1. **לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו וכו'.**וכ"ה ("בור") בד ובמשנתנו פ"ב מ"א, וכ"ה בחי' הרשב"א י"ט א', ד"ה ת"ש, בשם התוספתא. ובכי"ע בטעות: לא יחפור אדם באר¹ וכו' לבורו וכו'. והוא ט"ס, ו"לבאר" יש דין אחר, עיין בתשה"ג שערי צדק שער א' מח"ד סי' ט"ו (ל"א ע"א), שו"ת מהר"מ ב"ב ד' פראג סי' תרפ"ט ובמלא"ש למשנתנו.

footnotes: ¹ עיין להלן הערה 2.

1-2. **מכותלו של חבירו שלשה טפחים וסד בסיד.**וכ"ה במשנתנו פ"ב מ"א. ופירשוה בבבלי י"ז ב': מכותלו של בורו של חבירו, ואף הראשון הרחיק ג' טפחים ממיצר שדהו, ועכשיו המרחק הוא ששה טפחים. ועיין מ"ש להלן בסמוך על "וסד בסיד".

2-4. **ר' יהודה או' בסלע הבא בידו, זה חופר בארו מיכן, וזה חופר בארו מיכן, זה מרחיק שלשה טפחים וסד בסיד, וזה מרחיק שלשה טפחים וסד בסיד.**וכ"ה ("בארו")² גם בד. אבל בכי"ע לנכון: בורו וכו' בורו. וכן מעתיק בשם התוספתא בחי' הרשב"א הנ"ל. וכ"ה בבבלי י"ז ב',³ י"ט א'. וכס"ז לר' יהודה גם להלן פ"ו הכ"ג. והגירסא "בידו" היא גם בד, ולהלן פ"ו הכ"ג ברשב"ם ק"א א'. אבל בכי"ע כאן ובמקבילות ובכל הנוסחאות להלן פ"ו: בידים. ופירשו רבותינו הראשונים שסלע הבא בידים, הוא סלע רך שמתפורר כשחופרים בו.⁴ ושמא הכוונה לסלע מלאכותי (הבא בידים), שחבר וגיבש אבנים קטנים ועשה מהם סלע, והוא מתכתש כשחופרים סביבו. והנה במשנתנו הנ"ל הנוסחאות אינן ברורות בעניין "וסד בסיד" בסיפא (בעניין גפת וזבל), עיין במלא"ש כאן ומה שהאריך בזה מו"ר הרי"ן אפשטין ז"ל במבוא לנוה"מ, עמ' 411 ואילך, ועיין בירושלמי ברפ"ב, ומ"ש מהרי"ן הנ"ל. והנכון הוא בירושלמי כיר"ז, עיין מש"ש בפירושי במקומו. ובבבלי י"ט א': איבעיא להו וסד בסיד תנן, או דילמא או סיד בסיד תנן. ונחלקו הראשונים אם יש כאן שאלה של גירסא, או שאלה של פירוש. ואף מפשיטות הגמרא אין לעמוד על הפירוש הנכון. ובריטב"א י"ט א' שם: יש מפרשים דודאי רבנן דבי מדרשא בקיאי בגירסא דמתניתין, דבכי הא דתלי עיקר דינא (כלומר, אם צריך שניהם, או אחד מהם) לא היו שוכחין הגירסא כל בני הישיבה, אלא דקים להו דגרסינן וסד בסיד, אלא פירוש דוא"ו קמיבעיא להו, ולפי שיטה זו יש להם לומר דודאי בסיפא נמי גרסינן וסד, דאי בסיפא גרסינן או סד, פשיטא דברישא היינו וסד, מדלא קתני או כמו בסיפא, אלא בתרוויהו גרסינן וסד, וכ"ה בתוספתא. והא דפשיטא ליה השתא דבסיפא או סד בעי למימר, היינו משום דסברא הוא, דלהבלא בחד מינייהו סגי, אבל רישא דמשום מתונא מספקא להו. ועיין גם בתוספות י"ז א', ד"ה וסד. וכן בחי' הרשב"א שם מביא פירוש זה, ומכריע שהוא עיקר, ומסיים: והכי תני להו בתוספתא. ואח"כ, ד"ה ת"ש, מעתיק את כל הבבא, ומוכיח ממנה שר' יהודה דבוק לרישא ומוסיף עליה, וממילא מובן שסלע הבא בידים שאני. ושניהם שאבו מן הרמב"ן שם י"ט א', שפירש כן, וכתב: ש"מ דתרוייהו "וסד" גרסינן וכו', ומסתמא סיפא הוא דקתני "או", שאינו היזק גדול כי ההיא דרישא, ומסברא הוא דנפקא לן,⁵ והכי איתא (כלומר "וסד") בנוסחי עתיקי, ובתוספתא נמי קתני בכולהו (כלומר, בכל הבבות כאן) וסד בסיד, אלא שרבינו הגדול (כלומר, הרי"ף) כתב בהלכות בסיפא "או". ועיין במבוא לנוה"מ הנ"ל.

footnotes: ² והיא טעות, עיין מ"ש לעיל שורה 1, בשם תשה"ג ועוד. ³ בהוצ' שלנו נשמט שמו של ר' יהודה בטעות, וישנו להלן שם י"ט א', ובכי"י כאן, עיין דק"ס, עמ' 85, הערה ט'. ⁴ בערוך ערך סלע: סלע מרופף שאין צריך כלי ברזל לחצוב בו, אלא אדם בידים חופר בו. ועיין להלן פ"ו הכ"ג ומש"ש. ⁵ כלומר, שהכוונה היא: או, אבל לא גרסו כן במפורש.

4. **מרחיקין את הנברכת, ואת הבקיע.**במשנתנו רפ"ב: ולא נברכת כובסין, ולא שנו שם בקיע. ואמרו לעיל מו"ק פ"א ה"ט (עמ' 367): זו היא נברכת וזו היא בקיע. וכן בירושלמי שם פ"א ה"ו, פ' ע"ד: ועושין נברכת במועד (משנתנו שם) זה הבקיע. ובבבלי שם ח' ב': מאי נברכת, אמר רב יהודה זו בקיע. והתניא הנברכת והבקיע. אמר אביי וכו' גיהא ובר גיהא. ופירש הרמב"ן בתורת האדם, עניין הקבורה (ד"ו מ"א ע"א): זאת הברייתא שהביאו כאן בגמרא, שם בפרק לא יחפור היא שנויה בתוספתא הנברכת והבקיע. וכבר הארכנו לעיל ה"ה (מו"ק), עמ' 1234 ואילך, בבאור מהות הבקיע. ולהלן שם, עמ' 1236, הבאנו את פירושיהם של הגאונים והראשונים שפירוש הבבלי שם "גיהא ובר גיהא", כלומר בקיע היא נברכת קטנה, לא למו"ק נאמר, אלא לפרש את התוספתא כאן, עיי"ש שהארכנו בזה. ועיין בתוספות מו"ק שם ח' ב', ד"ה גיהא, מה שהשיגו מתוספתא זו על הר"ח, ועיין מש"ש, עמ' 1236 הנ"ל.

4-5. **ואת ירקות, מכותלו של חבירו שלשה טפחים.**דין ירקות לא נזכר במקום אחר. ויפה העיר בח"ד על הבבלי י"ט א' ששאלו על משנתנו:⁶ ותיפוק ליה משום מיא,⁷ ותירצו: תנא בא"י קאי, דכתיב למטר השמים תשתה מים. אבל ירקות הרי משקים אותם תדיר, ויש כאן היזק מים, ולפיכך לא הזכירו אותם במשנתנו, אבל הדין דין אמת, כבתוספתא כאן.

footnotes: ⁶ וכן להלן בתוספתא: ומרחיקין את הזרעים. ⁷ כלומר, שצריך להשקותן, והא כבר תני ליה היזק ליחלוח אצל הכותל, כפירש"י.

5. **וסד בסיד.**בנברכת ובקיע הוא סד בסיד את כותלי הנברכת, אבל בירקות הוא סד בסיד את כותל חבירו,⁸ שהרי אין סדין ירקות בסיד. ועיין בתוספות רע"א למשנ' פ"ב מ"א, ד"ה את הזרעים.

footnotes: ⁸ כלומר, מכותל הבנוי ע"ג קרקע, ולא מכותל הבור עסיקינן.

5-6. **מרחיקין את הגפת, ואת הזבל, ואת המלח, ואת הסיד, ואת הסלעים, ואת החול וכו'.**כל הבבא חסרה בכי"ע, עיין מ"ש להלן. כל שורה זו נשנית במשנת שבת רפ"ד לעניין הטמנה, וחסר שם "סלעים". ובמשנתנו כאן רפ"ב שנו אותה שורה כבתוספתא כאן וחסר שם "חול". ושאלו בבבלי (י"ט א') למה שנו כאן סלעים ובשבת דלגו עליהם, ולמה שנו שם "חול" ובמשנתנו החסירו את החול. ותירץ רבא שכאן שנו סלעים "משום דמשתכי",⁹ כלומר, שמחלידים את הקרקע,¹⁰ ומלקין ארעיתו של כותל, אבל אין מחממין, ולפיכך לא שנו אותן בשבת, אבל חול מוסיף חום לחמים, ולפיכך אין טומנין חמים בחול, ואינו עניין להרחקה מן הכותל. ובירושלמי כאן פ"ב ה"א, י"ג ע"ב, ושבת פ"ד ה"א, ו' ע"ד, תירצו בסלעים כמו בבבלי הנ"ל ועניין חול לא נזכר בירושלמי כאן, אבל בירושלמי שבת הנ"ל (לעיל שם) אמרו גם בחול כמו בבבלי כאן. ועיין בחי' הרמב"ן י"ט א' שפירש את הבבלי אחרת, אבל בחי' הרשב"א והריטב"א פירשו כנ"ל והסתייעו בירושלמי. ועיין בירושלמי שבת להלן שם שחילקו בין סלעים לסלעים (לעניין הטמנה), ואינו עניין לכאן. ובבבלי להלן שם: והא תני ר' אושעיא חול. התם במתונא. ופירש"י: במתונא. אצל היזק ליחלוח שנאה, ובחול לח, ולא אצל היזק הבל. ובתוספתא כאן נשנה חול אצל היזק הבל. ורש"י פירש: והתנא ר' אושעיא להרחקות דמתני' בתוספתא שלו וקאמר חול גבייהו. ורבינו הדגיש "בתוספתא שלו" ולא בתוספתא שלנו.¹¹ ובאמת רוב תני ר' אושעיא שבבבלי אינו נמצא בתוספתא, עיין בספרו של ר"ח אלבק מחקרים בברייתא ותוספתא וכו', עמ' 67. אבל אין להסתייע בגירסת כי"ע כאן שחסרה שם כל הבבא, וקרוב לוודאי שאין שם אלא השמטה ע"י הדומות, ואף בבבלי הנ"ל אין הכרח לפרש שר' אושעיא שנה "חול" גבי מתונתא, אלא הכוונה היא שהוא מדבר בחול לח, אבל התנא של המשנה לא רצה לשנות חול משום שכבר שנה לח לפני כן, ור' אושעיא לא השגיח בכך. ואף בתוספתא בחול לח עסיקינן, ואין היזק בחול יבש.

footnotes: ⁹ זו היא הגירסא הנכונה, עיין בחי' הרשב"א במקומו ובריטב"א שם, ועיין דק"ס, עמ' 89, הערה כ'. ¹⁰ וכן אמרו בבבלי שבת ק"ב ב' שאין טומנין מחטין בקרקע "כיון דמשתכי". ופירש"י: מעלין חלודה. ועיין במלונות ערך שתך. ¹¹ וכן צ"ל גם ברש"י מגילה ל' א', ד"ה וכן תנא דבי שמואל, עיין בהגהת הב"ח שם.

7. **מרחיקין את הזרעים, ואת המחרישה וכו'.**פיסקא ממשנתנו פ"ב מ"א. ועיין ירושלמי כלאים פ"ז ה"א, ל' ע"ד.

8-9. **הריחים של יד שלשה מן השכב, שהן ארבע מן הרכב. של חמור שלשה מן האצטרוביל, שהן ארבעה מן הקלת.**בכי"ו בטעות: הרכב של יד, ותיקנתי ע"פ ד וכי"ע. ובמשנתנו הנ"ל: ומרחיקין את הרחים שלשה מן השכב, שהן ארבעה מן הרכב. ובארו בבבלי כ' ב' את משנתנו: משום טיריא, כלומר, משום נדנוד וזעזוע הכותל, עיין בפירוש המיוחס לר"ג ובתוספות שם, ד"ה ושל, ובבלי שם י"ח א'. והנה ריחים של שכב ורכב הן הריחים הפרימיטיביות שנזכרו במקרא, והן מרעידות ומזעזעות את הקרקע כשטוחנים בהן. ובבבלי שם: והא תניא ושל חמור שלשה מן האיסטרובל שהן ארבעה מן הקלת. התם מאי טיריא איכא, אלא משום קלא. ולעיל ב"מ פ"ח הלכה ל', שורה 113: השוכר בית מחבירו מעמיד בו רחים של חמור, אבל לא רחים של יד, והוא מתאים לפירוש הבבלי שבריחים של חמור אין זעזוע הקרקע. ובאור הריחים של יד ושל חמור נתבאר באריכות בתרביץ ש"נ (תשמ"א) עמ' 128–135. וריחים של חמור הן ריחים עגולות שטוחנות ע"י סיבוב (molae versatilis) אבנים, והחלק התחתון הוא האיסטרובל (בצורת פרי הארז (meta, conus) והוא קבוע בקרקע¹² והקלת הוא חלק העליון catillus, עיין פירושו של ר"ע לעף בב"ר, הוצ' תיאודור, עמ' 261, ועיין מ"ש בתרביץ הנ"ל. ובירושלמי רפ"ב אמרו על משנתנו: הדא דתימר בריחיא דתמן, ברם בריחיא דידן (בירושלמי כיר"ז: בריחייא דהכא, והיא היא) ג' מן האיצטרוביל, שהן ארבעה מן הקלת. וכבר בארתי במחברתי תלמודה של קיסרין, עמ' 17, שריחיא דתמן פירושו ריחים של טבריא שהיו להם ריחים פרימיטיביות של שכב ורכב,¹³ אבל בריחים דידן, כלומר של קיסרי (שהיה להם משק מפותח יותר), שהשתמשו בריחים מסובבות, ג' מן האיצטרוביל, שהן ארבעה מן הקלת. אבל קשה מאד לקבל את פירוש בעל פ"מ שריחיא דתמן פירושו ריחים של בבל, וסתם משנתנו מדברת בריחים של בבל ולא של ארץ ישראל. וכל הברייתא שלנו בשם התוספתא בתוספות כ' ב', ד"ה ושל. וכן בס' הנר לר"ז אגמאתי 182 ע"א (בשם ר' ברוך הספרדי): מרחיקין את הרחים וכו' פיר' הרחים של יד הקבוע בקרקע, וכן מפורש בתוספתא. וכן בחי' הרמב"ן כ' ב': וכל רחים האמור במתני' בריחים של יד הן, וכן מפורש בתוספתא. וכן בחי' הר"ן שם עמ' 77.

footnotes: ¹² עיין במשנתנו כאן פ"ד מ"ג, זבים פ"ד מ"ב ועוד. ¹³ בממצאים הארכיאולוגיים של רחים מזמן המשנה מרובים רחים כאילו.

9-10. **ר' יהודה אומ' תוקע יתד בארץ וסומך עליו את הקורה, ובלבד שלא יתקע לתוך של חבירו.**ברייתא קשה מאד. ושמא מניח ר' יהודה כדבר פשוט שאף הרחקת כותל מכותלו של חבירו כלול בתוך ההרחקות, ולא יסמוך אדם כותלו לכותלו של חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו ד' אמות, עיין בתוספות כ"ב ב', ד"ה אלא. ולאו מטעם הבבלי ("משום דוושא"), אלא משום שבניית הכותל בתוך ד' אמות של כותל חבירו מזעזע ומזיק לכותלו, ויש כאן היזק ממש.¹⁴ ועיין בירושלמי פ"ב סה"ג, י"ג ע"ב. ולפיכך אמר ר' יהודה כאן שיכול הוא לתקוע יתד בארץ ולסמוך עליו את הקורה, ובכך אינו מזיק לכותלו של חבירו, ובלבד שלא ינעוץ את היתד בתוך כותלו של חבירו ויסמוך עליו את הקורה. ועיין בח"ד ובמנחת יצחק, ולא הבינותי מה עניין קורה לריחיים.

footnotes: ¹⁴ עיין בתוספות כ"ב א', סד"ה וקמא, ומ"ש הרשב"א שם (נ"ב ע"ב מן הספר).

11. **מרחיקין את התנור שלשה מן הכולייא וכו'.**פיסקא ממשנתנו פ"ב סמ"א, ואף כאן בהרחקה מכותלו של חבירו עסיקינן. וכוליא (κοιλία) היא בטן התנור, ומקום רוחבו הוא הגדול ביותר.¹⁵

footnotes: ¹⁵ בפי' הר"ח (הוצ' הר"ש אברמסון בסיני תש"ח, חוברת א'-ג'), עמ' ס"ז: פי' כיליא בטן של תנור ובנין התנור צר מלמטה ובאמצעיתו מרחיב. והראשונים מעתיקים בשמו: כיליא בלשון יון בטן χοιλία

**שהן ארבעה מן השפה.**וכ"ה במשנתנו הנ"ל. והשפה היא קצה הפה של התנור, עיין מ"ש ר"י ברנד בספרו כלי החרס בספרות התלמוד, עמ' תקנ"א. ובירושלמי כאן נחלקו אם מן השפה החיצונה ולפנים, או מן הפנימית ולחוץ.

**ובכירה טפח.**לפי פשוטה פירושה שבכירה מרחיק מן הכותל טפח. ובמשנתנו פ"ב מ"ב שנינו, כירה שבבית צריך שיהא תחתיה מעזיבה טפח. ואמרו בירושלמי שם פ"ב ה"א, י"ג ע"ב, שגם למעלה צריך להרחיק מן התקרה טפח,¹⁶ וכאן אמרו שגם מכותלו של חבירו מרחיקה טפח. ולא עוד אלא שבמשנתנו ההלכה חלה גם על בעה"ב עצמו, עיין רש"י כ' ב', ד"ה ואם הזיק, וב"ק ס"א ב', ד"ה לא, וכבר העיר בח"ד שהלכה שלפנינו לא הובאה בפוסקים.

footnotes: ¹⁶ עיין מ"ש במחברתי "ספרי זוטא", עמ' 133, הערה 32.

12. **לא יטיל אדם מימי רגלים בתוך כותל של חבירו, אלא אם כן הרחיק מלבנים וכו'.**כ"ה (לא יטיל) בד ובכי"ע, ובבבלי י"ט ב'. ושם אמרו: בד"א בכותל לבנים וכו'. ובד חסר כאן "מלבנים", ושמא הוסיפוה לפנינו ע"פ הבבלי. ובכי"ו בטעות: לא יטול.

13. **ובצונן הרי זה מותר.**וכ"ה בכי"ע ובד: ובצונן זה מותר, וצ"ל: [הרי] זה מותר. ואין צונן אלא צונם, עיין מ"ש לעיל ריש ברכות, עמ' 1, ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1231 ואילך. ובירושלמי פ"ב ה"א, י"ג ע"ב: תני בצונם מותר. ועיין להלן שם בירושלמי במעשה בר' יוחנן,¹⁷ ועיין בבלי הנ"ל ובהגהות הרמ"ש שם, ד"ה ושל צונמא. ועיין ירושלמי כלאים פ"ז ה"א, ל' ע"ד. ועיין בכורות מ"ד ב', ומ"ש רבה בר בר חנא בבבלי באן י"ט ב'. ובבבלי בכורות שם: אמר רב פפא לא ישתין אדם מים וכו' על מקום קשה וכו', עיי"ש הטעם.

footnotes: ¹⁷ הי' הרמב"ן, רשב"א, הריטב"א והר"ן.

13-14. **באמת ביין התירו, ולא רפת בקר. ואע"פ שממעיטו, אינו אלא כמשביחו.**במשנתנו פ"ב מ"ג: לא יפתח אדם חנות של נחתומין, ושל צבעין, תחת אוצרו של חבירו, ולא רפת בקר. באמת ביין התירו, אבל לא רפת בקר, אעפ"י שממעיטו אינו אלא משביחו. ובמשנה ד' נפולי: ביין התירו מפני שמשביחו, אבל לא רפת בקר מפני שמפסידו. ויש כאן הוספה ע"פ הברייתא בבבלי שם כ' ב': ביין התירו, מפני שמשביחו, ולא רפת בקר, מפני שמסריחו. ובירושלמי שם ה"ג, י"ג ע"ב: תני באמת ביין התירו אע"פ שממעטו, אלא שמשביחו. וכבר הביאו הראשונים כאן¹⁸ את משנת תרומות פי"א מ"א: אין מבשלין יין של תרומה מפני שהוא ממעיטו.¹⁹ ר' יהודה מתיר, מפני שהוא משביחו. ומדברי רש"י כאן כ' ב' מוכח שפירש שאין העשן קשה ליין, והקשה עליו ר"ת²⁰ ממשנת מנחות פ"ח מ"ו שפסלו מעושן לנסכים, ותירצו (בתירוץ אחד) דיין מעושן פסול לנסכים, לא מפני שמפסידו אלא שנשתנה מכמות שהיה. ובאמת כן מפורש ברש"י עצמו במנחות פ"ו ב' למשנתנו שם (לא מעושן, ולא מבושל): כשהיו ענבים מרים היו מעשנין אותן, כדי למתקן, או מבשלין אותן. ועיין גם בפיה"מ שם. ועיין בפירוש ר"ת שם ובדק"ס, עמ' 93, הערה ח'.

footnotes: ¹⁸ כלומר, ממדתו, לחד מאן דאמר בירושלמי שם. ¹⁹ תוספות י"ח א', ד"ה לא, ועיין בראשונים הנ"ל. וכו'. עיין בהערת הר"ש אברמסון, הערה 24 שם. ²⁰ פתחה של כירה הוא מן הצד, והשלהבת יוצאה מן הצד.

14-15. **אם קדמו חנות, ורפת, את האוצר, אין יכול למחות בידו.**וכן בירושלמי פ"ב ה"ג, י"ג ע"ב: ותני כן אם קדמה הרפת, או חנות, לאוצר, אין יכול למחות. ובבבלי כ' ב': תנא אם היתה רפת קודמת לאוצר מותר. ובח"ד הגיה גם כאן [מותר]. ואח"כ מתחיל עניין אחר: אין יכול וכו'. אבל מן הירושלמי ראינו שאין להגיה כן, ועיין מ"ש להלן. ועיין בתוספות י"ח א', ד"ה ואם, ובהגהות הרמ"ש שם י"ח סע"א.

15. **ולומר לו איני יכול לישן וכו'.**כאן צריך לחזור על הסיפא לעיל: אין יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן וכו', והיא פיסקא ממשנתנו פ"ב מ"ג. וכן רצה לפרש בשירי מנחה, אבל העדיף את ההגהה למעלה "מותר", ואינו מחוור. ועיין הפירוש בפ"מ, והוא דוחק דוחקין.

16. **ולא מפני ריח רע.**מלים אלו חסרות במשנתנו הנ"ל, ופירושו שהוא טוען שאינו יכול להתנמנם מחמת הריח הרע, והוא אינו נותן לו לישון. ועיין בבלי כ"ג א', ברש"י ובראשונים שם. ועיין גם בירושלמי פ"ב ה"ג, י"ג ע"ב. וכאן, כנראה, מדברים בריח רע של בורסקי, ולעצם הפירוש במשנתנו עיין ר"מ פ"ו מה' שכנים הי"ב, ושאר מפרשים במקומם.

**ולא מקול התינוקות.**ופירשה רבא בבבלי כ"א א' בתינוקות של בית רבן, אבל במלמדן אומנות יכול למחות. וכן בירושלמי פ"ב ה"ג, י"ג ע"ב (אילין דמלפין טלייא).

16-17. **לשכנו אין יכולין לכופו. [רבן שמעון בן גמליאל אומר לשכנו יכולין לכופו].**המוסגר חסר בכ"י, אבל ישנו בד ובכי"ע. ובח"ד העיר על הבבלי כאן כ"א ב', והוסיף: וכבר תני תנא לעיל בפ' בתרא דב"מ (פי"א הט"ז). ובירושלמי פ"ב ה"ג, י"ג ע"ב: תני לשכינו יכול לחזור בו, משקיבל עליו אינו יכול לחזור בו. רשב"ג או' אף משקיבל עליו יכול לחזור בו, דו יכיל מימר ליה, אינון אזלין ואתיין להכא, בעיין לך ולא משכחין לך, ומרבין עלינו הדרך. ומכאן ברור שאין זו הברייתא שלעיל ב"מ פי"א הט"ז הנ"ל שעוסקת בעניין אחר לגמרי, ושם הוא כמו בבבלי כאן כ"א ב'. ופירש הרשב"א בחידושיו כ' ב' ובשו"ת שלו ח"א סי' תתקי"ג שהברייתא שבירושלמי מפרשת את משנתנו פ"ב מ"ג: חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן מקול הנכנסין ומקול היוצאין,²¹ ועליה אמרו בירושלמי ששכינו שלא מחה יכול לחזור בו, אבל אם קבל עליו אינו יכול לחזור בו, ורשב"ג סובר שאף אם קיבל עליו יכול לחזור בו, ועיין בריטב"א שם ולהלן בבבלי כ"ג א', ובחי' הר"ן, עמ' 91. ועיין בשו"ת הרשב"א ח"ה סי' קי"א. והסיקו מכאן הראשונים הנ"ל שטענת נכנסין ויוצאין היא כמו טענת חזקה בניזקין, ולמדין מכאן ששתיקה בניזקין אינה מועילה, אבל קבלה בפירוש מועילה לת"ק, ולרשב"ג אינה מועילה, ולשיטת ר"ת²² אפילו קניין אינו מועיל, כרשב"ג כאן, אבל הר"מ פי"א מה' שכנים ה"ד סובר שקניין מועיל, עיי"ש במ"מ ובחי' הר"ן הנ"ל, עמ' 90. ועיין שם בלח"מ במקומו. ועיין בהמשך הירושלמי שם שהביאו בחי' הרשב"א ובשו"ת שלו הנ"ל, ובקיצור גם בריטב"א ובחי' הר"ן שם, ובבאור הגר"א חו"מ סי' קנ"ו ס"ק י"ד. אבל בחי' הרמב"ן כ"ג א' פירש את הירושלמי שמחילה גרידא מספיקה לת"ק (ואין צורך בקניין) ורשב"ג חולק, ואין הלכה כמותו, שהרי אמרו שם: אתייא דרשב"ג כר"מ (במשנת כתובות ספ"ז), והרי אין הלכה כר"מ. והרשב"א הנ"ל סובר שבנידן שלפנינו אף ר"מ מודה, עיי"ש. ועיין במאירי, עמ' 138 ואילך. ואשר לשכינו נחלקו בירושלמי שם אם הכוונה לשכינו בביתו שנתן לו רשות, או אם הכוונה לשכינו בחצר שנתן לו רשות לפתוח חנות בחצירו, עיין בנתיבות ירושלים במקומו. ולפי זה צריכים לפרש שהבבא שלנו עונה על הרישא של משנתנו, ועליה אמרו שלשכינו אינו יכול לכופו ולומר לו איני יכול לישון, שהרי ידע וקבל עליו כשהשכיר לו, ורשב"ג חולק וסובר שאף לשכינו אינו כופהו, מפני שיכול לחזור בו, כבירושלמי הנ"ל. ועיין במיכל המים לירושלמי שם.

footnotes: ²¹ עיי"ש בחידושיו מה שדייק מלשון משנתנו. ²² תוספות כ"ג א', ד"ה אין.

17-18. **יש לו חנות ברשות הרבים, ומבקש לפתחה לחצר השותפין, יכולין לעכב על ידיו, מפני שמרבה עליהן את הדרך.**כל הברייתא עד סוף ההלכה הובאה בשם התוספתא בשו"ת הרשב"א ח"ב סי' מ"ז, ולא הובאה שם אלא משום הסיפא: יש לו גג וכו', עיין מש"ש. ובס' הנר לר"ז אגמאתי י"א ב', 177 ע"ב: וראינו מי שפירש מרבה עליהן את הדרך (בבבלי י"א ב') עניין אחר שמצריכין לסבב (עיין רש"י שם במקומו), ופירוש דחוי הוא, דבהדיא תניא בריש תוספת בבא בתרא יש לו חנות ברשות הרבים, ומבקש לפתחה לחצר השותפין, יכולין לעכב על ידו, מפני שמרבה עליהן את הדרך. וכן באו"ז ב"ב סי' כ"ב, ג' ע"ג, מביא את התוספתא כאן ואת הבבלי כאן ס' א', ומוכיח שמרבה את הדרך כוונתו מרבה דריסת הרגל של בני אדם. ובעיטור, מודעא, נ"ב ע"ג, מביא מן הירושלמי כאן פ"ב ה"ג, י"ג ע"ב, שמפורש שם (פעמיים): אינון אזלין ואתיין להכא בעיין לך ולא משכחין לך ומרבין עלינו הדרך, וע"פ זה הוא מפרש גם את הבבלי בב"ב ס' א' הנ"ל, ולעיל בעיטור שם פירוש אחר למרבה את הדרך. ובמאירי שם, עמ' 318, כתב: ואע"פ שבקצת מקומות אנו מפרשים רבוי הדרך בעניין אחר (עיין לעיל שם, עמ' 78), בכאן אתה צריך לפרשו כן וכו'. ולפי דעתו אין הכרח לפרש ביטוי זה במשמעות אחת בכל מקום.

19-20. **יש לו בית בחצר השותפין, ומבקש לחלקו ולהקרות בו את התינוקות, יכולין לעכב על ידיו, מפני שמרבה עליהן את הדרך.**בח"ד פירש (ע"פ הבבלי כ"א א') בתינוקות גוים. ובירושלמי פ"ב ה"ג, י"ג ע"ב: אילין דמלפין טלייא (כלומר, אומנות) וכו'. ברם כאן מפורש: "ולהקרות" בו את התינוקות, וכ"ה בשו"ת הרשב"א הנ"ל. ולפיכך נראה שלהקרות פירושו ללמדן אומנות הכתיבה, וכבבלי גיטין כ"ד ב'. ואף בירושלמי שם רפ"ג, מ"ז ע"ג: מהו מקרין. מלמדי תינוקות, והכוונה שמלמדין אותן אומנות הכתיבה, כפי שמוכח מן העניין שם. ולעצם ההלכה עיין מ"ש להלן בסמוך.

20-22. **[יש לו גג ברשות הרבים, ומבקש לבנות על גביו עלייה לפותחה לחצר השותפין, יכולין לעכב על ידיו, מפני שמרבה עליהן את הדרך]. כיצד הוא עושה, [עושה לו] לול ופותחה לתוך ביתו.**המוסגר נשמט בכ"י ע"י הדומות וישנו בד ובכי"ע. ובמשנתנו פ"ג מ"ז: לקח בית בחצר אחרת, לא יפתחנה לחצר השותפין. בנה עלייה על גבי ביתו לא יפתחנה לחצר השותפין, אלא אם רצה בונה את החדר לפנים מביתו, ובונה עלייה על גבי ביתו, ופותחה לתוך ביתו. ובבבלי שם ס' א': לא יפתחנו לחצר השותפים. מאי טעמא, מפני שמרבה עליהם את הדרך. אימא סיפא אלא אם רצה בונה את החדר לפנים מביתו ובונה עלייה על גבי ביתו, והלא מרבה עליו את הדרך ? אמר רב הונא מאי חדר שחלק חדרו לשנים,²³ ומאי עלייה, אפתא. ופירש הרשב"ם שרב הונא אמר שאין הכוונה במשנתנו שבונה חדר חדש ממש אלא חולק את חלל ביתו לשנים, וכן אין הכוונה שבונה עלייה על ביתו אלא חולק את גובה הבית באמצע ביציע, ונמצא העלייה בנויה מאליה. ולפ"ז אינו יכול להוסיף על הבניין, אפילו אם לא יהיה לדיירים שידורו בהוספה פתח מיוחד לחצר, אלא דרך פתחו של הבית. וכן היא גם שיטת הר"ח (לפי הריטב"א במקומו) וכן סוברים בתוספות ס' א', ד"ה לקח. וכן סוברים בעיקר הדין, שאין להוסיף בניין בכגון דא, גם בתוספ' רי"ד נ"ט ב' (פ"ג סי' ע"ח), ביד רמה, הר"א אב"ד²⁴ ורבינו יונה שם,²⁵ ועיין בפירוש הראב"ד בשטמ"ק ובניסוח דבריו במאירי, עמ' 318 ואילך, והוא פירש את הבבלי בדוחקי דוחקים, כפי שהוא מודה בעצמו. אבל הרי"ף²⁶ והרמב"ם (פ"ה מה' שכנים ה"ח) סוברים שהוא יכול להוסיף על הבניין, בתנאי שאין בהוספה פתח לחצר, אלא דרך ביתו, ויכול לחלוק את ביתו ולבנות עלייה, ובלבד שאין להם פתח אלא דרך ביתו. וכן מביא בעיטור, מודעא, נ"ב סע"ב, בשם מנהג ראשונים בנירבונא להגביה בית בעלייה²⁷ ולקנות בית בחצר ולפתוח אפילו לתוך ביתו, והכל כמנהג וכו', ומביא ראייה מן התוספתא לעיל ב"מ פי"א ה"ב, עיין מש"ש. ועיין גם בעיטור להלן שם, נ"ב ע"ג. ובחי' הרמב"ן נ"ט סע"ב, השגות על הצבא קרוב לסופו, בשו"ת הרשב"א ח"ב הנ"ל ובחידושיו כאן ס' א', בריטב"א ס' א', בחי' הר"ן שם מביאים ראייה מן התוספתא כאן שלא אסרו אלא לפתוח לחצר השותפין, אבל פותח לתוך ביתו. ועיין גם במ"מ פ"ה מה' שכנים ה"ח ובנ"י פ"ג ריש סי' תשנ"ז (בסוף המשנה). והראשונים הנ"ל מסתייעים גם בתוספתא ב"מ פי"א הט"ו, עיין מש"ש. ועיין בריטב"א שם בשם מורו שמסתייג מראיית הרמב"ן משתי הברייתות בתוספתות הנ"ל, ואומר שאינן עדיפות מן המשנה, ויפרשו עלייה, אופתא, ופותחם לתוך ביתו היינו כעין חדר שאין עשוי לדיורין אלא לתשמיש ולאוצר, עיי"ש. ברם מתוך הלשון "ועושה לול" ברור שלפנינו עלייה ממש, וכן מפרש רש"י במנחות²⁸ ל"ד א': לול הפתוח מן הבית לעלייה. זהו דרכן, ארובה באמצע העלייה ועולין לה מן הבית במעלות, ועושין ד' מחיצות סביב המעלות למטה וכו', וכן מוכח מן הירושלמי ביומא פ"א ה"א, ל"ח ע"ג (ובמקבילה בסוף מגילה). ובשימוש עצים וכלים, אין צורך בלול. ובירושלמי ב"ב פ"ג סה"ט, י"ד ע"ב: נתן ר'²⁹ הושעיה בחולק את ביתו. ופירש הרא"ף לנכון שפיסקא זו מפרשת את משנתנו הבאה.³⁰ ומלשון הירושלמי משמע שדווקא אם חולק את ביתו רשאי, אבל אם מוסיף בניין לביתו, אעפ"י שאין משם פתח אלא לביתו, והיציאה היא דרך ביתו, אינו רשאי, שלא כשיטת הרי"ף והר"מ.

footnotes: ²³ כ"ה בכל כתה"י, עיין דק"ס, עמ' 182, הערה מ'. ²⁴ לפי עליות דרבינו יונה ספ"ג, עמ' רס"ד. ²⁵ אלא שרבינו יונה ועוד פירשו שחולק את חדרו, היינו כלפי פנים הבית, ואם אדם ידור שם יצטרך לעבור דרך החדר החיצוני, ואין דרך בני אדם לעשות כן, ואין חדר זה אלא לצניעות, וכן הדין באפתא, שאפילו יגביה את הכתלים אין בני אדם דרים באפתא, ואינה עשויה אלא לתשמיש כלים. ולמעשה חדר פנימי שאין לו פתח אלא דרך החיצוני היה ידוע בעולם העתיק ושימש לשמירת דברי ערך, ὀπἰσθὀδομος. עיין מ"ש בספרי יוונית ויוונות בא"י, עמ' 278. ²⁶ לפי הרמב"ן, הרשב"א ועוד, עיין להלן. ובתשובות הרי"ף שלפנינו ד' ליוורנו סי' רפ"ז קיצרו, והשמיטו את התשובה. ²⁷ בעליות דרבינו יונה הנ"ל מביא להפך בשם חכמי נרבונא. ²⁸ וכן מוכח מן העניין בתלמוד שם. ²⁹ צ"ל: בר, עיין במחברתי תלמודה של קיסרין, עמ' 104. ובכיר"ז: ר' נתן בשם ר' הושעיה, וצ"ל: בר הושעיה. ³⁰ אין כאן שום הגהה, והפיסקאות בירושלמי אינן מגוף הירושלמי, כפי שכבר ראו הראשונים והאחרונים, עיין במבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, עמ' 938, ועמ' 941.

23-24. **מרחיקין את הכותל מן החלונות ארבע אמות, למעלה, מן הצדדין, כדי שלא יהא רואה. מלמטה, כדי שלא יציץ, מכנגדן, כדי שלא יאפילו.**במשנתנו פ"ב מ"ד: אלא אם כן העתיק ממנו ד' אמות, והחלונות מלמעלן ומלמטן ומכנגדן ארבע אמות. ובבבלי שם (ב' ב', כ"ב ב'): ותני עלה מלמעלן, כדי שלא יציץ ויראה, מלמטן, שלא יעמוד ויראה, ומכנגדן שלא יאפיל. ולא נזכר שם בברייתא "מן הצדדין", עיין בבבלי ובפירש"י שם. ולפי הגירסא בתוספתא צריך לפרש שאם החלון הוא מלמעלה מן הכותל שהוא סומך, צריך שיהא לכל הפחות ארבע אמות מגובה הכותל עד החלון, וכן הדין אפילו הכותל הוא מן הצדדין (כלומר רוחב הכותל הוא מצדי החלון), כדי שלא יהא עומד על הכותל ורואה דרך החלון מה שנעשה בבית. ואפילו אם הכותל הוא מן הצד הרי יכול להטות את ראשו הצדה כשהוא עומד על גב הכותל. אבל מלמטה, כלומר אם החלון הוא מלמטה מן הכותל צריך להגביה את הכותל ד' אמות מגובה החלון שלא ישוח ויציץ. וכאן לא נזכרו "צדדין" שאם הכותל הוא מצד החלון, והוא גבוה ממנו, לא יוכל לשוח מבלי לסובב את כל גופו הצדה ויסתכן בנפילה, ולפיכך לא נזכרו כאן צדדין (מנחת יצחק). ובירושלמי פ"ב ה"ד, י"ג ע"ב: ובחלונות וכו', מלמעלן, ארבע אמות שלא יהא עומד ורואה, מלמטן, ארבע אמות שלא יהא עומד ורואה, מכנגדן שלא יאפיל את הצדדין, ותני כן מרחיקין הכותל מן החלון כמלוא חלון. אבל בכיר"ז שם: מכנגדן ארבע אמות שלא יאפיל. מן הצדדין ארבע אמות מה הן. והגהתי: מתריהון, עיין מש"ש בפירושי. ועיין בבלי כ"ב ב' (בשם חמוה דאשיין בר נדבך), בפי' ר"ג שם, בעליות דרבינו יונה, בריטב"א ובשטמ"ק שם. וצ"ע.

24-26. **מרחיקין את הסולם מן השובך ארבע אמות, כדי שיהא זוקף את הסולם, ואת הכותל מן המזחילה ארבע אמות, כדי שיהא לו מקום לסיד.**במשנתנו פ"ב מ"ה נתנו טעם לרישא: כדי שלא תקפוץ הנמייה, ובסיפא: כדי שיהא זוקף את הסולם. ושאלו בבבלי: לימא מתניתין דלא כר' יוסי, דאי ר' יוסי, הא אמר זה הופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו ? אפילו תימא ר' יוסי וכו', מודי ר' יוסי בגירי דיליה, הכא נמי זמנין דבהדי דמנח ליה, יתבא בחור וקפצה וכו'. וכתב בח"ד שלתנא שלנו נראה דוחק טעם הבבלי שיש לחשוש שמא באותו רגע שיטול את הסולם תקפוץ הנמייה מתוך החור, ולפיכך נתן טעם אחר, ואומר שאסור לבעל החצר להעמיד סולם בארבע אמות שעל יד השובך, מפני שזכות בעל השובך חלה על ד' אמות שעל ידו, כפירוש הר"מ, ועוד, במזחילה,³¹ ובעל החצר צריך להניח לו מקום ד' אמות שיעמיד את הסולם שלו. ועיין במלא"ש למשנתנו (בעניין מזחילה). ובירושלמי פ"ג ה"ח, י"ד ע"ב: המזחילה יש לה רשות ארבעה אמות. ואשר לסיפא נ"ל שאין הבדל בין טעם המשנה לטעם התוספתא, והכוונה בתוספתא היא שבשובך מניח לו מקום להעמיד את הסולם של שובך ליטול ממנו גוזלות, אבל במזחילה נותן לו ד' אמות כדי שיהא לו מקום לסולם של העלייה לסוד את קצה גגו. ובבבלי ביצה ט' א': הרואה (כלומר, שהוא מטלטל את הסולם) אומר להטיח גגו הוא צריך. ופירש"י: להטיח. שהיו טחין גגותיהן בטיט וכו'. טחין אותן ומשפעין הטיח לצד הכתלים, שיזובו מימיו. ואף מזחילה היתה בנויה בתוך הכותל,³² ונתינת מקום לסייד, פירושו נתינת מקום לסולם שיעלה עליו לסייד. ועיין במשנתנו פ"ג מ"ו ובמפרשים שם, ולעניינינו אין הבדל והכוונה כאן שצריך לסייד את קצה הגג, כדי שהמים יכנסו כולן למזחילה.

footnotes: ³¹ ר"מ פט"ז מה' שכנים ה"ח, שו"ע חו"מ סי' קנ"ה סעיף י"ז, עיי"ש. ³² עיין בפירושים למזחילה שהביא יהושע ברנד בספרו כלי החרס בספרות התלמוד, עמ' תס"ג.

26. **מרחיקין את השובך וכו'.**פיסקא ממשנתנו פ"ב מ"ה. והובאה בבבלי ב"ק פ"ג א'. ועיין ירושלמי שם ספ"ז, ו' ע"א.

27-28. **הלוקח שובך מחבירו ונפל, אפי' הוא בית רובע, הרי זה בונה את מקומו.**במשנתנו פ"ב מ"ה: ואם לקחו אפילו בית רובע הרי הוא בחזקתו. ולא נזכר שם מה דינו אם נפל. ובשו"ת המיוחסות סי' י"ז הביא הלכה זו בשם התוספתא, אבל בחידושיו כאן כ"ג א' כתב: ובירושלמי אמרו דאפילו נפל חוזר ובונהו, ולומר דאין השובך חזקה לגופו בלבד, אלא חזקה לעשיית שובכין שם לעולם, ודכוותה מי שיש לו חלון וכו'. וכן בריטב"א שם: ואמרו בירושלמי דאי נפיל הדר בני ליה, ונראה שכן הדין במי שהחזיק בחלון וכו'. ומכאן רואים שאין כאן ט"ס בחי' הרשב"א. ושמא כיון הרשב"א לירושלמי ספ"ג, עיין בשו"ת הרשב"א ח"א סי' אלף קל"ג, אבל הדברים מבוארים גם בבבלי ס' ב'. ועיין להלן פ"ב רהי"ז ומש"ש. וההלכה שלנו פסקה בחו"מ סי' קנ"ה סעיף כ"ד, והוא כלשון הטור שם.

28-29. **ניפול שנמצא בין שני שובכות, רחוק מחמשים אמה לכאן ומחמשים אמה לכאן, הרי הוא של מוצאו.**במשנתנו פ"ב מ"ו: ניפול הנמצא בתוך חמשים אמה (כלומר של שובך) הרי הוא של בעל השובך, חוץ מחמשים אמה הרי הוא של מוצאו. נמצא בין שני שובכות קרוב לזה שלו, קרוב לזה שלו. מחצה על מחצה שניהם יחלוקו. ומשנתנו במחצה על מחצה בתוך חמשים אמה לכל אחד ובשוין במניין הגוזלות (עיין בבלי כ"ג ב'), אבל מחוץ לחמשים אמה מכל אחד, אנו תולים ברוב העולם, והם של הפקר. ועיין בחי' הרמב"ן שם, ד"ה וליזל, מ"ש בשם הירושלמי ולפי פירושו.

29-30. **ר' עקיבא או' לכל רוח הוא עושה מרח' חמשים אמה חוץ ממערבה מפני שהיא תדירה.**במשנתנו פ"ב מ"ט: אין עושין בורסקי אלא למזרח העיר. ר' עקיבא אומר לכל רוח הוא עושה חוץ ממערבה ומרחיק חמשים אמה. ונסתפקו בבבלי כ"ה א' אם הכוונה היא שלכל רוח עושה בלי הרחקה, חוץ ממערבה שהוא מרחיק, או שהכוונה היא שלכל רוח הוא עושה ומרחיק, חוץ ממערבה שאינו עושה כלל. ומביא התלמוד את הברייתא שלנו שמוכח מלשונה שממערבה אינו עושה כל עיקר. ובס' הנר לר"ז אגמאתי 187 ע"ב (בשם רב"ס) מעתיק: דתניא בתוספתא ר' עקיבא אומ' וכו', ומעתיק את לשון הבבלי, כדרכו. ובכמה כי"י הבבלי (עיין דק"ס, עמ' 108, הערה ח'): מאי טעמא (או: טעמא מאי) מפני שהיא תדירא. ובתוספות שם, ד"ה מפני: לא גרסינן מאי טעמא, דמן הברייתא היא, דהכי איתא בתוספתא, ובבבלי שם פירשו תדירא בשכינה, אבל בירושלמי בסוגיין (פ"ב ה"ט, י"ג ע"ג) מוכח שהכוונה כפשוטה שהיא תדירה ברוחות, כמו שהעיר בהגהות יפה עינים.³³

footnotes: ³³ ועיין ביפה עינים שם כ"ה א' שהזכיר את הרז"פ (= הרב זכריה פרנקל) בפירושו לירושלמי. והוא מן היחידים מרבני הדור העבר ומגדוליו שהזכיר בכבוד את פירושו של ראש ביה"מ הקונסרבטיבי בבריסלוי, עיי"ש שחלק עליו. וכן הזכירו הגר"מ באיארסקי בהקדמה לפירושו ירושלים הצרופה לירוש' ב"ק, ווארשא תרס"ד.

30-31. **מרחיקין את המשרה מן הירק, ואת הכרשין מן הבצלים, ואת החרדל מן הדבורים. ר' יוסי מתיר בחרדל.**בכי"ו נשמטו המלים "ואת החרדל מן הדבורים", והשלמתי ע"פ ד וכי"ע. וכ"ה במשנ' פ"ב מ"י. ובירושלמי שם (ה"י, י"ג ע"ג): תני מרחיקין את הבצלים מן הכרישין, ור' אלעזר בר' שמעון מתיר. א"ר יעקב בן דוסאי מגו אילין מתניתא, כשם שזה מרחיק מזה, כך זה מרחיק מזה, ועיי"ש בפ"מ ובמה"פ.³⁴

footnotes: ³⁴ במאירי, עמ' 111: "וכרישין אילו, יש מפרשים כרתי, ויש מפרשין כרשינין". ברם אין ספק שהכוונה היא לכרישין, ולא לכרשינין (שהן זרעים), ושיבוש כזה גם במק"א, עיין מ"ש לעיל ח"ג (שבת), עמ' 256 ואילך. וכרישין (כרתן, חציר, קפלוט) באים יחד עם בצלים, עיין מ"ש לעיל ח"ב (תרומות), עמ' 443 ואילך.ברם במשנתנו לא נתבאר מי מזיק למי, כלומר, אם הכרישין מזיקים לבצלים, או להפך. ובפיה"מ להר"מ, וכן בפירוש ר"ג, י"ח א'. ועוד, פירשו שהכרישין מזיקים לבצלים, וכן מוכח מן הסדר שבמשנה, דומיא דמשרה וירק, שהראשון מזיק לשני. ועיין בבלי י"ח סע"א ובדק"ס שם, עמ' 86, הערה ש', ומשמע שם קצת ששניהם מזיקים אחד לשני. ועיין מ"ש בפירוש הירושלמי בפירושי לכיר"ז שם.

32. **שאו' לו כדרך שעשית בתוך שלך אף אני עושה בתוך שלי.**בבבלי י"ח א', כ"ה ב': מפני שיכול לומר לו עד שאתה אומר לי הרחק חרדלך מן דבוראי, הרחק דבורך מן חרדלאי שבאות ואוכלות לגלוגי חרדלאי, כלומר, שניהם מזיקים. והסיגנון בתוספתא הוא כסיגנונו של ר' יוסי במשנתנו פ"ב מי"א: שזה חופר בתוך שלו, וזה נוטע בתוך שלו. ופירש הרשב"א³⁵ את דברי ר' יוסי שאמר כן לחכמים בשיטתם, שאין מחייבין להרחיק את הדבורים מן החרדל, והרי שניהם מזיקים זה את זה, אבל ר' יוסי בעצמו סובר שמרחיקים את הדבורים מן החרדל, משום גירי דיליה, וכפי שמוכרח מדבריו להלן, ד"ה וכן היה, עיין מש"ש. והתוספתא שלנו הובאה בתוספות י"ח ב', ד"ה וסבר, מלחמות להרמב"ן פ"ב, ד"ה ועוד כתב, ואח"כ בחידושיו י"ח ב' (והזכיר שם את דבריו במלחמות), בחי' הרשב"א שם, ד"ה אבל במקצת, ברא"ש פ"ב סי' ג' וסי' כ"ה, בשו"ת שלו כלל צ"ח סי' י'.³⁶ ובבבלי י"ח ב' העמיד רב פפא את משנתנו בלוקח, כלומר, באדם שעשה משרה משדהו, או זרע שם חרדל, ומכר את שדהו, והיינו שהמוכר היתה לו רשות לעשות בתוך שדהו מה שהוא רוצה ובהיתר עשה, ואח"כ זרע שם הלוקח ירק, או העמיד דבורים, והוא תובע את המוכר לסלק ממנו את היזקו, שאין אדם קונה נזקין. וע"ז שאלו שם מה ששאלו (ורבו שם הגירסאות), ואמרו: אמר רבינא קא סברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו. וזו היא גירסת הגאונים (לפי עדות הרשב"א הנ"ל) וגירסת רש"י, וכ"ה בהוצאות שלפנינו. ולפ"ז תירוץ רב פפא שבלוקח עסיקינן עדיין במקומו עומד, והמוכר עשה בהיתר, וכן הגירסא גם ברי"ף. אבל בבעל המאור בפ"ב הנ"ל מעיד שבספרי ספרד הגירסא היא: אלא אמר רבינא, וכן היא גירסת ר"ח ור"ת (לפי התוספות הנ"ל), ורבינא חולק על רב פפא ודחה את האוקימתות שם, והטעם הוא, משום שלרבנן על המזיק להרחיק את עצמו, ודווקא אם כבר ישנו דבר הניזוק, אבל אם עדיין אין הניזוק קיים, מותר לו לזרוע, עיי"ש, ואין מדברין בלוקח כלל. ומסתייעים הראשונים הנ"ל מלשון התוספתא כאן ("כדרך שעשיתה בתוך שלך") שמוכח ממנה שבעל הדבורים סמך תחילה, ולאו דווקא בעשה בהיתר, ועיי"ש בתוספות ובפי' הרמב"ן, שע"י כך מתיישבות כמה קושיות. ובחי' הרשב"א מביא בשם מורו שיישב את לשון התוספתא גם לגירסת הגאונים שבלוקח עסיקינן, והלוקח רוצה לזרוע חרדל בכל שנה, והוא טוען כדרך שעשיתה בתוך שלך, כך אני עושה בתוך שלי, ואפילו אם יתלש החרדל בשנה זו, רשאי הלוקח לחזור ולזרוע שם חרדל. ועיין באור השיטות בקצה"ח סי' קנ"ה ס"ק י"א-י"ד, עיי"ש.

footnotes: ³⁵ י"ח ב', ד"ה ועל עיקר, עיי"ש בלשון התלמוד. ³⁶ בהוספות שבד"ו שס"ז ואילך.

32-33. **וכן היה ר' יוסי או' מרחיקין את הדבורים מן העיר חמשים אמה, כדי שלא ינשכו את בני אדם.**וכן מעתיק במה"פ בירושלמי פ"ב ה"ט בשם תוספתא כת"י על קלף ישן נושן לערך אלף שנה,³⁷ וכ"ה בראשונים הנ"ל. ובחי' הרשב"א להלן שם, ד"ה ועל עיקר, הוכיח מכאן שלר' יוסי מרחיקין את הדבורים מן החרדל, עיין מ"ש לעיל, שורה 32, ד"ה ופירש. אבל רבינו תמה למה מרחיק בעל החרדל, לשיטת החכמים שסוברים על המזיק להרחיק את עצמו, ולא יהא אלא כשור של ניזק ברשות המזיק, ומסיק שמתוך הדוחק יש ליישב שריח החרדל מחדד את פי הדבורים,³⁸ וממקומו הוא מזיקן, אבל עדיין אינו מתיישב בעיניו, דא"כ גירי דידיה נינהו, ואמאי פליג ביה ר' יוסי, דהא מודי ר' יוסי בגירי דיליה.³⁹ ובכי"ע חסרות המלים "וכן היה", אבל כגירסתנו כ"ה גם בכ"י פ"מ ובכל הראשונים הנ"ל.⁴⁰ ולכאורה דברי ר' יוסי דבוקים למשנתנו בפ"ב מ"ט: מרחיקין את הנבילות ואת הקברות ואת הבורסקי מן העיר חמשים אמה. וע"ז אמרו וכן היה ר' יוסי אומר מרחיקין את הדבורים וכו'. אבל עיין בפלפולא חריפתא להרא"ש פ"ב סי' כ"ה, אות נ'. וכתב בחי' הרמב"ן כ"ה רע"א: הא דתנן מרחיקין את המשרה וכו', תמהני למה לא פירש כמה מרחיקין אותן, ולא שנו בכולה מתניתא הרחקה סתם חוץ מזאת, ולא מצאתי בתוספתא ולא פירוש' (צ"ל: בירוש') כמה היא, אלא שאני רואה מן התוספ' דהרחקת חרדל מן הדבורים חמשים אמה הוא וכו', וכרישין מן הבצלים אינה כל כך, אלא יש ללמדה מדין כלאים ביניקתן, וגם זה תמה שעירבן במשנתנו ולא פי' ולא חלק ביניהם וכו'. ויש לפרש שהרחקת משרה וכרישין ודבורים חמשים אמה היא, וארישא קאי, והכי קתני ומרחיקים חמשים אמה את המשרה מן הירק וכו', דהני כולהו סני ריחא דידהו, דומיא דנבלות ובורסקי, ובעי חמשים אמה, ואין זה מחוור. ועיין בחי' הרשב"א כ"ה א', ד"ה מתני', והסיק שם שאע"ג שר' יוסי חולק במשרה, מ"מ צריך הוא להרחיק, כדי שלא יזיק ולא ליהוו גירי דיליה, ונראה דהרחקתן דקאמר היינו שלשה טפחים וכו', ולהלן שם כ"ז א', ד"ה אמר להו, הוכיח שבגירי דיליה אין הבדל בין נזקי רבים לנזקי יחיד וכו', אף ממצר חברו מרחיקין חמשים אמה וכו'. ועיין במה"פ פ"ב ה"ט, ד"ה כשם, הנ"ל, בירושלמי כלאים רפ"ז, ובמה"פ שם, ד"ה תמן. ובחי' הריטב"א כ"ו א': ומרחיקין את המשרה, ומדלא פריש שיעורא נראה דארישא קאי, וחמשים אמה הוא, ובתוספתא אמרו דהרחקת חרדל לרב[נן] חמשים אמה,⁴¹ ומיהו לית הלכתא כרבנן, ואין הרחקה אלא ג"ט (ג' טפחים), כעין נברכת הכובסין וכו'. וממנו, כנראה, בחי' הר"ן כ"ה א', עמ' 97, ובנ"י פ"ב סי' תרע"ג (במשנה). ובעיטור מודעא, הוצ' רמא"י נ"ד ע"א: ומספקא לי שיעורא דמשרה וירק דלא תנן, ומאי שנא דשבקיה לשיעורא. ועיין בהערה תשפ"ח שם, ודבריו צריכים תיקון ע"פ מ"ש.

footnotes: ³⁷ עיין מ"ש במבואי לח"א, עמ' י"ז, ולעיל ב"מ פ"ט, הערה 52. ³⁸ ואוכלין את דבשן, כפירש"י וכמפורש בירושלמי כאן. ³⁹ כלומר, למה מתיר בחרדל ואוסר בדבורים, והרי שניהם שוים. ⁴⁰ בחי' הרשב"א כ"ה א', ד"ה מתני', קיצר, אבל בחידושיו י"ח ב', ד"ה ועל עיקר, גורס: וכן היה וכו'. ⁴¹ והוא ע"פ הבבלי י"ח ב': ולדבריהם דרבנן קאמר להו.

33-34. **ר' אליעזר או' מגדל דבורים כמגדל כלבים.**וכ"ה ("ר' אליעזר") גם בד, ובד"ח בטעות "ר' נתן". וכלפנינו גם בחי' הרשב"א י"ח ב', ד"ה ועל עיקר, הנ"ל, וברא"ש פ"ב סי' כ"ה הנ"ל. ועיין מ"ש לעיל ח"ו (יבמות), עמ' 22 ואילך, ועמ' 23, הערה 3.

34-35. **ר' נתן אומ' מרחיקין את הכבשונות מן העיר חמשים אמה.**רא"ש הנ"ל. עיין בבלי ב"ק פ"ב ב', ובתוספות כאן כ"ג א', ד"ה בקוטרא (שירי מנחה). ובטור חו"מ סי' קנ"ה: והכבשונות והדבורים מן העיר נ' אמה. ובב"י שם (אות כ"ט): תוספתא כתבם הרא"ש.

35. **ואת האילן מן העיר עשרים וחמש אמה.**כנראה שזו היא פיסקא ממשנתנו פ"ב מי"א, ואינה מדברי ר' נתן.⁴² ואמרו בבבלי כ"ד ב': מאי טעמא, אמר עולא משום נויי העיר. ופירש רש"י: שנוי הוא לעיר כשיש מרחב פנוי לפניה. ובירושלמי שם פ"ב ה"ז, י"ג ע"ג, שאלו: משום שעומד ומאפיל, או משום שניאו רע ? מה מפקה מביניהן ? היה עומד בתוך שלו, אין תימר משם שעומד ומאפיל, בתוך שלו מותר, ואין תימר משום שניאו רע, אפילו בתוך שלו אסור. ובירושלמי שביעית פ"ו ה"א, ל"ו ע"ג: מפני שניויה רע וכו', והרי עזה ניויה יפה, ועיין בב"ר פס"ד, ג', עמ' 702. ובמשנתנו (כתובות פי"ג מ"י): אף לא מנוה רעה (רע) לנוה יפה, מפני שהנוה יפה בודק. ובירושלמי שם, ל"ו ע"ב, מביא ראייה לכך מבראשית י"ט, י"ט, וכ"ה בב"ר פ"נ, י"א, עמ' 530, ומשמע משם שהכוונה לאויר טוב. ושמא הכוונה כאן לנשירת העלים מן העץ,⁴³ ואח"כ כשהעלים נרקבים מעלים ריח רע. ובכל אופן מוכח מן הסיגנון שניאו רע שבירושלמי אינו נויי העיר שבבבלי. והארכתי בפירושו לירושלמי כיר"ז שם.

footnotes: ⁴² עיין מ"ש במחברתי ספרי זוטא, עמ' 91, ובהערות שם. ⁴³ עיין במשנת מעילה ספ"ג, בשנו"ס, ובמלא"ש שם.

36. **שמרחיקין מן העיר, כך מרחיקין מבורות, משיחין, וממערות.**מן ההשואה של העיר לבורות שיחין ומערות נראה שכאן הכוונה לבורות שיחין ומערות של הרבים,⁴⁴ וכאן אף ר' יוסי (במשנתנו פ"ב מי"א) יודה.

footnotes: ⁴⁴ עיין לעיל ב"מ פי"א הי"א.

36-37. **וכשם שמרחיקין מכולן, כך מרחיקין מן הקברות.**ופירש במנחת יצחק שמרחיקין את העיר מן הקבר חמשים אמה אם רוצים לבנות אותה מתחילה, ואין מפנין את הקבר. ועיין ירושלמי נזיר פ"ט ה"ג, נ"ז ע"ד. ולפ"ז "מכולן" פירושו מכל אלה שנשנו בפ"ב מ"ח-מ"ט. ועיין גם בח"ד. אבל לא עלתה על דעתם של מפרשי התוספתא, גדולי התורה, לפרש שמדברים כאן בקברות בודדים, ומרחיקין את האילן מן הקברות, ומחמת בזיון המת אתינן עלה, עיין במשנת אהלות פי"ז מ"ב-מ"ד, בפיה"מ ובשאר מפרשים שם, ועיין ר"מ פ"ח מה' טומאת מת ה"ג, ומחמת טומאה אתינן עלה. ואשר לאיסור הנאה לא אסרו אלא בשהאילן נטוע על הקבר עצמו,⁴⁵ עיין בתוספות מגילה כ"ט א', ד"ה אין, ובר"ן שם. ועיין בשו"ע יו"ד סי' שס"ח סעיף ב'. אמנם בשיטה לתלמידו של ר"י מפריס מו"ק ה' ב', סוף עמ' ל"ט: דאילו בשדה שיש בה קבר שלם אין אדם רשאי ליטע וכו', שהוא אסור בהנאה. ועיין במאירי שם, עמ' כ"ט ואילך. ובעמ' ל"א שם כתב: שיש שם חשש איסור הנאה, ולא משום יניקת המת, שהרי זה וזה גורם (עיין בהערה 8 שם), אלא שכל שהוא בתפיסתו הרי הוא כתכריכין שלו. ובסוף דבריהם (כלומר, של חכמי צרפת) קיימו שזה שנהגו בקצת מקומות לקיים שם אילנות טעות הוא בידם. אבל כבר ראינו שרוב רובם של הראשונים לא אסרו ליטע אילנות בקברות, ועיין בפירוש הגר"א מע"ש פ"ה מ"ד בבאור הארוך.⁴⁶ ואף המחמירים לא אסרו אלא משום חשש נטיעה על הקבר,⁴⁷ ומעולם לא שמענו שצריך להרחיק אילן מן הקבר עשרים וחמש אמה. ואשר לבזיון המת הרי החשש הוא אם יעקור את האילן ושרשיו יגררו עצמות לאויר העולם, אבל אם האילן נשאר במקומו, אין בשרשי האילן בזיון יותר מאשר רמה וגושי אדמה.⁴⁸

footnotes: ⁴⁵ דוגמת המעשה באיכ"ר פ"א לפסוק רבתי עם, הוצ' בובר, עמ' 48. ⁴⁶ והיינו כרם העומד בקברות. ⁴⁷ ועיין בירושלמי כלאים ספ"ב ובבבלי סנהדרין מ"ז ב' ובראשונים שם. ⁴⁸ ועיין באו"ז ה' אבלות ח"ב סי' ת"כ, וממנו ביו"ד ריש סי' שס"ג. וכבר פירש לנכון הגר"מ אייזנשטט בשו"ת אמרי אש יו"ד סי' קי"ח שאסור לקבור בקבר שיש בו מים, או שמטר סוחף יעבור לעומק ויתבזה המת, אבל אם יבואו מים מבפנים, אין לחוש, עיי"ש. ועיין בפי' הרע"ב שקלים פ"ח מ"ב, ד"ה מריצה.

37. **קבר שהקיפתו העיר, בין מארבע רוחות וכו'.**ירושלמי נזיר פ"ט ה"ג, נ"ז ע"ד, מס' שמחות פי"ד ה"ט.

38. **בין משלש רוחות.**כ"ה בכי"ע. ובד: רוחו'. ובכי"ו: רוחותיה, ונמחקו שתי האותיות האחרונות ע"י נקודות מלמעלה.

38-39. **בין משתי רוחות זו כנגד זו, יתר מחמשים אמה לכן ומחמשים אמה לכאן, אין מפנין אותו פחות מיכן, מפנין אותו.**וכ"ה גם במס' שמחות הנ"ל, אלא שיש שם השמטה ברורה (ע"י דמיון), עיי"ש. וכן פסק הר"מ בפ"ז מה' בית הבחירה הי"ג. ובירושלמי נזיר הנ"ל משתי רוחות. אית תניי תני מפנין אותו. אית תניי תני אין מפנין אותו. אמ' רב חסדא מאן דאמ' מפנין אותו בנתון בתוך שבעים אמה ושיריים, מאן דאמ' אין מפנין אותו בנתון חוץ לשבעים אמה ושיריים. מאן דאמ' מפנין אותו בעשוי כמין גם. מאן דאמ' אין מפנין בעשוי כמין הי"א. ולפנינו שני תירוצים, הראשון שאם הוא נתון בתוך שבעים ושיריים לרוח אחת שבעיר (אפילו הוא יותר מחמישים אמה) הרי דינו כאילו נתון בתוך העיר.⁴⁹ התירוץ השני הוא שאם העיר עשויה⁵⁰ כמין ג"ם,⁵¹ מפנין אותו, אפילו אם הוא רחוק יותר משבעים אמה ושיריים מכל צד, שהרי עיר עשויה כמין ג"ם חשובה כעיר אחת, אבל אם היא עשויה כמין הי"א אין מפנין מתוכה. ועיין במפרשים, ולא הבינותי את פירושם, והרי בתוך הי"א יש ג"ם. ובירושלמי חגיגה פ"ב ה"א (קרוב לסופה), ע"ז ע"ג: מה ה"א פתוח מכל צד, כך פותח פתח לכל בעלי תשובה. וכע"ז גם בפסיקתא רבתי פכ"א, הוצ' רמא"ש, ק"ט ע"ב. ועיין בב"ר פי"ב, י', עמ' 109, ובהערות שם. אבל לא מצאתי צורת הי"א פתוחה מכל צד. וצ"ע.

footnotes: ⁴⁹ עיין עירובין פ"ב מ"ב ומ"ג ובירושלמי ובבבלי שם. ⁵⁰ "בעשוי" הוא באשגרה מלעיל, כרגיל בירושלמי. ⁵¹ עיין מ"ש לעיל ח"ג עירובין, עמ' 368, ד"ה ואשר.

39-41. **כל הקברות מתפנין חוץ מקבר המלך, ומקבר הנביא. ר' עקיבא אומ' אף קבר המלך, וקבר הנביא, מתפנין וכו'.**ירושלמי ומס' שמחות הנ"ל. ובאבות דר"ן פל"ה, הוצ' שכטר, עמ' 104: ואין מקיימין בה (כלומר, בירושלים) קברות חוץ מקברי בית דוד וחולדה הנביאה שהיו שם מימות נביאים הראשונים. וכשפינו את הקברות מפני מה לא פינום, אמרו מחילה היתה שם שהיתה מוציאה את הטומאה. וברייתא זו ר' עקיבא היא, שסובר שאף קבר המלך והנביא מתפנים, ונשאלת השאלה על הזמן שפינו את הקברות מירושלים,⁵² למה לא פינו את קברי המלכים והנביאים,⁵³ וע"ז תירצו: מחילה היתה שם, ודינה כביב שהוא קמור תחת הבית, יש בו פותח טפח, וביציאתו פתח טפח,⁵⁴ והטומאה היתה במחילה, והבניין שעל גביו היה טהור. ועיין מ"ש להלן. ולהלן נגעים פ"ו ה"ב: ואין מקימין בה קברות חוץ מקברי בית דוד וקבר חולדה הנביאה שהיו שם מימות נביאים הראשונים, ולא נזכרה שם דעת ר' עקיבא. ובס' יחוסי תנאים ואמוראים כת"י, ערך ר' יונתן רבו של רשב"נ: ותניא בתוספתא דב"ב פ"א כל הקברות מתפנין חוץ מקבר הנשיא ומקבר הנביא, ר' עקיבא אומר אף קבר המלך וקבר הנביא מתפנין. אמרו לו והלא קברי בית דוד וקבר חולדה הנביאה בירושלים ולא נגע בהן אדם מעולם, א"ל משם ראייה מחילה היתה להן ומוציאה טומאה לנחל קדרון, ואיתא נמי בתוספתא נגעים פ' בית המנוגע, ובירושלמי בשלהי מס' נזיר, ובמס' שמחות, ומשום דאתא לידי כתבתי כאן וכו', ועיין להלן שם מ"ש בשם הריצב"א. ובראבי"ה כת"י סי' תתקפ"ה: ותניא בבבא בתרא פ"א ובתוספתא דנגעים פרק בית המנוגע ובמס' שמחות ובנזיר בירושלמי ובברייתא דאבות דר' נתן פ' בעשרה מאמרות תניא כל הקברות מתפנין חוץ מקבר הנשים⁵⁵ ומקברי הנביא, ר' עקיבא אומר אף קבר המלך וקבר הנביא מתפנין. אמרו לו והלא קברי בית דוד וקבר חולדה הנביאה בירושלים ולא נגע אדם בהם מעולם. אמר להם משם ראיה, מחילה היתה מוצאה הטומאה לנחל קדרון. ואני נסחתי', והיא ראיה לפתרון הר"ר יצחק (= הריצב"א). ונ"ל דה"פ המחילה היתה בירושלים, ולא הקבר, אבל דרך המחילה היו הולכים לנחל קדרון, ושם היתה הטומאה, דהיינו הקבר, אבל בירושלים מתפנין מפני עושי טהרות, ובנחל קדרון אין מכשול, שאין דרך בני אדם לשם, וביר' (= ובירה) היתה לכבוד מלכים בנויה בירושלים על פי המחילה, ור"ע סבר ששם היה הקבר. ובמדרש תנאים (הוצ' רד"ץ הופמן, עמ' 115): ד"א לא תשיג גבול רעך במשנה בין קבר מלך לקבר נביא הכת' מדבר, ועיין בהערה שם ובספרי דבי רב לר' דוד פרדו רמ"ט ע"ב וע"ג. והתוספתא שלנו הובאה גם בכפו"פ פ"ו, עמ' ע"ט, ותשב"ץ ח"ג סי' ב'. ועיין בשו"ת מהרי"ט יו"ד סי' ל"ז, שציין לו בח"ד כאן, ובשו"ת הרדב"ז ח"ב סי' רל"ג (וציין לו בטוב ירושלים לירושלמי נזיר במקומו). ועיין בפאת השלחן הלכות א"י סי' ג' ס"ק כ"ג ובשירי מנחה כאן.

footnotes: ⁵² וזו היא עובדא היסטורית, כפי שאנו למדים מן הכתובת של עוזיהו המלך (תרביץ ש"ב ס"ג, ניסן תרצ"א, עמ' 290), שמפורש בה שהביאו לאותו קבר את עצמות עזיהו ממקום אחר (עיין תרביץ שם, עמ' 293). ⁵³ חולדה הנ"ל. ובאבות דר"ן נו"ב פל"ט, עמ' 107, הזכירו גם את קבר ישעיה. ⁵⁴ עיין במשנת אהלות פ"ג מ"ז. ⁵⁵ צ"ל: הנשיא, כביחוסי תו"א הנ"ל.

43. **מרחיקין את האילן מן הבור וכו'.**משנתנו פ"ב מי"א. ובכי"ע בטעות: מן העיר, והיא ט"ס ברורה, כפי שיוצא מן ההמשך.

44. **בין מלמעלן, ובין מלמטן, מן הצדדין.**בכי"ו נמחק "מלמטן" ע"י נקודות. וגם בכי"ע: ובין מלמטה מן הצד, ונמחק "מלמטה" ע"י נקודות. ובד: בין מלמעלה בין מן הצד (וחסרה שם המלה שנמחקה בכי"ו ובכי"ע). ובמשנתנו הנ"ל רבו הנוסחאות. בהוצאות שלנו הגירסא היא: בין מלמעלה בין מן הצד, והיינו כגירסת ד בתוספתא, וכמו שתוקן בכי"ו ובכי"ע, אבל בהוצ' לו ועוד (עיין דק"ס): בין מלמעלה בין מלמטה בין מן הצד (כגירסה המקורית בכי"ו ובכי"ע), ועיין הסיגנון לעיל ה"ה, שורה 23, ד"ה מרחיקין ומש"ש. ובבבלי שם (כ"ה ב'): תנא בין שהבור למטה והאילן למעלה, בין שהבור למעלה, והאילן מלמטה. ועיין בתוספות שם, ד"ה תנא, בחי' הרמב"ן, הרשב"א והריטב"א ששאלו מה הוסיפה הברייתא על משנתנו, עיי"ש מה שפירשו, ויש שהכריעו שאין לגרוס במשנתנו "בין מלמטן". ומכולם מסתבר שלא שנו במשנתנו אלא שני אופנים. ובירושלמי שביעית פ"א ה"ב, ל"ג ע"ב: נישמעינה מן הדא מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמות ותני עליה (כלומר, בסיפא במשנתנו) בין מלמעלן בין מלמטן. ודוחה הירושלמי: או נימר בין שהאילן למעלן והבור למטן, בין שהאילן והבור מלמטן, ופירושו בסיפא ברור, שהכוונה שהן מן הצד, במפורש במשנתנו בנוסחאות שלנו. ואח"כ שואל הירושלמי: והתני אילן מלמעלן והבור מלמטן אילן מלמטן והבור מלמעלן וכו', וזו היא הברייתא שהביא הבבלי. והתוספתא כאן היתה לה במשנתה כגירסת הירושלמי במשנה ופירשה: בין מלמטה, ששניהם היו למטה, והיינו: מן הצד. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

44-45. **ר' שמעון או' כשם שמרחיקין מלמעלה, כך מרחיקין מלמטה.**בירושלמי הנ"ל: אתא עובדא קומי ר' יסא בי ר' בון,⁵⁶ אמר יחידי הוא,⁵⁷ ולא סמכין עלוי. ותני עלה ר' שמעון אומר כשם שאמרו מלמעלן, כך אמרו מלמטן.⁵⁸ וזו היא התוספתא שלפנינו כאן, ורמזתי לכך במחברתי תלמודה של קיסרין, עמ' 5. ולפ"ז הברייתא הסתמית שבבבלי הנ"ל ר' שמעון היא.

footnotes: ⁵⁶ כלומר, בבור מלמעלן ואילן מלמטן, כמו שפירש הרא"ף שם. שאר הפירושים דחוקים מאד. ⁵⁷ כלומר, התנא של הברייתא שהביאו לעיל שם: אילן מלמטן, והבור מלמעלן. ⁵⁸ כלומר, שמרחיקין את האילן מן הבור, אפילו הוא מלמטה מן הבור.

45-46. **ר' יוסי מתיר, שלא ניתנו שדות אלא לנטיעה.**במשנתנו הנ"ל: ר' יוסי אומר אף על פי שהבור קודמת לאילן לא יקוץ, שזה חופר בתוך שלו, וזה נוטע בתוך שלו. ומלשון התוספתא מוכח שמותר לו לנטוע לכתחילה בצד הבור, ולאו דווקא אם כבר נטע. והריצב"א⁵⁹ מביא את התוספתא כאן, ומוכיח ממנה שלא אמר ר' יוסי שבכל דבר צריך הניזק להרחיק אלא בדברים שהן עיקר יישוב, או דירה, או תשמיש, שאין לו למזיק להניח יישובו, או דירתו, או תשמישו, והוא מביא גם את הירושלמי בסוגיין (פ"ב הי"א, י"ג ע"ג): טעמון דרבנין, מפני שיישוב העולם בבורות וכו', כך משיב ר' יוסי לחכמים כמה דאית לכון יישוב העולם בבורות, אף אנא אית לי יישוב העולם באילנות.⁶⁰ והרשב"א בחידושיו מביא את הירושלמי הנ"ל, והקשה שהרי בפירוש אמר ר' יוחנן (בבלי כאן כ"ז ב') שאילן הסמוך למיצר חבירו, מביא (כלומר, בכורים) וקורא, שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ, ותירץ שרק לעניין בכורים אמרו כן, ואינו נקרא גזלן, מפני שיניקת השרשים אינה כלום לעניין בכורים, כמפורש בירושלמי כאן הנ"ל, אבל לעניין הרחקה מן הבור סוברים החכמים שכיוון שיישובו של עולם בבורות, לא התנה יהושע בזה, ולפיכך מרחיק, ור' יוסי סובר שעדיין ישנה לתקנת יהושע ואפי' בהא, משום דטפי הוי יישוב העולם באילנות מבבורות, דמים מצויין בעולם טפי, ולפיכך זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו, ובהא הוא דאיצטריך למיפסק (בבלי כ"ה ב') כר' יוסי. ומדבריו משמע שלא אמרו כן אלא במים ובאילנות, ולא בשאר הדברים.

footnotes: ⁵⁹ לפי הגה"מ פ"י מה' שכנים ה"ה. ⁶⁰ כסיגנון זה בירושלמי דמאי פ"ו ה"ג כ"ה ע"ב, גיטין פ"א ה"א, מ"ג סע"ב, להלן שם פ"ז ה"ג, מ"ח ע"ד.

46-48. **לא יטע אדן אילן סמוך לשדה חבירו, אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות, ואם רוצה, עושה מחיצה גבוהה, או גדר, אחד גפנים, ואחד כל האילן, מרחיק ארבע אמות ונוטע, כדי שיהא בקר עובר בכליו.**משנתנו פ"ב מי"ב, ולא הוסיפה התוספתא אלא "מחיצה גבוהה" ואת הטעם "כדי שיהא בקר עובר בכליו". ואמרו בבבלי (כ"ו א', י"ח א'): תנא ארבע אמות שאמרו כדי עבודת הכרם. ולהלן פ"ג א': ותני עלה ד' אמות שאמרו כדי עבודת הכרם, אמינא ש"מ כמלא בקר וכליו, ד' אמות, והברייתא שבבבלי היא התוספתא כאן, וכמו שפירש רש"י במשנתנו: וטעמא כדי עבודת הכרם, שכשיחרוש את אילנותיו לא יהא צריך להכניס את מחרישתו לתוך שדה חבירו. ולפיכך אם עשה מחיצה או גדר על המיצר, אינו צריך להרחיק.

49. **היו שרשין יוצאין לתוך של חבירו מעמיק וכו'.**פיסקא ממשנתנו הנ"ל.

50. **אילן העולה בין מן הגזע, ובין מן השרשין, הרי אילו של בעל הבית.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע: הרי אילו שלו. ר' יהודה אומ' העולה מן הגזע שלו, ומן השרשין של בעל הבית. וכ"ה בבבלי ב"מ קי"ח ב',⁶¹ אלא ששם: הרי אילו של בעל האילן, והיא היא. ועיין להלן בבבלי שם, ומ"ש לעיל ח"ב (ערלה), עמ' 817 ואילך, עיי"ש. והברייתא נסמכה למשנתנו פ"ב מי"ג: אילן שהוא נוטה לשדה חבירו, קוצץ וכו'. ולהלן פ"ה מ"ד: הקונה שני אילנות בתוך שדה חברו הרי זה לא קנה קרקע וכו', הגדילו לא ישפה (מפני שהענפים שייכים לבעל האילן) וכו', קנה שלשה, קנה קרקע, הגדילו ישפה. ובבבלי שם פ"א ב' אמרו שבמשנתנו שם כולם מודים שאם הגדילו ישפה, והביאו ראייה ממשנתנו כאן הנ"ל שאמרה: אילן הנוטה לשדה חבירו קוצץ וכו', משום שהוא מזיק לבעל השדה. ומשום כך נסמכה ברייתא זו למשנתנו, ופירושה בקונה אילן מחבירו בשעה שאין לו קרקע, כפירש"י בב"מ הנ"ל. ועיין בבבלי כאן פ"ב א', ובירושלמי פ"ה ה"ה, ט"ו ע"א, שפירשו מהו גזע, ומה הן שרשין. ועיין מ"ש לעיל ערלה הנ"ל, עמ' 817.

footnotes: ⁶¹ בכי"ה, וכן היה לפני הרמב"ן.

51-52. **בית השלחין וכל האילן כנגד המשקולת. אבא שאול אומ' כל אילן סרק כנגד המשקולת, מפני שהצל רע לבית השלחין.**בכי"ע: כל האילן וכו', אבל בד: ובית האילן. ובמשנתנו ספ"ב: בית השלחין, כל האילן כנגד המשקולת. אבא שאול אומר כל אילן סרק כנגד המשקולת. ושאלו בבבלי כ"ז ב': אבא שאול ארישא קאי,⁶² או אסיפא קאי.⁶³ ופשטו מברייתא שלא גרסו בה את המלה "סרק", ולפיה סובר אבא שאול שבבית השלחין כל האילן כנגד המשקולת, וממילא מוכח שאבא שאול אינו חולק אלא על הרישא, ומרבה כל אילנות סרק, ולאו דווקא חרוב ושקמה. וכל זה הוא נגד התוספתא שלנו. ובבבלי שם דייק רב אשי מלשון המשנה עצמה שאמרו שם: בית השלחין כל האילן כנגד המשקולת (ומשמע אפילו אילן עושה פירות) אבא שאול אומר כל אילן סרק כנגד המשקולת, ומוכח מן הלשון "כל אילן" שהוא בא לרבות, ואם נפרש שהוא בא לחלוק על הסיפא, על בית השלחין, והוא בא למעט, הרי היה צריך לומר אילן סרק וכו'. כלומר, דווקא אילן סרק, ומאי "כל". ברם במשנה בהוצ' לו, קויפמן, משנה כ"י פריס (הוצ' מקורות), משנה עם פיה"מ להר"מ, הוצ' ר"י קאפח: בית השלחין ובית האילן כנגד המשקולת, כגירסת התוספתא בדפוסים. וכ"ה גם בס' היד ספ"י מה' שכנים, ומרן שלא הכיר גירסא זו שער שלהר"מ היתה גירסת המשנה שבירושלמי ועוד (בית השלחין וכל האילן וכו'), ועל פיה פירש וכל האילן - בית האילן. וכבר ראינו שגירסת הר"מ במשנה תורה, היא גירסת כמה כתי"י במשנתנו, גירסא המקויימת גם ע"י התוספתא כאן, ואין צורך בפירושים. אבל בפיה"מ שלו פירש, כנראה, ע"פ גירסת ההוצאות שלנו, ועדיין לא באו לפניו נוסחאות האחרות של משנתנו. ובכי"ע כאן: בית השלחין, כל האילן כנגד המשקולת מפני שהצל רעה לבית השלחין. וודאי גמור הוא שיש כאן השמטה ע"י הדומות, ואין להניח כלל שמי שהוא הוסיף הוספה משונה בדפוסים ובכי"ו. ואשר לפירושה נראה שאף לפנינו ישנה השמטה קטנה, וצ"ל: אבא שאול אומר כל אילן סרק כנגד המשקולת, [בית השלחין כל האילן כנגד המשקולת], מפני שהצל רע לבית השלחין. ושמא השמיטו הסופרים את המוסגר בכוונה, מפני שחשבו שהיא פיסקא מן המשנה. ולפי גירסא זו חולק אבא שאול על משנתנו בתרתי, והיינו שכל אילן סרק (ולאו דווקא הרוב ושקמה) כנגד המשקולת, ואפילו בשדה הבעל, אבל בבית השלחין כל האילן כנגד המשקולת, אבל לא בבית האילן. ועיין במנחת יצחק. ובבבלי מסורת אחרת בברייתא זו.

footnotes: ⁶² כלומר, על דברי הת"ק שאמר: בחרוב ובשקמה כנגד המשקולת, ועליו חולק אבא שאול ואומר כל אילן סרק דינו כן, אעפ"י שאינו עושה צל הרבה, כמו חרוב ושקמה. ⁶³ כלומר, על הסיפא שאמרו שם: ובית השלחין, כל האילן כנגד המשקולת, ומשמע שכולל גם אילן שעושה פירות, ועל כך חולק אבא שאול ואומר שדווקא אילן סרק כנגד המשקולת, אבל לא אילנות שעושין פרי.