הא מני רבי מאיר היא—This is according to רבי מאיר

OVERVIEW The גמרא cites a ברייתא which contradicts רב (regarding המקדיש עבדו) and the גמרא responded that this ברייתא is according to ר"מ (who indeed disagrees with רב).

הכא משמע דרב דלא כרבי מאיר¹ – It seems from this גמרא that רב disagrees with ר"מ – תוספות anticipates the following difficulty: והא דאמר בפרק קמא דערכין (דף ה,א) האומר ערך² כלי עלי נותן דמיו כרבי מאיר³ – And regarding that which רב ruled in the first פרק of מסכת ערכין, one who said, ‘I am obligating myself to give הקדש the ערך of this vessel’, he gives its value to הקדש, and the גמרא states that this ruling is according to ר"מ – וכן בפרק האומר שקלי עלי (שם כ,א) דתנן ערך ידי ורגלי עלי לא אמר כלום – And similarly in פרק האומר שקלי עלי, where the משנה teaches, if one said ‘I am obligated to pay the ערך of my hand or foot’, nothing has been said – ואמר רב עלה נותן דמיה ומפרש לרבי מאיר – And רב commented on this משנה, but he gives הקדש the value of ידי ורגלי, and the גמרא explained that sרב' ruling is according to ר"מ; we see in these two instances that רב rules like ר"מ (that א"א מוציא דבריו לבטלה) in contrast to our גמרא where רב disagrees with ר"מ – תוספות responds: אליבא דרבי מאיר קאמר וליה לא סבירא ליה – רב taught us how the ruling would be according to ר"מ, but רב does not agree with it – תוספות responds to an additional anticipated difficulty: ואף על גב דבסוף פרק קמא דסנהדרין (דף טו,א) גבי הערכין המטלטלין⁴ – And even though that in the end of the first פרק of מסכת סנהדרין regarding ‘movable’ ערכין – מפרש רב באומר ערך כלי עלי כרבי מאיר⁵ לא סבירא ליה הכי – רב explained that ערכין המטלטלין means when a person says ערך כלי עלי, so even though רב explained the משנה according to ר"מ that א"א מוציא דבריו לבטלה (and he has to pay), nevertheless רב does not agree with this ruling – תוספות finds support for this explanation: וכי האי גוונא אשכחן בריש אלמנה נזונית⁶ (כתובות דף צו,א) – And we find something similar in the beginning of פרק אלמנה נזונית – דבעי למימר שמואל⁷ דהניזונת תנן וכאנשי יהודה⁸ – Where the גמרא wanted to say, that according to שמואל the משנה reads הניזונת, like the אנשי יהודה – אף על גב דבסוף נערה שנתפתתה (שם נד,א) אמר שמואל הלכה כאנשי גליל: Even though that in the end of פרק נערה שנתפתתה, there שמואל stated that the הלכה is like אנשי גליל (not like אנשי יהודה) and nevertheless he tried to interpret the משנה according to אנשי יהודה, similar to רב interpreting the משנה according to ר"מ.

SUMMARY We find אמוראים citing rulings and interpreting משניות according to views which they do not share.

THINKING IT OVER תוספות (seemingly) presumes that רב disagrees with the view of ר"מ that א"א מוציא דבריו לבטלה.⁹ However it is possible that generally רב agrees that א"א מוציא דבריו לבטלה, however here by מקדיש עבדו he is not מוציא לבטלה, for למיהוי עם קדוש קאמר?!¹⁰

footnotes: ¹ The ברייתא (which is according to ר"מ) states regarding המקדיש עבדו that שלא הקדיש אלא דמיו, because (see רש"י ד"ה הא) ר"מ maintains אין אדם מוציא דבריו לבטלה; however רב disagrees and maintains אדם מוציא דבריו לבטלה. See ‘Thinking it over’. ² The term ערך - assessment (used as ערכי עלי or ערך פלוני עלי) obligates the person to give הקדש a fixed amount of money (as prescribed in the תורה), depending on the age and gender of the נערך. It applies only to people, but not to anything else. ³ ר"מ maintains א"א מוציא דבריו לבטלה so even though he said ערך כלי עלי which is meaningless (see previous footnote # 2), we interpret it to mean דמי כלי זה עלי, which does obligate him to pay הקדש. ⁴ The first משנה in סנהדרין states that הערכין המטלטלין require three דיינים (to assess the value). The גמרא discusses what is meant by הערכין המטלטלין. ⁵ This question is more difficult than the previous ones, for there רב (merely) taught us that according to ר"מ this is what the דין would be in these circumstances. However here if רב disagrees with ר"מ how come he is explaining the סתם משנה according to ר"מ (especially since [there is a difficulty with this explanation as the גמרא there points out, and] there are other ways how the משנה is explained). Nevertheless תוספות maintains that we can still say וליה לא ס"ל. [See רש"ש and קרני ראם, see (however) מהרש"א who explains it (somewhat) differently.] ⁶ The custom of the אנשי גליל was that a widow can remain in her deceased husband’s house and be supported by his estate as long as she does not claim her כתובה. However, the custom of אנשי יהודה was that the heirs had the option of giving her the כתובה whenever they so desired and sending her away. This in turn would make a difference how we read the משנה there (צה,ב); whether אלמנה ניזונת מכנסי יתומים (like אנשי גליל), or אלמנה הניזונת (like אנשי יהודה). ⁷ The גמרא cited a ruling of שמואל which would indicate that הניזונת תנן. ⁸ אלמנה הניזונת means the אלמנה when she is supported מנכסי יתומים, indicating that it is not up to her, but rather she is at the mercy of the יתומים. ⁹ See footnote # 1. ¹⁰ See אמ"ה # 94 (and 99).

עבדא כמקרקעי דמי—A slave is comparable to land

OVERVIEW The גמרא cited a dispute in a ברייתא whether there is מעילה if one was מקדיש an עבד. The גמרא initially assumed that this depends whether עבדא כמרקעי דמי or not. תוספות explains why the rule of מעילה is dependent on עבדא כמקרקעי דמי.

ולכך אין מועלים בו דאין מעילה במחובר – And therefore, since עבדא כמקרקעי דמי, there is no מעילה if one derives benefit from an עבד of הקדש, for there is no חיוב מעילה for something which is attached to the ground.** דבפרק הנהנה (מעילה יח,ב) ילפינן מעילה חטא חטא מתרומה¹ –** For in פרק הנהנה we derive laws of מעילה from laws of תרומה through the גזירה שוה of חטא חטא. תוספות responds to an anticipated difficulty: והא דאמרינן בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא עט,א) – And regarding that which the גמרא states in פרק המוכר את הספינה – הקדיש בור מלא מים מועלין בו ובמה שבתוכו – If one was מקדיש a cistern full of water, there is a חיוב מעילה for the cistern and what is inside it (namely the water) if one derived benefit from them, the explanation of מועלין בו is – לא כמו שפירש שם רבינו שמואל² שהצניע חפציו בבור דהא אין מעילה במחובר – Not like the רשב"ם explained it there, that he placed his belongings in the בור (and for that there is a חיוב מעילה), this is incorrect because there is no מעילה in something attached to the ground (like the בור; which is the ground) – אלא כשעקר מן הבור חוליא ונהנה ממנה:³ But rather מועלין בו means if he dug out a shovel full of earth from the בור and derived benefit from the earth, then there is a חיוב מעילה, for after he dug it out it is no more מחובר לקרקע.

SUMMARY There is no מעילה by קרקע (and similarly by עבדים שהוקשו לקרקעות) since there is no מעילה by מחובר.

THINKING IT OVER תוספות states that (even though if you derive benefit from the בור itself there is no מעילה since it is מחובר לקרקע, nevertheless) if you uprooted a חוליא from this בור, there is מעילה since now this חוליא (which was מחובר previously) is now תלוש.⁴ It should therefore follow that there should be מעילה in the work (מעשה ידיו) of this עבד, since the מעשה ידיו (which originate in the עבד who is קדוש) are תלוש. In fact the עבד himself should be אסור במעשה ידיו!⁵

footnotes: ¹ Regarding תרומה the תורה writes (ויקרא [אמור] כב,ט) that ולא ישאו עליו חטא and regarding מעילה the תורה writes (ויקרא ח,טו) that וחטאה בשגגה מקדשי ה'. We derive just as תרומה is only by something which is not attached to the ground (for תרומה is given only after the produce is harvested) similarly the חיוב מעילה is only by תלוש מן הקרקע. ² ד"ה מועלין. ³ See ‘Thinking it over’. ⁴ See footnote # 3. ⁵ See תפא"י.

קטנים כל המחזיק בהן זכה בהן—Whoever possesses the minors acquires them

OVERVIEW The גמרא cites the view of אבא שאול in a ברייתא that if a גר died (the adult slaves acquire themselves and are freed, however), regarding the minor slaves whoever possesses them acquires them as slaves (while the ת"ק maintains that the עבדים קטנים are also freed). תוספות discusses the view of אבא שאול.

דאין להן יד לזכות בעצמן – For the קטנים do not have a ‘hand’ (the capability) to acquire themselves – וכן בפרק מי שמת (בבא בתרא קנו,ב) גבי פלוגתא דזכין לקטן¹ ואין זכין לגדול² – And similarly in פרק מי שמת regarding the dispute whether we acquire on behalf of a קטן (since he cannot acquire on his own) but we do not acquire on behalf of a גדול (since he can acquire on his own) – תוספות anticipates the following difficulty: ואף על גב דאית ליה זכיה במציאה³ כדאמרינן בהניזקין (לקמן נט,ב) – And even though a קטן has זכיה by a lost object as the משנה states in פרק הניזקין, it is evident that a קטן does have זכייה – תוספות responds: היינו מדרבנן מפני דרכי שלום⁴ והכא לא שייך ההוא טעמא⁵ – That זכייה by מציאה is only מדרבנן because of דרכי שלום, however here by a גר שמת that reason is not applicable. תוספות asks: ואם תאמר בפרק לולב וערבה (סוכה מו,ב) אמר לא ליקני איניש לולבא לינוקא ביום טוב ראשון – And if you will say; ר' זירא taught in פרק לולב וערבה, a person should not grant his לולב to a child on the first day of סוכות (before the adult he is יוצא), the reason is – דינוקא מקני קני אקנויי לא מקני⁶ – Because a child can acquire, but he cannot grant to others – תופסות rejects a possible solution: וליכא למימר דהתם בפיקח כגון צרור וזרקו אגוז ונוטלו – And we cannot say that the גמרא there in סוכה is discussing a bright child, that if he is given a pebble he throws it away, but if he is given a walnut he takes it, and the rule of ר' זירא was only by such a child, this is not so – דהא בפרק קמא דקדושין (דף כב,ב) בההוא עובדא⁷ דאמר ליה שלוף לי מסנאי – Because in the first פרק of מסכת קדושין, in that story where מר זוטרא said to the slave, ‘take off my shoe and bring it to my house**’ – משמע דהוה בו דעת וקאמר התם איכא דאמרי קטן הוה⁸ –** It seems that the slave was mindful, and the גמרא says there, some say this עבד was a קטן⁹ – תוספות answers: ויש לומר דדעת אחרת מקנה אותן שאני:¹⁰ And one can say; it is different if there is another mind granting a gift to minors;¹¹ in that case a קטן can be קונה.

SUMMARY A קטן can acquire for himself only if someone else is granting him the item (and he is a בר דעת), otherwise there is no זכיה for a קטן except by מציאה because of דרכי שלום.

THINKING IT OVER

1. תוספות states that קטנים have no יד to acquire themselves, as a reason why according to אבא שאול the rule is כל המחזיק בהם זכה בהם. Should we infer that the רבנן who maintain that even the קטנים acquire themselves as בני חורין, argue and maintain that קטנים do have a יד לזכות?
2. תוספות distinguishes between מציאה where a קטן can acquire it מדרבנן because of דרכי שלום, and גר, where there is no זכיה לקטן because the idea of דרכי שלום is inapplicable.¹² This indicates that if it were applicable the גר קטן would acquire himself as a בן חורין; however since מדאורייתא he is an עבד, how can we be מתיר an איסור דאורייתא (of עבד) because if דרכי שלום?!¹³

footnotes: ¹ If one wants to gift something to a קטן who is not present, he may give it to a third party, that this third party should acquire it (by making a הגבהה וכו') on behalf of the קטן. ² This is the view of ר' אליעזר while ר' יהושע maintains זכין לקטן and כ"ש לגדול. The reason why זכין לקטן ואין זכין לגדול according to ר"א, is because a גדול has זכיה (so he can acquire it on his own) but a קטן has no זכיה (so the only way for him to acquire it is to be מזכה through another). See footnote # 11. ³ If a (חרש שוטה ו) קטן finds a מציאה, it belongs to him and it is considered stealing if one takes it away from him. ⁴ דרכי שלום means peaceful paths. If people would take away by force the מציאה of a חש"ו, they (or their parents) would start fighting with them to keep what they found and feel that it belongs to them. ⁵ The קטנים will not fight for their freedom; they will assume they belong now to the new master (and there is no parent to fight for them). See ‘Thinking it over’ # 2. ⁶ If the person will give his לולב to a קטן (before he was יוצא), the קטן will acquire the לולב, however when the קטן returns it to the adult it will still belong to the קטן (for the קטן cannot be מקנה); the adult will not be able to be מקיים the מצוה of לולב since it does not belong to him and the תורה states ולקחתם לכם, that it must belong to you. ⁷ מר זוטרא was making a ביקור חולים visit to ר' יהודה הינדאה (who was a גר שאין לו יורשים). When מר זוטרא noticed that ר"י was about to pass on, he told the slave of ר"י to take off his shoe and bring it home. The intent of מר זוטרא was to acquire this slave through קנין חזקה; so that at the moment when ר"י would pass on, the slave would be in the employ of מר זוטרא (and would not be able to acquire himself as a בן חורין). Some say this slave was a גדול and therefore מר זוטרא needed to take this action for otherwise the slave would become free at the moment ר"י passed on. However if the slave would have been a קטן there would be no need for מר זוטרא to do anything immediately. He could wait until after ר"י passed on and acquired the slave afterwards, according to אבא שאול that קטנים כל המחזיק בהם זכה בהם. ⁸ The איכא דאמרי disagree with אבא שאול and maintain that even an עבד קטן of a גר is freed, therefore מר זוטרא needed to act as he did regarding the גר קטן. ⁹ However according to the first opinion (that of אבא שאול) if the slave was a קטן even if he was a בר דעת (as the story indicates), he would not become a בן חורין. This proves that even a קטן בר דעת cannot be זוכה, why is it by לולב that a קטן is קונה. ¹⁰ Therefore by לולב where the adult is מקנה the לולב to the קטן, the קטן can be קונה (even מדאורייתא); however by מציאה or by גר where there is no דעת אחרת מקנה אותו, then there is no זכיה לקטן. ¹¹ It will be necessary to say that דעת אחרת מקנה applies only when the קטן is a פקח; otherwise there will be a difficulty from the abovementioned גמרא (in פרק מי שמת) of זכין לקטן ואין זכין לגדול. See תוס' ד"ה צרור on סה,א. ¹² See footnote # 5. ¹³ See תפא"י.

וכי מי כתב גט שחרור לאלו—But did then someone write a writ of emancipation for these

OVERVIEW עולא states in the name of ר' יוחנן that if someone emancipates his slave, the slave requires a גט שחרור in order to marry a בת חורין. ר' אבא challenged this ruling from a ברייתא which states that if a גר dies his (adult) slaves become בני חורין. The question on עולא is that they did not receive a גט שחרור, so how can they be בני חורין?

אלמא לא בעי גט להתירו בבת חורין – It is evident from this ברייתא that a גט שחרור is not required in order to permit the עבד to marry a בת חורין, contrary to the ruling of עולא – והיינו כשמואל דאמר¹ מי שאין לו רשות רבו עליו אינו קרוי עבד² – And the explanation why indeed they do not require a גט שחרור is because of the ruling of שמואל who maintains that whoever is not under the jurisdiction of his master is not considered an עבד – וטעמא דאבא שאול בקטנים דחשיב רשות רבן עליהן³ כיון שאין להן יד בעצמן: And the reasoning of אב שאול regarding קטנים (that they remain עבדים) even though we are following the view of שמואל is because he considers that these קטנים are still under the jurisdiction of their master since that have no יד to acquire themselves.

SUMMARY According to שמואל it is necessary to maintain according to אבא שאול that regarding the עבדים קטנים it is considered as if רשות רבן עליהן even after מיתת הגר.

THINKING IT OVER Could we interpret the dispute between the ת"ק and אבא שאול is based on the dispute whether המפקיר עבדו צריך גט שחרור or not?⁴

footnotes: ¹ See לח,א. ² Therefore even the עבדים קטנים (according to the רבנן) have no master as soon as the גר died, they cannot be considered עבד איש anymore therefore they are freed and become בני חורין. ³ אבא שאול maintains that when the גר dies, regarding the עבדים גדולים since they have a יד they acquire themselves and can no longer be considered עבד איש, however the עבדים קטנים since they have no יד לזכות בעצמן, they are potential עבדים to whoever acquires them therefore they are considered עבד איש for it is as if רשות רבן עליהן since anyone can acquire them for they cannot be זוכה בעצמן.Alternately רשות רבן עליהן can mean that since they cannot acquire themselves they are still under the jurisdiction of their master. See אמ"ה # 61-2. ⁴ See תפא"י.

אלמה אמר אמימר כולי—Why did אמימר say, etc.

OVERVIEW The גמרא explained that according to עולא אמר ר"י who maintains that המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור, nevertheless the עבדים of a גר who died without יורשים are freed, since עבדו כאשתו and the עבדים are freed with the death of the master. Nonetheless if the master has יורשים the ownership of the slaves is transferred to the יורשים. The גמרא asked if this is indeed true (אי הכי) how can we understand אמימר who ruled that המפקיר עבדו ומת וכו' אין לו תקנה, but since there are no יורשים regarding this slave (for he freed the slave), why אין לו תקנה, he should be freed. תוספות explains that the difficulty with אמימר is not necessarily only according to עולא אמר ר"י.

תוספות asks: ואם תאמר מאי אי הכי¹ כל שכן דלשמואל תקשי דאמימר² – And if you will say; what is the אי הכי, for if we follow the ruling of שמואל, there will certainly be a difficulty with the ruling of אמימר?! תוספות answers: ויש לומר דהא לא קשיא ליה משום דשמואל תנאי היא – And one can say; that this contradiction with שמואל was not difficult to reconcile with אמימר, since the ruling of שמואל is a dispute between תנאים, as we find – בפרק החולץ³ (יבמות מח,א) ובפרק בתרא דנזיר⁴ (דף סב,ב) – In פרק החולץ and in the last פרק of מסכת נזיר, therefore אמימר has no need to agree with שמואל since he can maintain like the תנא who disagrees with שמואל – אבל הא קשיא ליה אי אתיא דאמימר דלא כרבי יוחנן רביה⁵ – However the גמרא was troubled if it turns out that אמימר disagrees with his master, ר"י – תוספות (based on the above) resolves another difficulty: ולהכי נמי לא מצי למיפרך⁶ לאמימר מדרבנן דאבא⁷ שאול – And therefore the גמרא could not have also asked on אמימר [directly] from the רבנן (and) [of] אבא שאול who maintain that the עבדים of the גר are freed without a גט שחרור – דאיהו מוקי להו כההוא תנא דאית ליה דשמואל⁸ – For אמימר would establish their argument (of אבא שאול ורבנן) according to that תנא who agrees with שמואל (that הפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גט שחרור) –

However אמימר maintains like the תנא who argues with them, so אמימר maintains that according to this other תנא (who disagrees with שמואל) the עבד requires a גט שחרור and therefore since the owner died the עבד has no recourse.

SUMMARY The question on אמימר is how can he disagree with ר"י his רבי. However it is obvious that he can disagree with שמואל since שמואל is כתנאי.

THINKING IT OVER

1. תוספות explains that there is no direct question on אמימר from the ברייתא of the רבנן ואבא שאול regarding a גר because אמימר can interpret that ברייתא according to שמואל.⁹ However if that is the case, then there is no question on אמימר at all, for אמימר need not explain the ברייתא in the manner of ר"נ (that עבדו כאשתו וכו'), but rather simply state that the entire ברייתא is according to שמואל!¹⁰
2. How do we understand the phrase, 'א"ה המפקיר עבדו ומת נמי'?

footnotes: ¹ א"ה indicates that the difficulty with אמימר is only if we maintain as עולא אר"י that an עבד צריך גט שחרור in a case of הפקר but not in a case of מיתה as is apparent from the גמרא. See ‘Thinking it over’ # 2. ² שמואל maintains (לח,א) that המפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גט שחרור, then certainly that would contradict this ruling of אמימר that הפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה; according to שמואל he is a complete בן חורין! ³ There is a מחלוקת there between ר' שמעון בן אלעזר and the רבנן whether we can be מגייר an עבד בע"כ (the view of רשב"א) or not (the רבנן). They argue whether the פסוק of וכל עבד איש is interpreted like שמואל (the רבנן) or not (רשב"א). ⁴ The משנה there cites a מחלוקת between ר"מ ור' יוסי regarding an עבד who ran away from his master and was נודר בנזירות. According to ר"מ he may not drink wine, while ר"י maintains he may drink wine. The גמרא initially wanted to tie this מחלוקת to the ruling of שמואל that ר"מ agrees with שמואל (and therefore since he ran away he is freed completely as if the master was מפקיר him) and ר"י disagrees with שמואל. ⁵ See רש"ש who maintains that אמימר lived much after ר"י. See גרש ירחים אות רפא who addresses this issue. ⁶ The fact that the עבדים are freed במיתת הגר without a גט שחרור would (seemingly) contradict the view of אמימר that המפקיר עבדו ומת צריך גט שחרור. ⁷ The מהרש"ל amends this to read ואבא שאול. See מהרש"א. ⁸ See ‘Thinking it over’ # 1. ⁹ See footnote # 8. ¹⁰ See מהרש"א.

הלכה כאבא שאול—The ruling is like אבא שאול

OVERVIEW ריב"א said in the name of ריב"ל that the הלכה is like אבא שאול regarding a גר שמת that the עבדים גדולים are freed, however regarding the עבדים קטנים anyone can acquire them. תוספות accepts this ruling even though it is against ר' יוחנן.

אומר רבינו תם דהלכה כרבי יהושע בן לוי לגבי רבי יוחנן¹ – The ר"ת says the הלכה is like ריב"ל against ר"י and the הלכה is like אבא שאול – כדמוכח בפרק בתרא דמגילה (דף כז,א) דאמר כוותיה דרב פפי² מסתברא – As is evident in the last פרק of מסכת מגילה where the גמרא states it is reasonable to rule like רב פפי – דאמר רבי יהושע בן לוי בית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש – Since ריב"ל states it is permissible to make a ביהכנ"ס into a ביהמ"ד – ואף על גב דרבי יוחנן פליג עליה התם³ דייק מדרבי יהושע בן לוי דהלכה כרב פפי:⁴ And even though ר"י disagrees with ריב"ל, nevertheless the גמרא infers from ריב"ל, who maintains that one can make a ביהמ"ד from a ביהכנ"ס that the ruling is like רב פפי.

SUMMARY We follow ריב"ל against ר"י.

THINKING IT OVER Is it possible to refute תוספות proof from מס' מגילה?⁵

footnotes: ¹ See the עמוד ב' where ר' יוחנן states that the הלכה is not like אבא שאול; and even though the הלכה is usually like ר"י, nevertheless here where ריב"ל rules otherwise we follow the ruling of ריב"ל. ² רב פפי ruled there (on כו,ב) that one can make a ביהמ"ד from a ביהכנ"ס, but not the opposite. ³ ר"י and ריב"ל argue there regarding the meaning of בית גדול (which is mentioned in מלכים ב כה ט); one maintains that it means a בית שמגדלין בו תפלה and the other maintains that it refers to a בית שמגדלין בו תורה. The גמרא inferred that it is ריב"ל who states that it means a בית שמגדלין בו תורה since he maintains ביהכנ"ס מותר לעשותו ביהמ"ד (indicating that a ביהמ"ד (a בית שמגדלין בו תורה) is greater than a ביהכנ"ס (a בית שמגדלין בו תפלה). We can understand from this גמרא that ר"י (who interprets בית גדול to refer to a ביהכנ"ס) maintains that one cannot make a ביהמ"ד from a ביהכנ"ס. ⁴ We can derive from that גמרא that the הלכה is like ריב"ל against ר"י (everywhere). ⁵ See תוספות חולין צז,א ד"ה אמר רבא and תפא"י (here).