1. **המוכר זרעוני גינה לחבירו, זרעים הנאכלין, זרען ולא צימחו וכו'.**וכ"ה גם בד. אבל בכי"ע חסר "זרעים הנאכלין", וכן נכון, ולפנינו, כנראה צ"ל: שאין נאכלין, כמו שהוא בבבלי צ"ג סע"א. וברשב"ם שם: ולי נראה דלא גרסינן כלל בהך ברייתא (כלומר, בברייתא שבבבלי שם) המוכר פירות לחבירו ולא צמחו. ויש ברייתא דוגמתה בתוספתא דקתני המוכר לחבירו זרעוני גינה שאין נאכלין וכו'. ובתס"ר ח"ב (ירושלים תפרח"י), עמ' 142, העירותי על הרשב"ם ועל התוספתא לעיל ב"מ פ"ט הט"ז: המוכר זרעוני גינה לחבירו שאינן נאכלין וכו', עיין מש"ש שורה 43. והואיל והגאונים והראשונים מביאים את התוספתא בב"מ שם, הרי ברור שגם הרשב"ם כיון לתוספתא ההיא שהביאה הרי"ף והרא"ש בריש פירקין, ולא לתוספתא כאן, ואף הירושלמי בריש פירקין מביא את התוספתא בב"מ הנ"ל, ולא את הברייתא שלנו.

1-2. **ר' יהודה או' נותן לו דמי הזרע וכו'.**בבבלי הנ"ל: ר' יוסי אומר וכו'. ועיין בתוספתא ב"מ הנ"ל ומש"ש.

2. **אמרו לו הרבה מבקשים אותם וכו'.**וכ"ה ("הרבה") בד, בכי"ע ובבבלי הנ"ל, ולפנינו נשמטה מלה זו בט"ס. ועיין בבבלי שם שראו הבדל בין הת"ק ובין "אמרו לו", עיי"ש.

3-4. **המוכר פירות לחבירו, הרי זה מקבל עליו רובע טינופות לסאה.**פיסקא ממשנתנו פ"ו מ"ב. ובד: רובע טינופות פיגום¹ לסאה. והמלה "פיגום" חסרה כאן גם בכי"ע. ברם קשה להניח שמי שהוא הכניס מלה בלתי מובנת לתוך הנוסח ומתקבל יותר שהסופרים השמיטוה מפני שלא הבינו אותה. וכנראה שדווקא מלה זו באה לפרש ולהוסיף על משנתנו. והנה "פירות" שבמשנתנו פירש הרשב"ם: פירות, תבואה. ובברייתא שבבבלי צ"ד א': המוכר פירות לחבירו, חטין מקבל עליו רובע קטנית לסאה. והתוספתא שלנו כאן פירשה טינופת שבמשנתנו שאין כוונתה טינוף שאינו מאכל כלל, כגון זונין,² או עפרורית, אלא כל פיגום טינוף הוא, ואפילו הוא מאכל אם הוא פוגם את הפירות טינוף הוא. ועיין מ"ש בירושלמי כ"י רוזינטל רפ"ו, ולעיל מעשרות, עמ' 673, ועיין לעיל תרומות פ"י הט"ו ומש"ש, עמ' 477 ואילך, ועיין מ"ש להלן בסמוך.

footnotes: ¹ בד"ח שיבשו: פיגים. ² בתוספתא תרומות פ"ו ה"י: סאה תרומה שנפלה למאה, אין מוציאין זונין שבה (עיין מ"ש לעיל שם ח"א, עמ' 387, ובהערה 42 שם) וכו'. ובירושלמי שם ספ"ה מ"ג ע"ד: סאה תרומה שנפלה למאה אין אתה מוציא זונין טנופת שבה. וכנראה שהמלה טנופת הוספה מאוחרת ואינה מגוף הירושלמי, ובכי"ר היא חסרה. ובנוסח הרש"ס: אי אתה מוציא זונן וטינופת שבהן, לפחות ממאה אתה מוציא זונן וטנופת שבה. ועיין ירוש' כלאים פ"א ה"א, כ"ו ע"ד.

4. **שעורים, מקבל עליו רובע קטניות לסאה.**וכ"ה בד ובכי"ע. ובפי' קדמון, עמ' קנ"ח, פירש: קיטונית עדשים של בר שיש להן עוקצין, כאותה ששנינו בסוף מעשרות וכו'. ועיין ערוך ערך קטן. ובבבלי הנ"ל: מקבל עליו רובע נישובות לסאה. וקרוב בעיני שגם כאן צ"ל: נשביות,³ כלומר שדופות שנישבות בקלות ע"י הרוח. ועיין בגירסאות שהביא ביד רמה כאן.

footnotes: ³ מצד הגראפי היא הגהה מאד קרובה, שהרי שי"ן וטי"ת, ובי"ת ונו"ן מתחלפות בכי"י. בכי"ר וביד רמ"ה: נשופות, ופירש בערוך ערך נשף: נישופות לסאה. פי' כגון אבק וקש שנשוף וזז ממקומו.

4-5. **קישואין, מקבל עליו עשר מארות למאה.**וכ"ה בד (מארו'). ובכי"ע: עשר מרים לסאה. והוא שיבוש וצ"ל: למאה, כלפנינו. ואשר למארות, אין כאן אלא כתיב מלא הרגיל במקורות,⁴ והן מארות, הן מרות. ובמשנת תרומות רפ"ג: התורם קשות⁵ ונמצאת מרה.

footnotes: ⁴ עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ 1234 ואילך. ⁵ מספר יחיד של קישואין.

5. **קנקנים, מקבל עליו עשר נאות פיטסות מגופרות למאה.**בד: קנקני' מקבל עליו עשר נאות פינוסו' פוניסות מגופרות למאה, והשיבושים ברורים. והנכון הוא בכי"ע: למאה קנקנים מקבל עליו עשר פוטסות נאות מגופרות. ובמשנתנו פ"ו מ"ב: קנקנים בשרון מקבל עליו עשר פיטס יאות למאה. ובמשנה שבבבלי: פיטסות, ופירש ברשב"ם: פיטסות, כדים רעים, ובגמרא מפרש לה. ואמרו שם צ"ז ב': תאנא פיטסות נאות ומגופרות. ופירש הר"ח:⁶ פיטסאות בלשון יון הכדות והחביות והקנקנים דשחלי (עיין ערוך ערך שחל), והן שואבות יין ומזיעות אותו בחוץ, נקראות פיטסאות, ונראות מבושלות, מגויירות (מחופות בגיר) ומגופרות, פיר' כשמבשלו נותן בהן גפרית וכו', כרשב"ם שם. ואשר למלה "פיטסאות" נ"ל שפירושו זפותות, כפי' הר"י מיגש במקומו, ולא הבדילו בין מחופות מבפנים בגפרית, או בזפת,⁷ ואין פיטסות אלא צורת הרבים בעברית של πισσωταί. זפותות. והיו מזפתים את הכלים הנאים (שלא נתבשלו כל צרכן) ומסיקין אותן. ובפירוש ר' מיוחס לשמות י"ב, ט':⁸ אל תאכלו ממנו נא, צלוי מעט ולא כל צרכו, ובתוספות כלים⁹ שנו רבותי' הסיקן והם נאים, טהורים,¹⁰ ובפירוש הר"ש (שם פ"ג סמ"ב): הוסקו והנאים טמאין, פירוש כמו והן נאין שלא הוסקו יפה. ובתוספתא פרה פ"ה ה"ב: מקום ששם משקעין את הנאות בטיט הלבן וכו'. וכבר פירשתי בתס"ר ח"ג, עמ' 231, את הברייתא שם ע"פ פירוש הר"י מיגש כאן, ואנו רואים משם שגם הנאות היו ראויות לשימוש, אלא שהיו מזפתין אותן שלא יהו רכות יותר מדאי, ופירשו בברייתא את הפיטסות שבמשנתנו שהן נאות מגופרות, זפותות, πισσωταί. ובפי' רבינו ברוך:¹¹ תניא בתוספתא קנקנים¹² מקבל עליו עשר נאות, פי' שלא עמדו בכבשן כל צורכן, מלשון אל תאכלו ממנו נא, פיטסאות כמו שאמרנו, מגופרות שטולה שבריהן בגפרית.

footnotes: ⁶ לפי ס' הנר לר"ז אגמאתי 264 ע"א. ועיין בשטמ"ק במקומו בשם הר"י מיגאש, וכ"ה בס' הנר שם 264 רע"ב. ⁷ עיין במשנת שבת פ"ח מ"ד, תוספתא כלים ב"ק פ"ג ה"ד ועוד בכ"מ. ⁸ הצופה מארץ הגר חי"ג (1929), עמ' 22. ⁹ ב"ק פ"ב סה"ט. ¹⁰ צ"ל: טמאין. ¹¹ לפי ר"ז אגמאתי בס' הנר 264 סע"א. ¹² בין השורות תלוי: בשרון.

6. **יתיר על כן, בכולן מחזיר לו את השאר, ונוטל ממנו דמים.**בפירוש הרשב"ם צ"ז ב': הכי גרסינן בפירוש רבינו חננאל תנא יתר על כן, בכולן מחזיר את השאר ונוטל את הדמים ממנו. וברייתא מצאתיה בתוספתא. ויש ללמוד דבספרים שלהם כתובה (כלומר, בגמרא), וילפינן מינה לדון כן, דהמותר על י' קוססות ופוטסות יחזיר, אבל העשר הגיעוהו, דליכא למימר עירובי עריב כלגבי טינופתא, וליכא למימר נמי אפירי שפירי יהיב, דטעמא דטריחי לא שייך הכא. וכן בפי' רבינו ברוך הנ"ל: תניא יתר על כן בכולן, פיר' זרעוני גנה, טנופות¹³ ופיטסאות, מחזיר לו את השאר ונוטל ממנו דמים. ומכאן שאף לפניו היתה ברייתא זו בתלמוד, וכנראה שהוסיפו ע"פ הר"ח, כרגיל, עיין מ"ש לעיל סוף יומא, עמ' 834, ועוד בכ"מ. ובנ"י פ"ו ריש סי' תתי"ג: ואיתא בתוספתא, וכן בפר"ח ז"ל, תנא יתר ע"כ מחזיר את השאר ונוטל את הדמים ממנו. וכן הובאה התוספתא ברא"ש פ"ו סי' י"א ובמישרים לרבינו ירוחם נתיב ט' (פעמיים). והסיקו שם: דלא שייך הכא טעמא דקנס, דאין דרך לערבן עם שאר החביות, וגם לא שייך טעמא דשכיח ולא שכיח, אלא דבר הווה שמתקלקלין עשרה בתוך מאה, כשמצרפן בכבשן. ועיין בפלפולא חריפתא שם.

footnotes: ¹³ עיין ח"ד.

6-8. **הלוקח קנקנים מחבירו ונמצאו פיטסות ונשתברו, חייב להעמיד לו דמי קנקנים, אבל לא דמי יין.**כלומר, ונמצאו [נאות] מגופרות, כלעיל. וכל הברייתא בדינא דגרמי להרמב"ן (ד"ו קי"ד ע"ד, ד' ירושלים ס"ב ע"א) ובמגיד משנה ספ"ו מה' זכייה ומתנה, וציינתי להם בתס"ר, ח"ב עמ' 143. וכתב הרמב"ן שם שאינו חייב משום דינא דגרמי, משום שעיקר המעשה הוא ע"י הלוקח, והמוכר אינו אלא כמשיאו עצה שאינה הגונה לו, ומביא ראיה מב"ב שאמרו על התנא הסובר במוכר זרע ולא צמחו שמשלם לו דמי הוצאה שהוא רשב"ג, ואין הלכה כמותו, ואם יש כאן דינא דגרמי, למה אין הלכה כמותו,¹⁴ ולא זו בלבד שלא שמענו שרשב"ג סובר כר"מ ודאין דינא דגרמי. והביא שם מס' המקח והממכר לרב האיי שער ח' (צ"ל: מ"ו) שלא חייב רשב"ג אלא משום קנס, עיין שם שהרחיב והעמיק. ועיין חו"מ סי' רל"ב סעיף כ"א ובאור הגר"א שם ס"ק ל"ה, ובשירי מנחה ציין לשו"ע אה"ע סי' נ' סעיף ג', ולביאור הגר"א שם [ס"ק ט'].

footnotes: ¹⁴ ועיין גם בחי' הרשב"א צ"ג ב', ד"ה ויש אומרים, ובחי' הריטב"א שם, ד"ה רשב"ג. ועיין במאירי, עמ' 421, ובחי' הר"ן רפ"ו עמ' 324.

8. **המוכר יין לחבירו סתם, חייב באחריותו עד הפסח.**במשנתנו פ"ו מ"ג: המוכר יין לחבירו והחמיץ, אינו חייב באחריותו, ומשמע שאפילו החמיץ מיד. ועיין בבלי צ"ח א' שהעמידוה בכליו של לוקח, שיכול לומר לו כליך גרמו עיי"ש. וכ"ה בירושלמי פ"ו ה"א, ט"ו סע"ב.¹⁵ ופירש בח"ד שמדברים כאן במוכר לחנווני, וחנווני אינו מוכר בבת אחת, והמוכר יודע שהלוקח לוקח יין שלא יחמיץ מיד, עיין בתוספות צ"ח א', ד"ה האי, והרב ציין לתוספתא ב"מ פ"ד הי"ח ומקבילות, עיין מש"ש. ובירושלמי גיטין ספ"ג, מ"ה ע"ב: נישמעינה מן הדא המוכר יין לחבירו סתם, חייב באחריותו עד החג. אבל בירושלמי כאן פ"ו ה"א, ט"ו ע"ג: נישמעינה מהדא המוכר יין לשנה חייב באחריותו עד החג. ומכאן ראייה שחוששין שמא יחמיץ היין אחרי הקדים השני, וש"מ שבכל שנה הוא בודק. ולפי זה צריך להגיה כן בירושלמי גיטין, כפירוש המפרשים.¹⁶

footnotes: ¹⁵ כגירסא הנכונה שבעליות דר"י (לפי שטמ"ק צ"ח א'). ועיין בנת"י במקומו. ¹⁶ ואין כאן מחלוקת בין ירושלמי במסכת נזיקין לשאר הירושלמי, כרגיל במקומות אחרים במסכת זו.

8-9. **מבוסם, חייב באחריותו עד עצרת.**במשנתנו פ"ו מ"ג: יין מבשם אני מוכר לך חייב להעמיד לו עד העצרת, כלומר, יין שיתקיים עד העצרת.

9. **נתיישן, חייב באחריותו עד החג.**וכ"ה בד. ובכי"ע: מיושן חייב וכו'. ובמשנתנו הנ"ל: ומיושן משל שלש שנים. ולפי פשוטו אפשר היה לפרש את משנתנו שחייב להעמיד לו יין בן שלש שנים, מפני טעם היין, וכמו שאמרו בירושלמי גיטין ספ"ג: נימר משום הדא מטעומיתה,¹⁷ כלומר, משנתנו אינה מדברת על האחריות, אלא על טיב היין שיהא לו טעם של יין ישן.¹⁸ ומלמדת התוספתא שהכוונה היא לעניין האחריות. וכן בבבלי צ"ח רע"ב: תאנא מתיישן (כגי' כי"י וראשונים) והולך עד החג. ופירש הר"י מיגש (לפי ס' הנר 265 ע"א): וצריך להיות היין מיושן, שנותן לו מתישן והולך עד החג.

footnotes: ¹⁷ וכ"ה כאן בכיר"ז: מטעו מיתה (בשתי מלים). ובהוצ' שלנו כאן בטעות: מטמועיתה. ¹⁸ בירושלמי דמאי פ"ב ה"א, כ"ב ע"ג: יין חדש ויין ישן הילכו בו אחר הטעם. אבל אינו עניין למטעמיתה שבירושלמי נדרים פ"ח ה"א, מ' ע"ד (ועיין בבלי ברכות י"ד א'), ושם פירושו טעימה מן הכוס. וכן במס' ד"א רבה פ"ט, הוצ' היגר (פרקי בן עזאי), עמ' 10: כוסות מטעומין (עיי"ש בשנו"ס) ופירושו כוסות שטעמו מהם.

9-10. **המוכר מרתף לחבירו סתם וכו'.**עיין בבלי צ"ה א' ואילך.

10. **מקבל עליו עשר כוסות למאה.**וכ"ה בד. ובכי"ע: קוססות למאה. וכ"ה במשנתנו פ"ו מ"ב. ויין קוסס הוא יין שהעלה קסקסים (כמו קמחין), עיין מ"ש ר"ע לעף בספרו פלורה ח"א, עמ' 101 ואילך. ומן הבבלי צ"ז ב' מוכח שיין קוסס הוא יין שהתחיל להחמיץ.

**חבית של יין אני מוכר לך וכו'.**בבלי צ"ה א' בשם "תני ר' חייא". ובירושלמי סוטה פ"ח ה"ה, כ"ד ע"ד: והמוכר לחבירו יין סתם לא מכר לו יין קוסס. וכ"ה בשרי"ר ובכי"ר שם. ועיין במשנת מע"ש פ"ד מ"ב.

11. **חבית של יין זו אני מוכר לך, נותן לו יין המתקבל בחנות.**וכ"ה בד ובכי"ע. ובירושלמי פ"ו ה"א, ט"ו ע"ב, חסרה בבא זו. ובבבלי צ"ה א': דתניא וכו', מרתף זה של יין אני מוכר לך, נותן לו יין הנמכר בחנות. ובירושלמי סוטה פ"ח הנ"ל: יין קוסס וכו' ונמכר בחנות לשם יין. ולפ"ז סתם יין הנמכר בחנות הוא בגדר אפשרות של יין קוסס.

11-12. **חבית זו אני מוכר וכו'.**בבבלי הנ"ל: מרתף זה אני מוכר לך וכו'. ואף בבא זו חסרה בירושלמי הנ"ל.

12-14. **מאה חביות של יין אני מוכר לך נותן לו יין יפה כרוב יין הנמכר [באותו מקום. מאה חביות של יין אלו אני מוכר לך, נותן לו יין יפה מרוב יין הנמכר] באותה חנות.**השלמתי ע"פ ד. וכן הוא גם בכי"ע, אלא ששם חסרה המלה "אלו", והברייתא נשנית שם בשם ר' שמעון בן אלעזר. ועיין הגירסא בירושלמי כאן פ"ו ה"א, ט"ו ע"ב, ובכיר"ז שם. ובבא זו היא כעין הרישא, אלא שברישא מדובר בחבית אחת, וכאן במאה חביות.

14. **מאה חביות אילו וכו'.**וכ"ה בד, בכי"ע ובירושלמי הנ"ל.

15-16. **ר' שמעון בן לעזר או' המוכר יין לחבירו ונמצא קוסס, הגיעו.**וכ"ה בד ובכי"ע. ונראה שר"ש בן אלעזר חולק על הת"ק וסובר שיין קוסס בכלל יין הוא.

16. **נסכו על גבי מזבח יצא.**בתס"ר (ירושלים תפרח"י), עמ' 143, ציינתי לתוספתא מנחות פ"ט ה"ט בכי"ו (= אור הגנוז): הקוסס וכו', הרי זה בעל מום למזבח. וכ"ז חסר בד שם, אבל, כנראה, היה לפני בעל ס' הפרדס סוף ה' יין נסך (ד"ק י"ז ע"ב, הוצ' עהרענרייך, עמ' ס"ו), וכן פוסלו בבבלי כאן צ"ז ב'. ובירושלמי סוטה פ"ח ה"ה, כ"ד ע"ד: לית לך אלא שהוא אסור לגבי מזבח. אבל אפשר שבדיעבד יצא, אבל מלשון התוספתא במנחות (הרי זה בעל מום) מוכח שאפילו בדיעבד לא יצא. ועיין בלשון הבבלי במנחות פ"ו א'. ועיין במה"פ בסוטה שם, ד"ה לית לך.

**עשאו תרומה ותרומת מעשר וכו'.**עיין תוכ"פ ח"א (תרומות), עמ' 343, ד"ה ודין יין קוסס.

16-17. **שתה ממנו נזיר הרי זה לוקה.**בירושלמי סוטה פ"ח הנ"ל חסר, והוא מפני שפשיטא הוא, שהרי אפילו אם שתה חומץ לוקה, עיין בבלי נזיר ל"ד ב'. ועיין מ"ש בח"ד.

17. **גשמים היורדין בין הגיתות וכו'.**וכולם יודעים שירדו גשמים לתוך היין, אין צריך להודיע את הלוקח שהיין מזוג במים, עיין במשנת ב"מ פ"ד מי"א, ודינו כמו שהודיעו.

19. **לקח ממנו לגין וחצי לגין וכו'.**עיין הסיגנון לעיל פ"ה ה"ח.

**לא ישקה מהן לחמריו וכו'.**כ"ה בד. וכן בכי"ע: לחמרין, ובכי"ו בטעות "לחביריו" ונתפרדה המי"ם לבי"ת ויו"ד. שפירושו שאעפ"י שלקח את היין מן החנוני, ולא הודיעו מפני שהיה ידוע שגשמים ירדו לתוך הגיתות מכל מקום הוא צריך להודיע לפועליו ולכל מי שיש עליו מזונות, מפני שהם יכולים לדרוש יין רגיל, ואינו יכול להשקותם אלא בהסכמתן. והוא מדינא, ולא משום גניבת דעת, ועיין לעיל ב"מ פ"ג הכ"ז. ועיין במס' דרך ארץ רבה ספ"ח.

20. **מי שיש עליו טענת מזונות.**כ"ה ("טענת מזונות") בד. ובכי"ו: טענת מזוזות. ובכי"ע: מצבת מחנות. והמלה "מצבת" נמחקה ע"י נקודות מעל האותיות, והיא שיבוש מן המלה "טענת", ובמקום "מחנות" צ"ל: מזונות.

21. **היו בידיו וכו'.**צ"ל: היה בידו וכו' כמו שהוא בד, או: והיה בידו וכו', כמו שהוא בכי"ע.

21-22. **לגין של יין המתקרקש לא ימלאנו מים וכו'.**וכ"ה (המתקרקש) גם בד. ובכי"ע: המתקשקש וכו', והיא היא, ובבבלי חולין צ"ד א': ובידו לגין המתקשקש, ולא ימלאנו מים וכו'. ופירש רש"י: המתקשקש חסר, לפי שזה סבור שהוא מלא, ולפ"ז "ולא ימלאנו מים" פירושו שאם הלגין צבוע אדום לא ימלאנו מים. ובירושלמי דמאי פ"ד ה"ו, כ"ד ע"א: תני אין מוליכין לבית האבל בכלי זכוכית צבועה וכו'. ועיין בתוספתא נדה פ"ט הי"ז. ועיין בבלי מו"ק כ"ז א' ובגירסת ר"ח שם.

22. **מפני שטוענו טענת חנם.**וכ"ה בירושלמי דמאי הנ"ל. ולהלן שם. וכן בירושלמי ע"ז פ"א ה"ג, ל"ט ע"ג. ובדרך ארץ רבה פ"ח: מפני שמהנהו טובת חנם (כ"ה ברוב הנוסחאות) ובבבלי חולין הנ"ל: מפני שמטעהו. והנכון כלפנינו, והוא מפני שמטעינו טוען חנם, כלומר, משא של הכרת טובה.

**ואם היה חבר עיר הרי זה מותר.**וכ"ה בבבלי חולין הנ"ל. אבל בירושלמי הנ"ל ליתא, ובתוספתא פיאה פ"ד הט"ז, עמ' 59: מעשר שני (בכי"ע: עני) וכו' ואין נותנין הימנו דבר לצדקה, אבל משלחין הימנו דבר של גמילות חסדים, וצריך להודיע, ונותנין אותו לחבר עיר בטובה. וכ"ה בתוספתא שביעית פ"ז ה"ט, עמ' 196. אבל במקבילה, בירושלמי דמאי פ"ג ה"א, כ"ג ע"ב, ליתא. ועיין בבלי מגילה כ"ז רע"ב וברש"י שם. ולפירוש הר"מ בספ"ז מה' מתנות עניים, הכוונה ב"חבר עיר" הוא החכם הממונה על הצדקה, והוא נותן לכל מי שירצה. ולפ"ז אף כאן הפירוש ששולחין לחבר עיר כדי שהוא יחלק לאבלים, והוא פותח ורואה מה שבתוך הצלוחית והתירו לעשות כן, כבתוספתא נדה פ"ט הי"ז הנ"ל, כדי שלא לבייש את העניים, ואין כאן גניבת דעת, כמו שאינו צריך להודיע בתוספתא פיאה ומע"ש הנ"ל. ועיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 190, ובהערה 43 שם. ועדיין צ"ע. וכבר העיר בח"ד שהר"מ השמיט הלכה זו.

22-23. **היה ר' מאיר או' לא יסרב אדם וכו'.**בבלי חולין הנ"ל (בשמו), ובלי שם ר' מאיר בירושלמי דמאי פ"ד וע"ז פ"א הנ"ל, ובדא"ר פ"ח הנ"ל. ועיין לעיל ב"ק פ"ז ה"ח ומש"ש. ובכולם "יסרב", וכן במשנתנו נדרים ספ"ח: היו מסרבין בו וכו' היה מסרב בחבירו וכו'. וכן במקבילה בתוספתא שם ספ"ד. אבל בבבלי חולין הנ"ל: אל יסרהב וכו'. ולא מצאתי פועל זה בירושלמי, ועיין ר"מ פ"ב מה' דיעות ה"ו, וציין לו בח"ד. ועיין גם בבלי ב"ק ל"ב ב'.

24. **ולא יפתח לו חביות.**כ"ה בד, כי"ע, בבלי חולין הנ"ל ולעיל ב"ק פ"ז ה"ח, ובכי"ו בטעות: חנויות.

25. **או שהיה מבקש לבור לו את היפה וכו'.**כלומר, שפתח אותן כדי שיוכל חבירו לראות ולבור לו את היפה, והוא עושה כן לכבודו, מותר. עיין חולין הנ"ל.

26. **לא ישלח אדם לחבירו חבית של יין וכו'.**בבלי חולין ודא"ר הנ"ל.

26-27. **מפני הסכנה.**כמבואר בבבלי ובדא"ר הנ"ל. ועיין ר"מ פ"ז מה' ברכות ה"י ובשר'ת הרדב"ז, לשונות הר"מ סי' נ"ח (ח"ד).

27. **הלוקח כלים לשלח לבית חמיו וכו'.**בבלי ב"מ פ"א א', נדרים ל"א ב'. ועיין בח"ד שהאריך בפרטיה.

29-30. **סמכוס או' המוכר חלק לחבירו בבאר וכו'.**וכ"ה ("בבאר") גם בד ובכי"ע. ובבבלי ס"ג א': דתניא האומר תנו חלק לפלוני בבור, סומכוס אומר אין פחות מרביע וכו'. ובס' הנר לר"ז אגמאתי 234 סע"א: דתניא בתוספת המוכר חלק לחבירו בבור סומכוס אומ' אין פחות מרביע וכו'. ברם דרכו של המחבר כשמציין לתוספתא בברייתא בבבלי לתקן את הלשון ע"פ הבבלי. ושאר הראשונים שהביאו את התוספתא, כגון הרמב"ן ס"ג א', הריטב"א שם ("מצאנוה" בתוספתא בלשון מכירה) חי' הר"ן שם ונ"י פ"ד סי' תשס"ג, כולם קיצרו והעתיקו: סומכוס אומר המוכר חלק לחברו וכו'. והוא משום שעיקר כוונתם היתה להשיג על רב האיי (ס' המקח והממכר סוף שער כ"ב) ושאר גאונים שהביא הר"ח (וממנו אצל כמה מן הראשונים, עיין להלן) שדין התלמוד אינו אלא במתנה אבל במכר הדמים מודיעין (בנידון דידן), והרי בתוספתא מפורש "המוכר חלק" וכו'. וכנראה שלפניהם היה הנוסח "באר", כמו בכל נוסחאות התוספתא, אלא שלא רצו להכנס כאן לפירצה של באר = בור, כמו שמצוי לפעמים (אבל אינו מצוי שיהיו כל הנוסחאות שוות בבאר = בור). והר"ח כתב (לפי ס' הנר 235 ע"א): וראינו לרבותינו הגאונים שפירשו זה הבור בור שליין, והחבית דנא שליין, והקדירה יין שמבושל בקדירה, והטפיח כלי שמריק ממנו בקדירה. וכ"ה הלשון באו"ז סי' מ"ב, ו' ע"ד. ועיין גם ברשב"ם ס"ג א'. ועיין לעיל שם בס' הנר 234 ע"ב. וכן בר"מ פי"א מה' זכייה ומתנה ה"ח. וממשיך הר"ח שם: "וגאון אחר פירשו בו של מים" וכו'. ומלשון התוספתא כאן ("באר") משמע של מים עסיקינן.

30. **אין פחות מרובע.**וכן בבבלי: אין פחות מרביע, ובס' הנר הנ"ל (234 ע"ב - 235 ע"א) הביא באריכות את פירוש ר"ח בסוגיין שהביא את שיטות הגאונים. ופירש שסומכוס לטעמו הסובר שבספק ממון חולקין, וכאן הוא ספק אם כוונת המוכר (או הנותן) למה שהוא, או לחצי, ומספק הוא נותן רבע. וכבר השיגו עליו (ר' ברוך מארץ יון הנ"ל בס' הנר הנ"ל ובאו"ז פ"ד סי' מ"ב). שהרי אין הלכה כסומכוס וכיצד מביא התלמוד ראייה מדבריו. ויש שפירשו שסתם חלק אינו פחות מרבע, שאין דרך בני אדם לומר חלק על פחות מרבע, עיין רי"ף פ"ד סי' תשס"ג וברשב"ם ס"ג א'.

30-31. **בחמת אין פחות משמונה, בקדירה אין פחות משנים עשר וכו'.**וכ"ה בד, אלא ששם: בחבית, ואף לפנינו צ"ל כן (הבי"ת והיו"ד נצטרפו למי"ם), ובכי"ע: לחבית אין פחות משמונה, לקדירה וכו' לטפיח וכו'. וכן בבבלי הנ"ל בהוצ' שלנו הכל בלמי"ד. ובחי' הריטב"א בסוגיין מעיד: גירסת רוב הספרים בחבית וכו' בבור, בקדירה וכו' י"ג בלמי"ד לחבית וכו'. אבל רבינו ברוך מארץ יון (בס' הנר הנ"ל, וכן באו"ז פ"ד סי' מ"ב, ו' ע"ד) כותב: ויש ספרים שכתוב בהן בבור, בחבית, בקדירה, בטפיח, ומשמע דחלק נתן לו בהן. והמפרשים נתקשו מאד בפירוש הדברים, ונתנו כמה פירושים. וכבר כתב הרי"ף פ"ד סי' תשס"ג: והני שיעורי וכו' לענין חבית וקדרה וטפיח לא קמינן על טעמיהון שפיר וכו'. וברשב"ם ס"ג א' פירש שסתם בור הוא שתי חביות, והוא היה מוכרח לפרש כן, מפני שקבל את פירוש הר"ח שמחמת ספק ממון אתינן עלה, וממילא לחבית נותן לו מספק שמינית הבור, ובוודאי היה צריך לתת לו רובע הבור, ומכאן שסתם בור הוא שתי חביות. והוא קשה מאד להניח שסתם בור אין לו מים אלא לשתי חביות. אבל רוב המפרשים החולקים על הר"ח, ומניחים שסתם חלק בבור הוא רבע, יסברו שבבור שמנה חביות, ולפיכך אם אומר לחבית נותנין לו שמינית הבור וכו'. וכן הביא במאירי, עמ' 332, בשם גדולי המפרשים (פי' הראב"ד), והוא פירוש רוב המפרשים. ואשר לעצם הפירוש קיבלו רוב המפרשים (ואפילו הללו שחולקין על הר"ח בעניין ספק), כגון רבינו ברוך, הר"י מיגש, יד רמה והרשב"ם את פירוש הר"ח שאם הזכיר לחבית (בלמי"ד) מיעט השקאת בהמתו שממלאין לה בדלי ולא בחבית, ובחבית ממלאין לצרכיהן, לרחיצת כליו, ולבשל קדירתו ולשתייתו. ואם הזכיר לקדירה מיעט גם רחיצת כליו, ואם אמר לטפיח הכוונה לשתייה גרידא, ועיין בפירוש הרשב"ם.

31. **פרדסי אני מוכר לך וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע: פרדס אני מוכר לך וכו'. וכ"ה בירושלמי מעשרות פ"ב ה"ג, מ"ט סע"ד, וכתובות פ"ח ה"ז, ל"ב ע"ב, בבלי כאן ז' א', וב"מ ק"ד א'. ובר"מ פכ"ח מה' מכירה הי"ד: וכן האומר לחברו כרם שלי במקום פלני אני מוכר לך וכו', וכן האומר לחברו פרדס ז ה אני מוכר לך וכו', עיין בבבלי ב"מ שם.

31-32. **אע"פ שאין בו אילנות וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ע ובירושלמי הנ"ל. ובבבלי הנ"ל: אעפ"י שאין בו רמונים וכו'. וכ"ה בר"מ הנ"ל. אבל בבבלי כאן בכי"מ ועוד (עיין דק"ס עמ' 24, הערה ה'): שאין בו אילנות. ועיין רש"י ב"מ שם, ד"ה אעפ"י.

32. **שלא אמ' לו אלא שמו.**וכ"ה בד. ובכי"ע: שלא מכר לו אלא שמו. וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל.

**כרם אני מוכר לך וכו'.**וכ"ה בכי"ע ובמקורות הנ"ל. אבל בד: כרמי אני מוכר לך וכו'. ועיין מ"ש לעיל שורה 31, ד"ה פרדסי, ובלשון הר"מ שהזכרנו.

33. **כור אני מוכר לך וכו'.**צ"ל: [בית] כור וכו', כמו שהוא בכי"ע. ובד: בית כורא אני מוכר וכו'. ובבבלי הנ"ל: בית כור ע פ ר וכו'. אבל בכ"י ה' ובכי"ר בב"ב ובראשונים (עיין דק"ס, עמ' 24, הערה ג') חסרה המלה "עפר".

33-34. **בין שהוא כבית עשרים סאה, ובין שהוא כבית ארבעים סאה, הגיעו.**בבבלי הנ"ל: אעפ"י שאינו אלא לתך הגיעו. וכע"ז בר"מ פכ"ט מה' מכירה הי"ד הנ"ל, והוא מסיים שם: לפיכך צריך המוכר להביא ראייה שהוא נקרא בית כור. ועיין בתוספות ב"ב ז' א', ד"ה והוא. והתוספתא מלמדת שהוא הדין שאם יש שם יותר מבית כור (ארבעים סאה) זכה הלוקח, ופשיטא שכאן צריך הלוקח להביא ראייה.

34-35. **בית כור מוקף גדר וכו'.**עיין בבלי ק"ו רע"ב ור"מ הנ"ל הי"ג.

35-36. **ובין שהוא כבית ארבעים סאה, אין לו אלא עד מקום הגדר.**וכ"ה בד. ובכי"ע: הגיעו, שאין לו אלא מקום הגדר. והכל עונה על הרישא, ובסיפא זכה הלוקח, והבין שהמוכר אומר לו שהשדה נוחה לעבוד בה כאילו היתה רק בית כור.

36-37. **אין מוציאין לאכילת פירות ולנכסין משועבדין מפני תיקון העולם.**וכ"ה בד. ובכי"ע: מנכסים משועבדים וכו'. ואף לפנינו צ"ל: ומנכסים (וי"ו הפירוש) משועבדים וכו', וטעה הסופר וכתב: ולנכסים וכו', ובמשנת גיטין פ"ה מ"ג: אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות ולמזון האשה והבנות וכו'. וכבר התקשו הראשונים מאי תיקון העולם יש באכילת פירות, והרי מדינא אינו גובה אלא מבני חורין, עיין תוספות גיטין מ"ח ב', ד"ה אין, ובתיו"ט שם פ"ה מ"ב, ד"ה אין, רש"י כתובות נ"א ב', ד"ה פירות ושבח פירות. וכתב בחי' הרמב"ן ב"מ ט"ו א': אבל היכי דלא כתיבי כלל מאי מפני תיקון העולם, ולא ידענא לה פיתרי. ושמא י"ל דילמא תיקון העולם אשארא, ואיידי דתנא לשבח קרקעות תנא לאכילת פירות, ולא בריר לן כלל, ושוב ראיתי בתוספות וכו'. ובחי' הרשב"א שם: ותירץ הוא ז"ל (כלומר, הרמב"ן) דהאי מפני תיקון העולם, אמזון האשה והבנות דסליק מינייהו קאי. ורבותינו ז"ל לא השגיחו בתוספתא כאן שמפורש בה מפני תיקון העולם על אכילת פירות.

37-39. **כיצד, גזל הימנו שדה ואכלה, והרי הוא יוצא לפניו, גובה את הקרן מנכסים משועבדין ולאכילת פירות אינו גובה אלא מנכסים בני חורין.**וכ"ה בד. ובכי"ע: כיצד, לקח ממנו שדה ואכלה והרי היא יוצאה מלפניו וכו'. ובבבלי ב"מ י"ד ב': לאכילת פירות כיצד, הרי שגזל שדה מחבירו והרי היא יוצאה מתחת ידו וכו'. ולהלן שם ט"ו א': דתניא המוכר שדה לחבירו, והרי היא יוצאה מתחת ידו וכו' בלוקח מגזלן. ורבו הפירושים בבבלי י"ד ב' ואילך בברייתא זו, אבל הואיל ופירוש רב אשי בבבלי ט"ו א' מתאים לירושלמי, נפרש אותו, ע"פ הירושלמי. והברייתא שלנו קיצרה בלשונה, והכוונה שגזל שדה ומכרה ואכל הלוקח את פירותיה,¹⁹ ובא הנגזל והוציא את הקרקע ותובע את הפירות שאכל הלוקח מן הקרקע הגזולה, גובה הלוקח את הקרן מנכסים משועבדים של הגזלן, והנגזל אינו גובה את הפירות שאכל הלוקח אלא מנכסים בני חורין, כמפורש בירושלמי גיטין פ"ה ה"ג, מ"ו ע"ד, ואין צורך שם בשום הגהה, והנכון הוא במה"פ שם, ד"ה גזל. וציין לנכון לר"מ פ"ט מה' גזילה ה"ח, והוא כעין דברי רב אשי בבבלי ט"ו א', עיי"ש.

footnotes: ¹⁹ ולאו דווקא שהיתה מלאה פירות כשגדלה, עיין ר"מ שנביא להלן ובבאור הגר"א חו"מ סי' שע"ג סוף ס"ק י"א.

39. **ואין מוציאין לשבח קרקעות וכו'.**גיטין פ"ה מ"ב ומקבילות.

40. **כיצד, לקח הימנו שדה והשביחה, והרי היא יוצא לפניו וכו'.**לפי פשוטה משמע שהיא יוצא מלפניו ע"י בעל חוב שטרפה, והלוקח גובה את הקרן מנכסים משועבדים של המוכר ואת השבח מנכסים בני חורין שלו, עיין כאן קנ"ז ב' וב"מ ט"ו א'. אבל בירושלמי גיטין הנ"ל העמידוה שיצאה מתחת יד הלוקח ע"י הנגזל, והלוקח גובה את הקרן מנכסים משועבדין של הגזלן ואת השבח שהשביח בשדה גובה מנכסים בני חורין של הנגזל. ועיין בירושלמי להלן שם.

41-42. **בד"א בזמן שקדם מקחו של זה וכו'.**בירושלמי הנ"ל היא מימרא של ר' חייא [בר אבא] בשם ר' יוחנן. ובבבלי גיטין נ"א א' היא ברייתא בשם ר' נתן. ועיין ח"ד.

43. **זה וזה אינו גובה אלא מנכסים בני חורין.**וכ"ה בד וכי"ע. והוא שיבוש ברור, ובירושלמי (ושם ט"ס, וצ"ל: גובה את השבח) ובבבלי הנ"ל מפורש שגובה גם את השבח מנכסים משועבדים. והואיל וקשה מאד לשבש את כל נוסחאות התוספתא בטעות ברורה, יש לשער בדרך שמא שלפנינו השמטה ע"י הדומות. וצ"ל: זה וזה [גובה מנכסים משועבדין. ספק זה קדם, או זה קדם, זה וזה] אינו גובה אלא מנכסים בני חורין, והוא שלא כסומכוס, שדעתו רווחת בתוספתא.

44. **אילו ואילו שהיו אומ' וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ע. ומתוך דברי הרמב"ן ק"ב א', ד"ה הא דאקשינן, חי' הר"ן, עמ' 349, ועמ' 352, מוכח שפירשו אילו ואילו, היינו ר' שמעון וחכמים שנחלקו במשנתנו ספ"ו בשטחה של תוכה של המערה מודים שחצר המערה הוא שש על שש, כמשנתנו בסוף פירקין שאין עליה חולק. אבל הסיגנון מגומגם. ויותר נראה כפירוש בעל ח"ד ששי"ן זו מיותרת היא, וצ"ל: אילו ואילו היו אומ' וכו', כלומר בגובהה של מערה לא נחלקו.

44-45. **גובהה של מערה ארבע אמות.**רשב"ם ק' ב' (במשנה, ד"ה עושה), מאירי, עמ' 448, ריטב"א (במשנתנו הנ"ל), חי' הר"ן, עמ' 346. ועיין מ"ש בהערותיי לדב"ר (הוצ' שלי), עמ' 32, הערות 7–8, ולעיל עירובין, עמ' 379, ובהערות 56–57 שם.

45. **ורומן של כוכין שבעה טפחי', וטפח לגופה.**בד: וטפח לכיפה. ובכי"ע: וטפח לטפח, ובתוה"א להרמב"ן (עניין הקבורה ד"ו ל"ז ע"ג): מפורש בתוספתא טפח אחד לפותח טפח כדי של[א] תהא טומאה רצוצה, ולא תהא בוקעת ועולה. וכן בחידושיו כאן ק' ב', ד"ה הכוכין: וטפח יתירא, כדי שיהא לו חלל וכו', ותניא נמי בתוספתא הכי וטפח לפתח טפח. וכ"ה בחי' הר"ן, עמ' 348. וכבר פירשו הראשונים (עיין תוספות ק' ב', ד"ה ורומן, בחי' הרמב"ן ועוד) שהכוך היה פתוח גם מן הצד, אחרת, הרי טומאה בוקעת ועולה, כמשנת אהלות פ"ג מ"ז ועוד.

45-47. **העושה חצר על פי מערה, שש על שש, מלא מטה אחת מיכן ואחת מיכן, ופתוח לתוכה שתי מערות.**משנתנו בספ"ו. ועיין ירושלמי נזיר פ"ט ה"ג, נ"ז ע"ד. ופירשה הרמב"ן והר"ן ק"ב א' הנ"ל, שהתוספתא כאן משמיעה לנו שבזה אף ר' שמעון מודה, עיין מ"ש לעיל שורה 44, ד"ה אילו ואילו. ועיין היטב במ"מ פכ"א מה' מכירה סה"ו ובכ"מ שם, וכבר תמה עליהם במעשה רוקח שם במקומו, ועיין בתיו"ט כאן. ובחי' הריטב"א ק"א א': ועושה חצר על פתח המערה וכו' דברי הכל היא, וכדמוכח בגמרא (ק"ב א'), עיין בחי' הר"ן, עמ' 345. ועיין ח"ד.

47. **ר' שמעון או' ארבעה מארבע רוחותיה.**וכ"ה בד וברשב"ם ק"א א'. והיא פיסקא ממשנתנו ספ"ו.

47-48. **ר' יהודה או' בסלע הבא בידים פותח את שתיהן מרוח אחת.**וכ"ה ברשב"ם הנ"ל, אלא ששם: סלע הבא בידו. וכ"ה ("בידו") גם בכי"ו ובד לעיל רפ"א. ופירשתי שם שהכוונה לסלע מלאכותי שנעשה מאבנים קטנות והוא מתפורר בקלות. ועיין הפירוש ברשב"ם ברש"ל ובמהרש"א שם ומ"ש בח"ד. אבל הפירוש יוצא מן התשובה לר' יהודה, עיין מ"ש להלן בסמוך.

48. **אמרו לו אי איפשר לכן.**וכ"ה בד, אלא ששם בטעות: לבן.²⁰ ובכי"ע: אי איפשי (צ"ל: איפשר) לכן, וברשב"ם הנ"ל: אי אפשר. ובתס"ר ח"ב, עמ' 143, מניתי את כל המקומות שביטוי זה (או מעין זה) נמצא בתוספתא. ולהלן מנחות פ"א ה"י: ר' יהודה אומר אפילו שתי ידים זו על גב זו מקדש. אמרו לו אי אפשר לכן. ובבבלי זבחים י"ט ב': ר' יוסי בר' יהודה אומר מניח שתי ידיו זו על גב זו ועל גבי שתי רגליו זו על גבי זו ומקדש, אמרו לו הפלגת, אי אפשר לעשות כן. ולפי זה הפירוש ברור גם כאן שאמרו לו לר' יהודה אי אפשר לפתוח שתי מערות בסלע הבא בידים מרוח אחת. ועיין מ"ש על ביטוי זה בתס"ר ח"ג, עמ' 99, ד"ה אמרו לו, שם ח"ד, עמ' 59 ואילך, עמ' 68, שו' 30 ושו' 33.

footnotes: ²⁰ בפ"מ פ"ו רה"ב: ובתוספתא גריס בן קנטינר. וכנראה, שהמשיך את המלה "לבן" למטה. ושמא היתה לפניו הגירסא בכ"י שלו: אי אפשר לבן, ]בן[ קנטינר. וצ"ע.

48-49. **קנטינר אני מוכר לך, הרי זה מעמיד לו וכו'.**בירושלמי פ"ו ה"ב, ט"ו ע"ג: תני קנטר חייב להעמיד לו וכו'. ובכיר"ז שם: הנטינר (צ"ל: קנטינר) וכו'. ועיין מ"ש לעיל, הערה 20. ובבבלי צ"ח ב': תאני וקנתיר שתים עשרה וכו'. מאי קנתיר, תרביץ אפדני, ופירש ר"ג שם: גינת ביתן שאחורי אפדנם. ומוצא המלה לא נתברר לי.

49-51. **בין שאמ' לו בית כור עפר אני מוכר לך, ובין שאמ' לו כבית כור עפר אני מוכר לך, הרי זה מקבל עליו חריץ ובן חריץ, ומחיצת גדר שבינו לבין חבירו.**לפי פשוטו הכוונה שהחריץ ובן חריץ ומחיצת הגדר נמדדין עמו, אפילו הם עמוקים יותר מעשרה טפחים, והגדר גבוה יותר מעשרה, והברייתא מבארת את משנתנו רפ"ז, והיא אינה עניין למשנתנו ספ"ז. ועיין מ"ש לעיל ב"מ פי"א הי"ח שורה 66–67, ד"ה בני בקעה, בשם הראשונים ביחס למשנתנו ספ"ז הנ"ל.

51-52. **בית כור עפר אני מוכר לך הן חסר הן יתיר וכו'.**משנתנו פ"ז מ"ו. ובשטר מכירה מזמן בר כוכבא שפירסמו Benoit, Milik, De Vaux בספר Les Grottes וכו', עמ' 145: בית זרע חטים אם יתיר או ח[סר] וכו' [בית זר]ע חטים חמש סאים אם יתיר או ח[סר] וכו'. ועמ"ש עמ' 147.

52-53. **שהן שבעת קבין ומחצה לכור.**במשנתנו חסר פירוש זה, ופירשה הרשב"ם שם ק"ג ב', ד"ה אפי' פיחת רובע, עיי"ש.

54. **כדרך שלקח הימנו.**בבבלי ק"ד א': והתניא כשהוא נותן לו, נותן לו כשער שלקח ממנו. ובכ"י וד"י: כשעה שלקח וכו', והוא חילוף רגיל מאד במקורות.

**ואם רצה וכו'.**משנתנו הנ"ל.

57-58. **בית כור עפר אני מוכר לך בסימניו ובמצריו, אפלו פחות שתות, או הותיר שתות כשום הדיינין, הגיעו.**וכ"ה (פחו') בד ובמלחמות להרמב"ן ספ"ז. ובכי"ע: פחת שתות, וכן בפירש"י על הרי"ף, וברשב"ם: פיחת וכו'. ואף במשנתנו פ"ז סמ"ג (בכמה נוסחאות): פחות שתות (עיין להלן). ופירשו רבותינו שהכוונה לבית כור שהוא פחות שתות, עיין בפירש"י על הרי"ף ובהגהות מא"י שם אות ב' וברשב"ם למשנתנו. ועיין היטב בחי' הר"ן, עמ' 363, ובחי' הר"י מיגש (בשטמ"ק): אם פיחת שתות מן המדה הגיעו. ומתוך פשוטה של התוספתא מוכח שאם פיחת שתות הגיעו, כשום הדיינין, וכרשב"ג במשנת כתובות פי"א מ"ה (עיי"ש בראשונים), עיין בפירש"י על הרי"ף פ"ז סי' תתכ"ה, וברשב"ם ק"ו א', ד"ה אמר לך. ובמשנתנו פ"ז סמ"ג: בסימניו ובמצריו פחות משתות הגיעו, עד שתות²¹ ינכה. וכ"ה ("פחות משתות") ברוב המשניות מטיפוס הבבלי (ובמשנה שבירושלמי), וכ"ה בה"ג ד"ו ק"ד ע"ב, הוצ' ר"ע הילדיסהיימר, עמ' 425, בס' המקח והממכר לרב האיי שער כ"ה, בר"ח (לפי חי' הרשב"א ק"ו א') ועוד, וכ"ה בבבלי ק"ו ב', אבל במשניות מטיפוס א"י (חוץ מן המשנה שבירושלמי), כגון הוצ' לו, קויפמן ופרמה:²² פחת שתות. ויש שגרסו: פחות שתות. וכ"ה בבבלי בדפוס פיזרו, וכן היה לפני הרשב"ם (עיין דק"ס, עמ' 310, הערה ת') ועוד. ובתוספות ק"ו א', ד"ה ה"ג פחות, הביאו את שתי הגירסאות. ברם מתוך סוגיית הירושלמי למשנתנו מוכח שגרסו "פחות משתות", עיין בנת"י במקומו.²³ ובבבלי ק"ו א': רב הונא אמר שתות כפחות משתות. רב יהודה אמר שתות כיותר משתות וכו' הכי קאמר פחות משתות ושתות בכלל הגיעו וכו', הכי קאמר פחות משתות הגיעו, עד שתות וכו'. וכבר תמהו הראשונים על שיטת רב יהודה, והרי במשנתנו מפורש: פחת שתות הגיעו. ובחי' הראב"ד (לפי הרשב"א) רצה לומר שרב הונא ורב יהודה נחלקו בגירסא במשנתנו, ורב הונא גרס (כגירסת משניות מטיפוס א"י): פחת שתות הגיעו, ורב יהודה גרס: פחות משתות הגיעו (כגירסת משניות מטיפוס הבבלי), עיי"ש בחי' הרשב"א. ועיין במלחמות ספ"ז בשם מהדורא קמא של הרי"ף. ועיין בתוספות ק"ו א', ד"ה ה"ג פחות, ובהגהות הב"ח שם. ובבבלי ק"ו א' הנ"ל הקשו על רב הונא: בסימניו ובמצריו פיחת שתות, או הותיר שתות, (הרי הוא)²⁴ כשום²⁵ הדיינין הגיעו,²⁶ והא שום הדיינין דשתות כיותר משתות הוא,²⁷ אמר לך רב הונא וליטעמך הגיעו קא תני, אלא²⁸ כשום הדיינין ולא כשום הדיינין וכו'. והרי"ף פסק כרב הונא, משום שפשוטה של הברייתא מסייע לו. ובעל המאור חלק עליו ופסק כרב האיי (ס' המקח והממכר שכ"ה) שפסק כרב יהודה, ופירש בבבלי פירוש דחוק,²⁹ ופירש "הגיעו" עיקר המקח הגיעו, אלא שחייב לנכות, עיי"ש. אבל במלחמות הסתייע מן התוספתא שמפורש בה כרב הונא, ואף טען ש"הגיעו" פירושו בכל מקום שיש כאן מחילה (וממנו בחי' הר"ן), ולא קיום המקח. וכן כתב בחי' הראב"ד (לפי שטמ"ק ק"ו א'), והסתייע מן הירושלמי בסוגיין שלכאורה אין לברייתא שם שום שייכות למשנתנו. ועיין גם ב"כתוב שם" ב"הסגלה" חי"ז, עמ' 51.

footnotes: ²¹ בכי"מ: יתר משתות ינכה. וכ"ה בכמה מן הראשונים, עיין דק"ס, עמ' 310, הערה ת', ועמ' 311, הערה ו'. וכ"ה בה"ג הוצ' ר"ע הילדסהיימר, עמ' 425 (אבל בד"ו כלפנינו). והגירסא שלפנינו "מתוקנת" ע"פ המשא והמתן בבבלי ק"ו א'. ²² על היחס בין הבבלי והירושלמי נזיקין עיין מ"ש במחברתי תלמודה של קיסרין, סוף עמ' 17. ²³ בצד השורה הוכנס מי"ם, כלומר, קרי: משתות. אבל מחלק האות שמילא בה הסופר את השורה הקודמת מוכח שהיתה שם שי"ן ולא מי"ם. ²⁴ המלים שהקפתי חסרות בנוסחאות מדוקדקות לפי עדות הרמב"ן במלחמות ספ"ז. ועיין להלן הערה 25. ²⁵ וכ"ה בתוספתא כאן בכי"ע, ואצל צוקרמנדל בטה"ד: פטור הדיינין. ²⁶ מגירסא זו מוכח שהנכון הוא כעדות הרמב"ן (עיין לעיל, הערה 24). ובכי"מ: והגיעו (ועיין דק"ס, עמ' 311, הערה ד') והוא תיקון ע"פ הגירסא "הרי הוא כשום הדיינין". ²⁷ כסתם משנתנו בכתובות פי"א מ"ג, עיי"ש לעיל בפנים. ²⁸ עיין דק"ס, עמ' 310, הערה ה', ובבעל המאור ספ"ז. ²⁹ ומ"ש במלחמות שם: ובעל המאור מלמד זכות על הגאון שלא כדעתו וכו', עיין בס' המקח והממכר שכ"ה, והגאון נותן שם טעם אחר לפסקו.

60-61. **האומ' לחבירו חצי שדי בית לתך אני מוכר לך וכו'.**כ"ה "בית לתך" גם בד ובכי"ע. והגירסא "ובית לתך" שבד"ח אין לה שום יסוד, ואינה קיימת. ובמשנתנו ספ"ז לא נזכר "בית לתך". עיין מ"ש להלן בסמוך.

61. **משמנין ביניהן, ונוטל חצי שדה ובית לתך.**בכי"ע: בית לתך, ואף לפנינו הוא וי"ו הפירוש ונוטל חצי שדה בית לתך. ומתוך רוב המקורות יוצא ברור שהכוונה היא ללשון "שומא", כפירוש הר"מ בפיה"מ, הוצ' ר"י קאפח במקומו.³⁰ וכמו שפסק בחיבורו פכ"א מה' מכירה הכ"ב. וכן שנינו לעיל ב"ק פ"ג ה"ז (פעמים): והניזוקין משמנין ביניהן, עיי"ש בפירוש בעל מ"א ומש"ש במקומו. וכן בבבלי ב"מ פ"ז א' (ובהגהות הגר"א שם) וערכין ד' ב', בשטמ"ק שם ובתוס' שם, ד"ה הוא. ובמשנתנו הנ"ל שלא נזכר שם "בית לתך" נוטל לפי השומא, כלומר לפי ערך חלקי השדה, ואם חלק השדה הוא עדית וחלק הוא זיבורית, משמנין ביניהן, ונוטל חלק יותר גדול בזיבורית לפי ערך הדמים. ולפנינו כשהזכיר בפירוש "בית לתך" (כלומר חצי שדה של בית כור) אינו נוטל אלא בית לתך, ומשמנין ביניהן לפי ערך הבית לתך המובחר, כלעיל במשנתנו.

footnotes: ³⁰ הגירסא "משמין" אינה קיימת והוא תיקון על פי פירוש הר"מ. ועיין בפירוש הרשב"ם ק"ז ב', בבעל המאור ספ"ז לבבלי שם (ומקבילה בבכורות), וב"כתוב שם" ב"הסגולה" חי"ז, ע"מ' 51, כתב: לא נמצא זה הלשון לא במשנה ולא בבריתא, ולא בגמרא.

61-62. **או' זה לזה חצי שדי בית לתך וכו'.**המלה "זה" מיותרת, ואינה בד ובכי"ע. ופירושה כמו ברישא, ודינה כמו לעיל ב"ק פ"ג ה"ז, וכמו שכתבנו לעיל.

63-64. **לזה אמ' בצפון ולזה אמ' בדרום משמנין וכו'.**בבא זו ושלהלן מוסיפה מקרים כגון ששדהו של אחד מהם סמוכה לצפון, או לדרום, והיא שוה לו יותר כשהיא סמוכה לשדהו (הדין של בר מצרא לא נזכר במקורות א"י, כפי שכבר הערנו בכ"מ), והכל נכנס בכלל השומא. ועיין בירושלמי ספ"ז.

65. **נותן לו בית לתך כלפי צפון.**בכי"ו חסרות המלים "נותן לו", והושלמו בגליון. וכ"ה בד ובכי"ע.

**בית זרע יד אני מוכר וכו'.**במנ"ב ציין לבבלי ב"מ ק"ה ב'. ובאמת יש הרבה מינים בקרקעות שאין נזרעים אלא ביד, כגון הרים אשר במעדר יעדרון, כמשנת פיאה פ"ב מ"ב, עיי"ש בפיה"מ להר"מ ומ"ש בשם פירוש הקדמונים, ועיין בפירושים לתו"כ קדושים פ"ב ה"ב.