1. **כל שחבתי בשמירתו חבתי בנזקו.**כל הברייתא עד סופה אצל רב"ס (ר' ברוך מארץ יון), לפי ר"ז אגמאתי בס' הנר, 3 סוף ע"א, בשם: [תני ר'] חייא בראש תוספת נזיקין. ובמשנתנו פ"א מ"ב: כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו. הכשרתי במקצת נזקו וכו'. ובפירש"י שם ט' ב': הכשרתי וזימנתי אותו, שלא שמרתיו יפה. כך מצאתי. לישנא אחרינא הכשרתי את נזקו, עלי להכשיר ולתקן את נזקו, כלומר אני חייב לשלם. מפי מורי. הכשרתי במקצת נזקו חבתי בתשלומי כו'. האי הכשרתי לא דמיא להכשרתי קמא, דהא ודאי זימנתי הוא וכו'. ובמנ"ב העיר שמלשון התוספתא ששינתה בלשונה ושנתה ברישא חבתי ובסיפא הכשרתי משמע כלשון שני שברש"י (ששמע מפי מורו). אבל לפי פשוטו של לשון הפירוש הנכון הוא כפירוש ראשון שברש"י וכפירוש הר"מ בפיה"מ במקומו וכמשמעותו של הדיבור בכל מקום, והתוספתא תפסה לשון אחרת, עיין במבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, עמ' 2 ואילך.

**זה השור והבור.**מלשון המשנה ("הכשרתי") ומלשון המשנה והתוספתא (בשמירתו) מוכח שאין מדברים באדם המזיק בידים אלא בנזקי ממונו, והוא שור ובור. וכן בירושלמי פ"א ה"ב, ב' ע"ג: תני ר' חייה זה השור והבור. והאש לא תנא? א"ר ירמיה האש להכשר נזקיו. וכבר פירשתי במחברתי תלמודה של קיסרין (ירושלים תרצ"א), עמ' 2, שכאן "להכשר" פירושו: לא הכשר.¹ כלומר, אש ברובה אינה בכלל הכשר נזיקין, אלא נזקי גופו היא. ושואל הירושלמי: אמר ר' יוסי ואין כיני, האש להכשר (= לא הכשר) נזקיו, מקבל עליו התרייה בדעת זו² ולוקה.³ מאי כדון?⁴ האש להכשר (=לא הכשר) נזקיו מקבל עליו נזק צער ריפוי שבת ובושת.⁵ ובמכילתא משפטים פי"ד, עמ' 297: כי תצא אש וכו', הואיל והוא חייב על ידי קנוי לו (כלומר ע"י דבר שקנוי לו)⁶ לא יהא חייב על ידי עצמו (כלומר ע"י אש שנזקי גופו הן, כר' יוחנן בבבלי כ"ב א') וכו', אלא בא הכתוב לעשות את האונס כרצון וכו' (והכל כר' יוחנן הנ"ל, עיין בבלי הנ"ל כ"ג רע"א וברש"י ובתוספות שם, ד"ה טמון). וכן בירושלמי כאן פ"א ה"א, ב' ע"ב: והאש מלמדת על כולהן שהו' חייב על האונסין. ועיין שם בנתיבות ירושלים שהעיר על המכילתא הנ"ל. ובבבלי ט' ב' מיישבים את הברייתא שלנו בדוחק, וכנראה שרצו להעמיד אותה בשיטת ריש לקיש הסובר שגם אשו אינו חייב אלא משום ממונו בלבד, כבבלי כ"ב א'. ועיין מ"ש להלן בסמוך. ובירושלמי לעיל ה"א, ב' ע"א: אנן תנינן ארבעה אבות נזיקין ותני ר' חייה ג' עשר, נזק צער ריפוי שבת וכו', אמור מעתה מה דתנינן אנן להכשר⁷ נזקין, מה דתני ר' חייה בין להכשר נזקין בין לנזקי גופו. ומפרש הירושלמי שמשנתנו מדברת בנזקי ממונו גרידא, ואף אש בכלל, ובכלו לו חציו (עיין בבלי כ"ג א'), וכמו שאמרו לעיל שם בירושלמי: "וההבער דכתיב כי תצא אש ומצאה קוצים" וכו', וכי תצא "תצא מעצמה" משמע, ו"פתח הכתוב בנזקי ממונו" (עיין בבלי הנ"ל), ומשנתנו מדברת בהכשר ניזקין גרידא, אבל ר' חייא עוסק בברייתא שלו בין בנזקי גופו בין בנזקי ממונו, ולפי שיטתו אף אש בכלל נזקי גופו, אלא שבתוספתא כאן הוא מפרש את משנתנו (מ"ב) שמדברת בהכשר ניזקין, והוא בשור ובור דווקא, אבל האש ברובה היא נזקי גופו.

footnotes: ¹ עיין מ"ש לעיל חלה פ"א, עמ' 794, הערה 17, ובמפתח העניינים לח"ה, עמ' 1355, ערך ל=לא, ועוד בכ"מ. אבל ברוב המקומות בדיבור שלנו, הכוונה היא כפשוטה. עיין להלן הערה 7. ² עיין מ"ש על לשון זו בתרביץ ש"מ, תשל"א, עמ' 12, הערה 10. ועיין להלן בירושלמי פ"ב ה"א, ב' ע"ד: מהו שתקבל העדאה וכו'. ³ כלומר, והרי אין מלקות בחבלה, ולמאמר ר' אמי בשם ר' יוחנן במכות ט' א' אין זכר בירושלמי. ⁴ כלומר, מכיוון שאינו לוקה אלא משלם, למאי נפקא מינה אם אש נזקי גופו היא, או הכשר נזקין. ⁵ עיין בבלי כ"ג א' ברש"י, ד"ה לחייבו. אבל גם בר"ח שם ובר"מ פי"ד מה' נזקי ממון הט"ו גרס "ובושת". ⁶ כנראה, שהמכילתא דייקה בלשונה ולא אמרה "קניינו" שהרי בור ברשות הרבים אינו קניינו, אלא "שהכתוב עשאו כאילו הוא ברשותו", והוא קנוי לו מן התורה לעניין נזיקין גרידא. ובמכילתא ד"ו הגירסא היא: על ידי קוצי', ועל פיה מפרש רמא"ש, צ' ע"ב, הערה י'. אבל מתוך רוב הנוסחאות משמע שהגירסא "קנוי לו" נכונה. ⁷ כאן "להכשר" פירושו לעניין הכשר, וכתירוץ הבבלי ד' ב': בנזקי ממון קמיירי, בנזקי גופו לא קמיירי. וכן להלן בירושלמי שם ב' סע"ב (כמה פעמים): להכשר נזקיה...לנזקי גופה. וכן בירושלמי גיטין רפ"ה, מ"ו ע"ג: אם להכשר נזקין וכו', אם לנזקי גופו וכו'. ועיין לעיל הערה 1.

1-2. **הכשרתי במקצת נזקו בהכשר כל נזקו, זה הבור.**ופירשו בירושלמי (פ"א ה"ב, ב' ע"ג) ובבבלי (י' א') שאם אחד חפר בור תשעה טפחים, ובא שני והשלימו לעשרה, השני חייב, אם נפל בו שור ומת. ועיין בפירוש רבינו יהונתן במקומו.

2. **חבתי בתשלומי נזקו, מלמד שהבעלים מטפלין בנבילה.**בבבלי י' ב': "חבתי בתשלומי נזקו" (כלומר, פיסקא ממשנתנו) חבתי בנזקו לא קתני, אלא בתשלומי נזקו, תנינא להא דתנו רבנן תשלומי נזקו (פירש"י: דמשמע השלמה שיטול ניזק את הנבילה, וזה משלים לו מה שפחתתו מיתה) מלמד שהבעלים מטפלים בנבילה, כלומר שהנזק נאמד רק בהפרש הדמים שבין חיה למתה, והשאר לא הזיק, והנבילה היא ברשות הניזק. ובתוספות הרא"ש (לפי שטמ"ק י' ב', ד"ה חבתי): וברייתא דמייתי תלמודא, בתוספות מתניי' בהדיא חבתי בתשלומי נזקו, מלמד שהבעלים מטפלין בנבלה, אלא שדרך התלמוד לקצר (כלומר, והתלמוד השמיט את המלה "חבתי").⁸

footnotes: ⁸ ועיין בתוספ' הרא"ש שם מ"ש בשם ר"מ. ובירושלמי (פ"א ה"א, ב' סע"ב) משמע שבאמת דייקו כן מן הרישא.

3. **נכסים שאין בהן מעילה.**פיסקא ממשנתנו פ"א מ"ב.

**פרט לשור של ישראל שנגח לשור של הקדש וכו'.**כלומר, פ"ד מ"ג. ועיין להלן פ"ד ה"א-ה"ג ומש"ש. והברייתא שלנו נקטה דוגמא פשוטה. ברם לשון המשנה ("נכסים שאין בהן מעילה") קשה, וכי כעור הוא הלשון "נכסי הדיוט", וברור מתוך פשוטה של לשון שהחיוב כולל גם נכסי הקדש, אם אין בהם מעילה.⁹ ובבבלי י' ב' העמידו את משנתנו כר' יוסי הגלילי הסובר שקדשים קלים ממון בעלים הוא, ולפיכך חייבין על נזקן, אעפ"י שהן הקדש, מכיוון שאין בהם מעילה. וכן אמר שמואל בירושלמי פ"א ה"ב, ב' ע"ג. ברם סתם הירושלמי מפרש שם: דתני נכסין הללו נקנין עם נכסין שיש בהם מעילה. וכל המפרשים הגיהו ביד חזקה ונדחקו מאד. ובהגהות יפה עינים י"ב ב' טרח להעמיד את הגירסא שלנו והלך בדרך רחוקה ובשביל צר. ולפי פשוטה של לשון נ"ל לפרש בדרך שמא ואולי והשערה גרידא. והכוונה: הנכסים הללו (כלומר, שאין בהן מעילה) הם נכסים שנלקחין¹⁰ יחד עם נכסים שיש בהם מעילה, והיינו כשהגזברים לוקחין קרבנות ציבור היו לוקחין גם כרשינין להאכילם. ובפירוש אמרו בתוספתא (מעילה פ"א הכ"ב): הקדיש את הפרה ואת העמיר (כלומר, סתם, והוא לבדק הבית) אין אומרין תאכל פרה זו את הכרשינין ואת העמיר, אבל אחרים מתנדבין לה, כלומר אחרים מתנדבין מזונות הפרה ומוסרין אותן להקדש, והן ברשות הקדש, אבל נשארין חולין, כדי שהפרה תיזון מן החולין. ובמכילתא :¹¹ שבעת ימים יהיה עם אמו וכו', מכאן אמרו כל הקדשים לא יניקו אלא מן החולין וכו', כיצד הן עושין נוטלין מעות מן ההקדש ולוקחין בהמה מן החולין (כלומר, על מנת שתניק את וולדי הקדש) ומתרחמות עליהן ומניקות אותן, אעפ"י שאמרו אחרים מתנדבין היו על מנת כן, כלומר אעפ"י שלמעשה לא היה צורך לקנות בהמה בתנאי הנ"ל, משום שאחרים היו מוסרין בהמות להקדש (בתורת חולין) על מנת שיניקו את הוולדות, ולא היה צורך לבזבז מעות של הקדש. ועיין במשנת מעילה פ"ג מ"ו ובתוספות שם י"ג ב' ובפירוש הר"מ שם ובחיבורו פ"ג מה' מעילה הי"ב ובהשגות שם.¹² ובמשנת שקלים רפ"ד: אף הרוצה מתנדב שומר חנם. ומסתבר שלמעשה היו מתנדבין מעות של חולין על מנת לקנות מזונות בשביל בהמת קדשים. המעות היו ברשות הקדש אבל לא חלה עליהם שום קדושה. כשהגזברין היו קונים קדשים שיש בהם מעילה היו קונין יחד אתם גם מזונות להאכילן, ואם אכלה בהמת חולין את הכרשינין הללו שנקנו יחד עם הקרבנות, משלמים בעליה להקדש, משום שאין במזונות הללו מעילה, והרי הפסידו את ההקדש בעקיפין, והמזיק בא עכשיו במקום האחרים "שהתנדבו כן". ומשום זה נקטה המשנה "נכסין שאין בהן מעילה", כדי לכלול גם נכסי הקדש שאין בהן מעילה בתוך נכסי הדיוט.¹³ ובירושלמי להלן שם מוכח שר' שמעון חולק על משנתנו וסובר שאפילו בנכסים שיש בהם מעילה חייב, אם האחריות הוא על ההדיוט (עיין בקצות החושן סי' שפ"ו ס"ק ח') ועיין להלן פ"ט ה"כ ומש"ש.

footnotes: ⁹ עיין להלן הערה 13. ואינו מסתבר כלל שהכוונה לכלול קרקעות של הקדש, וכבר כתבו בתוספות (י"ב ב') שאין שום סברא לחייב בהן, ועיין רש"י ו' ב', ד"ה שור (מ"ש בשם ל"א), ובתוספות שם, ד"ה שור, ומ"ש בספר אמרי הצבי שם, אות כ'. ¹⁰ הביטוי "ניקנין" הוא באשגרה ממשנת קידושין פ"א מ"ה שנשנית כמה פעמים בשני התלמודים. ואף במשנת בכורים פ"ב מ"ד: שהבכורים נקנין במחובר לקרקע, הכוונה היא: נפרשין. ובכל מקום המשמעות היא ע"פ העניין. ¹¹ משפטים ספי"ט, עמ' 320, וציין לה בח"ד בתוספתא שם. ¹² ומפי' הר"ח (פסחים כ"ז ב') ל"עצי שלמים" נ"ל כשיטת הר"מ. והטעמים שנתנו רבותינו בבבלי לאיסור (עיין בתוספות ובפיה"מ הנ"ל בפנים) לא נהגו בשיטת בני א"י, כפי שראינו לעיל. ¹³ ושמא כיון לכך רבא בבבלי (י"ג א') שתירץ: נכסים שאין בהם דין מעילה. ושאלו: וליתני דהדיוט, והסיקו "קשיא". וכבר העיר הגאון (אוה"ג כאן, עמ' 12) עלה: "נקטינן מן ראשונים" שאין כאן אלא קושי, אבל לא בטלה השמועה, ובפרט בסוגיא שלנו "דקשיא מלישנא בעלמא" וכו'. ועיין גם ר"ח יבמות (אוה"ג שם, עמ' 334 ואילך ובהערות שם).

4. **נכסים שהן של בני ברית.**כ"ה בד, בכי"ע ואצל ר' ברוך הספרדי הנ"ל (לעיל שורה 1) וכ"ה במשנתנו פ"א מ"ב. ובכי"ו בטעות: שהן של בריא.

4-5. **פרט לשור של ישראל שנגח לשור של גוי.**וכ"ה בירושלמי פ"א ה"ב, ב' ע"ג. ועיין במשנתנו פ"ד מ"ג. ואמרו בבבלי י"ג ב': תנא והדר מפרש.

5. **נכסים המיוחדין, פרט לנכסי הפקר.**בבבלי י"ג ב': במתניתא תנא פרט לנכסי הפקר וכו', אלא דנגח תורא דהפקר לתורא דידן, ליזל וליתיה? בשקדם וזכה בו אחר. וכן בירושלמי פ"א ה"ב, ב' ע"ג: מנכסים המיוחדין, ולא מנכסי הפקר, כלומר כסבור הייתי לומר הואיל ותם משלם מגופו כבר זכה בו,¹⁴ קא משמע לן שבשור של הפקר אין הדין כן.

footnotes: ¹⁴ עיין בבלי ל"ג א' ובתוספות שם, ד"ה איכא, ובשטמ"ק שם. וסוברים כמה מן הראשונים שלר"ע זכה בו אפילו לפני שעמד בדין.

5-6. **חוץ מרשות המיוחדת למזיק, פרט לשהזיק שור ברשותו. ורשות הניזק והמזיק, וכשהזיק חב המזיק.**וכ"ה בד. ובכי"ע ואצל ר' ברוך הספרדי הנ"ל (לעיל שורה 1) חסר "וכשהזיק חב המזיק". וכנראה שהנכון כלפנינו. ובמשנתנו פ"א מ"ב: חוץ מרשות המיוחדת למזיק ורשות הניזק והמזיק וכשהזיק¹⁵ חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ. ובבבלי (י"ג ב') נחלקו אמוראים בפירושה. ר' אלעזר סובר ש"רשות הניזק והמזיק" דבוק לרישא, כלומר שאף בבא זו כלולה ב"חוץ" והמזיק פטור בשן ורגל, ואח"כ מתחיל עניין אחר: וכשהזיק וכו'. אבל רב חסדא סובר שבבא זו נמשכת לסיפא, כלומר, ורשות הניזק והמזיק וכשהזיק¹⁶ חב המזיק וכו', וחייב בין בשן ורגל בין בקרן. וכן בירושלמי פ"א ה"ב, ב' ע"ג: חוץ מרשות המיוחדת למזיק. שהוא פטור, נוהגין הן ברשות הניזק והמזיק. וכן הפירוש בתוספתא כאן: חוץ מרשות המיוחדת למזיק. פרט לשהזיק שור ברשותו של המזיק, lאבל]: רשות הניזק והמזיק וכשהזיק¹⁷ חב המזיק.

footnotes: ¹⁵ בכמה נוסחאות "כשהזיק", עיין במבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, עמ' 1060. ¹⁶ יתכן שהאמוראים נחלקו בגירסא במשנה, ורב חסדא גרס "כשהזיק" וכו' (עיין לעיל הערה 15), אבל אין הכרח, ואפשר שאין כאן אלא וי"ו הנשוא, עיין במבוא לנוה"מ הנ"ל, עמ' 1081 ואילך. ¹⁷ עיין לעיל הערות 15–16.

7. **כיצד, חצר השותפין, והבקעה.**בד ובכי"ע ואצל ר' ברוך הספרדי: כגון חצר וכו'. והיא היא. והתוספתא מפרשת מה היא "רשות הניזק והמזיק" שחייבין בה, והיינו חצר השותפין והבקעה, שהן רשות לזה ולזה, כלשון התוספתא להלן ה"ט ובבבלי י"ד א'. ולא נתבאר בתוספתא אם חייבין כאן על הכל, או רק בקרן גרידא, כלהלן. ולהלן ה"ט מפורש שבחצר השותפין והבקעה פטורין בשן ורגל, ולפי זה החיוב כאן הוא בקרן גרידא, וקשה, שהרי הסיום במשנה הוא: לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ. ועיין דק"ס עמ' 22, הערה ה' שהביא גירסאות בדברי רב חסדא: חצר השותפין והבקעה חייב בה על השן והרגל. ובמכילתא משפטים ספי"ד, עמ' 298 (המקבילה לה"ט להלן): כל מקום שיש רשות למזיק ולא לניזק פטור. לניזק ולא למזיק חייב בכל. לניזק ולמזיק אפי' מיוחדת, כגון חצר של שותפין והפונדק (כברייתא של רב יוסף בבבלי י"ד א'), לא לניזק ולא למזיק, כגון רשות אחרת, על השן ועל הרגל חייב, ועל השאר מועד משלם וכו', בכל מקום שיש רשות לניזק ולמזיק והבקעה ורשות הרבים וכיוצא בהן, על השן ועל הרגל פטור וכו'. ויש כאן סתירה מיניה וביה, ועיין במפרשים שמחקו והגיהו, ואף נדחקו מאד בפירוש הרישא "לניזק ולמזיק אפילו מיוחדת", מאי "אפילו מיוחדת". ונראה שהכוונה היא שאפילו אם בהמת בעל הפונדק (שהרשות מיוחדת לו) הזיקה חייב (ואין כאן רשות המיוחדת למזיק), משום שיש כאן גם רשות לניזק, שהרי השכירה לו. וכן בחצר השותפין אמרו במשנת נדרים רפ"ה: השותפין שנדרו הנייה זה מזה וכו' שניהן אסורין מלהעמיד ריחים ותנור ומלגדל תרנגולין וכו'. והוא דווקא בשנדרו הנייה, אבל בסתם "נהגו השותפין להיות כמוותרין זה את זה בדברים הללו",¹⁸ ומלמדת הברייתא שאפילו במקום המיוחד לשותף אחד, כגון שהוא רגיל להעמיד תרנגולים במקום זה, והשני שטח שם שעורים, ואח"כ באו תרנגוליו של הראשון ואכלו את השעורים אין דינו כרשות המיוחדת למזיק, וחייב בשן ורגל, ועיין תוספות י"ג ב', ד"ה חצר. וכן סוברת ברייתא זו שאפילו בחצר שאינה של שניהן (אלא של אדם אחר) חייב, כבחצר השותפין, כברייתא שבירושלמי בפ"א ה"ב, ב' ע"ב, וכתוספתא להלן, שורה 46. אבל בסיפא מדברים במקומות שיש רשות לניזק ולמזיק להכנס כגון הבקעה ורשות הרבים,¹⁹ ואינו דומה כלל לרישא שמדברים בה ברשות של שניהם ממש. וכן בברייתא זו בירושלמי פ"א ה"ב, ב' ע"ג: כל מקום שיש רשות לניזק ולמזיק, כגון פונדקי וחצר השותפין וכיוצא בהן, על השן ועל הרגל פטור וכו', וצ"ל "חייב", כמו שהגיהו המפרשים. ואשר לברייתא שלנו ששנתה חצר השותפין והבקעה, פירשוה בא"י "בקעה דומיא דחצר השותפין",²⁰ והיינו בקעה בימות החמה שכבר נעקרה התבואה מתוכה,²¹ ורשות לכל אדם להכנס בה, ובבקעה זו שדות של הרבה אנשים,²² והשדות אינן גדורות²³ והכוונה איפוא כאן, בבהמה של אחד מבעלי השדה בבקעה שאכלה שם פירות ששטח שם אחר חייבת,²⁴ מפני שהיה לו רשות לשטוח שם את פירותיו, ואין דינו כמזיק ברשות המזיק, ואעפ"י שהשדה מיוחדת לו (כמו שאמרו במכילתא הנ"ל), והוא ממש כמו בחצר של שותפין, וכפירושנו לעיל בדברי המכילתא. ובמכילתא דרשב"י, עמ' 196: ובער בשדה אחר ולא בשדה בעל הבית. יכול אף על פי שנתן לו רשות בעל הבית לגדוש, ת"ל ובער בשדה אחר מכל מקום, כמשנת ב"ק פ"ו מ"ג. ולפי זה הפירוש בתוספתא כאן שבחצר השותפין והבקעה חייבין בכל. והברייתא שלהלן בה"ט חולקת ופוטרת בשן ורגל והיא דעתו של ר"א בר' שמעון גרידא, וכמו שרצו לומר בבבלי (י"ד א') שהברייתות חולקות. ועיין גם בירושלמי פ"א ה"ב, ב' ע"ג. ועיין מ"ש להלן, שורה 28, ד"ה והמזיק בכרמלית.

footnotes: ¹⁸ ירושלמי שם ה"א, ל"ט ע"א. ועיין בבלי נ"ז ב' ובראשונים שם. ¹⁹ והוי"ו של "והבקעה" הוא וי"ו המפרש, כרגיל בכי"י, עיין במבוא לנוה"מ למו"ר הרי"ן אפשטיין, עמ' 1086 ואילך. ²⁰ ולא כמו שפירשוה בבבלי (י"ד א') חצר השותפין דומיא דבקעה. ובא"י לא נחתו לחילוקים בין מיוחדת לפירות ולשוורים לבין מיוחדת לפירות גרידא. ²¹ עיין תוספתא טהרות פ"ז ה"ח, ובראשונים שצוינו בתוספת ראשונים ח"ד, סוף עמ' 77. ²² עיין ערוך ערך בקע. ומה שאמרו בתוספתא הנ"ל ה"ז: הרי הוא של יחידי, פירושה ר' אלעזר סתם את דבריו, ודינו קיים אפילו אם כל הבקעה היא של יחיד. וסיגנון זה רגיל במשניות, דוגמת: והרי חטאת בעל מום, והרי מראיהן כמראה היין, והרבה כיוצא בו, עיין בקונקורדנציה למשנה של קוסובסקי, עמ' 592, ערך והרי. וכולם הם מקרים מיוחדים, כלומר אם קרה כן. ²³ עיין במשנת ב"ב פ"א מ"ב, ובבבלי שם נ"ו א'. ²⁴ ואעפ"י שאינה גדורה, עיין בבלי כ"ג ב', בתוספות שם, ד"ה יכלי, בשטמ"ק ובמאירי שם.

7–8. **נכסין המיוחדין, שהן חוץ מרשות המיוחדת למזיק ורשות הניזק והמזיק. והשומר חנם וכו'.**וכ"ה גם בד ובכי"ע.²⁵ אבל ר' ברוך הספרדי הנ"ל (לעיל שורה 1) מעתיק במקום כל פיסקא זו: וכשהזיק חב המזיק זה שומר חנם וכו'. ושמא הוא תיקון ע"פ הבבלי י"ג ב', עיין להלן. וקשה מאד להגיה שלש נוסחאות. ולפיהן הפירוש הוא: נכסים שאינם כלולים לא ברשות המיוחדת למזיק ולא ברשות הניזק והמזיק, והן השומרים, שהזיק שור מן החוץ ברשותן (שאינה כלולה ברשויות הנ"ל) מועד משלם וכו'²⁶ ו"ברשותו" (או: "ברשותן") כוונתו גם כן שהשור הוא ברשותן, באחריותן, וכן מפורש להלן פ"ה ה"ד, שורה 8 שומר חנם וכו', שהזיק שור ברשותו (ממש כלשון הברייתא כאן) וכו' המית ברשותו, ואחר כך מסרו לבעלים²⁷ וכו'. וכן להלן שם ה"ו, שורה 17: הגוזל שור מחבירו והמית ברשותו וכו'. ובכולן אין הכוונה שהזיקו ברשותם ממש, בחצר שלהם, או כדומה. וממילא לשון הברייתא יכולה להתפרש כמו בכל מקום שהשומרים נכנסו במקום הבעלים כל זמן שהמזיק הוא ברשותם ובאחריותם. ברם כאן אין להכניס פירוש זה לבבא שלנו המדברת בנכסים שבתוכן הזיק המזיק,²⁸ ובהכרח עלינו לפרש כלעיל. ובירושלמי פ"א ה"ב, ב' ע"ג: אמר ר' ירמיה אילו תנא חוץ מרשות המיוחדת למזיק ושתק הייתי אומר (כלומר, כבר הייתי אומר) אחד חצר של שותפין ואחד חצר שאינה של שניהן חייבת, ולמה תנא נוהגין ברשות הניזק והמזיק (כלומר, וכו'. והיינו כשהזיק חב המזיק, עיין לעיל), אלא זה שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר,²⁹ כלומר הבבא המיותרת באה לרבות³⁰ שומר חנם וכו' שהזיקה בהמה ברשותן, שאינה כלולה ברשויות שנשנו ברישא. ובבבלי י"ג ב' אמרו: חב המזיק לאתויי מאי ? לאתויי הא דת"ר כשהזיק חב המזיק, להביא³¹ שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר שהזיקה בהמה ברשותן, תם משלם וכו'. נפרצה בלילה, או שפרצוה לסטין ויצתה והזיקה פטור וכו'. והנה הרישא היא הברייתא שלפנינו, אבל הסיפא נפרצה בלילה וכו', אינה לא בתוספתא ולא בירושלמי כאן. ולמסורת הבבלי בסיפא הרי אין לפרש כפירושנו הנ"ל שבהמה מן החוץ הזיקה ברשות השומרין, ולפיכך פירשו מה שפירשו. ופשיטא שאם גירסת רבינו ברוך בתוספתא נכונה, הרי פירוש הברייתא כאן הוא בדיוק כברייתא שלהלן פ"ה ה"ד, והכוונה שהסיפא "כשהזיק חב המזיק" באה לרבות את השומרין שנכנסו במקום הבעלים, ואף הסיפא שבבבלי יתכן שברייתא של א"י היא, ואם נפרצה בלילה וכו', השומרים פטורים על הבהמה שהזיקה, כמו שהבעלים פטורים, וכמשנתנו ברפ"ו כאן.

footnotes: ²⁵ אלא שבכי"ע "השומר", ואין הבדל, ולפנינו וי"ו הפירוש, עיין במבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין ז"ל, עמ' 1076 ואילך. ²⁶ הראשונים (תוספות רבינו פרץ י"ג ב', מהר"מ בשטמ"ק שם) דייקו מן הלשון "ברשותן" ("ברשותו") שבכל הנוסחאות דאין לפרש כאן כמו בכל מקום (משנתנו פ"ד מ"ט, מכילתא דרשב"י עמ' 180, 182, 185, 189 ועוד) שהכוונה היא לשומרים שנכנסו במקום בעלים, וחייבים על השור שיצא והזיק (עיין בלשון משנתנו הנ"ל). ²⁷ בירושלמי פ"ד ה"ה, ד' ע"ב: המית בפני השואל ומסרו לבעלים וכו'. ²⁸ ועיין בס' שערי תורת א"י, עמ' 465, שפירש את הברייתא בירושלמי באופן אחר. ואין להכניס את פירושו לתוספתא לפי הגירסא שלפנינו. ²⁹ עיין בגירסת רבינו ברוך בתוספתא כאן (לעיל שורה 7–8, ד"ה נכסים). ³⁰ בלשון הבבלי היה ר' ירמיה אומר: אלא לאתויי (עיין בבבלי שנביא להלן) שומר חנם וכו'. וכבר צויין (תלמודה של קיסרין, עמ' 22) שר' ירמיה החזיק בשיטות הבבליים גם כשעלה לא"י, אלא ששינה את לשונו בהתאם לשיטת בני א"י. ובמקום "הכל לאתויי מאי" אמר בקיצור: כללא ]הוא[, ולא יותר. והסיגנון "הכל לאתויי מאי" אינו נמצא בירושלמי. ומה שכתב הרא"ש בפירושו לפיאה פ"ב מ"ב: בירושלמי מפ' הכל מפסיק לזרעים לאתויי הא דר"ש היה שם סלע וכו', אינו אלא פירוש הרא"ש עצמו, וכן, כנראה, הבין גם הר"ש סיריליאו, ועיין גם במלא"ש במקומו. והרע"ב שם בוודאי העתיק מן הרא"ש. ³¹ הברייתא דרשה את משנתנו העתיקה בשיטת מדרש המקרא, וכמו שאמרו להלן בתוספתא על פיסקאות המשנה: מלמד וכו' מלמד וכו'. ועיין בירושלמי ר"ה פ"א ה"י, נ"ז ע"ג, שדרשו את המשנה בשיטה של "אם אינו עניין" וכו', עיי"ש.

9-10. **אחד נזקי אדם ואחד נזקי בהמה שמין להן מן העידית, שנ' מיטב שדהו וכו'.**כלומר, של מזיק. ואין הבדל בין שן ורגל לשאר מזיקין. ובמכילתא דרשב"י משפטים, עמ' 196: אין לי אלא זה בלבד, מנין לכל שמשלם קנס³² שאין שמין לו אלא מן העידית, ת"ל מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם. זה בנין אב לכל המשלם קנס שאין שמין לו אלא מן העדית. ובבבלי ד' א': כולן (כלומר, כל השנויים בברייתות של ר' חייא ור' אושעיא לעיל שם ג' ב'. וכולן הם נזקי אדם) כאבות לשלם ממיטב וכו'. ועיין מ"ש להלן, שורה 12, ד"ה ובמכילתא.

footnotes: ³² על הביטוי "קנס" שפירושו "נזק", עיין מ"ש להלן ה"ב שורה 14–15, ד"ה ובמכילתא.

11. **שום כסף. אין או' תצא פרה בטלית ולא טלית בפרה וכו'.**ירושלמי פ"א ה"ב, ב' ע"ג, בבלי י"ד ב', ועיי"ש בתוספות ובתוספות רי"ד, ד"ה פרה. והברייתא מפרשת את הפיסקא של משנתנו פ"א מ"ג: שום כסף.³³

footnotes: ³³ ועיין להלן פ"ג, שורה 3, ד"ה כלל, ומ"ש להלן ספ"ז.

**אלא שמין אותן כספים.**וכ"ה בד ובכי"ע. ובבבלי שם (י"ד ב') מפרש רב יהודה שום זה לא יהא אלא בכסף. והברייתא נקטה "כספים" (ולא "בכספים"), מחמת לשון המשנה "שום כסף". ובירושלמי שם: אלא שמין את הנכסין בבית דין. ובבבלי שם: אלא שמין אותה בדמים.

12. **שוה כסף, מלמד שאין בית דין שמין אלא מדבר שיש בו אחריות.**וכן בירושלמי הנ"ל: מלמד שאין בית דין שמין אלא נכסין שיש להן אחריות. וכן בבבלי הנ"ל: דתנו רבנן שוה כסף, מלמד שאין בית דין נזקקין אלא לנכסים שיש להן אחריות. ולפי פשוטו משמע שאין בית דין גובין אלא מן הקרקעות, ולא מן המטלטלין, כלומר, אפילו אם יש לו למזיק מטלטלין, אין ב"ד נזקקין אלא לקרקעות גרידא. ובירושלמי גיטין פ"ה ה"א, מ"ו ע"ג: שדהו פרט למטלטלין³⁴ והירושלמי שם מגביל הלכה זו, ומסיים: בהן דלא בעי [מיתן] מטלטלין משעה ראשונה. והכא³⁵ כהדא דתני אין לי אלא קרקע, מניין שאם רצה ליתן כסף, ת"ל כסף ישיב לבעליו.³⁶ ושואל הירושלמי: מה בעית מימר קרקע עיקר (כלומר, שהעיקר הוא מיטב שדהו) אי (צ"ל: או) נימר כסף עיקר (כלומר, ישלם הוא עיקר), ויחליטו לו משעה ראשונה ואנן חמיי רבנן מחלטין לו קרקעות. וכן בבבלי ז' א': והתניא ישיב לרבות שוה כסף ואפילו סובין. לא קשיא כאן מדעתו כאן בעל כרחו. ובמכילתא דרשב"י משפטים, עמ' 196, שהבאנו לעיל: מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, מלמד שאין שמין לו אלא מן העידית וכו', מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם מלמד שאין שמין לו אלא מן המטלטלין וכו' שאין שמין לו אלא מן המטלטלין. זה בנין אב וכו' שאין שמין לו אלא מן המטלטלין. וכנראה שיש כאן דרשה כפולה: אחת כפשוטה, שאם אין לו מטלטלין וגובה מן הקרקע אינו גובה אלא מעידית הקרקע, ודרשה אחרת מן הדיבור "משלם"³⁷ שפירושו מטלטלין, ולפי הדרשה השנייה "מיטב שדהו ומיטב כרמו", פירושה מיטב תבואת השדה ומיטב פרי הכרם (מעין "טוב הארץ תאכלו" בישעי' א', י"ט). וגובה מן העידית, בין כשגובה מן הקרקע ובין כשגובה מן המטלטלין. וכן אמר רבא בבבלי ז' ב': כל דיהיב ליה ממיטב ליתיב ליה. ועיין בירושלמי גיטין פ"ה ה"א, מ"ו ע"ג, וב"מ פ"ט הי"ד, י"ב ע"ב, ובנתיבות ירושלים שם. נמצאנו למדים שהמקורות חולקים. לפי המכילתא דרשב"י, ולפי שאלת הירושלמי הנ"ל ("או נימר כסף עיקר, ויחליטו לו משעה ראשונה") אין שמין מתחילה אלא מן המטלטלין. וכן פסק הר"מ בפ"ח מה' נזקי ממון ה"י, והוא ע"פ צרוף הבבלי ז' ב' (כל מילי מיטב, עיין בכ"מ) ומכילתא דרשב"י הנ"ל, ועיין בפיה"מ להר"מ פ"א מ"ג. ועיין מאירי, עמ' 27. אבל מן התוספתא כאן והמקבילות ברור שאין ב"ד נזקקין מתחילה אלא לקרקע, ודווקא אם המזיק מסכים לשלם מטלטלין שומעין לו. ובבבלי י"ד ב' העמידו את הברייתא שלנו ביתמי, שאין גובין מן המטלטלין שהניח להם אביהם, עיי"ש. וכן יוצא ברור מן הדיבור "משלם מן העלייה" שפירשוהו בבבלי (ט"ז ב') מעולה שבנכסיו (ועיין גם נדרים נ"ו א'), אבל בירושלמי אין זכר לפירוש זה. וברור שפירשו מן העלייה ממש, מן החטין שבעלייה, כתוספתא מנחות ספ"י ומקבילות. ועיין בבלי כתובות נ' א'. וכבר העירו על כך כמה מן החכמים, עיין בפי' ר"י לוי פ"א, עמ' 44, אלבק בהשלמות לב"ק עמ' 409. ולפנינו אותה המחלוקת אם קרקע עיקר, או מטלטלין עיקר.

footnotes: ³⁴ והובא ברא"ש סוף בכורות ובס' התרומות שער מ"ג ח"ד סי' ט"ו. ³⁵ צ"ל: וייבא, כמו שהג' לנכון רזו"ו רבינוביץ בשערי תורת א"י. ³⁶ כלומר, למדין מבור שאמרו בו (שמות כ"א, ל"ד) בעל הבור ישלם, כסף ישיב לבעליו. ומכאן ש"ישלם" פירושו כסף. ובמכילתא דרשב"י (כ"א, ל"ד) עמ' 196: כסף ישיב לבעליו זו היא שאמרנו לרבות הנזקין. ³⁷ עיין לעיל הערה 36.

12-13. **תפש הניזק במטלטלין שמין לו מהן.**וכ"ה בירושלמי פ"א ה"ג, ב' ע"ג, ובבבלי י"ד ב' (בשינוי לשון קצת).

13. **בפני בית דין, ואפי' מן היתומין, והוא שתפס מחיים.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע ובירושלמי חסר כל זה. וברייתא זו הוא פירוש הבבלי י"ד ב', וכבר הראינו בכ"מ³⁸ שבכי"י השונים של התוספתא נשתמרו לנו הבדלים בין הבבלי והירושלמי. והרי בישיבות הגאונים למדו את התוספתא בקביעות³⁹ והכניסו לעתים תכופות את הפירושים לתוך גוף הברייתא.⁴⁰

footnotes: ³⁸ עיין מ"ש במבוא לח"א, ריש עמ' כ', ועוד בכ"מ. ³⁹ עיין מ"ש במבוא לתוספת ראשונים ח"ב, עמ' 11, ולעיל שם, עמ' 8 ואילך. ⁴⁰ ואין כאן גליונות של סופרים שנכנסו לפנים, כמו שהיו רגילים לומר חכמי זמנינו.

14. **בפני בית דין, מלמד שחייב עד שיעמד בדין.**צ"ל: שאין חייב עד וכו', כמו שהוא בד ובכי"ע. ושמא יש כבר בכי"ו נסיון לתיקון, כלומר חייב עד (כלומר, לפני) שעמד בדין. והיינו מיד משעת הנזק. ולפי התוספתא אם מכר את נכסיו אחר הנזק לפני שעמד בדין אין הניזק גובה מהן. ובבבלי י"ד ב': בפני בית דין. פרט למוכר נכסיו ואח"כ הולך לבית דין (והוא כתוספתא שלנו) ודחו את הפירוש, ואמרו: אלא פרט לבית דין הדיוטות. ועיין בתוספות שם, ד"ה שמע מינה, ובשטמ"ק שם. ולפיהם אנו רשאים לקיים את הגירסא שלפנינו. ובירושלמי פ"א ה"ג, ב' ע"ג: בפני בית דין. מלמד שאין שמין לו אלא בפני בית דין. ושמא פירושו שאין שמין לו לניזק, אלא אחרי שעמד בדין, ואינו גובה מן המשועבדין שמכר אחרי שהזיק ולפני שעמד בדין, כבתוספתא כאן. ועיין מ"ש בתוספתא כפשוטה ח"ו (כתובות), עמ' 210, ד"ה נזק, ובראשונים שציינתי שם. ובירושלמי בגיטין פ"ה ה"א, מ"ו ע"ג: שדהו, פרט למשועבד, כרמו, פרט להקדש וכו', ומוכח שם שמדברים דווקא בששעבד ואח"כ הזיק. ועיין לעיל שם בירושלמי.

**ולא בבית דין הדיוטות.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע חסר, וכן נכון, ולפנינו נוסחא כפולה ע"פ הבבלי שהעתקנו לעיל בסמוך.

14-15. **על פי עדים, מלמד שכל דבר שהוא קנס אין משלם על פי עצמו.**בירושלמי הנ"ל: על פי עדים. שאין שמין לו אלא על פי עדים. ופירושו, כנראה, כלעיל בסמוך (עיין מ"ש לעיל, ד"ה ובירושלמי), שאין לו לניזק כלום לפני שבאו עדים, ואינו משלם ע"פ עצמו, כבתוספתא כאן. ובבבלי י"ד ב': על פי עדים. פרט למודה בקנס ואחר כך באו עדים, ועיין בתוספות שם, ד"ה אלא. וכבר העירו הראשונים שאעפ"י שבמתניתין שנו דיני ממונות, אבל בתוכה כלולים גם דיני קנסות, עיין בתוספות שם ד"ה פרט, ובשטמ"ק במקומו. ובירושלמי כתובות ספ"ג, כ"ח ע"א (ומקבילה): ואין קנסות אלא בבית דין ובעדים. ובמכילתא דרשב"י משפטים, עמ' 196: לכל שמשלם קנס שאין שמין לו אלא מן העידית וכו'. ולפנינו ביטוי יוצא דופן, והמכילתא שם מסמנת כל נזקי ממונו שפשע בשמירתן בדיבור "קנס" (עיי"ש עוד ג' פעמים ביטוי זה). ועיין מ"ש ר"ח אלבק ב"השלמות ותוספות" למשניות סדר נזיקין, עמ' 408–409, וצ"ע בדבר.

15-16. **בני חורין ובני ברית, יצאו גוים וכו'.**וכ"ה בירושלמי פ"א ה"ג, ב' ע"ג. ונקטו כאן קבוצה של פסולי עדות בכלל, ולפיכך הוסיפו פסולי עדות שאינן ממועטין מן הפיסקא בני חורין ובני ברית. ובבבלי ט"ו א': בני חורין למעוטי עבדים. בני ברית למעוטי גוים (ולא נזכרו שם "פסולי עדות"). ועיין בפיה"מ להר"מ פ"א מ"ג ובחיבורו פ"ח מה' נזקי ממון הי"ג.

16-17. **נשים בכלל הנזק. אע"פ שלא דבר הכת' אלא באיש, סופינו לרבות וכו'.**ובירושלמי פ"א ה"ג, ב' ע"ג: לפי שלא תפס הכתוב אלא את האיש צריך לרבות את הנשים. תני ר' ישמעאל ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. ובבבלי ט"ו א' (קידושין ל"ה א'): דבי ר' אליעזר בן יעקב (עיין דק"ס, עמ' 25, הערה צ') תנא ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה (ועיין לעיל שם מ"ש בשם תנא דבי ר' ישמעאל). ועיין בתוספות שם, ד"ה אשר, ובגיטין פ"ח ב', סד"ה ולא. ומלשון התוספתא "סופינו לרבות" משמע שהמאמר לקוח ממדרש ההלכה, כמו ששער ר"י לוי בפירושו לירושלמי כאן, עמ' י"ז, הערה 2. ועיין בתוספתא כפשוטה ח"ב (בכורים), עמ' 842, ד"ה חייבין.

17. **הניזק והמזיק בתשלומין, לשלם חצי נזק.**לפי פשוטו מפרשת התוספתא את הפיסקא של משנתנו שכוונתה ששניהם משתתפין בתשלומין, והיינו בכל מקום שהמזיק משלם חצי נזק. ועיין בבלי ט"ו א', אבל בירושלמי לא נזכר שחצי נזק של תם הוא קנס, ולא נשאו ונתנו כלום במשנת כתובות ספ"ג. ובירושלמי פ"א סה"ג, ב' ע"ג: והניזק והמזיק בתשלומין. משלמין חצי נזק. מיכן שמחצין את הנזק, מיכן שזה מפסיד חצי נזק וזה מפסיד חצי נזק. וברי"ף פ"א סי' כ"ו מעתיק: ירושלמי. מלמד שזה משלם חצי נזק וזה מפסיד חצי נזק. ועיין בפי' ר' יהונתן, עמ' 30, ד"ה וזה מפסיד. ועיין בבלי ט"ו א' הנ"ל וירושלמי להלן פ"ג סהי"א, ג' ע"ד, ולהלן בתוספתא פ"ג סה"ג, ומ"ש ר"י לוי בפירושו, עמ' י"ז, הערה ד'.

18. **חמשה תמין וחמשה מועדין.**במשנתנו פ"א מ"ד: חמשה תמין וחמשה מועדין. הבהמה אינה מועדת לא ליגח וכו', הזאב והארי וכו'. ובברייתא שלפנינו הסדר הפוך, ולא עוד אלא שהבבות הבאות קשות, וכבר נדחקו בהם המפרשים. ונראה שהסופרים הראשונים חשבו שיש לפנינו פיסקא מן המשנה וקיצרו אותה, כדרכם. אבל באמת הברייתא כאן אינה דומה למשנתנו, והיא שנתה אחרי וחמשה מועדין: הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס, כלומר, הללו הם חמשה מועדין. וכן בבבלי ט"ז א': ויש מועדים אחרים כיוצא באלו הזאב והארי והדוב והברדלס והנמר.⁴¹ תניא נמי הכי וכו'.

footnotes: ⁴¹ לפנינו: והנמר והנחש, אבל "והנחש" חסר בכ"י המבורג בכל העמוד, וכן ליתא "והנחש" בר"ח ט"ז א' ובפי' ר"ז אגמאתי, 4 ע"ב.

**ר' מאיר אומ' אף הצבוע.**וכ"ה בכי"ע ובירושלמי ספ"א ובבבלי ט"ז א'. ובד נשמטו המלים "ר' מאיר אומר" בטעות. ור' מאיר מוסיף את הצבוע לחמשת המועדין שבברייתא. ואשר למהות הצבוע אין ספק שהכוונה ל־ hyena, כמו שפירשו החכמים, וכן תרגם עקילס את "גי הצבעים" (שמואל א' י"ג, י"ח) φάραγξ ὑαινῶν. וכן אמרו בירושלמי שבת פ"א ה"ג, ג' ע"ב: צבוע הזכר נעשה נקבה, ובבבלי כאן ט"ז א' (בכי"י, עיין דק"ס, עמ' 29, ובהערה ז' שם): צבוע זכר לאחר שבע שנים נעשה נקבה. ואגדה זו היתה רווחת מאד בעולם העתיק, וכן מוסר פליניאוס בספרו תולדות הטבע ספר ח' (פל"ג מ"ד) על חיה זו שבשנה אחת היא זכר ובשנה אחרת היא נקבה. וכן מספר Aelian בספרו טבע החיות ס"א כ"ה, וכן Oppianus בספרו Cyneget ס"ג 289, והעיר על כך בעה"ש ערך ברדלס. ובבבלי כאן אמרו: ואמר רב יוסף צבוע זו אפא וכו', ועיין רש"י, ד"ה לא קשיא. ובתרגום לש"א הנ"ל תרגם גי הצבעים: חילת אפעיא, והוא ע"פ הבבלי הנ"ל, כמו שפירשו רש"י והרד"ק שם. ובירושלמי כאן סיימו: לא אמר ר' מאיר אלא בצבוע זכר, שיש לו שעה שהוא קשה כארי. ועיין בערוך הנ"ל. וצ"ע.

18-19. **ר' לעזר אומ' אף הנחש.**כבר שערנו לעיל, ד"ה חמשה, שדברי ר' אלעזר מתייחסים לברייתא שלנו שלא שנתה "הנחש" בין חמשת המועדים,⁴² והוסיף ר' אלעזר גם את הנחש.⁴³ אבל מתוך הבבלי ט"ז ב' מוכח שהם פירשו שהברייתא שלנו דבוקה למשנתנו ("הזאב והארי" וכו'), ולפיכך מחקו את המלה "אף" שבדברי ר' אלעזר.

footnotes: ⁴² מפני שהנחש הוא סוג בפני עצמו, כמו שמפורש להלן. ⁴³ כלומר, הוא שנה: ששה מועדים.

19. **במה דברים אמורים וכו'.**חוזר לדברי הת"ק, עיין מ"ש להלן.

**אבל היו מרות וכו'.**צ"ל: אבל הימרות. וכן בד: אבל אם הימרים, כלומר, ῆμεροι בסיום ארמי, היינו בני תרבות, כמו בב"ר פע"ג, עמ' 913: כלב אגרון (מדברי) וארי אימירון (ע"פ הרד"ל). וכן בספרי דברים סוף פיס' י"ח:⁴⁴ הימירין. ובכי"ע כאן: אבל אם היו תרבות. והוא תרגום נכון של עורך מאוחר, עיין מ"ש בתרביץ ש"כ (תש"י), עמ' 112–115, ושם עמ' 114, סד"ה ברם המאירי במשיב נפש.

footnotes: ⁴⁴ בכ"י, עיין בהוצ' רא"א פינקלשטין, עמ' 31.

20. **והנחש בין כך ובין כך מועד וכו'.**אף הסוף הוא מדברי הת"ק שלא מנה את הנחש בתוך חמשת המועדים, מפני שדינו משונה. ועיין בבלי סנהדרין ט"ו ב' ובראשונים שם וכאן. אבל בר"ח סנהדרין שם: והא נמי דתנן בפרק ד' אבות נזיקין הזאב והארי וכו', ר' אלעזר אומר בזמן שהן [בני תרבות] כריש לקיש דייקא (וכברייתא שהביאו שם ותוספתא סנהדרין רפ"ג). וכן במאירי שם: או שמא אותה משנה (כלומר, בב"ק) באה לדעת ריש לקיש וכו'. והברייתא שלנו היא כר"ע שמחלק בין זאב וארי וכו' לבין נחש, עיי"ש בבבלי ט"ו ב'. ועיין בתוספות שם, ד"ה ור"י ובר"מ ה' סנהדרין פ"ה ה"ב ובהשגות שם.

20-21. **הבהמה אינה מועדה לא ליגח וכו'.**פ"א מ"ד.

22. **בין ברשות היחיד ובין ברשות הרבים וכו'.**וכ"ה בכי"ע. ובד יש כאן חסרון. וברשות היחיד פירושו ברשות הניזק (ולא בחצר שאינה של שניהם), והברייתא חולקת על משנתנו ששנתה (בתוך המועדין): ושור המזיק ברשות הניזק,⁴⁵ והיא כרבנן.

footnotes: ⁴⁵ כלומר, בשיטת ר' טרפון, עיין בבלי ט"ו ב' ואילך.

22-23. **בהמה שהיתה מהלכת כדרכה, בין ברשות היחיד ובין ברשות הרבים, ונתזו צרורות מתחת רגליה וכו'.**בכי"ע חסרות המלים "בין ברשות היחיד ובין", ובד יש כאן חסרון גדול ע"י הדומות. ובבבלי י"ט א': איתיביה היתה מהלכת בדרך, בין ברה"י בין ברה"ר חייב. ופירשוה שם שההילוך היה בר"ה, אבל הנזק היה ברה"י. ברם בירושלמי פ"ב ה"א, ב' ע"ד: ר' לעזר אומר כל דבר שהוא חוץ לגופה לא חלקו בו חכמים בין ברשו' היחיד בין ברשות הרבים.⁴⁶ וכנראה שר' אלעזר שמע כן מר' יוחנן (כבבלי י"ט ב' ומקבילה): אין חצי נזק חלוק לא לרשות היחיד ולא לרשות הרבים.⁴⁷ ולפי זה מתפרשת התוספתא כאן כפשוטה שאם הזיקה בצרורות משלמת חצי נזק בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים.

footnotes: ⁴⁶ מה שאמרו להלן שם "לחצי כופר" עונה למטה, כלומר, לחצי כופר מהו שתקבל העדאה בדבר שהוא חוץ לגופה וכו', כמו שפירש לנכון בהגהות יפה עינים י"ח ב', עיי"ש הפירוש בירושלמי. ⁴⁷ על השמועות שאמר ר' אלעזר, והן של ר' יוחנן, בלי להזכיר את שמו, עיין ירושלמי ברכות פ"ב ה"א, ד' ע"ב (ומקבילות) ובבלי יבמות צ"ו ב'. ובירושלמי יבמות שם פ"י הי"ז, י"א סע"ב, פט"ו, ט"ו ע"א: א"ר יוחנן אי(לו) אמרה ר' אלעזר מני שמע ואמרה.

24-25. **היתה מהלכת בדרכה ברשות הרבים, ודרסה על הכלי ושברתו, ונתז הימנו חרס וכו'.**וכן הגירסא ("ברשות הרבים") גם בד ובכי"ע, והוא שיבוש ברור שהרי אם הלכה ברשות הרבים היא פטורה על הרגל, ובהכרח צריך להגיה "ברשות היחיד", כמו שהגיהו כל המפרשים. ונראה שהיה כתוב "ברה"י", והסופר טעה וקרא "ברה"ר".⁴⁸ והלכה זו גם במשנתנו פ"ב מ"א, ואמרו עלה בבבלי י"ט א': ותני עלה במה דברים אמורים ברשות הניזק, אבל ברה"ר על הראשון פטורה ועל האחרון חייבת. ופירשוה לפי שיטתם (עיין מ"ש לעיל שו' 22–23, ד"ה בהמה) שהלכה ברשות הרבים והצרורות ניתזו לרשות היחיד.

footnotes: ⁴⁸ וכבר העירותי בכ"מ (עיין תוספתא כפשוטה ח"ד, פסחים, עמ' 583, בהערה) על דברי הרא"ש בשו"ת שלו כלל מ"ה סי' ב': ורי"ש כותבין גג שלה קצר, עד שנקראת במקום אחר כמין יו"ד. ופשיטא שכן גם להפך, שקוראין את היו"ד כרי"ש (עיין שם בתוספתא כפשוטה, ולהלן שם, עמ' 607).

26. **בהמה שנכנסה מאיליה לרשות היחיד וכו'.**כל ההלכה נשמטה בכי"ו ע"י הדומות, אבל ישנה בד ובכי"ע, והובאה בירושלמי פ"א ה"א, ב' ע"א, ובבבלי (בשינויים) י"ז ב'. ובירושלמי שם: תולדות הרגל. תני בהמה שנכנסה וכו'. ובבבלי שם: בהמה מועדת לשבר דרך הילוכה (פיסקא ממשנתנו רפ"ב). כיצד בהמה שנכנסה לחצר הניזק והזיקה בגופה וכו'. ועיין בבלי שם ג' א'. ועיין בלשון המכילתא דרשב"י (כ"ב, ד'), סוף עמ' 195, ומ"ש להלן, שורה 28–29.

27. **ובקרנה.**וכ"ה בירושלמי הנ"ל, ובבבלי ליתא. ובחי' הרשב"א שם: ותנא הני, והוא הדין בקרנה דרך הילוכה, וכן תני לה בתוספתא. והברייתא מלמדת שכשם שבעיטה היא תולדה של קרן (ולא של רגל), כן נזק בקרנה דרך הילוכה היא תולדה של רגל (ולא של קרן).

**ובמשוי שעל גבה.**בירושלמי הנ"ל: בין בשליף שיש בה. ובבבלי: ובשליף שעליה וכו' וחמור במשאו. ועיין להלן ה"ח שורה 41.

**ובעגלה כשהיא מושכת.**וכ"ה בירושלמי. ובבבלי בהוצ' שלפנינו: ועגלה מושכת בקרון. אבל בכמה כי"י וראשונים (עיין דק"ס, עמ' 34, הערה נ') חסרה המלה "בקרון". ובמאירי, עמ' 56: יש קורין בשמועה זו עגלה המושכת בחטף פתח תחת העין, ואין גורסין בה בקרון, אלא עגלה המושכת לבד מלשון וירא את העגלות (בראשית מ"ה, כ"ז). ופירושו עגלה המושכת כלים או אנשים וכו' אם היה זה בעגלה מושכת כלים ונשברו מחמת נדנודו חייב. ובר"ח י"ז ב': כיוצא בו היושב בעגלה המושכת עם הזב טמא, כך אם היו בעגלה מושכת כלים ונשברו חייב היושב בעגלה לשלם נזק שלם.⁴⁹ ד"א עגלה (כלומר, עֶגלה) מושכת, כבהמה בשליף שעליה, כשם שזה נזק שלם, כך זה נזק שלם. ועיין בהערות שהגיהו בר"ח, ולא כיוונו יפה, "ועגלה מושכת" (בלשון הר"ח ובתוספתא ובירושלמי כאן) היא מליצה ע"פ הכתוב (דברים כ"א, ג') אשר לא משכה בעול, ובבבלי סוטה מ"ו א' (ומקבילה): ובעגלה עד שתמשוך, ועיין גם בירושלמי שם פ"ט ה"ה, כ"ג ע"ד. ועגלה מושכת, פירושו מושכת בקרון, כמו בבבלי ע"ז י"א רע"ב. וכן בחידושי הראב"ד כאן, עמ' ל"ד: עגלה מושכת וכו', פי' עגלה שהיא מושכת בקרון ודרסה על גבי כלים משלמת נזק שלם, דומיא דחמור במשאו וכו'. ועיין מ"ש להלן שם ובשאר הראשונים כאן, והואיל ופירושיהם אינם שייכים לתוספתא אין אנו דנים בהם. ועיין בבבלי לעיל שם, וכנראה שצרפו את הברייתא שלנו וברייתא אחרת מעין הברייתא שלהלן ה"ח.

footnotes: ⁴⁹ כל הדברים הללו מפרשים את דברי רבא בבבלי, ומסתייעים מן הברייתא שלנו שמדברת ברגל, שהעגלה כגופה. אבל הלשון מגומגמת מאד.

28. **והמזיק בכרמלית משלם נזק שלם.**וכ"ה בירושלמי הנ"ל, ובבבלי חסר. וכרמלית כאן היא כמו בקעה, אלא שבקעה בשדות וכרמלית בגינות ודינן שוה, עיין מ"ש בתוספתא כפשוטה ח"ג (שבת), עמ' 3 (על כל העניין כאן). ועיין מ"ש לעיל שורה 7, ד"ה ולפי זה. ועיין להלן, שורה 33, ד"ה היתה קופתו.

28-29. **בהמה שהיתה מהלכת כדרכה ברשות הרבים, נפלה לגנה וכו'.**במשנתנו פ"ו מ"א: נפלה לגינה ונהנית משלמת מה שנהנית. ירדה כדרכה והזיקה משלמת מה שהזיקה. ובמכילתא דרשב"י:⁵⁰ ושלח את בעירה. בהמה שהיתה מהלכת כדרכה ברש' הרב' ונפלה לגינה ונהנת אם שלא מאליה⁵¹ משלם מה שנהנת, ואם מאליה משלם מה שהזיקה. ובבבלי נ"ח א' (למשנתנו הנ"ל): היכי נפל ? רב כהנא אמר שהוחלקה במי רגליה. רבא אמר שדחפתה חברתה וכו'. ופשוטה של לשון במכילתא הנ"ל כרבא, והיינו שלא מאליה, משום שדחפתה חברתה. ובמבוא לנוה"מ למו"ר ז"ל, עמ' 117, פירש "שלא מאליה", היינו שנפלה, ו"מאליה" - שקפצה, והיא כמשנתנו פ"ב מ"ג: הכלב והגדי שקפצו מראש הגג ושברו את הכלים משלם נזק שלם מפני שהן מועדין. וכן שנינו להלן פ"ב ה"א: הכלב והגדי שנפלו והזיקו הרי אלו פטורין, קפצו והזיקו הרי אלו חייבין. וכן בירושלמי למשנתנו הנ"ל, ג' ע"א: אית תניי תני שקפצו. אית תניי תני שנפלו. אמר ר' יוחנן כיני מתניתא שקפצו, נפלו לא בדא. ועיין בבלי כ"א ב', ובמבוא לנוה"מ הנ"ל.

footnotes: ⁵⁰ משפטים כ"ב, ד', סוף עמ' 195. ⁵¹ כ"ה בקטע אוקספורד. ובכי"פ: שילחה מאליו.

29-30. **מצדי הרחבה ומתוך החנות משלמת מה שנהנית.**וכ"ה גם בד. והוא שיבוש כמעט ברור, וצ"ל: מה שהזיקה, כמו שהוא בכי"ע ובמשנתנו פ"ב מ"ב, וכמו שהגיהו המפרשים. והסופרים טעו מפני ההמשך בסמוך, כיצד משלמת מה שנהנית. אבל קרוב לוודאי שהברייתא מפרשת את משנתנו הנ"ל שמזכירה כמה פעמים "מה שנהנית".

30-31. **אומ' כמה אדם רוצה להאכיל את בהמתו מה שאכלה היא אינו ראוי ל[ה]אכילה.**וכ"ה בכי"ע ובד. ובד נשמטה המלה "ראוי" בטעות. וכנראה, שצ"ל: הוא אינו וכו'. וכבר פירשתי בתס"ר במקומו ע"פ התוספתא נדרים פ"ב ה"ט ש"ראוי" פירושו רגיל. ושם נשמטה המלה "ראוי" בכי"ע, כשם שנשמטה כאן בד. אבל כל הראשונים העתיקו משם "רגיל", עיין מ"ש בתוספתא כפשוטה במקומו (ח"ז), עמ' 434. וכן בירושלמי ב"מ פ"ג, בכיר"ז, שורה 53, פירושו כן, עיין מש"ש. ובבבלי כ' א': וכמה. רבה אמר דמי עמיר. רבא אמר דמי שעורים בזול. תניא כוותיה דרבה. תניא כוותיה דרבא. תניא כוותיה דרבה, ר' שמעון בן יוחי אמר אין משלמת אלא דמי עמיר בלבד. תניא כוותיה דרבא, אם נהנית משלמת מה שנהנית. כיצד, אכלה קב או קביים, אין אומרים תשלם דמיהן, אלא אומדין כמה אדם רוצה להאכיל לבהמתו דבר הראוי לה אעפ"י שאינו רגיל. ורבו הפירושים בברייתא זו.⁵² ולפי פשוטה הכוונה שאם הבהמה אכלה קב, או קביים של שעורים, ובעליה אינו רגיל להאכילה שעורים, אלא תבן, או עמיר (עיין במשנת שבת ספ"ז), אומדין כמה אדם רוצה להוציא מעות ולגרום הנאה לבהמתו ולהאכילה שעורים, אם ימצא שעורים בזול.⁵³ ועיין להלן בסמוך ומ"ש בשם הירושלמי.

footnotes: ⁵² עיין במפרשים שמסביב לרי"ף ובטחו"מ סי' שצ"א ובנו"כ שם. ⁵³ וכמה מפרשים פירשו שהכוונה גם לשיעור האכילה, כלומר, שאם אכלה הרבה, אינו משלם יותר ממה שהוא רגיל להאכילה, עיין לעיל הערה 52, ובפיה"מ להר"מ פ"ב מ"ב. ברם הלשון "קב או קביים" מוכיחה קצת שלא אכלה כשיעור, עיין להלן בתוספתא ב"מ פ"ח הי"ב ובבבלי שם צ"א א'. ואפשר שנקטו שיעור זה ע"פ השיגרא, עיין בבלי כאן נ"ח ב'. והוא לשון רגילה מאד, עיין בקונקורדנציא של קוסובסקי לבבלי, ערך קביים.

31-32. **לפיכך אם אכלה חיטין הראויות לה הרי זו פטורה.**וכ"ה גם בד ובכי"ע. וכל המפרשים הגיהו (ע"פ הירושלמי, עיין להלן): חיטין הרעות לה. ואין להגיה נגד שלש נוסחאות. ובבבלי הנ"ל: לפיכך אכלה חטין, או דבר הרע לה פטורה. ואין ספק שחיטין הוא דבר הראוי לה, כלומר, שדרכה לאכול אותן, אלא שאם אוכלת חטים כדי שביעה מתריזה. וכן להלן בבבלי מ"ז ב': ואכל חטין והתריז ומת. יתר על כן, אפילו כשהיא אוכלת חטים ומתריזה מצטערת היא אם לא נותנים לה לאכול יותר, עיין בבלי ב"מ צ' א' וברש"י שם, ד"ה והתריזה. ומשום כך אין רגילים להאכיל חטים לבהמה, אפילו אם יהיו בזול מאוד, משום שהיא מתריזה בכדי שובעה, ומצטערת כשאוכלת פחות מידי שובעה. וברור שלפי גירסתנו, וגם לפי גירסת הבבלי, לא הזיק המאכל לבהמה (שלא אכלה הרבה, או שהיא בריאה מאד), שאם לא כן הרי אי אפשר לדבר על "מה שנהנית", ואדרבה הרי הוזקה, (לפיכך וכו') והשאלה צריכה להיות על בעל הפירות, ולא על בעל הבהמה. וסוף הברייתא בין שהוא המשך הבבא שלעיל, ובין שהוא מפרש את משנתנו ("ואם נהנית משלמת מה שנהנית") מוכיח שמשלמת מה שנהנית, פירושו דמי שעורים בזול, ולפיכך אם אכלה חטים, או דבר אחר שאין רגילים להאכיל אותה, אין כאן שומא, ואפילו אם היה מוצא חטים בזול מאד, לא היה מאכיל אותה, ואם לא הוזקה מזלו גרם. ברם אם הוא משלם דבר קבוע (דמי תבן, או דמי עמיר), ואין כאן אומדנא כלל, הרי כאן שאכלה ונהנתה ולא הוזקה, למה יהא פטור. ועכשיו נבין גם את דברי הירושלמי פ"ב ה"ד, ג' ע"א: רב אמר אכלה שעורים משלם תבן (כלומר, שיעור קבוע בלי אומדנא). והתני ר' חייה ופליג, לפיכך אם אכלה חיטין שהן רעות לה הרי זו פטורה. והיא הבבא שלפנינו, והירושלמי סבר שהיא מפרשת את משנתנו ("מה שנהנית"), ובדרך כלל אומדין כמה נהנתה באכילתה, וכמה היה מוכן לשלם, כדי להאכיל אותה מה שאכלה, אבל אם אכלה מאכל שלא היה מאכיל אותה אפילו בזול, פטור, והוא שלא כרב. וגם בירושלמי הכוונה "חיטין שהן רעות לה", שאין מאכילין אותה חטים מפני חשש התרזה, אבל אין ספק שהוא מאכל הראוי לה, כלומר, דרכה לאכול חטין, אם יניחו לה. ובלא הוזקה עסיקינן, ולפיכך יש כאן הנאה בלא נזק. ועיין בפ"מ, ואף הוא לא הגיה בירושלמי, אלא שלא ברר את דבריו.

32. **שינת ואכלה, משלמת מה שהזיקה.**במלחמות להרמב"ן רפ"ב: ועוד מצאתי בתוספתא בהמה שהיתה מהלכת כדרכה וכו', שינתה ואכלה משלמת מה שהזיקה וכו'. והביא רבינו את הרישא, כדי לרמוז שאין כאן שינוי באכילה אלא בהליכה, שלא הלכה כדרכה ואכלה, אלא קפצה ואכלה, ועיין בחי' הרשב"א ס' א' שהביא את המקבילה בירושלמי פ"ב ה"ד, ג' ע"א. ועיין על עצם העניין להלן.

33-34. **היתה קופתו מופשלת לאחוריו ברשות הרבים, פשטה פרה ואכלה, משלמת מה שהזיקה.**ובבבלי כ' א': אמר אילפא בהמה ברשות הרבים ופשטה צוארה ואכלה מעל גבי חברתה חייבת, מאי טעמא גבי חברתה כחצר הניזק דמי. לימא מסייע ליה היתה קופתו מופשלת לאחוריו ופשטה צוארה ואכלה ממנו חייבת. כדאמר רבא בקופצת, הכא נמי בקופצת. ופירש"י שבקופצת תולדה של קרן היא, ולפיכך אין ראייה מן הברייתא (התוספתא שלנו) לאילפא, משום שהיא מדברת ברה"ר וחייב חצי נזק, משום תולדה של קרן, וכן פירש באו"ז סי' קט"ו, ועיי"ש סי' קט"ז. וכבר תפס הרמב"ן במלחמות הנ"ל על פירוש זה, שהרי בתוספתא מפורש "משלמת מה שהזיקה", ובירושלמי הנ"ל מפורש: משלם נזק שלם, הרי לך שחייבת פירושו חייב נזק שלם. וכן השיגו ברא"ה ובריטב"א (לפי נ"י שם סי' ל"ו) מן התוספתא ומן הירושלמי. ועיין בחי' הרשב"א הנ"ל באריכות. ומטעם זה הכריעו הראשונים כשיטת ר"ח והרי"ף, שחייבת נזק שלם, שכל מקום ברה"ר שהוא גבוה, ואין הבהמה יכולה להגיע אליו אלא בקפיצה, כרשות היחיד דמי. ועיין בירושלמי כאן בריש פירקין, והעיר עליו הרשב"א הנ"ל. ועיין לעיל, שורה 28, ד"ה והמזיק בכרמלית.

34. **מסאוי שנתון על פתח החנות חציו בפנים וחציו בחוץ וכו'.**בד ובכי"ע: משאוי שנתון וכו'. וכן בבבלי כ' א': דתני ר' חייא משאוי מקצתו בפנים ומקצתו בחוץ וכו'. אבל בפיה"ג כלים פט"ז, עמ' 43: ואמרינן בבבא קמא תני ר' חייה סוי מקצתו בפנים וכו', ופירש הגאון לעיל שם שהוא סוי הוא סוג, עיי"ש, ובהערות מו"ר במקומו. וכן בירושלמי הנ"ל: סוג שנתון בפתח החנות וכו'. וצ"ל בתוספתא סאוי שנתון וכו', כלומר, קופה קלופה מנצרים, עיין בפיה"ג שם. ובירושלמי שבת פ"י ה"ב, י"ב רע"ג: סרוד שמקצתו מבפנים ומקצתו מבחוץ וכו', ואף הוא דומה בעיקרו לסוג, אלא שחלליו יותר גדולים מן הקופה, עיי"ש בירושלמי. וכן הגיה ר"י לוי בהערה בעמ' 54.

35. **פשטה פרה פיה לתוכו ואכלה הרי זו פטורה.**וכ"ה בד ובכי"ע. אבל בירושלמי הנ"ל: ופשטה פרה את פיה ואכלה ממנה משלם נזק שלם. והטעם הוא שהסוג שבפתח נחשב כרשות היחיד (מפני אגניו), ודינו כלעיל. ובבבלי הנ"ל: אכלה בפנים חייבת, אכלה בחוץ פטורה וכו', אכלה על מה שבפנים חייבת, על מה שבחוץ פטורה.⁵⁴ איבעית אימא כי קאמר ר' חייא בפתילה דאספסתא.⁵⁵ וכנראה, שלפנינו ברייתא בבלית, ומדברים בסוג מלא ירקות שעליהם ארוכים. והבהמה פשטה את צוארה מרה"ר ואכלה מפתח החנות והיא פטורה (כשמואל בבבלי כ"א א') אפילו על חלק הירק שבתוך החנות, הואיל כשמתחילה הבהמה לאכול מקצת מן הירק נגרר השאר אחריו (ע"פ ח"ד). ואין בכך דוחק, עיין בירושלמי שבת פ"י רה"ב, י"ב רע"ג, בבלי שם צ"א ב'.

footnotes: ⁵⁴ כלומר, שגילגלה את הסוי לחוץ ואכלה, והיא חייבת על מה שהיה מונח בתחילה בפנים, ופטורה על מה שהיה מתחילה בחוץ. ⁵⁵ כלומר שגילגלה את הכל ואכלה בחוץ, אלא מכיון שהשחת עליו ארוכין, וכשהיא גוררת חלק ממנו כולו נמשך אחריו, הרי כולו כמונח במקום אחד, והולכים אחרי הבהמה, והיינו אחרי המקום שאכלה בו.

35-36. **בהמה שאכלה אוכלין שאין ראוין לאכילה לה, ושתת משקין שאין ראוין לה, וכן חיה שאכלה וכו'.**בבבלי י"ט ב': תנו רבנן השן מועדת לאכול את הראוי לה. כיצד, בהמה שנכנסה לחצר הניזק ואכלה אוכלין הראויין לה וכו'. ועיין להלן.

37. **טרפה את הבהמה ואכלה את הבשר.**בבבלי הנ"ל (ולעיל שם ט"ז ב'): וכן חיה שנכנסה לחצר הניזק וטרפה בהמה ואכלה בשר משלם נזק שלם. וברור משם שעדיין באכילה כדרכה עסיקינן, ונתנו דוגמא לשן של בהמה ולשן של חיה, עיין שם י"ז ב'. ועיין בבלי ט"ז ב' שהקשו מברייתא זו לשמואל הסובר שארי שטרף משלם חצי נזק, משום שדרכו בדריסה. וכן מתאר אריסטו בספרו תולדות בעלי החיים ס"ח פ"ו (594b) שדרכו של הארי לאכול את טרפו כשהוא עדיין חי, ולפעמים בולע את קרבנו כשהוא שלם מבלי לטרוף אותו לגזרים. ומלשון התוספתא כאן משמע שבאכילה ע"י הדחק אנו קיימין, ומשלם נזק שלם. ולפ"ז החיה כאן היא ארי (ועיין בתוספות ט"ז ב', ד"ה והתניא), ואם טרף ואכל, אכילה שע"י הדחק היא.

38. **חמור שאכל כרשינין, פרה שאכלה שעורין וכו'.**מן הלשון של הברייתא בבבלי מוכח שבבא זו חלוקה מן הרישא, אבל מלשון התוספתא מוכח שהכל הוא עניין אחד. ובירושלמי פ"א ה"א, ב' ע"א, לא הביאו את הרישא כלל, אלא אמרו: תולדות השן. הוון בעיין מימר פרה שאכלה שעורים וחמור שאכל כרשינין, וכלב שליקלק את השמן וחזיר שאכלה בשר כולהון תולדות השן אינון. אמר ר' יצחק כולהון עיקר שן אינון וכו'.

**חזיר שאכל חתיכות של בשר וכו'.**עיין בתוספות י"ט ב', ד"ה וחזיר.

39. **בהמה מועדת לילך כדרכה ולשבר, למעך וכו'.**רישא של ברייתא זו הובאה בבבלי ט"ז א'. ובבבלי י"ז ב' הסמיכו לדברי סומכוס שלהלן את הברייתא שלעיל ה"ו, שורה 26, אבל הבבא שלנו היא המשך הרישא, כלומר, כשם שבשן חייבת על אכילה שאינה רגילה, כך ברגל חייבת על דריסה שאינה רגילה, כגון, מיעוך מן הצד, וכדומה.

41. **סימכוס אומ' וכו'.**וכ"ה בד. עיין מ"ש על כתיב זה בפירושי לירושלמי כיר"ז, ב"מ פ"ה, הערה 22.

41-42. **חזיר שהיה נוביר והזיק בחוטמו וכו'.**כ"ה בכי"ע. ובד: חזיר שהיה נוכר (וצ"ל: נובר) והזיק וכו'. ובכי"ו בטעות: חזיר שהיה ניזק והזיק וכו'. ובבבלי י"ז ב': משלם נזק שלם. סומכוס אומר צרורות וחזיר שהיה נובר באשפה והזיק משלם נזק שלם. הזיק פשיטא וכו' חסורי מחסרא והכי קתני וכו', סומכוס אומר צרורות, וחזיר שהיה נובר באשפה והתיז והזיק, משלם נזק שלם. ברם בתוספתא כאן הפירוש פשוט שסומכוס מוסיף אף את החזיר שהזיק בחוטמו, נזק שאינו רגיל, אף הוא משלם נזק שלם, דומיא דרישא, והכל היא בבא אחת, ודברי סומכוס הוא מאמר המוסגר, ובכולם משלם נזק שלם. ובירושלמי לא נזכרה כל הברייתא, וממילא אף דברי סומכוס בכלל.

42-43. **ארבעה כללים היה ר' שמעון בן לעזר או' בנזקין וכו'.**וכ"ה בבבלי י"ד א'. אבל במכילתא משפטים ספי"ד, עמ' 298: היה ר' שמעון בן אלעזר אומר משום ר' מאיר בנזקין וכו'. וכ"ה בירושלמי פ"א ה"ב, ב' ע"ג. ועיין מ"ש ע"ז להלן, שורה 51, סד"ה שור המזיק. וכל הברייתא הובאה מן התוספתא בספר חפץ שנתפרסם בהשקפה האנגלית סדרא חדשה ח"ה, עמ' 358.

43. **לנזק ולא במזיק חייב בנזק שלם.**וכן בד: לניזק ולא למזיק וכו'. ובכי"ע: לניזק ולא למזיק חייב בכל, וכ"ה בס' חפץ הנ"ל. וכ"ה בבבלי הנ"ל. ודייקו מלשון זו בבבלי שחייב נזק שלם גם על הקרן, וכר' טרפון, וכן מוכח מעצם הברייתא כאן, עיין להלן. וכן הגירסא ("בכל") גם במכילתא ובירושלמי הנ"ל, אלא שהסדר שם אחר.

43-44. **למזיק ולא לניזק פטור מן הכל.**וכ"ה בכל המקבילות הנ"ל.

44. **לזה ולזה, כגון חצר השותפין והבקעה, על השן ועל הרגל פטור וכו'.**וכ"ה בבבלי הנ"ל. ולפנינו השמטה גדולה ע"י הדומות. והשלמתי ע"פ ד. ובכי"ע בשינויים קלים, ובירושלמי הנ"ל: כגון פונדקי וחצר השותפין וכיוצא בהן, על השן ועל הרגל פטור, והגיהו המפרשים לנכון: חייב. ובקעה שנו להלן שם לפטור. ובמכילתא הנ"ל צרפו חצר השותפין והפונדק לרשות שאינה של שניהם וחייבין בשן ורגל, ואת הבקעה שנו לפטור, כמו בירושלמי. וכבר הארכנו בזה לעיל, שורה 7, ד"ה כיצד, וד"ה ובמכילתא, וד"ה ואשר, והסקנו שהמקורות חולקים.

46-47. **כל מקום שאין רשות לא לזה ולא לזה, כגון חצר שאינה של שניה', על השן ועל הרגל משלם נזק שלם וכו'.**וכן במכילתא הנ"ל: לא לניזק ולא למזיק, כגון רשות אחרת, על השן ועל הרגל חייב וכו'. וכן בבבלי הנ"ל. ובירושלמי חסרה כאן בבא זו, אלא שלעיל שם מחלוקת הברייתות בזה, ואמרו שם: ומאן דמר אפילו חצר שאינה לשניהן חייבת, דכתיב ובער בשדה אחר מכל מקום. ובבבלי להלן שם הקשו על בבא זו: מאי לא לזה ולא לזה אילימא לא לזה ולא לזה כלל אלא דאחר, והא בעינא ובער בשדה אחר וליכא, אלא פשיטא לא לזה ולא לזה, אלא דחד, וקתני סיפא וכו', כולה ר' טרפון היא ומאי לא לזה ולא לזה, לא לזה ולא לזה לפירות אלא דחד, לזה ולזה לשורים וכו'. וכבר אמרנו לעיל הערה 20 שבא"י לא נחתו כלל לחילוקים בין מיוחדת לפירות, או לשוורים, וכפשוטה של הברייתא כאן, שמתפרשת ע"פ הירושלמי. ויש כאן ארבעה כללים: לניזק ולא למזיק, למזיק ולא לניזק, לשניהם, ולא לאחד מהם. ועיין בבלי י"ד רע"ב. ולפי ברייתא זו מודה ר' טרפון שבחצר שאינה של שניהם אין תם משלם נזק שלם, ואין דינה כרשות הניזק. ועיין מ"ש להלן.

48-49. **ר' אליעזר ור' שמעון אומר וכו'.**צ"ל: ר' אלעזר וכו', כמו שהוא בכי"ע ובס' חפץ הנ"ל. וברייתא זו איננה לא במכילתא ולא בירושלמי ולא בבבלי, אבל ישנה גם בכי"ע ובס' חפץ הנ"ל. וכבר אמרנו שבכי"ו יש כאן השמטה גדולה, וסידור הנוסחאות אצל צוקרמנדל הטעה את מו"ר ז"ל במבוא לנוה"מ, עמ' 639.

49. **ר' טרפון היה אומר על הכל משלם נזק שלם וכו'.**כלומר, הם חולקים על הרישא וסוברים שגם בחצר שאינה של שניהם מחייב ר' טרפון בקרן נזק שלם, הואיל ור"ט לומד מק"ו (פ"ב מ"ט) שאם חייב על השן והרגל, מכל שכן שחייב בקרן נזק שלם, ואף בחצר שאינה של שניהן הואיל וחייב על השן והרגל חייב גם בקרן נזק שלם, כמו שפירש לנכון ר"י לוי בפירושו לירושלמי כאן, עמ' 38, בהערה. ברם להלן פ"ה ה"ט מפורש שלר' מאיר קרן משלם נזק שלם אפילו בחצר שאינה של שניהם כר' אלעזר ור' שמעון כאן. וכנראה שאף כאן המקורות חולקים. אבל אפשר שהנכון כגירסת התוספתא והבבלי שלא שנו כאן "בשם ר' מאיר", עיין לעיל, שורה 42–43, ד"ה ארבעה.

51-52. **שור המזיק ברשות הניזק כיצד, נגח, נגף, נשך, רבץ, בעט, ר' מאיר אומ' משלם נזק שלם וכו'.**ובסתם משנתנו פ"א מ"ד: וחמשה מועדין וכו', ושור המזיק ברשות הניזק. ובירושלמי שם (פ"א ה"ד, ב' ע"ג): אמר ר' יוחנן דר' טרפון היא. ברשות הניזק ר' טרפון אומר נזק שלם, וחכמים אומרים חצי נזק. ועיין בבלי ט"ו סע"ב ואילך, וסתם משנתנו היא כר"מ.

52-53. **וחכמים אומ' על השן ועל הרגל משלם נזק שלם, על נגיחה וכו'.**כמשנתנו ספ"א ופ"ב מ"ה, וכן פסקה התוספתא לעיל ה"ה שורה 22.