1-2. **המלוה את חבירו סתם, אין פחות משלשים יום, ובמדינה שהיא נוהגת פחות מיכן, או יתר על כן, אין משנין ממנהג המדינה.**או"ז כאן סי' רע"ט, ל"ט ע"ד, חי' הרשב"א ה' א', ריטב"א ה' סע"א, מ"מ פי"ג מה' מלוה ולוה ה"ה, כולם בשם התוספתא. ועיין חו"מ ריש סי' ע"ג ובבאור הגר"א שם. והרישא שלנו בירושלמי שביעית פ"י ה"ב, ל"ט ע"ג, מכות פ"א ה"ה, ל"א ע"א, בבלי מכות ג' ב', ובירושלמי ובבבלי הלשון הוא: אינו רשאי לתובעו פחות מל' יום. ובמס' שמחות פ"ז: המלוה את חבירו סתם אסור לגבות ממנו עד שישלמו שלשים יום. ועיין בתוספות קי"ח א', ד"ה זמן, ומ"ש הגר"י ענגיל בגליוני הש"ס שם. ובבבלי ב"ב ה' א': אמר ריש לקיש הקובע זמן לחבירו ואמר לו פרעתיך בתוך זמנו אינו נאמן. ופסקו הגאונים והראשונים שהלכה זו היא דווקא בקבע לו זמן בפירוש, אבל בסתם הלואה נאמן לומר פרעתיך אפילו בתוך ל' יום.¹ והרשב"א הנ"ל כתב: ולולי שאמרה גאון, והסכימו בכך כל האחרונים, הייתי אומר דה"ה בסתם מלוה וכו', והא דנקט ליה ר"ל בקובע זמן, ולא נקטה בסתם מלוה, משום דההיא לא פסיקא לן, דהא במנהגא תליא מילת', כדתניא בתוספתא דבבא מציעא המלוה את חבירו וכו' (כל הברייתא שלנו). והאחרונים נחלקו אם גם במנהג של גויים הדין כן, עיין סמ"ע וש"ך חו"מ ריש סי' ע"ג. ולא עלה על דעתם לפרש את התוספתא במנהג של שלטון המדינה, והכוונה למנהג המדינה כבכל מקום במשנה ובברייתא, עיין באו"ז כאן סי' רע"ט הנ"ל שמנה כמה מהם, ועיין להלן שם סי' ר"מ שדן בעניין מהותם של המנהגים הללו. וצ"ע מה עניינה של הברייתא לכאן, ולמה התחיל את הפרק בהלכה זו. ושמא שייכת הלכה זו לספ"ט, והיא חוזרת למשנתנו רפ"ט (הכל כמנהג המדינה), ומקומה הוא לעיל סה"ב, אלא שהתוספתא הפסיקה בהלכות שכירות וחכירה, וסיימה בהלואה.

footnotes: ¹ ועיין בבלי ב"מ י"ז א', לעניין אותו יום.

2-3. **שכר שעות ביום גובה כל היום, בלילה, גובה כל הלילה.**ואלה הם דברי רב בבבלי קי"א א'. ופירש"י: שאם נשכר לו מן הבוקר עד חצות גובה כל היום, ואם נשכר לו בלילה עד חצות גובה כל הלילה שהרי כלתה שכירותו לפני שקיעת החמה ולפני הבוקר. ובכי"ע מפורש: שכיר שעות בלילה גובה כל הלילה. ובד יש כאן חסרון, עיין מ"ש להלן. ובירושלמי פ"ט הי"א, י"ב ע"א: ותני כן שכיר שעות ביום גובה כל היום, בלילה גובה כל הלילה. ובמשנתנו פ"ט מי"א: שכיר יום גובה כל הלילה, שכיר לילה גובה כל היום, וכן בספרי כי תצא פי' רע"ט, עמ' 296: ששכר לילה גובה כל היום ושכר יום גובה כל הלילה. ושם פירושו שהיה שכיר כל היום, או כל הלילה, וכלתה פעולתו בסוף, ולפיכך גובה בעונה שלאחריה.

3-4. **(שכר שעות בלילה וכמה גובה כל הלילה) שכר שעות, גובה כל הלילה וכל היום.**בד: שכר שעות בלילה גובה כל הלילה וכל היום. וברור שיש שם השמטה: וצ"ל: שכיר שעות בלילה גובה כל הלילה [שכיר שעות גובה כל הלילה] וכל היום. וכ"ה (עם המוסגר) בכי"ע. וכ"ה במשנתנו בהוצאות הרגילות ובבבלי ק"י א', קי"א א'. ובבבלי קי"א א' הקשו ממנה על רב הסובר ששכיר שעות בלילה אינו גובה אלא כל הלילה. ותירצו: לצדדין קתני שכיר שעות דיום גובה כל היום, שכיר שעות דלילה גובה כל הלילה. ברם כאן אי אפשר לפרש כן, שהרי הדברים כבר מפורשים ברישא. והנה רואים מן הנוסח שלפנינו בכי"ו, ומן הנוסח שבדפוסים שיש כאן חסרון והשמטה. ולפיכך נראה להגיה בדרך השערה, וצ"ל: שכיר שעות [בלילה וביום] גובה כל הלילה וכל היום, כלומר, כסבור הייתי לומר שאם שכר אותו בבת אחת לכמה שעות בלילה, וכמה שעות ביום שלאחריו, אין כאן אלא שכירות אחת, ואינו גובה אלא ביום, כסיפא כאן שאם שכרו לשבת אינו גובה אלא כשעת היציאה. ומלמדת התוספתא שכל אחת היא שכירות מיוחדת וגובה כל הלילה וכל היום. ובירושלמי הנ"ל בהוצ' שלפנינו: שכיר שעות ביום ובלילה גובה כל הלילה וכל היום, ואף שם הכוונה ליום שלפנינו, וכמו שפירשנו. ועיין לעיל שם בירושלמי. ברם בירושלמי כיר"ז: גובה כל היום וכל הלילה. וכן ברוב הנוסחאות של משנתנו הגירסא היא: ושכיר שעות גובה כל היום וכל הלילה, עיין דק"ס ומלא"ש במקומו, ועיין דק"ס עמ' 328, הערה ל'-מ'. ובמבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין לא מצאתי שדיבר על משנה זו.

4-5. **שכר שבת, שכר חודש, שכר שנה, שכר שבוע, יצא ביום, גובה כל היום, יצא בלילה, גובה כל הלילה.**במשנתנו הנ"ל: גובה כל הלילה וכל היום. והקשו ממנה על רב הנ"ל, והעמידו את משנתנו כתרי תנאי, עיי"ש. ועיין בדברי בעל המאור ובמלחמות בסוגיין. ולפי הגירסא שלפנינו (ולפי התיקון המשוער לפני כן), כל הברייתא היא בשיטת רב, וצ"ע.

5-6. **ועל כולן אינו עובר עליהן אלא לילה הראשון בלבד.**בתו"כ קדושים פרשה ב' פ"ג ה"י, פ"ח ע"ד: עד בוקר, אינו עובר עליו אלא עד בוקר הראשון, וכן מביא בבבלי ק"י ב'. ובשטמ"ק שם כתב בשם שיטה שדווקא על איסור בל תלין אינו עובר אלא לילה הראשון בלבד, אבל שאר חיובי דשכירות, לרבות בל תבוא, עובר לעולם. אבל בחי' הר"ן ונ"י חולקין. ובפי' הראב"ד לתו"כ הנ"ל, פ"ח ע"ד, ובמיוחס לר"ש שם, ע"ז ע"ד, מביאים את התוספתא כאן, ומלשונה "ועל כולן", מוכח שמדברים בכל החיובים. ועיין בח"ד.

6-8. **הכובש שכר שכיר עובר משום חמשה לוין. משום בל תעשק, ובל תגזול, ובל תלין, ולא תבא עליו השמש.**בד ובכי"ע: ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש. וכן מעתיק בחי' הרשב"א (לפי שטמ"ק) קי"א א', וכ"ה בבבלי קי"א א' בכי"י (עיין דק"ס, עמ' 328, הערה צ') ובספרי כי תצא פי' רע"ח, עמ' 295, ברוב הנוסחאות (עיין בשנו"ס שם), וכ"ה בסוף מדרש מניין. ולפנינו בבבלי הנ"ל (וכ"ה בכמה נוסחאות): עובר בה' שמות הללו ובעשה, וכן היה לפני רש"י. ופירש"י שהתנא מנה שני לא תעשוק (כלומר, לא תעשוק את רעך, ולא תעשוק שכר עני ואביון), ויש כאן חמשה לאוין. ופירשו בבבלי שם שאעפ"י שיש לאוין ששייכין ליום בלבד, ויש ששייכין ללילה, מכל מקום שם שכירות אחד. אבל בשני כי"י של ספרי הנ"ל הגירסא היא: משום ארבעה לאוין, וברור שלא מנו שם פעמיים לא תעשוק, וגם לא נזכר שם "עשה אחד" (חוץ מגליון בכ"י אחד), אעפ"י שמנו שם גם ביומו תתן שכרו, ולא כללו אותו בכלל הלאוין. ובחי' הרשב"א הנ"ל הביא את התוספתא לראייה לפירש"י שהרי כאן מפורש חמשה לאוין, שלא כמו בבבלי שלפני רש"י שגרסו "שמות", וגם עשה בכלל, כפירוש הראב"ד (בשטמ"ק), שה' שמות שבבבלי כולל גם את העשה, והוא לא גרס בבבלי "ועשה אחד". אבל בספרי הנ"ל בשני כי"י משובחים גורס: עובר משום ארבעה לאוים וכולל שם גם "ביומו תתן שכרו", ומכאן נראה ברור כפירוש הראב"ד.² ובאמת אפשר לומר שלאוים לאו דווקא אלא "שמות", ומצות עשה בכלל, וכ"ה גם לעיל סוטה פ"ה הי"א, עמ' 180: עובר משם חמשה לאוין, משם בל תקום וכו', ואהבת לרעך כמוך, וחי אחיך עמך. וכ"ה באבות דר"ן פכ"ו, הוצ' שכטר, מ"ב רע"א. ועיין מ"ש לעיל שם, עמ' 662 ואילך.

footnotes: ² ועיין בחכמת שלמה למהרש"ל קי"א א' שהעיר על הסמ"ג ]לאווין קפ"א, ד"ו ש"ז, ס"א ע"ד[. והוא לשון הר"מ בפי"א מה' שכירות ה"ב, כדרכו.

8-9. **אחד שכר אדם ואחד שכר בהמה ואחד שכר כלים עובר משום שמות הללו.**בבבלי קי"א ב': אין לי אלא שכר אדם, מנין לרבות בהמה וכלים, ת"ל בארצך, כל שבארצך. וכולן עוברין בכל השמות הללו. ועיין במשנתנו פ"ט מי"ב ובספרי כי תצא פי' רע"ח, עמ' 296, ובכולם לא נזכרו אלא אדם בהמה וכלים. ובירושלמי כאן פ"ט הי"ג, י"ב רע"ב: בארצך לרבות הבהמה והעבדים. ובתו"כ קדושים פרשה ב' פ"ג ה"ט, פ"ח ע"ד: אין לי אלא שכר האדם שכר הבהמה והכלים מנין, שכר הקרקעות (וכ"ה במה"ג שם, עמ' תקמ"ו) מנין, ת"ל לא תלין פעולת שכיר. וכבר תמהו על הרמ"ה (בטור חו"מ סי' של"ט) שפסק דבשכר קרקע אינו עובר, ועיין בחו"מ סי' של"ט סעיף א' ובבאור הגר"א שם ס"ק א'. ועיין בס' יראים השלם סי' קכ"ו, נ"ב ע"א, ובמאירי קי"א א', עמ' 415, שהביאו את התו"כ להלכה. ועיין בפתחי תשובה חו"מ ריש סי' של"ט. ועיין בעין זוכר להחיד"א מערכת שי"ן סי' כ"ה.

9-11. **ר' יוסי בר' יהודה או' שכר אדם עובר משום שמות הללו, שכר בהמה ושכר כלים עובר משום בעל תעשק, [גר ותושב עובר משום בל תעשוק] ומשום ביומו תתן שכרו.**המוסגר במרובעים נשמט בכי"ו ע"י הדומות, והשלמתי ע"פ כי"ע וד. ובד: גר תושב, והנכון בכי"ע, עיין מ"ש בתס"ר כאן, עמ' 128. ובירושלמי יבמות פ"ח ה"א, ח' ע"ד: גר תושב הרי בלא תעשה דברי ר' יוסי ביר' יודה. ולעיל שם: מאן תנא בלא יעשוק ר' יוסי ביר' יודה. ובבבלי קי"א ב': ר' יוסי בר' יהודה אומר גר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו, ואין בו משום לא תלין, בהמה וכלים אין בהן אלא משום בל תעשוק בלבד, ועיין להלן בבבלי שם. ועיין בספרי סוף פיסקא רע"ח, עמ' 296 הנ"ל. ובמשנתנו פ"ט מי"ב: גר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו, ואין בו משום לא תלין וכו'. ובירושלמי שם, י"ב ע"ב: כתיב לא תעשוק את רעך. פרט לגר תושב.

11-12. **המחהו אצל חנוני, ואצל שולחני, הן עוברין עליו, והוא אין עובר עליהן.**במשנתנו פ"ט מי"ב: המחהו אצל חנוני, או אצל שולחני, אינו עובר עליו. ועיין בתו"כ קדושים פרשה ב' פ"ג הי"א, פ"ח ע"ד, ובבבלי קי"ב א'. אבל גם בירושלמי פ"ט הי"ג, י"ב ע"ב: אבל עוברין הן עליו. ויש כאן משום חידוש, שלכאורה היה נראה שבשולחני ובחנווני הוא חוב כמו כל חוב אחר, שהרי הוא לא היה שכיר אצלם, ומלמדת התוספתא שבעה"ב מעביר את חיובו לחנווני ולשולחני, ואעפ"י שאין בידם ממנו כלום, ועיין ברי"ף ועוד במקומו ובמאירי, עמ' 416. ובפירוש הראב"ד לתו"כ פ"ח ע"ד, הנ"ל: אבל השולחני והחנוני עוברים עליו, שהרי קבלו עליהם את חובו והעונש בכלל, והכי מפרש בתוספת' וכו', מיהו מסתברא לי דלית הלכתא כההיא מתניתא, דקיימא לן דרב ששת דאמר (בבלי קי"ב א') אינו חוזר לית הלכתא כוותיה, אלא כרבה. וכוונתו הואיל והלכה היא שהחנווני יכול לחזור, הרי ממילא אם אינו משלם לפועלים יש כאן חזרה, ולמה יעבור. ועיין בנת"י על הירושלמי שם שהעיר לנכון, שמדברי הראב"ד מוכח שלרבה גם החנווני יכול לחזור בו, והוא שלא כשיטת הגאונים שלא נחלקו אלא בשכיר, אבל בחנווני, או שולחני, כולם מודים שאינו יכול לחזור בו.

12-13. **ואם התנה עמו מתחילה על מנת כן, אף הן אין עוברין עליו.**כלומר, אם התנה עם בעל הבית שלא ישלם לו בזמנו, אף החנווני והשולחני אינן עוברין עליו, אעפ"י שלא התנה עם הפועלים. ובפירוש הראב"ד לתו"כ הנ"ל: וקאמר התם (כלומר, בתוספתא שהזכיר) שאם התנו מתחלה עמו שלא לעבור אינן עוברין. מיהו מסתברא לי דלית הלכתא כההיא מתניתא וכו' (והעתקתי את לשונו לעיל), כלומר, שלשיטת הראב"ד אף אם לא התנו הן אין עוברין עליו, עיין מ"ש לעיל בסמוך. ובספרי כי תצא פיס' רע"ט, עמ' 297: כי עני הוא, פרט לשפסק מעמו (וכ"ה "מעמו" בכל כתה"י), ולפי גירסא זו מוכח שהכוונה שפסק מבעה"ב, שפסק וניתק ממנו, כלומר, שבעה"ב העבירו לחנווני, או לשולחני, כפירוש רבינו הלל במקומו. ובילקוט הגירסא היא: פרט לשפסק עמו, והיינו שהתנה עמו, והוא כבתוספתא כאן. ונראה שהכוונה שם לסוף הפסוק (דברים כ"ד, ט"ו) ולא יקרא עליך אל ה', ואם פסק אתו (או: מעמו) אין לו רשות לקרוא עליו אל ה'.³

footnotes: ³ ועיין בש"ד סי' של"ט ס"ק ב', והוא בס' חסידים הוצ' ר"ר מרגליות סי' תתרס"ו (עיי"ש בהערות), ובהוצ' מק"נ סי' תתי"א, עמ' 302, ביתר אריכות.

13. **ואם אמ' לאחר לשכור לו, זה וזה אין עוברין עליו.**בבלי ק"י ב', ופירשו בבבלי שם: זה, לפי שלא שכרן, וזה, לפי שאין פעולתו אצלו וכו', דאמר להו שכרכם על בעל הבית. ובס' דרכי דוד לרמ"ד לוין העיר על הריטב"א שנדפס מכבר, קי"א א', ועל הב"ח בחו"מ סי' של"ט (כצ"ל שם) וסי' שמ"ו שעמדו על כך למה אין אומרים כאן שלוחו של אדם כמותו.

14-15. **השכיר נשבע בזמנו ונוטל. עבר זמנו, אין נשבע ונוטל. אם יש עדים שתבעו בתוך זמנו, ואפי' לאח' זמנו הרי זה נשבע ונוטל.**בכי"ו בטעות: ואפי' בתוך זמנו וכו'. ותקנתי ע"פ ד וכי"ע. ובמשנתנו פ"ט מי"ב: השכיר בזמנו נשבע⁴ ונוטל, עבר זמנו, אינו נשבע ונוטל, אם יש עדים שתבעו⁵ הרי זה נשבע ונוטל. ובמלא"ש למשנתנו שם: ובתוספתא פ' עשירי קתני אם יש עדים שתבעו בתוך זמנו ואפילו לאחר י"ב חדש ה"ז נשבע ונוטל. ואיתא בירושלמי שם ר"פ כל הנשבעין, והביאה הרי"ף ז"ל שם וכו'. וכל הברייתא בשם התוספתא בס' הנר לר"ז אגמאתי 155 רע"ב (בשם רב"ס). והלשון שהביא הרב הנ"ל בשם התוספתא כאן, אינו נמצא כאן בשום נוסח⁶ אלא להלן שבועות פ"ו ה"א, ובירושלמי שציין הרב: תני ר' חייה אם יש עדים שתבעו בזמנו, אפי' לאחר שנה, נשבע ונוטל. ועיי"ש המחלוקת ובירושלמי כאן הי"ג, י"ב ע"ב, ובבבלי קי"ג א' ובמלא"ש הנ"ל, ומה שהאריך בח"ד.

footnotes: ⁴ בד' נפולי, במשנה שבירושלמי, בהוצ' לו ועוד: נשבע בזמנו, כלפנינו בתוספתא. ⁵ עיין דק"ס, ריש עמ' 330. ⁶ לרבות נוסח רב"ס הנ"ל.

15-17. **אמ' ר' יהודה במה דברים אמורים בזמן שאמ' לו נתתי לך שכרך, והוא אומ' לא נתת לי, אבל אם אמ' לו שכרתני וכו'.**וכ"ה ("אמר ר' יהודה") גם בד. וכבר תמה על כך בח"ד, שהרי במשנתנו (שבועות רפ"ז) מצריך ר' יהודה גם בשכיר מודה במקצת. ובבבלי שם מ"ו א' מביא בשם ר' יהודה ברייתא כשיטתו במשנה שמצריך מודה במקצת. אבל בכי"ע ובמקבילה להלן, שבועות רפ"ו, ובנוסח רב"ס הנ"ל חסר בתוספתא "אמ' ר' יהודה", וכן מחקה בח"ד מדעתו. ועיין מ"ש לעיל פ"ז הי"ז.

17-18. **סלע אמרתי לך, והוא אומ' שתים אמרת לי, המוציא מחבירו עליו הראיה.**והכוונה שבעה"ב נשבע ונפטר, שהרי יש כאן הודאה במקצת, או שהטענה היתה בשעת הפרעון, ויש כאן הילך,⁷ ועיין בתוספות קי"ב ב', ד"ה שתים, ומ"ש לעיל פ"ז הי"ז שורה 70–71.

footnotes: ⁷ ופטור גם מן השבועה, כפירוש הר"י מיגאש שבועות מ"ו א'.

18. **הנותן כליו לעשות לו, ונגמרה מלאכתו וכו'.**בבלי ב"ק צ"ט א', כאן קי"ב א'. ובס' הנר שם, 155 ע"א: ואתא לסיועיה מיהא דתניא בתוספת בבא מציעא דנזיקים הנותן כליו לאומן וכו', והעתיק את לשון הברייתא שבבבלי, אלא שציין למקורה, כדרכו.

19-20. **כיון ששקעה החמה עובר עליו.**כ"ה בד ובכי"ע. ובכי"ו בטעות: אינו עובר עליו. ובבבלי הנ"ל: מששקעה עליו חמה עובר משום בל תלין. ובדק"ס שם סוף עמ' 333, מביא בשם כי"פ: עובר משום ביומו תתן שכרו, ומעיר: וכ"ה נכון. אבל ברור שהוא תיקון של סופרים ת"ח, ואין להגיה נגד כל הנוסחאות כאן וב"ק הנ"ל והפוסקים. וכן הביא בשטמ"ק כאן בשם שיטה שבל תלין לאו דווקא, וכן הוא בכסף משנה פי"א מה' שכירות ה"ב, וכן פירש בהגהות הרש"ש ב"ק צ"ט א' הנ"ל. וכנראה שאף הפוסקים נקטו כלשון הבבלי, מפני שאין כאן מקום לטעות, והדבר ברור מאליו.

20-21. **המלוה את חבירו אינו רשיי למשכנו, ואם משכנו צריך לחזור בו, ועובר על כל שם ושם שיש בו.**הנכון הוא בכי"ע: צריך להחזיר לו. ובד: צריך לו לחזור בו. ובבבלי קי"ד ב': ת"ר המלוה את חבירו אינו רשאי למשכנו, ואינו חייב להחזיר לו, ועובר בכל השמות הללו. ועיין שם מחלוקת רב ששת ורבא, ורבא מגיה ברייתא זו ומחסרה, ועיין בפי' הראב"ד בשטמ"ק שם. והתוספתא מסייעת לרב ששת. ובירושלמי פ"ט הי"ד, י"ב ע"ב: משכנו שלא ברשות, עובר על כל שם ושם שיש לו. ובמשנתנו פ"ט מי"ג: המלוה את חברו לא ימשכננו אלא בבית דין ולא יכנס לביתו ליטול משכונו שנ' בחוץ תעמוד, ואם משכנו חייב להחזיר לו.⁸ היו לו שני כלים, נוטל אחד ומניח אחד וכו'. וכן פירשו בבבלי תמורה ו' א', שהכוונה לממשכן שלא ברשות בית דין שחייב להחזיר לו אחד ומניח אחד, עיין בתוספות כאן, ד"ה מחזיר, ובתמורה שם, ד"ה מחזיר, ובבבלי לעיל ל"א ב'. ולעצם העניין פסק הר"מ (פ"ג מה' מלוה ולוה ה"ד) שאם משכנו עובר בלאו, וכפשוטה של התוספתא והבבלי הנ"ל, וכ"ה בספרי כי תצא פיס' רע"ו, עמ' 295. ועיין גם במכילתא דרשב"י כ"ב, כ"ה, עמ' 212. ועיין בחו"מ סי' צ"ז סעיף ו'. ומדברים כאן במשכנו לשם בטחון, ושלא בשעת הלואתו.

footnotes: ⁸ כ"ה בד' נפולי, בכ"י המבורג, בחי' הרמב"ן, במאירי, בחי' הר"ן, בנ"י, וכן מביא במלא"ש בשם "יש גורסים". וברוב הנוסחאות חסרות חמש המלים האחרונות.

21. **שלוח בית דין הבא למשכן, הוא עומד מבחוץ וכו'.**ספרי כי תצא פיס' רע"ו, עמ' 295. אבל במכילתא דרשב"י כ"ב, כ"ה, עמ' 212: אם חבל תחבל יכול שהרשות בידו לחבול, ת"ל לא תבוא אל ביתו וכו', אם כן למה נאמר אם חבל תחבל, מי שיש לו רשות לחבול, בשלוח בית דין הכתוב מדבר. ולפ"ז לא תבוא אל ביתו במלוה עסיקינן, שאין לו רשות לחבול, אבל שליח בית דין חובל ברשות ונכנס לביתו. ואף בירושלמי כאן פ"ט הי"ד, י"ב ע"ב, וגיטין פ"ה ה"א, מ"ו ע"ג, הובאה דעה זו. ועיין בבלי קי"ג א' בדברי שמואל ובפירושים בספרי הנ"ל. ולהלן שם קי"ג ב': תנאי היא וכו' ותניא אידך וכו', ושליח בית דין שבא למשכנו הרי זה נכנס לביתו.

22-24. **משכנו בשני כלים, אחד שצריך לו, ואחד שאין צריך לו, זה שצריך לו נוטלו ומחזירו, וזה שאין צריך לו נוטלו ואין מחזירו וכו'.**במשנתנו פ"ט מי"ג (ברוב הנוסחאות): היו לו שני כלים נוטל אחד ומחזיר אחד. ופירש"י: נוטל אחד ומחזיר אחד, בשעה שהוא צריך לזה יחזירנו לו, משום החזרת העבוט ויעכב את השני, וכשיצטרך זה לשני יטול זה את הראשון ויחזיר את השני וכו'. ובחי' הרשב"א שם (לפי שטמ"ק קי"ג א') הקשה עליו: חדא דהיו לו שני כלים ממין אחד משמע, ועוד דא"כ לא הוה למיתני נוטל אחד ומחזיר אחד, אלא נוטל אחד ומחזירו לו ונוטל את השני, ועיי"ש בשטמ"ק פי' הראב"ד. ועיין גם בפי' הרמב"ן לדברים כ"ד, י"ב. ולעצם העניין עיין להלן בסוף פירקין ומש"ש. ולפיכך פירש הרשב"א שמשנתנו מדברת בשני כלים ממין אחד, ואינו משתמש בשניהם ביחד כשהם בידו, אלא באחד מהם, נוטל שניהם וכשמחזיר לו מחזיר לו לעולם את האחד שהוא משתמש בו, והשני נוטלו ואינו מחזירו לו לעולם, ומביא את התוספתא שלנו כראייה לפירושו. ולכאורה גם דבריו ז"ל אינם ברורים, ולמה נוטל שניהם, יטול אחד מהם ויניח את השני, כגירסת הספרים שבידינו: נוטל אחד ומניח אחד.⁹ ברם כבר אמרנו לעיל (שורה 20–21, ד"ה ובמשנתנו) שבכמה נוסחאות שבמשנתנו שנו: ואם משכנו (כלומר, שלא כדין) חייב להחזיר לו. היו לו שני כלים נוטל אחד ומחזיר אחד, כלומר, אם משכנו שני כלים, נוטל אחד ומחזיר אחד, והוא ממש לשון התוספתא כאן. ולפני הרשב"א היתה הגירסא ברישא במשנתנו כמו ברוב הנוסחאות,¹⁰ ולפיכך נדחק קצת בפירושו, אבל בחי' הר"ן שגרס במשנתנו "ואם משכנו חייב להחזיר לו" פירש: "היו לו שני כלים, כגון כר ומחרישה ומשכנן שתיהן, ואע"פ שאין לך שעה שיהא רשאי למשכנן כאחת, זה עבר ומשכנן", וכו', "וסיפא (כלומר, של משנתנו) פירושא דרישא היא, דלעולם בסדר הזה הוא נוטל, ומחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום". ולדבריו אין להקשות כקושיית הרשב"א,¹¹ שהרי משנתנו מפרשת מיד את מהותן של שני הכלים, והקושיא השנייה,¹² בוודאי אינה קיימת, משום שלגירסת הר"ן הדברים דבוקים לרישא, והרי כבר נטל את שניהן. ועיין גם במאירי שם, עמ' 418, שהיתה לו הגירסא במשנתנו ברישא כגירסת הר"ן הנ"ל, ולא היה לו שם קושי במשנתנו, ופירש: היו לו שני כלים, ר"ל שמשכנו בשני כלים, שהיה חובו כנגד שניהם וכו', נוטל אחד ומחזיר אחד, פי' שהיו כלים אחד של יום ואחד של לילה וכו', כלומר, הסיפא פירושה של הרישא.

footnotes: ⁹ והוא, כנראה, תיקון סופרים, מפני הקוש' הנ"ל. ¹⁰ ולא היו לפניו המלים "ואם משכנו חייב להחזיר לו", עיין מ"ש לעיל, סוף הערה 8. ¹¹ "דהיו לו שני כלים ממין אחד משמע". ¹² דהוה ליה למיתני "נוטל אחד ומחזירו לו ונוטל את השני".

24-25. **למה הוא נוטלו, ר' אומ' אומ' אני שמא תבוא שמטה וכו'.**כ"ה בד ובכי"ע, ובכי"ו בטעות: ור' אומ', והוי"ו נכפלה מסוף המלה "נוטלו". וכ"ה בשם רבי בירושלמי פ"ט הי"ד, י"ב ע"ב. ובבבלי קי"ד סע"ב בהוצ' שלפנינו: אמר ר' מאיר וכו', אבל בכי"י ובראשונים: אמר רבי, והוא חילוף רגיל מאד במקורות, ואף הסיגנון שבתוספתא "אומר אני" מוכיח על בעל המאמר, עיין במלא"ש ערכין פ"ד מ"ב, ומ"ש לעיל ח"ה (ביצה), עמ' 943, הערה 7.

26-27. **אלמנה בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה אין רשיי למשכן וכו'.**משנתנו פ"ט מי"ג. ובספרי כי תצא פי' רפ"א, עמ' 298, מסיים: ואפילו היא כמרתא בת בייתוס.

28-29. **דברי ר' יהודה, ור' שמעון או' ענייה אין רשיי למשכן, עשירה נוטל ואין מחזיר, שלא יהא הולך ובא אצלה, שלא להשיאה שם רע.**בספרי הנ"ל לא נזכר שם ר' יהודה, וכמו שהוא במשנתנו הנ"ל. ובדברי ר' שמעון: דברים שאתה חובל באיש, אין אתה מחזיר לאשה שלא תהא הולך ובא אצלה שלא להשיאה שם רע. ואף שם הכוונה, דברים שאתה חובל באיש ומחזיר לו¹³ אין אתה מחזיר לאשה וכו'. וברור מתוך הלשון שאין שום הבדל בין אלמנה לגרושה, או לפנויה שלא נישאת, ועיין בנתיבות ירושלים שציין לש"ך סי' צ"ז ס"ק א' ולאורים ותומים שם ס"ק ח'. ובירושלמי בסוף פירקין, י"ב ע"ב: דברי ר' מאיר.¹⁴ ר' יהודה אומר ענייה אין ממשכנין אותה כל עיקר,¹⁵ עשירה ממשכנין אותה ואינו מחזיר, שמתוך שבא אצלה משיאה שם רע. ובבבלי קט"ו א', סנהדרין כ"א א': דברי ר' יהודה (כמו בתוספתא כאן). ר' שמעון אומר עשירה ממשכנין אותה, ענייה אין ממשכנין אותה שאתה חייב להחזיר לה, ואתה משיאה שם רע¹⁶ בשכנותיה. ומכאן משמע שממשכנין את הענייה בכלים שאין צריך להחזיר. ועיין על כל העניין בנתיבות ירושלים על הירושלמי סוף פ"ט שהביא את כל החומר בעניין.

footnotes: ¹³ עיין ספרי שם פיס' רע"ז, עמ' 295. ושם הכוונה לעשיר שאין לו הכלים שהוא צריך להם, עיין שטמ"ק קי"ד ב' בשם תלמיד הר"ף והרא"ש, ובבאור הגר"א חו"מ סי' צ"ז ס"ק ס"ב. וכנראה, שלכך כיוון הרמב"ן בפירושו לדברים כ"ד, י"ב. ¹⁴ וסתם משנתנו ר"מ היא. ¹⁵ ומשמע אפילו בדברים שאין צורך להחזיר. ¹⁶ עיין דק"ס, עמ' 342, הערה ו', והגירסא שם היא כמו בסנהדרין.

29-30. **חבל בו זוג של [ס]פרים, וצמד של פרות, חייב על זה בעצמו וכו'.**כ"ה (ספרים) בכי"ע. וכן בירושלמי בסוף פירקין י"ב ע"ב: החובל זוג של ספרין עובר וכו'.¹⁷ וכן בבבלי קט"ז א' (בשתי הברייתות) זוג של ספרים וצמד של פרות וכו'. ופירש"י: מספרים של ספרים, והן של פרקים, וכל חד כלי באפי נפשיה ועושין המלאכה בין שניהם כריחים ורכב. ועיין במשנת כלים פי"ג מ"א, ובתוספתא שם ב"מ פ"ג ה"ב. אבל בד כאן: מספרי'. וכ"ה ברי"ף כ"י (לפי דק"ס), וכן גרס ר"ח ור"ת (לפי תוספות קי"ג א', ד"ה ואת) ופירש תספורת של ירק. ועיין במשנת כלים הנ"ל, ובפי' הגר"א באליהו רבא שם, ד"ה במספרת, ובתוספתא הנ"ל ה"ג. ולפי ר"ת זוג של ספרין אינו כלי של אוכל נפש, עיין בתוספות שם. ואף על צמד של פרות נחלקו, עיין בפירש"י שם, ד"ה וצמד, ובתוספות קי"ג א' הנ"ל.

footnotes: ¹⁷ צמד של פרות נשנית בבבא מיוחדת שם.

31. **מה רחים ורכב שני כלים מיוחדין, שני כלים המשמשין מלאכה, וחייב וכו'.**בד ובכי"ע: מלאכה אחת, כלהלן בסיפא. וכ"ה בספרי דברים פיס' רע"ב, עמ' 292, ובבבלי קט"ז א' (בתניא אידך). ועיין במשנתנו ספ"ט. ובירושלמי נזיר פ"ו ה"ב, נ"ה ע"א: ואתיא כההיא דאמר ר' הילא לא יחבול ריחים ורכב, ממשמע שנא' רכב אין אנו יודעין שהריחים בכלל, מה ת"ל ריחים ורכב, לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. ועיין מ"ש במחברתי תלמודה של קיסרין, עמ' 6, בסוף ההערה שם.

33. **היו לו חמש רחיות אין רשיי למשכן אפי' אחת מהן וכו'.**בד: חמש ריחיות, ובכי"ע: חמש רחילות, וצ"ל: רחיות וכו'. וכ"ה בחי' הרשב"א (לפי שטמ"ק)¹⁸ קי"ג א', במ"מ פ"ג מה' מלוה ולוה ה"ב ובנ"י פ"ט סי' תקפ"ד (בד"ק). וברא"ש פ"ט סי' מ"ח: חמש ריחים. וכן בחו"מ סי' צ"ז סעיף ט'. ובמדרש תנאים:¹⁹ הרי שהיו לו חמש ריחיות ואינו צריך לאחת מהן, שומע אני שהוא רשאי למשכן אחת מהן, ת"ל כי נפש הוא חובל, לא אמרתי אלא דבר שעושין בו אוכל נפש. והגירסא משובשת, עיין בהערות שם.

footnotes: ¹⁸ בד"ר. ובד"ח בטעות: מחרשיות. ¹⁹ הוצ' ר"ד הופמן, עמ' 156, מה"ג הוצ' פיש, עמ' תקמ"ג.

34. **אם אין עושה מלאכה אלא באחת מהן אין חייב אלא על אותה בלבד.**וכתב במ"מ הנ"ל בשם הרשב"א שלאו דווקא שאינו חייב, אלא אפילו לכתחילה רשאי לנוטלן, וכן פסק בחו"מ הנ"ל. ובמכילתא דרשב"י כ"ב, כ"ו, עמ' 212: יכול אפלו היו לו שני כלים ואין צריך לאחד מהן, ת"ל היא כסותה והיא שמלתו והיא לעורו במה ישכב. בן עזאי אומר לעורו, את שעורו משתמש בה, פרט למקופלת ומונחת בתיבה. ועיין לעיל ה"ט שורה 22–24, ומש"ש. ובחי' הרשב"א מביא את שתי הברייתות בזו אחר זו.