1. **כל שאינו עושה תדיר, כגון שדה בית הבעל וכו'.**וכ"ה בכי"ע. ובד בטעות: כגון בית השלחין בית הבעל. ומפורש במשנתנו רפ"ג: ובית השלחין והעבדים וכל שהוא עושה פירות תדיר חזקתן שלש שנים מיום ליום, שדה הבעל חזקתה שלש שנים ואינה מיום ליום. ועיין מ"ש לעיל תרומות פ"ב, עמ' 311, ד"ה וכן.

1-2. **ואינה מיום ליום.**וכ"ה במשנתנו הנ"ל. ועיין דק"ס עמ' 119, סוף הערה ג'. והנה במשנתנו הנ"ל ממשיך: ר' ישמעאל אומר ג' חדשים בראשונה וכו'. ופירשו הרשב"ם ושאר הראשונים שר' ישמעאל ור' עקיבא מפרשים מהו חזקתה, שהרי הלשון ואינה מיום ליום צריך פירוש. ולפי שיטתם לפנינו פיסקא קטועה מן המשנה, והשאר מבואר במשנה, וכל הפיסקא תלויה באויר, ואין לה המשך למטה, והעיקר חסר למעלה. אבל הרשב"א בחידושיו (כ"ח א') מפרש שהחכמים של משנתנו חולקים על ר"ע ור' ישמעאל, ומה שאמרו בירושלמי ובבבלי: זו דברי ר' ישמעאל ור' עקיבא, אבל חכמים אומרים שלש שנים מיום ליום, הכוונה לחכמים שבמשנתנו כאן, ודברי משנתנו (והתוספתא כאן) "ואינה מיום ליום", כוונתם שאין צורך שאכילת הפירות תהיה תדיר שלש שנים מיום ליום, כדרך שעושה בבית השלחין, שהרי בית הבעל אינו עושה פירות כל השנה, אבל מ"מ צריך שיחזיק בה שלש שנים בין עידור וניכוש ושאר עבודות, ולכך כיוונו בירושלמי ובבבלי שאמרו שבשיטת החכמים צריך חזקה מיום ליום. ועיין בחי' הרשב"א שם שמביא ראייה לפירושו מן הירושלמי כאן. ולפי פירוש הרשב"א לפנינו הלכה שאינה תלויה כלל במחלוקת ר' ישמעאל ור' עקיבה, אלא פוסקת שכל שדה שאינה עושה פירות תדיר אין צורך שיאכל פירות כל השנה. והוא פירוש מרווח, אבל קשה מאד מצד הלשון. ועיין מ"ש ר"א גולאק בספרו לחקר תולדות המשפט העברי (דיני קרקעות), עמ' 94 ואילך.

2-3. **אמ' ר' יהודה לא אמרו שלש שנים, אלא כדי שיהא באספמיא, אם היה עמו במדינה, כיון שאכלה שנה אחת הרי זו חזקה.**במשנתנו פ"ג מ"ב: בגליל, והחזיק ביהודה אינה חזקה, עד שיהא עמו במדינה. אמר ר' יהודה לא אמרו שלש שנים אלא כדי שיהא באספמיא ויחזיק שנה, וילכו ויודיעוהו שנה, ויבא לשנה אחרת. ולפי משנתנו חולק ר' יהודה על ת"ק ואומר שאפילו אינו עמו במדינה קיימת דין חזקה, וכל התקנה של שלש שנים לא היתה אלא משום שמא יהא במדינה רחוקה. ולא נתבאר במשנתנו אם ר' יהודה חולק רק על הדין של חזקה בשהיו בשתי מדינות, והוא סובר שאף בהן יש דין חזקה, והוא הדין אם היה במקום קרוב צריך חזקת ג' שנים, שלא חילקו חכמים את דבריהם, או שהוא סובר שאם היה במקום קרוב מספיקה חזקה של אכילת פירות בשנה אחת. ופירשה התוספתא שאם היה עמו במדינה מספיקה שנה אחת. וכן פירש בח"ד. ובבבלי מ"א א' אמרו שלר' יהודה אם החזיק בפניו, לאלתר הוי חזקה. ובעליות דרבינו יונה ל"ח א', עמ' קע"ו, תמה מניין לו לתלמוד שיטה זו של ר' יהודה, שמא לא חילקו חכמים¹ בין בפניו לבין שלא בפניו, כשם שלא חילקו בשיעור החזקה בין שהיו בעלים במקום רחוק לבין שהיו במקום קרוב, וגם ר' יהודה סובר כן, שאינו חולק על עצם הדין של שלש שנים, כמו שאמרנו למעלה, שבמשנתנו אפשר לפרש כן בדברי ר' יהודה. וסיים שם רבינו יונה: ועוד נ"ל כי היה ידוע להם דס"ל לר' יהודה הכי מתוך הברייתא דבתוספתא תניא. ועיין בירושלמי כאן פ"ג ה"א, י"ג ע"ד, ובפירושו של הגרי"ח דייכעס במקומו, והוא העיר גם לעליות דר"י בשטמ"ק הנ"ל. אבל אין מן הירושלמי שום ראייה שלר' יהודה אם החזיק בפניו הרי זו חזקה לאלתר. ועיין מ"ש להלן ה"י שורה 30, ד"ה ר' יהודה.

footnotes: ¹ בעליות שם צ"ל: דילמא לא פלוג רבנן וכו', וכ"ה בשטמ"ק בשמו. ולפנינו שם בטעות: דילמא לא פליגי רבנן.

3-5. **הלוקח [מחמת הלוקח] אע"פ שהלוקח הראשון או' גזילה היא בידי, לא כל הימנו לאבד זכותו של זה.**המוסגר חסר בכי"ו, והשלמתי ע"פ ד וכי"ע. וכן מעתיק בשם התוספתא בשו"ת הרשב"א ח"ה סי' קפ"ח. וברא"ש פ"ג סי' ח' מביא בשם התוספתא: הלוקח מן הלוקח וכו', וכ"ה בס' מישרים לרבינו ירוחם נתיב י"א ח"ב, ובתשובת ר' משה דברושיילש² שבשו"ת הר"מ ד' ליפסיאה סי' ר"ט, מ"א סע"ד. ובשו"ת הריטב"א³ סוף סי' קפ"ב: וכן שנינו בתוספתא: ראובן שלקח שדה משמעון, ואמ' שמעון שהיא גזולה בידו לא כל הימנו לאבד זכותו של זה. והעתיק את התוספתא בניסוח עצמו, כרגיל אצלו. והלשון שלפנינו (מחמת הלוקח) נכון, משום שברייתא זו נסמכה למשנתנו פ"ג מ"ג: הבא מחמת⁴ ירושה אינו צריך טענה, ומלמדת התוספתא שהוא הדין הבא מחמת לוקח, ולא זו בלבד שטוענין ללוקח,⁵ אלא אפילו אם הלוקח הראשון מודה שהיא אינו שלו, אינו נאמן, עיין בראשונים הנ"ל. ועיין בח"ד שהביא את שו"ת הרא"ש כלל צ"ט סי' ד', ותמה שלא הביא את התוספתא כאן, וכבר ראינו שהרא"ש בעצמו הביאה בפסקיו, ועיי"ש בבבלי ל' ב'. וציינתי לכל הראשונים הנ"ל בתס"ר (ירושלים תפרח"י) במקומו, עמ' 135.

footnotes: ² עיין בשם הגדולים להחיד"א, מערכת ספרים, ערך חזה התנופה, ובשו"ת הריב"ש סי' ר"ט, ושמא הוא ממשפחה זו. ³ נדפס בטעות על שם הרשב"א בשו"ת הרשב"א ח"ב סי' רכ"ו. ⁴ כגירסת הר"ח (עיין לעיל פ"א, הערה 15), עמ' ע"ח, כ"י ה' וכי"פ מ"א א' (דק"ס, עמ' 145, הערה ז'), כ"י ה' וכי"ר, כ"ג א' (עיין דק"ס שם, עמ' 103, הערה נ'). וכ"ה בר"ג כ"ג א', מ"א א', ומאירי למשנתנו, עמ' 234, ועוד. ⁵ כשם שטוענין לבא מחמת ירושה, עיין בבלי כ"ג א'.

5. **האוכל שדה מחמת אונו, ונמצאת אונו שהיא פסולה, הרי זו אינה חזקה.**כ"ד בד, בכי"ע, בירושלמי שבועות פ"ו ה"ב, ל"ז ע"א, ובכל הראשונים שנציין להלן. ובכי"ו נשמטה המלה "אינה" בט"ס. ומחמת שהיו רגילים להעלות (לרשום) את השטרות בערכאות קראו לשטר בשם היוני ὠνή בכ"מ. ובס' המקח והממכר לרב האיי שער מ' (קרוב לסופו) ע"ה ע"ב: כדגרסינן האוכל שדה מחמת אונו, ונמצאת אונו פסולה, הרי זו אינה חזקה. והתוספתא הובאה ביד רמה ק"ע א' סי' צ"ח, בחי' הרמב"ן ל"ב ב', ד"ה אמאי. ולהלן שם קס"ט ב', ד"ה הבא, כתב רבינו על המחלוקת בבבלי שם: הבא לידון בשטר ובחזקה נידון בשטר דברי רבי, רשב"ג אומר בחזקה וכו' (עיי"ש בבבלי), "והוצרכתי לפרשה שלא יטעה אדם לומר שראובן שאוכל שדה שמעון וטוען לקחתיה ממך ונמצא לו שטר פסול שתועיל חזקתו כלום, אלא לדברי כולם חזקתו אינה חזקה, והכי תניא בתוספתא בפרק חזקת הבתים, אבל בירושלמי מצאתי" וכו'. עיי"ש שמבאר את הירושלמי, ומסיים: "ובשער מ' מס' המקח פירשה הגאון ז"ל לתוספתא זו, משום שצריך לבאר (נ"ל שצ"ל: לברר), ואליבא דר', ואתי' כר' ירמיה [ב]ירושלמי". ולהלן שם ק"ע א': "בלברר קא מיפלגי. פר"ח ז"ל שאם טען ואמר אבד שטרי, אינו נאמן לדברי רבי, ובס' המקח נמי אמר שאם לא הביא שטר ונמצאו דבריו בטלים, או שהביא ונמצא בטל, נתבטלה נמי החזקה". ובשו"ת הריב"ש סי' שע"ב (קרוב לסופה): כל שנמצא השטר בטל, החזקה בטלה, והכי תניא בתוספתא בפרק חזקת ובירושלמי דמס' שבועות, וכ"כ הרמב"ם (פי"ד מה' טוען ונטען סהי"ב) והרמב"ן ז"ל, וכ"כ רבינו האיי ז"ל בס' המקח ור"ח ז"ל, ואין חולק. ומ"ש בשם ר"ח הוא בר"ח שבועות מ"א ב': המחזיק מחמת אונו ונמצא פסול, בטלה החזקה, ושם נראה שהר"ח מביאה מן הירושלמי. ועל פיו, כנראה, הביאו ("חזקתו בטלה") בשם התוספתא בחי' הרשב"א ב"מ ו' ב', שו"ת שלו כ"י ירושלים (90 .No) סי' כ', 17 ע"ב, מ"מ פי"ד הי"ב, חי' הר"ן קע"א,⁶ עמ' 512. והתוספתא הובאה גם בתשב"ץ ח"א סי' נ"ב, ח"ב סוף סי' רכ"ד, שם סי' רנ"ז, רשב"ש סי' רע"ח, סי' רע"ט, רפ"ח (ד"ה והשני) וסי' ש"מ. ובחי' הריטב"א ב"ב קס"ט ב' ניסח (כרגיל אצלו): וכן אמרו בתוספתא המחזיק מחמת אונו ובטלה אונו, בטלה חזקתו. וכן פסק בחו"מ סי' קמ"ו ס"ט. ועיין מ"ש ר"א גולאק בספרו תולדות המשפט העברי (דיני קרקעות), עמ' 101. ועיין בחידושי הרשב"א שבועות מ"א ב' (בהוצ' סופר נשמט) ובר"ן על הרי"ף שם פ"ו סי' אלף קנ"ח.

footnotes: ⁶ עמ"ש שם שבירושלמי משמע שאין חזקתו בטלה, אלא כגון שמתחילה טען שיש לו שטר, ולא הזכיר חזקה, אבל אם מתחילה טען שיש לו שטר וחזקה, אין חזקתו בטלה. ודבריו נובעים מפירוש הרמב"ן לירושלמי בחידושיו לבבלי שבועות מ"א ב'. אבל במה"פ לירושלמי שם פ"ו ה"ב, ד"ה הרי, הביא את חי' הרמב"ן מכ"י, תפס עליו, ופירש את הירושלמי אחרת, עיי"ש.

6-7. **האוכל שדה בחזקת שהיא שלו, והוציא עליו שטר שמכרה לו, ושנתנה לו במתנה, יתקיים שטר בחותמיו.**בבלי קנ"ד ב'.

7-8. **ואם אמ' כתבתי שטר ונטלתי מעות, שטר פיסטיס הוא בידך, הכל הולך אחר חזקה.**וכ"ה "ונטלתי מעות" גם בד ובגוף כי"ע, אלא שהסופר מחק את המלה "ונטלתי" ע"י נקודות, והגיה: אבל לא נַטַלתִי, וכבר הניקוד מוכיח שיש כאן הגהה. וכן מעתיק גם בשו"ת מהרי"ט סי' קי"ב (והעיר עליו בח"ד), אלא שמגיה: ולא נטלתי. ובתוס"ר (ירושלים תפרח"י) כתבתי שאין ספק שגירסת הנוסחאות היא נכונה, והמחזיק מודה בשטר שכתבו, אלא שטוען שהוא אמנם נטל את המעות בעד השדה, אלא שמכר לו על תנאי שיחזיר לו את השדה כשיחזיר לו את המעות. והוא האמין לו,⁷ ומכיוון שהמוכר אוכל פירות, הרי אין באן חשש ריבית, ועכשיו הוא רוצה להחזיר לו את מעותיו ולהחזיק בשדהו. ולפי זה הבל הולך אחר חזקה, ואם עברו שלש שנים אחר זמן השטר נאמן המחזיק, ומה לי אם טוען קניתי ממך, מה לי אם טוען, מעולם לא מכרתי לך, והיה לו למערער למחות, ולפיכך נאמן המחזיק, ואין צורך לקיים את השטר, שהרי מודה שכתבו. אבל אם לא אכל שני חזקה אפשר שצריך לקיים את השטר, כדי שלא יהא מיגו לטוען. ועיין בבלי בתובות י"ט ב', והלוקח הרי בוודאי לא עבר על שום איסור. ולפי פירוש זה אין הסיפא עניין לברייתא של בר קפרא בבבלי ב"ב קנ"ד ב' הנ"ל, עיי"ש, והעירותי על כך בתס"ר (ירושלים תפרח"י, עמ' 136). ומצאתי שכבר העיר על כך ר"א גולאק בתרביץ ש"א ס"ג, עמ' 83, ועיי"ש הערה ו'.

footnotes: ⁷ כלומר, יש כאן מכירה על אמונתו, ὠνὴ ἔν πίστει.

8-10. **האוכל שדה שש שנים, ועירער עליו שלש שנים הראשונות, ובאחרונה אמ' לו אתה מכרתה לי, אתה נתתה לי במתנה, אם מחמת טענה הראשונה אינה חזקה, שכל טענה שמקצתה בטילה, כולה בטילה.**כ"ה (הראשונות) בד, בכי"ע, בראשונים ובירושלמי שנביא להלן. ובכי"ו בטעות: שלש שנים האחרונות, והיא ט"ס ברורה. ולפי פשוטה פירושה שהלוקח אינו משנה את טענתו וטען גם בראשונה לקחתי וכו', ואינה חזקה, מפני שהמחאה הראשונה ביטלה טענה זו של לקיחה, ועדיין המחאה במקומה עומדת. ומכיון שטענה זו בטלה כבר בשעת המחאה, היא בטלה כולה גם להבא. אבל בטענה אחרת, כגון שהלוקח טען שבתחילה ירד לאכילת פירות, ואכל ברשות, ואח"כ קנה מן הבעלים את השדה הרי זו חזקה. ובמרדכי פ"ג סוף סי' תקנ"ג: נשאלתי על גוי שהחזיק בקרקע של ישראל שלש שנים ונתגייר, ולאחר שנתגייר החזיק בקרקע בשופי שלש שנים, וטען לישראל מינך זבינתיה ושטר היה לי ואבד, מה דינו ? ואמרתי לפשוט מתוספתא דתניא התם האוכל שדה שש שנים וכו' (כלשון התוספתא כאן) שכל טענה שמקצתה בטלה כולה בטלה. ספר החכמה. ומן הלשון "בשופי" בשלש שנים האחרונות משמע שבראשונות מחה הישראל,⁸ ופושט המרדכי מן התוספתא הואיל והגוי בא בטענת השנים הראשונות, וטענה זו בטלה, ממילא אינה מועילה גם לאחרונות וחזקתו אינה חזקה, והיא חוזרת לישראל. ובחידושי אנשי שם תמה על המרדכי למה הביא את התוספתא, והלא היא גמרא מפורשת בב"ב ל"ט ב'. ועיין במצפה שמואל במקומו, ולא הבינותי את דברי שניהם, עיין להלן. והנה בבבלי ב"ב ל"ט ב' משמע ההפך מפסק המרדכי שאמרו שם שצריך לערער אחרי כל ג' שנים (כפירוש רוב המפרשים), וכאן הרי לא מיחה בשלש האחרונות,⁹ וצריך הגוי לזכות בשדה, שלא כפסק המרדכי. ברם בבבלי שם נחלקו המפרשים בטעם הדבר, למה צריך למחות כל ג' שנים. וברשב"ם במקומו מפרש שלפיכך צריך למחות כל שלש שנים, שלא יבוא אח"כ לטעון הואיל וראיתי ששתקת ולא מחית במשך שלש שנים לא נזהרתי בשטרי, ואבד ממני, ועדיין טענתי הראשונה במקומה עומדת, שלקחתיה ממך, ומשום כך צריך למחות בכל שלש ושלש שנים. ואח"כ מביא הרשב"ם טעם אחר, שלפיכך צריך למחות כן, משום שלא יטעון אח"כ לקחתי את השדה ממך אחר המחאה זו, וכן פירשו הר"ג ובעל המאור, והרשב"ם דחה טעם זה. והתוספתא מראה להפך מהכרעת הרשב"ם, שאם הוא טוען לא נזהרתי בשטרי משום שלא מחית, ועדיין אני עומד בטענתי הראשונה אין זו חזקה, ומשום חשש טענה זו אין צורך במחאה חדשה, שעדיין המחאה הראשונה במקומה עומדת, אבל החשש הוא שמא לא יבוא מחמת טענה הראשונה ויטען לקחתיה אח"כ, ותהיה לו חזקה, כמפורש בתוספתא כאן. וכן מביא הרמב"ן בחידושיו ל"ט א' בשם "אחרים אמרו" שעיקר הטעם הוא הטעם שדחה הרשב"ם, והחשש הוא רק שמא יאמר לקחתיה אח"כ, "ונתלו במה שמצאו בתוספתא היה אוכל שדה שש שנים" וכו',¹⁰ ועכשיו מובן למה הביא המרדכי את התוספתא שמתוכה מוכח הפירוש בבבלי שם, אבל אם הטעם הוא שיטען שלא נזהר בשטרו משום שלא מחה, הרי היה הגוי זוכה בדין. ועיין שו"ע חו"מ סי' קמ"ט סי"ז, ולעיל שם סט"ו בסוף הגהת הרמ"א ובמרדכי פ"ג סי' תקנ"ה, ולפנינו, כנראה, שני מקורות. עכשיו מתעוררת שאלה אחרת. מן התוספתא ברור שאם הבעלים לא מיחו בשלש שנים האחרונות, עדיין יש חשש שהמחזיק יטען שקנה את השדה אח"כ, ולפי זה, ליתר בטחון, על הבעלים לעורר בכל שלש שנים. והנה בבבלי ל"ט ב' מסופר שגידל בר מניומי מיחה בפני רב הונא, ר' חייא בר רב ורב חלקיה בר טוביא, ולשנה הבאה רצה למחות שוב, ואמרו לו: לא צריכת, כיון שמיחה שנה ראשונה שוב אין צריך למחות. ופירשו המפרשים שהכוונה שאינו צריך למחות בכל שנה של שלש השנים, אבל צריך למחות פעם אחת בכל שלש ושלש שנים, כמו אמר ר"ל בשם בר קפרא להלן בסמוך שם, ואין שום מחלוקת בין החכמים הנ"ל ובין ר"ל משם בר קפרא. ברם בירושלמי פ"ג ה"ג, י"ד ע"א, שאלו אם צריך לעורר בכל שלש ושלש שנים, והביא את אותו המעשה שבבבלי הנ"ל, והחכמים הללו אמרו לו: מכיון שערר עמו שלש שנים הראשונות עוד אין צריך לעורר עליו. ועיין בתוספות ל"ט ב', ד"ה כיון, ולהלן שם, סד"ה וצריך, ומשמע מן הבבלי ל"א א' שאם ערר עמו פעם אחת שוב אינו צריך למחות, כשיטת הירושלמי, עיין בתוספות, סד"ה וצריך הנ"ל. ועיין בחידושי הרשב"א ל"ט ב', סד"ה תנינא, שהעיר מן הברייתא שבירושלמי שמפורש בה שאין צורך למחות בכל ג' וג', והסיק: ואפילו הכי לא שבקינן מאי דאתמר בגמרא ותפסי' מאי דאתמר בגמרא דבני מערבא. ואשר לבבלי ל"א א', עיין בעליות דרבינו יונה ל"ט ב', עמ' קפ"ב, וברא"ש פ"ג סי' ח'. אבל בחי' הרמב"ן ל"ט ב' ובמלחמות בסוגיין הסיק שהתוספתא שלנו משובשת, שהרי בירושלמי הנ"ל אחרי שאמרו שאם מיחה פעם אחת שוב אין צורך במחאה שנייה לעולם, הסיקו: ותני כן היה אוכל שדה (וכ"ה גם בכיר"ז. ולפנינו בטעות: שלו) שש שנים, ערר שלש שנים הראשונות אמר לו אתה מכרתה לי, אתה נתת לי מתנה, אינה חזקה וכו' שמע שמואל¹¹ וכו', ולא נזכר שם כלל ההבדל בין טענה ראשונה לטענה אחרת, ומכאן שהברייתא בתוספתא משובשת. ובחידושיו נתן שני תירוצים דחוקים מאד, ליישב את הגירסא בתוספתא שלנו, עיי"ש ועיין בבבלי ל"ט סע"ב, וקשה מאד להכניס את עניין הבבלי לתוספתא כאן. אבל בנוסחאות הירושלמי שבידינו, וכ"ה גם בירושלמי כיר"ז (בשינויים קטנים), מסיים בברייתא שלנו: מחמת טענה הראשונה הרי זו חזקה, שכל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה. ושמא צ"ל שם: [שלא] מחמת טענה הראשונה הרי זו חזקה, שכל חזקה שאין עמה טענה וכו'. והסיפא הוא פירוש לרישא למה אין כאן חזקה אם בא מחמת טענה הראשונה, משום שבחזקה הראשונה אין עמה טענה שכבר בטלה,¹² והוא כבתוספתא כאן. ובמעשה דגידול בר מניומי טען המחזיק מתחילה שקנה את השדה, ולא חששו שמא אח"כ יכחיש את עצמו ויאמר שקנה אח"כ. סוף דבר נוסח התוספתא שבידינו מקויים, ע"י הדפוסים, כי"ע, הראשונים שהביא הרמב"ן בשם "אחרים שנתלו במה שמצאו בתוספתא", ע"י ספר החכמה שהביא במרדכי הנ"ל וע"י הרמב"ן עצמו, ואין להגיה בה.

footnotes: ⁸ ואפילו אם לא מחה מחמת אימה, דינו כאילו מחה. ⁹ והגר הוא עכשיו יהודי, ואין כאן אימה. ¹⁰ כלשון שלפנינו בתוספתא, כל הברייתא. ¹¹ עיין מ"ש ר"א גולאק על דברי שמואל בספרו לחקר תולדות המשפט העברי, דיני קרקעות, עמ' 102, הערה 2. ¹² ויש כאן מליצה ע"פ משנתנו פ"ג מ"ג, והיא היא.

11. **אימתי אמרו עריס נשבע שלא בטענה, כל זמן שעריס וכו'.**לעיל כתובות פ"ט ה"ג, עמ' 88: עריס, כל זמן שהוא עריס, יצאו מעריסותו הרי הוא כאחד מכל אדם¹³ וכו'. וברייתות אילו מפרשות את משנת שבועות פ"ז מ"ח: ואלו נשבעין שלא בטענה (כלומר, שלא בטענת ברי), השותפין והאריסין והאפוטרופין והאשה הנושאת והנותנת בתוך הבית ובן הבית וכו', חלקו השותפין והאריסין אין יכול להשביען וכו'. ובשני המקומות הובאו הברייתות דרך אגב, ולפנינו כאן הובאו ברייתות אילו משום שדינן שוה לשבועה ולחזקה, כבבלי כאן מ"ז א', עיי"ש נ"ב א'. ובמשנתנו כאן פ"ג מ"ג: האומנין והשותפין והאריסין והאפוטרופין אין להם חזקה וכו'. ומשום כך אמרו כאן מתי פטורין מן השבועה, והוא הדין שיש להם חזקה. ובירושלמי פ"ג ה"ה, י"ד ע"א, ובבבלי מ"ו ב' נחלקו באיזה אריס עסיקינן. ועיין מ"ש לעיל ח"ו, כתובות, עמ' 336.

footnotes: ¹³ כל הברייתות כאן עד: הבן שחלק וכו'.

12. **שותף, כל זמן ששותף וכו'.**וכ"ה בד ולעיל כתובות הנ"ל. וכן בשלטי הגבורים מסביב למרדכי כתובות פי"א ריש סי' רנ"ו (בשם צפנת פענח): ותני' בתוספתא ב"ב¹⁴ [אימתי] אמרו נשבע שלא בטענה, כל זמן שהוא שותף, יצא משותפות הרי הוא ככל אדם וכו'.¹⁵ אבל בכי"ע חסרה כל בבא זו, וקרוב לוודאי שנשמטה ע"י הדומות. ואעפ"י שביחס למשנת ב"ב כאן נחלקו האמוראים בדין שותף,¹⁶ הרי הברייתא שלנו נשנית בעיקרה לעניין שבועה, ובמשנת שבועות הנ"ל אין מחלוקת בעניין שותפין.

footnotes: ¹⁴ כלומר, בבא בתרא. בד"ח תיקנו: במה. ¹⁵ לא מצאתי תשובה זו בראב"ן, ועיי"ש סי' צ"ט, ל"ג ע"א. ¹⁶ עיין ירושלמי פ"ג רה"ה, י"ד ע"א, בבלי מ"ב ב', ומ"ש באריכות מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 217–220.

13. **איפטרופוס, כל זמן שאפטרופוס וכו'.**לעיל כתובות הנ"ל. ועיין מ"ש לעיל כתובות שם, עמ' 336. וכנראה שבבא זו נשמטה בספרו של הרב המגיד, עיי"ש בפי"ג מה' טוען ונטען סה"ז. ועיין תומים סי' קמ"ט סעיף ל'.

14. **הבן שחלק, והאשה שנתגרשה, הרי הן כאחד מכל האדם.**ברייתא זו בוודאי לא נשנתה לעניין שבועה, שהרי במשנת שבועות לא נזכרה שבועה כלל אצל הבן, ואשר לאשה שנתגרשה, עיין מ"ש לעיל כתובות, עמ' 337, ובבא זו לא נזכרה לעיל כתובות פ"ט, משום שאינה עניין לשבועה. ובמשנתנו כאן פ"ג מ"ג: אין לאיש חזקה בנכסי אשתו, ולא לאשה בנכסי בעלה וכו', ולא לבן בנכסי האב וכו'. ובירושלמי כאן פ"ג ה"ה, י"ד ע"א: ולא לאשה בניכסי בעלה, בחייו, אבל לאחר מותו יש לה חזקה, ולא לבן בניכסי האב, בחייו, אבל לאחר מיתת האב יש לו חזקה. וגם בבבלי מ"ז א', נ"ב א' הביאו ברייתא זו לעניין חזקה. ופירשו הראשונים הבן שחלק, כלומר, שהפליג, או פירש, משולחן אביו, והיינו אפילו בחיי האב, ופירוש זה מוכרח מתוך סוגיית הבבלי שאמרו שם: בשלמא בן שחלק איצטריך, סלקא דעתך אמינא אחולי אחיל גביה, ובהכרח שמדברים בבן שחלק בחיי אביו.¹⁷ וכן בירושלמי פ"ט ה"ד, י"ז ע"א: א"ר אימי בן שנראה חלוק בחיי אביו, מה שסיגל סיגל לעצמו. אבל בברייתא עצמה אין הכרח לפרש כן. וברשב"ם נ"ב ב' הביא את הירושלמי הנ"ל והוסיף: ואיכא לדמויי להך דתניא לעיל (נ"ב א') בן שחלק ואשה שנתגרשה וכו'. וגם בעיטור אות מ', מודעא, הוצ' רמא"י מ"ט ע"א, הביא את הירושלמי הנ"ל והסמיכו לברייתא שלנו. ובבבלי הנ"ל נדחקו לפרש כן, מפני הקושיא פשיטא, ושמא היתה להם הגירסא במפורש כגירסת כ"י אוקספורד הנ"ל.

footnotes: ¹⁷ ובכ"י אוקספורד גרס שם בברייתא במפורש: בן שחלק מאביו.

14-15. **מקבלין פקדונות, והרועים, והשכיר אין להם חזקה.**וכ"ה ("מקבלין") גם בד. וצ"ל: מקבלי, כמו שהוא בכי"ע. ונראה שהמדובר כאן הוא באנשים שאומנותן בכך, ומקבלי פקדונות היו בעלי מקומות בטחון שהיו מקבלים שכר בעד שמירת הפקדון, דומיא דרועים שנשנו יחד אתם. והשכירים היו מקבלים שכר בעד ימי העבודה, ולפעמים היו לוקחים את המטלטלים לביתם. ואשר לרועים, אעפ"י שאמרו (ל"ו א' ומקבילות) אין לגודרות חזקה, הני מילי בשטען התובע שהן גזולות, ושבאו בעצמן לבית המחזיק, אבל במודה שמסר למחזיק, וטוען שלא מסרן אלא לרעייה, אין הבדל בין גודרות לשאר מטלטלין, או שמדברים כאן בשהיו בידי הרועה ג' שנים, וכבבלי כאן ל"ו א' (ח"ד). ועיין ש"ך חו"מ סי' קל"ה ס"ק ג'. ועיין ביד רמה שם סי' ע"ה שחולק וסובר שבגודרות אין חזקה אפילו בשלש שנים, ועיין בבאור הגר"א סי' קל"ה ס"ק ה'. וצריך לפרש שהיו עדים שמסרו להם את הדבר, אלא שלא ידעו אם בתורת מקח, או בתורת פקדון, או שכירות, אינם נאמנים לומר לקחנו, ועיין מ"ש להלן בסמוך.

15. **האומנין אין להם חזקה.**אם התוספתא גרסה "האומנין" במשנתנו¹⁸ הרי יש לפנינו פיסקא ממשנתנו, ועיין במלא"ש למשנתנו, ד"ה והשותפין. ואם לא גרסה "האומנין" במשנתנו, הרי לפנינו ברייתא בלתי תלויה בדין משנתנו, ומדברים כאן במטלטלין, כפי שמוכח מן ההמשך "כיצד". ולפירוש הרמב"ם פי"ג מה' טוען ונטען ה"א וה"ד, הרי אי אפשר לומר שיש כאן פיסקא ממשנתנו, שהרי התוספתא מפרשת: כיצד, וכו', ובמטלטלין עסיקינן. ולפירוש הר"מ בפיה"מ כאן שהדין הוא בין בחזקת קרקעות בין בחזקת מטלטלין, מפרש כאן עבדים ומטלטלין. ובס' הנר לר"ז אגמאתי 206 ע"ב: רב"ס ז"ל תניא בתוספתא האומנין אין להם חזקה, כיצד ראה כליו אצל האומן אמ' לו וכו', וקיצר. ונחלקו הראשונים בפירוש "האומנין אין להם חזקה", עיין סיכום דבריהם במאירי, עמ' 256 ואילך. וכבר תפסנו לעיל את הפירוש שעדים ראו שבאו לידם, אבל אינם יודעים אם בתורת מקח, או בתורת עבודת האומנות. ולכאורה קשה הרי כבר שנינו לעיל ברישא: מקבלי פקדונות והרועים והשכיר וכו', ומה באה התוספתא כאן להוסיף. ולפי הפירוש הנ"ל נראה שהעיקר הוא משום הסיפא, עיין מ"ש להלן בסמוך. ופשיטא שלשיטת הרי"ף (עיין להלן) הרי יש לאומנין דינים מיוחדים.

footnotes: ¹⁸ עיין מ"ש לעיל הערה 16, בשם מהרי"ן אפשטין.

15-17. **כיצד, רואה כליו אצל כובס, ועבדו אצל אומן, אמ' לו תן לי את שלי, אמ' לו אתה מכרתם לי, ואתה נתתם לי במתנה, אינה חזקה.**וכן בירושלמי פ"ג ה"ה, י"ד ע"א (בלי כיצד): ראה עבדו אל האומן, וכליו אל הכובס אמר לו תן לי עבדי וכו'. וכן בבבלי מ"ה ב': ראה עבדו ביד אומן, וטליתו ביד כובס, אומר לו מה טיבו אצלך וכו'. ואף כאן הרי יש עדים שהכלים אצלו, אבל אין יודעים איך באו אליו, כלעיל. ועיין מ"ש לעיל בסמוך בשם ס' הנר, ואף הוא גרס "כיצד", אלא שקיצר את לשון התוספתא ולא הביא כלל את הסיפא. ונראה שדברו כאן בהווה, ודרכם היה לתת תכופות לאומן כלים כדי לתקנן ולשפרן כשרצו למכור אותם, וכן בגדים¹⁹ לכובס לכבסן, וכן עבד ללמדו אומנות, כדי שיוכל למכור אותו ביוקר. והיו נותנין רשות לאומן למכור אותם בשבילו, וכן כשרצה ליתנם במתנה (והנותן בעין יפה, נותן) לפלוני, כמפורש בירושלמי ב"ק פ"י ה"א, ז' ע"ב, בבלי כאן מ"ו א'. ואינו נאמן לומר שלקחם לעצמו, ושילם מחירם, ועיין להלן.

footnotes: ¹⁹ כלים, כמשמעותן במקרא ובלשון חכמים, ובארמית מנין, בגדים.

17-18. **אתה אמרת למוכרם, אתה אמרת ליתנם במתנה, הרי זו חזקה.**וכן בכי"ע: אתה אמרת לי למוכרם, אמרת לי ליתנם במתנה וכו'. ובירושלמי כאן הנ"ל (בכיר"ז): אתה אמרת לי למכרם, אתה אמרת ליתנם לי מתנה וכו'. וצ"ל בירושלמי: אתה אמרת ליתנם לו מתנה וכו'. וכן, כנראה, גרס בפ"מ, והאומן נאמן, משום שכן היה רגיל אצלם שבעה"ב עושה כן, כמפורש לעיל בסמוך (סד"ה ונראה). וכשראה את כליו אצל אחר, והאומן טוען שמכרן, או נתנן ע"פ פקודתו, שנתנן לו מתחילה על מנת כן, נאמן. ובבבלי מ"ה ב' הנ"ל: בפני אמרת לו למוכרו, וליתנו לו במתנה, דבריו קיימין וכו', ביוצא מידי אחר, וקאמר ליה אחר בפני אמרת לו למוכרו וכו', מיגו דאי בעי אמר לו מינך זבנתיה וכו'. וכן הגיהו המפרשים (חוץ מפ"מ) בירושלמי הנ"ל (בדפוסים): אתה אמרת לו למוכרו לי, אתה אמרת ליתנה לי מתנה וכו'. ומסתבר יותר שיש כאן תיקון ע"פ הבבלי, ובירושלמי בדרך כלל גירסת הברייתות, היא כמו בתוספתא. ולשיטת הרי"ף פ"ג סי' תשכ"ד²⁰ יש לאומנין דין מיוחד, ואינו נאמן בשום מיגו, ואפילו אין עדים כלל שמסרו לו, אינו נאמן לומר לקחתי, משום תקנת האומנין עצמם, ואפשר לומר שהוא דווקא כשהכלי תחת ידו, אבל כשיצא מידו הרי הוא ככל אדם, ונאמן לומר אמרת לי למוכרו וכו'. וכבר אמרנו לעיל שלשיטה זו אין לערב הלכה זו עם ההלכה שלפניה.

footnotes: ²⁰ כפי שהבין אותה הרמב"ן במלחמות שם ובחידושיו מ"ז א'.

18-19. **החזיק האב שנה אחת, והבן שתי שנים וכו'.**בבלי מ"ב א'.

19. **והבן שנה אחת.**בד ובכי"ע מוסיף: הרי זו חזקה. האב שנה והבן שנה. ובכי"ו מקוצר.

**והלוקח שנה, הרי זו חזקה.**כלומר, אם האב אכל שנה ומת, ואח"כ אכל הבן שנה, ומכרה, ואכל הלוקח שנה, הרי זו חזקה. ומדייק מכאן הבבלי הנ"ל שלוקח אית ליה קלא, וידעו הבעלים הראשונים שהבן מכר את השדה ומכוחו הוא אוכל, ולא מיחה, ולפיכך יש כאן חזקה.

21-22. **בפני האב שנה, ובפני הבן שנה, ובפני הלוקח שנה, הרי זו חזקה.**כלומר שאכל שנה בפני הבעלים הראשונים, ומתו, ואח"כ אכל שנה בפני בנו, ומכר הבן ואכל שנה בפני הלוקח, הרי זו חזקה. ואמרו בבבלי הנ"ל: ורמינהי אכלה בפני האב שנה וכו', כלומר הרי אמרנו ברישא שלוקח אית ליה קלא וידע הלוקח האחרון שבנו של הבעלים הראשונים מכר את השדה, ואין לך מחאה גדולה מזו והיה צריך להזהר בשטרו. ותירצו כשמכר את כל שדותיו סתם, וסבורים היו הבעלים הראשונים שלא מכר שדה זו. והוכיח בחי' הרשב"א מ"ב א', ד"ה הא דאקשי', שהשאלה בבבלי הנ"ל היא על הסתירה מן הרישא על הסיפא, שהרי מן התוספתא כאן אנו רואים שהכל ברייתא אחת היא, ודייק גם מן הלשון "ורמינהי" שאין כאן קושיא על רב גרידא, אלא שהבבלי רצה ליישב את הברייתא עצמה, שלא תאמר משבשתא היא. ובתוספות שם, ד"ה ואי, שאלו למה לא תירץ רב פפא שהברייתא הראשונה מדברת במכר בשטר, והשנייה בשמכר בפני עדים, עיי"ש שנדחקו. אבל בריטב"א מ"ב א' תירץ קושיא זו: י"ל דהא אשכחן בתוס' דקתני להני וכחדא, וכיון דכן כולה חדא גוונא היא, ואע"ג דאיכא תנא דפלגינהו, כדמשמע מלישנא דהכא, מ"מ כהדדי נינהו וכו', ותרוייהו איתנו סתמא. וכן בחי' הר"ן שם, עמ' 165: דהני תרתי מתניאתא לא תרתי בריתות נינהו, אלא רישא וסיפא הן, וכך שנויה בתוספת' וכו', כלומר שתיהן בחדא גוונא מדברות.

22. **החזיק האב בפני שנים, שנה הראשונה, בפני שנים וכו'.**בד: החזיק האד²¹ וכו', ובכי"ע לנכון: החזיקה בפני שנים וכו', וכן מעתיק בחי' הרמב"ן נ"ו א', ד"ה מתני'. ועיין במשנתנו פ"ג מ"ד.

footnotes: ²¹ האדם, והוא "תיקון" משובש, וצ"ל: האב, כבכי"ו, ויש כאן אשגרה מוטעית מלעיל, והנכון הוא בכי"ע ובהי' הרמב"ן.

23. **הרי אילו שלש עדיות.**וכ"ה במשנתנו הנ"ל. ופירושו שהן שלש עדיות שלמות (ואין כאן חצי דבר), שהרי כל אחת מועילה לעניין תשלומי פירות של המחזיק, אם לא ימצא עדות על השנה השלישית (כפירוש הרי"ף כאן פ"ג סי' תשמ"ז), או שכל אחת רואה מה שיכולה לראות בזמן אחד (כפירוש בעל המאור שם), או שכל אחת מעידה על דבר שלם, והיינו שראו את המחזיק אוכל את השדה בחזקת שהוא שלו, אלא שאנו זקוקים לעוד עדויות, כדי להוכיח שלא יצאת מרשותו אחרי השנה, ונמצאת עדות הראשונה כהתחלת עדות שניה, והן כולן מעידות על דבר אחד שהשדה היתה ברשותו כל הזמן ולא יצאת מרשותו ובדבר אחד מעידות (כפירוש הרמב"ן במלחמות ב"ק פ"ז סי' קל"ב), והוא שלא כר"ע שסובר שגם כאן הוא חצי דבר, עיין להלן. ואמרו במשנתנו שאם הוזמו משלשין ביניהן. ושאלו הראשונים, למה משלמות שתי הכתות הראשונות, הרי יכולות לטעון שלא באנו להוציא את הקרקע מידי הבעלים, אלא לחייב את המחזיק לשלם את הפירות, ותירץ הר"י מיגש "דקמרמזי רמוזי" (כבבלי ב"ק כ"ד ב'), שהן רומזות אחת לשנייה, ומראות שיש כאן עוד כתות. אבל בחי' הרמב"ן נ"ו א' הנ"ל פירש שאין צורך בכך, שהרי כאן המחזיק שאוכל פירות הביאן, ואין אדם מביא עדיות לחייב את עצמו²² והם יודעים שיש בידו עוד עדיות להעמיד את השדה בידו.

footnotes: ²² עיין בבלי ב"מ כ"ח ב'. ולפיכך אין לו צורך בעדיות.

**והן עדות אחת.**וכ"ה במשנתנו הנ"ל, אלא שבנוסחאות שלנו הוסיפו: להזמה, ומלה זו איננה ברוב רובן של הנוסחאות, ואף ר' יהוסף אשכנזי מחקה (עיין במלא"ש). ופירשו רוב המפרשים שהן עדות אחת להזמה, שאין משלמין עד שיזומו כולן. אבל הר"י מיגש צירף בבא זו לבבא שלפניה במשנתנו: שלשה אחים ואחד מצטרף עמהם, ועליה אמרו שהן עדות אחת להזמה, שאם הוזמו אין משלמים כלום, מפני האחים, שנמצאים גורמים שאחיהם ישלמו על ידיהם. וכבר סתרו הראשונים את דבריו²³ ע"פ סנהדרין כ"ח א': הזמה מעלמא קאתי, עיי"ש. והרמב"ן נ"ו א' הוסיף לסתור פירוש זה מן התוספתא כאן: ובתוספת' תני נמי הכי בלא אחי וכו', כלומר, הרי כאן לא נזכרו אחים כלל, ובהכרח שעדות אחת להזמה פירושה כפירוש רוב המפרשים, ואינה שייכת לאחים כלל.

footnotes: ²³ יד רמה למשנתנו נ"ו ב' סי' ח' ועוד.

25-26. **היו הן הראשונים והן האחרונים ונמצאו זוממין, בראשונה, אין בידו כלום, שנייה, הרי בידו שנה אחת וכו'.**ירושלמי ב"ק פ"ז ה"ד, ה' ע"ד, מכות פ"א ה"ח, ל"א ע"א. ופירשו בירושלמי שם שלא העידו בכרך אחד אלא בכמה עדיות, והיינו שחקרו אותם מה ראו בשנה ראשונה,²⁴ ואחר כדי דבור העידו כן על שנה שנייה, וכן בשלישית. וממילא אם הוזמו על הראשונה כבר נפסלו, וכל העדיות שלהם אח"כ הן בטלות, ואין בידו כלום, אבל אם הוזמו בתחילה על השנייה הרי כשהעידו על הראשונה עדיין כשרים היו, ויש בידו שנה אחת, וכשיבואו אחרים ויעידו על עוד שתי שנים, חזקתו קיימת. וכן הדין אם הוזמו על השלישית, הרי שתי העדיות הראשונות קיימות. אבל אם העידו על השלש שנים בבת אחת, עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ועיין לעיל ב"ק פ"ז הכ"ג.

footnotes: ²⁴ עבודה, הכנסת פירות וכו'.

27. **אמ' ר' יוסי בא ר' יוחנן בן נורי אצל ר' חלפתה, אמ' לו וכו'.**בבבלי נ"ו ב' (ב"ק ע' סע"א): דתניא א"ר יוסי כשהלך אבא חלפתא אצל ר' יוחנן בן נורי ללמוד תורה, ואמרי לה ר' יוחנן בן נורי אצל אבא חלפתא ללמוד תורה, אמר לו וכו'. והנכון כבתוספתא כאן, וכן הסיגנון גם לעיל מע"ש פ"א הי"ג, עמ' 246: אמר ר' יוסה בא ר' יוחנן בן נורי אצל ר' חלפתא אמ' לו וכו', אמ' לו אף אני אומר כן אלא שעקיבה אמ' וכו'. וכ"ה להלן כלים ב"מ פ"א ה"ה, אהלות פ"ה ה"ח, ובכולם: אצל ר' חלפתא (ולא: אצל אבא חלפתא), עיין מ"ש לעיל ח"ב (מעשרות), עמ' 681. ובס' יחוסי תנאים ואמוראים ערך חלפתא, עמ' ש"ח: דגרס' בפ' מרובה ובחזקת הבתים א"ר יוסי כשהלך אבא חלפתא אצל ר' יוחנן ללמוד תורה, ואמרי לה כשהלך ר' יוחנן בן נורי אצל אבא חלפתא ללמוד תורה, אבל בתוספתא דבבא בתרא פ' כל שאינו עושה פירות תדיר גרסינן לה הכי, א"ר יוסי פעם אחת²⁵ בא ר' יוחנן בן נורי אצל אבא²⁶ ר' חלפתא אמר לו וכו' (כלשון התוספתא). ובס' הנר לר"ז אגמאתי 223 ע"ב: דתניא בתוספתא אמ' ר' יוסי כשהלך וכו', והעתיק את הלשון שבבבלי וציין למקור הברייתא, כרגיל אצלו.

footnotes: ²⁵ לא נמצא בשום מקום בתוספתות, שצוינו בפנים לעיל בסמוך. ²⁶ עיין מ"ש לעיל בסמוך (בפנים) , סד"ה אמ' ר' יוסי.

29. **אני או' כן, אלא שעקיבא אומ' אינה חזקה.**וכן בס' יחוסי תו"א הנ"ל: אלא שעקיבא אומר אין זו חזקה. ובתוספתא אין יותר, ומה שבגמרא דידן מסיק שהיה ר' עקיבא אומר דבר ולא חצי דבר, ותלמוד שלנו שמפרש טעמו של ר' עקיבא, דאי סיום דברי ר' יוחנן בן נורי היה מסיק שהיה עקיבא (כלומר, בלי תואר רבי) אומר דבר, ולא חצי דבר.

30. **ר' יהודה או' הרי הוא אומ' ולשלמה שנים עשר נצבים וכו'.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע: ר' יהודה או' הרי הוא חְזַקַה. ולשלמה שנים וכו', ומכאן ואילך הוא עניין אחר. ונראה שר' יהודה חולק על ר' עקיבא מטעם אחר, והוא שר' יהודה לשיטתו לעיל²⁷ שאם היה עמו במדינה כיון שאכלה שנה אחת הרי זו חזקה, ולא אמרו שלש שנים אלא דווקא אם היה במקום רחוק. וסברת ר' יהודה היא שאין אדם שותק ומוותר על פירות של שנה שלמה,²⁸ ולפיכך אם היה עמו במדינה שנה אחת הרי זו חזקה. ולפי שיטה זו עדות על שנה אחת של חזקה היא עדות שלמה בלי שום הסברות, שהרי אם ימצא שהבעלים היו בשנה זו במדינה, יש כאן חזקה שלמה. וכן בעדות של השנה השנייה אם ימצא שבשנה זו היו במדינה אין צורך לא בעדות ראשונה ולא בעדות שלישית וכו'. אלא שר' יהודה סובר שאינה חזקה אלא אם הבעלים שתקו ולא מיחו כשהמחזיק אכל שנה שלמה מיום ליום, ואם היתה שנה מעוברת אף חודש העיבור בכלל. ואח"כ מצאתי שכע"ז פירש במנחת יצחק.

footnotes: ²⁷ לעיל סה"א, עיין מש"ש. ²⁸ שיטת הבבלי ב"ב מ"א א' שלר' יהודה אם החזיק בפניו, לאלתר הוי חזקה לא נזכרה במקורות א"י, עיין מ"ש לעיל שורה 2–3 ד"ה ועיין בירושלמי כאן.

31-32. **הוי או' זה חודש העיבור.**ר' יהודה מביא ראייה מן הפסוק (מ"א ד', ז') ששנת פרנסה כוללת גם את חודש העיבור. וכן בספרי דברים פי' ג', הוצ' רא"א פינקלשטין, עמ' 9: מלמד שהשנה שנים עשר חדש וכו', וכן הוא אומר ולשלמה שנים עשר נציבים על כל ישראל, ואומר ונציב אחד אשר בארץ, איזהו אחד, זה חדש העיבור. ובבבלי סנהדרין י"ב א': ונציב אחד אשר בארץ. ר' יהודה ור' נחמיה,²⁹ חד אמר אחד ממונה על כולם, וחד אמר כנגד חדש העיבור. ומכאן אנו יודעים שר' יהודה הוא שאמר: כנגד חדש העיבור.

footnotes: ²⁹ כ"ה בכי"י, עיין דק"ס שם, עמ' 21, הערה ת'. ולפנינו בטעות: רב יהודה ורב נחמן.

32. **ר' נחמיה או' וכו'.**ובבבלי הנ"ל דברים מקוצרים, כמו שהעתקנו לעיל.

34. **המחזיק בנכסי הגר, נעל וכו'.**פיסקא ממשנתנו פ"ג מ"ג. ובשם התוספתא בחידושי הרמב"ן נ"ג א' ובפיסקי הרא"ש פ"ג סי' ע'. ועיין לעיל קידושין פ"א ה"ה, עמ' 277, ומש"ש בתוכ"פ, עמ' 917.

35-36. **נעל אחד וגדר אחד אינה חזקה, נעלו שנים, וגדרו שנים, הרי זו חזקה.**ובחי' הרמב"ן הנ"ל:³⁰ אינה חזקה. נעלו שניהם וגדרו שניהם³¹ וכו'. אבל בד ובכי"ע: וגדר אחד הרי זו חזקה וכו' הרי זו חזקה. ופירש הרמב"ן³² בשם "יש אומרים" שאם שנים עשו שני קניינים שונים בבת אחת בנכסי הגר בטל אחד את השני, ולא עשו כלום, אבל אם שניהם עשו אותו קניין, כלומר, שניהם נעלו, או שניהם גדרו, אין מין מבטל את מינו, וקנו שניהם חצי קרקע. והרמב"ן דחה פירוש זה מתוך הגמרא בב"מ³³ שאם אחד רוכב ואחד מנהיג שניהם זכו מן ההפקר, אעפ"י שיש שם קניינים שונים. והרמב"ן מסיק שאם הפירוש כדברי היש אומרים הרי התוספתא משבשתא היא, והוא מציע להפוך את הגירסא שברישא אם שניהם עשו מעשה אחד המועיל הרי זו חזקה (כמו באחד רוכב ואחד מנהיג) ואין הבדל אם אחד נעל ואחד גדר, אבל אם שניהם עשו מעשה אחד, וכל אחד עשה חצי מעשה, ונמצא שלא הועיל מעשה אחד בלי מעשה חברו לא קנו, ואינה חזקה. ובשיטה לא נודע למי (בשטמ"ק שם) קיים את הגירסא שלפנינו, ודחה את קושיית הרמב"ן מב"מ, שהרי שם העמידו את הרוכב במנהיג ברגליו, וקניין אחד הוא, אבל באחד גדר ואחד נעל שני קניינים הם, ואין כאן חזקה. ולעצם הגירסא שלפנינו הרי וודאי הוא שהיא נכונה, והיא מתקיימת ע"י הרמב"ן, ע"י ה"יש אומרים" שמביא הרמב"ן וע"י השיטה לא נודע למי. וציין לכל הראשונים הנ"ל בח"ד במקומו. ולגירסת הדפוסים וכי"ע הסיגנון מגומגם, וקשה למה לא כלל את הסיפא בתוך הרישא, והרי בשניהם יש כאן חזקה.

footnotes: ³⁰ הרא"ש קיצר כאן, ודלג על כמה הלכות. ³¹ וכן מעתיק בשיטה לא נודע למי, עיין בשטמ"ק במקומו. ³² לפי הגירסא שלו, שהיא גירסת כי"ו שלנו. ³³ ח' ב'. ועיין במשנתנו שם רפ"א וברש"י שם ב' א', ד"ה היו שנים.

36. **היו לו עשר שדות, כיון שהחזיק באחת, החזיק בכולן.**מתוך העניין לעיל (וכן מן הסיפא להלן) ברור שמדברים בנכסי הגר. ובירושלמי קידושין פ"א ה"ה, ס' ע"ד: ר' יסא בשם ר' יוחנן היו לו שתי שדות, אחת ביהודה ואחת בגליל, החזיק בזו שביהודה לזכות בזו שבגליל, או בזו שבגליל לזכות בזו שביהודה, קנה (וכ"ה לעיל שם ה"ג, נ"ט סע"ד). ובניכסי הגר לא קנה, אפילו מיצר בנתיים. וכן בבבלי כאן נ"ג סע"א: ואמר רב אסי א"ר יוחנן שתי שדות ומצר אחד ביניהן החזיק באחת מהן לקנותה קנאה, לקנות אותה ואת חברתה, אותה קנה, חברתה לא קנה וכו'. ועיין בשיטת רב חסדא בירושלמי קידושין שם, ומ"ש לעיל ח"א (פיאה), עמ' 150 ואילך. והנה מתוך הירושלמי עצמו שלעיל מוכח בפירוש שיש הבדל בין מקח לנכסי הגר, ובמקח קנה את כולן, כדברי שמואל בבבלי כאן ס"ז א' (ומקבילות), שאפילו הן בעשר מדינות קנה את כולן וכו', דסדנא דארעא חד הוא. וכבר בארו הראשונים את ההבדל בין מכר לבין זכייה בנכסי הגר, עיין בחי' הרמב"ן נ"ג א'. ורבינו הביא שם את הירושלמי הנ"ל ואת התוספתא כאן ופירש שכל עשר השדות היו סמוכות אחת לשנייה בלי שום הפסק. ועיין ר"מ פ"א מה' זכייה ומתנה ה"ג.

36-37. **עשרה עבדים, אע"פ שהחזיק באחד, לא החזיק בכולן.**רמב"ן הנ"ל. והוא פשוט, שהרי אפילו אם עבדים כקרקעות הרי יש הפסק ביניהן, וגם אינו שייך לומר בהם סדנא דארעא חד הוא, ואפילו במקח וממכר לא קנה. ופירש בח"ד שמדברים בעבדים קטנים, שהרי הגדולים קונים את עצמן לפני שהוא מחזיק בהם, והוא כאבא שאול בבבלי קידושין כ"ג א'. ובבבלי גיטין ל"ט א' פסק ריב"ל הלכה כמותו. וכ"ה בירושלמי שם פ"ד ה"ד, מ"ה ע"ד. ועיין במס' גרים פ"ג ה"ז, הוצ' היגר, עמ' ע"ד, וצ"ל שם: ואם היו פיקחין וכו', והמלה "עבדים" היא באשגרה מלעיל.

37. **כלים ועבדים, זכה בכלים וכו'.**בבלי ב"ק י"ב א'.

38. **בעבדים, לא זכה בכלים.**בבלי הנ"ל. ואמרו שם: והתניא החזיק בעבדים קנה מטלטלין וכו', דכ"ע עבדים כמקרקעי דמי, והדתניא קנה שפיר, והדתניא לא קנה, בעינן קרקע דומיא דערים מצורות ביהודה, דלא ניידי. ועיין ירושלמי קידושין פ"א ה"ג, נ"ט סע"ד. ומשמע משם שמדברים גם במקח וממכר, אבל לפנינו הרי ברור שמדברים בזכייה מנכסי הגר שמת ואין לו יורשין.

38-39. **כלים וקרקעות, זכה בכלים, לא זכה בקרקעות, בקרקעות, לא זכה בכלים.**כלומר, אין קניין אגב בנכסי הגר, אלא במקח וממכר, שהמוכר אומר לו קני אגב קרקע, והסיפא לא נאמרה אלא אגב הרישא, ואין צורך להכנס בדחוקים.

39-40. **עבדים וקרקעות, זכה בעבדים, זכה בקרקעות, זכה בקרקעות, לא זכה בעבדים.**וכ"ה בכי"ע. אבל בד: לא זכה בקרקעות. וכ"ה בבבלי הנ"ל, וכן יוצא מן הירושלמי הנ"ל. והדברים פשוטים, שאפילו אם נאמר עבדים כקרקעות אינו קונה בחזקה באחד מהן, כלעיל שורה 36, ד"ה עשרה. ובירושלמי ובבבלי הנ"ל מדברים במקח וממכר, ולפיכך נכנסו הראשונים בשאלה אם קרקע נקנית בקניין אגב, עיין בראשונים בב"ק שם. ועיין מ"ש לעיל ח"ו, כתובות, עמ' 208, הערה 43.

40-42. **הלך בה בין לארכה בין לרחבה, [הרי זה קנה מקום הילוכו, דברי ר' אליע'. וחכמ' אומ' אין הילוך קונה. הילכו בה שנים בין לאורכה בין לרוחבה], זה קנה מקום הילוכו וכו'.**השלמתי ע"פ כי"ע, וחלק מן המוסגר חסר גם בד, עיין בשנו"ס. והברייתא שלנו בירושלמי קידושין פ"א ה"ג, נ"ט ע"ד, שם ה"ה, ס' ע"ג, ב"ר ספ"ו, עמ' 397, בבלי כאן ק' א', מדרש רות רבה (לפסוק ד', ז'), מס' גרים פ"ג ה"ח, הוצ' היגר, עמ' ע"ה. והבבא השנייה "הילכו בו שנים בין לאורכה" וכו', חסרה בכל המקבילות (חוץ ממס' גרים הנ"ל, עיי"ש), ודינה כמו ברישא. ובב"ר בדפוסים מסורת אחרת. עיין בשנו"ס אצל תיאודור, ומ"ש הרמ"מ כשר בתורה שלמה במקומו, עמ' 590 הערה פ"ה.³⁴

footnotes: ³⁴ ועיין מ"ש רמא"ש בבית תלמוד של ווייס ח"ב, עמ' 141, בהערה.

43-44. **לקח ממנו עשר שדות, כיון שהחזיק באחת מהן, החזיק בכולן.**לעיל כתובות פ"ב סה"א, עמ' 60. ובס' המקח והממכר לרב האיי שער י"ג (שער ג' שבתוך שער י"ג), כ"ח ע"א: וכדג' לקח הימנו עשר שדות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן. לקח מקצת וכו'. וכן בפירוש רי"צ גיאת לב"מ ע"ז ב':³⁵ דבהדיא תנינא בתוספה לקח הימנו עשר שדות כיון שהחזיק באחת מהן החזיק בכולן. ותניא נמי יפה כח וכו'.³⁶ וכן הביאו בחי' הרמב"ן נ"ג א', רא"ש פ"ג סי' מ' הנ"ל, מ"מ ספ"א מה' מכירה. ובכולן הגירסא שלפנינו. והרמב"ן מגיה כאן: "עשר שדות בעשר מדינות, והיא השנויה במסכת קדושין בגמרא (כ"ז א') תניא כותיה דשמואל" וכו'. ועיין ב"ק י"ב א', וכאן ס"ז א'. ברם הברייתא שם היא התוספתא בכתובות הנ"ל, ואף שם חסרות המלים "בעשר מדינות", עיין מה שהארכנו שם עמ' 208–209 בפירוש הסוגיות בבבלי קידושין. והרמב"ן ציין גם לירושלמי קידושין פ"א ה"ה, ס' ע"ד, עיי"ש. אבל אף בלי הגהה מתקבל פירוש הרמב"ן, שהרי מסתבר שיש הבדל בין ריש הי"א כאן ובין ההלכה שלפנינו, שאם לא כן למה לא שנה את שתיהן ביחד.

footnotes: ³⁵ לפי ר"ז אגמאתי בס' הנר שם, 124 ע"ב. ³⁶ כלומר, התוספתא בכתובות הנ"ל (בפנים).

44-45. **שכר ממנו עשר שדות, כיון שהחזיק באחת מהן, החזיק בכולן.**כ"ה בד, בכי"ע ובחי' הרמב"ן הנ"ל. ודין שכירות, כדין מכר, כמפורש לעיל ב"מ פ"ט סה"ט. ועיין בבלי ב"ק ע"ט א', ב"מ צ"ט ב', ובכ"מ פי"א מה' מכירה ה"ט. ולפנינו נשמטה בבא זו ע"י הדומות. ובכי"ע מוסיף כאן: עשרה עבדים אעפ"י שהחזיק באחד לא החזיק בכולן. וכ"ז חסר גם בחי' הרמב"ן הנ"ל. והוא כנראה באשגרה מלעיל שורה 36–37. עיין מש"ש. ולעצם ההלכה עיין גם להלן הי"ג.

45-46. **לקח מקצת ושכר מקצת, והחזיק בין בלקיחה, בין בשכירה, הרי זו חזקה.**וכ"ה בד ובכי"ע. וכ"ה בחי' הרמב"ן והרא"ש הנ"ל, ובר"מ ספ"א מה' מכירה. ובס' המקח והממכר ובמ"מ הנ"ל: בין בשכורה בין בלקוחה. ולעיל שם (לפני הפיסקא של התוספתא): כיון שהחזיק הלוקח באות' של שכירות, או באות' של מכיר', קנה שתיהן. וכן בחי' הרמב"ן הנ"ל: הרי זו חזקה, פי' לכלן. ובכי"ו בטעות: בין בלקיחה בין במכירה.

46-47. **נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות וכו'.**משנת קידושין פ"א מ"ה, להלן פ"י הי"ב, ירושלמי פאה פ"ג ה"ו, י"ז ע"ד, בבלי כאן נ"א א'. פ"ו א', ק"נ ב', קידושין ז' א'. ועיין במשנת פיאה פ"ג מ"ו.

47. **כיצד, אמ' לו חצר וכל מה שבתוכה אני מוכר וכו'.**לפי פשוטה משמע לכאורה שבקניין אגב צריך צבורין. ובירושלמי כאן פ"ט ה"ט, י"ז ע"א, פיאה פ"ג ה"ח, י"ז ע"ד, קידושין פ"א ה"ה, ס' ע"ג, היא בעיא שלא נפשטה. ובבבלי קידושין כ"ז א' הסיקו: והלכתא צבורין לא בעינן, אגב וקני בעינן. ועיין ר"מ פ"ג מה' מכירה ה"ט ובהשגות הראב"ד שם. והעיר בח"ד שמן התוספתא כאן משמע שאם היו המטלטלין צבורין בתוך השדה אין צורך לומר: קנה אגב קרקע, כשיטת הר"מ, עיי"ש. ועיין בחו"מ סי' ר"ב ס"ב ובהגהת הרמ"א שם. ולפ"ז אין כאן סתירה למסקנת הבבלי, והברייתא תפסה דוגמא לקניין מספיק בלי שיאמר לו המוכר: קנה אגב קרקע. וצ"ע.

48. **כיון שכתב שטר, וקיבל מעות וכו'.**כלומר, או קבל מעות, או החזיק וכו'.

**והחזיק באחת מהן וכו'.**לעיל שורה 43, ד"ה לקח.

48-49. **מקום עמידת תנור וכירים בחצר אין להם חזקה.**לפנינו פיסקא ממשנתנו, פ"ג מ"ה. ופירשו בבבלי נ"ז ב' שבחצר השותפין עסיקינן, עיי"ש. ועיין בתוספות שם, ד"ה השותפין. ובירושלמי שנביא להלן: תני מקום התנור, מקום הכיריים, אין להן חזקה. ועיין בחי' הרמב"ן נ"ז א'.

49-50. **קורה על גביהן כל שהוא הרי זו חזקה.**בבא זו חסרה בכי"ו, וישנה בד ובכי"ע (ושם: קורא על גבן). ובתס"ר ח"ב, עמ' 137 (ירושלים תפרח"י) העירותי: "בירושלמי נדרים פ"ה ה"א, ל"ט ע"א: תני מקום התנור וכו' אין להן חזקה, על גביהן וכו', ונשמטה שם מלה, וצ"ל: [קירה] על גביהן אפילו כל שהוא, וכו'. וכן מעתיק מן הירושלמי בעיטור, מודעא, הוצ' רמא"י, נ' ע"ג: בקירה על גביהן אפי' כל שהוא וכו', עיי"ש בשער החדש אות תקנ"ב". וממשיך בירושלמי שם: אמ' ר' זעירה ובלבד קירוי שמועיל לתנור. ובמשנתנו פ"ג מ"ה הנ"ל: אבל עשה מחיצה וכו' לתנור, וכן לכירים וכו', הרי זו חזקה. והוסיפה התוספתא שאם קירה על המחיצות, אעפ"י שאין שם עשרה טפחים, הרי זו חזקה. ועיין שי"ק בנדרים שם, ד"ה על גביהן.

50. **תרנגולין בחצר, אין להן חזקה.**אף בבא זו חסרה בכי"ו וישנה בד ובכי"ע (ושם תרנגולין... להן). ובמשנתנו הנ"ל: דברים שאין להם חזקה וכו', ומגדל תרנגולין, ונותן זבלו בחצר וכו', אבל וכו' הכניס תרנגולין לתוך הבית וכו', הרי זו חזקה.

50-51. **עשה להן גב גבוה עשרה טפחים, הרי זו חזקה.**וכ"ה (גב) גם בכי"ע, אבל בד: גג גבוה וכו'. והנכון כלפנינו, ופירושו: גובה, עיין מ"ש לעיל ב"מ פי"א הכ"ב, שו' 79, ד"ה כופין בני חצר, והוא גובה, היא מחיצה, והיא ההלכה שבמשנתנו פ"ג מ"ה הנ"ל, עיי"ש. ומכאן ואילך חסר בכי"ו עד פ"ד אמצע ה"ב ("את פרומביא") ואני מעתיק את גירסת הדפוס. ומן ההלכה הבאה נשארו בכי"ו המלים "צינור אין לו".

51. **צינור אין לו חז', מקום קילוחו יש לו חזק'.**במשנתנו פ"ג מ"ו: המרזב אין לו חזקה, ויש למקומו חזקה. המזחילה יש לה חזקה. ובירושלמי פ"ג ה"ח, י"ד ע"ב: המרזב (= צינור) אין לו חזקה. ריש לקיש אמר להאריך ולהרחיב בו,³⁷ ר' יוחנן אמ' לכל אותה הרוח.³⁸ והתנינן,³⁹ המזחילה יש לה רשות ארבעה אמות,⁴⁰ אית לך מימר כל אותו הרוח,⁴¹ ודכוותה המרזב אין לו חזקה לכל אותה הרוח,⁴² ותני כן מקום המרזב בחצר יש לו חזקה, מקום קילוחו בחצר אין לו חזקה. והיא התוספתא שלפנינו בשינוי מונחים, ואף שם הכוונה שמקום המרזב בחצר יש לו חזקה שאינו יכול להעבירו לרוח אחרת, אבל מקום הקילוח (באותה רוח) אין לו חזקה. ובבבלי נ"ח ב' הנ"ל: רב ירמיה בר אבא אמר המרזב אין לו חזקה שאם רוצה לבנות תחתיו בונה, ויש למקומו חזקה שאם בא לעוקרו אינו עוקר. וכתב בשירי מנחה: וממתניתא דידן מוכח כר' ירמיה בר אבא וכו' ועיין ירושלמי פ"ג ה"ח. ברם מן הירושלמי הנ"ל מוכח שפירשוה כשמואל בבבלי (אם פירושי בירושלמי נכון).⁴³

footnotes: ³⁷ והוא כר' חנינא בבבלי נ"ח ב'. ופירש הרשב"ם שם: שאם היה ארוך יותר מכדי צרכו ותופס הרבה באויר החצר, מקצרו, והיינו אין לו חזקה לארכו, אבל יש למקומו שהוא מונח בו חזקה, דלא יעקרנו ממקומו כלל וכו'. ³⁸ והוא כשמואל בבבלי הנ"ל, כלומר באותה הרוח אין לו חזקה, אבל אין בעל החצר יכול להעבירו מרוח לרוח, עיין בפירושים ברשב"ם ובתוספות שם, ד"ה המרזב. ³⁹ נראה שצ"ל: דהתנינן, דתנינן. וגם בכיר"ז: והא תנינן וכו', וצ"ל: דהא תנינן. ⁴⁰ והוא יש לה רשות ארבע אמות, הוא יש לו חזקה, עיין מ"ש להלן בסמוך, בעניין פתח שבחצר. ועיין במשנתנו פ"ב מ"ה, ולעיל פ"א סה"ו. ⁴¹ כלומר, האם במזחילה יש הבדל בין רוח אחת לשתי רוחות, והרי במזחילה אין לו רשות להזיזה ממקומה. ⁴² כלומר, שמותר לבעל החצר להזיזו ממקומו (בניגוד למזחילה שאינו רשאי להזיזה ממקומה) , אבל אין לו רשות להעבירו לרוח אחרת. ⁴³ עיין מ"ש לעיל, הערה 38.

51-52. **פתח בחצר, אף על פי שסתמו אי' לו חזקה, פרץ פצימיו, יש לו חזקה.**כ"ה בד. אבל בכי"ע: יש לו חזקה וכו' אין לו חזקה. וכן הגיהו המפרשים בתוספתא כגי' כי"ע, ע"פ הבבלי כאן י"ב א' (שבת קמ"ו ב'): בית סתום יש לו ד' אמות, פרץ את פצימיו אין לו ד' אמות, עיין מ"ש לעיל בהערה 40. ועיין במנ"ב שמקיים את גירסת הדפוסים, והוא דוחק גדול.

52-53. **איזו היא חלון הצורי, כל שראשו של אדם יכול ליכנס לתוכה, דברי רבי מאיר, ובלבד שיהא לה מלבין, או צורת פתח.**במשנתנו פ"ג מ"ו: חלון המצרית אין לה חזקה, ולצורית יש לה חזקה. איזו היא חלון מצרית, כל שאין ראשו של אדם יכול ליכנס לתוכה. ר' יהודה אומר אם יש לה מלבן, אעפ"י שאין ראשו של אדם יכול ליכנס לתוכה. ובחי' הרמב"ן נ"ט סע"א מעתיק את כל הברייתא כגירסא שלפנינו בלי שום פירושים. אבל בחי' הרשב"א נ"ח ב', ד"ה חלון, מעתיק את כל משנתנו הנ"ל, ומפרש: מיהא דר' יהודה משמע, דצורי אפי' אין לה מלבן יש לה חזקה לכולי עלמא, דאי ת"ק ביש להן מלבן קאמר, לא הוה ליה למימר אלא ר' יהודה [אומר] אפילו מצרי יש לו חזקה, דהא כולהו בשיש לו מלבן עסוקים וכו', אבל בתוספת' משמע דת"ק נמי, דהיינו ר' מאיר, דסתם מתני' ר' מאיר, בשיש לה מלבן קאמר, דתניא התם אי זהו חלון הצורית כל שראשו של אדם יכול ליכנס בתוכה דברי ר' מאיר, ובלבד שתהא לו מלבן או צורת פתח. ושמא לר'⁴⁴ יהודה, המצרי אין לו חזקה אע"פ שיש לו צורת פתח עד שיהא לה מלבן, אבל הצורי בין במלבן בין בצורת פתח, אבל מכל מקום או מלבן, או צורת פתח בעי, הא לאו הכי אפי' הצורי אין לה חזקה. וממשיך רבינו: מלבן. פי' הראב"ד ז"ל כמו מזוזה, ולפי פירושו לא ידעתי מה בין צורת פתח למלבן, ושמא מלבן שעושה לו כמין מזוזה, וצורת פתח אינו צריך, אלא שחותר בכותל ומשוה את הצדדין. ולפי פירוש הרשב"ם במלבן פירש: צורת פתח שיש לה משקוף מלמעלה ומן הצדדין, אבל אין לה סף מלמטה, וכעניין שאמרו (בבלי עירובין י"א ב') בצורת פתח בעלמא, קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן. ועיין מ"ש להלן שם נ"ט א', ד"ה אמר שמואל. והתוספתא הובאה גם בחי' הריטב"א ובחי' הר"ן שם, עמ' 220, ובנ"י פ"ג סי' תשנ"ד, ופירשו ע"פ הרשב"א הנ"ל. ולעצם העניין (מהות החזקה ופרטיה) יש כאן מחלוקת הראשונים, ועיין בחו"מ סי' קנ"ד סעיף י'-י"א, ובנו"כ שם.

footnotes: ⁴⁴ כ"ה בשטמ"ק, ולפנינו בחי' הרשב"א: ושמ' ר'.

53-54. **וכן היה ר' מאיר אומר לא יפתח אדם פתח על גבי פתחו של חברו וכו'.**חי' הרמב"ן הנ"ל, ופירש "על גבי" מלמעלן, עיי"ש. ובמרדכי פ"א סי' תע"א: ואני מצאתי בתוספתא דר' מאיר אמ' לא יפת' אדם פתח ע"ג פתח חבירו, פי' כנגד פתחו של חבירו. ועיי"ש מ"ש להלן, ד"ה וחכמים מתירין.

55. **פתח על גבי חלונו של חברו,וחלון על גבי פתחו של חברו.**וכ"ה בחי' הרמב"ן הנ"ל. אבל במרדכי הנ"ל (בכל הדפוסים הישנים): אבל יפתח חלון ע"ג פתח ופתח ע"ג חלון. ובהגהות הב"ח מחק את המלים "אבל יפתח", ושמא עשה כן לא מן הסברא גרידא אלא ע"פ כ"י.

55-56. **וחכמים מתירין, ובלבד שירחיק ארבע אמות.**וכ"ה ברמב"ן ובמרדכי הנ"ל ובטחו"מ סי' קנ"ד (בד"ח ק' ע"ב). וכתב במרדכי שם: ופי' מורי דהא דסגי ליה בד' אמות היינו כשהוא בונה בתוך שלו ד' אמות, אבל כשבונה על המיצר שייך היזק ראייה אפי' בהרחקה טובא וכו', ועיין מש"ש בשם רב צמח גאון. ובמשנתנו פ"ג מ"ז: לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון. ופירש הרשב"ם (ס' א'): לא יפתח אדם לחצר השותפין. אפילו היכא דיש לו חזקה. חלון כנגד חלון. אלא משהו ירחיק זה שלא כנגד זה, וטעם משום צניעות וכו'. וכן משמע לכאורה מלשון הבבלי שם: שאין פתחי אהליהן מכוונין זה לזה. וברשב"ם שם: ומחנה ישראל כחצר השותפין דמי וכו'. אבל בחי' הרשב"א שם: [ולולי] שאמר הרב ז"ל היה נראה שצריך להרחיק עד שלא יוכל לראות דרך פתחו של חבירו כלל. ובחי' הרמב"ן נ"ט סע"א הנ"ל מסיק על תוספתא זו: ולא נתברר אם הרחקה זו מזה כנגד זה, או היא מלמעלן, וכדקתני על גבי, וכעין ששנינו (פ"ב מ"ד) החלונות מלמעלן ד' אמות. ועיין בשו"ע חו"מ סי' קנ"ד סעיף ג' ובבאור הגר"א שם ס"ק כ"ה. ועיין מ"ש לעיל בשם המרדכי. ובירושלמי פ"ג ה"י, י"ד ע"ב: הכא את מר פתח כנגד פתח מותר, והכא את מר פתח כנגד פתח אסור וכו'. ובחי' הרמב"ן כאן י"ח סע"ב, ובחי' הרשב"א שם י"ח רע"א, הביאו בשם שו"ת הראב"ד: הכא את אמר פתח כנגד פתח מותר, פי' בתוספתא, והכא את אמר פתח כנגד פתח אסור וכו'. ופירש במה"פ במקומו שהכוונה לתוספתא כאן, אבל אין שום הוכחה שרבותינו פירשו שהכוונה לבבא שלנו בתוספתא. ועיין בעיטור, מודעא, הוצ' רמא"י, נ"ב סע"ד. יתר על כן פירוש רבותינו בירושלמי קשה מאד כפי שכבר ראה בפ"מ. והנכון הוא בחי' הרשב"א ס' א': דמדיוקא דמתני' משמע שהוא פותח (כלומר, במבוי) מדקתני לחצר השותפין, משמע הא למבוי מותר, ומדיוקא דסיפא משמע שהוא אסור, מדקתני אבל פותח הוא לרשות הרבים, שמע מינה דמבוי אסור. ובירושלמי משמע דמקשו לה, דגרסינן התם הכא אתמר פתח כנגד פתח מותר, והכא אתמר פתח כנגד פתח אסור וכו', ורשות הרבים דקתני לאו דווקא, אלא ברשות שהרבים בוקעין בו. וכן האריך בזה בשו"ת שלו ח"ה סי' קי"א ופירש את הירושלמי,⁴⁵ עיי"ש וכתב: וכמו שאמרו בירושלמי בעלמא⁴⁶ יש מבוי שהוא כחצר, מבוי שאין אדם בוש לאכול בתוכו כחצר. ובעיטור הנ"ל ציין לירושלמי [פסחים] פ"א ה"א, כ"ז ע"ב, כתובות פ"ז ה"ז, ל"א ע"ב: חצר שהרבים בוקעים בתוכה הרי הוא כמבוי, ומבוי שאין הרבים בוקעים בתוכו הרי הוא כחצר. ועיין חו"מ סי' קנ"ד ס"ג, ובבאור הגר"א שם ס"ק כ"ח. ובפ"מ פירש את הירושלמי כפירוש הרשב"א הנ"ל, וייחס אותו לנ"י בשם הרמ"ה. ואינו מדוייק. בעל נ"י לא הביא את הרמ"ה אלא את הרא"ה, והפירוש בירושלמי הוא לא של הרא"ה אלא של בעל נ"י ע"פ חי' הר"ן ספ"ג, עמ' 229, ששאב מן הרשב"א הנ"ל. ועיין בחי' הריטב"א הוצ' רב"י מנת נ"ט ב', עמ' קפ"ה, עיי"ש היטב. ועיין בח"ד להלן בסמוך, ד"ה כשם, וקשה להגיה את הירושלמי כנגד הנוסחאות וכנגד כל הראשונים.

footnotes: ⁴⁵ והעיר על כך בנתיבות ירושלים כאן, ט"ז ע"א. ⁴⁶ ליתא במעשרות ולא במ"א בירושלמי.

56-57. **אבא שאול אומר לא יפתח אדם חנות כנגד חצרו של חברו וכו'.**רי"ף פ"ג סוף סי' תשנ"ז, עיטור, מודעא, הוצ' רמא"י נ"ב ע"ד, או"ז סי' ל"ז, ה' ע"ד, חי' הרשב"א ס' א', ד"ה אבל, פי' קדמון למס' ב"ב (על הרי"ף) ספ"ג, עמ' צ"ד, חי' הר"ן שם, עמ' 229 (בשם העיטור), רא"ש פ"ג סוף סי' ע"ו, אגודה סי' ק"ז, ל"ז ע"ג, שו"ת הריב"ש סוף סי' ת"ט. ופסקה הר"מ בפ"ה מה' שכנים ה"ז, ובחו"מ סי' קנ"ד סעיף ג'. ועיין במ"מ ובכ"מ על הר"מ הנ"ל. ובמאירי ס' א', עמ' 321: ובתוספתא שנינו וכו', אבל החנות אין אדם פותחו שהרי הוא עומד לשם בתמידות כל היום, ולשון התוספתא לא יפתח אדם חנות כנגד חברו, ואפילו רשות הרבים מפסיק בנתים. והסיום אינו מן התוספתא.

58-59. **כשם שבני חצר יכולין למחו' זה ע"י זה בחצר של שותפין וכו'.**ירושלמי פ"ג ה"י, י"ד ע"ב. ובשו"ת הרשב"א ח"ה סי' קי"א: הברייתא דקמייתי בירושלמי ואיתא נמי בתוספתא דב"ב דקתני כשם שבני חצר יכולין לעכב זה על זה, כך בני המבוי מעכבין זה על זה וכו'. ומתוך הירושלמי מוכח שהכוונה כאן לפתח כנגד פתח, שאף במבוי יכולים בני מבוי למחות שלא יפתחו פתח כנגד פתח, ואין דינו כרה"ר שבמשנתנו בפ"ג מ"ז, עיי"ש שחילקו בנתינת רשות. ולעיל שם מפורש: הן דתימר מותר במבוי, הן דתימר אסור בחצר השותפין. וכבר חילקו רבותינו בין מבוי מפולש שדינו כרה"ר לבין מבוי שאינו מפולש שדינו כרה"י ובדומה לכך, עיין מ"ש לעיל שורה 55–56, ד"ה ובירושלמי פ"ג. ולפי זה אין ברייתא זו עניינה כלל לברייתות שבבבלי כ"א א', כ"א ב'.

59-60. **כיצד, בנה מרחץ בצד מרחצו של חברו וכו'.**בכי"ע חסרה המלה "כיצד", ואף לפנינו אין "כיצד" מוכיח כלל שהוא מפרש את הרישא, עיין מה שהאריך מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1032–1039, על "כיצד" שבמשנה ושבתוספתא. והברייתא שלפנינו הובאה בבבלי כ"א ב'. ואף משם מוכח שאינה עניין לרישא.

62-63. **היו מימיו עוברין דרך גגו של חברו, ועמד והפסיקן, יכול לעכב על ידו, עד שיודיע באיזה מקום הוא מוליכן.**בבבלי נ"ט א': אמר רב יהודה אמר שמואל צינור המקלח מים לחצר חברו, ובא בעל הגג לסותמו, בעל החצר מעכב עליו, דאמר ליה כי היכי דאת קנית לך חצר דידי למישדא ביה מיא, לדידי נמי קני לי מיא דאיגרך. ובר"מ פ"ח מה' שכנים ה"ה: רצה בעל הגג לעקור הצינור מצד זה ולהחזירו בצד אחר וכו', אין בעל החצר יכול לעכב עליו, שלא החזיק אלא במימי הגג, והרי הם באים אצלו מכל מקום. והעיר בח"ד שמקורו מכאן, שהרי מפורש לפנינו: עד שיודיע באיזה מקום הוא מוליכן, כלומר, אם בא לעקור את הצינור בעל החצר מעכב על ידו עד שהוא מודיע לו שאינו עוקר את הצינור לגמרי אלא מוליכן לצד אחר. ועיין בחו"מ סי' קנ"ג סעיף ז' ואילך.

63-64. **היתה דרך הרבי', או נהר, עוברת בתוך, ועמ' וגדרו, והעבירו בתוך שדה חברו, אין יכול למחות וכו'.**בכי"ע: עוברת בתוך שדהו וכו'. ונראה שביחס לדרך מדברים בהווה, והיינו שהרבים נהגו לעבור בדרך שדהו בבקעה בימות החמה שנעקרה התבואה מתוכה, והבעלים לא מיחו בב"ד, והחזיקו הרבים בדרך גם בימות הגשמים בשעה שהיתה השדה זרועה, ואף גדולי ישראל לא נזהרו בכך,⁴⁷ הרי מותר לו לבעלים לגדור את הדרך הכבושה, ואם גדר את הדרך בתוך שדהו, וממילא הפנה אותה לתוך שדה חברו, וחברו טוען שגרמא בניזקין אסור (כבבלי כ"ב סע"ב), הרי מותר לו לומר לחברו, עשה בשלך כמו שעשיתי בשלי, ואף אתה גדור לך שדך. ואשר לנהר, נראה שהכוונה שעשה גדר בתוך אגן הנהר שבתחילת שדהו, וע"י כך נכנס הנהר לשדה חבירו שהיתה נמוכה משדהו, ואין כאן אלא גרמא, ואינו דומה להלכה שבירושלמי ב"ק פ"ג ה"א, ג' ע"ג (ראה אמת המים שוטפת וכו'). ועיין מ"ש לעיל ח"ו, יבמות, עמ' 26.

footnotes: ⁴⁷ כבבלי עירובין נ"ג א', איכ"ר פ"א, הוצ' בובר כ"ח סע"א, ועיי"ש הערה קנ"ח, מס' דא"ר פ"ו.

65-66. **ר' יהוד' או' הרבים שבררו דרך לעצמן, מה שבררו בררו.**בבבלי ק' א', עירובין צ"ד א': ר' יהודה בשם ר' אליעזר וכו'. ואף שלפנינו לא נזכר "ר' אליעזר" הרי ר' יהודה שנה את משנת ר' אליעזר, עיין להלן זבחים ספ"ב ובבלי מנחות י"ח א'. ולעצם העניין נראה שר' אליעזר סובר שהרבים שהחזיקו בדרך, אעפ"י שהחזיקו שלא כדין אין רשות להעבירם, כמ"ד שאין הלכה כר' אליעזר (עיין בפירוש ר"ג בב"ב), וכמו שרצו לפרש בעירובין צ"ד א'. והוא חולק על הת"ק כאן, ואין לו לבעלים רשות לגדור את הדרך.

66-67. **יש לו באר בחצרו של חברו, והרי בעל חצר מבקש לחפור לו באר אחרת, יכול לעכב על ידיו.**כלומר, שבעל החצר רוצה לחפור לו לעצמו באר אחרת יכול לעכב על ידו, מפני שהמים הנובעים יכנסו בחלקן לבאר האחרת וימעיטו את מימי הבאר שלו. והעיר בח"ד שבבורות שהמים מכונסים שם ממימי הגשמים אינו יכול למחות בידו. ולא ידעתי מניין הוא לו, שהרי מימי הגשמים שיורדים לחצר מתחלקים בין שני הבורות. ואף שבתוספתא כתוב "באר" (ולא: בור), הרי על כך אין לסמוך הרבה. ועיין רשב"ם ס"ג ב', ד"ה האי מאן דמזבין.

67-68. **ולא יעשנו בית גילגל לרבים, בית טבילה לרבים.**דרכם היה למלא בגלגל כדי להשקות במים את הגינות,⁴⁸ ואינו רשאי להכניס שם את הרבים. ועיין במשנתנו פ"ו מ"ו.

footnotes: ⁴⁸ עיין בבלי עירובין ק"ד סע"א, ברש"י ובתוספות שם ד"ה גזירה ועיין שמו"ר פל"א, י"ד.

68. **ולא יהא ממלא ומשקה, ממלא ומוכר, אלא ממלא ומשקה בשוק וכו'.**כלומר, אינו ממלא ומשקה את בהמתו בתוך החצר וכו', כמשנתנו פ"ו מ"ה. ועיין לעיל ב"מ פי"א הכ"ט ומש"ש.

69. **לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראית ונפלו, הרי זה בונ' את מקומן.**במשנתנו ספ"ג: אין מוציאין זיזין וגזוזטראות לרשות הרבים וכו', לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות הרי זו בחזקתה. ומוסיפה התוספתא שאם נפלו יכול לחזור ולבנותן. והיא מימרא של אמורא בבבלי ס' ב'. ועיין לעיל פ"א ה"ז. ולפנינו צ"ל: וגזוזטראות, או: וגזוזטראיות.

69-70. **אין מפיחין, אין מסיירין, אין מכיירין. לקח בית מפח, מסויד, ומכוייר, הרי הן בחזקתן.**כלומר, ואינו חייב לקלוף את הקישוטין, עיין או"ח ריש סי' תק"ס ובנו"כ שם. ועיין מ"ש לעיל ח"א (תרומות), עמ' 417, על פיוח וסיוד. ועיין על כל זה בקדמוניות התלמוד של קרויס (עברית) כ"א ח"ב, עמ' 444 ואילך. ובפי' הרשב"ם נ"ד א', ד"ה בנכסי הגר: סיוד וכיור וכו', לאו היינו צורת בריה, אלא ציורים בעלמא מעשה צעצועים ופרחים. ונראה שאין כאן הגדרה כללית אלא פירוש בסוגיין נ"ג ב' ששם הכוונה רק לציור בעלמא ולא לצורת בע"ח. ולפנינו בטעות: אין מסיירין, ובכי"ע ובמקבילות: אין מסיידין. וכאן לא הזכירו מה דינו כשנפל הבית, והטעם, כנראה, משום פשיטותא, שהרי אין חזקה לעניין אבלות שיהיה פטור ממנה כשהוא בונה את הבית מחדש, ויעשה מעשה בקישוט כל הבית כולו. ובבבלי ס' ב' מסיים בברייתא זו: נפלה, אינו חוזר ובונה אותה (כלומר, באותו סיוד וכיור). ופירשוה: איסורא שאני, ובמיוחס לר"ג שם: שאסרו חכמים מפני איבול.

70-71. **סד אדם כל ביתו בסיד, ומשייר דבר וכו'.**כל הברייתות עד סוף הפרק לעיל סוף סוטה, עיין מש"ש, ומ"ש בתוכ"פ שם, עמ' 974.