Tosefta Kifshutah on Bava Batra Chapter 9
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
- **ר' נתן או' נחום המדי היה מדייני גזירות. הכותב נכסיו וכו'.**וכ"ה בד. וכבר תמה בח"ד מה עניינו של נחום המדי לכאן. אבל בכי"ע: מדייני גזירות. אמ' הכותב וכו'. וכן תיקנו מעצמם בד"ח, כלומר נחום המדי שהיה מדייני גזירות אמר את ההלכה של הכותב. ובירושלמי כתובות פי"ג ה"א, ל"ה ע"ג, ובבבלי שם, ק"ה א', הובאה מסורת זו על שררת נחום המדי בשם ר' נתן, אבל לא הזכירו את ההלכה שלפנינו. ובאמת חסרון המלה "אמר" אינו מוכיח כלום, ובמקורות א"י (ובפרט בירושלמי) משמיטים מלה זו, והכוונה אחת. ומ"מ שאלת בעל ח"ד במקומה עומדת, ומה עניינו של נחום המדי לכאן. ושמא הזכיר התנא (במשנה שהיתה לפני מסדר התוספתא) ברפ"ט שאדמון היה מדיני גזרות שבירושלים, כמו שהקדימו במשנת כתובות רפי"ג, והרי גם הלכה ב' שלהלן היא כעין דברי אדמון במשנת כתובות פי"ג מ"ו. והוסיף כאן ר' נתן שגם נחום המדי היה מדייני גזירות ואמר את ההלכה שלהלן. ועיין מ"ש להלן בסמוך.
1-2. **הכותב נכסיו בשם חבירו אין כופין אותו לחזור. ואם התנה עמו מתחלה על מנת כן, כופין אותו לחזור.**וכ"ה ("לחזור") בכל הנוסחאות. וודאי גמור בעיני שצ"ל: לחזיר (= להחזיר), כלומר החבר קנה, ואינו צריך להחזיר למוכר. ועיין נדרים פ"ה מ"ה ובראשונים שם מ"ח א', ומ"ש לעיל פ"ח ה"ט שורה 21. ובבבלי ב"ק ק"ב ב': ת"ר הלוקח שדה בשם חבירו אין כופין אותו למכור, ואם אמר לו על מנת כן, כופין אותו למכור. מאי קאמר, אמר רב ששת הכי קאמר, הלוקח שדה בשם ריש גלותא, אין כופין את ריש גלותא למכור וכו'. ופירש הגאון:¹ ואם אמ' לו על מנת [כן] אני נותן לך מעותי, כדי שיכתוב לי ריש גלותא שטר מכירה כופין ריש גלותא שיכתוב לו שטר מכירה משמו. אבל בחי' הראב"ד במקומו (עמ' רס"ח) כתב שאפילו אמר לו לריש גלותא על מנת, לא אמר כלום, שהרי לא עשה שום מעשה עם ריש גלותא, ודברים בעלמא הם. ועיין בבבלי להלן שם שפירשו ברייתא זו אחרת. אבל לפי הנוסח בתוספתא ברור שהדברים כפשוטם. ומתוך הלשון בבבלי ברור שיש לנו ברייתא בבלית. ונראה שעליה חלק ר' נתן ואמר שנחום המדי היה מדייני גזירות, והוא שנה ברייתא זו,² וחידש שכופין את חבירו להחזיר,³ אם התנה עמו בתחילה על מנת כן. ובבבל חלקו על ר' נתן וסברו שנחום המדי לא היה מדייני גזירות, כמו שהסיקו בבבלי כתובות ק"ה א': ולא הודו לו חכמים. ואף לא הזכירו אותו בבבלי ע"ז ז' ב', עיי"ש.
footnotes: ¹ שטמ"ק במקומו, אוה"ג, עמ' 158. ² נחום המדי חי בזמן חורבן הבית ולאחריו (כמשנת נזיר פ"ה מ"ד) והסיקרין שבירושלים היו עושקים את בעלי האחוזות הגדולות, עובדא שמשתקפת גם בתוך האגדה של א"י, עיין ירושלמי תענית פ"ד ה"ח, ס"ט ע"א, איכ"ר פ"ב, ב' הוצ' בובר, עמ' 103. ובאותו זמן מובן מאד שהיו כותבים את הנכסים על שם תקיפים שלא נגעו בהם הסיקרין. ³ כלומר אם הכותב ירצה בכך. עיין לעיל הערה 2.
- **המוכר שדה חבירו במעמד חבירו לא עשה כלום.**וכן הביאה הרמב"ן בס' הזכות יבמות פ"ז (ד' ליוורנו כ"ב ע"ג) ובתשב"ץ ח"ב סי' רכ"ד, מ"ד סע"ג, ובח"ג סי' ס"ח, י"ד ע"ד, והוסיף: וכבר כתב בתוספתא זו הרמב"ן ז"ל. והיא פשוטה, וגדולה מזו אמרו בירושלמי כאן פ"ג ה"י, י"ד ע"ב. הפותח חלון בכותל חבירו⁴ במעמד חבירו ר' אומר פותח בשמאל נועל בימין, הגע עצמך שהיה עומד שם, יכול מימר ליה הוינא בעי תלעי, היה מושיט לו צרורות, יכול מימר מגחך הוינא בההוא גברא. ואם בדבר ששייך בו מחילה אמרו כן, כל שכן בדבר שהוא צריך קניין, שהוא יכול לומר משטה אני בך, תטרח ותקנה ואח"כ אני מוציאה מידך.
footnotes: ⁴ אני מעתיק את גירסת הירושלמי ע"פ כ"י רוזינטל וראשונים, עיין מש"ש בפירושי לכ"י זה.
3-4. **כתב וקיים מאחריו דבריו קיימין.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע כתב מקיימני אחריו וכו'. ובס' הזכות הנ"ל: מקיימנו (צ"ל: מקיימני) אחריו דבריו קיימין, וכו' לא עשה כלום עד שקיימו מכירתו אחרי[ו]. וכן בתשב"ץ ח"ג הנ"ל: מקיימני⁵ אחריו דבריו קיימין. ופירשו המפרשים שחתם עליה בעד, כמשנת כתובות פי"ג מ"ו, והובאה בבבלי כאן ל' ב', עיי"ש בסוגיין. ובנידון דידן כ"ע מודי שדבריו קיימין שהרי אין כאן הטעם של השני נוח לי. ברם הלשון "מקיימני אחריו" אינו סובל פירוש זה,⁶ ולפי פשוטו הכוונה שכתב כן, אחרי חתימת העדים. והברייתא משלימה את משנתנו הנ"ל, שלאו דווקא אם הוא חתם בעד, שבלעדיו לא היתה המכירה קיימת, אלא אפילו אם כבר נגמרה המכירה, והוא כתב אחרי חתימת העדים מקיימני מאחריו וכו'. ובס' הזכות הנ"ל: מקיימנו (צ"ל: מקיימני) אחריו דבריו קיימין, בעלמא לא איבד את זכותו, עיין בהגהת הרמ"א חו"מ סי' קמ"ז סעיף א'.
footnotes: ⁵ בח"ב סי' רכ"ד העתיק: ואם כתב מקיים אני אחריו וכו', והוא ניסוח הרב בעצמו, וגם בס' הזכות חסרות המלים "ואם כתב", והיא היא, והפירוש ברור, שכתב כן. ⁶ אעפ"י שבדוחק רב אפשר לקיים פירוש זה, עיין מ"ש לעיל ח"א (תרומות), עמ' 294, ד"ה הוא כותב והן מקיימין.
- **הבן הנושא ונותן בשל אביו אע"פ שהשטרות ואונות יוצאין על שמו וכו'.**בבבלי כאן נ"ב ב': דתניא אחד מן האחין שהיה נותן ונושא בתוך הבית וכו', וכן האשה שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית וכו'. וכתב ביד רמה שם סי' רי"ד שהוא הדין גבי בן בנכסי אביו ואשה בנכסי בעלה והביא את כל הברייתא שלנו בשם התוספתא⁷ ומפרש אותה, עיין להלן. ועיין במה שהאריך בח"ד.
footnotes: ⁷ מכיון שלא מצאתי בספרו על ב"ב שרבינו לבדו מביא את התוספתא, שלא נמצאת לא בר"ח ולא ברי"ף יש לשער שגם הר"ח כאן מביא את התוספתא, אבל בספר הנר לר"ז אגאמאתי 219 ע"ב, לא העתיק אותה.
5-6. **מה שירשתי משל בית אבי אבא הן, או משל בית אבי אמה הן.**יש כאן אשגרה מן הסיפא, וצ"ל: מה שירשתי משל בית אבי אמה הן (ולא יותר). וכ"ה ביד רמה הנ"ל (אימא). וכן בכי"ע: מבית אבי אימא הן. וכ"ה בבבלי הנ"ל.
- **יעשה מפורש כפירושו.**וכ"ה בכי"ע. וביד רמה: יעשה מפורש בפירושו. ובד: כמפורש בפירושו. ובבבלי הנ"ל: עליו להביא ראיה. ועיין מ"ש על כך להלן בסיפא, שורה 8.
- **יעשה מפורש כפירושו.**וכן מעתיק ר' נתן בר' מאיר (בס' התרומות שער ו' סי' ב')⁸ בשם התוספתא, ובד: יעשה כמפורש בפירושו. ובכי"ע: יעשה מפורש כפירושה. וביד רמה הנ"ל: תעשה מפורש בפירושה. ובבבלי הנ"ל: עליה להבא ראייה. וכותב הרמ"ה שהן הן דברי הבבלי הן דברי התוספתא, ומסביר: והשתא נחזי אנן, מאי בפירושו, אילימא בפירושו של שטר, מאי שנא גבי בן דקתני בפירושו ומאי שנא גבי אשה דקתני בפירושה, אלמא מאי בפירושו, בפירושו של בן דקאמר שלי הן, ומאי בפירושה בפירושה של אשה, דקאמרה שלי הן. ומאי יעשה מפורש כפירושו, אילימא דמהימן למימר שלי הן, אי הכי ליתני נאמן וכו', ועוד למה לי למתנא יעשה מפורש בפירושו, ליתני יעשה בפירושו, אלא לאו הכי קאמר יעשה הדבר מפורש וברור בראיה שהן שלו בפירושו, והוא הדין גבי אשה. וגם ר' נתן בר' מאיר הנ"ל פירש כן לפי גירסתו בשתי הבבות ("מפורש כפירושו"), וכתב: מפורש כפירושו כפירושו של דבר שהיא אומרת ולא כסתום, אלא שתהיה מבררת שדבריה אמתיים. ואנו רואים שהראשונים ז"ל התלבטו בפירוש הביטוי הסתום הזה שנמצא כמה פעמים בתוספתא, והארכנו בבאורו לעיל ב"ק פי"א ה"א שורה 4, ד"ה והנה הדיבור, עיין מש"ש.
footnotes: ⁸ והעתקתי את דבריו בתס"ר ח"ב (ירושלים תפרח"י), עמ' 146.
8-9. **שתי נשים שילדו שני זכרים במחבה, וחזרו וילדו שני זכרים במחבה וכו'.**וכ"ה ("וחזרו וילדו") גם בד ובכי"ע. ויפה פירשו המפרשים שנקטו כאן "וחזרו וילדו" ללמדנו שאעפ"י שיש כאן שני בכורים וודאים אינם לוקחים חלק כבכורים אפילו ע"י הרשאה, כדברי ר' ינאי כאן קכ"ז א', בכורות מ"ז ב', שאם מעולם לא הוכרה בכורתם אינם נוטלים אלא כפשוט. ועיין מ"ש על "מחבה" לעיל יבמות, עמ' 124, ד"ה ולגופו של מאורע.
10-11. **[זכר ונקבה, שניהם הולכין אצל הראשון ונוטלין חלק כזכר, אצל השני ונוטלין חלק] כנקיבה.**השלמתי ע"פ ד. וכ"ה גם בכי"ע, אלא ששם: ונקבה זכר ונקבה וכו', וברור שהמלה "ונקבה" (הראשונה) שייכת ללעיל, והיא אשגרה מוטעית מלמטה. וכל פירושי המפרשים כאן אינם מובנים כלל. ושמא צ"ל: חלק כנקבה, אצל השני וכו', כמו שהגיה במנחת יצחק.
- **האומ' אם תלד אשתי זכר תטול מנה, ילדה זכר נוטלת מנה וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע מנוקד: תיטול וכו' נוטלת וכו'. וברור שהסופר רצה לתקן את הלשון ולגרוס: יטול... נוטל וכו', והיא משנתנו פ"ט מ"ב. אבל אין להגיה שלש נוסחאות, והמשנה מדברת במזכה לעובר,⁹ והתוספתא כאן מדברת בשכ"מ שמזכה לאשתו¹⁰ ומקיימין את דבריו, אעפ"י שנראה כמתמיה. ועיין בבלי קמ"א א'.
footnotes: ⁹ הרשב"ם (ק"מ ב'), הר"י מיגאש שם, הר"מ בפיה"מ ובפ"ח מה' זכיה ומתנה ה"ה פירשו את משנתנו בשכ"מ. ואעפ"י שדין המשנה יתכן (לשיטת הר"מ ועוד) אפילו בבריא, מ"מ הבינו שהמשנה, ע"פ משמעותה, מדברת בשכ"מ. ועיין ש"ד חו"מ ריש סי' ר"י. ועיין ירושלמי יבמות פ"ד ה"א, ה' ע"ג. ¹⁰ כמו שפירשו במצפה שמואל ובמנחת יצחק.
13-14. **אם זכר מנה, אם נקבה מאתים, ילדה זכר ונקבה, הזכר נוטל ששה של זהב, ונקבה נוטלת חמשים זוז.**בבא זו סמוכה לסיפא של משנתנו הנ"ל: אם זכר מנה, אם נקבה מאתים, וילדה זכר ונקבה, זכר נוטל מנה, נקבה נוטלת מאתים. ולפי פשוטה פירושה של התוספתא הוא שאמר אם תלד זכר יטול הזכר מנה, ואם תלד נקבה אתו - מאתים, ויש כאן ספק אם כוונתו לזכר גרידא שהוא יטול מאתים, או אם יוולד יחד עם נקבה, שיטלו מאתים בין שניהם, ולפיכך הרי הזכר נוטל מנה ממה נפשך, ובמנה השני יש כאן ספק, ומשום כך חולקין את המנה השני.¹¹ אבל בבבלי קמ"א א' הביאו את הברייתא שלנו והקשו עליה ממשנתנו הנ"ל ופירשוה במסרס, שאמר זכר תחלה, מאתים, נקבה אחריו ולא כלום, נקבה תחלה, מנה, זכר אחריה מנה, וילדה זכר ונקבה, ולא ידעינן הי מינייהו נפק ברישא וכו'. ועיין חי' הרשב"א קמ"א א', ד"ה אלא הא דתניא.
footnotes: ¹¹ כבר העירותי בכ"מ שבתוספתא יש כמה סתמות כסומכוס, והוא כשיטת הרי"ף כאן (עיין בחי' הרמב"ן) שברייתא זו כסומכוס היא, ואינה הלכה. אבל עיין בתוספות קמ"א א', ד"ה אידך, ובריטב"א בסוגיין, ועוד.
14-15. **האומ' המבשרני אם ילדה אשתי זכר יטול מאתים, אם נקיבה יטול מנה וכו'.**כל הברייתא בחי' הרמב"ן קמ"א א' ובירושלמי פ"ט ה"ב, ט"ז ע"ד.¹² ובבבלי קמ"א ב':¹³ אם זכר יטול מנה, זכר נוטל מנה, אם נקבה מנה, ילדה נקבה נוטל מנה, ילדה זכר ונקבה אין לו אלא מנה. וסברו שהכוונה היא "אם זכר יטול מנה", אבל אם נקבה לא יטול כלום, וכן "אם נקבה מנה" הכוונה היא, אבל אם זכר לא יטול כלום, ולפיכך הקשו: והא זכר ונקבה לא אמר, ואפשר לפרש שכוונתו שאם ילדה תאומים לא יטלו כלום. ותירצו: דאמר נמי אם זכר ונקבה יטול¹⁴ וכו'. ומכאן משמע שאפילו אמר אם זכר מנה ואם נקבה מנה, אם ילדה תאומים אין לו למבשר כלום, כל זמן שלא אמר בפירוש שאפילו בתאומים יקבל. ואינו דומה למשנתנו פ"ט מ"ב, שיש הבדל בין נותן לבנו ובין נותן למבשר, ועיי"ש ברשב"ם למשנתנו ובבבלי כאן. והוכיח הרמב"ן מן התוספתא כאן ומן הירושלמי שאפילו אם לא הזכיר בפירוש מה יתן בבשורת תאומים,¹⁵ מ"מ נותן כפחות שבהן. ועיין נ"י פ"ט סי' תתפ"ו.
footnotes: ¹² בהוצאות שלפנינו. אבל בכיר"ז, בחי' הרמב"ן ובעליות דרבינו יונה (לפי שטמ"ק) משובש. ¹³ עיין דק"ס שם, עמ' 384, הערה נ'. ¹⁴ עיין דק"ס הנ"ל. ¹⁵ שהרי בתוספתא הסכומים שונים, ואין לומר "ותנא כי רוכלא לא חשיב ואזיל". ועוד, אם התנה בפירוש פשיטא היא.
16-17. **אין לו אלא מנה (ירוש' אמ' ר' מנה בטלה צרת הנקבה את שמחת הזכר).**הסופר הוסיף את הטעם למה אין לו אלא מנה. וכן הוא בירושלמי כאן פ"ט ה"ב, ט"ז ע"ד. אבל בחי' הרמב"ן ובעליות דר' יונה הנ"ל חסרות המלים "אמ' ר' מנה" בתוך הפיסקא.
17-19. **האומ' תנו מאתים דינר לפל' ושלש מאות לפל' וחמש מאות לפל', אין או' כל הקודם בשטר זכה, אלא כולם חולקין בשוה. יצאת כתובת אשה ובעל חוב עליהן, כולן נותנין בשוה.**בבבלי קל"ח א' וגיטין נ' ב': שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני וג' מאות לפלוני אין אומרים כל הקודם בשטר זכה, לפיכך יצא עליו שטר חוב גובה מכולן.¹⁶ ולא נזכר כיצד הם חולקים. ואף לא נזכר שם בשום נוסח "בשוה". ופירשו כל המפרשים בבבלי שחולקים לפי חשבון המעות. ובמשנת כתובות פ"י מ"ד: מי שהיה נשוי שלש נשים ומת, כתובתה של זו מנה ושלזו מאתים ושלזו שלש מאות ואין שם אלא מנה חולקות בשוה¹⁷ וכו'. ובבבלי שם צ"ג א': רבי אומר אין אני רואה דבריו של ר' נתן באלו, אלא חולקות בשוה. ופירש"י שהכוונה בשוה ממש. וכן פירש הרי"ף שם בפ"י סי' שנ"ט.¹⁸ ודייק מן הלשון "בשוה" שכוונתו בשוה ממש.¹⁹ וברי"ף כאן פ"ח סי' תתע"ו חילק בין הסוגיא בכתובות ובין ההלכה שלנו, מפני שכאן אנו הולכים אחרי כוונת הצוואה, וחולקין ונותנין לפי הממון. וכן פירשו כל המפרשים בסוגייא כאן.²⁰ ברם אם נלך בשיטת הרי"ף המדייק מן הלשון "בשוה", הרי מפורש בתוספתא שאף כאן חולקים "בשוה" ואין הבדל בין צוואה לשאר שעבוד וצ"ע. וכנראה שפירושו "בשוה" כאילו כל השטרות ניתנו בזמן אחד, וכולם שוים, ונותנין לפי הממון. ושאר כל החילוקים וההגבלות שנתנו שם הראשונים בבבלי כאן וגיטין מתייחסים גם לתוספתא כאן.²¹
footnotes: ¹⁶ כן הגירסא בכל הנוסחאות ובה"ג ובראשונים. ופירש הרשב"ם: קודם שקבלו המעות, או שקבלו קרקע, עיין גיטין נ' ב'. ועיין ח"ד. ועיין מ"ש להלן פי"א הי"ג שורה 57, ד"ה יצאת. ¹⁷ וכאן אין ספק בפירוש. ¹⁸ ועיין בתשובת הרי"ף שנדפסה בגליון הרי"ף שם, והנוסח הערבי נתפרסם ע"י ר"ב כהן ב־JQR הצופה האנגלי סדרא חדשה חי"ט (1928–1929), עמ' 379 ואילך, ותרגום עברי שם עמ' 401 ואילך. ועיין בהשגות הראב"ד במקומו. ¹⁹ בניגוד לפירוש ר"ח (עיין אוה"ג כתובות, ליקוטי פר"ח, עמ' 73) שפירש שחולקין לפי ממון. ²⁰ וכן פירש הר"ח גם את הסוגייא שלנו, עיין בתוספות גיטין נ' ב', ד"ה גובה (ומ"ש שם: ונראה שיש לחלק, אין כוונתם לחלוק על פירוש הר"ח, אלא שאין ההלכות דומות, וכמו שפירש הרי"ף). ועיין בשאר הראשונים בגיטין שם. ²¹ ההבדל שנתנו הראשונים בין נתן סכומים שונים לסכום אחד לקוח מפירוש הראב"ד, עיין במאירי כאן, עמ' 574, ובגיטין שם.
19-20. **אבל אם אמ' תנו מאתים דינר לפל' ואחר כך שלש מאות וכו'.**בבלי הנ"ל, ופשוטה היא.
22-24. **האומ' מאתים דינר יש לי ביד פל', ושלש מאות ביד פל', וחמש מאות ביד פל', ופל' יטול מאתים דינר, יצאת עליהן כתובת אשה ובעל חוב גובה, ואע"פ שלא נתכנסו כולן.**וכן מעתיק הרמב"ן בגיטין ס"ו א', ד"ה שלחו מתם, ובחי' הריטב"א שם (בשיבושים), ובחי' הרשב"א כאן קל"ח א', ד"ה ומיהו,²² ולפי הצוואה היה נראה שהוא נותן לו מאתים זוז, והשאר משאיר ליורשיו. ופירשו הראשונים הנ"ל שאעפ"י שהחוב והכתובה מיעטו את האלף זוז שהיה ביד שלשתן, לא הפסיד מקבל המתנה כלום, ואין היורשים יכולים לטעון אנו נקבל את שלנו, וחלקך היא שנתמעט, מפני שאין הנותן אלא מראה מקום, היכן יש לו מעות, ואמר שמתוך המעות הללו יתנו לו מאתים זוז, והרי נשארו שם מאתים זוז אחרי גביית החוב והכתובה, ועיין מ"ש להלן.
footnotes: ²² ומכאן העתיק הרב המגיד פ"י מה' זכייה ומתנה הי"ד, ובטחו"מ סי' רנ"ג (בד"ח קנ"ב ע"ב).
24-26. **אבל אם אמ' יטול פל' מאתים דינר, אם נתכנסו כולן נוטל, ואם לאו אין נוטל אלא לפי חשבון.**וכ"ה בחי' הרשב"א כאן ובחי' הריטב"א גיטין הנ"ל. אבל בד ובכי"ע: אבל אם אמר ואחר כך יטול פלוני וכו'. וכן מעתיק בחי' הרמב"ן הנ"ל. ואת הגירסא שלפנינו פירש הרשב"א שהיה מונה את הנכסים שיש לו, כך וכך ביד פלוני וכו', ומתוך כך²³ אמר תנו מאתים זוז לפלוני, אין נותנין לו את המאתים זוז מיד, אלא לפי חשבון. וכאן מוכח מתוך דברי הנותן שרצונו הוא שהמקבל יקבל מכל חלק וחלק שיש לו ביד אחרים, ולפיכך אם החוב מיעט חלק אחד, אף המקבל הפסיד לפי חלקו, ואינו נוטל אלא לפי חשבון. והברייתא שלנו נידונה ע"י הראשונים בקשר עם צוואת גניבא שאמר "הבו ארבע מאה זוזי לר' אבינא מחמרא דנהר פניא", ואמרו בבבלי (גיטין ס"ו א') שאמר "מחמרא" כדי ליפות כוחו של ר' אבינא. ופירש"י שאם אמר "חמרא" (ולא "מחמרא") אם החמיץ חלק מן היין היו היורשים יכולים לומר לו שלך החמיץ, עיי"ש. ועיין בתוספות שם, ד"ה כדי. והרמב"ן פירש את דברי רש"י שהם בדווקא שהיורשים יכולים לומר כל מה שהחמיץ הוא מחלקך, ודינו כעבד בעבדי אני מוכר לך, ומת וכו' (מנחות ק"ח סע"ב). והביא הרמב"ן את התוספתא כאן ופירשה שמכיון שגילה את דעתו שנותן לו מכל אחד ואחד, אם אחד מהם העביר את חלקו, אבד גם המקבל את חלקו. ואם "סיים לו, יטול ממנו (כלומר שאמר לו בפירוש יטול ממנו), אבד מקצת, אבד חלקו לגמרי", כדין התלמוד במנחות. ועיין בטחו"מ סי' רנ"ג. ועיין בנתיבות המשפט סי' רנ"ג ס"ק ט', שציין לו בשירי מנחה כאן.
footnotes: ²³ וכן מעתיק הרב המגיד הנ"ל בשם הרשב"א, וכ"ה בטחו"מ סי' רנ"ג. ולפי גירסא זו לא אמר הנותן ואחר כך יטול, אלא אחרי שמנה את הנכסים שלו אמר: תנו מאתים וכו'. ועל פיו (כלומר, ע"פ הרב המגיד) הגיה הגר"א (חו"מ סי' רנ"ג ס"ק כ"ב) את התוספתא.
27-28. **ופל' יירש שאר נכסי, יצאת עליהן כתובת אשה ובעל חוב כופין מזה שירש שאר נכסים.**בד: גובין מזה וכו'. ובכי"ע: גובה מזה וכו', וכן מעתיקים הראשונים שנביא להלן. ולא הגהתי בפנים מפני הספק שמא צ"ל: גופין (= גובין). ובחי' הרשב"א קל"ח א' נשא ונתן הרבה בתוספתא זו, והסיק שהטעם הוא: דיורשין הרי הן ככרעא דמורישין, ובמקומו הן עומדין, ונכסי ירושתן כבני חורין ומקבל המתנה כמשועבדין, ואין גובין מן המשועבדין במקום שיש בני חורין, דמתנת שכיב מרע כמשועבדין הן.²⁴ וכ"ה בשו"ת שלו ח"א סי' תתפ"ז והוכפלה בח"ה סי' קל"ו, ועל פיו בשו"ת הריב"ש סי' ק"ז, שו"ת יכין ובועז ח"א סי' ב'. וכן כתב הריטב"א קל"ז ב', וממנו בנ"י פ"ח סי' תתע"ו.²⁵
footnotes: ²⁴ וכן הביא בשמו הרב המגיד הנ"ל. ²⁵ ומש"ש: וכן כתב ר"י ז"ל, הכוונה, כנראה לרבינו יונה, עיין טחו"מ סי' רנ"ג.
28-29. **האומ' תנו מאתים דינר לבני עירי, אין דנין בדייני אותה העיר וכו'.**כל הברייתא בבבלי מ"ג א', עיי"ש באוקימתות הבבלי.
30-32. **האומ' תנו נכסיי לפל' ופל' עבדי, לא זכו בנכסים, ולא קנו עצמן בני חורין. חצי נכסיי לפל' עבדי וחצי נכסיי לפל' עבדי, זכו בנכסים, וקנו עצמן בני חורין.**וכ"ה בד (אלא ששם בסיפא בטעות: זכו עצמן בנכסים) ובכי"ע. ובבבלי גיטין מ"ב א': ותניא אידך האומר כל נכסי נתונין לפלוני ולפלוני עבדיי, אף עצמם לא קנו. והוא כלפנינו ברישא. ובבבלי לעיל שם: הכותב נכסיו לשני עבדיו קנו, ומשחררין זה את זה, וכן בירושלמי קידושין פ"א סה"ג, ס' ע"א: כתב כל נכסיו לשני עבדיו כאחת שניהן יצאו לחירות, ושניהן צריכין לשחרר זה את זה וכו', אלא כאחת עבדים ונכסים, יצאו לחירות. והעמידוה בין בירושלמי ובין בבבלי שברייתא זו היא כרבי הסובר שאדם משחרר חצי עבדו. ופירש בח"ד מתחילה שהרישא מדברת שכתב בשטר אחד לשני העבדים, ולפיכך אינם יוצאים לחרות, כדין שתי נשים שאינן מתגרשות בגט אחד, כפירש"י בגיטין שם, ד"ה בשטר אחד. אבל סיפא משמעותה מלשונה שכתב את שני החצאים לשני העבדים בשני שטרות, וכולה כרבי היא, וברישא לא קנו מחמת פסול הגט, אבל בסיפא קנו. ודחה פירוש זה, מפני שלפי שיטות כל הראשונים אין טעם למה זכו בנכסים וקנו עצמן בני חורין. והציע להפוך את הגירסא, וכן הגיה במנחת יצחק. ברם כבר הזהיר רב האיי גאון :²⁶ "ואין לנו לתקן את המשניות ואת התלמוד בשביל קושיא שקשה לנו", ואפשר שהתוספתא סוברת שאם משחרר שניהם בבת אחת (ע"י שליח), הרי למעשה הסתלק מכל העבד ויוצא לחרות לשיטת רבי (ואין אחד צריך לסתור את השני), ולפיכך יצאו לחרות וזכו בנכסים. וצ"ע.
footnotes: ²⁶ שטמ"ק כתובות ס"ח ב', אוה"ג שם, עמ' 207.
32-33. **האומ' כל נכסיי נתונין לפל' עבדי והשאר לשיני זכה שיני בראשון.**ופירשו כל המפרשים שזו היא משנת פאה ספ"ג: הכותב נכסיו לעבדו, יצא בן חורין, שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין. עיין מ"ש על כ"ז לעיל ח"א (פיאה), עמ' 143 ואילך. ברם אין אני רואה כיצד אפשר להכניס עניין משנתנו לברייתא שלנו, שהרי שם כתב בפירוש כל נכסיי חוץ מכל שהוא, עיין מש"ש. אבל כאן הלשון מגומגמת מאד, וכיצד אפשר לומר כל נכסי לפלוני והשאר לפלוני. ולא עוד אלא שבמשנתנו ובתוספתא פיאה לא יצא לחרות, והכל הוא ליורשים, אבל לא שמענו כלל שאם אומר "השאר לשני" יצא השני לחרות. ולפיכך ברור בעיני שכאן מדקדקים מן הלשון "והשאר לשני" שהשאר אינם בכלל הנכסים, וכוונתו לשני העבדים, כלומר את הראשון לשני ואת השני לעצמו, וכאילו כותב העבד הראשון לך ואתה לעצמך, ולפיכך יצא לחרות וזוכה השני. ולא נזכר כאן כלל שהשני זוכה בנכסים, מפני שגם הראשון לא זכה בנכסים, אלא זוכה רק בעבד הראשון גרידא. ואעפ"י שאם כתב "כל נכסי" גם העבדים בכלל (עיין רמב"ן גיטין ח' רע"ב ושאר ראשונים שם), אבל כשהזכיר "השאר" בטל "כל", וכאילו אמר: נכסי נתונין וכו'. ובתס"ר כאן, עמ' 147, כתבתי: עיין תוספ' נדרים מ"ג ב' פיר' הרא"ש ור"ן שם. ולא התכוונתי כלל לומר שהיתה לפניהם גירסא אחרת בתוספתא. וברצוני עכשיו לברר את הדבר. הראשונים הנ"ל, וכן ברשב"א ובמאירי שם, מציינים לתוספתא כאן, ויש מקום לטעות שגרסו כאן: מקצתן לראשון וכולן לשני, זכה שני להשתעבד בראשון, ואינו כן. וכוונתם לגירסא ולפירוש בבבלי נדרים שם. וכ"ה בבבלי בהוצאות שלפנינו (וכ"ה גם בכי"מ): מתיב רבא מקצתן לראשון וכולן לשני, ראשון קנה, שני לא קנה. ופירש"י ועוד: שכ"מ שכתב מקצת נכסיו לאחד, והשאר כתב לשני. ולכאורה מוכרח כן מן הבבלי כאן קמ"ח ב': מדקתני סיפא מקצתן לראשון וכולן לשני, ראשון קנה וכו'. אבל בתוספות רי"ד שם פ"ד סי' ל"א כותב: מקצתן לראשון וכולן לשני זכה שני להשתעבד בראשון. כך מצאתי ברוב ספרים וכו', וזהו להשתעבד בראשון, כלומר שנכללה ונשתעבדה מתנתו של ראשון בכלל מתנתו של שני. ובחי' הרשב"א שם: כך היא גירסת כל הספרים שלנו מקצתן לראשון וכולן לשני זכה שני להשתעבד בראשון. וברייתא היא בתוספתא גבי עבדים, וכגון שכתב מקצת נכסיו לאחד מעבדיו ואח"כ כתב לשני שיהו כל נכסיו שלו, הראשון לא קנה, ולא יצא לחרות וכו'. וכעין גירסא זו מעתיק המאירי שם, ומוסיף: זו היא הגירסא המיושרת, והיא בריתא שנויה בענין עבדים וכו'. וכע"ז בשאר הראשונים, ואף אחד מרבותינו לא העתיק את לשון התוספתא כאן, וכוונתם היתה להוציא מגירסת רש"י שפירש שמדברים בסתם בני אדם, ולהוציא מפירושו של בעל תוספות רי"ד שהיתה לפניו הגירסא הנכונה, אבל הסיעה לדבר אחר. והעירו רבותינו על כך שמתוך התוספתא ברור שמדברים בעבדים, וכל פירושיהם הם לברייתא שבבבלי ולא לתוספתא כאן, ולא היתה להם שום גירסא אחרת בתוספתא כאן. ושיטה זו רגילה בראשונים. אבל צ"ע מן הסוגייא בב"ב קמ"ח ב', וכנראה ששם היא ברייתא אחרת.
33-34. **ר' שמעון או' כל נכסיי נתונין לפל' עבדי חוץ מאחד מרובו שבהן לא אמ' כלום.**וכ"ה ("מרובו") גם לעיל פיאה ספ"א בכי"ו. וכ"ה במשנה כ"י פרמה וקויפמן (אלא שבכ"י זה תוקן בכת"י אחר: מריבוא). וכן בערוך ערך רב ד': יש ששונין חוץ מאחד מרובו, ופי' חוץ מדבר אחד, שהוא הרוב. אבל בתוספתא כי"ע שם: בריבוא, ובד כאן: מריבוא (ושם: מרבוא) וכ"ה בכמה נוסחאות מן המשנה, עיין מ"ש על כ"ז לעיל ח"א עמ' 145. וכ"ה בבבלי גיטין ט' א' וכאן קמ"ט ב'.²⁷ והפירוש המחוור הוא בפיה"מ להר"מ בפאה ספ"ג שהיורש יכול לברור אחת מרבוא בתוך גוף העבד, ונמצא שלא שחרר את כל העבד, ואין הוא כרות גיטא (עיין בבלי גיטין מ"א ב'). ובמדרש ילמדנו שבתנחומא (שנדפס מכבר) לך לך סי' ח' (בשם ילמדנו): חוץ מחפץ אחד שבהן²⁸ וכו'. ורוב הראשונים²⁹ הביאו ברייתא זו בשם תוספתא ב"ב, ויש שהביאוה סתם. אבל באו"ז ב"ב סי' קפ"ז, כ"ח ע"ב, העתיק מן הר"ש פיאה ספ"ג, כפי שהראיתי לעיל, פיאה סוף עמ' 144, עיין מש"ש.
footnotes: ²⁷ ולעיל פיאה הנ"ל, תיקנתי בכי"ו: "מריבו", ואין צורך, משום ש"מרובו" הוא כתיב רגיל במקום מריבו (= מריבוא), כפי שהעיר לנכון פרופ' משה בר אשר ברבעון לשוננו חמ"ג (ירושלים תשל"ט), ריש עמ' 189, ועיין בהערה 18 שם. ²⁸ אפשר שגרס במשנה: חוץ מאחד מרובו, ופירש כפירוש שהביא הערוך הנ"ל. אבל מסתבר ששינה בכוונה כדי להתאימו לסיפור המעשה שם. ²⁹ תוספ' גיטין ט' א', כאן קמ"ט ב', ובגליון שם, רמב"ן, רשב"א, מיוחס להריטב"א גיטין ח' ב', רא"ש שם פ"א סי' ה', תוספ' הרא"ש כאן קמ"ט (לפי שטמ"ק).
- **אע"פ שאין שם אלא אותה שדה ואותה העיר וכו'.**כלומר, וממילא הדיבור "כל" בטל כשהוא מוציא ממנו שדה זו ואין שם נכסים כלל חוץ מן העבד, עיין מ"ש על כ"ז לעיל פיאה, עמ' 145. ועיין ריטב"א כאן קמ"ט ב'.
**זכה עבד זה בנכסים וכו'.**עיין מ"ש בפיאה הנ"ל, ד"ה זכה עבד זה.
- **וכשנאמרו דברים לפני ר' יוסי וכו'.**עיין מ"ש לעיל פיאה הנ"ל, עמ' 146.
- **האומ' תנו שדה פל' לפל', נתתיה לו וכו'.**ברייתא זו הובאה בירושלמי כאן פ"ח ה"ט, ט"ז ע"ג, ובבבלי גיטין מ' ב' בשינוי סדר הבבות,³⁰ וכן גם להלן בסמוך, ברפ"י, הסדר של הבבות הוא הפוך.
footnotes: ³⁰ בכי"מ בבבלי שם חסר "ת"ר" השני, והכל ברייתא אחת היא.
37-38. **תהא שלו, והרי היא שלו, הרי היא שלו.**וכן הוא בד. וכ"ה ("הרי היא שלו") גם במאירי גיטין י"ג א', עמ' 42 (הוצ' שנייה, עמ' 43), ובבבלי הנ"ל. אבל בכי"ע: והרי היא שלו לא אמ' כלום. וכן במיוחס להריטב"א (חדושי רבינו קרקש, עמ' ק"ד) גיטין י"ג א': בתוספת' דב"ב, דגרסי התם האומר נתתי שדה פ' לפל', נתתיה לו, תהא שלו, יהא שלו, לא אמר כלום. פי' בשכיב מרע עסקינן שבא עכשיו ליתן שדה זו בלשון זה, לא אמר כלום, שאין בכלל לשון זה שעכשיו הוא נותן, אלא שכבר נתן, וג"כ אינה הודאה שכבר נתנה לו, שעכשיו הוא בא ליתנו לו, ומש"ה אמרי דלא אמר כלום. ובתשובת הריטב"א סי' ר"ג הוצ' הר"י קאפח, עמ' רל"ז באר ביותר פרוטרוט, ולא ראה סתירה בינה ובין הבבלי הנ"ל, מפני שפירש את דברי ר' יוחנן בבבלי שם: וכלם בשטר שאילו בהודאה בלא שטר נמי קנה, והוסיף שכן פירש גם הרמב"ן והרמ"ה. ובחי' הרמב"ן גיטין י"ג א': ושוב מצאתי כתוב במס' בב"ב באומר נתתי שדה פלוני לפלוני, נתתיה לו, נתונה [לו],³¹ תהא שלו והרי היא שלו לא אמר כלום וכו'. וברור שצ"ל ברמב"ן: ושוב מצאתי **בתוס'**³² (במקום "כתוב"), והכוונה לתוספתא כאן, וגרס כבכי"ע.³³ ובירושלמי פ"ח ה"ט, ט"ז ע"ג, הנ"ל: נתונה לו, תהא שלו,³⁴ ינחל פלוני בנכסיי, יחזיק פלוני בנכסיי לא אמר כלום. ולכאורה גירסת כי"ו וד קשה, ומהו ההבדל בין "הרי היא שלו" לבין "הרי זו כמתנה" שבסיפא, ולמה חילק את הבבות לשתים. אבל לפי גירסת הירושלמי הכוונה גם בתוספתא: בין שאמר "היא שלו" "והרי היא שלו", "יטול פל' בנכסיי" וכו' בכולם הרי זו כמתנה.³⁵ אבל יתכן שלפנינו הרכבה של שתי ברייתות, עיין מ"ש להלן בסמוך.
footnotes: ³¹ כ"ה בכי"ע כאן ובירושלמי. ³² כפי שמפורש בנ"י עמ' נ"א. וכן יוצא משו"ת הריב"ש סי' צ"ז (קרוב לסופה) ותשב"ץ ח"ב סי' נ"ג וסי' ק"ל. ³³ ובנתיבות ירושלים לירושלמי ב"ב, ל"ד ע"ד, טעה וחשב שהכוונה לירושלמי ב"ב, והשלים: שוב מצאתי כתוב ]בירושלמי[ במס' ב"ב, עיי"ש שנתקשה בגירסא זו ונשא ונתן בה. ולפלא שלא הרגיש בדברי הריב"ש הנ"ל שהוא בעצמו הוציא אותו לאור בהערות חשובות, כדרכו. ³⁴ וחסר שם "הרי היא שלו". ³⁵ ולכל הנוסחאות הירושלמי חולק על התוספתא ועל הבבלי.
38-39. **יטול פל' בנכסיי, ויקנה פל' בנכסיי, ויזכה פל' בנכסיי, ויחלוק פל' בנכסיי, הרי זו כמתנה.**בכי"ע: הרי זו מתנה. וכ"ה בחי' הרמב"ן, במיוחס להריטב"א (רבינו קרשקש) ובמאירי הנ"ל.³⁶ ובירושלמי שהעתקנו לעיל: ינחל פלוני בנכסיי,³⁷ יחזיק פלוני בנכסיי, לא אמר כלום. ובברייתא שבבבלי גיטין הנ"ל חסרה בבא זו. ובבבלי כאן קמ"ח ב': אמר רב ששת יטול, ויזכה, ויחזיק, ויקנה, כולן לשון מתנה הן. וקרוב מאד שרב ששת שנה כן ברייתא בבלית, וכשיטת הבבלי בברייתא זו, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 360 ואילך, על רב ששת והברייתות.
footnotes: ³⁶ ולפנינו אשגרה מסוף פירקין. ³⁷ בבבלי קמ"ח ב': במתניתא תנא אף יחסין וירת. ופירשו שם: בראוי ליורשו, ור' יוחנן בן ברוקא הוא.
39-40. **תנתן לו, ר' או' זכה, וחכמים או' לא זכה.**וכ"ה ברמב"ן, במיוחס להריטב"א במאירי הנ"ל ובחי' הר"ן³⁸ גיטין י"ג א'. ובירושלמי הנ"ל: תינתן לו מתנה, ר' אומר זכה וכו'. ובכיר"ז שם: תינתן לך, ר' או' זכה וכו'. ובבבלי גיטין הנ"ל: אתננה לפלוני רבי³⁹ אומר קנה, וחכמים אומרים לא קנה.
footnotes: ³⁸ בפירושו להרי"ף פ"א סי' תי"ד (בד"ק) משובש. ³⁹ כ"ה בד"י ובכתי"י. ובהוצאות שלנו בטעות: ר"מ, והחילוף בין רבי לבין ר' מאיר ולהפך מצוי מאד בכי"י.
- **וכופין את היורשין לקיים דברי המת.**הראשונים הנ"ל נתלו בבבא זו כדי לסתור שיטת ר"ת⁴⁰ שפירש שאין כופין את היורשין לקיים דברי המת אלא בבריא שמסר לשליח, או שהדבר הוא בידי שליש, או בשכיב מרע, והרי כאן מפורש שכופין לקיים דברי המת אפילו כשאין התנאים הללו קיימין. והאריך בזה הרמב"ן בחידושיו הנ"ל, והכניס לתוך הברייתא גם את דברי התלמוד "וכולם בשטר", כדי להוכיח שבבריא אנן קיימין. וחידש הרמב"ן שבמצוה ומפקד ליורשיו, או למקבלי מתנותיו, או לשלוחיו, שיעשו כך וכך מנכסיו, מצוה לקיים דברי המת, אבל כשאמר הריני נותן וכדומה אין בזה מצוה לקיים דברי חמת. ועיין בסיכום דברי הרמב"ן אצל רבינו קרשקש, עמ' ק"ה-ק"ו, ובמאירי שם, עמ' 43. והראשונים שם העירו גם על הירושלמי בגיטין פ"א ה"ו, מ"ג ע"ד. ועיין בנ"י גיטין י"ג א', עמ' כ"א, ובשו"ת הריב"ש סי' ר"ז (קרוב לסופו), ותשב"ץ ח"ב סי' נ"ג, ח"ג סי' ק"ל שהביאו את דברי הרמב"ן.
footnotes: ⁴⁰ ס' הישר ח"א סי' צ', י"ב ע"ב, וסי' פ"ח, י"ב ע"ג, הוצ' רש"ש שלזינגר סי' ק"ה, עמ' 76, וסי' ק"ו א' עמ' 75, והובא בתוספות גיטין י"ג א' ד"ה הא, ועיין בתוספות כאן קמ"ט א', ד"ה דקא.
40-41. **האומ' עשיתי פל' עבדי וכו'.**ירושלמי פ"ח ה"ח, ט"ז ע"ג, גיטין פ"א ה"ו, מ"ג ע"ד, בבלי שם מ' ב' הנ"ל.
- **הרי הוא בן חורין.**וכ"ה בבבלי הנ"ל. ובירושלמי הנ"ל: הרי זה זכה. ולפ"ז אין כאן ספק בפיסוק הבבות. ובירושלמי מוסיף אחרי בבא זו: ר' חייה בשם ר' יוחנן ובלבד בשטר. וברישא (בירושלמי היא הסיפא) לגבי שדה אמרו בירושלמי שבלשונות כאילו, לא אמר כלום, אבל גבי עבד יצא לחרות ומשום שיצא עליו שם בן חורין.⁴¹ ולפיכך אמר ר' יוחנן שצריך שטר שחרור, וכפירוש רש"י בגיטין בשם "ואני שמעתי". והוא פירוש הגאונים, עיין אוה"ג שם, עמ' 79 סי' ר"ה.⁴²
footnotes: ⁴¹ עיין בבלי ט' א'. ⁴² עיין בקושיית רש"י שם ובאוה"ג להלן שם, עמ' 80, סי' ר"ז. ואף משם יוצא שגם הגאונים גרסו "וכולן בשטר" בין אצל שדה ובין אצל עבד, וכ"ה בכל כתה"י שציין רמ"ש פלדבלום במס' גיטין שהוציא לאור. ועיין בתוספות ב"ב קמ"ט ב', ד"ה קא, ומוכח שלא היתה להם הגירסא "וכולן בשטר" גבי עבד, ולא מצאתי להם חבר. ועיין קצות החשן סי' רנ"ב ס"ק ג'.
42-43. **יעשהו בן חורין, ר' אומ' זכה, וחכמים או' לא זכה. וכופין את היורשין לקיים דברי המת.**הובאה בתשובת ר' יעקב מקורשן בשו"ת מהר"מ מרוטנבורג ד' קרימונא סי' ע"ט, עיי"ש מ"ש ביחס לבבלי שם מ' א': יעשה לה קורת רוח, כופין את היורשין ועושין לה קורת רוח. ולבבא זו בתוספתא רמז גם בתוספות הרא"ש כאן (לפי שטמ"ק) קנ"א סע"ב. ואשר לשיטת התוספתא כאן ודברי הבבלי מ' א' הנ"ל, עיין מ"ש לעיל ח"ח (גיטין), עמ' 868, ד"ה ולהלן ב"ב ספ"ט ואילך.
- **רבן שמעון בן גמליאל אומ' הכותב דיותימין בלעז הרי זה כמתנה.**וכ"ה בד. וכן גם בירושלמי כאן (אחרי הברייתא שלנו): תני רבן שמעון בן גמליאל אומר אף הכותב דיאתמון בלעז וכו'. ובכי"ע כאן גירסא "מתוקנת" (כדרך כת"י הזה): הכותב דייתיקי בלעז וכו'. ובירושלמי שם אמרו שלא ידעו פירושה, ע"ש.⁴³ ובס' המעשים בתרביץ ש"א ס"ב, עמ' 42: כתב בכתב דייתיקי למעלן מ[שם מתנ]ה, ולמטן הוט[ל] שם לשון אידייתמין. וכבר העיר לנכון ר"א גולאק בתרביץ ש"א ס"ד, עמ' 144 ואילך, על הלשון המצוייה בשטרות בפפירוסים היווניים: τάδε διεθέμην, ואעפ"י שכתב בלשון עבר הרי השטר מועיל, עיי"ש. ועיין מ"ש בפירושי לירושלמי שם, כיר"ז. ולפ"ז חולק רשב"ג על הת"ק בירושלמי וסובר שגם ב"נתתי" מועיל, כשיטת הבבלי והתוספתא (לפי פשוטה).
footnotes: ⁴³ ועיין יסטרוב ערך דאיתימון ופינלס דרכה של תורה, עמ' 133.