Tanslation by Rabbi Ephraim Piekarski

גופיה לא קדיש—His body is not sanctified

OVERVIEW רב taught if one is מקדיש his slave (he said, ‘my slave should be הקדש’), the slave is freed. The גמרא explains the reason is because גופו לא קדיש (the body is not sanctified) and לדמי לא קאמר (the master did not say that I am מקדיש him for his value). There is a dispute between רש"י and תוספות how two explain these two reasons. There are three types of קדושת דמים (which are not brought as a קרבן) which are discussed in this תוספות.

1. קדושת בדק הבית where the item itself is used to repair or improve the ביהמ"ק (such as being מקדיש stones, wood, etc.).
2. קדוש לימכר, where the item itself cannot be used directly to repair the ביהמ"ק, but the גזבר sells the item (a בהמה בעלת מום) and the money is used for בד"ה.
3. דמיו עלי, where the person says, ‘I am donating to the ביהמ"ק the value of this item’; the item (which does not necessarily need to belong to the נודר), remains in the possession of the owner, but whoever made this נדר must pay הקדש its value.

---

פירש בקונטרס¹ שאינו ראוי למזבח ולא לבדק הבית² – רש"י explained that גופיה לא קדיש, for the עבד is not fit either for the מזבח (to be brought as a קרבן) nor is he fit for the בדק הבית; רש"י continues explaining the גמרא, we cannot say he meant to give הקדש the value of the slave,**** for – לדמי לא קאמר דהיה לו לומר דמי עבדי עלי – He did not say I am obligating myself to pay**** הקדש the value of this slave, for if that was his intention,**** the master should have said, I am giving to הקדש the value of my slave. רש"י continues responding to an anticipated question – ולא דמי למקדיש בהמה טמאה דהתם כיון דליכא למימר למיהוי עם קדוש קאמר – And the case of עבד is not similar to one who is מקדיש a בהמה טמאה (where the rule is that he has to pay הקדש the value of the בהמה טמאה; however we do not say this regarding המקדיש עבדו), for there (by המקדיש בהמה טמאה) since we cannot say that the master meant that the בהמה should be part of the עם קדוש, therefore – על כרחך לדמי³ קאמר אף על גב דלא אמר דמיה עלי הרי היא קדושה לימכר קאמר – Perforce we must say that he meant to be מקדיש its value, even though he did not say, ‘I am giving its value’, nevertheless it is understood that he meant, ‘the animal is קדושה in order to sell it (and give its value to הקדש) – אבל הכא דשייכא בגופיה לשון קדושה לא אמרינן דלדמי קאמר⁴ – However here where the קדושה is applicable to the body of the עבד (he can become a part of the עם קדוש), we do not assume that he meant to be מקדיש merely the value of the slave, rather he meant the slave should be holy as part of the עם קדוש. This concludes תוספות citation of רש"י. תוספות asks on פירש"י: ואם תאמר ואמאי לא קאמר נמי קדוש לימכר לא קאמר כיון דמילתא אחריתא היא⁵ – And if you will say; but why did not the גמרא also explain that the master did not mean that the עבד is קדוש to be sold; the גמרא should have explained this since this is a different issue – תוספות answers: ויש לומר כדפירש בקונטרס בסמוך דאפילו אמר כן בהדיא שיהא קדוש לימכר יצא לחירות – And one can say; as רש"י explains shortly⁶ that even if he said so explicitly that the עבד should be קדוש so that he should be sold; the עבד goes free – מידי דהוה אמתפיס תמימים לבדק הבית דאין יוצאין מידי מזבח לעולם – For it is similar to one who designates whole [unblemished] animals for בד"ה, where the rule is they never leave the sanctity of the מזבח (they are to be brought as קרבנות), similarly here since according to רב when he is מקדיש his עבד, the עבד is fit to become part of עם קדוש (similar to a בהמה תמימה which is ראויה למזבח), so even if he says קדוש לימכר (which is similar to מתפיס תמימים לבד"ה) the עבד becomes free, part of עם קדוש (just like the תמימים are not יוצא מידי מזבח לעולם) – ולהכי לא מוקי ההיא דאין הגזברין כגון דאמר שיהו קדושין לדמיהן – And therefore the גמרא does not establish that ברייתא of אין הגזברין in a case where for instance the master said regarding his slaves that they should be קדושין for their value (meaning קדוש לימכר), ⁷ for even if he said so, they still go free.**** In Summation: רש"י interprets גופו לא קדיש to mean that the עבד is not fit for the מזבח or בד"ה.⁸ לדמי לא קאמר means the master did not say that he wants to give הקדש the value of the עבד.⁹ Therefore the עבד is freed even if the master said he is קדוש לימכר, for it is similar to מתפיס תמימים לבד"ה.¹⁰ תוספות has a difficulty with פירש"י: ומיהו קשה דאי מדמינן למתפיס תמימים – However there is a difficulty; if we are comparing מקדיש עבדו to מתפיס תמימים – נימא דאף על פי שהעבד יצא לחירות צריך לפדייה ויפלו דמיו לבדק הבית¹¹ – Let us say that even though the slave is freed, he still requires redemption and the redemption money should be allocated for the בד"ה – כמו במתפיס תמימים שתימכר לצורכי מזבח¹² כדאמרינן בהמנחות והנסכים (מנחות קא,א) – Just as it is by מתפיס תמימים for the בד"ה where the rule is that the animal is sold for usage on the מזבח, as the גמרא states in פרק המנחות והנסכים – כשהן נפדין אין נפדין אלא למזבח והדמים הם לבדק הבית – That when they (the תמימים that were נתפס לבד"ה) are redeemed they can only be redeemed for use of the מזבח and the money paid for the redemption goes to the בד"ה – כדאמר בפרק קמא דתמורה (דף ו,א) דאף על פי שהוא בלא תעשה¹³ מה שעשה עשוי – As the גמרא states in the first פרק of מסכת תמורה, that even though the one who was מתפיס תמימים לבד"ה transgressed a לא תעשה, nevertheless what is done is done and בד"ה receives the פדיון money. Similarly the same should be true here as well that the פדיון money for the עבד should go to בד"ה – ולכאורה משמע דליהוי עם קדוש קאמר ואינו נותן שום דמים להקדש¹⁴ – But seemingly it appears from our גמרא that the master meant that the עבד should be עם קדוש, but no money needs to be given to הקדש. The question is why is there a difference between מתפיס תמימים לבד"ה and מקדיש עבדו, since רש"י maintains they are similar?! תוספות has an additional question: ועוד מאי קפריך מאך כל חרם – And furthermore why does the גמרא ask on רב (who said המקדיש עבדו יצא לחירות) from the ברייתא of אך כל חרם (where it states that it belongs to הקדש) – דהתם דאמר בלשון חרם לא שייך לומר דלמיהוי עם קדוש קאמר – For there (in the case of the ברייתא) where he used the term of חרם, it is not applicable to say that למיהוי עם קדוש קאמר (for חרם has no connection to עם קדוש) therefore we can say he meant קדוש לימכר (like by a בהמה טמאה) but when he is מקדיש an עבד where we can say למיהוי עם קדוש קאמר, we say that יצא לחירות – תוספות continues to ask on פירש"י: ועוד כי משני דאמר לדמי והיינו לפירוש הקונטרס דאמר דמי עבדי ושפחתי עלי¹⁵ – And in addition when the גמרא answered that the ברייתא of אך כל חרם is discussing a case where the master said לדמי explicitly, which according to פירש"י [must] mean that the master said, I am obligated to give the value of my עבד ושפחה (only in that case do they not go free); the reason רש"י must interpret לדמי in this manner is – דאם הקדישם לדמים יצאו לחירות¹⁶ – For if he was מקדיש them for their value (הקדישם לימכר) they would go out free – ואם כן מאי איריא עבדיו ושפחותיו אפילו דחברו נמי – So if this is indeed so (that לדמי means merely דמיו עלי) then why does the ברייתא teach the case by his servants and שפחות, even if they are the עבדים ושפחות of his friend and he said דמיהם עלי, he is also obligated to pay בד"ה their value – תוספות continues to press his point – ועוד מאי שנא כנענים אפילו עבדיו ושפחותיו העברים נמי – And also why are כנענים different, even by עבדיו ושפחותיו העברים the law is also that he must pay בד"ה! This concludes תוספות questions on פירש"י. In summation: תוספות asks on פירש"י; 1. Why is there no חיוב פדיון on the עבד if he meant/said קדוש לימכר as there is by מתפיס תמימים. 2. How can the גמרא ask from חרם, there it cannot mean עם קדוש. 3. If the ברייתא of אך חרם is in a case of דמיהם עלי then why does it need to be his slave, and 4.why an עבד כנעני it could even be an עבד עברי. תוספות offers his interpretation of גופיה לא קדיש and לדמי לא קאמר: ונראה לפרש גופיה לא קדיש פירוש¹⁷ ליאסר בהנאה¹⁸ כמו בהמה טמאה שמועלין בה – And the preferred explanation is that גופיה לא קדיש means that his body will not become אסור בהנאה like a בהמה טמאה which was הוקדש where one transgresses מעילה if he derives any benefit from her – וכן בקרקע¹⁹ אם עקר ממנו חוליא ואפילו במחובר איסורא מיהא איכא – And similarly by one who was מקדיש the ground, if he uprooted a spade full and even if he derived benefit from the קרקע while it is still attached, there still is a prohibition (מדרבנן); however if he was מקדיש an עבד there can be no איסור הנאה. תוספות continues when the גמרא says – לדמי לא קאמר²⁰ שיהא גופיה קדוש לימכר²¹ – He did not say לדמי; it means the master did not say that the body of the עבד should be קדוש that we sell it. ²² תוספות concluded explaining these two expressions (גופו לא קדיש and לדמי לא קאמר), and now continues with explaining the גמרא – והשתא פריך שפיר מכל חרם דמיתפסא בהון קדושה ליאסר בהנאה כמו מחרים שאר נכסים- And now it is well understood that the גמרא ask from כל חרם for we see there that קדושה takes hold of the עבדים ושפחות that they become ²³אסור בהנאה like one who is מחרים the rest of his assets²⁴ – ומשני דאמר לדמי שיהיו לימכר ולא מיירי במקדיש בלשון חרם – And the גמרא answered that he said לדמי meaning that they should be sold for הקדש and we are not discussing that he was מקדיש them using the term חרם, but rather he was מקדיש them לימכר (which means לדמי)²⁵ – והשתא ניחא דדוקא עבדיו ושפחותיו הכנענים²⁶ – And now it is understood that this applies exclusively to עבדיו ושפחותיו הכנענים – ופריך אידך נמי דאמר לדמי²⁷ – So the גמרא asked let us say that the other ברייתא of אין הגזברין is also discussing a case where he said לדמי (meaning קדוש לימכר) – ומשני אי הכי גזברין מאי עבידתייהו דאותו שהקדישו לדמיו הוא יפדנו ויהיה שלו:²⁸ And the גמרא answered if so (that he was מקדיש them לימכר) why are the גזברין involved here; whoever was מקדיש the עבדים for דמיו he will redeem them and it will belong to him (and [only] he will be able to free the עבד).

SUMMARY רש"י maintains הקדיש עבדו לימכר he is freed, while תוספות maintains he is not freed.

THINKING IT OVER According to תוספות that if one merely owns קנין ממון he cannot be משחרר the עבד,²⁹ so regardless of רב, the ברייתא of אין הגזברין is difficult, for מאי עבידתייהו since they only have a קנין ממון. Why is the גמרא asking on רב?!³⁰

footnotes: ¹ בד"ה גופיה, לדמי, ובד"ה דליהוי. ² When one is מקדיש wood or stones they can be used to repair the ביהמ"ק; however, the עבד (himself) cannot be used for the repair or improvement of the ביהמ"ק. ³ Seemingly this לדמי (regarding a בהמה טמאה), which means קדושה לימכר is not the same as the לדמי mentioned previously regarding לדמי לא קאמר (concerning the עבד) which means דמי עבד זה עלי. They are similar in the sense that there is no intrinsic קדושה on the בהמה there is merely a חיוב ממון to הקדש (either directly from the בהמה [if קדושה לימכר], or indirectly [if דמיו עלי]. ⁴ When there is no option of saying למיהוי עם קדוש קאמר (as by מקדיש בהמה טמאה), we assume that he meant לדמי (even though he did not say לדמי) in the sense of קדוש לימכר; however when there is the option of למיהוי עם קדוש קאמר (as by מקדיש עבדו), then we would rather say that he meant עם קדוש than לדמי (since he did not say לדמי). ⁵ There are actually three issues to be negated in order to assume that המקדיש עבדו יצא לחירות. There is the issue of מזבח and בד"ה which is negated since the עבד is not ראוי (for מזבח and בד"ה), there is the issue of the owner paying הקדש the value of the עבד (which is called לדמי), this is negated because the master did not say לדמי; however there is the issue of selling the עבד and the money going to הקדש, why was this issue not mentioned (and negated because he did not say קדוש לימכר [just as we negated לדמי])? ⁶ בד"ה אי. If the גמרא would have negated קדוש לימכר by saying קדוש לימכר לא קאמר, that would imply that if the master said קדוש לימכר he would not go free, however in truth even if he said קדוש לימכר the עבד is freed. ⁷ The גמרא contradicted רב from the ברייתא of אין הגזברין (and answered that רב תנא ופליג). The גמרא seemingly could have answered that the ברייתא is discussing where he said קדוש לימכר (even though the ברייתא could not answer לדמי [as the גמרא states], nevertheless if it was קדוש לימכר the גזברין are (seemingly) involved in the sale). ⁸ Therefore since the master was מקדיש the עבד, he must have meant למיהוי עם קדוש. ⁹ If the master would have said דמיו עלי, the עבד would remain enslaved and the master would pay הקדש the value of the slave. See following footnote (in parenthesis). ¹⁰ An עבד has the potential of becoming an עם קדוש just as a בהמה תמימה has the potential of being a קרבן – קדושת הגוף.Therefore just like by a בהמה if one is מקדיש it for קדושת דמים (בד"ה) it receives קדושת הגוף (לקרבן), similarly if one is מקדיש the עבד for קדושת דמים (קדוש לימכר) he receives קדושת הגוף למיהוי עם קדוש. (However, if he merely said דמיו עלי, there is no קדושה at all on the עבד; it is merely a נדר on part of the master that he will give a certain amount.) ¹¹ When the master is מקדיש the עבד the עבד is freed, but there is a monetary obligation to redeem the value of the עבד for the obligation to בד"ה (which the master placed upon him). The freed עבד should be required to give this money (the value of the עבד) to the בד"ה as תוספות continues to explain. See following footnote [in the brackets]. ¹² If ראובן (for instance) was מקדיש a בהמה תמימה for בדק הבית the rule is (as mentioned previously) it must be brought as a קרבן. If שמעון (for instance) wants to bring a קרבן he can redeem this בהמה (which ראובן was מקדיש לבד"ה) by paying the גזבר of בד"ה the value of this בהמה and then bring it as a קרבן. [The עבד is like שמעון in this example.] ¹³ The לא תעשה is derived from the פסוק (ויקרא [אמור] כב,כג) in the פרשה of בהמות בעלי מומים where the תורה writes regarding a בעל מום that נדבה תעשה אותו (לבדק הבית) but ולנדר (for a קרבן) it is לא ירצה, from this we derive that only a בעל מום can be given to בד"ה, but not a תמים and from the פסוק (שם כב,יז) in the beginning of that פרשה, which states וידבר ה' וגו' לאמר, we interpret לאמר as לא אמר, meaning there is a לאו if one transgresses these rules.. ¹⁴ We cannot answer that רב is not discussing a case where he said קדוש לימכר, for then the גמרא should have (also) said קדוש לימכר לא קאמר (for that would justify sרב' ruling [that there is no need for פדיון]). ¹⁵ See רש"י ד"ה דאמר לדמי. ¹⁶ See footnote # 6. ¹⁷ This is not like פרש"י that an עבד is not fit to become קדוש (for the מזבח or בד"ה), but rather there can be no איסור הנאה on the גוף העבד. ¹⁸ Even if he said קדוש לימכר there still is no קדושת הגוף regarding איסור הנאה. ¹⁹ Generally by קרקע there is no מעילה; however once he uprooted the earth there is מעילה מדאורייתא and even if he derived benefit from the קרקע while it is מחובר there is an איסור (מדרבנן). Regarding עבד however there can be no איסור מעילה. ²⁰ According to תוספות if the master would say that the עבד is קדוש לימכר, the עבד would not be freed. ²¹ This is different from פירש"י who interprets לדמי to mean דמי עבדי עלי. ²² תוספות maintains that since the עבד cannot become קדוש ליאסר בהנאה then we cannot assume that when he was מקדיש the עבד בסתם he meant קדוש לימכר, because since there can be no קדושה in the עבד (so if he intended to be מקדיש לימכר), he should have clearly stated that he is מקדיש לימכר. However by בהמה וקרקע where there is a possibility of איסור הנאה (by קדוש לימכר), therefore even if he was מקדיש סתם we may assume that it was קדוש לימכר. See תוספות הרא"ש (who mentions בהמה טמאה and קרקע after 'לדמי לא קאמר'). ²³ תוספות is answering the question he asked on רש"י (question # 2; see In summation). ²⁴ Why does רב say גופו לא קדיש and יצא לחירות; since a קדושה is תופס by עבדים we can assume that he meant קדוש לימכר, just like בהמה טמאה?! ²⁵ It does not however state clearly in the ברייתא that they are אסורין בהנאה. Initially when we assumed that חרם meant חרם ממש, then we assumed that they are אסורים בהנאה like all חרם (as תוספות stated כמחרים שאר נכסיו). However now that he is merely קדוש לימכר there is no need to assume that there is an איסור הנאה. ²⁶ He can only sell (מקדיש לימכר) his own עבד כנעני. This answers questions # 3 & 4. ²⁷ Why is it necessary to say that רב argues (רב תנא הוא ופליג). ²⁸ If the עבד was קדוש לימכר the גזבר may only sell him and take them money for הקדש, but the גזבר cannot free him (so why does the ברייתא state אין הגזברין רשאין להוצאין לחירות, when it is obvious). In addition even those that bought the עבד from הקדש cannot redeem the עבד, since they only have a קנין ממון in the עבד (for that is what the original master gave to הקדש) they cannot remove the דין איסר of the עבד (that he is אסור בבת חורין וכיו"ב). Why does the ברייתא state that ואחרים מוציאין אותן לחרות. It is only the original master who can free him if he is פודה the עבד from הקדש, because he now owns the קנין ממון and איסור of the עבד. See מהרש"א. Therefore this ברייתא cannot be discussing קדוש לימכר. The only option is that the ברייתא disagrees with רב and maintains that גופו קדוש. See following תוס' ד"ה אין. ²⁹ See footnote # 28. ³⁰ See תורת גיטין

Tanslation by Rabbi Ephraim Piekarski

אין הגזברין רשאין להוציא אותן לחירות—The treasurers are not permitted to set them free

OVERVIEW The ברייתא stated that if someone was מקדיש his עבדים, the גזברין are not permitted to set the עבדים free, rather they may sell the עבדים to others (with the money going to הקדש), and the buyers may free them. תוספות explains the reason for this rule.¹

וכן אמר בפרק הנזקין (לקמן נב,א) גבי יתומין – And the גמרא states a similar ruling in פרק הנזקין regarding orphans – דאין האפוטרופסין רשאין להוציא אותן לחירות² אבל מוכרין אותן לאחרים כולי – that the trustees of the estate are not permitted to set the slaves free, but rather they can sell the slaves to others, etc. and the others may free them – ונראה דהיינו טעמא דאסור דרך שיחרור דסברי דקא מזלזלי בנכסי יתומים והקדש³ – And it seems that this is the reason, that it is forbidden to dispose of the slaves by means of emancipating them since the trustees (and the גזברים) are demeaning the property of יתומים and הקדש – אבל דרך מכירה ידעי כולי עלמא שמוכרין אותן בשויין: However, when the dispose of the עבדים by selling them, everyone knows that the אפוטרופסין וגזברין are selling them for their full value.

SUMMARY גזברין and אפוטרופסין cannot free the עבדים (even if they pay the full value of their redemption) because people are suspicious that they took less than the true value.

THINKING IT OVER Why does not תוספות learn like פירש"י here (and in הנזקין)⁴ that the גזברין (or אפוטרופסין) cannot be משחרר the עבדים since אין גופן קנוי להם?⁵

footnotes: ¹ The גמרא said that this ברייתא disagrees with רב and maintains that המקדיש עבדו לא יצא לחירות and we assume that there is a קדושה on the גוף העבד (not like רב who says גופו אינו קדוש [see previous תוס' ד"ה גופיה TIE footnote # 28]). The question is, since גופו קדוש, so the עבד belongs to הקדש why cannot הקדש set him free. ² This rule applies even if the עבדים have sufficient funds to redeem themselves (see רש"י there ד"ה להוציאן, עיי"ש [See ‘Thinking it over’]). We must assume that by הקדש the same rule applies in the same case (see רש"י here ד"ה אין). ³ People may assume when they see the עבדים leave the רשות of הקדש or יתומים that the אפוטרופסין\גזברין (out of pity for the עבדים) may have taken less than the full value of the עבד thereby cheating הקדש\יתומים of their proper due. ⁴ See footnote # 2. ⁵ See נח"מ.