. ⁵ ב"ש challenges ב"ה that if the עבד cannot marry anyone he will not fulfill the obligation of שבת (לשבת יצרה). The גמרא in יבמות is discussing the מצוה of פו"ר. Perhaps we can differentiate that an עבד cannot be מקיים פו"ר (since אין לו חייס), however he can be מקיים שבת ([even] with children from a שפחה). ⁶ The גמרא there cites a ברייתא that ב"ה maintain (according to ר' נתן) that one is מקיים פו"ר with having either a son or daughter. רבא explained the reason he fulfills פו"ר is because it states לשבת יצרה and he fulfilled the שבת; indicating that שבת and פו"ר are interdependent with each other. פו"ר is fulfilled when שבת is fulfilled, and when פו"ר is not fulfilled שבת is not fulfilled (for if שבת can be fulfilled without פו"ר; how can we understand רבא). ⁷ The הגהות הב"ח amends this to read, דלא (instead of לא). ⁸ He cannot marry a בת חורין (since he is a חצי עבד), but since (if) he could marry a שפחה and preform a minimal שבת, there would be no obligation on the owner to free him. However, now that he cannot even marry a שפחה and can have no children at all (not even a minimal שבת), we coerce the master to free him. ⁹ It is the duty of בי"ד to see that the מצות (of פו"ר) are performed. If the person is not מקיים even שבת כל דהו then בי"ד coerces to be מקיים (פו"ר) even if he is an אנוס (as in the actual case of חצי עבד וחצי ב"ח). If he is an אנוס and is מקיים שבת כל דהו, then בי"ד will not coerce (in the case if the חצי עבד וחצי ב"ח could have a שפחה). [If he is not an אנוס and is מקיים שבת כל דהו, בי"ד will coerce him to be מקיים (פו"ר) (see ‘Thinking it over’).] ¹⁰ See סוכ"ד אות מב. ¹¹ See footnote # 9. ¹² See מטה יוסף רצט. See also ‘Thinking it over’ # 1 in the following תוס' ד"ה שנאמר.

שנאמר¹ לא תהו בראה וגומר—As it is written; he did not create it to be desolate, etc.

OVERVIEW ב"ש challenged the ruling of ב"ה (regarding a חציו עבד וחציו בן חורין) that he serves his master one day and himself one day. The עבד will not be able to have children even though the world was created only for פריה ורביה as it is stated לא תהו בראה לשבת יצרה. Our תוספות explains why ב"ש did not cite the פסוק of פרו ורבו.

תוספות responds to an anticipated difficulty: הא דלא מייתי קרא דפרו ורבו² – The reason the גמרא does not cite the פסוק of פרו ורבו – אומר רבינו יצחק בר מרדכי משום דלשבת יצרה שייך אפילו בצד עבדות³ – Explains the ריב"ם, is because the obligation of לשבת יצרה applies even to the slave component of this עבד.**** תוספות anticipates a difficulty: וחציה שפחה וחציה בת חורין דלא כפו את רבה לשחררה אלא משום שנהגו בה מנהג הפקר – And regarding⁴ a חציה שפחה and חציה בת חורין where they forced the master to free her only because they acted with her promiscuously, seemingly even without the reason of נהגו בה מנהג הפקר they should have freed her to be מקיים שבת, which applies to עבדים [ושפחות] as well – תוספות replies: הא דלא כפו אותו משום שבת – The reason בי"ד did not coerce the master to free her because of שבת, is – דשמא אפילו כשתעשה בת חורין לא תקיים משום דלא מפקדא אפריה ורביה – That perhaps even when she will be freed she will not be מקיים שבת, since she is not commanded for פו"ר – כדאמרינן בהבא על יבמתו (שם דף סה,ב ושם) דאיתתא לא מפקדא אפריה ורביה – As the משנה states in פרק הבא על יבמתו, that a woman is not commanded on פו"ר⁵ אבל עבד כשיהיה בן חורין על כרחך יקיים⁶ – However, a slave when he will be freed, perforce he will be מקיים פו"ר. תוספות offers an alternate solution why he does not mention פו"ר: ורבינו יצחק מפרש דלכך לא נקט קרא דפרו ורבו – And the ר"י explained that the reason he did not mention the פסוק of פו"ר is – משום דפטור הוא מאותה מצוה כיון שהוא אנוס – Because he is exempt from that מצוה since he is forcibly prohibited from preforming this מצוה (for he is a חצי עבד) – וכדי שיתחייב בה לא כפינן לרבו לעשותו בן חורין – And we do not coerce the master to free him so that he should become obligated in the מצוה of פו"ר. תוספות proves this point that we cannot force a master to free a slave so that he should become מחויב in a מצוה, which at present he is not מחויב:** דאם כן בכל העבדים נכוף רבם לשחררם כדי שיתחייבו בכל המצות⁷ –** For if indeed so (that we do coerce in order that the עבד should become מחויב) then by all slaves we should coerce their masters to free them in order that the slaves should become מחוייב in all the מצות (and not only in the מצות which a woman is מחוייב, as their status is now). We do not do this; this proves that if the עבד is currently not obligated in a מצוה (even because of an אונס), we do not force the master to free him so that he will become מחוייב. תוספות continues with the answer – ולכך נקט קרא לא תהו בראה משום⁸ שהיא מצוה רבה ומשום הכי כפינן – And therefore ב"ש mentioned לא תהו בראה because it [implies that it⁹] is a great מצוה and therefore we coerce the master.¹⁰ תוספות proves that שבת is a מצוה רבה (but not פו"ר): ובפרק ב' דמגילה (דף כז,א) נמי מייתי להאי קרא משום הכי – And because of this (that שבת is a מצוה רבה) the גמרא in the second פרק of מסכת מגילה also cites this פסוק of לשבת יצרה – גבי אין מוכרין ספר תורה אלא ללמוד תורה ולישא אשה – Regarding the ruling that a ס"ת may not be sold unless the proceeds are used to study תורה or to marry a woman; the reason why we may sell for these two purposes is – ללמוד תורה דאמר מר גדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה – To study תורה; because the master said, ‘the study of תורה is great for it brings to the observance of מצות –

To marry a woman is also a great מצוה as it is written לא תהו בראה אלא לשבת יצרה. The גמרא there too cites the פסוק of לשבת (for that creates the great מצוה) but not the פסוק of פו"ר.****

SUMMARY The advantage of לשבת over פו"ר is: a) that it applies even to the צד עבדות, as opposed to פו"ר (ריב"ם) or b) that (only) שבת is a מצוה רבה. We (generally) cannot force the אדון to be משחרר an עבד so that he should become מחויב in a מצוה (ר"י). A woman is not obligated for פו"ר (but is obligated for שבת).

THINKING IT OVER

1. The ר"י states that the חצי עבד וכו' is פטור from פו"ר since he is an אנוס. Therefore we cannot coerce the אדון to free him to be מקיים something that currently he is פטור from being מקיים, and he proves this from the fact that we do not coerce the אדון to free the slaves to be מקיים all the מצות.¹¹ How can the ר"י compare the פטור of אונס, where seemingly there is a מצוה, but אונס רחמנא פטריה to the case of עבדים who are categorically פטור from all the מצות (שהזמ"ג) and not (merely) because of an אונס?!¹²
2. How are we to understand that פו"ר which is a מצוה דאורייתא cannot be a cause to force the אדון to free the slave; however, שבת, which is not a מצות עשה מדאורייתא, requires the master to free the slave?!

footnotes: ¹ ישעיה מה,יח. ² Seemingly the פסוק of פרו ורבו (in בראשית א,כח) would have been a better choice since it is written in the תורה (and not merely in the נביאים). ³ However, the מצוה of פרו ורבו, which is written in the תורה applies only to בני ישראל, therefore it would be applicable only to the צד חירות but not to the צד עבדות (of this עבד). Therefore he mentions the פסוק of לשבת יצרה which applies (both to the צד חירות and) to the צד עבדות. ⁴ This story is cited in יבמות סו,א where רב נחמן explained that since she could not get married, the people were נהגו בה מנהג הפקר, therefore they forced the master to free her so she could get married. ⁵ The גמרא there explains because the פסוק states פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה, it is the manner of a man to conquer (וכבשוה) and wage war, but it is not the manner of a woman to conquer ⁶ A woman is obligated in שבת but not in פו"ר, whether she is a שפחה or בת חורין. Therefore we do not coerce the master to free a חצי שפחה וכו', because since she is not מחוייב in פו"ר (which is a מצות עשה מדאורייתא), she may not fulfill the obligation of שבת (which is not a מצות עשה). However, a man who is מחויב בפו"ר if he is a ישראל, we therefore coerce the master to free him for he will then be מקיים פו"ר (which he is obligated to [and also שבת]). This explanation will (seemingly) apply according to the שיטת ר"י below as well. ⁷ See ‘Thinking it over’ # 1. ⁸ The הגהות הב"ח amends this to read משום שמשמע מצוה. (Perhaps it should read משום שמשמע שהיא מצוה רבה.) ⁹ The פסוק of לא לתהו בראה לשבת יצרה teaches us that פו"ר is a מצוה רבה. The purpose of creation is לשבת יצרה. ¹⁰ According to the ר"י, we cannot be כופה the אדון to be משחרר the עבד to perform a מצוה, which currently he cannot perform (either because there is no חיוב or [even] because he is an אנוס), unless it is a מצוה רבה, like שבת, but not for other מצות (including פו"ר, if not for the fact that שבת made it into a מצוה רבה). See ‘Thinking it over’ # 2. ¹¹ See footnote # 7. ¹² See נח"מ.

כופין את רבו—We force his master

OVERVIEW The ב"ש rule that we force the master of a חצי עבד וחצי בן חורין to free the עבד, in order to allow him to be מקיים the מצוה of פו"ר, which he cannot be מקיים now since he cannot marry either a שפחה or a בת חורין.¹ Our תוספות discusses various options where possibly the חצי עבד וחצי בן חורין would be able to be מקיים פו"ר.

תוספות asks: ואם תאמר אמאי כופין ליתי עשה דפרו ורבו וידחה לא תעשה דלא יהיה קדש – And if you will say; why force the master to free him? The מצוה עשה of פו"ר should come and push aside the מצות ל"ת of לא יהיה קדש, and the [חצי] עבד should be permitted to marry a בת ישראל,² and be מקיים מצות פו"ר! תוספות answers that עשה דוחה ל"ת does not apply here: ואומר רבינו יצחק חדא דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה³ – And the ר"י answers that we cannot apply here the rule of עדל"ת; first because at the time when he transgresses the prohibition, he is not fulfilling the עשה – דמשעת העראה⁴ קא עקר ללאו ועשה דפרו ורבו לא מקיים עד גמר ביאה – Since the לאו is transgressed from the moment of העראה, however he does not fulfill the עשה until the ביאה is completed. תוספות offers an alternate explanation why עדל"ת does not apply here: ועוד דהיא אסורה לינשא לו⁵ דלגבי דידה ליכא עשה⁶ – And in addition (we cannot permit him to marry a ישראלית), for she is forbidden to him, and regarding her there is no מצות עשה of פו"ר. She therefore cannot marry him – תוספות offers an additional explanation why עדל"ת does not apply here: ועוד אפילו מפקדא⁷ דאפשר לה באחר⁸ – And furthermore even if she is commanded [for פו"ר], nevertheless it is possible for her to fulfill this מצוה with someone else; therefore there is no עדל"ת.**** תוספות offers one final explanation why עדל"ת does not apply here: ועוד כיון דאפשר לקיים שניהם על ידי כפיה לא דחי⁹ – And also, since it is possible to fulfill both (the עשה and the ל"ת) through coercing the master, therefore the עשה is not דוחה the ל"ת. In summation, the ר"י gave four reasons why the עבד cannot marry a בת ישראל on account of עדל"ת:

1. They are not simultaneous; 2. There is no עשה for the woman; 3. She can observe פו"ר with another; 4. We can avoid it by forcing the master to free him. תוספות asks: ואם תאמר היכי כפינן לשחררו והא אמרינן בפרק השולח (גיטין דף לח,ב ושם) – And if you will say; how can we force the master to free him, for רב יהודה אמר שמואל states in פרק השולח – דכל המשחרר עבדו עובר בעשה¹⁰ – That whoever emancipates his slave transgresses a מצות עשה – תוספות anticipates (and rejects) a possible solution:** וכי תימא מצוה שאני –** And if you will say that for a מצוה it is different, and one may free his slave for a מצוה (as the case is here, where he is freeing his slave to enable him to be מקיים פו"ר) – תוספות rejects this answer: וכי אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חבירך כדאמרינן בריש שבת (דף ד,א ושם דיבור המתחיל וכי) – But do we then say to a person; ‘sin – in order to benefit your friend’; we do not say that as the גמרא states in the beginning of מסכת שבת. How can we coerce the master to sin (freeing his slave) in order that the slave shall benefit?!¹¹ תוספות anticipates a difficulty: והא דשחרר רבי אלעזר עבדו בהשולח (גיטין שם) שנכנס לבית הכנסת ולא מצא שם י'¹² – And regarding that which ר"א freed his slave, as recounted in פרק השולח, that ר"א entered the ביהכנ"ס and did not find there ten people, so he freed his slave to make a מנין (how was he permitted to do so) – תוספות replies: התם משום דרבי אלעזר גופיה עשה מצוה בכך שהשלים המנין – There it was permitted because ר"א himself did a מצוה in that he completed a מנין! This enabled ר"א to daven with a מנין; it was for his benefit. However, here the אדון is transgressing the עשה solely for the עבד, which is חטא בשביל שיזכה חבירך. תוספות anticipates a challenge to the rule of וכי אומרים לאדם וכו': והא דאמר נמי בפרק בכל מערבין (עירובין דף לב,ב ושם דיבור המתחיל ולא)¹³ – And also regarding that which was stated in פרק בכל מערבין – דניחא ליה לחבר למיעבד איסורא זוטרא ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבה – That it is agreeable for the חבר to transgress a slight prohibition מדרבנן**** (to be מעשר שלא מן המוקף) so that the ע"ה should not transgress a major prohibition מדאורייתא**** (the eating of טבל where there is a חיוב מיתה בידי שמים). It seems from there that we do say חטא (to the חבר) כדי שיזכה חבירך (the ע"ה)! תוספות responds:** התם משום דקא עביד עם הארץ איסורא על ידו של חבר דקא מאכיל ליה טבל –** There it is different, because the ע"ה is transgressing the איסור on account of the חבר, for the חבר is feeding him טבל; in such a case we say חטא בשביל וכו', however generally we do not say חטא בשביל וכו'. The question remains, why is it that we force the אדון to be חוטא by being משחרר the עבד in order that the עבד should be זוכה in פו"ר?! תוספות answers: ואומר רבינו יצחק דמשום מצוה רבה שרי אף על גב דעובר בעשה – And the ר"י answers; that for a מצוה רבה (like the שבת of פו"ר) it is permitted (to sin for the sake of others) even when he transgresses the מצות עשה (of לעולם בהם תעבודו) – תוספות proves that for certain מצות we say חטא בשביל שיזכה חבירך: כדאמרינן ריש תמיד נשחט (פסחים דף נט,א ושם דיבור המתחיל אתי) – As the גמרא states in the beginning of פרק תמיד נשחט – אין לך דבר שמתעכב אחר תמיד של בין הערבים – There is nothing that is left to be performed after the offering of the afternoon תמיד – אלא קטרת ונרות ופסח ומחוסר כפורים¹⁴ דערבי פסחים – Only the קטרת and נרות (of בין הערביים) and the קרבן פסח (always), and the קרבן of a מחוסר כפורים on ערב פסח (which was not brought before the תמיד של בין הערביים) – ומפרש התם משום דאתי עשה דפסח שיש בו כרת¹⁵ ודחי עשה דהשלמה¹⁶ – And the גמרא explains there the reason because we say the מצות עשה of פסח, which is punishable by כרת, comes and pushes aside the מ"ע of השלמה. This concludes the citation of the גמרא there. תוספות continues with his proof – אלמא קעבר כהן אעשה דהשלמה כדי שיקיים מחוסר כפורים מצות פסח – It is evident from there that the כהן (who offers the קרבן after the תמיד) transgresses the מ"ע of השלמה in order that the מחוסר כפורים should be מקיים the מצות קרבן פסח (because it is מ"ע שיש בה כרת). Here too the אדון will transgress the עשה of לעולם בהם תעבודו) to enable the עבד to be מקיים the מצוה רבה of שבת (פו"ר). In summation; There is a rule that אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך, nevertheless by a מצוה רבה like שבת or מ"ע שיש בה כרת (like פסח) we do say חטא וכו', and require the אדון to be משחרר and the כהן to do the עבודה after the תמיד. We also say חטא איסור קל (even) not by a מצוה רבה if the intended חוטא is the one who is causing a possible איסור חמור (by the חבר וע"ה). תוספות asks (why does ב"ש claim that לישא שפחה אינו יכול): ואם תאמר אמאי כופין וימכור עצמו בעבד עברי – And if you will say; why do we force the אדון to be משחרר the עבד, for let the עבד sell himself as an ע"ע to someone and this master will give him a שפחה כנענית and he will be מקיים שבת כל דהו (without any transgression). This question is valid – למאן דאמר בפרק קמא דקדושין (דף יד,ב ושם) מוכר את עצמו רבו מוסר לו שפחה כנענית¹⁷ – According to the one who maintains that one who sells himself for an ע"ע, his master may deliver a שפחה כנענית to him – ולמאן דאמר נמי דאפילו אין לו בנים¹⁸ רבו מוסר לו שפחה כנענית¹⁹ – And this question is valid (only) if we also agree with the one who maintains that even if the ע"ע does not have [a wife] and children prior, nevertheless his master delivers to him a שפחה כנענית. Why do ב"ש say (unequivocally) לישא שפחה אינו יכול?!²⁰ תוספות anticipates (and rejects) a possible solution to this question: ואף על גב דאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג²¹ – And even though the rules of ע"ע do not apply only in the times when the יובל is observed – כדאמרינן בפרק האומר בקדושין (דף סט,א ושם) – As the גמרא states in פרק האומר in מסכת קדושין, and presumably in the times of ב"ש (in the בית שני) there was no יובל, so there is no דין ע"ע – תוספות rejects this concept: הא בבית שני נהג יובל כדפירש רבינו תם בהשולח (גיטין דף לו,א דיבור המתחיל בזמן) – For יובל was observed during בית שני as the ר"ת explained in פרק השולח – גבי הלל תקן פרוזבול – Regarding what the גמרא tells us that הלל enacted the פרוזבול. The question remains since ע"ע is נוהג בזמן ב"ש, why does not he sell himself as an ע"ע and be מותר בשפחה כנענית; why are we כופין את רבו?! תוספות answers: ואומר רבינו יצחק דאין זה תקנה דאסור למכור עצמו בעבד עברי²² – And the ר"י stated; that this is not helpful, for it is forbidden to sell oneself for an ע"ע – כדאמרינן בפרק קמא דקדושין (דף כב,ב) אוזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים וגומר – As the גמרא states²³ in the first פרק of מסכת קדושין; ‘the ear that heard כי לי בנ"י עבדים by Mount Sinai’, etc. In summation; there is no option of the חצי עבד selling himself as an ע"ע, because it is forbidden to do so. תוספות asks: ואם תאמר וישא חציה שפחה וחציה בת חורין – And if you will say; and let him marry a חציה שפחה וחציה בת חורין and have children with her – ונהי דאינו יכול לקדשה דאתי צד עבדות ומשתמש בצד אשת איש²⁴ ישאנה בלא קדושין²⁵ – And granted that he cannot be מקדש her (as a legal wife), for then his צד עבדות will come and be משתמש in the צד א"א (of the שפחה), but [nevertheless] he can marry the שפחה without קדושין; they should be together בזנות – תוספות proves that there is this option of marrying בזנות, regarding the חצי עבד: כדאמר לישא שפחה כולי משמע דאי הוה מותר בשפחה לא²⁶ כפינן לרבו – As ב"ש say he cannot marry a שפחה (because he is a חצי בן חורין); indicating that if he would be permitted to be with a שפחה, we would not [have] coerced his master – אף על גב דאין קידושין תופסין בשפחה²⁷ מכל מקום היה נושאה בלא קידושין – Even though that קדושין is ineffective by a שפחה, nevertheless he could marry her without קדושין. The question remains since he can have children with the חציה שפחה וחציה בת חורין, why are we כופין את רבו?²⁸ תוספות answers: ויש לומר דהשתא נמי אתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות²⁹ – And one can say; that now also (even if it is בזנות without קדושין) the צד עבדות (of both of them) is משתמש in the צד חרות (of both of them). Therefore the בן חורין ובת חורין are living בזנות with a שפחה ועבד respectively.³⁰ תוספות anticipates a difficulty: ולא דמי לפרדה³¹ דאמר בפרק אותו ואת בנו (חולין דף עט,א ושם) דמרביעין עליה מינה³² – And this case is not like the case of a פרידה, concerning which ר' יהודה ruled in פרק אותו ואת בנו, that we may mate it with its kind (with a פרד) – ולא אמר דאתי צד חמור ומשתמש בצד סוס³³ – And we do not say that the צד חמור of the פרד comes and is משתמש with the צד סוס of the פרדה, but rather (presumably) that each צד of the פרד ופרדה respectively are משתמש with the corresponding part of its mate. Why here by the עבד ושפחה do we not assume the same?! תוספות responds, that the case are not comparable: דהתם כלאים כתיב³⁴ דמשמע שני מינים דומיא דשור וחמור דחרישה³⁵ – For there the תורה writes כלאים, which indicates two species, similar to the forbidden plowing of שור וחמור, that is where the prohibition applies – ופרדה מין אחד בפני עצמו³⁶ ומטעם זה מותר לרכוב עליה³⁷ – However a פרדה is a species onto itself (so there is no כלאים), and it is for this reason that it is permitted to ride on a פרדה.**** In summation; There is no option of the חצי עבד marrying a חציה שפחה וחציה בת חורין [even בזנות], because the צד עבדות is משתמש בצד חרות. תוספות asks: ואם תאמר וישא ממזרת³⁸ דצד עבדות מותר בממזרת – And if you will say; and let the חצי עבד marry a ממזרת for the צד עבדות is permitted for a ממזרת – כדתנן בהאומר בקדושין (דף סט,א) יכולין ממזרין ליטהר כיצד ממזר נושא שפחה³⁹ – As we learnt in a משנה in פרק האומר in מסכת קדושין that ר' טרפון said, ‘ממזרין can purify themselves (so their children will not be ממזרים); how is this; a ממזר will marry a שפחה’, etc. It is evident that a ממזר may marry a שפחה, and so too an עבד may marry a ממזרת – ובצד חירות נמי מותר כדתנן בפרק עשרה יוחסין (שם דף סט,א) – And the צד חרות of the עבד is also מותר in a ממזרת, as we learnt in a משנה in פרק עשרה יוחסין, that – ממזרים וחרורים מותרין לבא זה בזה⁴⁰ – ממזרים and freed slaves are permitted to intermarry with each other. ⁴¹ תוספות answers: ואומר רבינו יצחק דאין זה תקנה להרבות ממזרים בישראל – And the ר"י explains that this is not beneficial to increase ממזרים among the בני"י. It is therefore preferable to be כופה את רבו (even though he is transgressing a מ"ע), than to increase ממזרים in כלל ישראל. In summation: Even though he may be permitted to a ממזר, but this option is out! תוספות asks: ואם תאמר וישא נתינה⁴² דחרורי ונתיני מותרין לבא זה בזה כדתנן בפרק עשרה יוחסין (שם) – And if you will say; and let him marry a נתינה, for נתינים and freed עבדים כנענים are permitted to intermarry one with the other as the משנה teaches in פרק עשרה יוחסין – וצד עבדות נמי מותר בנתינה – And the צד עבדות is also permitted in a נתינה; תוספות will prove this – דאמר בריש יש מותרות⁴³ (יבמות דף פה,ב) ממזרת ונתינה לישראל איכא בינייהו⁴⁴ – For רב חסדא states in the beginning of פרק יש מותרות, there is a difference between them in the case of a ממזרת or נתינה – למאן דאמר מפני שמרגילה הא [היא] מרגלה ליה⁴⁵ – According to the one who maintains (that she receives a כתובה [by איסור כהונה]) because he entices her; however here (by ממזרת ונתינה לישראל) she entices him (and therefore she does not receive her כתובה). She is מרגלה ליה for there is no concern regarding the children (even though they are ממזרים or נתינים) – פירוש שיכול להכשיר זרעו על ידי בנו שישא שפחה – Meaning that it is possible to purify his children, through his son (the נתין) who will marry a שפחה, and his descendants when they will be freed will be כשרים**.** It is seemingly evident that a נתין may marry a שפחה. The question then is that the חצי עבד should marry a נתינה for both his צד חירות and צד עבדות are מותר בנתינה! תוספות answers: ויש לומר דלעולם אסור נתין בשפחה – And one can say that a נתין (or נתינה) is forbidden to a שפחה (or to an עבד), therefore the צד עבדות (of the חצי בן חורין) cannot marry a נתינה, but – מכל מקום מרגלה ליה כיון שיכול להכשיר אפילו על ידי איסור – Nevertheless (when a נתינה marries a ישראל she does not receive a כתיבה for) she is מרגלה ליה, for it is possible to be מכשיר their offspring (by marrying a שפחה) albeit through an איסור – דהאי גברא לא איכפת ליה באיסור דהא נסיב ממזרת או נתינה – Since this person who is marrying the נתינה is not concerned about transgressing an איסור for he married a ממזרת or a נתינה, therefore the woman is מרגלא ליה for she knows that for his standards she can be מכשיר their children through an איסור (with a שפחה) and her husband will not mind. In summation; a חצי עבד וחצי בן חורין cannot marry a נתינה for even though the צד חירות is מותר בנתינה, the צד עבדות is אסור בנתינה. תוספות asks: ואם תאמר ומאי שנא דאסור נתין בשפחה וממזר מותר – And if you will say; and why is there this difference that a נתין is forbidden to marry a שפחה (as תוספות just stated) and a ממזר is מותר in a שפחה – הא נתין נמי הוי מפסולי קהל כמו ממזר דכתיב⁴⁶ לא תתחתן בם⁴⁷ – For a נתין is also from those that are unfit to marry into the community of Jews, just like a ממזר, for regarding a נתין it is written, ‘do not intermarry with them’, so why is a נתין different from a ממזר regarding a שפחה?! תוספות answers: ואומר רבינו תם משום דממזר קדש ועומד לפי שנולד מאיסור חמור דלא תפסי קדושין⁴⁸ – And the ר"ת explained that a ממזר is inherently a קדש (in the sense of זנות), since he was born from a union which transgressed a severe איסור, in which קדושין cannot take effect – ולכך⁴⁹ לא מיתסר בלאו דלא יהיה קדש – And therefore he is not forbidden by the prohibition of לא יהיה קדש, since he is already a קדש by birth; however a נתין who is not born from such a union (and is not קדש ועומד), he is affected by the לאו of לא יהיה קדש, which prohibits him from marrying a שפחה. תוספות qualifies this statement (regarding לא יהיה קדש and ממזרים): ומיהו בזכור ובהמה אין להתירו – However we do not permit a ממזר**** to be with a זכר or a בהמה (even passively) – אפילו למאן דמפיק להו בפרק ד' מיתות⁵⁰ (סנהדרין דף נד,ב) מולא יהיה קדש⁵¹ – Even according to the one who derives in פרק ד' מיתות [the prohibition of these passive relationships with a זכר or a בהמה] from the פסוק of ולא יהיה קדש – דאין להתירו בקדישות אלא באותן שהוא בא ממנו ומקדישות דזכור ובהמה לא בא – for we cannot permit the ממזר in all prohibitions of קדישות; only in those relationships which are similar to those from which he comes from (a union between a man and a woman). However, since he is not born from קדישות of זכור and בהמה he is not exempt from those קדישות prohibitions. In summation; a ממזר is מותר בשפחה, for since he is קדש ועומד the prohibition of לא יהיה קדש does not apply (but he is אסור בזכור ובבהמה). תוספות asks: ואם תאמר ומאי שנא דגירי וחרורי מותרים בנתינה⁵² ואסורים בשפחה⁵³ – And if you will say; and why is there this difference that גרים and freed עבדים are permitted to a נתינה, but they are forbidden to a שפחה – ואף על גב דתרוייהו חייבי לאוין⁵⁴ – And even though that both נתינה and שפחה are חייבי לאוין! תוספות answers: ואומר רבינו יצחק דנתיני דתפסי בהו קדושין⁵⁵ גמרינן משאר פסולי קהל – And the ר"י explained that regarding נתינים where קדושין are תופס בהן, we derive נתיני from the other פסולי קהל, which are – כגון עמוני ומואבי מצרי ואדומי דמותרין בקהל גרים⁵⁶ דלא איקרי קהל – For instance עמוני ומואבי מצרי ואדומי, who are permitted to intermarry with the community of גרים, since קהל גרים is not considered קהל ה' –

However regarding a שפחה that אין קדושין תופסין בה, we cannot derive it from them (the עמוני, etc.) and therefore חרורי ונתיני are אסור בשפחה. In summation; גרים and עבדים משוחררים are מותר בנתינה because תפסי בהו קידושין, however they are אסור בשפחה because לא תפסי בה קידושין.

SUMMARY תוספות first explains why the rule of עדל"ת cannot allow the חצי עבד marry a בת חורין. תוספות continues to explain why the rule of אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך does not apply to the אדון (and other cases). תוספות explains why this חצי עבד cannot be מקיים פו"ר by, a. selling himself as an ע"ע, b. marrying a חצי שפחה חצי בת חורין, c. marrying a ממזרת or d. a נתינה. תוספות concludes with the laws concerning the intermarriage between עבדים משוחררים, נתינים, ממזרים and שפחות.

THINKING IT OVER

1. תוספות states that we cannot apply עדל"ת here since the קיום עשה is בגמר ביאה and the ל"ת is בהעראה.⁵⁷ It would seem that if the ל"ת would be בגמר ביאה then עדל"ת would apply. Seemingly however, he is מקיים פו"ר only when he has a son and daughter, at the time of גמר ביאה there is not even one child born then (let alone two); how is גמר ביאה considered קיום העשה?⁵⁸
2. תוספות states that we do not allow him to marry a בת חורין even though עשה דוחה לא תעשה, for since we can force the master to free them it is אפשר לקיים שניהם.⁵⁹ How can we say it is אפשר לקיים שניהם, since it is only possible by causing the master to transgress a לאו of לעולם בהם תעבודו?!⁶⁰
3. Why is it that by עדל"ת it needs to be בעידנא; however when we are דוחה the עשה of לעולם בהם תעבודו for a מצוה רבה of פו"ר;⁶¹ it need not be בעידנא?!⁶²

footnotes: ¹ The חצי עבד וחצי בן חורין cannot marry a שפחה because the צד בן חורין שלו (which makes him a [partial] ישראל) forbids him to marry a שפחה, and the צד עבדות שלו forbids him to marry a ישראלית since the תורה states (in דברים [תצא] כג,יח) that לא תהיה קדשה מבנות ישראל ולא יהיה קדש מבני ישראל, meaning that a בת ישראל may not be מזומנת לזנות (thereby forbidding her from marrying a [חצי] עבד), and a [חצי] ישראל may not מזומן לזנות, thereby forbidding him to marry a שפחה, for in both cases there is no קידושין תופסין when marrying an עבד or a שפחה, so their marriage is considered זנות. ² תוספות cannot mean that he should marry a שפחה, for then he will still not be מקיים the מצוה of פו"ר, since the children are considered hers and not his. See previous תוס' ד"ה לישא. See רש"ש why תוס' does not cite the לאו of לא תהיה קדשה מבנות ישראל (if we are discussing a בת חורין). See however חת"ס and סוכ"ד אות מח-נא. ³ We say עדל"ת only if at the same time that he transgresses the ל"ת he is מקיים the עשה; however if the קיום עשה precedes (or follows) the ל"ת, then the rule of עדל"ת does not apply, since he is transgressing a ל"ת without being מקיים then an עשה. See ‘Thinking it over’ # 1. ⁴ There are different views as to the exact meaning of העראה (see יבמות נה,ב); in any event it precedes גמר ביאה. The מצוה of פו"ר cannot be fulfilled unless there is גמר ביאה. Therefore עדל"ת does not apply here. ⁵ She will transgress the לאו of לא תהיה קדשה by marrying the [חצי] עבד. See footnote # 1. ⁶ See previous תוס' ד"ה שנאמר (TIE footnote # 5) that a woman is not obligated in פו"ר. ⁷ The הגהות הב"ח amends this to read, מפקדא אפרו ורבו אפשר לה. This is referring to the view of ר' יוחנן בן ברוקא who maintains that woman are commanded on פו"ר. ⁸ The rule of עדל"ת is only if there is no other way to be מקיים the עשה unless the ל"ת is violated; however if one can be מקיים the עשה without transgressing the ל"ת, we do not rule עדל"ת. Here too she can be מקיים פו"ר with another ישראל without violating any לאו. ⁹ Even though the עבד (on his own) cannot be מקיים the עשה unless we are דוחה the ל"ת, nonetheless since we (the בי"ד) can coerce the אדון to free the slave and thereby see that the עבד is [both] מקיים the עשה and does not transgress the ל"ת, we take this option and do not apply עדל"ת in this case. See ‘Thinking it over’ # 2. ¹⁰ The פסוק states (ויקרא [בהר] כה,מו) regarding עבדים כנענים that לעולם בהם תעבודו. You must make them work for you forever; by freeing the slave the owner transgresses this מ"ע. ¹¹ Even if we will say that for a מצוה one may free his slave, but that is only if it enables the master to do a מצוה, but not if someone else can be מקיים a מצוה (see further in תוספות). ¹² Seemingly this is a case of חטא כדי שיזכה חבריך; he freed the slave so the people should have a מנין. ¹³ The case there is where a חבר allowed an ע"ה to pick (for himself) a certain amount of figs from his tree. According to רבי, the figs need not to be tithed, because the חבר certainly tithed them (after the ע"ה picked them). We make this assumption despite the ruling that it is forbidden (מדרבנן) to be מעשר שלא מן המוקף (if the טבל is not before you); the reason is as תוספות (and the גמרא there) state. ¹⁴ A מחוסר כפורים is for instance a זב or a מצורע who finished all necessary steps to become טהור; however they did not bring their required קרבנות which will allow them to enter the ביהמ"ק and eat קדשים. If they did not bring them on ערב פסח before the תמיד של בין הערביים, they would not be permitted to eat from the קרבן פסח (which is קדשים), therefore we permit them to bring the קרבן after the תמיד (even though this is transgressing a מ"ע), in order that they should eat the פסח at night. ¹⁵ The תורה writes (in במדבר [בהעלתך] ט,יג) regarding the קרבן פסח that והאיש וגו' וחדל לעשות הפסח ונכרתה. ¹⁶ The prohibition of offering any קרבן after the תמיד is derived from the פסוק (in ויקרא [צו] ו,ה) which states והקטיר עליה חלבי השלמים, that עליה השלם כל הקרבנות כולם. Therefore this עשה is called עשה דהשלמה. ¹⁷ There is a dispute there whether רבו מוסר לו שפחה כנענית only when מכרוהו בי"ד (for stealing, etc.) or even by מוכר עצמו (the view of ר' אלעזר). ¹⁸ The הגהות הב"ח amends this to read, בנים ואשה רבו. ¹⁹ See רש"י תמורה ל,א ד"ה אין that according to רבי, even if אין לו אשה ובנים, nevertheless רבו מוסר לו שפחה כנענית. ²⁰ See previous תוס' ד"ה לישא that if he could marry a שפחה and be מקיים שבת כל דהו, we would not be כופה את רבו to free the עבד. ²¹ See ערכין ל,א that we derive it from the פסוק (in ויקרא [בהר] כה,מ) which states עד שנת היובל יעבד עמך. ²² We can coerce the master to be משחרר the עבד (even though he is עובר on a מ"ע), because through the שחרור the עבד will be מקיים פו"ר; however the עבד cannot sell himself as an ע"ע (which is forbidden) because even if he becomes an ע"ע and has children from the שפחה כנענית he will still not be מקיים פו"ר (and שבת). [Alternately, the אדון transgresses his לאו only once (when he frees him), however the עבד is continually transgressing the איסור of כי לי בנ"י עבדים (for not redeeming himself).] However if it were permitted for him to sell himself for an ע"ע, then even though he will only be מקיים שבת כל דהו, that would be sufficient not to be כופה רבו (see footnote # 20). ²³ This is regarding why the עבד is נרצע on his ear. It was the ear that heard כי לי בנ"י עבדים and nevertheless he acquired another אדון, therefore the ear is נרצע. It is evident that selling one’s self as an עבד is not proper. ²⁴ The הגהות הב"ח amends this to read, איש מכל מקום ישאנו. ²⁵ In this question תוספות assumes that if the חצי עבד וחצי בן חורין will be מקדש the חצי שפחה וחצי בת חורין then the חצי בת חורין will be become an אשת איש to the חצי בן חורין. The חצי עבד will then be אסור on the חצי בת חורין who is an א"א. However if he is not מקדש her and they are together בזנות we will assume that there is no איסור of לא יהיה קדש or לא תהיה קדשה since both of them are חצי עבד וחצי בן חורין (presumably similar to פרדה which תוספות mentions shortly). ²⁶ The הגהות הב"ח amends this to read, לא הוה כפינן. ²⁷ ב"ש say he cannot marry a שפחה because he is a חצי בן חורין; however, it is never possible to marry a שפחה since אין קדושין תופסין בשפחה. We must therefore say that ב"ש did not mean to marry the שפחה with קדושין but rather with זנות; however since he is a חצי בן חורין he is not permitted to marry her בזנות. Now, however that she is also a חציה בת חורין let each חצי of the עבד join with the corresponding חציה of the שפחה and there will be no איסור of לא תהי' קדשה or לא יהיה קדש. ²⁸ It is not clear if תוספות assumes that in this case he will be מקיים פו"ר or perhaps only שבת כל דהו, but in any event (even if it is שבת כל דהו) we should not be כופה את רבו. See footnote # 30. ²⁹ They both transgress the respective איסורים of לא תהיה קדשה and לא יהיה קדש. ³⁰ It is preferable that the אדון should transgress the מ"ע so that the עבד can be מקיים a proper פו"ר than they should transgress the איסורים and at most be מקיים only שבת כל דהו (see footnote # 28) and the חציה שפחה is not (even) מצווה in פו"ר. [Alternately ([even] if we assume that he is מקיים פו"ר) see footnote # 22, in the bracketed portion.] ³¹ A פרדה is a mule; the offspring of a donkey and a horse. ³² There is a prohibition of mating animals of different species as the פסוק states (ויקרא [קדושים] יט,יט) that בהמתך לא תרביע כלאים. Therefore we may not mate this פרדה even with a horse or a donkey, but only with a פרד who is also the offspring of a horse and a donkey. ³³ תוס' in the question assumes that a פרד(ה) is a composite of a סוס וחמור and nevertheless they are מותר זב"ז. ³⁴ See footnote # 32. ³⁵ The פסוק states (דברים [תצא] כב,י) that לא תחרש בשור ובחמור יחדו. ³⁶ The הגהות הב"ח amends this to read, עצמו הוא ומטעם. ³⁷ It is forbidden to ride (for instance) on a wagon that is drawn by two species (a שור וחמור); however it is permitted to ride on a פרידה (see מלכים א' א,לג) because it is not a composite of two species but it is its own species. However by עבד ושפחה they are a combination of עבר and בן חורין, therefore each צד is משתמש with the opposite צד as well. ³⁸ This ישא means with זנות, for if he is מקדש her she will be an א"א because of his צד חרות, and the צד עבדות will be prohibited to be with her. ³⁹ The child of this union will be an עבד/שפחה כנעני(ת). If the children are emancipated they are בני חורין and not ממזרים. ⁴⁰ An עבד משוחרר is like a גר (he too was first a גוי and became a ישראל). Concerning a ממזר the תורה writes (דברים [תצא] כג,ג) that לא יבא ממזר בקהל ה', and the קהל of גרים (and therefore עבדים משוחררים) is not considered קהל ה'. [Therefore wherever the איסור is לא יבא בקהל ה' (for instance עמוני ומואבי וכו') they are permitted to intermarry with גרים (and עבדים משוחררים)]. ⁴¹ The חציו עבד וחציו בן חורין is therefore מותר בממזרת from both his components. Let him marry her and be מקיים פו"ר (even though the children will be ממזרים) and we should not be כופה את רבו. ⁴² The נתינים are the descendants of the גבעונים (from the שבע אומות concerning whom [according to שיטת התוס'] the תורה writes [דברים (ואתחנן) [ז,ג) that לא תתחתן בם), who converted in the days of יהושע under false pretenses. ⁴³ The rule is if a כהן marries a גרושה, she receives a כתובה (if he dies or divorces her), if however someone married a שניה (which is an איסור ערוה מדרבנן) she receives no כתובה. One explanation is that איסור כהונה is מדאורייתא and needs no חיזוק; however איסור שניות is מדרבנן and requires חיזוק. However ר' שמעון בן אלעזר explains it differently; we assume that generally a woman entices a man to marry her (היא מרגילה אותו). Therefore by איסורי שניה since she enticed him for this איסור, she loses her כתובה; however by איסורי כהונה, we assume that she did not entice him (for their children would be חללים, and that may reflect negatively on their marriage), therefore we assume that he enticed her, and therefore she receives the כתובה. ⁴⁴ The difference whether the reason is because of דאורייתא or הוא מרגיל אותה is in a case where a ממזרת ונתינה marry a ישראל (which is an איסור דאורייתא) and therefore according to the מ"ד of דאורייתא she receives a כתובה. ⁴⁵ See footnote # 43. Generally a woman is מרגילה except where there will be a פסול in the children; however by ממזרת ונתינה לישראל where the פסול can be rectified (as תוספות states), we assume that היא מרגלה ליה. ⁴⁶ דברים (ואתחנן) ז,ג. ⁴⁷ תוספות assumes that the reason a ממזר is מותר בשפחה (and is not prohibited because of לא יהיה קדש) is because the איסור of לא יהיה קדש applies only to those who are מותר בקהל and not to a ממזר who is אסור לבוא בקהל. Therefore תוספות asks that since a נתין is also אסור בקהל, he should be permitted to a שפחה. ⁴⁸ By definition a ממזר is one who is born from a relationship where אין תוספין קידושין (like חייב כריתות [according to the accepted ruling]) ⁴⁹ Not as we assumed in footnote # 47. ⁵⁰ The תורה clearly prohibits an active relationship with a זכר or a בהמה (ויקרא [אחרי] יח,כב,כג); however regarding a passive relationship, this is derived, according to ר' ישמעאל from ולא יהיה קדש. ⁵¹ Seemingly since תוספות just stated that a ממזר who is קדש ועומד is not included in the prohibition of ולא יהיה קדש, therefore (according to ר' ישמעאל) he should not be prohibited from a זכר ובהמה (passively). תוספות rejects this notion. ⁵² This is stated in a משנה cited previously in this תוספות (see תוספות by footnote # 42). ⁵³ ב"ש say that this חצי בן חורין cannot marry a שפחה. ⁵⁴ By a נתינה there is the לאו of לא תתחתן בם and by שפחה the לאו of ולא יהיה קדש. They should both be permitted to both or both be forbidden to both. ⁵⁵ קדושין are (generally) תופס by all חייבי לאוין. ⁵⁶ See footnote # 40 that חרורי are like גרים. ⁵⁷ See footnote # 3. ⁵⁸ See סוכ"ד אות נב. ⁵⁹ See footnote # 9. ⁶⁰ See נח"מ and סוכ"ד אות נח. ⁶¹ He is משחרר the עבד (even) before (the העראה). ⁶² See סוכ"ד אות סב.

שמע¹ מינה דלית דינא דגוד או אגוד—It can be derived from here that there is no rule of גוד או אגוד

OVERVIEW The גמרא attempted to derive from the ruling regarding a חצי עבד וכו' that there is no rule of גוד או אגוד. The only way the עבד can be מקיים פו"ר is by coercing the master (because of תיקון העולם) to free the slave. However the slave cannot force the master (by גא"א) to allow the slave to buy himself out; proving that לית דינא דגא"א. Our תוספות first challenges and then explains the proof.

תוספות asks: ואם תאמר שאני הכא שאין העבד נותן לו דמים מיד² אלא כותב לו שטר על דמיו³ – And if you will say; perhaps generally there is דינא דגא"א, however, here by חצי עבד it is different, because the עבד does not (cannot) give to the master the money for his half immediately, but rather he (merely) writes a note that he owes the master the money. However where the money is given immediately there may be דינא דגא"א. תוספות answers: ויש לומר דמשמע משום דלא יבטל הוא דכופין – And one can say; that it seems from the גמרא that we force the master to free the slave only because we do not want the slave to nullify the מצוה of פו"ר –

But otherwise if it were not for ביטול פו"ר we would not coerce the master to relinquish his ownership of the חצי עבד in any manner at all even if the עבד would give money immediately; this proves that לית דינא דגא"א.

SUMMARY The implication of the גמרא is that even if the עבד would offer money presently to the master, he could not buy himself out through גא"א.

THINKING IT OVER

1. It is evident from תוספות (question) that if the money was available now and we would maintain גא"א, then the חצי עבד would be able to free himself by גא"א. Seemingly we can answer תוספות question that if there is דינא דגא"א then (why should we force the אדון to free the slave and merely receive a שטר על דמיו) the community who is charged with providing the needs of the poor should pay the master and free the slave through גא"א (in order for the עבד to meet his need of קיום מצות פו"ר). The fact that the community does not do so indicates that there is no דינא דגא"א!⁶
2. Why does תוספות (and the גמרא) assume that the חצי עבד וחצי בן חורין has no money to offer the master;⁷ since he is עובד עצמו יום א', he may have money for גא"א?!

footnotes: ¹ This תוספות references the גמרא on the previous עמוד regarding the חצי עבד וחצי בן חורין (where תוס' seemingly had the גירסא [after וחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש] that טעמא מפני תיקון העולם הא לא מפני תיקון העולם לא ש"מ דלית דינא דגוד או אגוד [see הגהות וציונים on this דף]). ² An עבד does not own any money, for whatever he has belongs to his master. See ‘Thinking it over # 2. ³ We can understand that when the money is offered immediately, it is possible to force the other partner to release his ownership for he is receiving full compensation (and he also has the option to buy out his partner); however here the master is only receiving a note that he is owed the money and he is losing his asset (the חצי עבד), in such a case it is understood that we cannot implement גא"א forcibly. ⁴ Since the לשון is אלא מפני תקון העולם כופין and it did not say מפני תקון העולם או אם יש לו דמים, then כופין. ⁵ Someone would give money on his behalf to free him, for instance. ⁶ See חת"ס and סוכ"ד אות עז. ⁷ See footnote # 2.

אם¹ עשאן לשכר כולי—If he intended it to be rented out, etc.

OVERVIEW The גמרא cited a ברייתא that if two brothers inherited a bathhouse; if the intended use of the מרחץ was that it should be rented out, then the two brothers divide the income. Otherwise they divide the use of the מרחץ. Our תוספות qualifies this ruling.

It does not necessarily mean that the father specifically intended that the מרחץ be rented out (and [only] in that case do they divide the income), but rather the same rule applies (that they divide the income) even if the father made it for his own personal use, nevertheless the sons still divide the income if either of them is able to rent it out.

SUMMARY One can coerce his partner to rent out something and divide the income when it is not profitable (for one party) to be used personally, regardless of what the original intent was.

THINKING IT OVER What would be the ruling, in a case where it can be rented out only in a manner that neither of the brothers would be able to use it at all for personal use? Can the poor brother still force the rich brother to rent it out?⁴

footnotes: ¹ This תוספות is referencing the גמרא on עמוד א'. ² When the ברייתא stated עשאן לשכר it was just an example; for in such a case it is assumable that it can be rented out. However the rule applies in all cases even if עשאן לעצמו. ³ תוספות is of the opinion that it does not matter what the original intent was; if the one (poorer) brother is able to rent it out he can coerce his other (richer) brother that it should be rented out and they should divide the income (instead of them using it for their own personal use [which is a waste for the poorer brother]). ⁴ See נח"מ.