מה אשה איסורא ולא ממונא—Just as by a woman it is prohibitory but not monetary

OVERVIEW ר' זירא assumed that ריב"א derived from a (separate) statement of ריב"ל that ריב"ל maintains הלכה כאבא שאול (regarding the יתומים קטנים of a גר שמת that the rule is כל הקודם בהם זכה בהם). The statement ר"ז was referring to is where ריב"ל taught in the name of רבי that if a master said ‘I have given up on my slave’; the slave is not completely freed unless he receives a שטר שחרור first.¹ ר' יוחנן explained² because we derive³ עבד from אשה that just as an אשה leaves her husband only⁴ with a שטר (גט), similarly an עבד cannot be completely freed unless he receives a גט שחרור.⁵ This (concludes ר"ז) is from where ריב"א possibly derived that ריב"ל rules like אבא שאול, for we derive from the גז"ש לה לה (in addition), that just like by a woman, the גט merely releases her from her איסור relationship with her husband, but not from a monetary relationship (which does not exist), similarly the שטר שחרור of the עבד releases him from the איסור עבדות, but cannot release him from the ממונות relationship with his master. רבי must be discussing an עבד who (after the יאוש) has only an איסור relationship with his master, but not a monetary one (since the master was מפקיר him through the יאוש, the עבד acquired his ‘monetary’ freedom). However by an עבד קטן where there still remains a monetary connection to the master (even after the יאוש/הפקר, for the קטן cannot acquire himself), there is no freedom at all and he is still מותר בשפחה כנענית and the שטר will not be effective since it can only release him from the איסור aspect but not from his ממון aspect. This proves that ריב"ל who cites רבי agrees with אבא שאול.⁶

תוספות asks: ואם תאמר היאך עבד משתחרר בשטר לאבא שאול⁷ אם לא יפקירנו תחלה – And if you will say; according to אבא שאול how can an עבד be emancipated with a שטר, unless the master first frees him – דמה אשה איסורא ולא ממונא אף כולי – For just like a woman (who is divorced by a גט), it is only איסורא and not ממונא similarly, etc. an עבד who is freed by a שטר the שטר can only effect איסורא but not ממונא, this can be accomplished only by the master first being מפקיר the עבד and then giving him the שטר שחרור. This seems to be too far-fetched. תוספות considers a possible solution: וכי תימא דלשון הכתוב בשטר כגון הרי את בן חורין הרי את לעצמך הוי לשון הפקר – And if you will say that the language which is written in the שטר, for instance; ‘you are a free man’, or ‘you belong to yourself’, these are expressions of הפקר, therefore it is indeed considered as if he is (first) מפקיר the עבד and consequently משחרר him, which would seemingly answer our question – תוספות negates this solution: אם כן לשמואל למה לי שטרא יפקירנו⁸ – If this is indeed so, why, according to שמואל is a שטר necessary to be משחרר the עבד, he can just be מפקיר him, since the expressions of שחרור, namely הרי את בן חורין, etc. are really expressions of הפקר!**** תוספות continues to ask: ועוד⁹ דאפילו על ידי הפקר היאך משתחרר קטן לאבא שאול¹⁰ – And in addition, even with הפקר how can one emancipate an עבד קטן according to אבא שאול (who maintains that a קטן has no יד לזכות and therefore is not הפקר even from a monetary standpoint)?! תוספות answers: ואומר רבינו יצחק דדוקא בקנין דמיתה דילפינן מאשה¹¹ – And the ר"י explains that only regarding acquiring oneself through death of the master which we derive from אשה – אמרינן איסורא ולא ממונא דומיא דאשה¹² – Do we say that the power of the master over the עבד need be איסורא ולא ממונא just like אשה (and it can only release the איסור aspect but not the ממון aspect) – אבל שטר שכתוב בהדיא בקרא¹³ או חופשה לא ניתן לה (ויקרא יט) משוחררת בשטר לחודיה¹⁴ – However regarding emancipation by שטר, which is written explicitly in the פסוק that 'או חופשה לא ניתן לה'; she is emancipated with a שטר alone without needing הפקר to precede it, even though it is איסורא וממונא – דמקרא מלא דיבר הכתוב¹⁵ – Since it is an explicit verse, that a שפחה/עבד can be emancipated (with a שטר) – תוספות offers an additional explanation that שטר is effective for ממונא as well – ועוד דאיתקש שטר לקנין כסף¹⁶ דכתיב (שם) והפדה לא נפדתה¹⁷ – And furthermore, שטר was likened to קנין כסף as is written, ‘and [redeemed] she was not redeemed’ – ועיקר קנין כסף מפקיע ממון כדאמר הכא נתייאשתי מפלוני עבדי אין לו תקנה אלא בשטר – And the main aspect of קנין כסף (to redeem the slave) is that it removes the money obligation to the master, as the גמרא states here, if the master said, ‘I have abandoned my slave’, there is no recourse for the עבד except for a שטר שחרור –

However (in this case of יאוש בעלים), the עבד will not be redeemed with כסף (the עבד cannot pay the master his value and become a בן חורין [as he usually can]), for the monetary connection to the master has been removed when he was מפקיר the עבד (at the time of יאוש); the only solution is a שטר שחרור. Therefore, just as כסף is מפקיע ממון, so too a שטר שחרור is also מפקיע ממון.

SUMMARY The comparison of מה אשה איסורא ולא ממונא so too עבד is איסורא ולא ממונא is referring only to the שחרור העבד through מיתת האדון, but not through שחרור בשטר.

THINKING IT OVER תוספות asks since we assume מה אשה איסור וכו' אף עבד וכו', how can an עבד be freed with a שטר שחרור. Seemingly, just as the master can sell the עבד with a שטר מכר, where he transfers the ממון and איסור to the buyer, why cannot we say the same when gives the שטר שחרור to the עבד that he is transferring to the עבד the complete ownership of the עבד?¹⁹

footnotes: ¹ There are two aspects this this ruling. One, that יאוש (or הפקר) is not sufficient to allow the עבד to marry a בת חורין, and two, that even though the owner has no longer any monetary rights in the עבד (he was מתייאש from him); nevertheless the שטר is effective to emancipate the עבד completely (affecting the איסורא aspect exclusively). ² How we know these two aspects (mentioned in footnote # 1) are valid. ³ There is a גזירה שוה of אשה and עבד with the words לה לה. By an אשה it is written וכתב לה (דברים [תצא] כד,א) and by a שפחה (עבד) it is written או חפשה לא נתן לה (ויקרא [קדושים] יט,כ). ⁴ The husband cannot be מפקיר his wife (he has no monetary ownership in his wife. The laws of מעשה ידיה לבעלה are תקנות חכמים in exchange for מזונות, etc.; however מעיקר הדין a woman can say איני ניזונת ואיני עושה). ⁵ A גט שחרור is sufficient to release him from the איסור status of עבד (exclusively, there is no ממון status), just as a גט is sufficient to release the woman from her exclusive איסור status as an אשת איש (the second aspect in footnote # 1). ⁶ מיתה (just like גט) can only release איסורא but not ממונא, therefore the קטן who still retains a ממון status as an עבד cannot be released through מיתת הגר. However the רבנן, who maintain that the עבד קטן is released, cannot agree to this comparison of אשה to עבד, for they maintain that the עבד קטן is freed even though אין לו יד לזכות, this proves that מיתת האדון (and שטר) are effective for both איסור and ממון (not like an אשה). Therefore the רבנן can maintain that there is no need for a שטר שחרור. This entire explanation is based on (and according to) רש"י ד"ה וקא. ⁷ We are now assuming that אבא שאול (and רבי) maintain that a שטר שחרור can only release the איסור aspect but not the ממון aspect (just like גט אשה). See ‘Overview’. ⁸ See תוספות לח,א ד"ה המפקיר, where תוספות states that (even) according to שמואל who maintains המפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גט שחרור, that is only if he used a לשון of הפקר; however if he said הרי את בן חורין, etc. (the expressions used in a שטר שחרור) that is not considered הפקר but are לשונות of קנין (or מחילה) and are not valid בע"פ unless they are written in a שטר (עיי"ש). If we assume however that the לשונות of the שטר are לשונות של הפקר (as in the previously proposed solution) then they should be valid בע"פ as well, just like any other לשון of הפקר (according to שמואל). ⁹ There is a difficulty even if we assume (the far-fetched notion) that every שטר must be preceded by הפקר as תוספות suggested in his initial question. ¹⁰ אבא שאול maintains that regarding the קטנים כל הקודם בהם זכה בהם indicating that they are not free at all! ¹¹ We derive from the גז"ש לה לה that just as an אשה is יוצאה במיתת הבעל, similarly an עבד is יוצא במיתת האדון. ¹² Therefore the עבדים גדולים who have a יד acquire their ממונות status and the מיתה releases them from the איסור status; however regarding עבדים קטנים who have no יד and cannot acquire their ממון release, the מיתת הגר cannot provide for them a release from their ממון obligation. ¹³ We derive that a שפחה/עבד is freed with a שטר from the גז"ש לה לה (see footnote # 2), however once there is a גז"ש this teaches us that the phrase או חפשה לא נתן לה is referring to a שטר. Therefore it is considered שכתוב בהדיא. However regarding the freeing of an עבד through מיתת האדון, while it is (also) derived from the גז"ש לה לה, nonetheless there is no פסוק which we interpret to mean מיתת האדון (as there is by יציאה בשטר). This is not considered כתוב בהדיא. ¹⁴ It will be necessary to say that when the גמרא states מה אשה בשטר אף עבד בשטר it does not mean just like by אשה where the שטר effects only איסור, the same is by עבד, but rather just as by אשה she needs a שטר and הפקר is insufficient, similarly an עבד needs a שטר and הפקר alone is insufficient. Nonetheless a שטר alone is certainly sufficient by an עבד to release him from both איסור and ממון. ¹⁵ It is only regarding the יציאה through מיתת האדון that ר' זירא assumed that we derive from אשה that it is effective only for איסור but not for ממון, and therefore this explains אבא שאול that regarding the adults who are קונה עצמן, from the ממון aspect, and there only remains only איסורא, they are released though מיתת האדון; however concerning the עבדים קטנים who have no יד and they are still bound by both איסורא and ממונא therefore the מיתת האדון cannot release them from this bondage. Regarding a regular שטר שחרור however; that is effective in any event, even by איסורא וממונא (by a regular עבד [whether a קטן or a גדול]), or only איסורא (by an עבד גדול that was made הפקר). ¹⁶ An עבד can redeem himself by paying off the master his value as an עבד. He then becomes totally free and is מותר בבח חורין without a גט שחרור. We derive this from והפדה לא נפדתה. ¹⁷ The פסוק reads 'והפדה לא נפדתה (referring to פדיון בכסף), או חפשה לא נתן לה' (referring to שטר שחרור). There is a היקש between יציאה בכסף (והפדה) and יציאה בשטר (חפשה). ¹⁸ כסף can usually redeem the עבד (see footnote # 16), but not in this case, for here there is no דין ממונות on this עבד since the master was מתייאש from him. We must conclude that the main purpose of פדיה בכסף (קנין כסף) is to release the עבד from the ממונות aspect of his עבדות and (as a result [based on a גזיה"כ]) it also releases him from the איסור aspect). In this case since there is no ממונת aspect, כסף is meaningless. All this proves that כסף removes the ממונות aspect. Since there is a היקש from כסף to שטר (see footnote # 17), we can conclude that just as כסף releases ממונות (and איסורא) so too שטר releases ממונא and איסורא. ¹⁹ See נח"מ.

אמר להן לא עשה ולא כלום—He said to them; he accomplished nothing

OVERVIEW A שכיב מרע threw his hat to a שפחה and told her, ‘acquire the hat and acquire yourself’ (as a בת חורין). רב נחמן ruled that nothing was accomplished by this exchange. תוספות explains why other rulings do not set her free.

פירש בקונטרס¹ משום דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו² ליכא – רש"י explained that there is no cause that the שפחה should be freed because of the ruling that דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמו – שהרי לא צוה כמוסר לבניו להקנותה לעצמה אלא בקנין זה נתכוון לשחררה והרי הוא טעות – Because he did not command that she should belong to herself (through מתנת שכ"מ) in a manner as one who is transmitting his wishes to his children (the usual מתנת שכ"מ), but rather he intended to free her through this קנין (of acquiring the hat), and that קנין was a mistake (for the קנין is ineffective, as the גמרא explains). This concludes פירש"י.**** תוספות takes issue with פירש"י: ולא שייך להזכיר כאן מתנת שכיב מרע דהויא ליה במקצת³ – And the concept of מתנת שכ"מ is not applicable here⁴ that רש"י should mention it, since it is a partial gift. If anything –

It could have been compared to מצוה לקיים דברי המת, if he was transmitting his wishes to his children.

SUMMARY מתנת שכ"מ במקצת requires a קנין. We say מצוה לקיים דברי המת if he was כמוסר לבניו.

THINKING IT OVER רש"י states that she cannot be freed based on דברי שכ"מ because he was not צוה כמוסר לבניו, etc., while תוספות says because it is מתנת שכ"מ במקצת, and therefore the entire concept of מתנת שכ"מ is לא שייך כאן.⁶ Why, according to תוספות explanation, is מתנת שכ"מ not applicable here, more that according to sרש"י' explanation?!

footnotes: ¹ בד"ה דהוה. ² The ruling is that the words of a שכ"מ (a deathly ill person) are considered as if they were written (in a שטר) and delivered (to the intended recipient), and the שכ"מ here intended to free her; nevertheless in this case it is not effective, as רש"י explains. ³ See ב"ב קנא,ב that the rule of דברי שכ"מ ככתובין וכו' and no קנין is required, is only if the שכ"מ distributed all his assets, however if there is only a partial distribution, then a קנין is required. In our case he did not grant the שפחה (or anyone) all his assets therefore there is no rule of מתנת שכ"מ. See ‘Thinking it over’. ⁴ There is no need for רש"י to explain why מתנת שכ"מ is not effective here, since it is not applicable at all. ⁵ There is a rule of מצוה לקיים דברי המת (in certain circumstances) even when the rules of מתנת שכ"מ do not apply. תוספות is saying it would have been appropriate for רש"י to explain that there is no מצוה לקיים דברי המת in this case (to have the יורשים free the אמה), since (as רש"י answered [concerning שכ"מ]) that he was not מוסר לבניו. It is only when he is מוסר לבניו that we say מצוה לקיים דברי המת. (See also יג,א תוס' ד"ה והא regarding מצוה לקיים דברי המת.) מתנת שכ"מ is effective as soon as the שכ"מ dies and no other actions need to be taken. By מצוה לקיים דברי המת, the יורשים must act according to the wishes of the מת; it becomes effective when the יורשים take proper action. ⁶ See footnote # 3 & 4.

משום דהוה ליה כליו של מקנה—Because it was the vessels of the grantor

OVERVIEW The גמרא explained the reason the woman did not acquire her freedom through the קנין חליפין (of her master’s hat) is because the חליפין were done using the כלי of the grantor and not the כלי of the acquirer as is wont to be. תוספות discusses the manner in which קנין חליפין is performed.

אבל אם היה כליו¹ של קונה² היתה זוכה עצמה בחליפין – However if it were done with the כלים of the קונה, then she would acquire her freedom through קנין חליפין – דתניא בהדיא בפרק קמא דקידושין (דף כב,ב) דעבד כנעני נקנה בחליפין³ – For we learnt explicitly in a ברייתא in the first פרק of מסכת קידושין that an עבד כנעני is acquired through קנין חליפין – משום דחליפין דמו לכסף וכל היכא דכסף קני חליפין נמי קני לבר מאשה – Since קנין חליפין is similar to קנין כסף, so wherever כסף acquires, חליפין also acquires, except regarding a woman by קידושין where she is not נקנה בחליפין – משום דבפחות משוה פרוטה⁴ לא מקניא נפשה⁵ כדאמר בריש קדושין (דף ג,א) – Because a woman will not deliver herself for less than a פרוטה,⁶ as the גמרא states in the beginning of מסכת קדושין. תוספות derives a halachic ruling from our גמרא: ומכאן יש להוכיח דהלכה כרב⁷ דאמר בכליו של קונה בפרק הזהב (בבא מציעא מז,ב) – And we can prove from the גמרא here⁸ that the הלכה is like רב who maintains in פרק הזהב that קנין חליפין must be done with the כלים of the קונה (the acquirer) – תוספות offers an additional proof that הלכה כרב and קונין בכליו של קונה: ועוד אמרינן התם במנא דכשר למקנייה ביה⁹ לאפוקי מדלוי – And furthermore רב ששת בריה דרב אידי stated there that the expression 'במנא דכשר 'למקנייה ביה, is used to exclude the view of לוי, that קונין בכליו של מקנה. This proves (also) that the הלכה is בכליו של קונה like רב. תוספות rejects an anticipated refutation of this last proof: ולא דמי להא דאמר בפרק המגרש (לקמן פה,ב) דאתקין רבא¹⁰ מיומא דנן ולעלם – And the case here is not similar to that which the גמרא states in פרק המגרש that רבא instituted to write in the גט that the husband is divorcing his wife ‘from this day on and forever’; the גמרא there explained that the words מיומא דנן were included in order – לאפוקי מרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו¹¹ – To exclude the view of ר' יוסי who states the date of the שטר proves when it is effective (and it is not necessary to add that the שטר is effective from this date because it is self-understood), רבא however disagrees with this. It would seem therefore that the הלכה is not like ר"י, since the גמרא states לאפוקי מר"י – אף על גב דרב גופיה¹² פסיק כוותיה בההיא פרקא – Even though that רב himself rules like ר"י in that פרק. This indicates that even though the גמרא states 'לאפוקי', that does not mean that the הלכה is not like him, similarly here too, even though the גמרא said לאפוקי מלוי. That does not necessarily mean that the הלכה is not like לוי. תוספות differentiates between the two גמרות: דהתם לשופרא דשטרא אתקין – For there (regarding גיטין) רבא instituted to write מיומא דנן for the betterment of the שטר (it was an additional improvement), therefore this cannot disprove ר"י; אבל הכא למאן דאמר בכליו של מקנה לא מהני בכליו של קונה – However here (regarding חליפין) according to the one (לוי) who maintains בכליו של מקנה, the חליפין will not be effective בכליו של קונה.¹³ תוספות brings the dissenting view of רש"י: ובקונטרס פירש בהזהב¹⁴ (בבא מציעא מז,א) דלוי דאמר בכליו של מקנה כ"ש בכליו של קונה¹⁵ – And רש"י explained in פרק הזהב that לוי who maintains בכליו של מקנה the certainly כליו של קונה is effective. תוספות disagrees with רש"י: ואין נראה כיון דאמר דגואל נתן לבעז¹⁶ לא מהני אלא בענין זה – And this does not seem to be correct, since לוי maintains that the גואל gave the shoe (for קנין חליפין) to בעז, it can only be effective in this manner and no other – כמו לרב נחמן דאמר פירי לא עבדי חליפין משום דבעינן דומיא דנעלו – Just like according to ר"נ who maintains that food cannot be used for חליפין, because we need the חליפין to be similar to נעלו (which is the חליפין which was used in the פסוק regarding בועז) – ולא אמרינן דהואיל דכלי שוה פרוטה קני¹⁷ – And we do not say (according to ר"נ) that since a כלי which is worth only a פרוטה is קונה (as חליפין), so כל שכן פירות שוים אלף זוז דאיכא הנאה טפי דגמר ומקני¹⁸ – Certainly food which is worth a thousand זוז, where there is so much more benefit that the מקנה should decide and grant the item to the קונה; we do not say this, rather we say since the פסוק writes נעלו it is only כלים that are fit for חליפין and not פירי, similarly if we assume (as לוי does) that the גואל (the מקנה) gave the חליפין to בועז (the קונה) that it is effective only in this manner תוספות offers one last proof that the הלכה is בכליו של קונה:

And in addition רב נחמן states in מסכת נדרים in פרק השותפין that קנין סודר (חליפין), is a case where the מקנה is told acquire the סודר in order to grant the קונה an item. It is evident from that גמרא that we use the כליו של קונה (for חליפין), which the מקנה acquires with the intent that in turn he is מקנה the item to the קונה.

SUMMARY An עבד can acquire freedom through קנין חליפין, provided it is with כליו של קונה as it is by all חליפין.

THINKING IT OVER Why was it necessary for תוספות to explain²¹ why an עבד כנעני is נקנה בחליפין (and distinguish עבד from אשה)?

footnotes: ¹ The term כלי (here) includes any item which can be used for any purpose, whether it is a utensil, a garment, etc. ² If the שפחה would give her master a כלי which belonged to her, for קנין חליפין, she would have acquired her freedom. ³ תוספות assumes that just as an עבד כנעני can be acquired with חליפין, he can also acquire himself with חליפין. ⁴ חליפין is valid with a כלי that is worth less than a שוה פרוטה. ⁵ תוספות here seems to be following שיטת רש"י in קדושין (ג,ב ד"ה לא), that since חליפין is effective by a כלי פחות משו"פ, which is a גנאי for an אישה to be מקניא נפשה, therefore there is no קנין חליפין at all by קדושין. See תוספות there ג,א ד"ה ואשה, for a different explanation (and תוה"ר here). See אמ"ה # 108-10. ⁶ However an עבד is מקניא נפשיה for less than a שוה פרוטה (see תוה"ר). See ‘Thinking it over’. ⁷ לוי (there on מז,א) argues with רב and maintains that חליפין is accomplished בכליו של מקנה (the grantor). ⁸ It is רב נחמן who ruled here that she is not freed (because it was כליו של מקנה). [Generally] הלכתא כרב נחמן בדיני. ⁹ It is customary to write in the שטר that a קנין was made במנא דכשר למקנייה ביה. The word מנא excludes the view of אמימר that חליפין is כשר בפירות, the word דכשר excludes the view of שמואל that כלים גרועין are כשר, and למקנייה ביה excludes the view of לוי that בכליו של מקנה (for the term למקנייה means to acquire; indicating that the כלי acquired for the קונה, see רש"י there ד"ה למקנייה). ¹⁰ See following footnote # 12. ¹¹ ר"י is discussing a [גט] (שטר) שכיב מרע that it is not necessary to write in the גט/שטר that it is effective from today, but rather since there is a date in the גט/שטר that indicates that the גט/שטר is effective as of today (if the שכ"מ dies) and it is not a גט/שטר לאחר מיתה. ¹² See נח"מ that these words דרב גופיה indicate that תוספות was גורס previously (see footnote # 10) דאתקין רב (and not דאתקין רבא). ¹³ Therefore we must say that if the ruling is בכליו של קונה we disagree totally with כליו של מקנה; however by שטר even if we insist on writing מיומא דנן (to improve the שטר) this does not mean that מעיקר הדין we disagree with the ruling that זמנו של שטר מוכיח עליו. ¹⁴ It is not found in our רש"י (explicitly). See אמ"ה # 113. ¹⁵ According to this view there is no proof that the הלכה is like רב, but rather we prefer בכליו של קונה for then it is effective לכו"ע (similar to the case of writing מיומא דנן by a גט). ¹⁶ The גמרא there explains that the מחלוקת between רב and לוי (and the parallel מחלוקת of תנאים) is based on whether בועז (who was the קונה) gave his shoe (the חליפין) to the גואל (the מקנה; which means כליו של קונה) or whether the גואל gave it to בועז (which is כליו של מקנה) ¹⁷ See רש"ש who comments that (שוה פרוטה is לאו דוקא for) קונין בכלי אע"פ שאין בו שוה פרוטה. See (however) אמ"ה # 114-5. ¹⁸ We derive from ר"נ that regarding חליפין we do not follow the logic that if a minimal כלי s sufficient then expensive פירי should 'certainly be effective, but rather we rely completely on the פסוק that נעלו אין פירי לא; similarly regarding כליו של מקנה if that is what the פסוק means then we cannot say that certainly it is effective בכליו של קונה (as רש"י insists). ¹⁹ סודרא is a [hand]kerchief, which is commonly used for קנין חליפין. ²⁰ קני ע"מ להקנות means when ראובן grants something to שמעון with the express instruction that שמעון is acquiring it only to grant it to לוי (but שמעון cannot have any use of it). ר"נ ruled that קני ע"מ להקנות is קונה for we see that a קנין סודר (חליפין) is קונה even though it is קני ע"מ להקנות, the מקנה acquires the סודר for the sole purpose of being מקנה the agreed upon item to the קונה. ²¹ See footnote # 6.