1. **תרנוגלין שהידסו את העיסה ואת הפירות, או שניקירו וכו'.**וכ"ה בירושלמי פ"ב ה"ב, ב' סע"ד. ובבבלי י"ז ב': תניא אידך תרנגולין שהיו מהדסין על גבי עיסה, ועל גבי פירות, וטינפו, או ניקרו וכו'. ובמשנתנו פ"ב מ"א: או שהיה מהדס ומשבר את הכלים (בדליל הקשור ברגליו) משלם חצי נזק, ופירש הר"מ: ומחדס¹ שחופר ברגליו בארץ, ועושין דבר זה התרנגולים יותר משאר העופות. ורש"י פירש: מהדס. מרקד.² ובתוספתא ובירושלמי פירושו שהרקידו והקפיצו את העיסה ואת הפירות עצמם ממקום למקום וטינפו אותן. ועיין בח"ד שהאריך, ודן אם חייבין (בשניקרו בעיסה) משום שן, או משום רגל, עיי"ש.

footnotes: ¹ כגירסת הערוך, כ"י קויפמן, פרמה, הוצ' לו (ושם מחדיס). ² במלונות העירו על הירושלמי פיאה פ"א ה"א, ט"ו ע"ד: הוה נסיב שיבשתיה והוה מהדס קומי כליא. ברם גירסא זו אינה קיימת וישנה רק בנוסח ר"א פולדא (ד' אמשטרדם) ובדפוס זיטומיר, ואינני יודע מניין היא להם. בכל שאר הנוסחאות ובמקבילה בע"ז פ"ג, מ"ב ע"ג, הגירסא היא מקלס (ולא מהדס). ואם קיימת גירסא כזו, אינה עניין לריקוד, ופירושה "מקלס בהדס" (עיי"ש ומקבילות בבבלי כתובות י"ז א'), כלומר משענן בו, עיין מ"ש בס' היובל לכבוד שוקן ("עלי עין"), עמ' 80, הערה 76.

1-2. **משלמין חצי נזק.**וכ"ה בד ובכי"ע. והוא שיבוש, וצ"ל: נזק שלם, כמו שהוא בירושלמי ובבבלי הנ"ל. והסופרים כתבו באשגרה ממשנתנו רפ"ב, ולא השגיחו שהמדובר שם הוא בתרנגול שהיה מהדס ושיבר בדליל שברגלו, ולא בגופו.

2. **משלמין נזק שלם.**צ"ל: חצי נזק, כמו שהוא בירושלמי ובבבלי הנ"ל, ונתהפכו הגירסאות, עיין לעיל. ובבבלי מוסיף: סומכוס אומר נזק שלם. ועיין להלן שורה 7.

2-3. **היו מחטחטין בחבלו של דלי וכו'.**בד ובכי"ע: מחטטין וכו'. וכ"ה גם בירושלמי ובבבלי הנ"ל, ושם י"ח א'. אבל גם להלן ב"מ פ"ח הלכה ל' בכי"ו: שמחטחטין את הכתלים. וכן להלן מקוואות פ"ז ה"ב בכי"ו: צריך לחטחט. ובד שם: לחטט, וכן בב"מ הנ"ל בד ובכי"ע: שמחטטין. ובירושלמי ערלה פ"ג ה"ב, ס"ג ע"א (בד"ו): שק מצוי לחטחט אחריו, שיער אין מצוי לחטחט אחריו. והוא חיטוט הוא חיטחוט, ושמא חיטחוט היא פעולה יותר חזקה מאשר חיטוט.

3. **נפל ונשבר משלם נזק שלם.**בבבלי הנ"ל: ונפסק החבל ונשבר הדלי וכו'. ובירושלמי הנ"ל: ונפסק הדלי, או שנשבר וכו'. וצריך להגיהו ע"פ הבבלי, כמפרשים. ועיי"ש בבבלי שפשטו מכאן שבתר מעיקרא אזלינן, ועיי"ש י"ח א', ובחידושי הרשב"א שם. ומן הסיפא להלן משמע שדברי ר' ביבי בר אביי אינן אלא דיחוי בעלמא, עיין שטמ"ק וח"ד להלן.

**נפל ונשבר ושיבר כלי אחר וכו'.**בירושלמי הנ"ל: נפל על חבירו, על העליון משלם נזק שלם, ואתחתון חצי נזק. ומכאן מוכח שנפל מאליו על חבירו, ולא שהתרנגול דחפו, וכשיטת הראשונים שדברי ר' ביבי בר אביי אינן אלא דיחוי, עיין מ"ש לעיל בסמוך.

4. **תרנגלין שירדו לגינה וכו'.**בירושלמי הנ"ל ג' ע"א: תני תרנוגלין שנפלו לגינה וכו'. והנכון כלפנינו, עיין לעיל פ"א ה"ז, שורה 28–29, ומש"ש, ד"ה ובמבוא.

5. **ושיברו את החליפין, וקיטמו את הירק וכו'.**בירושלמי הנ"ל: ושיברו את הירק וקירטמו החילפין וכו', וצ"ל שם כלפנינו. והכוונה כאן שהתרנגולין שיברו את הקלחים הקשים של ירקות ידועים³ וקירסמו (קירטמו, קיטמו, והיא היא) את הירק הרך שעל הקלח, או סביבו, חייבים נזק שלם גם על הקלח, מכיוון שדרכו לאכול ירק, דרכו נמי לשבור את הקלח, כשיטת הבבלי, י"ט ב', כ' א', עיין להלן.

footnotes: ³ עיין בפירוש הגאונים לטהרות, עמ' 139, ובהערות מהרי"ן אפשטין שם, ועיין בפלורה של ר"ע לעף, ח"א, עמ' 10.

5-6. **סימכוס או' על הקיטום נזק שלם, ועל השיבור חצי נזק.**בבבלי י"ט ב': ההוא חמרא דאכל נהמא ופלסיה לסלא, חייביה רב יהודה לשלם נזק שלם אנהמא, ואסלא חצי נזק. אבל התלמוד הקשה על פסק זה: ואמאי, כיון דאורחיה למיכל נהמא, אורחיה נמי לפלוסי סלא? דאכל והדר פלס. ולפי זה סתם התלמוד סובר כחכמים לעיל, וסומכוס סובר כרב יהודה לפי ההוה אמינא של התלמוד. והכתיב "סימכוס" הוא גם בד ובכי"ע, ועיין מ"ש לעיל פ"א שורה 41.

6. **תרנגול שהיה פורח ממקום למקום והזיק בגופו וכו'.**וכ"ה בירושלמי פ"ב ה"ב, ג' ע"א הנ"ל. ובבבלי י"ז ב': ושברו כלים בכנפיהן וכו', והיא היא.

7. **סימכוס אומ' נזק שלם.**וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ובבבלי י"ז ב' ואילך נקטו כדבר פשוט שסומכוס סובר שגם בצרורות משלם נזק שלם. וכן מפורש בברייתא שהביאו שם. אבל בתוספתא בפ"א סה"ח, שורה 41–42, לא גרסו "צרורות", עיין מש"ש. ואפשר שסומכוס סובר שרוח שבכנפיו כגופו דמי, וכאילו הזיק בגופו. ובירושלמי מסיים כאן: נפח בכלים ושברן משלם נזק שלם, כלומר בזה אף החכמים מודים שכגופו דמי. וכן בירושלמי שבת פ"ב ה"ה, ה' ע"א, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו שם, עמ' 69. אבל בבבלי י"ח סע"ב: דתני רמי בר יחזקאל תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו משלם נזק שלם, והעמידוה כסומכוס, ומוכח משם שבבבל לא חילקו בין רוח שבכנפיו לבין רוח שבפיו, ולחכמים משלם חצי נזק בשניהם. אבל בא"י סברו שהרוח שבפיו כגופו דמי, אבל לא הרוח שבכנפיו, ויתכן שסומכוס לא חילק וסבר ששניהם כגופו, אבל לא נחלקו בחצי נזק של צרורות, ואין זכר לשיטתו זו בירושלמי ובתוספתא, כמו שהעיר לנכון ר"י לוי בפירושו לירושלמי, עמ' כ"ה. ועל הכתיב "סימכוס", עיין לעיל שורה 5–6.

7-8. **הכלב והגדי שנפלו והזיקו הרי אילו פטורין, קפצו והזיקו הרי אילו חייבין.**הסיפא במשנתנו פ"ב מ"ג. והרישא מחלוקת בירוש' פ"ב ה"ה, ג' ע"א. ועיין בבלי שם כ"א ב', ומ"ש לעיל פ"א רה"ז, שורה 28–29, ד"ה ובמבוא.

8-9. **אבל אדם שקפץ בין מלמעלה בין מלמטה וכו'.**הלכה פשוטה היא, ולא נשנית אלא אגב הסיפא. ובבבלי כ"א ב': ת"ר הכלב והגדי שדלגו ממטה למעלה פטורין, מלמעלה למטה חייבין, אדם ותרנגול שדלגו בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה חייבין. ועיין בתוספות שם, ד"ה אדם, ובחי' הרשב"א שם.

9-10. **נפל על גבי חבירו והזיק התחתון בעליון, העליון חייב העליון בתחתון, התחתון פטור.**וכ"ה ("והזיק") גם בד ובכי"ע, ובד נשמטו בטעות המלים "העליון חייב". וקרוב לוודאי שצ"ל כאן: והוזק (במקום "והזיק"), כלומר, שאם הוזק התחתון בעליון חייב, שאפילו נפל מן הגג ברוח שאינה מצויה חייב בנזקי התחתון, כבבלי כ"ז א'. ופשיטא שאם הוזק העליון בתחתון פטור התחתון, שלא פשע ולא עשה כלום. וכל הברייתא אינה לא בירושלמי ולא בבבלי.

10-11. **ואם אמ' לו קבלני, שניהן אחריין זה לזה.**כנראה שמדברים כאן במשחקים, והעליון קופץ ומבקש את התחתון שיקבל אותו בידיו, שלא יפול לארץ,⁴ ושניהם מראים את כוחם שהעליון לא יזיק את התחתון כשיתפוס אותו באויר, והתחתון יתפוס אותו יפה שלא יפול לארץ וינזק. ולפיכך שניהם אחראים, שאם הזיק העליון את התחתון חייב, ואם שמט התחתון את העליון ונפל לארץ, התחתון חייב.

footnotes: ⁴ דוגמת לקבל ניצוצות במשנת שבת ספ"ג, והרבה כיוצא בזה.

11-12. **מועד שהעידו בו שלשה ימים. ותם שהיו התינוקות ממשמשין לו בין קרניו.**וכן בכי"ע: שלשה ימים, ותם שיחזרו התינוקות למשמש בין קרניו. ובד חסרה המלה "ימים", וצריך להשלימה ע"פ כי"ו וכי"ע, והגירסא בד"ח: שלשה פעמים, היא הגהת המפרשים ע"פ המשנה. ובמשנתנו פ"ב מ"ד: מועד כל שהעידו בו שלשה ימים ותם משיחזור בו שלשה ימים, דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומר מועד שהעידו בו שלשה פעמים, ותם כל שיהו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח. ולפ"ז הרישא היא פיסקא קטועה ממשנתנו, ומדברי ר' יהודה היא, והסיפא מפרשת את דברי ר' מאיר במשנתנו שהתינוקות ממשמשין בין קרני השור.⁵ ורש"י (כ"ד ב', ד"ה הא נגח) מפרש שהתינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח שוורים אחרים, הרי חוזר לתמותו. וכן פירשו בתוספות רבינו פרץ למשנתנו, אלא שהוסיפו שאם לא נגחו את התינוקות עדיין אינו חוזר לתמותו לעניין שוורים, מפני שאדם אית ליה מזלא (בבלי ב' ב', ועיי"ש ל"ז א'). ובאמת מהמשך הסוגיא בבבלי כ"ד ב' משמע קצת כפירש"י שע"י המשמוש נגח שוורים אחרים, ולא את התינוקות עצמם ששיסוהו בעצמם, שהרי בזה בוודאי פטור על הנגיחה, עיי"ש. אבל רוב הראשונים חולקים, ומפרשים שאינו נוגח את התינוקות. והרשב"א (כ"ג ב', ד"ה כל) והמאירי שם (עמ' 71) הביאו את לשון התוספתא כאן ("בין קרניו"), וכנראה שרצו להסתייע מכאן שמדברים אפילו בתינוקות עצמן, שהרי לעניין נגיחת שוורים אחרים, מה לי משחקים בין קרניו, מה לי משחקים בבטנו, כל שמרגיזין אותו ואינו נוגח אחרים מסביבו, חוזר לתמותו.

footnotes: ⁵ ובכי"י של המכילתא משפטים פ"י (הוצ' הורוביץ, עמ' 284, עיי"ש בשנו"ס). שיהא התינוק ממשמש בין קרניו, ואינו נוגח. וכע"ז בפסיקתא זוטרתי שם, עמ' 154. ועיין מ"ש ר"י לוי בפירושו כאן, עמ' 58, בהערה.

12-13. **נעשה תם בן יומו, ונעשה מועד בן יומו.**כ"ה בד ובכי"ע. ובכי"ו נשמטה המלה "מועד" בטעות. ובבא זו מתפרשת ע"י התוספתא להלן. ו"בן יומו" פירושו מיד, כמו שהוכחתי בספרי יוונית ויוונות בא"י, עמ' 135.

13. **צהב בין הבקר שלשה פעמים זה אחר זה, אפי' ביום אחד, הרי זה תם.**בד: צהבין הבקר וכו', וצ"ל כלפנינו: צהב [ב]ין הבקר וכו'. ובכי"ע: סחק בין הבקר וכו'. ובמילון ערבי למלים של התוספתא (עיין מ"ש עליו במבוא לח"ו, עמ' ט"ו): צהב בן (=בין) הבקר. ואפשר שצ"ל: צחב בין הבקר וכו', והכתיב "צהב" (במקום צחב) רגיל מאד, עיין מ"ש בתוספתא כפשוטה ח"ה (יום טוב), עמ' 949. ופירושו שאם מתקוטט והתכושש בין הבקר (על מרעה טוב, וכדומה) ולא נגח, חוזר לתמותו. ואף ר"י לוי פירש שלא נגח, אלא שתפס גי' כי"ע לעיקר, ברם גירסת כי"ו וד נראית יותר מקורית, וכפירושנו. והתוספתא מוסיפה כאן שלאו דוקא אם תינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח חוזר לתמותו, אלא הוא הדין גם בשוורים שמרגיזין אותו ואינו נוגח. ונמצא נעשה תם בן יומו, אלא שבתינוקות ממשמשין בו מספיקה פעם אחת, אבל במתכושש בין השוורים אינו חוזר לתמותו אלא בשלש פעמים. ועיין בתוספות (כ"ד ב', ד"ה שיהו) שכתבו: וג' פעמים ביום אחד נראה דאין מועיל לדידיה (כלומר, לר' מאיר) לחזרה וכו'. ולפי פירושנו הנ"ל יש להן סיוע מכאן, ודווקא בצהב ולא נגח חוזר לתמותו, אבל אם ראה שוורים ג' פעמים ביום ולא נגח אינו חוזר לתמותו. ועיין מה שהאריך בזה באו"ש פ"ו מה' נזקי ממון ה"ז. אבל הפירוש הפשוט הוא כמו שכתבנו.

14. **רדף שלשה רדיפות זו אחר זו, אפי' ביום אחד, הרי זה מועד דברי ר' מאיר.**יפה פירש באו"ש הנ"ל סוף ה"ז שברדף ולא נגח עסיקינן, שברחו מפניו ולא השיגם, וכירושלמי פ"ד ה"ב, ד' ע"ב: כשרדף שלש רדיפות, והן משערין שיש ברדיפתו נגיחה. וכן סובר רבה בבבלי מ"א א'. וכ"ה שיטת הירושלמי כאן בפ"ב ה"א, ב' ע"ד, עיין באו"ש, פ"ב מה' נזקי ממון ה"ו, ד"ה ואולם לדעתי.

15. **ר' יהודה או' מועד שהעידו בו וכו'.**אגב דברי ר' מאיר חוזר ומשלים את הפיסקא הקטועה הנ"ל של משנתנו פ"ב מ"ד. ועיין להלן פ"ד מ"ב, תוספתא שם ה"ה. ועיין מכילתא משפטים, נזיקין, פ"י, עמ' 289, ובבלי כ"ד א', ובהגהות יפה עינים מ"ש על הירושלמי למשנתנו. ועיין מכילתא דרשב"י (כ"א, כ"ט), עמ' 180.

16-17. **לעולם אין נעשה שור המועד עד שיעידוהו בפני בעלים ובפני בית דין וכו'.**כל הברייתא בבבלי כ"ד א'. ובמכילתא דרשב"י, עמ' 189: או נודע (שמות כ"א, ל"ו) בבית דין, בבעלים מנין, ת"ל והועד בבעליו (שם כ"א, כ"ט) וכו', ולמדים שם שור של ניזקין משור של מיתה, וכן שור של מיתה משור של ניזקין (עיין לעיל שם כ"א, כ"ט עמ' 180). ועיין בתוספות כ"ד סע"א, ד"ה בפני, ולא היתה לפניהם המכילתא דרשב"י. ועל הסדר בבבלי, עיין דק"ס שם, עמ' 47, הערה ר'.

18. **העידוהו בפני שנים וכו'.**וכ"ה ("בפני") גם בד ובכי"ע. אבל בבבלי הנ"ל חסר, ולפנינו כנראה, שיבוש, ובא באשגרה מלעיל, או מן הברייתא הדומה לה בב"ב פ"ב ה"ט, עיין ע"ז להלן, וצ"ל: העידוהו שנים. ושמא היה כתוב: בפני' (בסימן הקיצור על היו"ד), והכוונה "בפניהם", בפני בית דין, וטעו הסופרים והשמיטו את סימן הקיצור.

19. **יום הראשון וכו'.**בכי"ו: יום אחד הראשון, ונמחק "אחד" ע"י נקודות. ומלשון התוספתא מוכח שכל כת העידה ביום אחר. ובבבלי הנ"ל: שנים בראשונה וכו', כלומר בנגיחה ראשונה, ולפיה אפשר לפרש שכולם באו בבת אחת, עיי"ש בסוגיית הבבלי.

**הרי אילו שלש עדיות.**ושלשה אחים מצטרפים עם כל כת וכת כמשנת ב"ב פ"ג מ"ד, ואם הוזמה אחת מהן משלמין לו חצי נזק של תמות, ולא בטלה כולה, ואם באה כת אחרת מצטרפת עם השאר, עיין יש"ש סי' כ"ח.

20. **והן עדות אחת.**וכ"ה בד. ובכי"ע נוסף: להזמה. וכ"ה בבבלי כ"ד א' הנ"ל. והנכון כלפנינו, וכ"ה להלן ב"ב פ"ב ה"ט הנ"ל בד ובכי"ו. ובכי"ע גם שם: להזמה, אלא שמלה זו מנוקדת שם, סימן להוספה. וגם במשנת ב"ב פ"ג סמ"ד, חסרה מלה זו ברוב רובן של הנוסחאות. ואף ר"י אשכנזי מחקה (עיין מלא"ש שם), והיא עדות אחת לעניין שכל זמן שלא הוזמו כולן אין הראשונים משתתפין בצד המועדת, ואם היה עד אחד בכל ג' הכיתות ושלשה אחים שהצטרפו עמו, הוא משלם מחצה, ושלשה האחים משלשין ביניהם, כמשנת ב"ב הנ"ל.

**נמצאת כת הראשונה זוממת הרי יום אחד פטור מלשלם.**וכ"ה גם בד. ובכי"ע: הרי שני ימים פטור מלשלם. ובבבלי הנ"ל: הרי כאן שתי עדיות והוא פטור, והן פטורין. כלומר, מצד המועדת, וכמו שכתבנו לעיל. ולהלן ב"ב הנ"ל (לעניין חזקה): הרי בידו שתי שנים (כלומר, של חזקה). ועיין מ"ש להלן בעיקר הדין, אימתי נעשה מועד.

20-21. **[שניה זוממת] שני ימים פטור מלשלם (שניה זוממת).**כגירסת כי"ו כ"ה גם בד, והוא שיבוש ברור, ותיקנתי ע"פ כי"ע, אלא ששם: הרי יום אחד פטור מלשלם. ובבבלי הנ"ל: הרי כאן עדות אחת, והוא פטור והן פטורין, כלעיל.

21-22. **הרי שלשתן זוממין, הוא פטור והן חייבין.**ובבבלי הנ"ל: כולן חייבין וכו'. וברור מכל הפירושים שהברייתא מדברת שהעדים חייבין בצד העדאה, והעיקר הוא כאן שהן עדות אחת להזמה, וכל זמן שלא הוזמו כולן אינם משלמים צד זה, אבל צד התמות פשיטא היא שאם הוזמה אחת מהן הוא פטור והיא חייבת. ולפי פשוטה של הברייתא כולן חייבין בצד העדאה של נגיחה שלישית, כפירוש רש"י בברייתא (ולא כמו שהגיהו בגליון), ומה שאמרו לעיל "נמצאת כת הראשונה זוממת הרי יום אחד פטור מלשלם" הכוונה לנגיחה ראשונה שאינו משלם כלום, ואם נמצאת גם השניה זוממת פטור גם על נגיחה שנייה (וכל כת פשיטא שחייבת על צד התמות, ולא דברו בה מחמת פשיטת הדברים), ואם הוזמה השלישית הרי אין כאן נגיחה כלל, והוא פטור מכולן, וכל כת מן העדים משלמין לו מצד התמות, וכולן משתתפין בנגיחה שלישית בצד המועדת, ועל זה נאמר ועשיתם לו כאשר זמם וכו', אבל לפני שהוזמו כולן, עדיין כל כת לבדה עומדת, ואין כאן צרוף. ופשיטא שצריך להעמיד את הברייתא באופן שברור ממנו שכל הכיתות ידעו אחת מן השניה ורצו לעשות אותו מועד, כפירוש הבבלי שם כ"ד ב'. והארכנו בזה מפני שרוב הראשונים והאחרונים סוברים שהעדים חייבים בצד העדאה של נגיחה רביעית, אם באו אח"כ עדים שהוא נגח, לפני שהוזמו העדים. עיין בפירוש ר"ח כ"ד א', בתוספות שם, בחי' הראב"ד עמ' נ"ה, בחי' הרשב"א, בשטמ"ק ועוד. והדברים קשים מאד, וכבר התקשו בכך בתוספות כ"ד א', בחי' הראב"ד הנ"ל ועוד, למה יתחייבו בדבר שעדיין לא בא לעולם. ובתירוץ אחד של התוספות שם ובחי' הראב"ד כתבו שחייבין מפני שעשאוהו מועד, ופירש הריא"ז (לפי שטמ"ק שם) ; דכיוון דעשאוהו מועד, ודאי הוא שיגח,⁶ וכ"ה ביש"ש סי' כ"ח הנ"ל. והדברים תמוהים, שהרי העדים יודעים שהם שקרנים, ומעולם לא נגח, וכיצד עלה על דעתם שיגח אח"כ. ובתירוץ השני כתבו התוספות שם (והוא פירוש ר"י, כפי שיוצא מפירוש הריא"ז הנ"ל) שאפילו אם לא נגח נגיחה רביעית משלמים העדים על שהפחיתו אותו מכספו בשעה שעשאוהו מועד, מפני שיחשבו שאין לו שמירה אלא סכין, והוא עומד לשחיטה גרידא. ואף זה קשה מאד, כפי שכתב ביש"ש הנ"ל, ויש כאן חידוש רב שבכגון דא משלמים העדים. ורוב הראשונים סמכו כאן על הפירוש שכולם מודים שבשור אינו משלם נזק שלם בנגיחה שלישית, מפני שכן מוכח מן הכתוב עצמו, עיין בתוספות כאן, ד"ה ולא ישמרנו, ובתוספות יבמות ס"ה א', ד"ה ושור המועד, ובשאר הראשונים, ולא נחלק רבא על כך בסוגיין, ומשמעות דורשין בין אביי ורבא (כ"ג ב'). ברם אחד מן הקדמונים (נספח לאוה"ג כאן, עמ' 113) כתב: קא פריש רבינו האיי דרבא קסבר בתרתי זימני הוי מועד, ובנגיחה שלישית מיחייב, ואמ' דהילכתא כרבא בהכין, עיי"ש שחלק עליו. וכן בפי' ר"ח כאן כ"ג סע"ב: שראינו במקצת פירושי הגאונים שאמרו כי בנגיחה השלישית משלם נזק שלם. וכן כתב הרשב"א בעצמו בחידושיו ליבמות ס"ה ב': ועוד ראיה משור המועד דאפילו לר' עד נגיחה שלישית לא משלם נזק שלם. וכן מביא המאירי (עמ' 71): ויש פוסקין בהעדה שבשלישית חייב, וסוברים שזהו דעת רבא בגמ' וכו', ומפרש האידנא בשלישית וכו'. ואפשר שכוונתו לרש"י במקומו. ועיין גם בשטמ"ק בשם ר' שלמה [בר' יהודה] מדרויש, והוא כפשוטו של התלמוד ביבמות ס"ד ב': ווסתות ושור המועד כרבן שמעון בן גמליאל, כלומר, אבל רבי חולק. סוף דבר הפירוש הפשוט בברייתא שלנו הוא כפירש"י, ולא נזכרו כאן אלא שלש כיתות, והשלישית משתתפת בצד העדאה. וכנראה, שיש כאן סוגיות חולקות, וסוברות שלכ"ע אינו משלם אלא בנגיחה רביעית, כמו שהוכיחו הראשונים הנ"ל. ועיין במשנתנו כאן פ"ז מ"ג ובלשון התוספתא שם פ"ז הכ"ב, ופ"ח ה"א ומקבילות.

footnotes: ⁶ בפיסקי ריא"ז, עמ' ל"ד, דין י"ח כתב: ומשלם בנזק רביעי נזק שלם, כמבואר בקונטרס הראייות בראייה י"ב. וחבל שלא זכינו לדבריו.

23. **נשברה כדו וצלוחיתו ברשות הרבים, ובא אחר והוזק בהן, הרי זה חייב.**במשנתנו פ"ג מ"א: נשברה כדו ברשות הרבים והוחלק, או שלקה בחרסיה, חייב. ופירש ר' יוחנן בירושלמי (פ"ג ה"ב, ג' ע"ג) שמשנתנו מדברת בין אם הוזק בשעת נפילה בין לאחר נפילה. וכן סובר אביי בבבלי כ"ט א'. ועיין בירושלמי כי"ר שם (תרביץ ש"ו, עמ' 61) ובהערתי שם.

23-24. **ר' יהודה פוטר, שאין שמירתן עליו.**במשנתנו הנ"ל: ר' יהודה אומר במתכוין חייב, בשאינו מתכוין פטור. והעמידה אביי (בבבלי כ"ט א') במתכוין לשבור, אבל אם נתקל ושברה פטור לר' יהודה, משום שנתקל אינו פושע לדעתו. וכן אם הוזק בחרסין לאחר נפילה פטור, משום שמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטור, ובתרתי פליגי. וכן מוכח מלשון התוספתא כאן. ועיין ירושלמי פ"ג ה"ב הנ"ל ובפי' ר"י לוי שם, עמ' 71. ולהלן שם: על דעתיה דר' יוחנן במתכוין לחרסין. על דעתיה דר' לעזר במתכוין להזיק. ועיין בפי' הנ"ל, עמ' 72.

24-25. **מודה ר' יהוד' לחכמים במניח אבנו וצלוחיתו ברשות הרבים ובא אחר והוזק בהן שהוא חייב, ששמירתו עליו.**וכן להלן פ"ו הי"ד, שורה 31–32: למה זה דומה למניח אבנו וצלוחיתו ברשות הרבים ובא אחר והוזק בהן חייב על נזקי אדם וכו'. ובבבלי כ"ח ב' הלשון היא: לאבנו סכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבים וכו'. עיי"ש מה שפירשו בה. ובירושלמי פ"ו ה"ב, ג' ע"ג: מודין חכמים לר' יודן במניח אבנו ומשאו ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בהן פטור, שעל מנת כן הנחיל יהושע לישר' את הארץ. ועיין בפי' ר"י לוי שם, עמ' 71, בהערה. ועיין להלן ה"ו, שורה 38, ד"ה ר' יהודה פוטר.

25-27. **מודים חכמים לר' יהודה במניח קנקנים לראש הגג לנגבן ונפלו ונשברו, ובא אחר והוזק בהן שהוא פטור, מפני שאין שמירתן עליו.**ומדברים שנפלו ברוח שאינה מצויה, והוא אנוס, וסתם חרסים מפקיר אותם, ויש כאן הפקר לאחר נפילת אונס. ובבבלי כ"ט א': ומודים חכמים לר' מאיר באבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו שהוא חייב, ומודה ר"מ לרבנן במעלה קנקנין על הגג על מנת לנגבן ונפלו ברוח שאינה מצויה והזיקו שהוא פטור. והסיפא היא הברייתא שלפנינו.

28. **אי אפשי בהן, כל הקודם בהן זכה.**כלומר, מכיון שאמר אי אפשי בהן הרי הן הפקר.

**ואם בא אחר והוזק בהן וכו'.**כלומר, אפילו אחרי ההפקר, לפני שזכה בהם אחר, שהרי יש כאן הפקר אחרי חפירת הבור ברה"ר, וחייב.

29. **נפלה כותלו לרשות הרבים וכו'.**לפי פשוטו משמע שהכותל היה בנוי כדרכו ויש כאן נפילת אונס, ובשעת נפילה וודאי פטור, כמשנת ב"מ פ"י מ"ד. והחידוש הוא בסיפא. ועיין בבלי כאן ו' ב'.

30. **ואם בא אחר והוזק בהן הרי זה חייב.**כלומר, אעפ"י שיש כאן הפקר לאחר נפילת אונס, שהרי היה לו פנאי לסלקן. ומכאן משמע שבכגון דא חייב אפילו אם הפקירן אחרי נפילת אונס, והוא שלא כשיטת רוב הראשונים, עיין חו"מ סי' תט"ז ס"א, בהגהת הרמ"א ובבאור הגר"א שם. והעיר על כך בתוספות ירושלים לחו"מ הנ"ל, והוא מפרש שמדברים כאן בשלא בנה את הכותל כראוי, בניגוד למה שאמרו להלן: בנאן כדרכו, עיי"ש מש"ש. ועיין במשנתנו פ"ג מ"ב (בעניין גדר שנפל לרה"ר) ומ"ש ר"י לוי בפירושו, עמ' 73.

30-31. **המפריח גדירו בקוצין ובצרורות לרשות הרבים ובא אחר והוזק בהן הרי זה פטור.**וכ"ה ("פטור") גם בד ובכי"ע. ובמשנתנו פ"ג מ"ב: והגודר את גדרו בקוצים, וגדר שנפל לרשות הרבים והוזקו בהן אחרים, חייב בנזקן. ופירשו בירושלמי שם (ה"ב, ג' ע"ג): במפריח (כלומר, את הקוצים), וכ"ה בבבלי כ"ט ב', ל' א'. והמפרשים הגיהו בתוספתא "חייב" ע"פ משנתנו הנ"ל. ושמא חולקת התוספתא וסוברת שאינו מחוייב לצמצם, ואמרו גם על כך, אין דרכן של בני אדם להתחכך בכתלים, ודרכן להיות מבחנין בדרכים. ואשר למהות "המפריח גדירו בקוצין", נראה שהיו נותנין קוצין וזכוכית על גב הגדר וטחין אותן במעזיבה שלא יפלו, ומקצתן היו בולטות מעל גבי הגדר. וכן אמרו במשנת אהלות פ"ח מ"ב: והפרעות היוצאות מן הגדר. ופירש הר"ש שם (בפירושו לתוספתא שם פ"ט ה"ד): פרע היוצא מן הגדר.⁷ דרך גדר שנותנין בראשו קוצין וברקנין ועודפין על הגדר ובולטין לחוץ, פרע מלשון גדל פרע.⁸ ובתוספתא (הנ"ל) הזכירו גם את נתינת הקוצים על גבי הגדר (כלומר, שלא טחו אותם בטיט). והשתמשו בדיבור "מפריח", מפני שהיו למעלה (ובלטו לאויר), עיין מ"ש בהערותי לפסיקתא דר"כ, הוצ' ר"ד מנדלבוים, עמ' 474, ובמקום אחר העירותי גם על לשון הפיוט (לשלמה הבבלי) בתפילת נעילה (המתחיל: ומי יעמד חטא אם תשמור) ביתך יפריחו, כלומר, יגביהו למעלה. ועיין בלשון הר"ש אהלות רפי"א. והסופר לוקיאנוס מעיר (27 Pseudolog) שבא"י (ἔν παλαιστίνη) קראו למבקר שלו "גדר", "סייג" (φραγμός) והוא משער שהשם בא לו ע"י חודי שערות זקנו שנראו כקוצים. והוא מתאים לתאור שהבאנו לעיל.

footnotes: ⁷ הלשון בבבלי (מו"ק ה' ב' ומקבילות): אבנים פרועות היוצאות וכו', הוא לאו בדווקא. ⁸ במדבר ו' ה'. וכן פירשו גם הר"מ בפיה"מ ועוד. ובאמת אין הבדל בין פרע לבין פרח, וכן פירושו גם במשנת כלאים ספ"ו: הפרח היוצא מן העריס.

31-32. **נפלו ובא אחד והוזק בהן הרי זה חייב.**כמשנתנו הנ"ל. ובירושלמי שם (ג' ע"א): ר' אבהו בשם ריש לקיש דר' מאיר היא, דר' מאי' אמר כל המזיק שלא על ידי מעשה חייב. ועיין ביפה עינים ו' ב'. ומתוך ההמשך בתוספתא כאן מוכח שבנאן שלא כדרכן, ויש כאן נפילת פשיעה. ועיין במשנת ב"מ פ"י מ"ד. ועיין בנ"י למשנתנו, אבל בירושלמי מוכח שהמשניות חולקות ומשנתנו כאן כר"מ, ומשנת ב"מ כחכמים.

32. **בנאן כדרכו פטור עד שיתנו לו זמן.**בתס"ר כאן, עמ' 89, ציינתי לתוספתא ב"מ פי"א ה"ז, ולהלן שם, עמ' 129, ציינתי לראשונים שהביאוה. ואמרו שם: נפל הכותל מחמת הזועות ומחמת הגשמים אם היה בנוי כדרכו פטור, ואם לאו חייב, נתנו לו זמן וכו', כמשנת ב"מ הנ"ל.

33. **בתוך זמן פטור וכו'.**משנת ב"מ ותוספתא שם הנ"ל. ובבאורי הגר"א חו"מ סי' תט"ז ס"ק א' (בליקוט) נתן כאן כלל, וכתב: והכלל דבד' אופנים פטור וכו'.

**וכמה הוא זמן, אין פחות משלשים יום.**כ"ה בד, בכי"ע ולהלן ב"מ הנ"ל. ובכי"ו נשמטו המלים "זמן אין פחות" בטעות. ובירושלמי כאן סה"ג, ג' ע"ג (ב"מ פ"י סה"ד, י"ב ע"ג): תני ר' הושעיה שלשים יום. ועיין סנהדרין פ"ג מ"ח.

34. **המצניע קוצים וזכוכית בתוך כותלו של חבירו וכו'.**ירושלמי פ"ג ה"ג, ג' ע"ג, בבלי ל' א'.

34-35. **ובא אחר והוזק בהן הרי זה חייב.**לפי פשוטו המצניע חייב. עיין בבלי הנ"ל.

35-36. חסידים הראשונים היו מוציאין אותן לתוך שדות עצמן וכו'.וכ"ה ("מוציאין") גם בירושלמי הנ"ל, בכי"ל. ובגליון שם ע"י הסופר עצמו: נ"א מצניעין. ובבבלי ל' א': ת"ר חסידים הראשונים היו מצניעין קוצותיהם וזכוכיותיהם בתוך שדותיהן וכו'. ומלשון התוספתא והירושלמי ("מוציאין... שדות עצמן") מוכח שחסידים הראשונים היו מוציאין מרשות הרבים⁹ קוצים וזכוכית ומכניסים לתוך שדותיהן שלהן. ואותו חסיד (להלן ספ"ב ומקבילות) צווח על שמוציאים אבנים לרשות הרבים, אבל החסידים הראשונים היו מוציאים את דברי הנגף ומכניסים אותן לתוך שלהן ומצניעין אותן, והוא יותר משיטת התנאים להלן שורה 65 ואילך.

footnotes: ⁹ בר"ח ל' א' (וכן באוה"ג, עמ' 42): דת"ר חסידים הראשונין כו', פי' החפץ להיות חסיד יקיים מילי דנזקין אפי' לרשות הרבים.

36. ומעמיקין להן שלשה טפחים, כדי שלא תעלים המחרישהוכ"ה בירושלמי הנ"ל וברי"ף (בכל ההוצאות שלפנינו) ובר"מ פי"ג מה' נזקי ממון הכ"ב. אבל בבבלי הנ"ל: כדי שלא יעכב (וכ"ה גם ברי"ף כ"י, עיין דק"ס, עמ' 62, הערה ט') המחרישה. והיא בלי ספק גירסת הבבלי, והלשון היא באשגרה ממשנת ב"ב פ"ב מי"ב,¹⁰ והכוונה שם שהחורש לא יצטרך לעכב את המחרישה כשמגיע לשרשים. ולעצם העניין כבר האריך בשדה יהושע לירושלמי כאן, ותמה על גירסת הבבלי והרי לטובת עצמן מעמיקים ג' טפחים כדי שלא תתעכב המחרישה. ברם הכוונה היא לציין את טרחת החסידים, משום שהיו יכולים למנוע את הנזק כשיכניסו אותן לאדמה בלי להעמיק, אבל אם היו עושים כך היו מעכבים את המחרישה, ולפיכך צריכים היו לעמול ולטרוח להכניס אותם לעומק, וידעו מתחילה כשהכניסו אותם שיצטרכו לטרוח. ברם וודאי גמור הוא שגירסת התוספתא והירושלמי נכונה, והיו צריכים להעמיק ג' טפחים, כדי שלא תעלם המחרישה ושוב יעלו חרס בידם, וכמו שאמרו בירושלמי נזיר רפ"ז, נ"ה ע"ד: קבורה לו ולעצו ולאבנו. הא כיצד מעמיק שלשה, כדי שלא תעלים המחרישה. ובתוספות ל' א', ד"ה שלא, ובאו"ז פ"ג סי' קנ"ד: שלא יעכב¹¹ המחרישה. בירושלמי מפרש כדי שלא תעלם המחרישה. ומלשונם משמע שאין הבדל בין הלשונות, והכוונה שאם החורש יעכב את המחרישה וירצה להמשיך לחרוש, תעלה המחרישה את הקוצים למעלה, והיא היא.

footnotes: ¹⁰ הגירסאות כאן ושם "שלא יעכבו", "שלא תתעכב" (עיין דק"ס כאן ושם י"ח א', כ"ו א') אינן אלא תיקונים, וגירסתינו במשנה מקויימת ע"י רוב רובן של הנוסחאות. ¹¹ כ"ה באו"ז. ובתוספות: תעכב, כלומר בנפעל, עיין מ"ש לעיל הערה 10.

36-37. **היה בא בקופה של תבן ובא חבילה של קוצים וכו'.**וכ"ה ("ובא חבילה") גם בד. וצ"ל: ובאחבילה (במלה אחת).¹² ובכי"ע: ובחבילה וכו', והיא היא.

footnotes: ¹² כלומר, ובחבילה, עיין במבוא לנוה"מ למו"ר ז"ל, עמ' 1234 ואילך.

37. **ובא אחר והוזק בהן, הרי זה חייב.**כנראה שהכוונה אם עמד לפוש. ועיין במשנתנו פ"ג מ"ה ובברייתות שבבבלי ל"א א' ואילך. ועיין להלן.

38. **ר' יהודה פוטר, שלא נתנו ערי ישראל אלא לכך.**כשיטתו בתוספתא ב"מ פי"א ה"ח, ומקבילה בירושלמי שם פ"י ה"ה, י"ב ע"ג, ובברייתות שבבבלי ל' א' ובמשנתנו כאן ספ"ו. ועיין בבלי ב"מ קי"ח ב', ואין הלכה כשיטה (עיין ר"ח ל' א'), ואעפ"י שיש להם רשות, אם הזיקו חייבין לשלם, כמפורש להלן. ובכי"ו נשמטה כאן כל הבבא עד סוף ההלכה, והשלמתי ע"פ ד וכי"ע.

**כגון אלו הפותחין ביביהן וכו'.**צ"ל: הפותקין, כמו שהוא בכי"ע. וכן בבבלי ו' א', ל' א': כל אלו שאמרו פותקין ביבותיהן וכו'. ובבא זו היא מדברי חכמים וחולקת על ר"י, עיין רש"י ב"מ הנ"ל. ועיין מ"ש להלן פ"ו הכ"ח, שורה 97–98, ד"ה כגון.

40-41. **המוציא תבנו וקשו וכו'.**משנתנו פ"ג מ"ג, בבלי ל' ב'. ועיין בבלי ל' א' שדנו אם ר' יהודה שלעיל חולק על משנתנו.

41-42. **וכל הקודם בהן זכה.**ונחלקו אמוראים בירושלמי (פ"ג ה"ד, ג' ע"ג) ובבבלי (ל' ב') אם זכה בגופן, או בשבחן לבד. ועיין מ"ש להלן.

42. **ההופך את הגלל לזכות בה ברשות הרבים וכו'.**במשנתנו הנ"ל חסרות המלים "לזכות בה", ועיין מ"ש להלן.

43. **ואסורה משום גזל.**בבבלי ל' ב' הובאה ברייתא ששנתה ברישא (לעניין תבנו וקשו): וכל הקודם בהן זכה ומותר משום גזל, וההופך את הגלל וכו', ואסור משום גזל. ופירשוה שבתבן וקש המוציא מתכוין שישביחו (ומשהה אותן ברה"ר), וקנסו את הגוף משום השבח, אבל בגלל שאינו משביח ברה"ר, ואין כאן שבח (ואינו מצוי שישהה אותן) לא קנסו, ואסור משום גזל של בעל הגללים. ולהלן שם הביאו ברייתא אחרת: המוציא תבנו וקשו וכו', וכל הקודם בהם זכה, ואסורין משום גזל. ר"ש בן גמליאל אומר כל המקלקלין ברה"ר והזיקו חייבין לשלם, וכל הקודם בהם זכה, ומותרין משום גזל. וברייתא זו מפרשת את הרישא של משנתנו, אלא שנוסף בה "ואסורין משום גזל" בדברי ת"ק "ומותרין משום גזל" בדברי רשב"ג, ופירשוה משום גזל בעל הקש, עיי"ש, והכל לפי הגירסא בהוצאות שלנו. ועיין מ"ש להלן, ד"ה רבן שמעון, על הגירסאות במשנתנו. ברם בירושלמי דמאי פ"ג ה"ג, כ"ג ע"ג: תמן תנינן ההופך את הגלל ברשות הרבים והוזק בהן אחר חייב בנזקו. תני ואסורין משום גזל (והיא הברייתא שלפנינו, ושבבבלי לעיל שם). כהנא אמר והוא שהפכה על מנת לזכות בה, אבל אם הפכה על מנת שלא לזכות לא בדא (כלומר, מותרת משום גזל). ולעניין נזקין לא (בדא) שנייה בין הפכה על מנת לזכות בו, בין שהפכ' על מנת שלא לזכות בו, והוזק בהן אחר חייב בנזקו (שלא כר' אלעזר בבבלי כ"ט ב'). ובירושלמי כאן (פ"ג ה"ד, ג' ע"ג): חזקיה אמר והוא שהפכה על מנת (כגירסת כיר"ז) לזכות בה. מילתיה דחזקיה אמר המטלטלין נקנין בהפיכה, ועיין בבלי כ"ט ב'. וכבר שערתי שדברי חזקיה עונים על התוספתא כאן,¹³ ומוכח מן הירושלמי שפירשוה שאסורה משום גזל של הזוכה, וקנסו את בעל הגללים, ולא את הזוכה.

footnotes: ¹³ ומכיון שנשנית במקומה, לא הביאוה, ובפרט במס' נזיקין המקוצרת, עיין במחברתי תלמודה של קיסרין, עמ' 27, הערה 4.

43-44. **רבן שמעון בן גמליאל או' כל המקלקלין ברשות הרבים מותרין משום גזל.**כמשנתנו פ"ג מ"ג הנ"ל (בהוצאות שלפנינו): המוציא את תבנו וכו', רשב"ג אומר כל המקלקלין ברשות הרבים והזיקו חייבין לשלם, וכל הקודם בהן זכה,¹⁴ ההופך את הגלל וכו'. ועיין הנוסח בברייתא שבבבלי ל' ב'.¹⁵ אבל בכי"מ, כי"פ, בגליון כ"י המבורג ובמשנה ד' נפולי הסדר במשנתנו הפוך, ורשב"ג חולק על הסיפא, על ההופך את הגלל (עיין דק"ס, עמ' 62, הערה כ'), והוא כבתוספתא כאן. ואם נגרוס בדבריו במשנתנו "כל הקודם בהן זכה"¹⁶ הוא מוסיף כאן שאף בזוכה קנסו (אם לא פינה מיד) ומותרין משום גזל (מן הזוכה). ועיין בתוספות ל' ב', ד"ה והדר, ובשטמ"ק שם, ד"ה הא גופא. ברם קרוב לוודאי שדברי רשב"ג במשנתנו היא הוספה מאוחרת, ואינן במשנה שבירושלמי, הוצ' לו, קויפמן, פרמה כ"י המבורג ועוד.¹⁷ ועצם הנדידה של דברי רשב"ג במשנתנו ממקום למקום¹⁸ מוכיחה שלפנינו הוספה. אבל בברייתא כאן הפירוש הוא כמו שפירשנו, וחולק על הת"ק הסובר אסורה משום גזל (מן הזוכה).

footnotes: ¹⁴ עיין בתוספות ל' ב', ד"ה לימא. ¹⁵ והעתקנוה לעיל, שורה 43, ד"ה ואסורה. ¹⁶ עיין לעיל הערה 14. ¹⁷ עיין דק"ס, עמ' 62, הערה כ'. ¹⁸ עיין דק"ס הנ"ל ובהערות ר"ש פרידמן לרבינו יהונתן מלוניל, עמ' 68, הערה 120.

44. **קדרין שהיו מהלכין זה אחר זה וכו'.**במשנתנו (פ"ג מ"ד) לא נזכרו אלא שנים, ופירשה ר' יוחנן (בבבלי ל"א א'), שאפילו לר' יהודה (הסובר שנתקל אנוס הוא) חייב הראשון, מפני שהיה לו לעמוד ולא עמד, ורב נחמן בר יצחק מפרשה שאפילו אם לא היה לו לעמוד חייב, מפני שהיה לו להזהיר. ובירושלמי שם (ג' ע"ד): ר' יוחנן בעא מהו שיתן לראשון שהות כדי עמידה. אמר ר' יוסי פשיטא לר' יוחנן ליתן¹⁹ לראשון שהות כדי עמידה, ולא מסתברא דלא מן השני והלך (=והילך, ואילך), מהו לשני ליתן שהות כדי עמידה,²⁰ כלומר, יש לשאול מה דינם של השני ואילך, שהם אנוסים ואפשר שאינם חייבים אלא אם היתה להם שהות לעמוד ולא עמדו. וממשיך הירושלמי: נישמעינ' מן הדא הקדרי' המהלכין זה אחר זה (כלומר הברייתא שלפנינו) וכו', ואם הזיקו²¹ זה את זה כולן פטורין. הרי לך שעיקר החיוב הוא מפני שהיה להם להזהיר.²² וכן הביאו ראייה זו בבבלי לשיטת ר"נ בר יצחק, אלא שדחו שם את הראייה.

footnotes: ¹⁹ כלומר, שלא יתן, עיין מ"ש לעיל פ"א, הערה 1. ²⁰ כלומר, הראשון בוודאי חייב, אפילו אם לא היתה לו שהות כדי עמידה, מפני שנתקל פושע הוא, כר' מאיר. ²¹ הזירו (= הזהירו), עיין מ"ש בפירושי לירושלמי כיר"ז. ²² ועיין בפירוש ר"י לוי במקומו, עמ' 82 ועמ' 83.

45. **בא חבירו ונתקל בו ונפל.**כ"ה בכי"ע ובירושלמי הנ"ל (ובד יש כאן השמטה ע"י הדומות). ובכי"ו בטעות: בא חבירו ונפל ונתקל בו.

46-47. **וחייבין על נזקי אדם ופטורין על נזקי כלים.**וכ"ה בירושלמי הנ"ל. וברור מן הלשון שהכוונה שאם הזיקו בגופן אדם, חייבין (שהרי גם בור חייב בנזקי אדם), אבל אם הזיקו בגופן כלים פטורין, כדין בור. ובבבלי ל"א ב': מיתיבי כולן חייבין על נזקי גופן ופטורין על נזקי ממונן. מאי לאו אפילו ראשון, לא לבר מראשון וכו', אי אמרת לבר מראשון מאי כולן, ליתני הניזקין. אלא אמר רבא ראשון חייב בין בנזקי גופו דשני בין בנזקי ממונו דשני, ושני חייב בנזקי שלישי בנזקי גופו, אבל לא בנזקי ממונו. ועיין בפירש"י שם, ד"ה אלא. ועיין בהוספת הפירוש בגמרא בדק"ס, עמ' 65, הערה פ'. אבל בשו"ת הר"י מיגש סי' ד' (שהועתקה בשטמ"ק כאן) גרס השואל: הראשון חייב בנזקי שני בין דאיתזק גופו בין דאיתזק ממונו וכו', עיי"ש שדחה גירסא זו. ועיין בתוספות ל"א א', ד"ה אמר רבא, בתוספות רי"ד במקומו, בחי' הראב"ד, עמ' ע"ב ואילך, ובשאר הראשונים. ברם לפי גירסת התוספתא וחייבין (בלי "וכולן"), הרי אפשר גם לפרש וחייבין הניזקין, כדברי רב אדא בר אהבה בבבלי.

47. **לפיכך אם הזהירו זה את זה וכו'.**לפי שיטת הירושלמי שהבאנו לעיל, שעיקר החיוב משום שלא הזהירו (ואפילו אם לא היתה להם שהות לעמוד), לפיכך אם הזהירו וכו'. אבל בירושלמי ובבבלי הנ"ל: ואם (במקום "לפיכך") וכו', והיא היא.

48-49. **חמרין שהיו מהלכין זה אחר זה, נתקל הראשון ונפל בא חבירו ונתקל בו ונפל, בא חבירו ונתקל בו ונפל, אפי' מאה כולן פטורין. הראשון משלם לשני וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע: כולן פטורין. שור שדחף וכו'. ונשמטה שם הבבא השנייה ע"י הדומות. והברייתא שלנו קשה מאד והמפרשים הגיהו בה הרבה. ובירושלמי הנ"ל (ג' ע"ד) הובאה ברייתא זו וחסרות שם המלים "אפי' מאה כולן פטורין", ואח"כ הובאה שם ברייתא אחרת: חמורים שהיו מהלכין וכו'. ולפיכך נראה בעיני שאף בכי"ו ובד יש כאן השמטה, וצ"ל: חמורין (במקום חמרין)²³ שהיו מהלכין וכו', אפי' מאה כולן פטורין. וכן בירושלמי הנ"ל: חמורים וכו' אפילו מאה כולן חייבין. אית תניי תני כולן פטורין וכו', נפלו, אין אונסין לבהמה, כלומר, אין חיוב אונסין בבהמה. ואח"כ צ"ל לפנינו: [חמרין שהיו מהלכין זה אחר זה נתקל הראשון ונפל, בא חבירו ונתקל בו ונפל, בא חבירו ונתקל בו ונפל] הראשון משלם לשני וכו'. ולפי השלמה זו הכל מובן, ואין צורך בהגהות להלן. והתוספתא חוזרת על הדוגמא של חמרין (נוסף לדוגמא של קדרין), כדי להראות על ההבדל בין נפילת החמורין לבין נפילת החמרים.

footnotes: ²³ או שלפנינו כתיב חסר. "חמרין" במקום חמורין, עיין מ"ש להלן הערה 25, והכל ע"פ העניין.

50-51. **שחייב על נזקי אדם ופטור על נזקי בהמה.**כלומר, לפיכך כאן חייבין, וברישא פטורין, שיש דין אונסין לאדם (אדם מועד לעולם, ונתקל פושע) ואין דין חיוב אונסין לבהמה, ומשום כך פטור על נזקי בהמה, כשנתקלה והזיקה.

51. **לפיכך אם הזיקו זה את זה כולם פטורין.**כלומר, לפיכך שנו ברישא: אפילו מאה כולן פטורין, מפני שפטורין על נזקי בהמה.

51-52. **שור שדחף את חבירו וחבירו את חבירו וכו'.**כלומר, מחמת הדחיפה רץ השור ודחף את חבירו בכוחו וכו'.

52-53. **ואם מחמת הראשון נפלו וכו'.**כלומר, שהיו מהלכין סמוכין זה לזה שמכח דחיפת הראשון נדחפו כולם ונפלו, הראשון משלם על ידי כולן. ובד נוסף כאן: אפילו הן מאה כולן פטורין, והיא אשגרה מלעיל, ואף בכי"ע חסרה הוספה מוטעית זו.

53. **חמש שישבו על גבי ספסל וכו'.**ירושלמי פ"ג סה"ה, ג' ע"ד, בבלי י' ב'.

54. **כולן חייבין לשלם.**בבבלי הנ"ל: חמשה שישבו על ספסל אחד ולא שברוהו, ובא אחר וישב עליו ושברו האחרון חייב. ומשמע שבלי האחרון כולן חייבין, אפילו אם לא ישבו בבת אחת, אם לא נשבר מיד אחרי שישב עליו האחרון, עיין בבבלי שם. ועיין בתוספות, ד"ה מאי, ובהגהות יפה עינים שם. ובירושלמי הגירסא מעין הבבלי הנ"ל, אלא שמוסיף שם: ואם מחמת כולן נשבר, כולן חייבין. ועיין בבאור הגר"א חו"מ סי' שפ"א סק"א.

**מחמת האחרון נשבר וכו'.**כ"ה בד ובכי"ע. ובכי"ו בטעות: מחמת הראשון נשבר.

55. **חמורים שרגליו של אחד מהן רעות אינן רשאין לעבור עליו.**ירושלמי פ"ג ה"ה, ג' ע"ד. והובאה התוספתא ברי"ף סנהדרין רפ"ד, נ"י שם ועיטור ח"א ריש פשרה, ד"ו מ"ח ע"ג, הוצ' רמא"י, ע"ה ע"ב, סמ"ג עשין פ"א, קנ"ו סע"ג,²⁴ ובכולם הגירסא "חמרים", ואין כאן אלא כתיב חסר,²⁵ כפי שמוכח מן העניין, וכבר העיר על כך בדרישה, חו"מ סי' רע"ב, אות י"ו. אבל ברא"ש סנהדרין סי' ד': חמורים וכו'. ובס' רבינו ירוחם, מישרים, נתיב ל"א ח"ב (קושטא קי"ב ע"ג, קפוסט ע"ה סע"ד): חמורים של אחד מהם רגליו רעות אין חביריו רשאין להקדים ולהעביר מעליו, והוא ט"ס, וצ"ל: אין חמרין רשאין וכו'. וכן בפי' ר' יהונתן על הרי"ף שם: תוספתא חמורים שרגליו של אחד מהם רעות אין רשאין חמרים לעבור עליו. ועיין בהשגות הראב"ד פי"ג מה' רוצח וש"נ הי"א. ופירושו ברור שאין רשאין להעביר אותו, כלומר, לעזוב אותו לאחרונה, כדי שלא יעכב אותם בהליכתו האטית במקום צר, עד שיצאו למרחב. ועיין בטור חו"מ סי' רע"ב ובנו"כ שם. ועיין מ"ש להלן.

footnotes: ²⁴ והעתיק את לשון הר"מ פי"ג מה' רוצח הי"א, כרגיל אצלו. ²⁵ עיין מ"ש לעיל הערה 23.

55-56. **נפל רשאין לעבור עליו.**וכ"ה בד ובראשונים הנ"ל, ופירושו, שאם נפל דוחין אותו לאחרונה, ומעבירין אותו מלפניהם. ובכי"ע ובירושלמי הנ"ל חסרה בבא זו. וקרוב לוודאי שנשמטה בט"ס (כפירוש בעל פ"מ), וצ"ל שם: [נפל רשאין לעבור עליו]. מהו נפל רשאין לעבור עליו. דרסין עלוי ועברין. ונראה שיש כאן תמיהה, וברישא פירושו שאין דוחקין אותו הצידה ועוברין עליו, אבל אם נפל, וכי יעלה על הדעת שדורסין עליו ועוברים. ועל זה מביא הירושלמי את המשך הברייתא: היה אחד ריקן²⁶ ואחד טעון, מעבירין את הריקן וכו'. ומכאן ש"מעבירין" פירושו מעבירין אותו הצדה, ונותנין את הטעון לעבור, עיי"ש מ"ש להלן פ"ז ה"ו, שורה 27, ד"ה מדבר שסימן. ועיין מ"ש בתוספתא כפשוטה ח"ה (מגילה), עמ' 1188. וכבר הקדימני במקצת ר"י לוי בפירושו כאן, עמ' 85. אבל עיין בהשגות הנ"ל, ולא פירש את הירושלמי כן. וכבר העירותי על כך בתוספת ראשונים ח"ב, עמ' 90. ועיין בח"ד שהאריך.

footnotes: ²⁶ בירושלמי מקצר כדרכו, ובפרט במסכת זו, והכוונה: נישמעינה מן הדה, היה אחד ריקן וכו'.

56. **מעבירין את טעון מפני הרכוב.**כ"ה בד (טעון) ובכי"ע. ובכי"ו השמטה ע"י הדומות. אבל בראשונים הנ"ל: מעבירין את הרכוב מפני הטעון. ברם למעשה אין כאן אלא עדות אחת²⁷ ונראה שהגירסא שלפנינו נכונה ומעבירים את הטעון הצידה, ומקדימים את הרכוב, מפני כבוד האדם, ולא עוד אלא שהוא ממהר יותר. וכן קיימה בח"ד. ועיין יד רמה סנהדרין ל"ב ב'.

footnotes: ²⁷ מפני שהראשונים הנ"ל העתיקו את התוספתא ע"פ הרי"ף.

59. **עושין פשרה ביניהן.**עיין מ"ש להלן שורה 61, ד"ה עושות.

**וכן שתי ספינות וכו'.**ירושלמי הנ"ל, בבלי סנהדרין ל"ב ב'.

61. **עושות פשרה ביניהן.**בבבלי הנ"ל: הטל פשרה ביניהן, ומעלות שכר זו לזו. ופירש ביד רמה שם: והמרבה בשכר הוא עובר תחלה.

61-62. **שנים שהיו מהלכין ברשות הרבים, אחד רץ ואחד מהלך, שניהם רצין וכו'.**משנתנו פ"ג מ"ו, והיינו שהיו מהלכין זה כנגד זה, ודייקו בבבלי ל"ב א' מ"שניהם רצין" שהוא מיותר, שהרי ק"ו הוא מאחד רץ ואחד מהלך, אלא שהכוונה ששניהם רצין בימות החול, אבל אחד רץ ואחד מהלך, הרץ אינו פטור אלא ברץ בע"ש בין השמשות, ומשנתנו כאיסי הבבלי להלן, וחיסורי מחסרא, עיי"ש. אבל בירושלמי במקומו לא דייקו כלום, והביאו את דברי איסי כחולק על משנתנו, כמו שרצו לומר בתחילה גם בבבלי שם. וכן מוכח מדברי התוספתא להלן, ואף במלא"ש למשנתנו הביא את התוספתא כאן, כדי להראות, כנראה, שפשוטה של משנתנו הוא כמו שאמרו בתחילה בבבלי. ודרכם היה למנות בחוקי התנועה את כל המקרים, וכמו שאמרו לעיל בסמוך: אחד רכוב ואחד ריקן, מעבירין את הריקן מפני הרכוב, והרי ק"ו הוא מן הרישא שאמרו שם, שאפילו טעון מעבירין מפני הרכוב, ומכל שכן ריקן. ולגירסת הראשונים שגרסו ברישא: אחד מהן טעון ואחד רכוב מעבירין את הרכוב מפני הטעון הרי מיותרת הסיפא: אחד טעון ואחד ריקם מעבירין את הריקן מפני הטעון, שהרי ק"ו הוא מרכוב שמעבירין מפני הטעון וכ"ש ריקן.

62-63. **שניהם מהלכין, שניהם ממשמשין, והזיקו זה את זה שניהן פטורין, שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך.**וכ"ה ("ממשמשין") גם בכי"ע. ובד: ממששין, והיא היא, עיין להלן. ובספר יחוסי תנאים ואמוראים (כ"י ביה"מ לרבנים כאן) ערך אבא יוסי בן קיטונתא גרס בתוספתא כאן: שניהן משמשין ובאין. והוא ("ובאין") כנראה באשגרה משאר המקומות בספרות חז"ל,²⁸ ופירושו הולכים ומתקרבים לאט.²⁹ והתוספתא נתנה בתחילה כלל: שניהם מהלכין (שאף רץ, וממשמש ובא, הולך הוא), ואח"כ פרטה כיצד היו מהלכים, ומוסיפה שאפילו שניהם הלכו לאט זה כנגד זה ופגעו זה בזה והוזק אחד בשני, אפילו כן אין כאן אדם המזיק (שכל אחד היה צריך לשלם לפי הנזק שגרם, שהרי קל היה בידם להזהר), אלא שניהם פטורין, מפני שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך, כמשנתנו פ"ג מ"ה. ועיין במבוא לנוה"מ למו"ר ז"ל, עמ' 658.

footnotes: ²⁸ עיין ברשימה הארוכה במבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין ז"ל, עמ' 95. ²⁹ עיי"ש במבוא הנ"ל.

63. **איסי הבבלי או' הרץ חייב וכו'.**וכ"ה בירושלמי פ"ג ה"ז, ג' ע"ד (יוסי הבבלי). ובבבלי ל"ב א': איסי בן יהודה. ואמרו בירושלמי הנ"ל: הוא יוסי הבבלי הוא יוסי בן יהודה, ועיין בבלי פסחים קי"ג ב', ובפירושו של ר"י לוי כאן, עמ' 88. ובתס"ר כאן, עמ' 90, העתקתי את כל הפיסקא של ס' יחוסי תנאים ואמוראים.

64-65. **מסקלין דרך רשות הרבים דברי ר' יהושע.**לעיל שביעית פ"ג ה"ה, עיין מש"ש בתוספתא כפשוטה ח"ב, עמ' 514. וסובר ר"י שמן הראוי לכתחילה לעשות כן, מפני שהוא ממעט את שטח התקלה, אם הוא מסיר את האבנים מאמצע הדרך ומניחן לצדדין זו על גב זו, עיין להלן.

66. **או למקום הטרשים.**כלומר, במקום שאין הרגל מצויה, כעין פירושו של בעל מנ"ב, עיין בתוכ"פ הנ"ל, עמ' 515.

66-67. **והמסקל נוטל מן האמצע ונותן לצדדין וכו'.**חוזר לדברי ר' יהושע שמתיר לסקל, ומבאר כיצד יעשה.

67-68. **אע"פ שאמרו הרי הוא כמסקל מלפני בהמה וכו'.**כלומר, אעפ"י שלכאורה נראה שהוא מקלקל יותר (כדברי ר"ע), מ"מ מותר מפני שממעט את שטח הקלקלה, וכמו שכתבנו לעיל. ומדברי הר"מ בפיה"מ שביעית ספ"ג משמע קצת שהוא פירש שהבבא שלנו מדברי ר"ע היא, עיי"ש, ולכאורה אינו מוכרח.

69. **דרך הרואין להלך באמצע וכו'.**כלומר, כשרואין שאין בהמה מהלכת באמצע.

69-70. **והסומין מן הצדדין.**שהם חוששין שמא הולכת בהמה באמצע ותזיק אותם. ובכי"ו בטעות: מן האמצע, ותיקנתי ע"פ ד. וכע"ז גם בכי"ע.

70-71. **המסקל נוטל מתוך שדהו ונותן לרשות הרבים, ובא אחר והוזק בהן, הרי זה חייב, אע"פ שאמרו הרי הוא כמסקל מתוך שאינו שלו ונותן לתוך שלו.**כלומר, המסקל שהוא נוטל מתוך שדהו וכו' חייב, אעפ"י שאמרו הרי הוא כמסקל וכו' (המאמר היה כבר שגור בפיהם, עיין להלן), כלומר, המסקלים טענו שיש להם רשות לסקל לרה"ר שהרי מסקלין לרשות שלהם, אבל אם הוזק בהם אחר חייב, כלעיל ברישא לדברי ר' יהושע שמותר לשיטתו לסקל רה"ר ולהניח את האבנים ברשות הרבים בצדדין. וכנגד הטוענים הללו אמרו בבבלי כאן נ' ב': ת"ר לא יסקל אדם מרשותו לרשות הרבים.

72. **מעשה באחד שהיה מסקל מתוך שדהו וכו'.**בבלי הנ"ל. ובקה"ר ספ"ו וכן המסקל מתוך שדהו ונותנו לרשות הרבים (כלשון התוספתא לעיל) מה הנייה אית ליה, או חד תוקלא וכו' מעשה בחסיד אחד שהיה מסקל מתוך שדהו ונותנו לרשות הרבים וכו'. ובבבלי הנ"ל: מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים וכו'. ועיין במדרש ל"ב מדות, הוצ' ענעלאו, עמ' 201.

72-73. **היה חסיד אחד רודפו, אמ' לו מפני מה אתה וכו'.**בבבלי הנ"ל: ומצאו חסיד אחד אמר לו, ריקה, מפני מה וכו'. אבל בקה"ר הנ"ל: והיה שם חסיד אחד, והיה רודפו ואומר לו מפני מה וכו'. ובה"ג ד"ב, עמ' 349: מצאו חסיד אחד, ומנו ר' יהודה בן בבא, וכו'. ושמא היא הוספה ע"פ הבבלי כאן ק"ג ב'. ועיין מ"ש להלן פ"ח הי"ג, שורה 51, ד"ה אמרו עליו.

74. **לאחר זמן נצטרך אותו האיש ומכר וכו'.**וכ"ה בד. ובמה"ג שמות, עמ' ת"צ: לא היו ימים מועטים עד שנצטרך אותו אדם ומכר וכו' וכן במדרש ל"ב מדות הנ"ל (וכע"ז בילקוט כת"י, עיין דק"ס). ובכי"ע: נצרך (וכ"ה במדרש הנ"ל) אותו האיש וכו'. וכ"ה בבבלי הנ"ל: נצרך אותו אדם ומכר (כ"ה בכל כתה"י, עיין דק"ס, עמ' 108) וכו'. ובקה"ר הנ"ל: ולאחר ימי' נצרך החסיד ומכר וכו'. ועיין מ"ש על "צרך" לעיל ח"ב, עמ' 554 (ובהערה 34 שם), ועמ' 853, הערה 96.

75. **לא לחנם אמ' לי אותו האיש וכו'.**בבבלי הנ"ל: יפה אמר לי אותו חסיד וכו'. ובקה"ר הנ"ל: לא על חנם אמר לי אותו חסיד וכו'.