Tanslation by Rabbi Ephraim Piekarski

אי לאפוקי מדרבי סימאי קאתי — If רבי ישובב is coming to reject the view of Rabbi Simoee

OVERVIEW The גמרא quotes a ברייתא which cites a dispute between ר׳ סימאי and ר׳ ישבב regarding the view of ר״ע (who maintains that the offspring from a union of חייבי לאוין is a ממזר). ר״ס maintains that by all חייב לאוין the child is a ממזר (except by an אלמנה לכה״ג [where the child is a חלל]). ר״י disagrees and maintains that the view of ר״ע is that any offspring of a forbidden union is a ממזר. The גמרא is unsure what is the position of ר״י; is he merely rejecting the view of ר׳ סימאי, and maintaining that the child is a ממזר even by an אלמנה לכה״ג (since it is a חייבי לאוין [but there is no ממזר from חייבי עשה]), or is ר״י making a statement on his own that by any forbidden union even if it is only a חייבי עשה (like מצרי ואדומי), the child is nevertheless a ממזר. Our תוספות explains why this uncertainty**** cannot be resolved from a גמרא elsewhere. --------------------–

תוספות asks: תימה תיפשוט דרבי ישבב טעמא דנפשיה קאמר – It is astounding! Let us resolve that ר״י is making his own statement and is not merely arguing with ר״ס regarding an אלמנה לכה״ג, but rather he maintains that even by חייבי עשה the child is a ממזר. We can resolve this –

אליבא דמאן דאמר בפרק קמא דיבמות (דף יא. ושם) – According to the one who maintains in the first פרק of מסכת יבמות –

הבא על יבמתו וחזר ובא אחד מן האחים על צרתה¹ בעשה – One (of the brothers) was בועל his יבמה, and afterwards one of the other brothers was בועל her rival (the other יבמה), the second brother transgressed an עשה –

דהא תנן בפרק רבן גמליאל (יבמות דף נ,א) רבן גמליאל אומר דאין בעילה אחר בעילה² – For we learnt in a משנה in פרק ר״ג; ר״ג rules there is no בעילה after בעילה; in order to explain this ruling ³ –

על כרחך רבי ישבב טעמא דנפשיה קאמר – Perforce you must say that ר׳ ישובב טעמא דנפשיה קאמר that קידושין are not תופס even by חייבי עשה –

והוי התם כרבי ישבב דאין קידושין תופסין בחייבי עשה ולהכי אין אחר בעילה כלום – And therefore the ruling there by ר״ג will be understood, because it is according to ר״י that אין קידושין תופסין בחייבי עשה, and therefore nothing is accomplished after the first בעילה, since there is an איסור עשה and the second brother is permitted to the relatives of the צרה –

תוספות proves his reasoning (that we require an איסור where אין קדושין תופסין): כדאמר התם⁴ בגמרא אמתניתין דאין אחר חליצה כלום – As the גמרא comments there on the משנה which states, ‘there is nothing after חליצה’; meaning that any action (such as ביאה, מאמר or חליצה) which is done after a proper חליצה, is ineffective and it does not prohibit him from marrying her relatives.⁵ Regarding this ruling –

אמר רב הונא⁶ אמר רב זו דברי רבי עקיבא דאמר דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין⁷ –

רב הונא said in the name of רב, ‘this is the view of ר״ע who maintains that אין קידושין תופסין בחייבי לאוין –

תוספות rejects an anticipated answer:⁸

ומסתמא הכא אליבא דכולי עלמא מספקא ליה אי טעמא דנפשיה קאמר אי לאו – And presumably the doubt of the גמרא here as to the position of ר׳ ישבב, whether he said this מטעמא דנפשיה or not, is according to everyone,⁹ even according the מ״ד that it is an איסור עשה. However, as תוספות had just proven, according to this מ״ד we must say that ר׳ ישבב טעמא דנפשיה קאמר. In summation; תוספות question is that according to the מ״ד that הבא על יבמתו וחזר ובא אחד מן האחים על צרתה

עשה, we must say that the ruling of אין בעילה אחר בעילה can only be justified if it follows the ruling of ר׳ ישבב provided that טעמא דנפשיה קאמר. Therefore the doubt regarding ר׳ ישבב is resolved.

תוספות answers: לכך נראה לרבינו תם דגרסינן בפרק קמא דיבמות (דף יא,א) חד אמר בלאו¹⁰ – Therefore it is the view of the ר״ת that the text in the first פרק of מסכת יבמות reads; ‘one maintains it is a לאו (but not an עשה), and the other maintains it is כרת’.

ובלא זה מוכיח רבינו תם בההיא שמעתא¹¹ דלא גרסינן בעשה – And the ר״ת proves in that גמרא that the text does not read בעשה, even without resorting to the difficulty mentioned here if we are גורס there בעשה.

וכן¹² פירש רבינו חננאל דהיינו לאו שחלץ לאחת – And similarly the ר״ח also explained that it is the same לאו which applies to where he preformed חליצה to one of the יבמות, where he is prohibited from performing יבום afterwards (either on the חלוצה or her צרה) –

דאמר קרא אשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה אחרת – For the פסוק states, ‘who did not build’, meaning; since he did not build this יבמה (for he gave her חליצה), he cannot build the other יבמה through מאמר or ביאה, similarly –

הכא נמי כיון שבנה שום יבמה לא יבנה¹³ אחרת: Here too by יבום, since he built any one יבמה (and did not build her צרה, therefore), no other brother (or himself) can build another יבמה.

SUMMARY No one maintains that הבא על יבמתו וחזר ובא אחד מן האחים על צרתה that he transgressed an עשה (for then we could have proven that ר׳ ישבב said טעמי דנפשיה), but rather one מ״ד maintains that it is a לאו (of לא יבנה) [and the other מ״ד maintains that it is an איסור כרת].

THINKING IT OVER תוספות maintains that presumably the doubt regarding to view of ר׳ ישבב is according to everyone (even the one who maintains הבא וכו׳ על צרתה בעשה).¹⁴ However we find that in the following תוספות that it is no problem that we will assume that the איכא בינייהו is not according to all (it is not according to ר״מ).¹⁵ Why here does תוספות assume that it is according to everyone?¹⁶

footnotes: ¹ The case there is if for instance there were three brothers, ראובן, שמעון and לוי, where ראובן had two wives רחל and לאה. ראובן died childless and שמעון was מייבם רחל (as the law requires). Afterwards לוי was בועל לאה (the צרה of רחל). There is a dispute between רב אחא and רבינא what לוי transgressed. One maintains that he transgressed an איסור כרת (she is an אשת אח שלא במקום מצוה), and the other maintains that it is an איסור עשה (based on the פסוק of אשר לא יבנה בית אחיו teaching us that בית אחד הוא בונה ואין בונה ב׳ בתים [see רש״י there ד״ה בעשה and יבמות מד,א]). תוספות claims that according to the מ״ד that it is an עשה we can prove that ר׳ ישבב טעמא דנפשיה קאמר. ² This means if one of the brothers was מייבם the יבמה, then if either he or another brother had ביאה with the צרה; the second ביאה is ineffective (the צרה is not considered as having a marital connection to the בועל), and therefore he is not forbidden to marry any relative of the צרה. There was no קידושין by the second ביאה, therefore the צרה is considered as a ‘stranger’ to him and he may marry her relatives. ³ The question is according to the מ״ד that הבא על יבמתו וחזר ובא אחד מן האחין על צרתה (the case of ר״ג), the second brother (merely) transgressed an עשה, why therefore was the קידושי ביאה not effective for the צרה. We generally assume that קידושין are תופס בחייבי עשה (even according to ר״ע). The קידושי ביאה of the second brother to the צרה should be effective and he should be אסור בקרובותיה. ⁴ נב,ב. ⁵ See footnote # 2. ⁶ In our text it reads אמר רב יהודה. ⁷ The פסוק (in דברים [תצא] כה,ט) states אשר לא יבנה את בית אחיו, this is expounded to teach us that כיון שלא בנה (once he did not build, by giving חליצה) שוב לא יבנה (he may not build after חליצה). There is therefore a חיוב לאו (of לא יבנה) to marry a יבמה after חליצה. According to ר״ע that אין קידושין תופסין בחייבי לאוין, it is understood that any act of marriage after חליצה is ineffective, therefore they are permitted to marry the relatives of their brother’s חלוצה even if they gave her a מאמר, etc. We derive from this גמרא that the second action (after the initial חליצה) is meaningless provided it is a case where אין קידושין תופסין בה (for we establish this rule of אין אחר חליצה כלום according to ר״ע who maintains אין קידושין תופסין בחייבי לאוין), similarly here too the prohibition of the עשה must be one that it does not allow the קידושין to be תופס. The only one who maintains that is ר׳ ישבב if טעמא דנפשיה קאמר ⁸ Seemingly we can say that the uncertainty of the גמרא in regards to the position of ר׳ ישבב was only according to the מ״ד that it is an איסור כרת, but not according to the מ״ד that it is an איסור עשה (see footnote # 1). This would resolve תוספות question. ⁹ Otherwise, the גמרא should have said (after הניחא לר׳ ישבב אי וכו׳) that אלא למ״ד בעשה מה איכא למימר. See ‘Thinking it over’ ¹⁰ We can therefore say that the ruling of ר״ג (that אין בעילה אחר בעילה) is according to ר״ע [following even the view of ר׳ סימאי] that אין קידושין תופסין בחייבי לאוין, but there is no indication as to the view of ר׳ ישבב regarding חייבי עשה. ¹¹ See there תוס׳ ד״ה חד that the proper גירסא is חד אמר בלאו. ¹² תוספות will now explain what is the לאו if one is בא על היבמה וחזר ובא א׳ מן האחים על צרתה. ¹³ Just as by חליצה where the פסוק states that since he was not בונה the חלוצה, he (or his brothers) cannot be בונה her or her צרה, similarly if he was מייבם one יבמה, we also say since he was not בונה the צרה, no one can be בונה her in the future. ¹⁴ See footnote # 9. ¹⁵ See TIE there footnote # 5. ¹⁶ See מהרש״א [הארוך] and סוכ״ד אות א.

Tanslation by Rabbi Ephraim Piekarski

איכא בינייהו בעולה לכהן גדול — There is a difference between them regarding a בעולה to a Kohain Godol

OVERVIEW The תורה writes¹ regarding a מאנס that ולא תהיה לאשה; the מאנס must marry the אנוסה. There is a dispute between שמעון התימני (who interprets this פסוק to mean that he must pay her קנס only if she is a אשה שיש בה הויה [that קידושין תופסין בה]), and ר׳ שמעון בן מנסיא (who maintains that the פסוק requires that she should be an אשה הראויה לקיימא). The גמרא asked what is the practical difference between them according to ר׳ ישבב, if he maintains that אין קידושין תופסין even by חייבי עשה (according to ר״ע), since if it is not ראויה לקיימה (for she is forbidden to him [even by an עשה]) she is not a אשה שיש בה הויה. The גמרא answered that there is a difference in the case of a בעולה to a כהן גדול; where she is אינה ראויה לקיימה, since she is not a בתולה; however קידושין are תופס since it is an עשה שאינו שוה בכל. There is a dispute between רש״י and תוספות as to the meaning of בעולה לכה״ג. ---------------------------------–

פירש בקונטרס² בעולה שלא כדרכה³ – רש״י explained that she was נבעל in an unnatural manner before**** the כה״ג was מאנס her; therefore she is still considered a בתולה regarding the laws of מאנס, but she is אסורה to the כה״ג for she is not considered a בתולה regarding her permissibility to a כה״ג.

תוספות asks: וקשה דפלוגתא דרבי מאיר ורבי אלעזר היא בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף נט,א ושם) – And there is a difficulty with פרש״י, for this depends on a dispute between ר״מ ור״א in פרק הבא על יבמתו –

אי כשירה לכהן גדול – Whether a בעולה שלא כדרכה is permitted to a כה״ג –

והוה ליה למימר ולרבי מאיר דאמר כשירה לכהן גדול מאי איכא למימר – So the גמרא should have said, ‘but according to ר״מ who maintains that a בעולה שלא כדרכה is כשרה לכה״ג, what can we say’ is the difference between שמעון התימני and רשב״מ (since it is יש בה הוייה and ראוייה לקיימה). The גמרא should have asked this question –

כדקאמר ולרבי עקיבא דאמר כולי– Just as the גמרא asked previously, ‘and according to ר״ע who maintains, etc. אין קידושין תופסין בחייבי לאוי what is the difference between them’,⁴ the same question should be asked according to ר״מ.

תוספות answers:⁵

ואומר רבינו יצחק דמרבי עקיבא פריך שפיר – And the ר״י answers that the sגמרא׳ question from ר״ע was a proper question –

כדי לאוקומי רבי שמעון בן מנסיא שהוא בתרא כרבי עקיבא שהיה רבו⁶ – In order to establish the view of רשב״מ, who was a later תנא, like ר״ע who was his רבי, and maintained אין קידושין תופסין בחייבי לאוין –

אבל בהא לא חייש אי פליג רבי מאיר ארבי שמעון בן מנסיא – However in this case of בעולה שלא כדרכה לכה״ג, the גמרא is not concerned if ר״מ disagrees with רשב״מ, since ר״מ was not the רבי of רשב״מ, therefore we can say that רשב״מ agrees with ר׳ אלעזר that a בעולה שלא כדרכה is אסרה לכה״ג and therefore there is a difference between רשב״מ and שמעון התימני regarding a בעולה (שלא כדרכה) לכה״ג, since she is not ראויה לקיימה (for a בעולה שלא כדרכה is אסורה לכה״ג) however יש בה הויה since it is an עשה שאינו שוה בכל.

תוספות offers an alternate explanation of בעולה לכה״ג: ורבינו חננאל פירש דהכא לא מיירי בבעולה מאחר אלא בכהן גדול שאנס בתולה גמורה⁷ – And the ר״ח explained that we are not discussing here a case where the כה״ג was מאנס a woman who was נבעלה (שלא כדרכה) from another man (as רש״י maintains), but rather we are discussing a case of a כה״ג who was מאנס a regular בתולה, but since he was מאנס her so that now she is a בעולה –

ולא חשיבה ראויה לקיימה⁸ – Therefore she is not considered ראויה לקיימה.

תוספות anticipates a difficulty: אף על גב דאמר בהבא על יבמתו אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי – And even though the ברייתא states in פרק **הבא על יבמתו, ⁹ ‘**a כהן should not marry a woman who was forced by him or one who was seduced by him, but nonetheless if he married her he may remain married to her. Therefore it seemingly appears that אנוסת עצמו is ראוי לקיימה, so again there is no difference between שמעון התימני and רשב״מ (for according to both of them אנוסת עצמו qualifies for ולא תהיה לאשה) –

תוספות responds: מכל מקום כיון דלכתחלה לא ישא לא חשיבה ראויה לקיימה דהאי לא ישא הוי מן התורה – Nevertheless, since initially he may not marry her, therefore she is not considered ראויה לקיימה, since this prohibition of not marrying her (לכתחלה) is a תורה prohibition, so at this point when we are considering whether the כה״ג pays קנס we say she is not an אשה הראויה לקיימה, since now he is forbidden from marrying her –

אף על גב דאם נשא נשוי¹⁰ – Even though that if he married he may remain married, this does not contradict that the prohibition is מן התורה, for we find –

הכי נמי אמר¹¹ בוגרת ומוכת עץ לא ישא ואם נשא נשוי – The same thing regarding a בוגרת ומוכת עץ where the משנה rules that the כה״ג should not marry them, but if he married them he may remain married –

אף על גב דהוי מן התורה כדמוכח התם¹² – Even though that the prohibition for a כה״ג to marry a בוגרת or a מוכ״ע is from the תורה as is evident there. This proves that there can be an איסור לכתחלה to marry and בדיעבד one is permitted to remain married.

תוספות offers additional proof that אנוסת עצמו is אסורה מה״ת: ועוד דקאמר התם¹³ מתיב רבא ולו תהיה לאשה באשה הראויה לו פרט אלמנה לכהן גדול – And furthermore, for the גמרא states there, ‘רבא challenged the view of the one who maintains that a בעולה שלא כדרכה is אסורה לכה״ג; it is written in the תורה regarding the מאנס, ‘and she shall be for a wife to him’; this is expounded to mean that the rule of קנס applies only to a wife who is fit for him, which excludes the case of a widow to a כה״ג; if the כה״ג was מאנס an אלמנה he does not have to pay קנס, since she is not fit to be his wife, for a כה״ג is forbidden to marry an אלמנה. רבא continues with his question –

היכי דמי אילימא בכדרכה מאי איריא משום אלמנה תיפוק ליה דהויא לה בעולה¹⁴ – What is this case of a אלמנה לכה״ג, which the תורה excludes, if he was מאנס her in the normal manner, why is it necessary to teach us that he is פטור from קנס because she is an אלמנה, you can derive that he would be פטור from קנס**** even if she was not an אלמנה, but because she is a בעולה (from the אונס of the כה״ג),’ so now she is not an אשה הראויה לו –

משמע דבעולת עצמו אסורה לו מן התורה¹⁵ – It is apparent from that גמרא that a woman who a כה״ג was בועל, is forbidden to him מן התורה.

ורבינו תם לא פירש¹⁶ כן: However the ר״ת did not explain this גמרא in this manner as the ר״ח explained it.

SUMMARY בעולה לכה״ג according to רש״י means that he was מאנס a woman who was (previously) נבעלה שלא כדרכה. According to the ר״ח the כה״ג was בועל a בתולה גמורה and she becomes אסורה for him to marry her since now she is not a בתולה.

THINKING IT OVER How can we reconcile that מה״ת there is no such rule that something is אסור לכתחלה and מותר בדיעבד,¹⁷ and nevertheless we can maintain that בעולת עצמו (or בוגרת ומו״ע) is אסורה לכה״ג, however if he married them he may continue to be married and there is no איסור?¹⁸

footnotes: ¹ דברים (תצא) כב,כט. ² בד״ה בעולה. The difficulty is, if he was מאנס a בעולה the whole פרשה of מאנס does not apply; it applies only if one was מאנס a בתולה. ³ It seems that רש״י maintains that a בעולה שלא כדרכה is אסורה לכה״ג, therefore (even though קידושין תופסין בה, since it is an עשה שאינו שוה בכל), nevertheless she is not an אשה הראויה לקיימה. ⁴ It is evident from that question that the גמרא expects there to be a difference between שמעון התימני and רשב״מ, according to all views (even a minority view [like ר״ע]). It would therefore be appropriate that the גמרא should also ask מאי בינייהו according to ר״מ. ⁵ The answer is that the גמרא does not mean that there needs to be an איכא בינייהו according to all views (even the view of ר״מ), but rather that there should be an איכא בינייהו [even] according to ר״ע as תוספות explains. See TIE previous תוספות ד״ה אי footnote # 15. ⁶ רשב״מ maintains she has to be אשה הראויה לקיימה. Presumably רשב״מ agrees with ר״ע, who was his רבי, that אין קדושין תופסין בחייבי לאוין so we need to understand what is the difference between רשב״מ and שמעון התימני who maintains אשה שיש בה הויה which according to ר״ע is seemingly the same as אשה הראויה לקיימה. ⁷ This readily explains why there is a חיוב קנס, since she is a ‘regular’ בתולה. ⁸ The מעשה ביאה of the מאנס was not לשם קידושין, therefore now when the כה״ג wants to be מקדש her (and marry her), he is marrying a בעולה, which is אסורה to him. It seems that according to רש״י the requirement of ולא תהיה לאשה (meaning either יש בה הויה or ראויה לקיימה) is referring to the status of the woman before the אונס (and therefore רש״י cannot agree to the פי׳ ר״ח), however according to the ר״ח the requirement of ולא תהיה לאשה refers to the woman’s status (even) after the אונס (so בעולת עצמו makes her אסורה לכהונה). ⁹ יבמות נט,ב. ¹⁰ Generally in תורה laws we do not find a difference between לכתחלה and בדיעבד (if something is אסור לכתחלה it is [usually] אסור בדיעבד), and since here the rule is if he married בעולת עצמו illegally he is permitted to remain married to her, this would indicate that the prohibition to marry בעולת עצמו is not מן התורה, but only מדרבנן. תוספות rejects this notion. See ‘Thinking it over’. ¹¹ יבמות נט,א. ¹² We derive the איסור of a בוגרת ומוכ״ע to a כה״ג from the פסוק of והוא אשה בבתוליה יקח (ויקרא [אמור] כא,יג). ¹³ יבמות נט,א. ¹⁴ רבא there concludes, therefore we must say that he was בועל the אלמנה שלא כדרכה and the only reason she is אסורה לכה״ג is because she is an אלמנה, but not because she is a בעולה שלא כדרכה, so this contradicts the view that a בעולה שלא כדרכה is אסורה לכה״ג. ¹⁵ If the איסור of בעולת עצמו is only מדרבנן, how can רבא ask why is it necessary to disqualify her because she is an אלמנה, since we can disqualify her because she is a בעולת עצמו; but the אלמנה is אסורה מה״ת and בעולת עצמו is only מדרבנן, and the פסוק of ולא תהיה is in the תורה, so what is sרבא׳ question. Therefore we must conclude that בעולת עצמו is also אסורה לכה״ג מה״ת. ¹⁶ See תוס׳ שאנץ that the ר״ת maintains that בעולת עצמו is אסורה only מדרבנן (and מדרבנן she cannot ׳ולא תהיה לאשה׳). ¹⁷ See footnote # 10. ¹⁸ See סוכ״ד אות יח.

Tanslation by Rabbi Ephraim Piekarski

הכל מודים בבא על הנדה שמשלם קנס — All agree; that whoever forces himself on a נדה, pays Knass

OVERVIEW רב חסדא ruled that all agree that one who is מאנס a נדה (who is forbidden to him, nevertheless) he must pay קנס, since it is יש בה הויה and ראויה לקיימה. The גמרא continues and says, ‘and (this is) to exclude the view of ר׳ נחוניה בן הקנה who exempts חייבי כריתות from monetary payments (just as we exempt חייבי מיתות בי״ד from monetary payments). There is a dispute between תוספות and רש״י as to the meaning of ׳ולאפוקי׳ does it refer to ר״ש התימני and ר״ש בן מנסיא (the view of תוספות),¹ or does it refer to our משנה (the view of רש״י).² ------------------------–

תוספות asks: תימה לרבינו יצחק מנלן דרבי שמעון בן מנסיא מודה בה – The ר״י is astounded! From where did רב חסדא **derive that רשב״מ agrees to this (**that בא על הנדה משלם קנס) –

דלמא כרבי נחוניא בן הקנה סבירא ליה³ דחייבי כריתות פטורים מן התשלומין – Perhaps רשב״מ agrees to רנב״ה that those who are liable for כרת are exempt from monetary payments and since there is a חיוב כרת for being with a נדה, the מאנס is exempt from קנס.

תוספות explains why the sר״י׳ question is regarding רשב״מ and not ר׳ שמעון התימני: ומיהו רבי שמעון התימני על כרחך לית ליה דרבי נחוניא – However, perforce you must say that ר״ש התימני disagrees with ר״נ and maintains that חייבי כריתות are חייבין בתשלומין; תוספות explains –

מדאיצטריך למעוטי חייבי כריתות⁴ מולו תהיה לאשה אשה שיש בה הויה – For since ר״ש התימני requires the פסוק of ולא תהיה לאשה – which is expounded to mean a woman that קידושין תופסין בה — to exclude חייבי כריתות from קנס, for קידושין are not תופס by חייבי כריתות, so in their case the מאנס is פטור from קנס. תוספות explains why he assumes that לו תהיה לאשה is excluding only חייבי כריתות –

דעל כרחך לא איצטריך למעוטי אלא חייבי כריתות – For perforce you must say that ר״ש התימני requires the פסוק of לא תהיה, only to exclude חייבי כריתות –

דחייבי לאוין סבירא ליה בסוף החולץ (יבמות דף מט,א ושם) דאית בהו הויה – Since ר״ש התימני maintains in the end of פרק החולץ that קידושין is תופס by חייבי לאוין (and certainly by חייבי עשה), and in those cases קנס will be paid. The only exclusion is חייבי כריתות and if he would agree to רנב״ה, there is no need for an additional פסוק to exclude חייבי כריתות since they are פטורין מתשלומין (according to רנב״ה). תוספות returns to his initial question –

אבל מרבי שמעון בן מנסיא קשה מנלן דלית ליה דרבי נחוניא⁵ – However, there is a difficulty regarding רשב״מ, how does ר״ח know that רשב״מ disagrees with ר״נ.

תוספות reconsiders and now claims that the same question applies even to ר״ש התימני: ועוד אפילו רבי שמעון התימני דלמא אית ליה דר׳ נחוניא – And in addition we can say that perhaps even ר״ש התימני agrees with ר״נ –

ואיצטריך למעוטי מולו תהיה לאשה יבמה לשוק⁶ דאין קידושין תופסין בה לכולא עלמא – And he requires the exclusion of ולא תהיה לאשה (not for חייבי כריתות for they are automatically exempt [according to רנב״ה], but rather) for a יבמה לשוק where all agree that אין קידושין תופסין בה.

כדאמר בהאשה רבה⁷ (שם דף צב,ב ושם) – As the גמרא states in פרק האשה רבה. The question is that perhaps both ר״ש התימני and רשב״מ agree with רנב״ה that חייבי כריתות are פטורין מתשלומין (and the exclusion of ולא תהיה can refer either to יבמה לשוק (according to ר״ש התימני) or to חייבי לאוין (according to רשב״מ); however regarding חייבי כריתות no new פסוק is needed since there is no חיוב תשלומין by חייבי כריתות.

תוספות answers: ויש לומר דרב חסדא סבירא ליה דאין שום תנא סובר כרבי נחוניא ולהכי קאמר ולאפוקי כולי – And one can say; ⁸ that ר״ח maintains that there is no תנא who agrees with ר״נ and therefore he said this ruling of הבא על הנדה משלם קנס and to exclude, etc. from the view of רנב״ה that חייבי כריתות פטורין מן התשלומין.

תוספות offers an alternate understanding of ולאפוקי מדרנב״ה: ובקונטרס פירש⁹ דאמתניתין קאי¹⁰ דמפקא מדרבי נחוניא – And רש״י explained that ולאפוקי is referring to our משנה,¹¹ that our משנה which states that הבא על אחותו is required to pay קנס even though there is a חיוב כריתות, this rejects the view of ר״נ.

תוספות asks: ותימה מנא ליה דמפקא מיניה דלמא מודה רבי נחוניא דחייבי כריתות יש להן קנס – And it is astounding! From where does the גמרא know that our משנה rejects the view of רנב״ה, perhaps ר״נ agrees that חייבי כריתות are required to pay קנס, even though generally חייבי כריתות are פטורין מתשלומין –

דרבינהו קרא¹² חד לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות – For the two extra פסוקים included them; one פסוק included חייבי לאוין, and one פסוק includes חייבי כריתות to pay קנס even though generally חייבי כריתות פטורין מתשלומין –

תוספות limits the scope of the question: ולרבי עקיבא ניחא דמפקא מתניתין מדרבי נחוניא – However (if our משנה is) according to ר״ע, our משנה rightfully rejects the view of ר״נ –

דכיון דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין – For since אין קידושין תופסין בחייבי לאוין –

איכא לאוקומי הנך תרי ריבויי חד לחייבי עשה וחד לחייבי לאוין¹³ – We can establish these two inclusive פסוקים (according to רנב״ה), one to include חייבי עשה (where קידושין תופסין) and one to include חייבי לאוין (even though אין קידושין תופסין)

אבל חייבי כריתות לרבי נחוניא לא¹⁴ – However there is no additional פסוק to include חייבי כריתות according to ר״נ, so the משנה which holds חייבי כריתות liable for קנס rejects רנב״ה. However if we maintain that קידושין תופסין בחייבי לאוין, we can say that even according to רנב״ה there is a special ריבוי to include חייבי כריתות for קנס payment. How can רש״י say that our משנה rejects the view of רנב״ה?!

תוספות offers an answer to פרש״י: ונראה לרבינו שמשון בן אברהם לתרץ דעל כרחך מפקא מתניתין מרבי נחוניא – And the רשב״א would like to answer that perforce you must say that our משנה rejects the view of ר״נ –

דלרבי נחוניא אין חילוק בין חייבי כריתות לחייבי מיתות בית דין – For according to ר״נ there is no difference between חייבי כריתות and חייבי מיתות בי״ד, regarding קם ליה בדרבה מיניה to exempt them from paying money, this is true –

או מאסון אסון¹⁵ או כדדריש רבא¹⁶ כרת שלי כמיתה שלכם – Whether ר״נ derives his ruling from the גזריה שוה of אסון אסון or whether he derives it as רבא expounded on the verse of ואם העלם יעלימו וגו׳, that My כרת is like your מיתה, etc.

ואם יש קנס לרבי נחוניא בחייבי כריתות יש גם כן בחייבי מיתות בית דין – So if there would be קנס according to ר״נ by חייבי כריתות there would also be קנס by חייבי מיתות בי״ד since they are the same –

ומתניתין קתני¹⁷ בא על בתו פטור: However our משנה maintains that one who is מאנס his daughter in פטור from קנס, but according to רנב״ה he would be חייב for בתו just as he is חייב for אחותו

SUMMARY According to תוספות it is the view of רב חסדא that no other תנא agrees to רנב״ה that חייבי כריתות פטורין מתשלומין and therefore הבא על הנדה is חייב בקנס, since she is יש בה הויה and ראויה לקיימה. However, רש״י maintains that our משנה disagrees with רנב״ה, since it obligates חייבי כריתות for קנס, but exempts חייבי מיתות בי״ד from קנס.

THINKING IT OVER

1. תוספות asks how can we know that our משנה disagrees with רנב״ה, perhaps our משנה also agrees that חייבי כריתות פטורין מתשלומין, however there is an exception by קנס, since the תורה wrote an extra פסוק to include (even) חייבי כריתות.¹⁸ Seemingly we can argue that if חייבי כריתות are פטורין מתשלומין and the only reason there is a חיוב קנס is because of the ריבוי, perhaps the ריבוי only includes איסור נדה (which is יש בה הויה and ראויה לקיימה), but does not include the other חייבי כריתות where אין קידושין תופסין. However since the משנה includes all חייבי כריתות this indicates that the משנה disagrees with רנב״ה. What is תוספות question?!¹⁹
2. Seemingly the answer of the רשב״א on פרש״י is obvious;²⁰ why did not תוספות realize this?²¹

footnotes: ¹ Presumably תוספות maintains this view for [presumably it is] ר״ח [who] says the ׳ולאפוקי׳ immediately after mentioning the viewpoints of both ר״ש התימני and רשב״מ (by saying, ׳הא נמי יש בה הויה וכו׳ הא נמי ראויה לקיימה, ולאפוקי כו׳). ² See footnote # 9. ³ רשב״מ stated that we require that the אנוסה should be an אשה הראויה לקיימה to exclude a ממזרת ונתינה, or חייבי עשה, etc. In all these cases there is no חיוב כרת. However where there is a חיוב כרת (as there is by נדה) there is no קנס (even if she may be considered אשה הראויה לקיימה), since חייבי כריתות are פטורין מתשלומין. ⁴ תוספות presently assumes that the exclusion from ולא תהיה לאשה can apply only to חייבי כריתות (as explained shortly). This proves that ר״ש התימני disagrees with רנב״ה, for otherwise there is no need to exclude חייבי כריתות from paying קנס from the פסוק of ולא תהיה לאשה, when they are already excluded, since חייבי כריתות are פטורין מתשלומין. ⁵ רשב״מ maintains that ולא תהיה requires an אשה הראויה לקיימה and that can be חייבי לאוין and חייבי עשה and he does not need the פסוק to exclude חייבי כריתות for he may agree to רנב״ה that חייבי כריתות are always פטורין מן התשלומין. ⁶ The תורה writes in דברים (תצא) כה,ה regarding a יבמה that לא תהיה אשה המת החוצה לאיש זר, that the יבמה (whose husband died childless) cannot marry on the outside unless she first has יבום or חליצה from her late husband’s brother. The fact that the תורה writes לא תהיה indicates that אין קידושין תופסין (the marriage is invalid). ⁷ The גמרא there states אמר רב מנין שאין קדושין תופסין ביבמה שנאמר לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר לא תהא בה הויה לזר ושמואל אמר בעניותינו צריכה גט מספקא ליה לשמואל האי לא תהיה אשת המת אי ללאו הוא דאתא אי דלא תפסי בה קדושין הוא דאתא. In any event תוס׳ question is that according to רב that אין קידושין תופסין ביבמה לשוק, how does ר״ח know that ר״ש התימני disagrees with רנב״ה. ⁸ Indeed ר״ח may not have proof that both ר״ש התימני and רשב״מ disagree with רנב״ה; however it is the view of ר״ח that no one agrees to רנב״ה, and therefore there is קנס by בא על הנדה, since we disagree with רנב״ה and also it is יש בה הויה and ראויה לקיימה. It is ר״ח who said ׳ולאפוקי׳ (not the סתמא דגמרא). ⁹ ד״ה ולאפוקי. The difficulty תוספות presented on his understanding may have convinced רש״י to interpret the ׳ולאפוקי׳ in a different manner to avoid קושית התוספות. ¹⁰ According to פרש״י it is possible that the סתמא דגמרא is saying ׳ולאפוקי׳ (but it has no connection to the statement of ר״ח. See however the מהרש״ל cited in ‘Thinking it over’ # 1). ¹¹ תוספות understands that the לאפוקי of ר״ח is referring to ר״ש התימני and רשב״מ (and therefore תוספות had his question); however רש״י understands that our משנה (which is מחייב קנס by חייבי כריתות) rejects רנב״ה (this seemingly removes תוס׳ question). ¹² See the גמרא on כט,ב that there are three פסוקים and two are extra, עיי״ש. ¹³ However if we maintain that קידושין תופסין בחייבי לאוין then there is no need to have two פסוקים, one for חייבי עשה and one for חייבי לאוין, since by both of them קידושין are תופס. It is only according to ר״ע who maintains אין קידושין תופסין בחייבי לאוין, but are תופסין by חייבי עשה (like ר׳ סימאי or even according to ר׳ ישבב by בעולה לכה״ג), that we need two פסוקים one for חייבי עשה where קידושין תופסין and the other for חייבי לאוין where אין קידושין תופסין. ¹⁴ See ‘Thinking it over’ # 1. ¹⁵ See the גמרא on this עמוד that there is a גז״ש from אסון בידי אדם to אסון בידי שמים that they are both similar ¹⁶ See the גמרא on the עמוד ב׳ where רבא cites the פסוקים of ד. וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ אֶת עֵינֵיהֶם מִן הָאִישׁ הַהוּא בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ לַמלֶךְ לְבִלְתִּי הָמִית אתוֹ. ה וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְהִכְרַתִּי אתוֹ וְאֵת כָּל הַזנִים אַחֲרָיו לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם. (ויקרא [קדושים] כ, ד ה), which רבא expounds to mean that if you do not give him מיתת בי״ד, I will punish him with כרת בידי שמים. ¹⁷ לו,ב (this is a continuation of our משנה on כט,א). See ‘Thinking it over’ # 2. ¹⁸ See footnote # 14. ¹⁹ See מהרש״ל, מהרש״א and מהר״ם שי״ף. See (also) תו״י אות ב׳ who writes ולי נראה לתרץ דעל כרחך מפקא מתניתין מר׳ נחוניא דלר׳ נחוניא איצטיך לאוקמי חד לחייבי לאוין ועשה וחד ללאו דיבמה לשוק אבל חייבי כריתות קים ליה בדרבה מיניה וכן משמע לקמן בפרקין (לה,ב) אי כרבי נחוניא קשיא אחותו משמע דבחייבי כריתות לא מתוקמא כוותיה. ²⁰ See footnote # 17. ²¹ See סוכ״ד אות כו (בסופו).

Tanslation by Rabbi Ephraim Piekarski

הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים — Everything is in the hands of Heaven, except cold and heat

OVERVIEW The ברייתא states that everything is in the hands of שמים (meaning that no one can find refuge from the actions ה׳ intends for him), except for the difficulties presented by heat and cold, where a person can take protective or preventive measures that the צינים ופחים should not affect him adversely.¹ תוספות reconciles our ברייתא with other גמרות which seemingly appear to contradict this. ----------------------------–

תוספות anticipates a difficulty: והא דאמרינן (שבת דף לב,א) לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה² – And regarding this which ר׳ ינאי states, ‘a person should never stand in a dangerous place’, etc. –

אלמא יכול לשמור עצמו מן הפורענות – It is evident that he can save himself from punishment (other than צינים ופחים) –

וכן קיר נטוי דאסור לעבור תחתיו³ – And similarly the dictum that one should not go underneath a leaning wall; indicating (again) that one can take protective measures (from punishment) –

תוספות replies: התם מן הפשיעה יכול לשמור עצמו דהא ודאי שבידו להמית עצמו⁴ – There (in the two aforementioned dictums)**** the גמרא means that a person can protect himself from negligence; for a person can certainly kill himself –

אבל כשמביאין עליו מן השמים באונס אי אפשר לו לשמור – However, when they bring upon him punishment from שמים against his will, it is impossible for him to protect himself (regarding most types of punishments) –

אבל צינים פחים לעולם אל יבואו עליו באונס אם רוצה ליזהר – However, צינים ופחים will never come upon him באונס if he chooses to take care. ⁵

תוספות asks: ואם תאמר והא דרשינן (בבא מציעא דף קז,ב) והסיר ה׳ ממך כל חולי⁶ זה צינה – And if you will say; but ר׳ חנינא expounds the פסוק, ‘and ה׳ will remove from you all illness’; that illness here refers to ‘cold’ –

אלמא דבידי שמים הוא⁷ – **It is evident that ‘cold’ is בידי שמים (**not as the גמרא states here)!

תוספות answers: ויש לומר דהיינו שיחם הקדוש ברוך הוא עולמו או יתן לו מלבושים ולא יצטרך ליזהר – And one can say that the meaning of the פסוק is that הקב״ה will warm his⁸ world or provide the person with garments, so it will not be necessary for the person to be careful. However, regardless what ה׳ will do, the person can always take measures to protect himself from צינה.

תוספות asks: ואם תאמר והא פחים בידי שמים הוא כדאמרינן בבראשית רבה בפרשה ט״ו⁹ – And if you will say; but פחים (heat) is only בידי שמים as it states in בראשית רבה in פרשה טו –

אמר ליה אנטונינוס לרבי צלי עלי אמר ליה רחמנא שיזבך מצינתא – Antoninus said to רבי, ‘pray for me’; רבי replied to אנטונינוס, ‘the merciful One should spare you from cold’ –

אמר ליה דא צלותא היא יתיר חד כסו וצינתא אזלא אמר ליה תשתזב משרבא –

אנטונינוס replied to רבי, ‘is this a prayer, add one garment and the cold is gone’; so רבי said to אנטונינוס, ‘you should be spared from heat’ –

אמר ליה הא כדו צלותא דכתיב¹⁰ אין נסתר מחמתו –

אנטונינוס responded to רבי, ‘this indeed is a prayer, for it is written ‘no one can hide from His heat’’. It seems from this conversation that even though one can protect himself from cold; however no one can protect himself from heat, which contradicts the גמרא here.

תוספות answers: ויש לומר דקרא כתיב בעוברי דרכים או במלחמה כדרך שהמלכים עושים¹¹ – And one can say that the פסוק of אין נסתר מחמתו is written regarding travelers, or during a war, which kings usually wage –

דבדרך אין אדם יכול ליזהר מן החום – For indeed on the open road a person cannot protect himself from the heat –

אבל אם רוצה לישב בביתו יכול להזהר שישב בבית של אבנים או יכנס במרתף – However, if he desires to dwell in his house he can be protected from heat; by living in a stone house or he can enter the cellar, where he will be spared from the heat.

תוספות offers an alternate interpretation of (צנים ו)פחים.

ויש מפרשים דצינים פחים חדא מילתא היא¹² – And there are those who explain צנים פחים to be one thing (not cold and heat) –

כלומר צינים שהם פחים לאדם לשון פח ומוקש – Meaning צינים (cold), which is פחים for a person; the word פחים as in a trap or snare –

תוספות rejects this interpretation: ואינו כן דבפרק קמא דמסכת עבודה זרה (דף ג,ב ושם) מייתי לה – And it is not so (that פחים means a trap) for in the first פרק of מסכת ע״ז the גמרא cites this statement of הכל בידי שמים חוץ מצינים

פחים – [אהא דכתיב¹³ ותעשה אדם כדגי הים מה] דגים שבים כיון שקדרה עליהן חמה מיד מתים – [In regards to this which is written; ‘and man was made like the fish of the sea’, which is expounded to mean, just as] the fish, as soon as the sun shines on them, they immediately die; the same is – [אף בני אדם כיון שקדרה עליהם חמה מיד מתים]¹⁴ – [also by people as soon as the sun shines on them, they die immediately].

תוספות anticipates an additional difficulty: והא דאמר (ברכות דף לג,ב) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים – And that which ר׳ חנינא said, ‘everything is בידי שמים except for fear of Heaven’, where seemingly these two statements contradict each other –

תוספות responds; that statement regarding יר״ש –

אין ענינו לכאן דהתם קאי על הולד במעי אמו (נדה טז,ב) – Has no relevance her, for there it is discussing the fetus in the mother’s womb –

שגוזרין אם יהא עני או עשיר גבור או חלש טפש או חכם אבל צדיק ורשע לא – Where the heavenly court decrees whether the child will grow to be either poor or rich, strong or weak, foolish or wise, but they do not decree whether he will be righteous or wicked, and that is the meaning of הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים –

והכא מיירי¹⁵ במאורעות הבאות על האדם: However here when we say הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים we are referring to incidents that happen to people.

SUMMARY The dictum of הכל בידי שמים חוץ בצינים ופחים, which indicates that one cannot protect himself from harm (except for cold or heat) means from harm that is decreed against his will; however it is obvious that a person can and should protect himself by not being negligent and endangering himself. Even regarding צינים ופחים it is possible that ה׳ aids us so we do not need to protect ourselves from them. One cannot protect himself from פחים when out in the open. This הכל בידי שמים is referring to incidents which happen to a person, while the הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים discusses the character of a person and his observance of תומ״צ.

THINKING IT OVER

1. תוספות writes that a person can kill himself.¹⁶ How can תוספות say that when there is a משנה that בעל כרחך אתה חי,¹⁷ meaning that one must live even if he chooses not to?!¹⁸
2. תוספות writes that here we are discussing מאורעות הבאות על האדם,¹⁹ but by הכל וכו׳ חוץ מיראת שמים, we are (seemingly) not discussing מאורעות הבאות על האדם. However there it mentions עשיר ועני, which are מאורעות הבאות על האדם.²⁰

footnotes: ¹ This seemingly also includes that no harm can come to a person on his own, unless ה׳ dictates it so, since הכל בידי שמים (both the good and the bad) חוץ מצינים ופחים. See footnote # 2. ² The indication of this dictum is that if you will stand במקום סכנה, you may get hurt – meaning punished; you can avoid this punishment by not standing במקום סכנה [and additionally you can also cause harm to yourself if you stand במקום סכנה, seemingly not through ידי שמים (see footnote # 1)]. ³ See ברכות נה,א where it states; וא״ר יצחק שלשה דברים מזכירים עונותיו של אדם ואלו הן קיר נטוי ועיון תפלה ומוסר דין על חבירו לשמים. ⁴ Not standing במקום סכנה or not going under a קיר נטוי is not considered saving one’s self from punishment; rather it is a preventive measure so he should not recklessly endanger himself. Here however, in our גמרא, we are discussing whether man can protect himself from the wrath of heaven. See ‘Thinking it over’ # 1. ⁵ תוספות might be saying that ה׳ assures us that people will be able to protect themselves from cold and heat and will not be punished through this medium if people take the proper precautions. ⁶ דברים (עקב) ז,טו. ⁷ The fact that the פסוק promises us that ה׳ will remove the cold, indicates that the person is (seemingly) helpless to do so; otherwise what is the significance of this blessing. ⁸ Should this word ‘his’ be capitalized?! ⁹ This is amended to read ויקרא רבה פ׳ טז. ¹⁰ תהילים יט,ז. ¹¹ אנטונינוס was a king and he experienced the heat of the sun in his travels and battles. Therefore אנטונינוס considered it a desirable blessing. ¹² The יש מפרשים interpreted it in this manner to (perhaps) avoid תוספות question from אין נסתר מחמתו. ¹³ חבקוק א,יד. ¹⁴ It is evident that the connection between the two statements is the idea of פחים, meaning heat ¹⁵ See ‘Thinking it over’ # 2. ¹⁶ See footnote # 4. ¹⁷ אבות פ״ד מכ״ב. ¹⁸ See תוספות ישנים אות ג׳ and סוכ״ד אות לג. ¹⁹ See footnote # 15. ²⁰ See קובץ שעורים אות פט.

Tanslation by Rabbi Ephraim Piekarski

מיום שחרב בית כולי — From the day the Beis Hamikdosh, etc.

OVERVIEW The ברייתא of ר׳ חייא states; ‘from the day the ביהמ״ק was destroyed, even though the סנהדרין ceased (to function), the punishment of the ד׳ מיתות did not cease’. תוספות discusses the time frame when the סנהדרין ceased to mete out capital punishment. -------------------------–

תוספות asks: ואם תאמר אמאי לא נקט מ׳ שנה קודם שחרב בית המקדש – And if you will say; why did not the ברייתא state that forty years before the ביהמ״ק was destroyed the punishment of ד׳ מיתות did not cease, even though the סנהדרין did not mete out capital punishment. תוספות explains himself –

דמ׳ שנה קודם חורבן גלתה סנהדרין כולי שלא דנו דיני נפשות¹ – For the סנהדרין was exiled, etc. from their place in the לשכת הגזית (in the ביהמ״ק) forty years before the destruction of the ביהמ״ק, so that they did not judge capital offenses already for forty years before the חרבן.

תוספות answers: ויש לומר דלפעמים לצורך שעה היו חוזרין סנהדרין ללשכת הגזית² – And one can say; that occasionally (during these forty years), the סנהדרין would return to the לשכת הגזית for a timely need; they could have judged דיני נפשות on these occasions –

ולהכי לא פסיקא ליה למיתני מ׳ שנה קודם חורבן – So therefore the ברייתא could not have categorically stated that forty years before the destruction the סנהדרין ceased dealing with דיני נפשות, because occasionally they were דין דיני נפשות (even) during the last forty years..

תוספות asks: ואם תאמר אם כן מאי פריך בפרק היו בודקין (סנהדרין דף מא,א) – And if you will say; if indeed the סנהדרין would return occasionally to the לשכת הגזית during the last forty years of the ביהמ״ק, what does the גמרא ask in פרק היו בודקין –

גבי מעשה ובדק רבי יוחנן בן זכאי בעוקצי תאנים³ – Regarding the episode where ריב״ז interrogated the witnesses to a murder, asking them about the stems of figs –

ופריך מי הוה בסנהדרין והא תניא כל שנותיו של רבן יוחנן בן זכאי מאה ועשרים שנה – And the גמרא challenged the veracity of this story; ‘was ריב״ז in the סנהדרין?! For we learnt in a ברייתא that the entire lifetime of ריב״ז was a hundred and twenty years; of which –

מ׳ עסק בפרקמטיא ומ׳ למד ומ׳ לימד ותניא מ׳ שנה קודם חורבן גלתה סנהדרין כולי⁴ – Forty years he was involved in business, and he studied for forty years, and he taught (or was a judge) for his last forty years of his life, and we learnt in another ברייתא, the סנהדרין was exiled forty years before the destruction, etc.’ תוספות concludes his question –

והשתא מאי קשיא ליה כיון דלפעמים היו חוזרין ודנין – But now what is the sגמרא׳ question, since occasionally the סנהדרין would return and judge דיני נפשות, perhaps it was on one of these occasions that ריב״ז was בודק בעוקצי תאנים?!

תוספות answers: ויש לומר דרבן יוחנן בן זכאי דבדק בעוקצי תאנה אמעשה דרציחה היה – And one can say; the episode of ריב״ז being בודק בעוקצי תאניה was regarding a murder case –

ומשום דיני נפשות דרציחה לא היו חוזרין לעולם – And the סנהדרין would never return to the לשכת הגזית on account of a capital murder case –

דעיקרם לא גלו אלא משום רציחה דחזו דנפישי רוצחים – For the main reason the סנהדרין went into exile was only because of murder, since the סנהדרין saw that murderers were common –

כדאמרינן בפרק קמא דמסכת עבודה זרה (דף ח,ב ושם)⁵ – As the גמרא states in the first פרק of מסכת ע״ז.

תוספות presents an alternate solution: ויש מפרשים דלהכי נקט משחרב בית המקדש – And others explain that the reason the ברייתא states משחרב ביהמ״ק and not forty years before the חרבן, is –

משום דקודם לכן אף על פי שגלו היו בגדי כהונה מכפרים על מזיד דלא אתרו⁶ ביה⁷ – Because prior to the חרבן even though the סנהדרין went into exile (and were not דן דיני נפשות), nevertheless, the priestly garments worn during the עבודה would atone for any premeditated sin in which the sinner was not warned by witnesses –

כדאמרינן בפרק יש בערכין⁸ (ערכין דף טז,א ושם) – As רב ענני בר ששון states in פרק יש בערכין –

תוספות rejects this explanation: ואין נראה דהא בימי שמעון בן שטח היו בגדי כהונה⁹ והיה דין ארבע מיתות¹⁰ – And תוספות disagrees, for in the days of שמעון בן שטח there were בגדי כהונה and there was the דין ארבע מיתות –

כדאמרינן בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לז,ב ושם) – As the גמרא stares in פרק אחד דיני ממונות –

אמר רבי שמעון בן שטח אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חברו לחורבה¹¹ וכולי –

ר״ש בן שטח said, ‘I should [not] see the consolation if I did not see, one who ran after his friend into a ruin, etc. –

לא זז משם עד שנשכו נחש – ר״ש בן שטח did not have the opportunity to budge from there before a snake bit the murderer –

ופריך והאי בר נחש הוא והא תני רבי חייא אף על פי שבטלו סנהדרין כולי – And the גמרא there asked, and is this murderer to be punished by a snake bite, ¹² but ר״ח taught that even though the סנהדרין eased, etc. nevertheless דין ד׳ מיתות continues. ¹³ It is evident from that גמרא that the ׳דין ד׳ מיתות׳ occurred even when there was בגדי כהנים.

תוספות offers another proof that there was ׳דין ד׳ מיתות׳ even בזמן הבית: ועוד אמר (מכות י,ב) מרשעים יצא רשע¹⁴ כולי – And additionally ריש לקיש expounded the verse, ‘evil will come forth from those who are wicked’, etc. –

והתם בזמן שבית המקדש קיים איירי מדקאמר ונמצא זה מת¹⁵ וזה גולה : And there it is discussing the time when the ביהמ״ק stood, for the גמרא states, ‘so it turns out that this one (who killed במזיד) dies, and this one (who killed בשוגג) is exiled’.¹⁶ Therefore this answer is rejected and we need to assume תוספות initial answer that occasionally the סנהדרין would return (to be דן דיני נפשות).

SUMMARY The סנהדרין ceased to be דן דיני נפשות forty years before the חרבן (when they left the לשכת הגזית) but would return to it occasionally to be דין דיני נפשות on an as needed basis, provided it was not a murder case.

THINKING IT OVER How can we reconcile the גמרא in ערכין which states that בגדי כהונה are מכפר for מזיד,¹⁷ and the two גמרות which תוספות cites (from ר״ש בן שטח and the גמרא in מכות), which indicate that בזמן הבית there was דין ד׳ מיתות?¹⁸

footnotes: ¹ שבת טו,א. Why does the ברייתא (merely) state that the סנהדרין ceased [to judge דיני נפשות] from the day of the חורבן, when they already ceased being דן דיני נפשות forty years before the חורבן. ² Literally, ‘the chamber of the hewn stones’ was immediately adjacent to the עזרה, and the סנהדרי גדולה convened there. ³ The story there was that witnesses testified that someone murdered another under a fig tree. ריב״ז asked the witnesses (individually, in an attempt to invalidate their testimony) were the fig stems thick or thin, etc.. ⁴ It was known that ריב״ז lived for some time after the חרבן. This means that his forty years of לימד, began less than forty years before the חרבן, at which point there was no סנהדרין in the ביהמ״ק to judge דיני נפשות; how can it be that ריב״ז was interrogating עדים regarding דיני נפשות ⁵ The גמרא there states: מ״ט כיון דחזו דנפישי להו רוצחין ולא יכלי למידן אמרו מוטב נגלי ממקום למקום כי היכי דלא ליחייבו דכתיב ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא מלמד שהמקום גורם. There were too many murder cases which overwhelmed the בתי דינין, however as soon as the סנהדרין left the ביהמ״ק the lower בתי דין could not conduct דיני נפשות, so all the בתי דינין were exempt from their obligation to judge the דיני רציחה. עיי״ש. ⁶ We can assume that עדים would never warn anyone attempting to transgress a (capital) sin, since the סנהדרין ceased to mete out (capital) judgements. There was no point in the warning. ⁷ Therefore the ברייתא could not have stated ארבעים שנה קודם החרבן אע״פ שגלו סנהדרין דין ד׳ מיתות לא בטלו, for indeed they were בטלו, since the בגדי כהונה atoned for those liable for דיני נפשות. It was only after the חרבן when there was no more בגדי כהונה to be מכפר that the דין ד׳ מיתות לא בטלו. ⁸ The גמרא there reads: אמר ר׳ ענני בר ששון למה נסמכה פרשת בגדי כהונה לפרשת קרבנות לומר לך מה קרבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין כתונת מכפרת על שפיכות דמים דכתיב ויטבלו את הכתנת בדם וכו׳. See there for more details. See ‘Thinking it over’. ⁹ שמעון בן שטח was a brother-in-law to ינאי המלך who also served as a כה״ג during בית שני. See קידושין סו,א. ¹⁰ דין ארבע מיתות means as the גמרא states here; that it is meted out by ה׳ when בי״ד cannot enforce it for whatever reason. ¹¹ The גמרא there reads: א״ר שמעון בן שטח אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חבירו לחורבה ורצתי אחריו וראיתי סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר ואמרתי לו רשע מי הרגו לזה או אני או אתה אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי שהרי אמרה תורה על פי שנים עדים יומת המת היודע מחשבות יפרע מאותו האיש שהרג את חבירו אמרו לא זזו משם עד שבא נחש והכישו ומת. The murderer could not be punished by בי״ד since there were no two witnesses who (warned him and) saw the actual murder. Nevertheless the murderer was killed since דין ד׳ מיתות לא בטלו. ¹² Death by a snake bite is the punishment for one who is liable שריפה (as the ברייתא states), however murder is punishable by סייף for which he will either be נמסר למלכות or ליסטים באים עליו. ¹³ The גמרא there answered that this murderer was liable for another sin which is punishable by שריפה, which is a harsher punishment. ¹⁴ שמואל א כד,יג. This is the (famous) text: מרשעים יצא רשע וגו׳ במה הכתוב מדבר בשני בני אדם שהרגו את הנפש אחד הרג בשוגג ואחד הרג במזיד לזה אין עדים ולזה אין עדים הקב״ה מזמינן לפונדק אחד זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם וזה שהרג בשוגג יורד בסולם ונפל עליו והרגו זה שהרג במזיד נהרג וזה שהרג בשוגג גולה. The one who killed במזיד will be killed accidentally by the one who killed initially בשוגג, and this time there will be witnesses so that he will go to גלות (for the second killing [[בשוגג). ¹⁵ It is evident that there was דין ד׳ מיתות בזמן הבית. ¹⁶ The concept of גלות and ערי בקלט was only בזמן הבית. ¹⁷ See footnote # 8. ¹⁸ See תוספות שאנץ.