1. **שלשה עשר הן אבות נזיקין.**וכ"ה בכי"ע, וכן בקטע מן הגניזה אשר בסעדיאנה של שכטר, עמ' 141, סוף הערה 1: ונראים הדברים כי כל הנוסחאות המה מתוספתה דר' אושעיא, דהא אמרינן בתחילת ארבעה אבות דנזיקין (ד' ב'. וכן בכריתות ב' ב') תני ר' אושעיא שלשה עשר אבות נזיקין, ובהני נוסחאות (כלומר, של התוספתא, עיין לעיל שם) דשכיחי ביני רבנן משכחת בבבא קמא דתוספתא שלשה עשר. וכן בס' יחוסי תנאים ואמוראים, ערך טבי עבדו של ר"ג: ואיתא בתוספתא פ' שלשה עשר אבות נזיקין. אבל בד חסר כ"ז. וכנראה שיש שם השמטה בטעות. ובירושלמי פ"א ה"א, ב' ע"א: ותני ר' חייה שלשה עשר וכו', עיי"ש. ובבבלי הנ"ל: תני ר' חייא עשרים וארבעה אבות נזיקין וכו'.

**השור והבור המבעה וההבער.**כלומר, ארבעה אבות נזיקין שבמשנתנו פ"א מ"א. ובד כאן: והמבעיר. ועיין מ"ש ר"י לוי בפירושו לירושלמי ב"ק פ"א, עמ' 25, ואלבק בהשלמות ותוספות לב"ק, עמ' 405 ואילך, מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1, ובהערה 5 שם.

2-3. **חבל בו חמשה, נותן לו חמשה וכו'.**ירושלמי רפ"ח, ו' ע"ב, ומפרש שם את כולם. ועיין במשנתנו רפ"ח.

4. **בנזק כיצד וכו'.**וכ"ה בכל הנוסחאות. ומפרש להלן שפעמים והנזק כולל גם שבת,¹ ופעמים הוא שבת גרידא, כלומר, נזק.

footnotes: ¹ כלומר, שבת גדולה ושבת קטנה, כלשון הבבלי פ"ו א', או. שבת ראשונה ושבת אחרונה, כמכילתא דרשב"י, עמ' 175. ובירושלמי פ"ח ה"ג, ו' ע"ב: תרין שבתין אינון.

5-6. **אין רואין אותן כאילו עושה סלע ביום, וכאילו עושה מנה ביום וכו'.**כלומר אין שמין בשבת אחרונה ע"פ מלאכתו שהיה עושה כשהיה בריא. וכן במכילתא דרשב"י הנ"ל:² יכול יהו רואין אותו כאלו הוא עושה סלע ביום, וכאלו עושה שתי סלעים, ת"ל ונקה המכה. רק שבתו יתן, שבתו אחרונה יתן, לא שבתו ראשונה.³ ובכי"ו כאן: באילו וכו' ובאילו, ויש לקיים גירסא זו ע"פ הדחק. ובבבלי פ"ה ב': ואם תאמר לקתה מדת הדין, דכי מיתפח האי גברא לאו אגרא דשומר קישואים הוא שקיל, אלא דלי דוולא וכו'. ונחלקו הראשונים בפירושו, עיין בחי' הרשב"א בשם הר"א אב"ד, ובמלחמות להרמב"ן בסוגיין. ובחי' הראב"ד, עמ' ר"ז, (והביאו הרשב"א הנ"ל): דלכי מיתפח האי גברא לא ליהוי שומר קישואין וכו', וכל הלוקח אותו בלא יד אינו לוקח אותו אלא כשומר קישואין, מפני כי היא רב [= רוב] מלאכתו, ופוחת בדמים עד שמירת קישואין, וכל מה שפוחת זה בדמים מוסיף זה בתשלומין וכו'. וכל הקושיים שם מפני הגירסא "דכי מתפח האי גברא וכו'" ומעיד לנו הרמב"ן במלחמות שזו היא הוספה מן הגליון ואינה בנוסחאות ישנות שבספרד ובישיבתו של ר"ח.⁴ ובתוספתא בוודאי אין קושי, וברור שהכוונה שאין מתחשבין עם השבת הראשונה (כלשון המכילתא), ואם נקטעה ידו, או רגלו, ואינו ראוי למלאכתו הראשונה, הרי הוא כפועל שאין לו אומנות מיוחדת. ועיין בבעל המאור בסוגיין ובפי' רבינו יהונתן, עמ' 235 ואילך, ובהערות ר"ש פרידמן שם.

footnotes: ² לעיל הערה 1. ³ כ"ה במדרש הגדול כ"א, י"ט, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' תע"ו. וכתה"י של המכילתא לקוי כאן. ⁴ עיין אוה"ג, עמ' 88, ובהערה ב' שם.

6. **אלא רואין אותן כאילו חיגר שומר קשואין.**וכ"ה ("חיגר") בתוספות פ"ה ב' ד"ה רואין, רשב"א שם, ד"ה שבת, רא"ש פ"ח סי' ד' ונ"י פ"ח סי' ג'. ובברייתא שבבבלי פ"ה ב': לא נזכר "חגר", אלא "רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין". ואמר רבא בבבלי פ"ה ב': שיבר את רגלו וכו' ושבת רואין אותו כאלו שומר הפתח. ואמרו הראשונים הנ"ל שבמשנתנו ובברייתא שאמרו שם "רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין" על נקטעה ידו גרידא, ולא על שיבר את רגלו. והביאו את התוספתא כאן ופירשוה בחגר ברגלו אחת.⁵ וכגירסא שלפנינו הביא במלחמות הנ"ל בשם הירושלמי (פ"ח ה"ג, ו' ע"ב) והתוספתא.⁶ וכן במכילתא דרשב"י הנ"ל: אלא רואין אותו כאלו הוא חגר שומר מקשאות ומדלעות.⁷ ואם תאמר לקתה מדת הדין, לא לקתה שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו.⁸

footnotes: ⁵ עיין תוספתא סוטה פ"ז הט"ז, עמ' 193: חגר עומד וכו', אבל במקבילות בספרי ובירושלמי: חגר ברגלו אחת. ⁶ הלשון במלחמות לקה בחסרון, וצ"ל שם: ומצינו בירושלמי וכו' תרין שבתין אינון הכהו על ידו וקטעה אין רואין אותו [כאילו הוא עושה מנה ביום, אלא רואין אותו] כאילו הוא חגר ושומר קשואין, שכבר נתן לו וכו'. ⁷ כ"ה במה"ג, עמ' תע"ו הנ"ל. ואין ספק ששאב ממכילתא דרשב"י ולא בדה את הדברים מלבו. ⁸ נראה שאף ההמשך ממכילתא דרשב"י הוא.

7-9. **אבל הכהו וצמתה ידו, הכהו וצמתה רגלו, רואין אותו כאילו עושה סלע ביום נותנין לו סלע ביום, מנה נותנין לו מנה ביום.**וכע"ז בירושלמי הנ"ל.⁹ ובבבלי פ"ו א' מחלוקת אביי ורבא בזה, ורבא אמר שם: אינו נותן לו אלא דמי שבתו שבכל יום ויום. ופירש הרי"ף (פ"ח סוף סי' ק"נ): ומסתברא דכפועל בטל שיימינן ליה. וכן פסק הר"מ בפ"ב מה' חובל ומזיק הי"א. וכבר השיג במאה שערים לבעל העיטור במקומו סי' ח': דכיון דבידים קא מזיק ליה ומבטל ליה מאגריה, בעי למיתן ליה שכרו משלם וכו', והכי איתא בירושלמי ובתוספתא אבל הכהו וגהתה¹⁰ ידו, הכהו וצמתה רגלו רואין אותו כאילו עושה סלע ביום, נותן לו סלע ביום, מנה ביום, נותן לו מנה ביום. וכן השיג במאירי במקומו, עמ' 243, על הרי"ף מן הירושלמי. ועיין תס"ר, עמ' 97.

footnotes: ⁹ לפנינו בדפוסים נשמט, ומביאו במלחמות הנ"ל בשינוי סדר. ועיין להלן. ¹⁰ בירושלמי לעיל שם: וצבת (פעמיים). וכן ברמב"ם הנ"ל (בפנים): וצבתה. ושמא: וצמתה = וצבתה, בחילוף מי"ם בבי"ת. ואף גהתה = גאתה, צבתה.

9. **ונותנין לו כל נזקו.**כלומר כל מה שמפסיד, ואינו מנכה לו כלום, כשיטת בעל העיטור שהבאנו לעיל בסמוך.

**ובכולן שמין ונותנין לו מיד וכו'.**וכן בבבלי צ"א א': חמשה דברים אומדין אותו ונותנין לו מיד וכו'. ועיין דק"ס, עמ' 214, הערה י', ועיין להלן רה"ו, שורה 19–20, ד"ה אמדוהו.

9-10. **לפיכך אם מתנונה והולך, אפי' חמש שנים וכו'.**בבבלי הנ"ל: אמדוהו והיה מתנונה והולך וכו'. ובתוספות שם, ד"ה חמשה: וכן מוכיח בתוספתא דתני אמדוהו והיה מתנונה והולך, אלמא יש אומד בריפוי. ובהגהות הב"ח שם: התוספות לא גרסו להך בבא בגמרא. ועיין דק"ס, עמ' 214, הערה י' הנ"ל. ברם מתקבלת הגהת הרש"א במקומו, שצ"ל: וכן מוכיח בתוספות וכו'. תדע לך שהוא כן, שהרי התוספות לעיל שם פ"ה א', ד"ה עלו, מביאים מן הגמרא כגירסא שלפנינו, ולא היתה גירסא אחרת לפניהם בתוספתא כאן.

11. **בן עזיי אומ' נותן לו נכי מזון.**זו היא הגירסא הנכונה. וכן בירושלמי פ"ח ה"א, ו' ע"ב (שרי"ר, עמ' 249): תני בן עזי או' נותנין לו נכאי מזון. מהו נכאי מזון. בקדמייתה הווינה אכיל טלופחין וירק, כדו לית בי אכיל אלא ביעין ותרנגלין, ומה דו אמר יהבין ליה. וכנראה שהפירוש הוא שאפילו אם היה רגיל לאכול גם מקודם ביצים ותרנוגלין,¹¹ יכול הוא לומר עכשיו הייתי מסתפק בפת עם עדשים וירק¹² ונותנין לו לניזק כל מה שהוא אומר. ועיין בבלי נ"ט א': דאמר ליה אתתא דידי פקיחא היא, ולא מבעיא חיה. ונראה שיכול לטעון כן אפילו אם מקודם היתה צריכה לחיה. וכן בבבלי נ"ט א' הנ"ל: בן עזאי אומר נכי מזונות. ופירש"י: שהיה צריך להוסיף על מזונות אשתו בימי קישויה, והשתא אין קישוי. ושם מנכה לו המזיק את העודף שהיה צריך להוסיף בימי קישויה, וכאן משלם לו את העודף, ומנכה לו את העיקר, וכל אחד כעיניינו. ובירושלמי כאן הנ"ל מוסיף: ר' יוסה בן יעקב אהן רומייה כדו מיבאש לא נפיק לקרבה עד דייכול מה דחסר יומין תחות יומין. ופירושו שאם הניזק היה חולה ולא היה יכול לאכול הרבה בזמן חוליו, חייב המזיק לשלם את כל מזונותיו, מפני שאח"כ כשיבריא ישלים מה שחסר, וכמו שאמרו לעיל: עד שיבריא (ולא רק עד שיתרפא), ועיין בפי' הרא"ף ובגליוני הש"ס לר' יוסף ענגיל ומ"ש בפירושי לירושלמי כיר"ז.

footnotes: ¹¹ כאותה אשה שמכרה נכסיה לבעלה, בירושלמי ב"ב פ"ח ה"ט, ט"ז ע"ג. ¹² כלומר, בפת וקיטנית כמשנת ב"מ רפ"ז וירושלמי הנ"ל.

12. **עלו בו צמחין מחמת המכה ונסתרה המכה חייב לרפותו וכו'.**וכן בבבלי פ"ה א'. ובמשנתנו פ"ח מ"א: עלו בו צמחים,¹³ אם מחמת המכה חייב, כלומר, אפילו עלו בו שלא במקום המכה חייב לרפאותו. וכן בפי' רבינו יהונתן, עמ' 234: חייב נמי לרפאת נגע אחר שנולד שם מחמת המכה הראשונה. וכן מפורש במכילתא משפטים ספ"ו, עמ' 271: עלו בו צמחים סביבות המכה, אם מחמת המכה חייב לרפאתו וכו'. וכאן, וכן בברייתא שבבלי הנ"ל, מפורש שאם עלו בו צמחים מחמת המכה וע"י כך נסתרה¹⁴ המכה, חייב בריפוי. ובירושלמי פ"ח ה"ב, ו' ע"ב: ר' ירמיה בעי¹⁵ עלו בו צמחין סביבות המכה (כלשון המכילתא הנ"ל) ונסתרה (כלומר, ונפרצה המכה), מחמת המכה הוא,¹⁶ מן מה דכתיב ורפא ירפא שאם עבר על דבר רופא פטור,¹⁷ תני חורן ורפא ירפא שאם עלו גרגותני חייב לרפותו.¹⁸ תני ר' יוסי בי ר' יודן או' עלו בו צמחים סביבות המכה אע"פ שנסתרה המכה חייב לרפותו ואין חייב ליתן לו דמי שבתו. ר' שמעון בן לקיש (כ"ה בכיר"ז ובשרי"ר) או' חידוש חידש הכתוב בפרשה הזאת שיתן לו שבת וריפוי, רק שבתו יתן ורפא ירפא.¹⁹ ור' ירמיה מוכיח מדברי ר' יוסי בר' יהודה שאם עלו בו צמחים סביבות המכה, ואח"כ נסתרה המכה, מחמת המכה הוא, ולא להפך (שהמכה באה מחמת הצמחים) שהרי חייב בריפוי. ולפי זה מפורש גם בירושלמי שאינו חייב לרפאותו אלא דווקא אם עלו בו צמחים מחמת המכה, אבל אם עלו בו שלא מחמת המכה פטור גם מן הריפוי, כשיטת משנתנו, תוספתא כאן, המכילתא והברייתא שבבבלי. ברם שיטה משונה במדרש הגדול משפטים כ"א, י"ט, הוצ' מרגליות, עמ' תע"ז (וקרוב לוודאי שהוא ממכילתא דרשב"י): עלו בו צמחין מחמת המכה ונסתרה המכה חייב לרפאתו וליתן לו שבתו (כת"ק שלנו), שלא מחמת המכה חייב לרפאותו ופטור ליתן לו שבתו, דכתיב רק שבתו, שבתו ולא שבת שבתו. וכבר העירו שכן פסק הרמב"ם בפ"ב מה' חובל ומזיק הי"ט: עלו בו צמחים שלא מחמת המכה חייב לרפאותו, ואינו נותן לו דמי שבתו. והשיג עליו הראב"ד במקומו, וכמה מן הראשונים והאחרונים. ועיין מה שהאריך בזה הרמ"מ כשר במילואים למשפטים, כרך י"ז, עמ' רנ"ה, וכל הפירושים דחוקים, ועדיין צע"ג בדבר.

footnotes: ¹³ כלומר, אבעבועות (עיין חולין מ"ח א'), או חטטין, עיין בבלי סנהדרין ק"א א'. ¹⁴ כלומר, חזרה, כפירוש המאירי במשנתנו, עמ' 237: "ולשון סתירה הוא עניין חזרת המכה לקדמותה". וכן בלשון המקרא (שמואל א' ה', ט'): וישתרו להם עפלים, והיינו נפרצו להם עפלים. ¹⁵ כידוע, המלה "בעי" בירושלמי היא לאו דווקא שאלה, אלא מימרא, דרשה, או מעין זה, עיין במבוא הירושלמי לר"ז פרנקל ט' ע"ב ואילך. וכן בריש הפתיחה להר"ש סיריליאו: יש בעי שאינה שאלה דמספקא ליה וכו'. ואף לפנינו הכוונה שר' ירמיה דרש והביא ראייה לדבריו. ¹⁶ כ"ה בשרי"ר. ולפנינו בטעות: מהו (כאילו יש כאן שאלה). ¹⁷ כ"ה בשרי"ר, ולפנינו נשמטה מלה זו. ¹⁸ עיין יש"ש פ"ח סוף סי' ט', וכדבריו מפורש כאן. ¹⁹ נראה שדברי רשב"ל עונים על סוף משנתנו: חיתה ונסתרח, חיתה ונסתרה, חייב לרפותו. וכמו שאמרו במכילתא (משפטים פ"ו, עמ' 271): שאם נתרפא וחזר, ונתרפא וחזר, אפי' ארבע פעמים וחמש פעמים חייב לרפאותו, ת"ל ורפא ירפא. ובירושלמי סנהדרין פ"ט ה"ג, כ"ז ע"א (ועיין בגירסת הירושלמי במקבילה בסוף נזיר): אם בשאמדוהו למיתה, בדא כתיב רק שבתו יתן ורפא ירפא. ר' הילא בשם ר' שמעון בן לקיש חידוש מקרא הוא שיתן. והחידוש הוא שמשלם ממון אפילו באמדוהו למיתה (עיין תוספות סנהדרין ע"ח ב', ד"ה בשלמא. ועיין במכילתא הנ"ל, עמ' 270, ומכילתא דרשב"י, עמ' 175), ואף כאן חידוש הוא שיתן, אעפ"י שכבר חיתה המכה. ועיין מ"ש להלן, שורה 18–19, ד"ה אמדוהו למיתה והיקל.

13. **שלא מחמת המכה, או שעבר על דברי הרופא וכו'.**בבבלי פ"ה א' מפרש "שלא מחמת המכה" פירושו "שעבר על דברי הרופא", ובתוספתא פירושו שעלו בו צמחים מן הצדדין ולא נסתרה המכה, עיין בירושלמי שהבאנו לעיל, ולפנינו שתי הלכות. ועיין בלשונו של רבינו יהונתן, ריש עמ' 235.

13-14. **ר' יהודה אומ' אפי' עלו בו צמחין מחמת המכה וכו'.**בבלי פ"ה א', ועיין ירושלמי פ"ח ה"ב, ו' ע"ב, והעתקנו אותו לעיל בסמוך, ד"ה ובירושלמי. ובבבלי שם פירשו שאגד את המכה והדקה יותר מדאי, ולפיכך פוטר ר' יהודה מריפוי, וחכמים מחייבין. אבל בא"י לא נחתו כלל לחילוק זה, ור' יהודה פוטר בצמחין, משום שיש כאן שבת דשבת.

15. **וחכמים או' כל שחייב לרפותו חייב ליתן לו שבתו וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע חסרה בבא זו. ובבבלי הנ"ל הסדר הפוך: כל שחייב בשבת חייב בריפוי וכו', והם מקילים מר' יהודה, והמזיק פטור מן הכל. ולגירסא שלפנינו רבנן בתראי הם כת"ק אלא שמפרשים יותר.

16-17. **ואמדוהו למיתה אומדין אותו לחיים. לחיים, אין אומדין אותו למיתה.**בבלי סנהדרין ע"ח ב', ועיין בפי' רש"י שם. ובאמדוהו לחיים, אין חוזרין ואומדין אותו, וממילא אפילו מת פטור. ובבבלי הנ"ל משוה ר' נחמיה הלכה זו ליצא מבית דין זכאי שאין מחזירין אותו לחובה. ואמרו בירושלמי שם פ"ד סה"ג, כ"ב ע"ב: אפילו נזדכה בטעות [אין] מחזירין אותו. ועיין בבלי שם ל"ג ב', ושיטת החכמים לא נתבארה בגמרא שם. ועיין מ"ש הגר"י ראזין בצפנת פענח פי"ב מה' גירושין הט"ז.

17. **אמדוהו למיתה, חייב מיתה ופטור מן המומין.**כלומר, אם אמדוהו למיתה ומת וכו' פטור מן הממון, שהרי קים ליה בדרבה מיניה. ועיין בבלי כתובות ל"ג ב'.

18. **אמדוהו לממון חייב ממון, ופטור מן המיתה.**כלומר, אפילו מת, וכמפורש לעיל שאם אמדוהו לחיים מתחילה, אין אומדין אותו למיתה, וכן מפורש להלן.

18-19. **אמדוהו למיתה והיקל ממה שהיה, אומדין אותו לממון שנייה.**מכילתא דרשב"י משפטים כ"א, י"ח, עמ' 174, בבלי סנהדרין ע"ח ב'. ועיין מ"ש להלן בשם הירושלמי. ובמכילתא משפטים פ"ו, עמ' 270: ולא ימות ונפל למשכב. הא אם הכהו מכה שיש בה כדי להמית ה"ז פטור מן השבת ומן הרפוי. ולפי פשוטו פירושו שפטור מן הממון אפילו לא מת. ושמא פטור, מפני שהוא רודף, עיין בתוספות כתובות ל"ג א', ד"ה אלא, אבל בלא כך למה פטור שהרי אין כאן חיוב מיתה כלל, וגרע מחייבי מיתות שוגגין.²⁰ ברם במכילתא דרשב"י, משפטים כ"א, י"ח, עמ' 174: ולא ימות [כו'] שבתו יתן, הא אם מת פטור מליתן שבת. יכול אחד מכה שיש בה כדי להמית ואחד מכה שאין בה כדי להמית הוא (צ"ל: אינו) נותן שבת וריפוי, ת"ל ונקה המכה, עד שיהא מכה²¹ תפס²² למיתה (כלומר, אם לא יקום המוכה), אמור מעתה, מכה שיש כדי להמית. כלומר, אימתי אנו אומרים שמשלם שבת וריפוי, דוקא במקום "ונקה המכה", והוא במכה שיש בה כדי להמית (ואם לא נוכה המכה, ומת פטור), אבל במקום שאין במכה כדי להמית חייב בשבת, אפילו מת המוכה אח"כ. והדרשן צירף את "ולא ימות" עם "שבתו יתן", ולמד מכאן שדווקא אם "לא ימות" "ונקה המכה" חייב לשלם, אבל אם מת המוכה פטור, והוא דווקא במכה שיש בה כדי להמית. וכנראה שאף במכילתא דר' ישמעאל הכוונה כן, ודרש ולא ימות במכה שאין בה כדי להמית (עיין להלן) ומשלם שבת וריפוי אפילו אם מת המוכה, ודייק: הא אם הכהו מכה שיש בה כדי להמית הרי זה פטור מן השבת ומן הריפוי (כלומר, אם מת). ושתי המכילתות רואות בשני הפסוקים (י"ח וי"ט) שני דברים: א'. ולא ימות ונפל למשכב, והוא במכה שאין בה כדי להמית, וחייב בשבת וריפוי אפילו מת המוכה. ב'. אם יקום והתהלך וכו', והוא במכה שיש בה כדי להמית, וחייב בשבת וריפוי דווקא אם נוכה המכה. וכן בבבלי סנהדרין ע"ח ב': חד אמדוהו למיתה וחיה, וחד אמדוהו לחיים ומת. ופירש"י: ולא ימות דרשי ליה לאמדוהו לחיים ומת (כלומר, שלא היתה במכה כדי להמית) והכי משמע ולא ימות, אם אמדוהו תחלה שלא ימות, אפילו מת לאחר מכאן, שבתו יתן וכו', ואם אמדוהו למיתה ואח"כ יקום והתהלך בחוץ, שלא מת, שבתו יתן וכו'. ועיין בירושלמי נזיר וסנהדרין שנביא להלן.

footnotes: ²⁰ ועיין ביד רמה במקומו. ועיין בפירוש ר"ד בונפיל ע"ח א', הוצ' ליפשיץ, עמ' נ"ג, ומדברים כשמתה האשה, עיי"ש. ²¹ כלומר, המכה שהכה. ²² כלומר, תפוס, חבוש. והלשון תפוס = חבוש, גם בירושלמי סנהדרין פ"ז ה"י, כ"ה ע"א: יהא תפוש עד שיבואו עידיו.

19. **מאימתי נותן לו, משעה שהכהו.**וכן בבבלי הנ"ל ע"ח ב'. ושם, כנראה, היא חלק מברייתא בשיטת ר' נחמיה. והכוונה כאן שאם אמדוהו למיתה והיקל, הייתי סבור שאינו נותן לו אלא משעה שהיקל, משמיעתנו הברייתא שנותן משעה שהכהו. אבל במכילתא דרשב"י הנ"ל (עמ' 174): לא ימות ונפל למשכב, וכי אין אנו יודעין שאם נפל למשכב אינו מת, מה ת"ל ולא ימות ונפל למשכב, לפי שמצינו במטן²³ שנותן לו בשעת עמידתו, יכול אף זה כן,²⁴ ת"ל לא ימות ונפל למשכב, בשעת נפילתו נותן לו, ואין נותן לו בשעת עמידתו, ועד כן הכת' מדבר במכה שיש (כנראה שצ"ל: שאין) בה כדי להמית, מיכן ואילך הכת' מדבר במכה שאין (כנראה שצ"ל: שיש) בה כדי להמית. ולהלן בסמוך שם: אם יקום ויתהלך בחוץ לפי שמצינו למעלה ש[נותן לו] בשעת נפילתו, יכול אף זה כן, ת"ל אם יקום והתהלך [בשעת] אמידתו²⁵ נותן לו, [ולא] בשעת נפילתו. וברור שהמכילתא חולקת על התוספתא והבבלי. ובירושלמי סנהדרין פ"ט ה"ג, כ"ז ע"א: אם בשלא עמדוהו [= אמדוהו] למיתה, בדא כתיב ואם יקום וכו' ונקה המכה, הא אם לא קם חייב (כלומר, חייב מיתה) אלא בשעמדוהו למיתה. אם בשעמדוהו למיתה, בדא כתיב רק שבתו יתן ורפא ירפא. ר' הילא בשם ר' שמעון בן לקיש חידוש מקרא הוא שיתן. ר' אבהו בשם ר' יוסי בן חנינא עומד של טעות היתה. ועיין במקבילה בנזיר פ"ט ה"ה, נ"ח ע"א, והגירסא משובשת ומסורסת בשתי הסוגיות, וקשה מאד לעמוד עליה. אבל בנזיר שם הביאו ברייתא: עמדוהו למיתה וחיה, מאימתי נותנין לו משעה שיקל. ובסנהדרין שם: עמדוהו למיתה וחיה מאימתי מונין לו משיכביד (צ"ל: משליכביד = משלא יכביד). אמר ר' יוסי לית כאן משיכביד (צ"ל: משליכביד כנ"ל) אלא משעה הראשונה. ובכל אופן נראה שכבר נחלקו הברייתות בהלכה זו. ואף שהמשא והמתן שם הוא בשיטת ר' נחמיה, אבל להלכה אין הבדל.

footnotes: ²³ כלומר, למטן, להלן, בשאמדוהו למיתה, אם יקום והתהלך בחוץ וכו' שבתו יתן וכו'. ²⁴ כלומר, אף בשאמדוהו לחיים נותן לו מזמן שהוא קם מן המטה, ורואים ברור שיחיה. ²⁵ עמידתו, עיין מ"ש ב"ערכי" הוצ' אוניברסיטת בר-אילן ח"א, תשל"ב, עמ' 107 ואילך. ועיין גם להלן סהט"ו, שורה 49, ד"ה שאין.

19-20. **אמדוהו לחיים ומת, משלם נזק וצער ריפוי שבת ובשת ליורשין.**עיין בבלי סנהדרין ע"ח ב'. וכאן הכוונה שאם אמדוהו לחיים ואח"כ מת (שלא מחמת המכה, ואפילו נהרג ע"י אחרים), ואין כאן לא ריפוי ולא שבת, מ"מ משלם ליורשין כל מה שאמדוהו, וכמו שאמרו לעיל, שורה 9: ובכולן שמין ונותנין לו מיד וכו' הבריא נותן לו מה שאמדוהו.

20-22. **אמדוהו למיתה, והקל ממה שהיה, והכביד ומת, אומדין אותו, אם מחמת המכה הראשונה מת הרי זה חייב, ואם לאו, הרי זה פטור, ר' נחמיה או' אפי' מת מחמת מכה ראשונה פטור.**וכ"ה במכילתא דרשב"י משפטים כ"א, י"ט, עמ' 174, אלא שבדברי ר' נחמיה גרס: בין כך ובין כך הרי זה פטור, והיא היא. וכן מפורש להלן כאן: אפילו מת מחמת מכה ראשונה פטור. וכן בירושלמי²⁶ בבבא שלהלן: אפילו מת בעמידה (= באמידה) ראשונה פטור. אבל בבבלי ע"ח ב' לא נזכר בדבריו "אפילו מחמת מכה ראשונה". ובמשנתנו (נזיר פ"ט מ"ד, סנהדרין פ"ט סוף מ"א): והקל ממה שהיה, ולאחר מכאן הכביד ומת, חייב. ר' נחמיה אומר פטור, שרגלים לדבר. ופירש"י ועוד: שרגלים לדבר שלא מת מחמת מכה זו שהרי היקל. והוא בניגוד לתוספתא ומכילתא דרשב"י וירושלמי הנ"ל, שאפילו מת מחמת מכה ראשונה פטור. ובפיה"מ לנזיר שם נתן פירוש חדש לגמרי ל"רגלים לדבר", ולפי פירושו אין סתירה בין המשניות לכאן, אפילו אם נפרש ש"רגלים לדבר" מדברי ר' נחמיה הם, עיין מ"ש בזה במבואי להלכות הירושלמי להרמב"ם, עמ' י"ד. ברם בנוסח המשנה הוצ' הר"י קאפח בין בנזיר ובין בסנהדרין גורס: ר' נחמיה פוטר, וחכמים מחייבין, שרגלים לדבר, והוא כפירוש הירושלמי בנזיר ובסנהדרין במקומו. ועיין מ"ש מהרינ"א במבוא לנוה"מ, עמ' 480. ואין שום סתירה בין המקורות. ואמרו בירושלמי שם: רבנין אמרין שני עומדין (= אומדין) רבים על עומד אחד, ר' נחמי' או' עומד האמצעי רבה על שניהם. ובבבלי ע"ח ב': אומדין אותו אומד שני לממון. ואם אחר כך הכביד ומת, הלך אחר אומד האמצעי דברי ר' נחמיה, וחכמים אומרים אין אומד אחר אומד. ועיין בפירש"י שם. ועיין מ"ש בצפנת פענח פי"ב מה' גירושין הט"ז, נ"ד ע"ד, ובפ"ט שם הי"ח. ועיין בבלי גיטין ע"ב ב' ואילך (מקור הרמב"ם הנ"ל) ומ"ש בשו"ת הריב"ש סי' של"ח.

footnotes: ²⁶ נזיר פ"ט ה"ה, נ"ח ע"א, סנהדרין פ"ט ה"ג, כ"ז ע"א.

23. **ועוד זו דרש ר' נחמיה אם יקום והתהלך וכו'.**כלומר מלבד הסברא שלעיל, דרש ר' נחמיה ולמדה מן הפסוק. ובבבלי הנ"ל: ת"ר את זו דרש ר' נחמיה וכו', ובמכילתא דרשב"י הנ"ל: שנא' אם יקום והתהלך וכו'. ובירושלמי הנ"ל: מה טעמ' דר' נחמיה, אם יקום והתהלך וכו', ור' נחמיה מביא ראיה מן הכתוב שאומד האמצעי רבה על שניהם, עיי"ש. ובמדרש הגדול שמות הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' תע"ו: ונקה המכה. אמר ר' נחמיה אם לאו וכו', אלא אפילו (נראה שצ"ל: אפי' לא) ניתק,²⁷ ומת מחמת מכה ראשונה, הרי זה פטור.²⁸

footnotes: ²⁷ כלומר, כשהוקל לא ניתק למחלה אחרת, אלא עדיין עומד בחוליו הקודם. ²⁸ במבואי לה' הירושלמי להר"מ, עמ' י"ד. נשתרבבה בטעות הדפוס מן השורה שלמטה גירסת המכילתא דרשב"י לתוך ההבאה מן התוספתא כאן.

25. **החובל בבנו ובתו [גדולים] חייב בכל.**כ"ה בד ובכי"ע. ולפנינו נשמטה המלה "גדולים" בטעות. ובבבלי פ"ז ב': איתיביה החובל בבנו גדול יתן לו מיד וכו', ורמינהו החובל וכו' בבניו ובבנותיו שלו פטור. אמרי לא קשיא, כאן כשסמוכים על שלחנו, כאן כשאין סמוכין וכו'.

26. **בעבדו ושפחתו העברים וכו'.**כל הבבא משובשת, ואין בידי ליישבה בלי הגהות ופירושים דחוקים. ועיין מ"ש להלן בשם הרמב"ן.

28. **החובל בבתו קטנה, נזקה שלה, והשאר הרי זה פטור.**כנראה שהכוונה היא שפטור מבושת ופגם, אבל חייב לרפאותה, וצער לא זכי ליה רחמנא, "ודידה הוא", עיין בבלי כאן פ"ז ב' ובדק"ס, הערה פ', וב"מ צ"ב סע"ב. ובירושלמי כתובות פ"ד ה"א, כ"ח ע"ב, מפורש בברייתא זו: החובל בבתו קטנה ניזקה שלה ופטור מן הבושת ומן הפגם. ועיין מ"ש ע"ז בפירושי להלכות הירושלמי להר"מ, עמ' נ', הערה נ'. ברם בבבלי כאן פ"ז ב': החובל בבתו קטנה פטור. ועיין מ"ש ע"ז להלן.

28-29. **חבלו בה אחרים, נזקה שלה, והשאר הרי זה פטור.**כנראה כ"ה ("שלה") בד ובכי"ע,²⁹ ומשלמין מן הפירות למזונותיה ורפואתה. ו"עושה לו" היא פעולה חוזרת, דוגמת הולך לו. והבבלי הנ"ל לשיטתו, שהרי שנה ברישא: החובל בבתו קטנה פטור (כלומר, מפני שהכל שלו), ולפיכך שנה כאן בסיפא: ולא עוד אלא שאחרים שחבלו בה חייבין ליתן לאביה. וכן בירושלמי הנ"ל (לעיל שם) הביאו ברייתא ששנתה: החובל בבתו ובנו של חבירו, של בנו יתן מיד, ושל בתו יעשה בהן סגולה, ואף ברייתא זו סוברת שנזק הבת לאב, אבל דווקא מה שפחתה עד שתצא מרשותו, ולפיכך עושין לה סגולה, ומקבל האב את הפירות עד שתצא מרשותו (עיין בנוע"י שם), או ששמין כמה היתה שוה לפני הנזק למכירה עד זמן יציאתה מרשות האב וכמה היא שוה עכשיו אחרי החבלה, ונותנין לאב מיד, והעודף עושין לה סגולה (שהרי היא קטנה) ומקבלת את הפירות עד שתגדיל, עיין מ"ש לעיל ד"ה חבלו. ובירושלמי הנ"ל נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש בחבלו בה אחרים כשהיא קטנה, למי משלם, לאביה, או לעצמה. ונסתייעו מן הברייתות כאן. ואף בבבלי פ"ז ב' נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש בזה, ורב סבר כריש לקיש, והביאו את הברייתות הנ"ל (כמו ששנו אותן בבבלי) ונדחקו ביישובן, עיי"ש. ועיין בתוספות שם, ד"ה א"ל, ובכתובות מ"ג ב', ד"ה שפצעה. ועיין בבאור הגר"א בחו"מ סי' תכ"ד ס"ק י"א. ובמלחמות להרמב"ן פ"ח קרוב לסופו³⁰ כתב על ברייתות אילו: ויש בירושלמי ובתוספתא שיבוש בעניין זה ודברים אשר לא כן, ואל תשים לבך להם. ועיין מ"ש על כ"ז בפירושי להלכות הירושלמי להר"מ, עמ' נ', הערה נ'. ואין לדעת כיצד היתה הגירסא להרמב"ן בתחילת הברייתא ("בעבדו ושפחתו העברים של אחרים" וכו'). והמפרשים האחרונים הביאו את דברי הרמב"ן על הרישא (הנ"ל), ואין לכך שום יסוד. ועיין במלחמות להלן שם.

footnotes: ²⁹ בכי"ו בטעות: שלו (ושמא הוא תיקון ע"פ הבבלי פ"ז ב'). וגירסתנו מוכרחת בשיטת התוספתא והירושלמי. וכן בירושלמי כתובות פ"ד (שנזכר בפנים): נזקה שלה, והשאר יעשה בהן סגולה, ובושתה ופגמה של אביה. והוא כשיטתו ברישא שאב החובל בבתו פטור מבושת ופגם, מפני שהם שלו. ו"השאר" כוונתו לשבת וריפוי, כלומר למזונותיה בשעת מחלתה ורפואתה. והואיל "ובכולן שמין ונותנין לו מיד", והיא קטנה, הרי עושין לה סגולה, עיין לעיל ח"א, עמ' 305, שורה 52. וכאן הכוונה לכל דבר שעושה פירות, ובבבל שימשו דקלים דוגמא לכך, עיין בבלי פ"ז סע"ב וב"ב נ"ב א'. ³⁰ ברי"ף דפוס סביוניטה בהשמטות בסוף ב"מ.

29. **ואם מתה, אביה יורשה.**שהרי אין כאן קנס, וכולן ממון.

30. **בעבדו ושפחתו הכנעניים.**צ"ל: העברים. ועיין במשנתנו פ"ח מ"ג.

31. **ששבתו שלו.**כנראה שיש כאן השמטה, וצריך להוסיף: בעבדו ושפחתו הכנעניים פטור מן הכל. ואם אחרים חבלו בהם משלמים הכל להרב.

**חבל יתר מן הראוי להן, הרי זה חייב.**כלומר חייב בשבתן³¹ וברפואתן. ועיין לעיל ד"ה חבלו.³²

footnotes: ³¹ ואינו יכול לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך, ולך והתפרנס מן הצדקה, כמו שאמרו (ירושלמי פ"ח ה"ה, ו' סע"ב ומקבילה, ובבבלי גיטין י"ב ב') בחבלו בו אחרים. ³² ועיין במצפה שמואל מ"ש בשם הת"ב, ובחו"מ סי' ת"כ סעיף ב', בש"ך ובבאור הגר"א שם ס"ק ו', ובקצה"ח סי' תכ"ד ס"ק א'. ועיין ר"מ פ"ב מה' רוצח סהי"ד.

**האב המכה את בנו וכו'.**עיין מכות פ"ב מ"ב, מכילתא משפטים פ"ד, עמ' 263, ספרי זוטא, עמ' 333 ואילך. ומדברים שם לעניין מיתה וגלות. ועיין מ"ש להלן. ועיין סדר אליהו רבה (פכ"ג) פכ"א, הוצ' רמא"ש, עמ' 122, והנוסח שם משובש ובלתי מובן.

32. **וכולן שהכו ושהזיקו הרי אילו פטורין.**וכ"ה בד, אבל בכי"ע חסרה המלה "וכולן", ואין לה מובן. ושמא צ"ל: וכול', והכוונה למשנת מכות הנ"ל, והיינו "שליח בית דין". ומדברים בשליח ב"ד שמלקה לרדות (מכות מרדות), או סרבן לבוא לב"ד, או שאינו מציית לפסק ב"ד, והוא דומה לאב, או לרב, עיין ר"מ פ"ה מה' רוצח ה"ו, עיין מ"ש לעיל גיטין, עמ' 840, ועיין ס"ז הנ"ל, ומן הדין שישנה התנא אף כאן כולם ביחד. והסופרים השמיטו את המלה "וכול'", משום ששליח ב"ד נשנה להלן בסמוך. ובאמת להלן שם היא קבוצה של הלכות שבאה גם במקומות אחרים, עיין מש"ש. ובמקורות הנ"ל (לעיל שורה 31, ד"ה האב) מדברים בעניין מיתה וגלות, וכאן מדברים לעניין תשלומי נזק. ועיין תוספות כתובות ל"ג ב', ד"ה דילמא (השני), ועיין באחרונים שציין בפתחי תשובה חו"מ סי' תכ"ד ס"ק ד', ובהגהות הרמ"א סי' תכ"א, סוף סעיף י"ג (מתרומת הדשן סי' רי"ח). ועיין בבלי כאן כ"ח א', ומ"ש להלן בסמוך.

32-33. **חבלו יותר מן הראוי להן וכו'.**כלומר, שאין דרך מוכיחין לרדות באכזריות, דינן ככל אדם, עיין מ"ש להלן בסמוך.

33-34. **שליח בית דין שהכה ברשות בית דין והזיק, פטור.**הלכה מעין זו נשנית בתוספתא להלן מכות פ"ב (בכי"ע) ה"ה: שליח בית דין שהכה ברשות בית דין הרי זה גולה. וכנראה, שברייתא זו חולקת על משנתנו במכות הנ"ל, וסוברת שדברי אבא שאול דעת יחיד היא. אבל מסתבר יותר שאין שם אלא אשגרה מן התוספתא בגיטין, ולעיל פ"ו וכאן, וכפי שמוכח גם מן המכילתא וספרי זוטא הנ"ל, ואין חולק על אבא שאול, ולא היתה גם לפני הראשונים, עיין מ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 165, ולעיל גיטין, עמ' 839. והנה לעיל גיטין פ"ג, עמ' 227, שנינו: שלוח בית דין שהכה ברשות בית דין והזיק בשוגג פטור, במזיד חייב, מפני תיקון העולם. ולעיל פ"ו הי"ז, שורה 41, שנינו (בתוך קבוצה של פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים): שליח בית דין שהכה ברשות בית דין והזיק, פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים.³³ והכוונה בגיטין שם שחבל יותר מן הראוי, אלא ששגג בזה, פטור מפני תיקון העולם, עיין מ"ש לעיל גיטין עמ' 839 ואילך, ואף בזה אינו פטור אלא מפני תיקון העולם ודינו מסור לשמים, וצריך לשלם, כמפורש לעיל פ"ו הנ"ל. וכאן מדברים שלא חבל יותר מן הראוי, ופטור אף מדיני שמים, והכל בניזקין עסיקינן, ובשליח ב"ד המכה את הסרבן, כלעיל שורה 32, ד"ה וכולן. ועיין ספרי כי תצא פיסקא רצ"ב, עמ' 311, ירושלמי כאן פ"ח ה"ג, ו' ע"ב, בבלי כאן כ"ח א' וסנהדרין פ"ה א'. ודווקא ברשות בית דין, אבל חזן בית דין שלא קבל רשות מיוחדת להכות חייב, עיין בירושלמי הנ"ל.

footnotes: ³³ והביאוה הגאונים והראשונים, עיין מש"ש.

34. **יתר מן הראוי לו הרי זה חייב.**ופירש הרשב"ץ ח"ג סי' פ"ב שאם שגג בזה ולא הרגיש שהוא חובל יתר מן הראוי לו אינו חייב לשלם אלא בדיני שמים, כלעיל פ"ו הנ"ל, אבל אם הכיר שהוא מכה יותר מן הראוי חייב גם בדיני אדם. ובדברים רבה שופטים סי' ה': רבנין אמרי שיהא השוטר כשופט, כשיהיו המעשים כנגד המקל והרצועה, ושלא יהא המלקה צריך ללקות. ולפי פשוטו פירושו שהשוטר צריך להיות כשופט ולדון ולאמוד יפה כשהוא מכה, ושיאמוד שיהיו מעשיו של המוכה כנגד המקל והרצועה, שלא יחבול יותר מדאי (לפי מעשיו), ושלא יהא המלקה בעצמו צריך ללקות,³⁴ ועיין בבלי סנהדרין ז' ב' ובתוספות שם, ד"ה תהא. אבל עיין ברש"י ובחי' הר"ן שם.

footnotes: ³⁴ אם אין כאן תשלומי ממון.

**רופא אומן שריפא ברשות בית דין וכו'.**עיין מ"ש לעיל גיטין, עמ' 840. ובשאר המקבילות שנו כאן גם: המחתך את העובר במעי אשה ברשות בית דין וכו'. ושמא בנידון דידן שהציל את האשה ממות ודאי, אין כאן נזק שהרי בשעה שהיתה מקשה לילד לא היתה שוה כלום, אבל מה נעשה עם המקבילות. וצ"ל שבמקום שיכולים להצילה יש לה שווי, ואם הזיק את האשה בשעה שחתך את הולד במזיד, חייב בדיני אדם, ובשוגג, בדיני שמים. וכנראה שלפנינו השמטה.

35-36. **המבייש את חבירו ערום הרי זה חייב, ואינו דומה מביישו ערום וכו'.**בבלי פ"ו ב', ועיין בפירוש ר"ז אגמאתי 37 ע"ב. וברייתא זו מוסיפה על משנתנו פ"ח מ"א (המבייש את הערום וכו' חייב) את הסיפא שאינו דומה וכו'. ומדברים שמביישו בזה שהוא מערימו יותר.³⁵ וערום לאו דווקא, עיין בבלי שבת קי"ד א' ומקבילה ביומא ע"ז א'. ועיין מגילה כ"ד א', בתוספות שם, ומ"ש לעיל מגילה, עמ' 1209. וכן בספרי האזינו פיסקא ש"כ, עמ' 367 (בבלי יבמות ס"ג ב'): אלו הבאים מברבריא וכו' אין לך אדם בזוי ופגום בעולם אלא המהלך ערום בשוק. ואף לפנינו הכוונה שהיה מכוסה באזור ובא זה והערימו יותר, כרב פפא בבבלי שם פ"ו ב', עיי"ש בתוספות, ד"ה דאתא, ואינו גרוע מהעביר טליתו ממנו שנותן לו ארבע מאות זוז (פ"ח מ"ח). אבל הר"מ בפ"ג מה' חובל ומזיק ה"ב פסק שהמבייש את הערום פטור, ולדעתו המשא והמתן בבבלי עונה גם על משנתנו, וכן היא שיטת רש"י, ר' יהונתן והמאירי. ועיין יש"ש פ"ח סי' י"ט.

footnotes: ³⁵ עיין בתוספות שם, ד"ה ערום, ובשטמ"ק.

36. **למביישו לובש.**וכ"ה בבבלי הנ"ל (לבוש). ודייק הרא"ש (לפי שטמ"ק) מזה שלא אמרו: מבייש את הערום למבייש את הלבוש, שמדברים באותו אדם שדרכו להיות לבוש והיה במקרה ערום ובא אחר וביישו בערימות.

**ביישו במרחץ הרי זה חייב.**כלומר, שהוא עדיין לבוש, דומיא דרישא. ומדברים במקום שבמרחץ שבני אדם עומדים שם לבושים וערומים,³⁶ ובא אחר והפשיטו את בגדיו, חייב, אע"פ שסופו לפשוט את בגדיו. ובבבלי הנ"ל: אמר רב פפא שביישו על גב הנהר. ופירש הרי"ד (לפי שטמ"ק שם): שיש בני אדם שאין מפשיטין בגדיהן כשרוחצין בנהר עד שהם לתוך המים. והוא מעין פירושנו בתוספתא. ועיין בשטמ"ק כמה פירושים אחרים, ועיין ר"מ הנ"ל.

footnotes: ³⁶ עיין מ"ש לעיל ברכות, עמ' 26.

37. **ואינו דומה המתבייש מן היקיר וכו'.**במשנתנו פ"ח מ"א הנ"ל ובמשנת כתובות פ"ג מ"ז: בושת. הכל לפי המבייש והמתבייש. ועיין במשנת ערכין פ"ג מ"ד־מ"ה. ועיין בבלי כאן פ"ו א'. ובירושלמי כתובות פ"ג ה"ח, כ"ז ע"ד: לא דומה המבייש את הגדול למבייש את הקטן. לא דומה מתבייש מן הגדול למתבייש מן הקטן (כלומר, הברייתא שלפנינו). בושת הגדול מרובה ונזקו (כלומר, אם הוא מבייש) ממועט, בושת הקטן ממועט ונזקו מרובה, כפירוש בעל ק"ע, וכן פירש במאירי שם, עמ' 157, עיי"ש. והר"מ (פ"ג מה' חובל ומזיק ה"א) פסק ע"פ הירושלמי, וכן פירש ר' ברוך הספרדי.³⁷ אבל הגאונים³⁸ פירשו להפך, ובבאורי לה' הירושלמי להר"מ, עמ' נ', הערה ט' בארתי שאין סתירה מן הירושלמי לפירושם, עיי"ש. ועיין מש"ש בהערה י' על שיטת רש"י וסייעתו. ועיין יש"ש כאן פ"ח סי' ל"ה.

footnotes: ³⁷ לפי ר"ז אגמאתי 37 ע"ב. ³⁸ לפי שטמ"ק כתובות מ' א'.

38-39. **בן גדולים המתבייש, לבן קטנים המתבייש.**בבא זו נשמטה בד, אבל ישנה גם בכי"ע. ועיין במשנת ערכין פ"ג מ"ד־מ"ה.

39. **החובל בחרש, שוטה, וקטן, חייב.**משנתנו פ"ח מ"ד.

40. **ופטור מן הבושת, מפני שאין להן בושת.**בברייתא בבבלי פ"ו ב' חולק ר"מ וסובר שחרש וקטן יש להם בושת, והעמידה רב פפא בקטן שיש בו קצת דעת.

40-41. **ר' אומ' אומ' אני חרש יש לו בושת.**וכ"ה בכי"ע. וכן נכון שכן הוא סיגנונו בכמה מקומות, עיין מ"ש בתרביץ ש"ב, עמ' 110, וציינתי שם למלא"ש ערכין פ"ד מ"ב שמנה הרבה מקומות כאילו, עיי"ש. אבל בד ובבבלי פ"ו ב' חסרות המלים "אומר אני".

41. **קטן אין לו בושת. החובל שוטה פעמים יש לו בושת וכו'.**בבבלי הנ"ל: שוטה אין לו בושת, קטן פעמים יש לו, פעמים אין לו וכו', וכן מסתבר. אבל קשה להגיה שלש נוסחאות. ונראה שהנכון הוא כלפנינו, וכמו שרצה לפרש בח"ד "אי לאו דברי הש"ס" והכוונה לפעמים חלים ופעמים שוטה, וכמו שאמרו:³⁹ פעמים שוטה פעמים חלום, זה הכלל כל זמן ששוטה הרי הוא כשוטה לכל דבר, וחלום הרי הוא כפקח לכל דבר. ובזמן שהוא שוטה אין לו בושת, אעפ"י שהוא אח"כ מתפקח, עיין בבלי שם. ורבי סובר שקטן לעולם אין לו בושת (כת"ק כאן) ובחרש לעולם יש לו בושת (כר"מ בבבלי הנ"ל), ובשוטה מחלק.

footnotes: ³⁹ לעיל תרומות פ"א ה"ג, עמ' 107, ומקבילות.

42. **סומא, ר' יהודה או' אין לו בושת וכו'.**בבלי פ"ו א', פ"ו ב', פ"ז א'. ואמרו שם (פ"ו א') שלא אמר ר' יהודה אין לו בושת אלא לגבות ממנו (כשהוא בייש) אבל אם אחרים בישוהו חייבים, כמשנתנו פ"ח מ"א, ואף ר' יהודה מודה בה. ועיין בתוספות פ"ו ב', ד"ה סומא.

**וחכמים אומ' יש לו בושת.**כסתם משנתנו פ"ח מ"א, שלא חילקה בין מבייש לבין מבויש, כדיוק הבבלי הנ"ל.

42-44. **החובל באשתו בין שחבל בה הוא, בין שחבלו בה אחרים, מוציאין מידו וילקח בהן קרקעות וכו'.**ומפורש כאן שאין הבדל בין חבלו בה אחרים לבין חבל בה בעלה, ובשניהם התשלומין הם כנכסי מלוג שלה והבעל אוכל פירות. אבל הר"מ פסק (פ"ד מה' חובל ומזיק הט"ז) בשם הגאונים שבחבל בה בעלה הכל שלה, ויכולה לעשות במעות כל מה שהיא רוצה. ועיין בקרבן נתנאל על הרא"ש כתובות רפ"ו, אות ג'. והראב"ד בהשגות שם תמה עליו מסברא, ולא הזכיר את התוספתא, עיי"ש. ובמשנת כתובות רפ"ו: בושתה ופגמה (כלומר, בחבלו בה אחרים) שלה. והשיגו על הר"מ מתוספתא זו בסמ"ג עשין ע', קמ"ז רע"ג,⁴⁰ וברשב"א כתובות ס"ה ב', הוצ' הרשלר עמ' ר"ב, במאירי שם, עמ' 279, בריטב"א שם ס"ו א', ד"ה מתקיף, בשיטה לר"ן שם, עמ' קמ"ח, ובפירושו להרי"ף שם סי' רצ"ב. ובמישרים לרבינו ירוחם נתיב כ"ג ח"ה (קרוב לסופו) ייחס את הקושיא מן התוספתא להראב"ד, ואפשר שיש שם שיבוש קטן. ועיין מ"ש על זה בנתיבות משפט שם קס"ו ע"ג.⁴¹ ועיין להלן ה"כ שורה 62–63, ד"ה משלם נזק ומש"ש.

footnotes: ⁴⁰ ובהגה"מ על הר"מ הנ"ל, אות ב', בשם הסמ"ג. ועיין בסמ"ג לעיל שם, קמ"ז ע"ב, ומ"ש בתשלום תוספתא, סוף עמ' 37, ובהערה שם. ⁴¹ ולהלן במאירי כתובות שם כתב: "ומכל מקום למדנו מן התוספתא שחבל בה ]בעלה[ וחבלו בה אחרים שוים וכו' שהרי אמרו בה על זו שבתוספתא בשת בזמן שבסתר וכו', והרי פסקוה (כלומר, הר"מ פסק כן בפ"ד מה' חובל ומזיק הט"ו) כר' יהודה בן בתירא". וכוונתו שהרי ר"מ פסק כר' יהודה בן בתירא, ואף ר' יהודה בן בתירא לא חילק אלא בבושת של אחרים, ומודה ברישא. ובתס"ר ח"ב, עמ' 98, כתבתי דברים בטלים בפירוש פיסקא זו במאירי, וחזר עליהם המו"ל של המאירי מלה במלה, בעמ' 280, הערה 1. ובבאור הגר"א אה"ע סי' פ"ג ס"ק ו' כתב: וכאן י"ל משום דבתוספתא סתם ג"כ כריב"ב. וכוונתו, שהת"ק בתוספתא אינו מזכיר בושת ופגם, ובנזק, הרי גם ר' יהודה בן בתירא מודה לת"ק, ונמצא שר' יהודה בן בתירא מפרש את הסתם (הרישא).

44. **ר' יהודה בן בתירה אומ' בושת שבסתר וכו'.**במשנת כתובות רפ"ו: בושתה ופגמה שלה. ר' יהודה בן בתירא אומר בזמן שבסתר לה שני חלקים וכו' ובזמן שבגלוי וכו'. ולא נתבאר במשנתנו אם ר' יהודה בן בתירא חולק גם על פגם, או על בושת גרידא. והוכיחו ברשב"א שם (עמ' ר"א), במאירי, עמ' 280, בריטב"א ובשיטה להר"ן הנ"ל מן התוספתא כאן שר' יהודה בן בתירא אינו מחלק אלא בבושת אבל לא בפגם, ומן הבבלי שם משמע שהוא מחלק גם בפגם, כמו שהוכיחו הראשונים. ועיין מה שתירצו ברשב"א ובשיטה להר"ן. ועיין מ"ש בשטמ"ק בשם תלמידי רבינו יונה. ובבאורי לה' הירושלמי להר"מ, עמ' נ"ז, הערות ט'-כ' הארכתי בזה, עיי"ש. ועיין מ"ש בנתיבות משפט הנ"ל קס"ה ע"ג, ד"ה בשתה, ואילך.

46-47. **החובל בחייבי גולות בית דין חייב בכל.**בכי"ו בטעות: בחייבי גזלות. ובד ובכי"ע: בחייבי גליות וכו'. והברייתא נסמכה למשנתנו פ"ח מ"ה העוסקת בחיובים של הנידונין בנפשותיהם. ונראה שהלכה זו היא בין לר' יוסי הגלילי ובין לר"ע,⁴² ואפילו אם אנו אומרים שרשות ביד כל אדם להורגו,⁴³ אינו אלא בהריגה, אבל לא בחבלה, שהרי הרוצח בשוגג אינו חייב מיתה לכל אדם. ועיין בתוספתא מכות פ"ב (כי"ע פ"ג) ה"ו. ואמרו בסוף ס"ז, סוף עמ' 335: הרי מי שנתחייב גלות ואמרו לו צא ולך (כלומר, האיצו בו שיצא לעיר מקלט) יכול יש לו חבל, אמרת לנפש (כלומר, ולא תקחו כופר לנפש) - לגולה. ועיין בבלי סנהדרין פ"ה א'. וכן הדין במסרב לצאת מעיר מקלט אחרי מות כהן גדול, עיי"ש בס"ז, ועיין בבלי כאן כ"ח א' ומכאן מוכח שדווקא במסרב אין לו חבל. ועיין באור שמח סוף הלכות חובל ומזיק, עיי"ש. ואפשר שבמסרב לצאת, חובלים בו שיצא, כדי לפנות את מקומו. וצ"ע.

footnotes: ⁴² מכות פ"ב מ"ז, בבלי שם י"ב א', ועיי"ש י"ב ב'. ועיין ספרי מסעי פיס' ק"ס, עמ' 220, שורה 17, וספרי שופטים פיס' קפ"א, עמ' 223. ⁴³ ומכל שכן אם נאמר שאין לו רשות להורגו אלא שאם הרגו פטור.

47. **בחייבי מיתות בית דין עד שלא נגמר דינו וכו'.**ספרי מסעי פיס' קס"א, עמ' 221, ס"ז שם, עמ' 332. ועיין תו"כ בחוקותי פרק י"ב ה"ז, קט"ו ע"א, ומקבילות בבבלי כתובות ל"ז ב' וערכין ו' ב'. ואפילו אם נניח שגואל הדם פטור אפילו הרגו לפני שנגמר דינו (קצה"ח ריש סי' ב', ודבריו שם קשים) הרי בוודאי שאינו חייב מיתה לכל אדם.

48. **היוצא ליהרג וחבל באחרים וכו'.**משנת ערכין פ"א סוף מ"ג, תוספתא שם פ"א ה"ג, ספרי ותו"כ הנ"ל ה"ח, בבלי ערכין ו' סע"ב.

**חבלו בו אחרים, פטורין.**עיין במקורות הנ"ל. ועיין בבלי סנהדרין פ"ה א' ובחי' ר"ד בונפיל שם הוצ' ר"ז ליפשיץ, עמ' קט"ז ואילך ובהערות שם, אבל בפי' רבינו הלל בספרי במקומו, פ' ע"ב, מפורש שפטורין מן הכל.

48-49. **ר' שמעון בן לעזר אומ' וכו'.**בבלי ערכין הנ"ל, עיי"ש.

49. **שאין מחזירין אותו לאמדת בית דין מעתה.**וכ"ה בד (אלא ששם בטעות: באמרת). ובכי"ע: לעמדת וכו'. ובבבלי ערכין הנ"ל: שלא ניתן לחזרת עמידת בית דין וכו'. והיא היא, עיין מ"ש לעיל סה"ה הערה 25.

50. **הרודף אחר חבירו להרגו ונהפך הנרדף וחבל בו, או שחבלו בו אחרים וכו'.**כלומר, שהנרדף התגבר עליו, ונטל ממנו כלי זינו, ולא היתה צפויה לו סכנה יותר, אלא שהנרדף, או אחרים הרביצו לו מכות לרודף, וחבלו בו בשעת ההתכתשות, בלי כוונה להרוג אותו פטורים מלשלם.⁴⁴ ולעצם הדין עיין בבלי כאן קי"ז ב', סנהדרין ע"ד א'.⁴⁵

footnotes: ⁴⁴ ודינו כרוצח שנגמר דינו, והוא כגברא קטילא, ועדיף ממנו. ועיין מ"ש במה"פ סנהדרין ספ"ח, ד"ה רודף שנעשה נרדף. ⁴⁵ ועיין במל"מ פ"א מה' רוצח שנטה לומר שאם נתאמץ הרוצח וגבר על גואל הדם והרגו פטור, עיי"ש בראייותיו. וכן הדעת נותנת, שאין הרוצח חייב לאסור את נפשו כדי שגואל הדם יקיים מצוה. ובערוך לנר מכות י"ב א', ד"ה כמאן, העיר על הספרי זוטא סוף מסעי (לפי הילקוט) שאמרו שם: "ומצא אותו גואל הדם, פרט למוצא הוא את גואל הדם. ופירש בזית רענן דסלקא דעתך אמינא, דמותר הוא להרוג לגואל הדם משום הבא להורגך השכם להורגו קמ"ל עכ"ל, ואם כן ספק המל"מ מפורש בספרי". ועיין גם בהערות הרי"ז יאסקאוויץ לספרי זוטא שהוציא לאור, עמ' 543, הערה ע"ד, שאף הוא הסמיך את הספרי שלנו לשאלת המל"מ הנ"ל. ברם אין הברייתא בס"ז עניין כלל לדברי המל"מ, שהרי הרב אומר שם במפורש שנתאמץ הרוצח וגבר על גואל הדם והרגו, כלומר כשגואל הדם בא להורגו התאמץ הוא עליו וניצח אותו, אבל הפירוש בס"ז הוא שאין רשות לרוצח להרוג את גואל הדם, בשעה שאין כוונתו של גואל הדם להורגו, או שהרוצח יותר חזק ממנו. ואין אומרים כשם שמותר לגואל הדם להורגו כן מותר לרוצח להרוג את גואל הדם.

51. **שנ' ולא תקחו כופר לנפש רוצח.**כלומר, אין לוקחין כופר בחבלה ברוצח, עיין ספרי זוטא בסופו. וכופר כוונתו ממון בעד החבלה, וכמו שאמרו בתו"כ סוף אמור, ק"ה רע"א, ומכילתא דרשב"י, ריש עמ' 177: לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר, אבל אתה לוקה לאיברין. ועיין בבלי כאן פ"ג ב'. ועיין בלשון המכילתא משפטים פ"ח, עמ' 277.

51-52. **הרגו והרג את בהמתו וכו'.**במשנת כתובות פ"ג מ"ב למדים מן הפסוק שלהלן שאם נתחייב מיתה וממון במעשה אחד לאדם אחד פטור מן התשלומין. ובברייתא שלנו אנו למדים מפסוק זה שהוא הדין בשני מעשים, עיין בבלי כתובות ל"ח א'. ובמכילתא דרשב"י כ"א, כ"ג, עמ' 176, למדים מן הכתוב שבויקרא כ"ד, י"ח, שאפילו אם נתחייב לשני בני אדם, ממון לזה ונפשות לזה, פטור מן הממון.⁴⁶ ועיין בבלי כתובות הנ"ל, ולעיל שם ל', ב', ובתוספות, ד"ה רב אשי.

footnotes: ⁴⁶ הרג אדם ובהמה כאחד וקטע ראשו של זה ואצבעו של זה.

53-54. **אבל הרג את בהמתו ואחר כך הרגו וכו'.**מכילתא דרשב"י הנ"ל. ועיין להלן תוספתא מכות פ"א ה"ז, ירושלמי כאן פ"ג ה"ד, ג' ע"ג, תרומות פ"ז ה"א, מ"ד ע"ד, כתובות פ"ג ה"א, כ"ז ע"ג, גיטין פ"ה ה"ד, מ"ז ע"א, להלן, שורה 60, ומקבילות שצוינו שם.

57. **החובל באביו ואמו ועשה בהן חבורה אפי' שוגג וכו'.**מכילתא דרשב"י כ"א, ט"ו, עמ' 172. ועיין במשנתנו כאן פ"ג מ"י, ובבבלי שם ל"ה א': מתניתין בשוגג. ובס' הנר שם, 11 סע"ב, ציין לתוספתא שלנו. ועיין מ"ש להלן בסמוך על הכלל של כל חייבי מיתות שוגגין.

58. **הרובע, והנרבע, פטור אפי' שוגג וכו'.**לפי פשוטו פירושו שפטור על השור שנסקל על ידו, כפירוש בעל מנ"ב אפילו כשהוא שוגג. ומפורש בירושלמי סנהדרין פ"ז סה"ט (סה"ז), כ"ה ע"א: הגע עצמך שבא עליה שוגג הרי היא נסקלת על ידו, והוא פטור, ומכאן שהבהמה נסקלת אפילו אם בא עליה בשוגג, וכן סוברים כמה אמוראים בבבלי שם נ"ה ב' (אעפ"י שהר"מ לא פסק כן), ומלמדת הברייתא שלנו שפטור על השור, אעפ"י שהוא פטור ממיתה, ולאו דווקא בחובל אביו ואמו⁴⁷ בשוגג פטור אלא בכל חייבי מיתות שוגגין, כדבי חזקיה, בירושלמי כתובות פ"ג ה"ג, כ"ז ע"ג, ובבלי כאן ל"ה א', כתובות ל"ה א', ל"ח ע"א, סנהדרין ע"ט ב', פ"ד ב'. ועיין גם ירושלמי תרומות פ"ז ה"א, מ"ז ע"ג, שבת פ"ב ה"ה, ה' ע"א, כתובות פ"ג ה"א, כ"ז ע"ב. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטיין במבואו למכילתא דרשב"י, עמ' י"ט-כ'.

footnotes: ⁴⁷ שלמדו בה גזירה שוה במכילתא דרשב"י הנ"ל.

**שנידון בגופו.**וכ"ה בד. ובכי"ע: שנידון בנפשו, כלעיל וכלהלן בסמוך, וכבר"מ.

58-59. **הדליק גדישו של חבירו ביום הכפורים אפי' שוגג פטור וכו'.**ברייתא זו היא כר' נחוניא בן הקנה לעיל פ"ז הי"ח ומקבילות שצוינו שם, והוא פוטר אף בחייבי כריתות משום שהם נידונין בנפשן לשמים, ופטורין אף שוגגין. ופשיטא שהיא דעת יחיד ונגד סתם משנתנו כאן פ"ז מ"ב, פ"ח מ"ג, שבועות פ"ד מ"ו, וכמה סוגיות בירושלמי ובבבלי. ועיין מ"ש ביש"ש כאן פ"ח סי' כ"ג, ובאו"ז פ"ח סי' ש"מ, עמ' 52.

60. **הגונב כיסו של חבירו וכו'.**ירושלמי כאן פ"ג ה"ד, ג' ע"ג, בבלי שבת צ"א ב', כתובות ל"א א', ב"ב פ"ו א', סנהדרין ע"ב א'.

61-62. **העושה מום במוקדשין, אין משלם אלא חצי נזק.**כלומר, החובל בקדשים (ועשה בהם מום) ועבר על לאו⁴⁸ ולוקה⁴⁹ חייב בתשלומין, וסובר תנא זה שבמקום מלקות ותשלומין, משלם ואינו לוקה, או סובר שלוקה ומשלם. וברייתא זו באה לכאן אגב פטורא מממון בחייבי מיתות, או בחייבי כריתות שנשנו בסמוך. ואשר לשיעור התשלומין נראה שמדברים כאן בקרבן שהתחייב באחריותו בשוויו, וחייב להביא אחר במקומו של בעל המום. והמומם אחרי פדיונו אינו ראוי לא לגיזה ולא לעבודה ולא לחליבה, והוא בזול. ועיין בתוספות בכורות כ"ח ב', ד"ה רביע. ועיין מ"ש בתס"ר, עמ' 98. ועיין בתוספות כאן צ"ח א', ד"ה הצורם, ובחידושי הרשב"א שם.

footnotes: ⁴⁸ תו"כ אמור פרק ו', פרש' ז' ה"ט, צ"ח סע"ב, ומקבילות. ⁴⁹ ר"מ פ"א מה' איסורי מזבח ה"ז.

62-63. **משלם נזק וצער ריפוי שבת ובשת וכו'.**בבלי מ"ב סע"ב, מ"ט א'. ועיין רש"י לעיל שם, ד"ה שמין, ובתוספות מ"ב ב', ד"ה נותן. ועיין בבאורי הגר"א אה"ע סי' פ"ג ס"ק ד' ובמ"ש כאן. ועיין לעיל הי"ד, סוף שורה 42–44. ועיין ביש"ש פ"ה סי' ט"ז.

64. **ולדות לבעל הריון.**מכילתא משפטים פ"ח, עמ' 275, 276, ירושלמי פ"ה ה"ו, ה' ע"א, בבלי מ"ט א'.

65-66. **היתה מעוברת מגר, ועבד משוחרר, ולדות של גר, ועבד משוחרר, לפיכך אם מת, הרי זה זכה.**במשנתנו פ"ה סמ"ד: ואם אין לה בעל, נותן ליורשיו. היתה שפחה ונשתחררה, או גיורת, פטור. ופירשו כל המפרשים (חוץ מן הריב"א) שהמדובר בשפחה שהיתה נשואה לעבד משוחרר, או גיורת שהיתה נשואה לגר, לפיכך אם מת הבעל ואין לו יורשים, זכה החובל בדמי הולדות. וכן יוצא מן הבבלי מ"ט א': אמר רבה לא שנו אלא שחבל בה בחיי הגר, ומת הגר וכו', הרי ברור שרבה פירש את משנתנו שהעיקר הוא שהבעל היה גר, או עבד משוחרר, ואין להם יורשים. ברם פשוטה של משנתנו היא כמשמעותה שאם היתה מעוברת מגר ועבד משוחרר שבאו עליה בעבודתם ובגיותם פטור,⁵⁰ כפירוש הריב"א.⁵¹ וביש"ש פ"ה סי' י"ז הסיק שרב חסדא בבבלי שם (מ"ט א') מפרש את משנתנו כפשוטה, כפירוש הריב"א. ואף בתוספות מ"ב ב' (ד"ה היתה) שהשיגו על הריב"א מדברי רבה הנ"ל, כתבו: דהא בהפרה משמע כדפ"ה וכו'. ולא אמרו אלא "משמע". ואפשר להדחק ולומר שעיקר דברי רבה לא על משנתנו נאמרו אלא על ברייתא, וכתוספתא שלפנינו שמפורש בה "ולדות של גר ועבד משוחרר", ומוכח שבא עליה כשנתגייר ונשתחרר, ומשנתנו היא כפשוטה, ואינה עניין לכאן. ולא עוד אלא שנראה שאף הירושלמי פירש את משנתנו כפירוש הריב"א. וכן אמרו שם על משנתנו (ה"ו, ה' ע"א): בא על אמו וכו', בעל. את שראוי ליקרות בעל, יצאו אילו שאינן ראויין להיות בעל. ר' יסא בשם ר' יוחנן עוברין אין יוצאין בשן ועין וכו' כיני מתנית' עוברין אין יוצאין בשן ועין של אמן. ולכאורה אין להבין מה עניין שן ועין של עוברין למשנתנו. אבל אם נפרש את המשנה כפשוטה הכל ברור. ומתחילה אומר הירושלמי שאם אין קידושין לבעל, אין העוברים שלו, אעפ"י שהוא בעל הריון, ולפיכך אם גוי, או עבד בא על בת ישראל אין דינו כבעל הריון, ואפילו אם חבלו באשתו אחרי שנתגייר וכו'. וזה שאמרו במשנתנו היתה שפחה ונשתחררה פטור, הוא דווקא כשהאדון שחרר את השפחה בשטר, והיא וולדה נשתחררו, אבל נשתחררה בשן ועין, הרי הוולדות שלה לא נשתחררו, ואם חבלו בה אח"כ אין החובל פטור, אלא משלם לבעלים. בכל אופן ברור לפי זה שאין התוספתא שלנו עניין למשנתנו, וכאן מדברים שנתעברה מגר ועבד משוחרר בגירותן ואחרי שחרורן, כפי שפירשו רוב המפרשים את משנתנו. ובמכילתא דרשב"י משפטים כ"א, כ"ב, עמ' 176: יכול אין כל הענין מדבר אלא בבת חורין, מנין לרבות את הגיורת ואת השפחה המשוחררת, ת"ל ונגפו אשה הרה מכל מקום, ובהערה שם: "בנגוד למשנתנו (שם)". ברם אין המכילתא עניין כלל למשנתנו. והכוונה שם לרבות גיורת ומשוחררת שנישאו לישראל ונתעברו ממנו אח"כ, שדינן כבת חורין. והרי המדרש אומר במפורש: "יכול אין כל הענין מדבר אלא בבת חורין". וכן אמרו במכילתא זו בריש משפטים, עמ' 158: אשר תשים לפניהם, [יכול שכל משפט] שבתורה נאמר לעינין אחד וכו', ועיין בהערות מהרי"ן אפשטין שם. ועיין מכילתא משפטים, פי"א, ריש עמ' 87. ועיין תו"כ מצורע ריש פרשה ה', ע"ח ע"ד (ובמקרא שם רפט"ו), ובתו"כ ריש תזריע, נ"ז ע"ג. ומצויים ריבויים כאלה בלא קשר עם "בני ישראל", עיין תו"כ צו פרק ט' ה"א, ל"ג ע"א (אבל עיין בפירוש הראב"ד שם), מכילתא דרשב"י י"ג, ט', עמ' 41, ספרי ראה פיס' צ"ג, סוף עמ' 154, ועיין בהערות שם. וכן דרך המדרשים מדבי ר"ע לדרוש ריבויים. סוף דבר, לפנינו שלשה עיניינים. במכילתא דרשב"י מרבה גיורת ומשוחררת שדינן כישראל, ואם נתעברו מישראל חייב לשלם דמי וולדות לבעל. הברייתא שלפנינו מדברת בבת ישראל שנישאת לגר, או לעבד משוחרר, וחבלו בה ויצאו ילדיה, ומת הגר, או המשוחרר, ומשנתנו מדברת במשוחררת ובגיורת שנתעברו בעבדותן, או בגיותן, ונשתחררו, או נתגיירו, וחבלו בהן, פטור.

footnotes: ⁵⁰ ואין בבא זו דבוקה לשלפניה: ואם אין לה בעל וכו'. ⁵¹ שהביאו בתוספות מ"ב ב', ד"ה היתה, ועוד בכמה מן הראשונים.

67. **הרי אילו נשבעין ונוטלין.**וכגון שראוהו נכנס שלם ויצא חבול, ודינן כמשנת שבועות פ"ו מ"ג (ומקבילות), וכלהלן הכ"ח. ומלמדת הברייתא שאפילו בעבד שבעה"ב יכול לטעון שחבל בו מפני שלא רצה לציית, דינו כבן חורין גמור, ואינו נאמן.

68. **בינו לבינן פטור, מפני שהוא קנס.**כלומר, ואפילו הוא מודה, ואפילו אם יש עדים שנכנס שלם ויצא חבול, דומיא דרישא, והוא פטור, אפילו לשיטת הר"מ בפ"ה מה' חובל ומזיק ה"ו. ובין לשיטת הר"מ (פ"ה שם ה"ד) ובין לשיטת הראב"ד (שם) אין התקנה של נשבע ונוטל קיימת בכגון דא, שאדון המכה את עבדו אינו בסוג של בעלי זרוע, ועוד שיש לחשוש שחבל בעצמו כדי לצאת לחרות.

**המכה את עבדו, מכרו לאחר ומת וכו'.**בח"ד העיר על מכילתא משפטים פ"ז, עמ' 273: ומת תחת ידו. שתהא מכתו ומיתתו ברשותו, הא אם הכהו ומכרו לאחר ומת, הרי זה פטור. ונראה שדווקא אם מכרו פטור, אבל אם נתנו במתנה, או שחרכו, חייב. וההבדל הוא שאם מכרו במכר קיים אנו מניחים שהיה יכול לחיות בשעת המכר,⁵² ולפיכך פטור, אבל בדבר שתלוי באדון בוודאי שאין בידו להערים ולהפטר ממיתה. ולפי חוקי המלכות⁵³ היו הערכאות מכריחים את האדון למכור את העבד, אם נהג בו באכזריות יתרה. ועיין מ"ש בהערתי לדב"ר (הוצ' ליברמן), הוצאה שלישית, עמ' 84, הערה א. ועיין בזית רענן על הילקוט דפוס ויניציאה, כ"ד ע"ב, ומסיק שם: אבל אם לא היה אף בשעת הכאה שלא (צ"ל: שלו), חייב, אפילו חי יום (כלומר, מעת לעת, יום שהוא יומים). ובילקוט בדפוסים חדשים תלו בו בזית רענן בוקי סריקי, והכשילו את מפרשי המכילתא האחרונים.

footnotes: ⁵² שאם הלוקח ידע שאינו יכול לחיות וסבר וקבל, דינו כמקבל מתנה. ⁵³ Digest 21; 1. 17. 12

69-70. **עבד שחבל בעצמו, יוצא לחרות ונותן לרבו.**בכי"ע: יצא לחרות וכו'. ואף לפנינו הפירוש הוא אם יוצא (וסיגנון כזה רגיל במקורות התנאים) לחרות הוא נותן⁵⁴ לרבו. ואפילו חבל בעצמו בשוגג דינו כן, שהרי אדם מועד לעולם. והוא דין משנתנו פ"ח מ"ד: העבד והאשה פגיעתן רעה וכו', אבל משלמין לאחר זמן. נתגרשה האשה, נשתחרר העבד חייבין לשלם. ומוסיפה התוספתא שאף אם חבל בעצמו הדין כן. ועיין להלן בסמוך. ועיין במלחמות ספ"ב, שכתב כדבר פשוט שאין העבד יכול למחול על נזקי גופו.

footnotes: ⁵⁴ עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1076 ואילך.

70-71. **האשה שחבלה בבעלה אין מפסדת כתובתה, וכשם שאי איפשר לה למכור וכו'.**בבלי פ"ט ב'. ואף שחייבת לשלם אח"כ כשנתגרשה, או נתארמלה (עיין לעיל בסמוך), מ"מ כל זמן שהיא תחת בעלה אינה מפסדת כתובתה, כר"מ שאוסר לאדם שישהא את אשתו אפילו שעה אחת בלי כתובה, עיין בבבלי שם. ועיין מה שהאריך בזה ר"ח אלגאזי בנתיבות משפט, מישרים נתיב כ"ג ח"ו, קפ"ב ע"ד ואילך.

73-74. **עבד נשבע ונוטל.**ומדברים כאן שהעדים ראו את עצם החבלה, אלא שלא הבחינו באיזה אבר חבל בראשונה, העבד נשבע ונוטל. ואף כאן קנסו את האדון בעל הזרוע שחבל בעבד יותר מן הראוי, שהוא נשבע ונוטל. וכבר העמידו בירושלמי (גיטין פ"ד ה"ד, מ"ה ע"ד) את עיקר הדין כמ"ד שהיוצא בשן ועין אינו צריך גט שחרור, ודינו כבן חורין גמור, ועיין מכילתא משפטים פ"ט, עמ' 279, ובבלי גיטין מ"ב ב'. ובירושלמי כאן פ"ה ה"ו, ו' ע"ג, מתחיל בברייתא שבתוספתא מכות פ"א ה"ד (ותתבאר אי"ה במקומה), וכנראה שיש שם השמטה, ונשמטה הברייתא שלפנינו. וכ"ה שם (לפי גירסת שרי"ר, עמ' 250): וכולה מן הדין עבדה מימור כן ? כלומר, וכי כל כמיניה לעבד זה לומר כן, שמתחילה הפיל את שנו, ויצא בה לחרות, ועליו לשלם לו דמי עינו, ולמה נשבע ונוטל ? ומתרץ הירושלמי: אמר ר' נסה וינון דמרון כן, (והם, כלומר, שני עדים אמרו כן) מעידין אנו על פלוני שנכנס תחת ידו שלם ויצא חבול בשתים,⁵⁵ יוצא לחרות בראשונה, ונותן לו דמי שנייה, ועל כך נאמן העבד בשבועה שבתחלה הפיל לו את השן, וכמו שכתבנו לעיל.⁵⁶

footnotes: ⁵⁵ כלומר, ראינו שנכנס תחת ידו כשהוא שלם, וראינו שהכה אותו בראשו ויצא חבול בעינו ובשנו, אבל לא הבחנו במה שחבל בראשונה. ⁵⁶ והעירותי על כך בתרביץ ש"ב, עמ' 236, ובתס"ר, עמ' 98.

74. **המוכר את עבדו וכו'.**צ"ל: המכה את עבדו, כמו שהוא בכי"ע ובס' יחוסי תנאים ואמוראים ערך טבי עבדו של ר"ג, הוצ' מימון, עמ' ת"נ.

74-75. **בין מתכוין לו ובין שאין מתכוין לו יצא בן חורין.**כאן מפורש שאפילו לא נתכוין לעבד יצא לחרות, ומסתבר שהוא הדין אם לא התכוון לשנו, או לעינו, וברייתא זו לא הובאה בשום מקום בתלמוד. ובמכילתא דרשב"י משפטים כ"א, כ"ו, עמ' 177, מבואר להפך, וכן שנינו שם: את עבדו. עד שיהא מתכוין לו. ולהלן בסמוך שם (כ"א, כ"ז): יפיל, עד שיתכוין לו. וברישא ממעט את שאינו מתכוין לעבד, ובסיפא ממעט את שאינו מתכוין לשן. וכן פסק הר"מ בפ"ה מה' עבדים הי"א והי"ב. וכן מוכח במכילתא משפטים פ"ט, סוף עמ' 279. וכן מבואר בבבלי קידושין כ"ד ב' (וכדעת ר"א שם). אבל בבבלי כאן כ"ו ב': אמר רבה היתה אבן מונחת לו בחיקו, ולא הכיר בה ועמד ונפלה וכו' לעניין עבד פלוגתא דרשב"ג ורבנן, דתניא הרי שהיה רבו רופא וכו'. והוא קשה מאד, שהרי שם נתכוון לטפל בשן ובעין, וכאן לא התכוון כלל, לא לעבד ולא לשינו. וידידי הרב ר' זרח וורהפטיג העיר לי על גירסת הר"ח⁵⁷ שהעתיק משם: ותניא (במקום "דתניא") הרי שהיה רבו רופא וכו'. ולפי זה כיוון רבה למחלוקת של החכמים ורשב"ג בבבא שלפנינו שלרשב"ג לא יצא לחרות אם לא התכוון, ולחכמים יצא לחרות אפילו לא התכוון כלל. ושוב הביא הבבלי את הסיפא כאן ("ותניא") שלרשב"ג אפילו התכוון לשן ולעין לא יצא לחרות. ובאמת בכתי"י מצוי מאד החילוף בין דלי"ת לבין וי"ו, וכמעט שאין כאן שינוי בכתיב. ופירוש זה נ"ל קרוב לוודאי. ועיין היטב בס' הנר לר"ז אגמאתי 6 ע"א (בסופו), וכנראה שכיוון לפירוש זה, עיי"ש.⁵⁸ סוף דבר אין הלכה כבבא שלפנינו, אלא כשאר המקורות הנ"ל, ובתוכם גם הסוגיא בבבלי קידושין כ"ד ב'. ולפיכך פסק הר"מ הנ"ל שלא כבבא שלנו כאן (בבלי כ"ו ב'), עיין בכ"מ במקומו ובמיוחסים לר"י הזקן בקידושין שם. והראשונים כאן ושם משתדלים ליישב את הסוגיות, אבל המחוור הוא שהסוגיות חולקות. ובח"ד כאן כתב: והך בבא קמייתא דהכא בתוספתא י"ל דהיינו כי ההיא דרבה וכו'. ובס' יחוסי תנאים ואמוראים הנ"ל, עמ' תנ"א פירש שהסיפא שלהלן מפרשת את הרישא "תני והדר מפרש" (וכן פירש בח"ד כאן). ועיי"ש שהעיר על מעשה ר"ג וטבי עבדו, וממנו מוכח שאפילו אם לא התכוון יצא לחרות, עיין מ"ש בתס"ר, עמ' 99.

footnotes: ⁵⁷ כ"ז רע"א, וכ"ה גם בר"ח מכ"י באוה"ג כאן, עמ' 36. ⁵⁸ אחרת היה אומר דתניא בתוספת וכו', כסיגנונו בכל מקום שמציין למקור הברייתא שהביא הבבלי.

76. **היה רבו רופא וכו'.**מכילתא דרשב"י הנ"ל, בבלי כ"ו ב', קידושין כ"ד ב'. ועיין מ"ש לעיל בסמוך.

**שני זו ועקרה וכו'.**כלומר, [רפא] שני זו. ובמקבילות: חתור שני וכו'.

77. **רבן שמעון בן גמליאל אומר וכו'.**בכי"ו ישנה כאן השמטה ע"י הדומות והשלמתיה ע"פ ד וכי"ע.

78. **אם אמר לאחר לעשות לו כן וכו'.**הלכה זו פשוטה היא. ואעפ"י שיש כאן מצוה לרפא, ורבו הרופא שעשה שליח הרי שלוחו כמותו, מכל מקום יכול לומר לו לתיקוני שלחתיך.

**הכהו נגד עינו ואינו רואה וכו'.**מכילתא משפטים פ"ט, עמ' 279, מכילתא דרשב"י שם כ"א, כ"ו, עמ' 177, ירושלמי כלאים פ"ח ה"ב, ל"א ע"ג, בבלי כאן צ"א א', צ"ח א', קידושין כ"ד ב'. ופירש"י ועוד: כנגד עינו. הכהו בכותל כנגד עינו של זה. וכן מוכח מן הירושלמי הנ"ל שנתנו את הטעם מפני שהוא יכול לברוח, ומכאן שלא נגע בו, עיין מ"ש ע"ז להלן בסמוך. ובמכילתא הנ"ל: את עין עבדו. שומע אני אפילו העלת חורור,⁵⁹ תלמוד לומר ושחתה, לא אמרתי אלא מכה שיש בה השחתה, מכאן אמרו טפח על עינו וסימהו, על אזנו וחרשו יוצא בן חורין דברי רבי חנינא בן גמליאל, שנאמר וכי יכה איש עד שיעשה מעשה. ודורשים מפסוק זה שני דברים, מ"את עין", עד שיעשה מעשה, ומאת "ושחתה" שהעבד אינו יכול להשתמש כלל בעינו, כלהלן בסמוך: הכהו על עינו וכהתה. וכן במכילתא דרשב"י הנ"ל: את עין. יכול כיון שהכהו על עינו (כלומר, ועדיין רואה בה קצת) יהא יוצא בן חורין, ת"ל ושחתה. יצא זה שלא שחת. יכול אפילו הכהו כנגד עינו ואינו רואה, כנגד אזנו ואינו שומע, ת"ל את עין עד שיכהו על עינו.

footnotes: ⁵⁹ עיין תוספות בכורות ל"ח ב', ד"ה וסימנך, ומ"ש לעיל שבת, עמ' 116.

79. **שנ' הכהו עד שיעשה בו מעשה.**בכי"ע: שנ' והיכהו וכו'. ובתוספות כאן צ"א א', ד"ה לא, מעתיק בשם התוספתא שנאמר והכה וכו'. ולפי גירסא זו הכוונה למשפטים כ"א, י"ז: והכה איש את רעהו, ולמדים שן ועין מנזק, ואם בנזק אינו חייב אלא בעושה מעשה בגופו כל שכן בשן ועין (עיין בבלי כאן כ"ו ב'). וכן באמת בירושלמי כלאים הנ"ל: תפס בו הרי זה חייב. ובבבלי כאן צ"א א' (אחרי הברייתא שלנו): כדתניא וכו' אחזו ותקע באזנו וחירשו חייב. ומשווה הבבלי חירות בשן ועין לניזקין. ועיין לעיל פ"ו הט"ז. ולעצם העניין העירו בתוספות הנ"ל שבתוספתא כאן מפורש שמטעם גזירת הכתוב אתינן עלה, אבל בבבלי אמרו שהוא פטור "משום דאמרינן הוא ניהו דאבעית נפשיה". וכן בירושלמי כלאים הנ"ל לא נזכר הפסוק שהביאו בתוספתא ובמכילתות הנ"ל. ובאמת אין הבדל בין הטעמים, שאין אדם ניזק וודאי מן הקול אלא כשנשאר עומד נגדו, אבל אם מיד כשיצא הקול זז ממקומו והתרחק ממנו לצדדין, או מנגדו, אפשר מאד שלא ינזק. ובנידון דידן הוא ניזק משום שנבהל ונשאר עומד במקומו, ולפיכך "הוא ניהו דאבעית נפשיה". וכן בירושלמי הנ"ל: טיחה כנגד עינו וכו' לא יצא לחירות וכו', שהוא יכול לברוח וכו' תפס בו הרי זה חייב (כלומר, בניזקיו). וכעי"ז בבבלי הנ"ל, מכאן שכל הפטור הוא משום שלא אחז בו, ויכול היה לברוח, כלומר מפני שלא עשה מעשה בגופו. וברי"ף קידושין פ"א סי' תקצ"ח: כיון דבר דעתא הוא וכו'. אבל עיין ביש"ש פ"ח סי' ל"ט מ"ש על התוספתא כאן. ועיין בח"ד.

79-80. **על עינו ואינו רואה וכו'.**כלומר, אעפ"י שבחוץ אינו ניכר שום דבר, יצא לחירות.

80. **הכהו על מוחו וכו'.**כלומר, אעפ"י שלא הכהו לא על עינו ולא כנגד עינו, יצא לחרות.

81. **על עיניו ויצאו בנות מלך וסימא את עינו וכו'.**וכ"ה בכי"ע. אבל בד חסרות המלים "על עיניו", ולפי זה דבוקה בבא זו לרישא: וירדו מים וחיפו את עיניו ויצאו בנות מלך, כלומר, ע"י המים שחיפו את עיניו. וכנראה שהנכון כלפנינו, כלומר, ע"י ההכאה יצאו בנות מלך, אם סימא את עיניו יצא לחרות, ולפנינו שתי הלכות. הראשונה שאעפ"י שלא הכה על עיניו ממש, והשנייה אעפ"י שלא נסתמא ע"י ההכאה ממש, עיין להלן. ומוצא של המלה "בת מלך", לא נתברר לי. ועיין מ"ש קרויס בתוספות ערוך השלם, עמ' ק"י, ערך בת חורין וערך בת מלך, ובספרות שציין שם. ובמילון ערבי למלים בתוספתא (עיין מ"ש במבוא לח"ו עמ' ט"ו): בנת מלח צבי (ובין השורות תלויה עוד יו"ד, כלומר, קרי: צביי) אלעין. וכל המפרשים הסמיכוה ל"בת מלך" שבבבלי שבת ק"ט א', ומשמע משם שהיא רוח רעה השורה על העין, ולא בארו כלל מה עניינה לנדון שלפנינו, או שראו סתירה מכאן. ברם אצל הקדמונים היתה רווחת אמונה שלפעמים אין בידי ההכאה כדי להזיק, או להמית, אבל מזיקים משתמשים בהזדמנות של ההכאה ומשלימים את הנזק עד הסוף. וכן אמרו במדרש איכה רבה פ"א, ג', הוצ' בובר עמ' 64: והא מזיקא קאי[ם] בתרך טעין קטיא דפרזלא ואת מחי בהדא, והוא מחי ליה בההיא, ומת. וכע"ז גם במדרש במ"ר נשא פי"ב, ג'. ומלמדת התוספתא בסיפא שהעבד יצא לחרות, אעפ"י שלא נסתמא אלא על ידי בנות מלך שהופיעו בשעת ההכאה. אבל קשה להניח שאמונה זו היתה רווחת גם בא"י, והשתמשו בה הלכה למעשה.

81-82. **הכהו על עינו וכהת וכו'.**בבלי קידושין כ"ד ב'. ועיין מכילתא ומכילתא דרשב"י שהעתקנו לעיל שורה 78, ד"ה ובמכילתא הנ"ל.

83. **היתה עינו כהה וסימאה וכו'.**בבלי הנ"ל.

84-85. **החובל בחבירו, ומת החובל וכו'.**כל הברייתא באו"ז ב"ק סי' שפ"א, כ"ט ע"א, בשם ספר חפץ, גליון. ועצם ההלכה פשוטה, שהרי ניזקין גובין מן המשועבדים, ומכל שכן מן היורשים, עיין לעיל כתובות פ"ב ה"ב ומקבילות ומ"ש לעיל שם, עמ' 210. ועיין ירושלמי חגיגה פ"ה ה"א, ע"ו ע"א, גיטין פ"ג ה"ז, מ"ה ע"א ומקבילות, בבלי קידושין י"ג ב' ומקבילות שצוינו שם. ועיין בבלי ב"ב קע"ה ב' (ומקבילה) ולעיל פ"ו ה"ג.

85. **מת הנחבל, יתן ליורשיו.**ס' חפץ הנ"ל. ועיין בח"ד שהביא מכאן ראייה לשיטת הראב"ד פ"ה מה' חובל ומזיק ה"ו, ולשיטת הר"מ הוא מפרש שעמד בדין.

85-86. **הנחבל, בין שיש שם טענה ובין שאין שם טענה וכו'.**גליון ס' חפץ הנ"ל. ובשו"ת לקדמונים כ"י ששון (אהל דוד, 199 רע"א): וששאלתם על מה שאמרה התוספתא הנחבל בין שיש שם טענה וכו'. וחבל שלא העתיק את כל התשובה. וברייתא זו לא הובאה בשום מקום בתלמודים, והיא כסתם משנתנו בשבועות פ"ז מ"ג שאינה מחלקת, ועיין מ"ש להלן בסמוך.

86-87. **ר' יהודה היה קורא אותה כאי, כל זמן שהן חובבין וכו'.**ולהלן שבועות פ"ו ה"ב: היה קורא אותו הכאבין, כל זמן שהן חובבין וכו'. ובד: קורא אותה הכא כאי, כל זמן שהן חוככין וכו'. ולהלן שבועות הנ"ל: היה קורא אותו הכא כי', כל זמן שהן חוככין. ובכי"ע כאן: היה קורא הכאב (נוקד על המלה בראשה ובסופה) כל זמן שהן חוככין. ובשבועות הנ"ל: היה קורא אותה חביבאי כל זמן שהן חובבין וכו'. ובירושלמי שבועות פ"ז ה"ג, ל"ז ע"ד: היה קורא חבטי כל זמן שהן חוככין (בדפוסים מטושטשים הכ"פין, אבל בכי"ל ברור) זה בזה. והנה הגירסא "חוככין" היא מקויימת ע"י רוב הנוסחאות (והיא מסתייעת קצת מן הלשון "זה בזה"), ולפ"ז מסתבר לקיים את חגירסא "חכאכי" (או מעין זה). ור' יהודה חולק על הת"ק והוא קורא לחבול "חכאכי", כסיגנונו בכמה מקומות,⁶⁰ והוא סובר שדווקא אם חוככים זה את זה ויש שם איזו טענה, נשבע הנחבל ונוטל, אבל בלי זה אם הוא כופר הכל, ולא היה שום דין ודברים ביניהם, אינו נשבע ונוטל. ובכלל זה כמובן הוא גם הודאה במקצת, שיש שם טענה, והוא כדעתו במשנתנו בשבועות פ"ז מ"ג הנ"ל.⁶¹ ולהלן בתוספתא שבועות, וכן בירושלמי שם, לא הובאה הרישא כאן, ודברי ר' יהודה נסמכו למשנתנו שם. וכבר העירותי בתס"ר במקומו שבספר חפץ שהעתיק את התוספתא דלג על דברי ר' יהודה, והוא מפני שאין הלכה כמותו.

footnotes: ⁶⁰ עיין מ"ש לעיל ח"ד, יומא, עמ' 718, ד"ה נמצאנו. ⁶¹ ועיין בח"ד שמביא מכאן ראייה לשיטת הרמ"ה שהביא בטחו"מ סוף סי' צ'. אבל הוא בעצמו הרגיש שיש לשאול למה כר' יהודה, שלא כת"ק. ועיין גם במה"פ שבועות שם, ד"ה ראוהו זורק, ודבריו תמוהים, ופירושו בירושלמי הוא דוחק דוחקין, ויתבאר אי"ה במ"א.

87-88. **היה נשוך מקום שאין יכול לישוך וכו'.**ירושלמי הנ"ל. ועיין בבלי שם מ"ו ב' (בשם שמואל).

88. **לאחר זמן זה או' חבלתה וכו'.**גליון ס' חפץ הנ"ל, ירושלמי הנ"ל. ופירושו שאינו נוטל בשבועה אלא אם ראוהו נכנס שלם, ומיד יצא חבול, אבל אם לא ראוהו מיד שיצא הרי היא כשאר הטענות. ולא נתבאר כאן מהו לאחר זמן,⁶² משום שפשוט הוא שאם עבר זמן כדי שאחר יהא שם, יש לחשוש שאחר חבל בו. ופשוטה היא, ומשום כך לא הביאוה שאר הפוסקים. ועיין בפ"מ בירושלמי הנ"ל, ופירושו דחוק.

footnotes: ⁶² עיין לעיל גיטין פ"ב ומ"ש לעיל שם, סוף עמ' 814 ואילך. נדה פ"ג ה"ו ובתס"ר שם, ריש עמ' 262.

89-90. **החובל בחבירו, אע"פ שלא בקש החובל מן הנחבל וכו'.**במשנתנו ספ"ח מבואר שהחובל אינו נמחל לו עד שיבקש מחילה מן הנחבל. ואם בקש, עליו למחול לו, ולא יהא אכזרי ומביאה משנתנו ראייה מאברהם שבקש רחמים על אבימלך. והתוספתא מוסיפה שהנחבל צריך למחול לחובל, אעפ"י שלא בקש ממנו מחילה, ולא עוד שצריך להתפלל עליו. ובס' יחוסי תנאים ואמוראים כת"י ערך רב יוסף בר חבישמיא מביא את הברייתא שלנו בשם תוספתא ב"ק [פ]י"ג אבות ומוסיף: וכולה מתניתא גרס' לה בירושלמי פ' החובל וכו'. ולפנינו בירושלמי נשמטה הברייתא, אבל בשרידים מן הגניזה נשתמר חלק גדול ממנה. ובילקוט סוף איוב רמז תתקכ"ח נעתקה כל הברייתא בשם תוספת דהחובל. ועיין רוקח סוף סי' רי"ד וסי' רי"ח, סד"ה ערב יום הכיפורים.

93. **בהתפללו בעד רעהו.**עיין בבלי צ"ב א' ובמדרשות שנביא להלן.

**ר' יהודה אומ' משם רבן גמליאל וכו'.**ילקוט וס' יחוסי תנאים ואמוראים הנ"ל, ירושלמי פ"ח ה"י, ו' ע"ג. ובס' הנר לר"ז אגמאתי, 40 ע"ב: בתוספת בבא קמא דנזיקין ר' יהודה משום רבן גמליאל הרי הוא אומר וכו' (כלפנינו). אמ' ר' יוסי הדא דתמר בשלא הוציא שם רע וכו'. והוסיף ע"פ הירושלמי, ועיין מ"ש בתס"ר עמ' 99. ועיין בס' חסידים סי' קל"ח, הוצ' מק"נ, עמ' 63. ועיין ספרי ראה פיס' צ"ו הוצ' רא"א פינקלשטין, עמ' 157, בבלי שבת קנ"א ב', מכילתא לדברים במדרש תנאים, עמ' 71, תנחומא בובר וירא סי' ל', נ"ב ע"ב, פסיקתא רבתי פסיקתא ל"ח, קס"ה ע"א, ובשאר הציונים בספרי ראה הנ"ל.

95. **הכהו באחר ידו וכו'.**בה"ג ב"ק, ד"ו פ"ח ע"ג, ד"ב, עמ' 250 (ושם בטעות: באחת ידו), שאילתות כ"י ששון (אהל דוד 116 ע"א), תורתן של ראשונים של הורוביץ ח"א, עמ' 31, (ושם: בלוח, בארר, בנייר וכו'). ובהגה"מ סוף פ"ג מה' חובל ומזיק, דפוס קושטא רס"ט: אחד באחד (צ"ל: באחר) ידו בעור בנייר וכו', ועיין ערוך ערך תקע ב'. ובאו"ז ב"ק סי' ש"ע, כ"ח ע"ג, בשם ס' חפץ: הכהו בנייר בפנקס וכו'. ובמדרש רבתי סוף נח, עמ' 67: תניא הכהו בא' ידו, בעורות שאינן נעבדין וכו', כל הברייתא. ובילקוט המכירי תהלים, ג' כ"א, ח"א עמ' 26: תוספתא דנשים הכהו בא' ידו וכו'. ועיין תו"כ סוף אמור פ"כ ה"ד. ועיין תס"ר, עמ' 100.

96. **נותן ארבע מאות זוז.**כמשנתנו פ"ח מ"ו: לאחר ידו, נותן לו ארבע מאות זוז.

96-97. **ולא מפני שמכה של צער וכו'.**ס' הנר לר"ז אגמאתי 7 ע"ב, מיוחס להר"ש בתו"כ סוף אמור, ק' ע"ג.

99. **וכשם שחייב על נזקי חבירו, כך הוא חייב על נזקי עצמו וכו'.**עיין במשנתנו פ"ח סמ"ו ובבבלי צ"א א'-ב'. ונחלקו הראשונים אם הוא מדאורייתא, (עיין בה"ג ריש ה' שבועה ד"ו, קט"ו רע"ג, ד"ב, עמ' 482, שו"ת הרשב"א ח"א סי' תרט"ז), או דרבנן, (עיין ר"מ פ"ה מה' שבועות הי"ז וסייעתו). ועיין מ"ש להלן, ד"ה ונחלקו.

99-100. **הוא עצמו שרק וטס בפניו כנגד חבירו וכו'.**בד: הרק וטש בפניו כנגד חבירו. ובכי"ע: הוא עצמו שרק וטש בפני חבירו, כלומר שטש בעצמו בפני (דהיינו במעמד) חבירו. ובס' חסידים הוצ' מק"נ סי' קס"ד, עמ' 68, גרס כגירסת הדפוס כאן. אבל בהוצ' בולוניא סי' תרע"ו: הוא עצמו שרק וטש בפני עצמו. ובד"ח שם: סרקוסרט בפני עצמו. וכאן מפורש שאפילו בבשת אסור לבייש את עצמו. ועיין מ"ש בח"ד. ועיין בבראשית רבתי, עמ' 67, הנ"ל. ואשר לגירסא "טש" עיין מ"ש לעיל ח"ה (ביצה), סוף עמ' 986 ואילך.

100. **מתלש בשערו.**כ"ה בד ובכי"ע. ולפנינו בטעות "ונתלש" (המי"ם נתפרדה לוי"ו ונו"ן). ועיין בח"ד, ומ"ש להלן ד"ה מתלש.

**מקרע את כסותו וכו'.**עיין בבלי צ"א ב' ובגליון שם.

101. **פטור מדיני אדם וכו'.**נשנה אגב גררא של חייב בדיני שמים, ועיין בתוספות צ"א ב', ד"ה החובל.

101-102. **שנ' ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש.**וכאן מפורש שהכוונה גם לחבלה ולא למיתה בלבד, כבבלי צ"א ב', אבל סתם התלמוד דחה את הראייה מן הפסוק: ודלמא קטלא שאני. ועיין מה שהאריך בעניין הגרי"פ פערלא בבאורו למה"מ לרס"ג, ח"ב לאווין, מ"ז מ"ח. ונחלקו הראשונים אם אדם רשאי לחבול בעצמו בשעת הצורך, עיין בתוספות צ"א ב', ד"ה אלא, וביש"ש פ"ח סי' נ"ט, ועיין להלן בסמוך, ד"ה אבל בתוספתא. וכשם שנחלקו אם אדם רשאי למסור את עצמו למיתה כדי שלא יכשל בעבירה,⁶³ הוא הדין בחבלת איברים.⁶⁴ ולפנינו מדברים לשעבר, אפילו אם אדם רוצה לענוש את עצמו בעד עבירה⁶⁵ לקטוע את האיברים שלו, אסור. ואף שגם במיתה מצאנו יוצא מן הכלל, עיין בירושלמי כלאים פ"ט ה"ד, ל"ב ע"ב, ומקבילות, אין מביאין ראייה מאגדות וממעשים ב"קצרא". ועיין בבלי תענית כ"א א' (ומקבילה בכתובות), אבל בירושלמי כתובות פ"ו ה"ז, ל"א רע"א (ומקבילה בקידושין פ"א) חסרה המלה וטבענא,⁶⁶ ופשיטא שאין שם אלא מליצה, והרבה כיוצא בזה באגדות.

footnotes: ⁶³ עיין במגן אבות למאירי סוף עניין י"ט, עמ' פ"א, וביש"ש הנ"ל (בפנים), והדברים ידועים. ⁶⁴ עיין במעשה של ר' מתיא בר חרש בתנחומא הוצ' בובר, הוספות לפרשת חוקת, ובהערה שם. וכ"ה בילקוט בראשית רמז קס"א בשם מדרש, עיין בהוצאת ר"ד היימן, עמ' 848, הערה 60. ⁶⁵ כתפילת ר' נחום איש גם זו בירושלמי סוף פאה, כ"א ע"ב, ומקבילה ובבלי תענית כ"א א', ופשיטא שתפילה לחוד ומעשה לחוד. ⁶⁶ ואינה גם בכי"מ בבבלי תענית.

102. **ר' שמעון בן לעזר אמ' משם ר' חלפאי וכו'.**בבלי שבת ק"ה ב'. ועיין אבות דר"ן פ"ג, הוצ' שכטר, ח' ע"א, נו"ב פ"ד, ח' סע"ד. ועיין בהוספות שם ס"ט ע"א ופ"ד רע"ב.

103. **מתלש בשערו.**בבבלי ובאבות דר"ן הנ"ל חסר. ועיין ח"ד.

105. **שכך היא עבודתו של יצר הרע.**עיין במקורות הנ"ל ובבלי נדה י"ג ב'.

105-106. **האומר סמא את עיני שמזקתני וכו'.**בתוספתא בכל הנוסחאות הגירסא היא: פטור. אבל בירושלמי בספ"ח, ו' ע"ג, הגירסא היא: חייב. על מנת לפטור חייב. ולפ"ז הברייתא שבירושלמי מוסיפה על משנתנו בסוף פירקין רק את המלה "שמזיקתני", (כפירוש בעל פ"מ), ומפרשת שדין משנתנו הוא אם אפילו רוצה לקטוע את ידו מפני שהיא מזיקה ומצערת אותו. והטעם הוא שאסור לאדם לחבול בראשי איברים שלו רק מחמת צער גרידא, אם אין כאן סכנת נפשות. ואם אסור לו לעשות כן, אף חברו אסור לו לשמוע לו. ואפילו אם אמר בפירוש ע"מ לפטור חייב, עיין בירושלמי ובבבלי במקומו, ודינו כדין אומר הרגני, שהוא רוצח ממש. אבל יש מן הראשונים שסוברים שאפילו בראשי אברים פטור בעל מנת, עיין שטמ"ק ומאירי, עמ' 270. אבל בתוספתא לא נזכר כלל "ע"מ לפטור", משום שהיא חולקת וסוברת שבמקום כאב וצער מותר לו לחבול באברים שלו, וממילא אם אחר עשה כן ברשותו פטור. ועיין מ"ש לעיל בסמוך, ד"ה ונחלקו. ואשר לירושלמי עיין מה שפירש בו בהגהות יפה עינים ד"ה יש הן. ובכיר"ז הגירסא היא כלפנינו. ועדיין צ"ע בפירושו.

106-107. **אנסוהו גויים, ונטלו ממנו של חבירו, בפניו פטור, הוא נטל ונתן להן הרי זה חייב.**בד: ונטלו ממונו בפניו פטור. ובכי"ע כלפנינו (אלא שם: ממונו). ושמא צ"ל לפנינו: נטלו ממנו [ממונו] של חבירו וכו'. וכן בירושלמי בסוף פירקין: תני ישראל שאנסוהו גוים ונטלו ממנו ממון חבירו בפניו פטור וכו'. ולפי פשוטה של הברייתא מדברים במציאות שהיתה רווחת בא"י באותו זמן, והיינו פקידי המלכות שהיו חומסין וגוזלין,⁶⁷ ולא היו תופסין את כל הרכוש אלא סכום ידוע, עיין מ"ש לעיל ח"ז (נדרים), עמ' 418, ואילך. והאנסים הללו תפסו חלק מרכושו בפניו,⁶⁸ ואם היה אומר לאנס אין רכוש זה שלי, היה לוקח מן המפקיד, פטור, ואינו נידון כאילו יכול להציל, משום שאינו מחוייב לפדות את ממון חבירו בממונו, אבל אם בא האנס, ונטל הוא ונתן בידו את רכוש חבירו חייב, משום שמציל את ממונו בממון חבירו, חייב לשלם. ונראה שאם בא האנס סתם, והראה בעצמו את רכוש חברו, דינו כאילו נשא ונתן ביד, כשיטת רבא בבבלי קי"ז א'. ועיין מ"ש להלן, סד"ה וכמה מן הקדמונים. ברם בבבלי קי"ז א': דתניא ישראל שאנסוהו גוים והראה ממון חבירו, פטור, ואם נשא ונתן ביד חייב. ובס' הנר לר"ז אגמאתי 57 ע"א: דתניא בתוספת בבא קמא בנזיקין ישראל שאנסוהו גוים והראה וכו'. וכן בריקנטי סי' תע"ג: אמרינן בתוספתא ישראל שאנסוהו גוים והראה ממון חבירו פטור, ואם נשא ונתן ביד וכו'. וסברו הראשונים שהיא היא הברייתא בבבלי היא היא התוספתא. אבל מלשונה של הברייתא בבבלי נראה כפי שפירשו הראשונים שהאנס לא תפס את הממון, אלא אנסוהו לתת ממון, והראה על ממון חבירו. ונחלקו הקדמונים מה דינו בייחדו לו את הממון, ונשא ונתן ביד,⁶⁹ משום שאנסוהו. והר"ח וסייעתו הביאו את הירושלמי בסוף פירקין ו' ע"ג, שאמרו שם: אמר ר' יוסי הדא דתימר בשאמר לו ממון סתם, אבל ממון פלוני אפילו נטל ונתן ביד פטור. וכמה מן הקדמונים לשיטתם שסברו שהיא הברייתא בתוספתא ובירושלמי היא הברייתא שבבבלי, ולפיכך הסיקו מה שהסיקו, אבל במלחמות בסוף פ"י, בסוף דבריו: שבני א"י שונין ברייתא זו בנפקד, והלשון שלהם מוכיח, דתני בה אנסוהו ונטלו ממונו בפניו, ואמר נמי (כלומר, ר' יוסי שם) תן לנו ממונו של פלוני, אעפ"י שהוציא ונתן להם פטור וכו', וזהו מה שנתחלף בכאן בין שתי הגמרות בעניין הברייתא ודרכן תדיר בכך, ומיהו בעיקר דינא גמרא דידהו בהדי דילן רשות (כלומר, ודילן חובה) וכו'. ועיין במאירי שם, עמ' 334.

footnotes: ⁶⁷ ולעתים קרובות יותר מחוקי המלכות האכזריים. ⁶⁸ שהרי אם תפסו שלא בפניו דינו כשאר אנסים, ואפילו אם היה שומר שכר פטור. ⁶⁹ עיין אוה"ג, עמ' 112 ואילך, ר"ח שם, עמ' 107, רבינו אפרים על הרי"ף במקומו, בבעל המאור ובמלחמות שם.