Tosefta Kifshutah on Bava Kamma Chapter 6
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
- **שור שדחף את חבירו וכו'.**מכילתא דרשב"י משפטים כ"א, ל"ג, עמ' 185, ירושלמי פ"ג ה"א, ג' ע"ג, בבלי נ"ג א'.¹
footnotes: ¹ ובכי"ר של הירושלמי (תרביץ ש"ו ס"א, עמ' 61) ובכיר"ז הגירסא ברישא משובשת.
**בעל השור חייב.**החכמים לא הזכירו את החילוק בין תם למועד. ובפירוש ר' ברוך (בספר הנר לר"ז אגמתי 21 ע"ב): דתניא בתוספת בבא קמא דנזיקין שור שדחף את חבירו [ב]על השור חייב פיר' בחצי החיוב ובעל הבור פטור מהחצי האחר. ועיין רש"י נ"ג סע"א, י"ג א', ובתוספות שם, ד"ה אי. ועיין בחי' הרשב"א נ"ג א'. ולפי רש"י חייב בעל השור בתם חצי נזק ובמועד נזק שלם, משום שהשור עשה את כל הנזק, עיין בסוגיית הבבלי. ועיין אוה"ג, עמ' 133.
2-3. **ר' נתן או' במועד זה נותן מחצה וזה נותן מחצה, בתם בעל הבור משלם שלשה חלקים ובעל השור רביע.**בירושלמי הנ"ל: ר' נתן אומר במועד זה נותן מחצה וזה נותן מחצה. ובתם בעל השור (צ"ל: הבור) נותן שני חלקים² ובעל הבור (צ"ל: השור) רביע. אמר ר' חנינא כיני מתניתא בעל השור (צ"ל: הבור)³ נותן שלשה חלקים ובעל הבור (צ"ל: השור) נותן רביע. והוא כמסקנת רבא בבבלי נ"ג א' שאין הניזק מפסיד כלום, והוא אומר אנא תוראי בבירך אשכחיתיה. ובמכילתא דרשב"י הנ"ל: ר' נתן אומ' בעל הבור משלם שלשה חלקים ובעל השור רביע. ובבבלי הנ"ל: ר' נתן אומר בעל השור משלם מחצה ובעל הבור משלם מחצה. והתניא ר' נתן אומר בעל הבור משלם ג' חלקים ובעל השור רביע. לא קשיא הא בתם והא במועד. ובבבלי ובמכילתא דרשב"י לא נזכר בדברי ר' נתן עצמו החילוק בין תם למועד. ועיין בפי' ר' ברוך הנ"ל 21 סע"ב, ואין לדעת אם המשיך להעתיק את התוספתא, או שפירש ע"פ הבבלי.
footnotes: ² כלומר, בעל הבור נותן מחצה. ונקט "שני חלקים" אגב הסיפא "שלשה חלקים", ודין בעל הבור כשותף בניזקין. ³ והגירסא המשובשת "השור" במקום "הבור" בירושלמי היא גם בכי"ר הנ"ל (לעיל הערה 1).
- **החופר בור ברשותו וכו'.**לעיל ספ"ה, שורה 36, עיין מש"ש.
- **ואם הוזק השור וכו'.**שהרי נכנס לחצר המזיק שלא ברשות.
4-5. **החופר בור ברשות הרבים ונפל עליו שור והרגו, פטור מן הכופר, ואם הוזק השור, בעל הבור חייב.**בבבלי ב"ב קע"ה ב', ערכין ז' א': החופר בור ברשות הרבים ונפל עליו שור והרגו פטור. ולא עוד אלא שאם מת השור יורשי הבעל חייבין לשלם דמי שור לבעליו. וזו היא הברייתא שלפנינו, ופירושה שלא זו בלבד שבעל השור פטור מן הכופר אלא שאם הוזק באדם שהרגו חייב בנזקו. ופשיטא שמדברים ביורשיו. והיה פשוט להם שמדברים שהשור הוזק באדם שהרגו, ואין כאן עניין אחר (שאם נפל שור בבור שחפר חייב בנזקו), שהרי אין צורך לשנות כאן שבור ברשות הרבים חייב על נזקי שור. ועיין להלן פ"ט הכ"ח. ובבבלי שם הובאה ברייתא ששנתה: מת וקברו, ופירש הרשב"ם שהשור דחפו וקברו בתוך קרקעית הבור. ורש"י (בערכין) פירש: כגון שהפיל עמו חוליא. ועיין היטב בפירוש המיוחס לר"ג שם.
5-6. **חפר ברשות הרבים ופתח לרשות הרבים וכו'.**עיין בבלי מ"ט ב' ובתוספות שם, ד"ה ת"ר. ועל כל העניין של חפר ופתח, עיין מ"ש להלן בסמוך.
- **אפי' הוא של רבים וכו'.**עיין בפרטים של באר של רבים בספרו של קרויס קדמוניות התלמוד כרך שני ח"א, עמ' 98 ואילך, ובהערות שם שאסף את המקורות בעניין זה. ועיין טחו"מ סי' ת"י ומה שהאריך בח"ד.
**עד שימסור לרבים.**עיין להלן שורה 13. וברש"י נ' א': ומסר לרבים. דאמר הבור הזה וכו' הרי הוא מסור לכם. וברא"ש פ"ה סי' ז': ואם חפר בור ברה"ר לצורך רבים ומסר להם דליו פטור. ועיין יש"ש פ"ה סי' כ"ב ובח"ד במקומו.
- **איזהו בור שאמרה תורה וכו'.**וכן בד ובכי"ע: איזה הוא בור וכו'. והגיהו כמה מן המפרשים (ע"פ הבבלי מ"ט ב', נ' א'): זה הוא בור, כלומר, החופר ברה"ר ופותח שם הוא הוא הבור בתורה. וקשה להגיה את כל הנוסחאות. ונראה יותר שהברייתא מבארת להלן את כל עניין הבור האמור בתורה, עיין מ"ש להלן בסמוך.
**חפר ברשות היחיד ופתח לרשות היחיד וכו'.**זו היא פתיחה למה שאמרו להלן, ובזה בוודאי פטור, ולא דברה תורה בו, שהרי יש לו רשות לחפור ויש לו רשות לפתוח.
9-10. **ברשות היחיד ופתח לרשות הרבים יש לו רשות לחפור ואין לו רשות לפתוח וכו'.**כדי להבין את כל העניין, עלינו להקדים את דברי משנתנו פ"ה מ"ה:⁴ החופר בור ברשות הרבים ונפל לתוכו וכו', ואם הוזק בו חייב. החופר בור ברשות היחיד ופתחו לרשות הרבים, או ברשות הרבים ופתחו לרשות היחיד, ברשות היחיד ופתחו לרשות היחיד אחר, חייב. ועיין בראשונים. וברור בעיני שמשנה זו נשנתה ע"פ הסיגנון של משנתנו פ"ג מ"ז, ובמשנה שבירושלמי, קויפמן ופרמה הושמט ע"י הדומות. ועיין גם במשנה הוצ' לו. ובבבלי (מ"ט ב', נ' א') נדחקו מאד בפירוש המשנה, אבל בירושלמי לא עמדו כלל על פירושה. ונראה שבא"י הבינו אותה ע"פ הנוהג של חפירת בור בא"י. כידוע, היו צוברים מים בארץ בימות הגשמים לימות החמה. ועד הזמן האחרון היו חופרים בור תחת שטח כל החצר, או רובה (והיא היתה כולה מכוסה אבנים), ומתמלא מצינורות הגג שהיו פתוחים לתוכו. והיה לו לבור פתח שהיו שואבים מים דרכו. ומשנתנו מדברת מתחילה בבור שחפרו ברשות היחיד, וכדי להגדיל את השטח חפר מלמטה גם ברה"ר ופתחו לשם, כדי שיוכלו גם אחרים וגם הוא לשאוב מים משם.⁵ והבבא השנייה מדברת שפתח ברשות היחיד וחפר תחת רשות הרבים שלא כראוי, ונפל הגג, חייב, וכן בחפר ברשותו ופתח ברשות אחר. וכבר אמרנו לעיל שכל הניסוח במשנתנו כאן הוא ע"פ פ"ג מ"ז. ומקור משנתנו הוא במדרש הלכה, והיא דרשה על הפסוק (שמות כ"א, ל"ג): וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור. והקשו חז"ל הרי ק"ו הוא אם חייב על הפתיחה מכל שכן שחייב על הכרייה, ותירצו תירוצים שונים, עיין במכילתא משפטים פי"א, עמ' 288, ובבלי כאן נ' א', נ"א א'. ותירוץ מיוחד במינו הוא במכילתא דרשב"י לפסוק הנ"ל, עמ' 184: וכי יפתח איש בור, או כי יכרה איש בור, הרי זה בא ללמד על החופר בתוך שלו ופתוח לרשות הרבים, אף על פי שאין לו רשות לפתוח אבל יש לו רשות לחפור ("אף על פי" דבוק יותר ל"אבל יש לו רשות לחפור") ויש לה רשות לבהמה להלך (כלומר, ברשות הרבים), ועל החופר ברש' הרב' ופתוח לתוך שלו (כלומר, והבהמה נפלה בשעה שחפר ברה"ר) שאף על פי שאין לו רשות לחפור אבל יש לו רשות לפתוח (עיין מ"ש לעיל ברישא) ויש לה רשות לבהמה להלך, לפי שמצינו בבהמה שאם הזיקה כדרך הילוכה ברש' הרב' פטור עליה, יכול אם הוזקה כדרך הילוכה ברש' הרב' יהא פטור עליה, ת"ל כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור וכו'. ולפי דרשה זו חייבה התורה על הפתיחה, אעפ"י שהחפירה ברשותו, ועל החפירה אעפ"י שהפתיחה תהיה ברשותו. וכן הסיגנון גם בתוספתא כאן, אלא שהפירוש יותר פשוט. עיין מ"ש להלן. ובחי' הראב"ד, עמ' קל"א, מפרש את משנתנו הנ"ל: החופר בור ברשות הרבים וכו', פירוש כגון רשות הרבים גבוהה ובא לו מן הצד, חופר תחתיה עד שהגיע לרשותו שבצדו האחר ופתחו שם. קא תני במתני' שאין רשות לחפור, אבל יש לו רשות לפתוח, כגון זה שאמרנו, והשני יש לו רשות לחפור, ואין לו רשות לפתוח וכו'. והוא ע"פ התוספתא כאן. ועמד על עיקר הפירוש במשנתנו (ע"פ המכילתא דרשב"י) הרמ"מ כשר בתו"ש משפטים כרך י"ז, עמ' רע"ח.
footnotes: ⁴ כסדר המשנה בכמה נוסחאות, וכמו שהגיה גם ר"י אשכנזי לפי מלא"ש למשנתנו. ועיין במבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, עמ' 1004. ⁵ יתכן שעשה פתח גם ברשותו, אבל דבר זה אינו מעלה ואינו מוריד לעניין ההלכה שלנו.
- **ואין לו רשות לפתוח. אבל יש רשות הרבים ליכנס לשם.**בד': אבל יש לרבים רשות וכו'. ואף לפנינו צ"ל: יש רשות לרבים וכו'. ולפיכך חייב, מפני שיש כאן "וכי יפתח", אעפ"י שאין כאן "כי יכרה". והתוספתא לא הזכירה כאן כיצד חייב על "כי יכרה", וסמכה על פשט הכתוב, והיינו כשחפר ברה"ר, שאין לו רשות לא לזה ולא לזה, כמו ששנו לעיל ברישא.
10-11. **ברשות הרבים, ופתח לרשות היחיד, אפי' היא של רבים פטור.**כלומר, אפילו אם הבור הוא לצורך הרבים (אלא שלא מסר להם את הבור), ויש להם רשות להכנס לחצר ולמלאת ממנו מים, פטור, אפילו חצרו אינה גדורה במקום הבור. ובתוספות הרא"ש (שטמ"ק נ"א א', ד"ה גמרא) פירש ע"פ הבבלי שמדברים בהפקיר חצרו ולא הפקיר בורו, והתוספתא חולקת על משנתנו.
11-12. **ר' יוסי בי ר' יהודה מחייב,עד שיעשה לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים.**כלומר, אעפ"י שהבור ברשותו, מכיון שמקום הבור פרוץ לרה"ר, חייב אם נפל לשם אדם, ואינו פטור אלא אם עשה מחיצה לבור. ועיין בבלי נ' א'. וכל העניין של "אושין" לא נזכר כאן. ועל שיעור עשרה טפחים, עיין להלן ה"ו ובספרי כי תצא פי' רכ"ט, עמ' 201 ובהערות שם. ועיין בבאור הגר"א חו"מ סי' תכ"ז ס"ק ג', ובריטב"א מו"ק ח' ב'.
12-13. **או עד שירחיק מן הכותל ארבעה טפחים כדי שיהלך אדם.**תיבת אדם ליתא בכי"ו והושלמה ע"פ א וד. כלומר שירחיק מכותל הבור עד רשות הרבים ארבעה טפחים, שאפילו אם ידחק אדם, או בהמה, לרשותו לא יפול לבור. ובבבלי נ' א': או עד שירחיק ממקום דריסת רגלי אדם, וממקום דריסת רגלי בהמה, ארבעה טפחים.⁶ ובירושלמי עירובין פ"א ה"ג, י"ט ע"א: מאן דמר שלשה כדי עבירת אדם, מאן דמר ארבעה כדי מקום. ועיין בלשון הבבלי הנ"ל ובחי' הרשב"א ב"ב, כ' רע"ב. ועיין מ"ש בתוספתא כפשוטה עירובין, עמ' 308, ד"ה רבן שמעון. ובירושלמי כאן פ"ה ה"ז, ה' ע"א: וכי יש לו רשות להבקיר נזקיו ברשות הרבים וכו' תיפתר כר' יוסי בר' יהודה דאמר שלשה (דברים)⁷ שהן סמוכין לרשות כרשות. והגירסא "להבקיר" בירושלמי היא גם בכיר"ז (להפקיר), וקשה מאד לפרש אותה. ונראה שצדק בעיקרו ר"י לוי בפירושו, עמ' 140, ששער שלפנינו אשגרה ("להפקיר נזקיו") מלעיל שם פ"ג ה"ב, ג' ע"ג, אלא שהגיה: "למכור", ואינו מסתבר, שהרי אם הלוקח ומקבל המתנה הסכימו לכך, כאילו קבלו שמירה, והרי כן פסק גם הר"מ בפי"ב מה' נזיקין ה"ג: ואחד החופר או הלוקח, או שנתן לו במתנה וכו'. ולפיכך נראה שצ"ל בירושלמי: וכי יש לו רשות להוריש נזקיו ברשות הרבים וכו'. והר"מ שם השמיט "הוריש". ובמכילתא דרשב"י כ"א, ל"ג, עמ' 184: כי יפתח איש בור, או כי יכרה איש בור. אין לי אלא הפותח והכורה מנין לרבות את שירש⁸ ולקח ושניתן לו במתנה. ת"ל בעל הבור ישלם לרבות את שירש ולקח ושניתן לו במתנה.⁹ יכול אף על פי שלא בא לרשות[ו] ת"ל כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור [בעל הבור ישלם, יצא זה שאין לו בעלים] (כגירסת מדרש הגדול). וכנראה שפירשו שצריך שיעשה בו מעשה, וכמו שאמרו בירושלמי פ"א ה"ב, ב' ע"ג: כשאמר לו סוד את הבית (צ"ל: הבור) הזה וקנה אותו. ובירושלמי כאן לא היה קשה לו לקח ומקבל מתנה (וכסתימת לשון הר"מ הנ"ל), אבל ביורש שהירושה באה לו שלא מדעתו קשה: וכי יש לו רשות להוריש נזקיו וכו'. ופשיטא שכל הגהה בנוסח אינה יוצאת מגדר השערה.
footnotes: ⁶ וכ"ה ("טפחים") בכל נוסחאות הבבלי. ⁷ בכיר"ז חסר "דברים". וכן נכון וכ"ה בירושלמי פ"ג ה"ג, ג' ע"ג. ⁸ ובמדרש הגדול שמות, הוצ' ר"מ מרגליות עמ' תפ"ח, העתיק, כנראה ע"פ הר"מ. ⁹ ועיין גם להלן שם כ"א, ל"ד, עמ' 186.
- **או עד שימסור לרבים.**כלעיל שורה 6. עיין מש"ש, ד"ה עד שימסור.
**חפר ופתח ומסר לרבים וכו'.**תיבת ומסר ליתא בכי"ו והושלמה ע"פ א וד. בבלי נ' א'. ועיין לעיל בסמוך.
- **וכן היה נחוניא פותח וחופר שיחין עושה.**וכ"ה בד. והנכון הוא בכי"ע: כך היה נחוניא חופר שיחין עושה. וכן בבבלי נ' א': וכן מנהגו של נחוניא חופר בורות שיחין ומערות. ומשנתנו בשקלים רפ"ה מונה בין הממונים שהיו במקדש "נחוניא חופר שיחין". ועיין מ"ש על המלה "פותח" כאן להלן בסמוך.
**חופר ומוסר לרבים.**הנכון הוא בד, בכי"ע ובבבלי: חופר ופותח ומוסר וכו'. והמלה "פותח" נכנסה ברישא שלא במקומה, ומקומה כאן בסיפא.
14-15. **וכשבא דבר זה לפני חכמים וכו'.**עיין בלשון הבבלי הנ"ל.
- **חפר כראוי וכו'.**פי' בח"ד, כגון שחפר ברשותו ואח"כ הפקיר רשותו. ופירש ע"פ שיטת רוב הפוסקים, שלא כרש"י, עיין בתוספות כ"ט ב', ד"ה ה"מ. ואפשר שהפירוש הוא שחפר בסלע תלול שאין להגיע לבור אלא בסולם.
**וכסה כראוי וכו'.**אלא שאח"כ התליע הכיסוי. עיין במשנתנו פ"ה מ"ו, ופירשוה בירושלמי שם (ה' ע"א) ע"פ משנת ב"ב ספ"ג. ועיין בבלי נ"ב א'-ב'.
- **גבוה העשרה טפחים וכו'.**עיין מ"ש לעיל ה"ד, שורה 11–12, ד"ה ועל שיעור.
17-18. **מסרו לחרש, שוטה, וקטן שאין בהן דעת חייב.**עיין בבלי ט' ב'. ולשיטת הר"מ (פי"ב מה' נזקי ממון ה"ח) אעפ"י שהיה מכוסה חייב, והראב"ד שם השיג ומפרש בשאינו מכוסה כראוי, ועיין בהשגותיו לעיל שם פ"ד ה"ו ובחידושיו, עמ' כ', ובהערות ר"ש אטלס שם, הערה מ"ב. ובכי"ע: או שמסרו וכו', ועיין להלן שורה 56, ד"ה מסרה לחרש ומש"ש. וברור שאין לדייק מלשון זו כשיטת הר"מ הנ"ל, ואין הבדל בין הגירסאות. עיין מש"ש.
- **חפר תשעה טפחים ובא אחר וחפר וכו'.**בירושלמי פ"א ה"ב, ב' ע"ג, ובבבלי י' א', הביאו ברייתא זו כפירוש למשנתנו שם (פ"א מ"ב) "הכשרתי במקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו". וכן בתוספתא לעיל ריש פ"א: הכשרתי במקצת נזקו כהכשר כל נזקו, זה הבור. והברייתא גם בבבלי נ"א א'.
- **האחרון חייב.**בין למיתה ובין לניזקין, עיין בבלי נ"א א'.
**ר' יהודה אומ' אחר האחרון למיתה וכו'.**בכי"ע: ר' אומ' וכו'. וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל.
**אחר הראשון להזיק.**בכי"ע: אחר הראשון לנזקין ואחר האחרון למיתה. וכן גם בירושלמי: ואחר הראשון לנזקין. והסדר שלפנינו נכון, וכ"ה בירושלמי. ובבבלי: אחר אחרון למיתה אחר שניהם לנזקין. וכן בירושלמי הנ"ל: אמר ר' יצחק כיני מתניתא אחר אחרון למיתה ואחר שניהן לנזקין. אבל עיין באו"ש פי"ב מה' נזקי ממון הט"ו, שמקיים את הגירסא שלפנינו.
- **ובא אחר וסיידו, וכיידו, האחרון חייב.**וכ"ה בבבלי נ"א סע"א. ובירושלמי הנ"ל:¹⁰ שניהם חייבין, וצ"ל: השני חייב. ופירשו בבבלי שבלא הסיוד לא היה בו הבל למיתה. ופירש"י שהסיוד מיעט את חללו. ועיין הבאורים בירושלמי, ובסוף אמרו שם: תיפתר בחופר בחולות. אבל במכילתא משפטים פי"א, עמ' 288: אין לי אלא פותח וכורה, ציירו וכיירו וסיידו ועשה בו מעשה מניין. תלמוד לומר ולא יכסנו, הא לא פתיחה גורם ולא כירה גורם, אלא כיסוי גורם.
footnotes: ¹⁰ ושם: וכיירו, וכ"ה בד כאן. אבל גם בכי"ע: וכיידו, וכ"ה בבבלי כ"א סע"א בכמה נוסחאות (עיין דק"ס שם, עמ' 11, הערות ז'-ח'). וברוב המקומות: וכיירו, מכוייר, עיין דק"ס הנ"ל ובמלונות ערך כייר. ועיין רשב"ם ב"ב נ"ד א', ד"ה בנכסי הגר, וכנראה שאין שם הגדרה כללית, אלא אוקימתא.
**אחד חפר עשרה ואחד חפר עשרים וכו'.**ירושלמי הנ"ל ובבלי נ"א סע"א, ועיי"ש בתוספות, ד"ה בור, ולעיל שם י' ב', ד"ה מאי קעביד. ועיין ח"ד.
21-22. **בור של שנים, אחד מכסה ואחד מגלה המגלה חייב.**מכילתא דרשב"י (כ"א, ל"ג), עמ' 185. ובמכילתא משפטים פי"א, עמ' 288: השותפין שכסו את הבור וגילהו אחד מהם המגלה חייב. ובמשנתנו פ"ה מ"ו: כסהו הראשון, ובא השני ומצאו מגולה, ולא כסהו, השני חייב. ומכאן שאם לא כסהו הראשון, שניהם חייבים, עיין בבלי נ"א ב' וברש"י שם, ד"ה וראשון. ואף כאן הוא הדין אם לא גילה השני, אלא שמצאו מגולה, כמפורש בסיפא.
- **כשהוא עומד ורואה ולא כסהו וכו'.**מכילתא דרשב"י הנ"ל. ובמכילתא הנ"ל: נתגלה וידע בו אחד מהם, זה שידע חייב וכו'. והוא הוא. ועיין ירושלמי פ"ה ה"ט, ה' ע"א, ובבלי נ"ב א'.
- **כסהו והלך לו, אע"פ שנתגלה וכו'.**מכילתא דרשב"י הנ"ל. ופירש בח"ד שבבא זו "מילתא באפי נפשה היא", ומדברת בכל אדם. והדין דין אמת, שהרי כן מפורש לעיל, שורה 15: וכסה כראוי וכו', אלא שנ"ל שכאן חוזר על ההלכה ביחס לשותפין, שכל שותף שכיסה כראוי והלך לו וכו'. וכן נראה גם ממכילתא דרשב"י הנ"ל. ועיין מ"ש להלן בסמוך.
23-24. **חפר חמשה טפחים ובא אחר וחפר חמשה וכו'.**עיין בח"ד שנדחק מאד, שהרי כבר שנינו לעיל, שורה 18, את עצם ההלכה, עיי"ש, ד"ה חפר תשעה, ומה לי חפר תשעה והשני טפח, מה לי חמשה וחמשה. ואף כאן נ"ל שהתוספתא מבארת שבכגון דא אין זה בור של שותפין, והאחרון חייב כת"ק לעיל. ובירושלמי פ"ה ה"ט, ה' ע"א, שואל: ולמה לא פתר לה (כלומר, שזהו בור של שותפין) בחפר זה י' וזה י' (ובכגון דא הרי שניהם חייבין, ודינן כשותפין). ומתרץ הירושלמי: דו בעי מיפתריניה בבור של עשרה טפחים, כלומר, ולפיכך העמידוה שם ששניהם נתנו את האבן האחרונה.
- **להזיק כל שהוא וכו'.**ירושלמי פ"א ה"ב, ב' ע"ג. והתוספתא צויינה בחי' הרשב"א נ"א א' ובמ"מ פי"ב מה' נזקי ממון ה"י (כמקור הר"מ בה"י והט"ו). ועיין בבלי צ"א א' ומ"ש באו"ש פי"ב מה' נזקי ממון הט"ו.
- **ולמיתה עשרה טפחים.**עיין מ"ש להלן שורה 26, ד"ה והנה ברוב.
**סמכוס או' לעומק שלשה.**כלומר, ופחות מכאן אין בעומק של הבור כדי להזיק. ובבבלי צ"א א' משמע שהעומק הוא טפח.
- **כמלואו של נופל.**בירושלמי הנ"ל: ומהו מלואו של נופל אפילו תרנגול ואפילו גמל. ועיין בפ"מ. וכבר העירותי בתוספת ראשונים (ירושלים תפרח"י) על מדרש חסר ויתר :¹¹ השני (כלומר בור השני, בר) חסר, למה ללמדך שאפילו אינו אלא מקום קומתו של נופל הוא משלם, עיין בהערות שם. והנה ברוב המקורות¹² אין בור למיתה פחות מעשרה טפחים.¹³ וכבר אמרו בבבלי (ג' א'): לא ט' כתיבי ולא י' כתיבי וכו', וקים להו לרבנן י' עבדן מיתה, ט' נזיקין עבדי, מיתה לא עבדי. ובמכילתא דר' ישמעאל משפטים פי"א, עמ' 288: ומה כורה בשיעור וכו', ולא נזכר השיעור. ועניין קומת הנופל נזכר במשנתנו סנהדרין פ"ו מ"ד, עיין בבלי כאן נ"א א', ובירושלמי ובבבלי למשנת סנהדרין הנ"ל.
footnotes: ¹¹ הוצ' וורטהיימר, ירושלים תר"ץ, עמ' י"ח, בתי מדרשות שלו ח"ב, ירושלים תשי"ג, עמ' ר"ס. ¹² משנתנו פ"ה מ"ה, מכילתא דרשב"י כ"א, ל"ג, עמ' 85, לעיל שורה 18, ד"ה חפר ומקבילות, שורה 25, ד"ה ולמיתה ובירושלמי ובבבלי בכ"מ. ¹³ עיין גם בספרי כי תצא פיס' רכ"ט, עמ' 362, ובבלי כאן נ"א א'.
26-27. **נפל לפניו מקול הכרייא חייב, לאחריו מקול הכרייא פטור.**כ"ה בד, בכי"ע, במשנתנו פ"ה מ"ו ובמקבילות (ובכי"ו השמטה ע"י הדומות). ובבבלי נ"ב סע"ב: אמר רב לפניו ממש, לאחריו ממש (ופירש"י: לפניו ממש, על פניו נפל, ומת מן ההבל). וזה וזה בבור. רב לטעמיה וכו'. ושמואל אמר בבור בין לפניו בין מלאחריו חייב וכו', אלא היכי דמי לאחריו מקול הכרייה דפטור, כגון דנתקל בבור, ונפל לאחורי הבור חוץ לבור. ועיין במחלוקת שמואל ור' יוחנן בירושלמי פ"ה ה"ט, ה' ע"א. ועיין מ"ש להלן בסמוך.
- **בבור ובשיח בין מלפניו בין מלאחריו חייב.**וכן במכילתא משפטים סוף פי"א, עמ' 289: ונפל שמה בדרך הילוכו. מכאן אמרו נפל לפניו מקול הכריה חייב, לאחריו מקול הכריה פטור, אבל בבור בין לפניו ובין לאחריו חייב. ולכאורה נראה מפורש שבמשנתנו מדברים שנפל מלאחריו חוץ לבור. וכבר הקשו מברייתא זו לרב בבבלי נ"ג א'. ורבה תירץ שם: במתהפך (כלומר, בבור) דנפל אאפיה, ואתהפך ונפל אגביה. וכן נראה מלשון המכילתא הנ"ל שפוטרת בנפל לאחריו מקול הכרייה משום שאין זה דרך הילוכו, אם הרתיע מקול הכרייה ונפל לבור שלאחוריו. אבל אם נפל כדרך הילוכו לבור ונתהפך בבור עצמו ונפל לאחוריו חייב, שכן הוא דרך הילוכו. וכן הפירוש גם בתוספתא כאן. ובמכילתא דרשב"י כ"א, ל"ג, עמ' 185: ונפל שמה שור או חמור. פרט לשור שהרתיע מקול הבירה (= הברה) ונפל לבור שלפניו חייב ושלאחריו (כלומר, שהיה מאחורי הבור ונפל לבור שלאחוריו) פטור. וכן במדרש הגדול שם, עמ' תפ"ט: ונפל שמה, עד שיפול דרך נפילה, פרט לשור שהרתיע מקול הכרייה וחזר לאחוריו ונפל. וכנראה שכן הפירוש גם בירושלמי פ"ה ה"ט, ה' ע"א: אמר רבי ינאי לתוכו בין שלפניו בין שלאחריו פטור. חוצה לו לפניו פטור לאחריו חייב. וקרוב לוודאי שצדקו המפרשים שהפכו את הגירסא וצ"ל: בין שלאחריו חייב. חוצה לו לפניו חייב לאחריו פטור. ופירושו שאם נתהפך בבור עצמו, שנפל דרך הילוכו, ונתגלגל שמה חייב אפילו אם נחבט ופניו למעלה, אבל אם השור הוא חוץ לבור, נפל לפניו חייב, ואם היה אחורי הבור ומקול הכרייה נפל מאחוריו פטור.
27-28. **נפל לתוכו חרש שוטה וקטן.**צ"ל: שור חרש וכו', כמו שהוא בכי"ע, במשנתנו פ"ה מ"ו ובברייתא שבבבלי נ"ב ב', נ"ד ב'. ובירושלמי פ"ה ה"ט, ה' ע"א: אמר ר' לעזר כיני מתניתא שור והוא חרש שור והוא שוטה שור והוא קטן.¹⁴ וכ"ה בבבלי נ"ד א' בשם ר' יוחנן.¹⁵
footnotes: ¹⁴ שלש מלים האחרונות חסרות בד"ו, וישנן בשרי"ר, עמ' 241. ¹⁵ עיין בפירוש ר' יהונתן, עמ' 135, ובהערות ר"ש פרידמן שם שציין למאירי, עמ' 161 (שם ציין ע"פ המהדורה השניה, עמ' 164) שפירשו קטן שלא הגיע ללמדו הרישה. ובספרי יוונית ויוונות בא"י, עמ' 288, ציינתי שאין מלמדים אותו לחרוש כשהוא פחות מבן שלש, עיי"ש.
- **סומה, המהלך בלילה חייב.**בבלי הנ"ל, ופירוש: סומא, או הולך בלילה, ובברייתא שבבבלי שם מסיים: פקח ומהלך ביום פטור, ושלא כר' ירמיה שם.
28-29. **בן או בת, עבד או שפחה, פטור.**פיסקא ממשנתנו פ"ה סמ"ו. ועיין במכילתא דרשב"י כ"א, ל"ג, עמ' 186. וכאן פטור אפילו בקטן וסומא ובלילה, כמו שמבאר להלן, עיין רש"י נ"ב א', ד"ה בן, ומ"ש להלן בסמוך.
- **נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו וכו'.**משנתנו פ"ה מ"ו. ובמכילתא דרשב"י (כ"א, ל"ג), עמ' 185: מה ת"ל ונפל שמה שור או חמור, שור ולא כליו, חמור ולא כליו,¹⁶ מיכן אתה אומ' נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו, או חמור וכליו וכו'. וכן בבבלי כ"ח ב', ועיין שם נ"ג ב'. ועיין להלן בסמוך.
footnotes: ¹⁶ וכ"ה גם במכילתא דר"י שם, עמ' 289, ובירושלמי פ"ה ה"ט, ה' ע"א.
30-31. **את השור החי וגו', יצאו כלים שאין להם אונאה.**הכוונה לסוף הפסוק "ואת המת יחצון", כמפורש בכי"ע. וכבר תמה בח"ד מה עניינו של נזקי שור לכאן, ושמא צ"ל: ואת המת יחצון [וכתיב והמת יהיה לו], יצאו כלים וכו'. וברור שצ"ל: שאין להם הנאה (כמו להלן בסמוך), והכוונה שדווקא בבעלי חיים שניתנו לאכילה¹⁷ שייך בהם "ואת המת יחצון", "והמת יהיה לו", אבל כלים שנשברו בטל שימושן (שהרי דומיא דמת עסיקינן) ושבירתן זו היא מיתתן¹⁸ (בבלי נ"ד א'). ועיין להלן.
footnotes: ¹⁷ ואפילו בשר חמור וגמל באים במחשבת אוכלין, עיין בבלי בכורות י' א' ומשנת עוקצין פ"ג מ"ג. ובעל חי שנהרג בבור אינו מאוס, ומה לי נשברה מפרקתו בבור, מה לי שבר הגוי את מפרקתו בכוונה לאוכלו. ¹⁸ אבל עיין בשטמ"ק כ"ח ב' בשם הר"מ מסרקסטה. ושמא ואולי "אונאה" היא אשגרה מלמטה (אצל אדם), וכאן צ"ל: חצאה (ונפרדה הצד"י לוי"ו ונו"ן, ויצאה חונאה, אונאה), כלומר דווקא בבשר ועור אפשר לומר "ואת המת יחצון", אבל הרי אין לחצות כלים. ומשום כך הביאו כאן את הפסוק "ואת המת יחצון". ובמקום שאין לומר "ואת המת יחצון" אין לומר גם "והמת יהיה לו".
- **יצא אדם שאין הימנו אונאה כמותו.**וכ"ה בכי"ע. והנכון בד: במותו. וכן בירושלמי פ"א ה"א, ב' ע"ב: דכתיב והמת יהיה לו (כלומר, בשור מועד), וכתיב בבור והמת יהיה לו. תני ר' ישמעאל וכו' יצא אדם שאין לו הנייה במותו. ובמכילתא דרשב"י (כ"א, ל"ג), עמ' 185, הנ"ל: ונפל שמה שור או חמור, מה אני צריך, אם ללמד על אדם שפטור, הרי כבר נאמ' והמת יהיה לו, את שהמת שלו, יצא אדם שאסור בהנאה, מה ת"ל ונפל שמה שור או חמור, שור ולא כליו, חמור ולא כליו. ועיין בתוספות י' א', בשטמ"ק שם, ובחי' הרשב"א נ"ג ב', ובחי' הראב"ד, עמ' ק"מ. וכבר האריכו בזה האחרונים. ובאמת במכילתא דרשב"י גרידא מפורש שממעטים אדם משום שאסור בהנאה, ואין המת שלו, אבל לפי התוספתא והירושלמי המיעוט משום שאין לו הנאה במותו, שמי אוכל בשר אדם ? והוא דומיא דכלים שאמרו לעיל בסמוך שאין להם הנאה, ושם בוודאי אין הכוונה שהם אסורים בהנאה. ולפי"ז אפשר שאף במכילתא דרשב"י הלשון הוא לאו בדווקא, ולא נקטו כן אלא לרווחא דמילתא, וממעט אך עבד כנעני שלא טבל, ולהלכה הרי אין הבדל.
31-32. **למה זה דומה למניח אבנו וצלוחיתו ברשות הרבים, ובא אחר והוזק בהן וכו'.**בבבלי כ"ח ב': נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו וכו' הא למה זה דומה לאבנו סכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבים וכו'. ומגיה (או מפרש) התלמוד: מאי דומה לזה אבנו סכינו וכו'. ובמכילתא דרשב"י, עמ' 185, חסרה בבא זו. ובתוספתא צ"ל: למניח אבנו ומשאו ברשות הרבים וכו', והגירסא "וצלוחיתו" היא באשגרה מלעיל פ"ב ה"ד. ובירושלמי פ"ג סח"א, ג' ע"ג: אמר ר' יוחנן הניח אבנו ומשאו ברשות הרבים, ובא אחר ונתקל בהן וצלוחיתו בידו וכו', חייב על נזקי אדם ופטור על ניזקי צלוחיתו וכו', בור של ניזקין פטור על הכלים. ולעיל שם פ"א ה"א, ב' ע"א: חייב על צלוחיתו משום בור. ומן הלשון "למה זה דומה" משמע שהבבא שלנו באה ממקום אחר, ושמא נשנית בתחילה על ההלכה של "קדרין" שאמרו עליה (לעיל פ"ב ה"ח ומקבילות) "וחייבין על נזקי אדם ופטורין על נזקי כלים", והיא באמת דומה למניח אבנו בר"ה, עיי"ש. וצ"ע. ועיין מ"ש להלן בסמוך.
- **ואם הטה את הצלוחית ונשברה, אף הוא חייב על נזקי צלוחית.**במכילתא דרשב"י, עמ' 185 הנ"ל: או¹⁹ הוטחו כלים על קרקע הרי זה חייב על נזקי בהמה ופטור (כנראה שצ"ל: וחייב) על נזקי כלים. ושם דבוקה הלכה זו להלכה: "חמור וכליו ונתקרעו, חייב על נזקי בהמה ופטור על נזקי כלים" וע"ז אומר: או²⁰ הוטחו כלים וכו'. כלומר, דווקא אם נפל שור וכליו, או חמור וכליו לתוך הבור, פטור על הכלים, אבל אם דרך הליכתם הוטחו בקרקע חייב. וכן בירושלמי הנ"ל אחרי מאמר ר' יוחנן: ואם בדרך הטחה הטיח, ואפי' (כגירסת כי"ר וכיר"ז) על נזקי צלוחית חייב. ובבבלי הנ"ל אחרי ההלכה "למה זה דומה" (כמו בתוספתא) מסיים: לפיכך אם הטיח צלוחיתו באבן חייב, עיי"ש הפירוש. וכנראה שהכוונה היא שהיטה את הצלוחית, וע"י הטייתו נשברה, והיא היטה היא הטיח. ועיין מ"ש להלן ב"ב פ"ה סה"ב, שורה 12, ד"ה ואם היטה.
footnotes: ¹⁹ צ"ל: אן (= אין, אם). ²⁰ עיין לעיל הערה 19.
- **בור שבאמצע הדרך הרי זה של עולי בבל.**משנת נדרים פ"ה מ"ה.
- **שברחבה ושבכרמלית הרי היא של אנשי אותה העיר וכו'.**עיין במשנת נדרים הנ"ל. ובתוספתא שם ספ"ב: רחבה שדרך הרבים מפסקתה הרי היא של עולי בבל, אין דרך הרבים מפסקתה הרי היא של אנשי אותה העיר. ועיין מ"ש בתוספתא כפשוטה שם, עמ' 436. ועיין מ"ש שמואל קרויס בספרו סינאגוגאלע אלטרטימר (גרמנית), עמ' 298 ואילך. ועל "כרמלית" עיין מ"ש לעיל פ"א, שורה 28. ודווקא באמצע השדה הוא של בעל השדה, כמפורש להלן.
- **הנהרות והמעינות שמושכין הרי הן של כל אדם.**ופירש בח"ד שהכוונה כאן לעניין תחומין, כלעיל ביצה פ"ד ה"ח, ריש עמ' 303, ומקבילות, עיין מש"ש בתוספתא כפשוטה, עמ' 1011. אבל הר"מ העתיקה בפ"ו מה' גזילה ואבידה הי"ג (וציין לו במ"ש) לעניין גזילה. ובאמת הכל אחד, ובמכונסין הרי הן או של אנשי אותה העיר, או של יחיד (אם היו בשדהו), ודווקא במושכין הרי הן של כל אדם, וכן הדין גם לעניין עירוב, עיין בתוספות עירובין מ"ו א', ד"ה נהרות, ומ"ש בגאון יעקב שם מ"ה ב'. ומ"ש בתוכ"פ שם, שהברייתא שלנו אינה עניין לתוספתא בביצה אינו מדוייק.
- **המבעית את חבירו פטור מדיני אדם וכו'.**בבלי נ"ו א', צ"א א', קידושין כ"ד א'. והתוספתא הובאה בס' המצות לרב חפץ²¹ ובס' הנר לר"ז אגמאתי 13 ע"א, ופירש: המבעית וכו' בדבר שהטריף את דעתו.
footnotes: ²¹ הצופה האנגלי, סדרא חדשה ח"ה, עמ' 356 ואילך, הוצאה מיוחדת, עמ' 132.
38-39. **צווח באזנו וחירשו פטור.**בבבלי צ"א א' וקידושין הנ"ל: כיצד תקע באזנו וכו'. ויש כאן פירוש לרישא. ובס' המצות הנ"ל השמיט את הפירוש ואת הסיפא, שהרי הוא מונה שם את החייבים בדיני שמים גרידא. ובס' הנר הסתייע מן התוספתא כאן שתוקע שפירושו צווח פטור מדיני אדם, ולפיכך פירש "תוקע" שבמשנת ב"ק פ"ח מ"ו, בבלי שם ל"ו ב' ועוד כמו "נועץ", עיי"ש שנדחק מאד, ועיין רש"י שם במשנתנו, בפיה"מ להר"מ שם, רש"י קידושין י"א ב' ועוד. ועיין בפירוש רבינו יהונתן, עמ' 113, ובהערת ר"ש פרידמן שם, ולהלן שם עמ' 243. ועיין בפיסקי רי"ד, עמ' כ"ו ובהערה 20 בעמ' כ"ז שם. ועיין להלן פ"ט הכ"ו ומש"ש.
- **אחזו באזנו וחירשו חייב.**כלומר, אחז באזנו וצווח וכו', עיין בבבלי הנ"ל. ובשטמ"ק צ"א א' כתב בשם פריטי הרמ"ה שלפיכך בצווח פטור (מדיני אדם) משום שהניזק יכול היה להציל את עצמו מן הנזק (כלומר בבריחה), או להרכין את ראשו לצד אחר, אבל באחז באזנו חייב המזיק. וכן משמע בירושלמי כלאים פ"ח ה"ב, ל"ב ע"ג. ועיין בהגהות יפה עינים כאן. ואמרו בבבלי פ"ה ב' שנותן לו דמי כולו. ועיין בתוספות שם ד"ה חרשו, וברא"ש שם פ"ח סי' ה'.
**המבעית בהמת חבירו וכו'.**וכ"ה גם בס' המצוות הנ"ל, ולא הובאה בש"ס ובפוסקים, עיין מ"ש לעיל, ובבלי קידושין כ"ד ב' (מחלק בין אדם לבהמה). ועיין ח"ד שהסיק שברייתא זו אינה הלכה, עיי"ש.
40-41. **הלעיטה חלתית, הרדפני, וסם המות, וצואת תרנגלין, פטור מדיני אדם וכו'.**וכ"ה בס' המצות הנ"ל. ובבבלי מ"ז ב', נ"ו א': הנותן סם המות לפני בהמת חברו פטור מדיני אדם וכו'. והלשון הלעיטה משמעותה שנתן בפיה, עיין לעיל שבת פי"ז (בדפוסים וכי"ע פי"ח) הכ"ב, עמ' 85, ובבלי שם קנ"ה ב'. ועיין מ"ש בח"ד כאן. ועיין במשנת חולין פ"ה מ"ה, תוספתא שם פ"ג (בכי"ע) הי"ט, בבלי שם נ"ח ב'. ועל חילתית, עיין מ"ש לעף פלורה ח"ג, עמ' 454, ועל הרדופני עיי"ש ח"א, עמ' 208 ואילך.
- **שליח בית דין שהכה ברשות בית דין והזיק וכו'.**בד, כי"ע וס' חפץ הנ"ל הלכה זו מקומה אחרי "העושה מלאכה", וכן נכון. והברייתא שלנו הובאה בה"ג ד"ו ה', מלקות קכ"ד ע"ב, ד"ב, עמ' 481 (ואף שם מוכח שהסדר הנכון הוא כנ"ל). ובתוספתא גיטין פ"ג ה"ח, עמ' 257: שלוח בית דין שהכה ברשות בית דין והזיק, בשוגג פטור במזיד חייב, מפני תיקון העולם. ובתוכ"פ שם, עמ' 839 ואילך, העתקתי את דברי התשב"ץ ח"ג סי' פ"ב, שהביא את התוספתא שלנו והמקבילות בגיטין הנ"ל ובמכות פ"ב ובאר אותן ולמד מהן כמה הלכות עיי"ש. וברור שמדברים שהכה מכת מרדות בשוגג יותר מן הראוי, אבל במזיד הרי חייב גם בדיני אדם, עיין מש"ש, ועיין מ"ש להלן פ"ט, שורה 33–34, ד"ה שליח בית דין.
42-43. **העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת של חביר[ו] פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים.**כבר אמרנו לעיל שהסדר כאן מוטעה, ובבא זו מקומה לפני ההלכה של "שליח ב"ד" וכו', עיין מ"ש לעיל בסמוך. וכעין גירסא שלפנינו גם בבבלי כאן נ"ו א' הנ"ל, צ"ח א', גיטין נ"ג א'. אבל בס' המצות הנ"ל: העושה מלאכה במי חטאת ובאפר חטאת. והנותן מי חטאת לפני בהמת חברו פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים. והגירסא ו"באפר חטאת" אינה טעות סופר, שהרי כן יוצא אף מפירושו, והכוונה שעשה מלאכה בגופו של אפר ופסל אותו.²² והוא פטור מדיני אדם, משום שהיזק שאינו ניכר אין שמו היזק. ועיין בבבלי גיטין שנדחקו לתרץ את הברייתות למ"ד היזק שאינו ניכר, שמו היזק. ובירושלמי גיטין פ"ה ה"ד, מ"ז ע"א: מתניתא מסייעא לר' יוחנן,²³ הנותן עול על גבי פרתו של חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. ואשר לברייתא השנייה "והנותן מי חטאת" וכו' (שאיננה בשום מקום אחר), נראה שהרבותא היא שבדיני שמים חייב לשלם דמי מי חטאת (ולא דמי מים גרידא), ועיין בבלי קידושין ספ"ב נ"ח ב', ומ"ש בהשלמות להלכות הירושלמי להר"מ, ע"ה ב'. ועיין מ"ש לעיל שורה 40–41, ד"ה הלעיטה, ושם מדברים בחיוב על הבהמה, וכאן על מה שאכלה. ועיין בבלי נ"ו ב' ובתוספות, ד"ה המעמיד, ובחי' הרשב"א שם. ובבבלי נ"ה ב': הפורץ גדר בפני בהמת חבירו וכו'. ופירש"י: ויצאה וברחה. אבל בס' המצות הנ"ל²⁴ פירש שפרץ את הגדר כדי שתצא הבהמה ותרעה, כלומר, ותזיק. ועיין גם ר"מ פ"ד מה' נזקי ממון ה"ב ובשו"ת שלו, הוצ' פריימן, סי' של"ט, עמ' 305 ואילך. ועיין בתוספ' ד"ה או, בבבלי נ"ה ב'.
footnotes: ²² עיין בהשגת הראב"ד פ"ז מה' פרה ה"ג. ²³ הסובר שבמזיד אינו חייב אלא משום קנס, עיין לעיל שם, וצריך להפוד את הגירסא, כהגהת המפרשים. ²⁴ (לעיל הערה 21), עמ' 357, הוצ' מיוחדת, עמ' 133.
43-44. **רופא אומן שריפה ברשות בית דין וכו'.**בה"ג וספר המצות הנ"ל. ובתשב"ץ הנ"ל פירש שברופא מנתח עסיקינן, אבל ברופא במשקים ובמשלשלים וכו' פטור אף בדיני שמים, והעתקתי את כל דבריו לעיל גיטין, עמ' 840, עיי"ש. ופשיטא שמדברים בהזיק בשגגה, ופטור בדיני אדם, משום שקבל רשות, אבל במזיד הרי חייב גם בדיני אדם. ובתורת האדם להרמב"ן שער הסכנה, ד"ו י"ב סע"ב ואילך (והובא בכפו"פ פמ"ד, עמ' תרט"ז): הרופא כדיין, ומצווה לדון, ואם טעה בלא הודע אין עליו עונש כלל, כדאמרינן (סנהדרין ו' ב') שמא יאמר הדיין מה לי בצער הזה וכו', ואעפ"י כן אם טעה ונודע לב"ד שטעה משלם מביתו וכו', וכן אמרו בתוספתא דבבא קמא גבי פטורין בדיני אדם וכו', רופא אומן שריפא ברשות ב"ד פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים, ומכל מקום בלא הודע שלו אינו חייב כלום וכו', עיין בתוכ"פ גיטין הנ"ל, עמ' 840 ואילך. ומוכח מדבריו שאפילו רופא מומחה אם לא קבל רשות מבית דין חייב אפילו הזיק בשוגג, כדין כל אדם המזיק, ואדם מועד לעולם.²⁵
footnotes: ²⁵ אבל עיין בחי' הרמב"ן ב"מ פ"ב, ד"ה ואתא, ובתוספות כאן (כ"ז ב', ד"ה ושמואל) שרמז להן ברמב"ן שם. ועיין גם בתוספות ב"מ שם וכאן צ"ט ב', ד"ה אימא.
44-45. **המחתך את העובר במעי אשה ברשות בית דין והזיק וכו'.**בה"ג וספר המצות הנ"ל. וכאן מוסיפה התוספתא שאפילו אם אין כאן רופא אומן, והאשה בסכנה שלא תמות מחמת העובר שבמעיה (עיין במשנת אהלות ספ"ז)²⁶ בית דין נותנין רשות לשאינו מומחה וכו', עיין מ"ש בתוכ"פ הנ"ל.²⁷
footnotes: ²⁶ בתוספתא מכות פ"ב ה"ה: המחתך את העובר ברשות בית דין והרג הרי זה גולה. ועיין באמבוה דספרי לספרי זוטא להרי"ז יאסקאוויטץ, עמ' 538, הערה מ"א שתמה על הלכה זו. ופליטת קולמוס היא, והכוונה בתוספתא שם שהרג את האשה, ולא את העובר שהוא מחתך אותו להוציאו אברים אברים. ²⁷ ועיין בסדר אליהו רבא פכ"ג, הוצ' רמא"ש פכ"א, עמ' 122, והנוסח שם לקה בחסרון ובשיבושים.
- **ואחד שאר בהמה חיה ועוף לנזקין וכו'.**משנתנו ספ"ה, ועיין במשנת עדיות רפ"ו. ועיין להלן סנהדרין רפ"ג (ומקבילות).
- **להרביע ולכלאים.**במשנתנו הנ"ל: לכלאים, והכוונה להרבעה ולהנהגה. ועיין במשנת כלאים פ"ח מ"ב.
47-48. **ר' עקיבא אומ' כל אחד ואחד נתרבה במקומו.**דברי ר"ע עונים על משנתנו הנ"ל, והוא חולק על ר' ישמעאל להלן שכל המנויים במשנתנו, למדים משבת. ועיין בירושלמי כאן ספ"ה (ומקבילה בכלאים), ובבבלי נ"ד ב', מכילתא דרשב"י כ"א, כ"ח, עמ' 178, כ"א כ"ט, עמ' 181, כ"א, ל"ג, ריש עמ' 186, כ"א, ל"ה, עמ' 187, מכילתא משפטים פי"ג, עמ' 294 (לעניין כפל), תו"כ קדושים פ"ד הט"ו, פ"ט ע"ב (הרבעה), ספרי כי תצא פי' רל"א, עמ' 264 (חרישה). ועיין בהגהות יפה עינים נ"ד ב' ומ"ש הגרי"ח דייכעס בהכרמל החדשי ש"ד (תמוז תרל"ט), עמ' 365 ואילך.
- **ר' יוסה או' משם ר' ישמעאל וכו'.**מכילתא דרשב"י כ"א, ל"ג, עמ' 186, מדרש תנאים עמ' 22, בבלי נ"ד ב'. ועיין מכילתא דר' ישמעאל משפטים פ"י, עמ' 280. ועיין מ"ש לעיל בסמוך, ד"ה ר' עקיבא.
53-54. **נעל כראוי וקשר כראוי וכו'.**מכילתא דרשב"י כ"ב, ד', עמ' 195, וכע"ז לעיל ה"ו, שורה 15 ואילך.
54-55. **מסרה לחולה ולזקן שיש בהן דעת, פטור.**במכילתא דרשב"י הנ"ל: יצאה בהמה והזיקה פטור, שנא' ושלח את בעירו, יצא זה שלא שילח.
- **מסרה לחרש שוטה וקטן וכו'.**במכילתא דרשב"י הנ"ל: ומסרה לחרש וכו', ופירושו: או שמסרה (ובמה"ג מפורש: או שמסרה), וכן ברישא: ומסרה לחולה וכו', ופירושו: או שמסרה לחולה וכו', ואעפ"י שלא נעל כראוי, ונקט לשון זו בסיפא אגב הרישא, ואין לדייק ממנה כלום, עיין מ"ש להלן שורה 59, ד"ה מסרו לחרש. ועיין במשנתנו פ"ו מ"ב.
56-57. **אי זהו שלא כראוי, כל שאין יכול לעמוד ברוח.**ועיין בבלי נ"ה ב' (הבבלי מדגיש בקביעות: ברוח מצויה). וציין בס' הנר לר"ז אגמאתי, 22 ע"א, שמקורה בתוספתא כאן. ועיין בירושלמי ובבלי שנשאו ונתנו אם משנתנו כר' יהודה הסובר שבמועד מספיקה שמירה פחותה, או שהיא דברי הכל, ובשן ורגל לא נחלקו. ובירושלמי קיימת דעה שמשנתנו כר' אליעזר בן יעקב, לעיל פ"ה ה"ז. ובמקורות א"י אינו רגיל הביטוי רוח מצויה ורוח שאינה מצויה. ובירושלמי כאן פ"ו סה"ד, ה' ע"ג: ברוח של אונסי' וכו' ברוח שהעולם מתנהג בו.
- **רועה שמסר צאנו לרועה אחר, ראשון חייב ושיני פטור.**וכ"ה בירושלמי פ"ו רה"ב, ה' ע"ב. ובמשנתנו פ"ו מ"ב: מסרה לרועה, נכנס רועה תחתיו, ופירשו בבבלי נ"ו ב' שהרועה מסר לרועה, ודווקא שמסרה לכרזיליה,²⁸ אבל אם מסר לרועה אחר, הראשון חייב. ובשטמ"ק שם (בשם הר"מ מסרקסטה): מסרה (כלומר, הרועה) לרועה אחר לשמרה, והזיקה, שומר הראשון חייב בנזקיה והוא גובה משומר שני. ובמכילתא משפטים פט"ז, עמ' 305: מעמו להביא את הצוער, ולהוציא את דמי הנוקד. ובכי"א ובילקוט (עיין בשנו"ס) גורס: להוציא את הצוער, להביא את הנוקד. ולפי פירוש בעל הזית רענן ושבות יהודה היא היא ההלכה שבבבלי הנ"ל, עיין בהערות הרח"ש הורוביץ במכילתא שם. ועיין ר"מ פ"ד מה' נזקי ממון הי"א ובהשגות שם. ובירושלמי שם, וכן בבבלי הנ"ל, תלו את ההלכה בשומר שמסר לשומר, אם הראשון, או השני חייב.
footnotes: ²⁸ כלומר, לרועה שעוזר לו, ועיין בעה"ש ערך כרזל. ועיין מ"ש להלן בפנים בשם המכילתא.
- **המוסר צאנו לרועה, אפי' חיגר, אפי' חולה, אפי' לפניו כשלש מאו' צאן, פטור.**בחי' הרשב"א נ"ו ב': תוספתא המוסר צאן לרועה חגר, או סומא, אפילו לפניו כשלש מאות צאן, פטור. והגירסא "סומא" כנראה ט"ס היא, וכד רגיז רחמנא על ענא עביד לרעיא סמיא.²⁹ וכנראה שרבינו כתב באשגרה מכתובות י"ז א' סנהדרין צ"א ב', להלן פ"ז הט"ו ועוד בכ"מ. ואשר לשלש מאות צאן כוונתו שקשה לשמור אותם. ובירושלמי ביצה פ"א ה"א, ס' ע"א (ומקבילה בע"ז פ"ב): מעשה וכו' שביקעו להם זאבים יותר משלש מאות צאן.³⁰
footnotes: ²⁹ ועיין באודיסיאה של הומירוס ס"ט 405 ואילך. ³⁰ ושלש מאות הוא לשון גוזמא, עיין להלן שורה 75, הכ"ב, ומ"ש ר"י לוי בפירושו כאן פ"ה, עמ' 178, ומ"ש בתוספתא כפשוטה לעיל ח"ח (סוטה), עמ' 697, ד"ה כשלש מאות. ועיין ספרי ראה פיס' ע"ו, עמ' 141. והדברים ב"ציון" של יאסט ח"א עמ' 9, ששלש מאות היא גוזמא של הבבליים אינם מדוייקים.
- **מסרו לחרש, שוטה, וקטן וכו'.**משנתנו פ"ו מ"ב, ועיין לעיל, שורה 56, ד"ה מסרה לחרש. ועיין להלן בסמוך.
**לעבד, ולאשה, פטור, ומשלמין לאחר זמן וכו'.**במכילתא משפטים פי"ד, עמ' 296: ושלח את בעירו מכאן אמרו מסר צאנו לבנו, לשלוחו, ולעבדו פטור. לחרש, שוטה, וקטן חייב. וכל הברייתא שלנו הובאה בשם התוספתא במגדל עוז פ"ד מה' נזקי ממון הי"ב. ועיין ר"מ שם הי"א והי"ב.
- **נתגרשה אשה וכו'.**משנתנו פ"ח מ"ד.
61-62. **החותך יבלת של חבירו ועומד לחתכה,לא יאמר לו תן לי מה שחבלת בי, אלא נותן לו כל בושתו.**הדברים מפורשים בירושלמי כתובות פ"ג ה"ה, כ"ז סע"ג: דר' שמעון פטר את האונס מן הצער (כלומר, ואינו משלם אלא קנס בושת ופגם), למה זה דומה לחותך יבלת חבירו, ועתיד לחתכה, כלומר שפטור מצער, ואינו משלם אלא בושת בלבד שעשה כן בעל כרחו, ובייש אותו בפרהסיא. והיא הברייתא שלפנינו.
62-63. **הקוצץ נטיעותיו של חבירו ועתיד לקוצצן, לא יאמר לו תן לי מה שחבלת בי, אלא נותן לו כל נזקו.**ברור שהלשון הוא באשגרה מן הרישא, והכוונה היא שלא יאמר לו תן לי מה שגזלת אותי, אלא נותן לו נזקו. והדברים מבוארים בירושלמי כתובות הנ"ל שממשיך ואומר: למה זה דומה לקוצץ נטיעות חבירו ועתיד לחתכן, כלומר שהנטיעות היו בטילות,³¹ ואינן עושות כדי טיפולן, ועומדות להיקצץ,³² אין הניזק יכול לתבוע דמי נטיעות אלא דמי עצים בלבד.³³ וכל המפרשים פירשו את הבבא ע"פ התוספתא סנהדרין רפ"ו, ירושלמי שבועות פ"ד סה"ו, ל"ה ע"ג, ובבלי כאן צ"א ב', ואינו עניין לנידון שלנו כלל. ועיין בתוספות נ"ה ב', ד"ה אילימא, ותוספות סנהדרין ע"ז א', ד"ה בניזקין. וכל הברייתא הובאה לכאן אגב השומא שנזכרה במשנתנו פ"ו ב', עיין להלן בסמוך ובבלי נ"ט א'.
footnotes: ³¹ כירושלמי שבועות פ"ד סה"ו, ל"ה ע"ג. ³² עיין במשנת כתובות פ"ח מ"ה. ³³ או שנוטל את העצים אם הם קיימים.
63-64. **אין שמין בית קב, מפני שמשביחו, ולא בית כור וכו'.**וכן במכילתא דרשב"י כ"ב, ד', סוף עמ' 195: אין שמין בית קב, מפני שהוא משביח, ולא בית כור וכו'. וכן בירושלמי פ"ו ה"ב, ה' ע"ב: תני אין שמין בית כור, מפני שהוא פוגם, ולא בית קב, מפני שמשביח וכו'. ובבבלי נ"ח ב': ת"ר אין שמין קב, מפני שמשביחו וכו', אין שמין קב בששים קבים וכו', אין שמין קב בפני עצמו וכו'. אבל גירסת התוספתא מקויימת גם ע"י המכילתא דרשב"י וגם על ידי הירושלמי, וקשה לקבל את הגהת המפרשים ע"פ הבבלי. והתוספתא נותנת טעם למשנתנו (פ"ו מ"ב) למה שמין דווקא בית סאה באותה שדה, מפני שאם ישומו כמה פחתו דמי אותו בית קב שאכלה ממנו משביח את הניזק, שבשדה קטנה כזו ניכר הנזק הרבה ומשביח ע"י כך את הניזק, ואם שמין בית כור הרי הנזק ניכר בו מעט מאד ופוגם את הניזק. וכן פירש בשיירי מנחה "לפי שטחיות הלשון".
64-65. **אלא שמין בית סאה פחותה באותה שדה וכו'.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע ובמקבילות חסרה המלה "פחותה". ושמא הכוונה ששמין את אותה בית סאה שנפחתה ע"י אכילת הבהמה.
- **ר' שמעון בן יהודה אומ' משם ר' שמעון וכו'.**וכ"ה בבבלי הנ"ל. אבל בירושלמי הנ"ל: אמר ר' יודה אימתי בזמן שאכלה וכו'. ובמכילתא דרשב"י, עמ' 195: ור' שמעון אומ' כרם, והלא בכלל שדה היה, מה ת"ל שדה או כרם, מלמד שאם אכלה פגין, או בוסר, רואין אותן כאילו הן פירות גמורין.
- **שאכלה יחורי תאנים, או שקטפה לולבי גפנים וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ע. ובמכילתא הנ"ל חסר כל זה. ובירושלמי הנ"ל: שאכלה ייחורי תאנים, וקירטמה לולבי גפנים וכו'. ובבבלי הנ"ל: שאכלה לולבי גפנים ויחורי תאנים וכו'. ומקורות א"י דייקו בלשונם. וירקות שגדלים עלים עלים משורש אחד, או על גזע אחד, הרי בעלי החיים מקרטמים עלה עלה ואוכלים,³⁴ וכן לולבים כעלים הם ומתקרטמים, או נקטפין, אבל יחורי תאנים שהם גדלים בנפרד נאכלים, כמו כל הפירות. ועיין מ"ש לעיל פ"ב ה"א שורה 5.
footnotes: ³⁴ עיין במשנת מעשרות פ"ג מ"ג ומ"ט ועוד בכ"מ.
- **כאילו הן פירות גמורין.**וכ"ה במכילתא דרשב"י הנ"ל (לעיל, שורה 65, ד"ה ר' שמעון) וכן בירושלמי הנ"ל: שמין לו פירות גמורין. ובבבלי הנ"ל: רואין אותן כאילו ענבים עומדות ליבצר. והנה בבבלי לעיל שם נזכרה מחלוקת התנאים אם משערים בתבואה שאכלה שחת, במשוייר, כלומר, אם משערין בנותר, ולפי שתעלה כל ערוגה וערוגה בימי הקציר משלם, או ששמין אגב הקרקע, כמה היתה שוה עם השחת לפני שאכלה וכו'. ומשום כך פירשו "כאילו ענבים עומדות ליבצר", שאין משתערין במשוייר, אבל אפשר לפרש שאף הן נישומין אגב קרקע.³⁵ ברם בתוספתא ובמכילתא דרשב"י ובירושלמי הנ"ל לא נזכרה כלל שומא במשוייר, ובעל כרחינו אנו מפרשים שהכוונה היא שאינן נישומין אגב קרקע אלא בפני עצמן, ור"ש בן יהודה חולק על משנתנו (פ"ו מ"ב) בדעת ר' שמעון, עיין פירש"י במקומו ומ"ש בח"ד.
footnotes: ³⁵ עיין בתוספות נ"ט א', ד"ה אכלה, ובשטמ"ק במקומו.
- **אכלה פירות נטיעות, שמין להן נטיעות, עצמן, שמין להן בית סאה.**לשון קטועה היא, ועצמן פירושו "נטיעות עצמן". וכן הגירסא בד: נטיעות. נטיעות עצמן וכו', וכן בירושלמי הנ"ל: פירות (כ"ה בשרי"ר, ולפנינו חסר) נטיעות שמין לו נטיעות, נטיעות שמין לו בית סאה. כלומר, כשאכלה פירות נטיעות שמין את הנטיעה כמה נפחתה מדמיה ע"י חסרון הפירות שנאכלו, אבל אם אכלה את הנטיעות הרכות עצמן, שמין בבית סאה, כדין תבואה. ועיין בבלי נ"ח ב'.
- **תבואה שהביאה שליש, הרי היא כנטיעות.**וכ"ה בד ובכי"ע. אבל בירושלמי הנ"ל: שלא הביאה שליש, נידונת כנטיעות, כלומר, ושמין אותה אגב בית סאה. וגירסת הירושלמי מקויימת גם ע"י שרי"ר, כיר"ז ואו"ז כאן (פ"ו סי' רע"א, כ"א ע"ב). והסיק באו"ז שם: משמע אם הביאה שליש שמין אותה בפני עצמה, אעפ"י שעדיין לא בישלה כל צרכה. ונראה שגירסא זו נכונה, כמו שהכריע במנ"ב. ור"ע לשיטתיה שעושה הבאת שליש בתבואה כתבואה גמורה ביחס לכמה הלכות,³⁶ ולפיכך אם הביאה שליש שמין אותה בפני עצמה. אבל אם לא הביאה שליש דינה כחזיז, ושמין אותה אגב קרקע, כדעת החכמים בבבלי נ"ח סע"ב. ור"ע נקט הלשון "הרי היא כנטיעות" ע"פ לשון הכתוב (שמות כ"ב, ד'): כי יבער איש שדה או כרם וכו'. ובמכילתא דרשב"י כ"ב, ד', עמ' 195: או מה כרם פירות גמורין³⁷ אף אין לי אלא פירות גמורין, מנין ראתה זרעין (במה"ג מוסיף: ושתלין) ואכלתן הרי אילו שמין לו, ת"ל שדה, וזרעים פירושו כאן שעדיין לא גדלו, שלא הביאו שליש. ומפרש ר"ע "או כרם" שאכלה את השתלין עצמן, ותבואה שלא הביאה שליש דינה כשתלין, ושמין אותה אגב השדה, כאכלה נטיעות.
footnotes: ³⁶ ירושלמי מעשרות פ"ה ה"ד, נ"א ע"ד ומקבילות. עיין מ"ש לעיל ח"ב (מעשרות), עמ' 707, ובהערה 49 שם. ³⁷ עיין מכילתא דר' ישמעאל משפטים פי"ד, עמ' 296.
- **ניבה וניבתו הרוח וכו'.**במשנתנו פ"ו מ"ד: בא אחר וליבה המלבה חייב, ליבתה הרוח וכו', וכ"ה בכל נוסחאות המשנה. ובירושלמי פ"ו ה"ד, ה' ע"ג: אית תניי תני ליבה. אית תניי תני וניבה וכו'. ובבבלי ס' א': מאן דתני ליבה לא משתבש, ומאן דתני ניבה לא משתבש וכו'. ועיין להלן בסמוך. ועיין מ"ש מהרינ"א במבוא לנוה"מ, עמ' 118, ועמ' 436.
**אם יש בשלו כדי לנבות הרי זה חייב.**וכן במכילתא דרשב"י כ"ב, ה', סוף עמ' 198: ובא אחד וניבח, ויש בו כדי לנבח (כלומר, בלי סיוע הרוח) הרי הוא חייב. והברייתא שלנו בבבלי ס' א', וציין למקורה בתוספתא בס' הנר לר"ז אגמאתי, 26 ע"א. ועיין בתוספות, ד"ה לבתה, ובחידושי הרשב"א שם ועוד.
- **ר' שמעון או' שלם ישלם וכו'.**פיסקא ממשנתנו פ"ו סוף משנה ד', ולה נסמכה הברייתא, ומקומן של דברי ר' שמעון הן בסוף הברייתא, כמו שהוא במשנתנו ובמכילתא משפטים פי"ד עמ' 297, אלא שמסדר התוספתא לא חזר עליהם, מפני שכבר הקדים אותן.
- **המדליק בתוך שלו, כמה תעבר וכו'.**כל הברייתא בשם התוספתא הובאה בספר המצות לרב חפץ.³⁸
footnotes: ³⁸ הצופה האנגלי סידרא חדשה ח"ה, עמ' 348, הוצאה מיוחדת, עמ' 124.
72-73. **ר' לעזר בן עזריה אומ' שש עשרה אמה דרך רשות הרבים.**וכ"ה בד (אלא ששם נשמט בטעות "שש"). ובכי"ע: ר' אליעזר אומ' וכו'. וכ"ה בס' המצות הנ"ל ובמשנתנו פ"ו מ"ד, במכילתא דר' ישמעאל משפטים פי"ד, עמ' 297, ובירושלמי פ"ו ה"ו, ה' ע"ג. ועיין בבלי ס"א א'. אבל ר"א בן עזריה סובר במשנתנו ובמכילתא הנ"ל: רואין כאילו הוא באמצע בית כור, ופירש"י שיש לו בית חצי כור לכל רוח, ועיין בפי' של ר"י לוי לירושלמי כאן פ"ו, עמ' 177.
- **בשעת הרוח שלשים אמה. ר' יהודה או' וכו'.**סה"מ וירושלמי הנ"ל.
- **ר' עקיבא או' חמשים אמה.**משנתנו ומכילתא הנ"ל ומקורות הנ"ל.
74-75. **ובשעת הרוח שלש מאות אמה.**וכ"ה בס' המצות הנ"ל. ובירושלמי הנ"ל: בשעת הרוח מאה אמה.
- **מעשה בערב שקפץ האור יתר משלש מאות אמה והזיק.**וכ"ה בס' המצות הנ"ל. וכן בירושלמי הנ"ל (בלי המלה "והזיק").³⁹
footnotes: ³⁹ ועל המספר שלש מאות, עיין מ"ש לעיל הערה 30. ופירושו של ר"י לוי (עיין לעיל הערה 30) הוא לפי גירסת הירושלמי לעיל שם "בשעת הרוח מאה אמה", אבל לפי גירסתנו "שלש מאות אמה" השעור הוא בדווקא, וממילא אין ראייה שנקטו לשון גוזמה במה שאירע בערב.
- **שעיברה הדליקה את הירדן שהיתה קשה.**וכן במכילתא הנ"ל: מעשה שעברה דליקה הירדן והזיקה, מפני שהיא מרובה. ובירושלמי חסרה פיסקא זו. ובדברי חז"ל סתם רוחב הירדן הוא חמשים אמה, כספרי ואתחנן פי' כ"ט, עמ' 48, ומקבילה בקה"ר פ"ט, י"א. ובסילוק לפרשת שקלים לר"א הקליר (אז ראית וספרת): והירדן מרחיב חמשה כים הזבול (כלומר, חמשים אמה).
**במי דברים אמורים בזמן שקפצה וכו'.**וכן בירושלמי ובמכילתא: אימתי בזמן וכו', כלומר שהרי אי אפשר לאש לעבור את הירדן בלי קפיצה, ועל הכתיב "במי דברים" וכו', עיין לעיל דמאי עמ' 227, הערה 14. ובבלי ס"א א': תניא כוותיה דרב, בד"א בקולחת וכו'. ועיין מ"ש להלן בסמוך.
- **אבל אם היתה מסכסכת והולכת, או שהיו עצים מצוין לה וכו'.**וכ"ה ("מסכסכת") גם בד, בכי"ע ובס' המצות הנ"ל. אבל במכילתא הנ"ל: אם היתה מצפצפת והולכת וכו'. ובירושלמי הנ"ל: אבל אם היו עצים מצויין לפניו, או שהיה מספסף והולך וכו'. וכבר פירש לנכון ר"י לוי שספסף פירושו לחרוך, עיין במחברתו על המכילתא דרשב"י, עמ' 19, ובהערה שם. ועיין מ"ש בתוכ"פ נזיר, עמ' 544–545. ובבבלי הנ"ל: אבל בנכפפת (וכל"א שברש"י) ועצים מצויין לה וכו'. ועיין מ"ש בתוכ"פ יום טוב, עמ' 1010. מצוין לה, בכי"ו בטעות: מצוין להר.
77-78. **אפי' עד מיל הרי זה חייב.**וכ"ה במכילתא ובירושלמי הנ"ל. וכ"ה בדברי רב בבבלי הנ"ל בגוף כ"י המבורג. אבל בברייתא שבבבלי הנ"ל: אפילו עד מאה מיל, וכ"ה בדברי רב הנ"ל ברוב הנוסחאות, עיין דק"ס, עמ' 136, הערה ת' והערה ש'.
- **עברה נהר או גדר, או שלולית וכו'.**ירושלמי ובבלי הנ"ל. ועיין במשנתנו פ"ו מ"ד, מכילתא הנ"ל, מכילתא דרשב"י כ"ב, ה', עמ' 197. ועיין מ"ש על "שלולית" לעיל פאה, עמ' 133.
- **המדליק את הגדיש וכו'.**משנתנו פ"ו מ"ה. ובמכילתא דרשב"י כ"ב, ה', סוף עמ' 197: המדליק בתוך שלו יצאת אש וכו' הרי זה חייב, היו בו כלים ודלקו וכו'. וכן מסיים בברייתא שבבלי ס"ב א': במה דברים אמורים במדליק בתוך שלו וכו'. ועיין בבבלי לעיל שם מחלוקת רב כהנא ורבא. ועיין בירושלמי פ"ו ה"ז, ה' ע"ג, ומ"ש ביפה עינים ס"א ב', ואין הדברים מוכרחים. והברייתא שלנו הובאה בבבלי ס"א ב', ובס' הנר לר"ז אגמאתי, 27 ע"ב, ציין למקורה בתוספתא כאן.
80-81. **ורואין את מקום הכלים וכו'.**מכילתא דרשב"י, וברייתא שבבבלי הנ"ל.
- **ומודה ר' יהודה לחכמים במשאיל וכו'.**מכילתא דרשב"י וברייתא שבבבלי הנ"ל.
- **השאילו לגדוש בו חטין וכו'.**ברייתא בבבלי הנ"ל, וליתא במכילתא דרשב"י.
84-85. **היה גדיש של חטין ומחופה בשעורין וכו'.**מכילתא דרשב"י ובבלי הנ"ל. ובירושלמי פ"ו ה"ז, ה' ע"ג: דתני⁴⁰ כן, היה גדיש חטים מחופה שעורין, או גדיש שעורין מחופה בחיטין, נותן לו גדיש שעורים. והסוגיא שם קשה מאד, ועיין בפירושו של ר"י לוי, עמ' 181, ובתוספות רבינו פרץ ס"ב א'. ועיין בפירוש נתיבות ירושלים ובהגהות יפה עינים ס"ב א', ד"ה תוספות, ולא נתחוורתי בדבריהם ז"ל.
footnotes: ⁴⁰ צ"ל: ותני, כגירסת הראשונים.
85-86. **היה אדם ישן בתוכו ודלק, אפי' שוגג פטור וכו'.**במשנתנו פ"ו מ"ה: עבד כפות לו וכו' ונשרף עמו פטור. והוסיפה הברייתא שאפילו חייבי מיתות שוגגין פטורין מן הממון, כדרשה שבמכילתא דרשב"י כ"א, ט"ו, עמ' 172, ירוש' תרומות פ"ז ה"א, מ"ד ע"ג, שבת פ"ב ה"ה, ה' ע"א, כתובות פ"ג ה"א, כ"ז ע"ב, שם ה"ג, כ"ז ע"ג, בבלי כתובות ל"ה א', ל"ח א', ב"ק ל"ה א', סנהדרין ע"ט ב', ועיי"ש פ"ד ב'. ובירושלמי כאן פ"ב ה"ה, ג' ע"א, מביא ראייה ממשנתנו הנ"ל לר' יוחנן הסובר שאשו משום חציו, אלא שבירושלמי נסתרסה הגירסא, והנכון הוא כהגהת ר"י לוי שם, עמ' 56, עיי"ש. וכן סובר גם ר' יוסי להלן שם, וכן לעיל שם פ"א ה"ב, ב' ע"ג, וכמו שפירשנו לעיל רפ"א, ד"ה זה השור והבור. ועיין בבלי כ"ב ב' שיטה אחרת.
86-87. **נכנס לחנות של נגר שלא ברשו' וכו'.**בבלי ל"ב ב'. והברייתא שלנו נסמכה למשנתנו פ"ו מ"ו: גץ שיצא מתחת הפטיש ויצא והזיק חייב, כלומר, בין שיצא לרה"ר, או לרשות יחיד אחר. ובמכילתא דרשב"י (כ"ב, ה'), עמ' 198: המדליק בתוך שלו וכו' אין לי אלא אלו בלבד, מנין המכה בפטיש⁴¹ והזיק בין ברשות הרבים ובין ברשות היחיד, ונופח (= ונפח) שהניח גץ על גבי ברזל, יצא והזיק וכו', כך כל העושה בתוך שלו ומזיק בתוך שאינו שלו יהא חייב. ומכאן שאם הזיק בתוך שלו פטור, כברייתות שלפנינו. ומתוך המכילתא הנ"ל משמע שחייב משום אש, וכשיטת התוספות ס' א', ד"ה רב אשי, ב"ב כ"ו א', ד"ה זיקא, ועוד. ועיין ר"מ פ"ו מה' חובל ומזיק הי"א.
footnotes: ⁴¹ כלומר, מכה בפטיש על יתד של ברזל שבוקעים בו את הקורות הגזורות.
- **וטפחה לו בפניו, פטור.**כלומר פטור מד' דברים שהרי לא נזכר כאן "ומת", ובניזקין עסיקינן, ופטור אף מנזק, כשיטת הרשב"א בחידושיו ל"ב א', ד"ה הא דקתני. ועיין בתוספות ל"ב ב' ד"ה זה. ובבבלי הנ"ל: וטפחה על פניו ומת פטור. אבל בתוספות שם, ד"ה נתזה, מוחקים את המלה "ומת", ואינה גם בר"ח, ברם היא מצויה בכל כתה"י (לפי דק"ס), וישנה גם בה"ג ד"ו, פ"ז ע"ג, ד"ב, עמ' 348, וברי"ף בסוגיין. ובאו"ז פ"ג סי' קס"ה, י"ב ע"א, לא גרס בברייתא "ומת", אבל להלן שם, בהבאה במימרא של רב פפא משמיה דרבא: וטפחה לו על פניו ומת פטור.
87-88. **בעל החנות חייב.**ואפילו אם לא ראה אותו (דומיא דרישא), הואיל ונתן לו רשות להכנס היה צריך להזהר, או דינו כחצר השותפין, עיין להלן.
- **נכנס לחנותו של נפח וכו'.**בבלי הנ"ל ל"ב סע"ב.
**ויצאו ניצוצות והזיקוהו.**כאן נזכר בפירוש "והזיקוהו", ובבבלי הנ"ל: וטפחו לו על פניו ומת וכו'. וכ"ה ("ומת") גם בר"ח, באו"ז הנ"ל סי' קס"ו ועוד.
- **ואם נכנס ברשות, בעל החנות חייב.**בבבלי הנ"ל: פטור ואפילו נכנס ברשות, וכנראה ששנו כן בגוף הברייתא, והעמידוה בשולייא דנגרי, ורבו מסרהב בו לצאת, וכסבור היה שיצא, עיי"ש. ומסתבר שזו היא ברייתא אחרת שנשנית לעניין גלות.
89-90. **פועל שנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשותו, אע"פ שיש לו רשות ליכנס ולהגבות את שכרו וכו'.**בבבלי ל"ג א': דתניא פועל שנכנס לתבוע שכרו מבעל הבית ונגחו שורו וכו' פטור אעפ"י שנכנס ברשות. ופירשוה שם שבקש רשות ואמר לו בעה"ב: כן, וכוונתו היתה שיעמוד במקומו ויביא לו שכרו, אבל לא נתן לו רשות בפירוש להכנס לחצרו. ואף כאן הכוונה שיש לו רשות ליכנס כדי לגבות את שכרו, ואינו נקרא עבריין שנכנס לרשותן של אחרים שלא מדעתם, אבל מכל מקום צריך לקרוא מקודם לבעה"ב, שמא יוציא לו שכרו לחוץ, או יאמר לו בפירוש שיכנס פנימה. ועיין לעיל פ"ה הי"ג, ושם מדברים בסתם אדם, ובשהמית אותו השור, ולעניין כופר. ועיין בברייתא שבבבלי לעיל שם. ובירושלמי פ"ג ה"ח, ג' ע"ד: אמר ר' יוסי בן חנינה היה עומד ומבקע עצים בחצירו ונכנס פועל לתבוע שכרו ונתזה הבקעת והזיקתו חייב, ואם מת אינו גולה. והתני ר' חייא פטור,⁴² לא פליגי וכו', ומה דמר ר' חייה בשלא ראהו. אם בשלא ראהו, כיון שאמר לו היכנס חייב (כלומר, בתמיה), והתני ר' חייה פטור.⁴³ ומתרץ הירושלמי: כיון שאמר לו הכנס, צריך לשמור עצמו. ואית דבעי מימר כיון שאמר לו היכנס נעשית כחצר השותפין. ועיין בהגהות יפה עינים ל"ב סע"א (צ"ל שם: ע"ב), ד"ה בשולי' דנפחי, שקיים את הגירסא שלפנינו. ועיין בדברי ר"י בר חנינא בבבלי ל"ב ב', ובתוספות שם, סד"ה חייב, שהביאו את הירושלמי, וכן בפיסקי הרי"ד כאן, הוצ' הרא"י וורטהיימר, עמ' י"ד, בשטמ"ק במקומו, אבל הראשונים לא העתיקו את סוף דברי הירושלמי.
footnotes: ⁴² כלומר, הברייתא שבתוספתא כאן. ⁴³ וכ"ה במקבילה במכות פ"ב. ונראה קצת שצ"ל: חייב, ולפנינו היא אשגרה מלעיל, והשאלה היא מן התוספתא כאן שאם אמר לו הכנס חייב, ולמה חייב אם לא ראהו.
- **גמל שטעון פשתן וכו'.**משנתנו ספ"ו.
93-94. **[מן האגף ולפנים בעל גמל חייב] מן האגוף ולחוץ וכו'.**השלמתי ע"פ כי"ע. ובד ובכי"ו נשמט ע"י הדומות. ולפנינו הוספת התוספתא למשנתנו הנ"ל, ומפרש מהו "לתוך החנות". ועיין מ"ש על "אגף" לעיל עירובין, עמ' 460, לשורה 41.
- **ר' יהודה אומ' אם היתה לפניו איצטבה והדליק וכו'.**הכוונה כנראה לאיצטבה שלפני החנות שהחנווני מציג שם את סחורתו, ולדעת ר' יהודה היא רשות החנווני, ונראה שהחנות היתה פתוחה לסטיו,⁴⁴ ועל האיצטבאות, שהן חלק מן האיסטוונית, היו עובדים, או מציגים לראווה את הסחורות.⁴⁵
footnotes: ⁴⁴ עיין להלן ב"מ פי"א ה"ג. ⁴⁵ עיין ירושלמי ב"ב פ"ב רה"ג, י"ג ע"ב, שה"ש רבה ספ"ו ועוד.
- **וחכמים אומ' אעפ"י שהיתה לפניו איצטווה וכו'.**לדברי חכמים אעפ"י שאין האיצטווה רשות הרבים, אבל גם רשות היחיד איננה,⁴⁶ ופשע החנווני שהניח נרו מבחוץ.
footnotes: ⁴⁶ עיין מ"ש לעיל שבת, סוף עמ' 3 ואילך, וברש"י שם ז' א', ד"ה בין העמודים.
95-96. **וכן היה ר' יהודה אומ' בנר חנוכה פטור, מפני שהניח ברשות.**משנתנו ספ"ו, ומוסיפה התוספתא "מפני שהניח ברשות". ומן הלשון "וכן היה" משמע שטעם אחד למניח על האיצטבה לפני פתח חנותו ולנר חנוכה, אלא שהרשות של האיצטבה היא רשות שנתנו בית דין, והוא כדעת ר' יהודה לעיל פ"ה ה"ו, ובנר חנוכה היא רשות של מצוה. והתוספתא שלפנינו נעתקה בפיסקי הרי"ד, הוצ' רא"י וורטהיימר, עמ' קי"א, ושם חסרות המלים "וכן היה", ולא העתיקן, משום שאינן נחוצות לעניינו. ועיין בבלי ב"מ קי"ט ב', ושבת כ"א ב'. ברשות, בכי"ו בטעות: "ברשות הרבים", ולי' תיבת הרבים בא וד. ובירושלמי ספ"ו, תני ר' בנר חנוכה פטור, מפני שהוא רשות. ועיין מ"ש להלן.
- **וחכמים אומ' בין זה ובין זה חייב.**וכ"ה בפסקי רי"ד הנ"ל. וכן בירושלמי הנ"ל: בין כך ובין כך חייב.⁴⁷ והואיל ובירושלמי לא נזכר עניין האיצטבא, הרי מוכח שהכוונה בין זה שהניח בחוץ נר להדלקה ובין זה שהניח נר חנוכה. וכן אפשר לפרש גם לפנינו, ודברי החכמים דבוקים למשנתנו. ועיין להלן.
footnotes: ⁴⁷ לפנינו: בד"ו: פטור חייב, ועל המלה "פטור" ישנן סימני מהיקה בכי"ל. ועיין גם בשרי"ר, עמ' 245, שורה 35.
97-98. **כגון אילו מסככין על פתחי חניותיהן ברשות הרבים בחג, אע"פ שיש להן רשות, ובא אחר והוזק וכו'.**פיסקי רי"ד הנ"ל, ירושלמי הנ"ל. ובחי' הרשב"א בסוף פירקין⁴⁸ פירש שבנידון שלנו אף ר' יהודה מודה, ובמה"פ השיג עליו, והבין ש"כגון אילו" וכו', מדברי חכמים גרידא הם, והיא הלכה חדשה. ובאמת כן הסיגנון גם לעיל שבת פ"י ה"י, עמ' 43: כגון אילו שמשחקין בכדור וכו', ועיין גם בבלי סנהדרין ע"ז ב'. ועיין לעיל פ"ב ה"ו, שורה 38, ומש"ש, ד"ה כגון. ומדברי פיסקי הרי"ד אין להוכיח לא לכאן ולא לכאן. ולעצם הדין של סוכה בר"ה, עיין במ"א או"ח סי' תרל"ז סעיף ג', בבאור הגר"א שם שהעיר על הירושלמי בסוכה פ"ג ה"א, נ"ג ע"ג. ועיין באהצו"י שם, עמ' 95 ואילך, ובתוספות ירושלים או"ח הנ"ל.
footnotes: ⁴⁸ לפי שטמ"ק. ולפנינו בחי' הרשב"א ישנה השמטה קטנה.
- **חומר בשור שאין בבור וכו'.**כלומר, בשור שמזיק בקרנו. וכל הברייתא שלנו עד סוף הפרק בבלי ט' ב'.
- **ודבר שאין ראוי לה.**פירשו בבבלי י' א', כגון ליככה נירו וסכסכה אבניו שחייב באש, כמפורש במכילתא דרשב"י כ"ב, ה', עמ' 197, ירושלמי פ"ו ה"ה, ה' ע"ג, בבלי ס' א'.