1-2. **קבל ממנו מאה צאן במאה של זהב, למחצה, לשליש ולרביע, ואני נוטל סלע מכל אחד ואחד באחרונה, אסור.**וכע"ז הגירסא בכי"ע. ובד נשמטה המלה "אסור" בטעות. ובכי"ש יש כאן השמטה וטעות. ולהלן בהי"ד, שורה 35, מבארת התוספתא מהו צאן ברזל, עיין מש"ש, וכאן אנו עסוקים באבק רבית ובקבלנות, אלא שבקבלנות הוא אומר "הרי הן עשויות עליך למחצה לשליש ולרביע" (עיין לעיל פ"ד הט"ו), וכאן קבל במאה של זהב,¹ ונותן לבעל הבית מחצה או שליש, או רביע, מן הגיזה והולדות, והמקבל לוקח סלע מכל אחד ואחד באחרונה אסור. ואין כאן רבית קצוצה, שהרי אפשר שההכנסה של הנותן תהיה פחות מסלע לכל אחד ואחד, ולא יהנה כלום, אבל אסור משום אבק רבית, שהרי ע"פ רוב יקבל יותר מסלע לכל אחד.

footnotes: ¹ כלומר, שם את הצאן במאה של זהב, והאחריות על המקבל.

2-3. **למחצה, לשליש, ולרביע, מחצה למזונות ומחצה לבטלה, ואני נוטל מכל אחד ואחד באחרונה, מותר.**וכ"ה בד, ובכי"ע: ואני נוטל סלע מכל אחד וכו'. ואף לפנינו הכוונה כן. ופירושה, אם לא שם את הצאן אלא קיבל למחצה, לשליש ולרביע (והיינו עיסקא רגילה) ונותן לו חלק מן הריוח² למזונות הצאן, וחלק בעד הבטלה בשעה שהוא מטפל בצאן (שהיא מועטת, עיין בתיו"ט פ"ה מ"ד), ובאחרונה נוטל המקבל סלע מכל ראש וראש של הצאן, מותר. וברייתא זו כת"ק שלהלן ה"ד, שו' 8, וסלע מכל ראש וראש שכרו מושלם הוא, עיין מש"ש.

footnotes: ² מחצה לאו דווקא, עיין מ"ש לעיל פ"ד שורה 31–32, ד"ה והרי"ף, בשם הרי"ף.

3-4. **קיבל הימנו מאה עגל במאה של זהב למחצה וכו'.**בעגלים אין הכנסה לא מחלב ולא מגיזה ולא מוולדות,³ ועיקר ההכנסה היא מגופן, שימכרם אח"כ ביוקר לכשיגדלו, ובמותר זה חולקים הנותן והמקבל, אסור, עיין מ"ש להלן.

footnotes: ³ עיין במשנת בכורות פ"ג מ"א, ולהלן בסמוך שורה 5, סד"ה למחצה.

4-5. **ואני נוטל דינר זהב מתוך חלקך באחרונה, אסור.**וכ"ה בכי"ע. ובד נשמטה כל הרישא כאן. ולפנינו מקבל המקבל את הדינר משבח הבהמה עצמה ("מתוך חלקך"), ונוסף לכך מקבל בעד השבח של כל העדר וכו'. והייתי סבור שכאן מותר, מפני שהנותן קונה את חלקו מן המקבל בדינר זהב שנותן לו באחרונה, בין שיהיה שם שבח בין שלא יהיה, אך כאן אסור, משום אבק רבית.

5. **למחצה, לשליש, ולרביע, מחצה למזונות ומחצה לבטלה וכו'.**כלומר, שאינו שם לו את העגלים במאה של זהב, אלא מקבל כדרך המקבלים ונותן לו חלק (עיין מ"ש ברישא, שורה 2–3, ד"ה למחצה) בעד מזונו וחלק בעד הבטלה (שהיא מועטת, עיין מ"ש ברישא הנ"ל), ובאחרונה כשהם מגיעים לשלש שנים (עיין להלן) מקבל דינר זהב בעד כל העדר, מותר. ובמשנתנו פ"ה מ"ד: ואין שמין עגלים וסייחים למחצה אלא אם כן נותן לו שכרו ומזונו (כלפנינו כאן), אבל מקבלין עגלין וסייחין למחצה⁴ וכו', ומגדלין אותן עד שיהו משולשין, כלומר בני שלש שנים, עיין מ"ש בספרי יוונית ויוונות בא"י, עמ' 288. ואף כאן הברייתא שלנו היא כת"ק שלהלן ה"ד, עיין מ"ש לעיל, ד"ה למחצה.

footnotes: ⁴ כלומר, כשהנותן מקבל עליו את כל האחריות, כפירש"י ועוד.

6-7. **אין שמין בכורות תמימין לישראל, אבל שמין להן בכורות בעלי מומין וכו'.**עיקר ההלכה היא להלן בבכורות ונשנית שם בתוספתא פ"ג ה"כ, ועל פיה פסק הר"מ בספ"ה מה' בכורות, כמו שהעיר בח"ד כאן. והברייתא נשנית כאן אגב השומא של עגלים, שאין בהם לא חליבה ולא עבודה ולא וולדות (שהן לפני ג' שנים), עיין מ"ש לעיל, וכל השומא בגופן לכשיגדלו. ואף בבכורות, שהם זכרים, ואסורים בגיזה ועבודה כל השומא היא לשבח הבשר, כשיפול בו מום, ואפשר יהיה לשחוט אותו. ובמהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה (סוף סי' ל"ה), קכ"ו ע"ד, הביא את דברי מהרי"ק כת"י⁵ על הר"מ הנ"ל, שכתב: "תוספתא פ"ג דבכורות כלשון רבינו, אלא דרבינו הוסיף באור וכתב בזמן הזה. ונראה שהוא מוכרח לפרש כן, דאי בזמן הבית קרב הוא, ונאכל לכהנים לבדם בלבד, ומאי שומא איכא, ואעפי"כ לישראל לא, כי לא ידע להזהר בו, וצריך להשהותו עד שיפול בו מום, וגם כי הוא זלזול לשום התמים ביד ישראל". ובמהרי"ט אלגזי שם העיר על דברי הר"מ בפ"א מה' בכורות הי"ז שפסק שבכור תם בזמן הזה מותר למכור אפילו לישראל (ואין הלכה כרב חסדא בתמורה ח' א'), אבל בשומא פסק כלפנינו, ובעל כרחינו אנו אומרים שבשומא יש זלזול יותר. ולעיקר הדברים כאן נראה שהכהן השם את בכורו לישראל מקבל עליו את כל האחריות, שאטו בשופטני עסיקינן שהמקבל יתן כסף בעד בכור תם שאינו ראוי לאכילה, לגיזה ולעבודה, והוא דבר שאוכל ואינו עושה, ויקבל עליו אחריות שאם ימות (ואף נבלתו הרי אסורה) ישלם, אתמה. ו"שמין" כאן פירושו כבמשנת תרומות פי"א סמ"ט,⁶ והברייתא נסמכה למשנתנו פ"ה מ"ד: אבל מקבלין עגלין וסייחין למחצה (ומשנתנו נשתמשה בדיבור "מקבלין", בניגוד לשמין שברישא), וכמו שכתבנו לעיל, שורה 3–4, ד"ה קיבל הימנו מאה עגל, ושורה 5, סד"ה למחצה. וכאן כהן השם מקבל עליו את כל האחריות, ונותן לישראל המקבל מחצית המזונות ושכר עמלו, ואם יפול מום בבכור, נוטל הכהן את בכורו, ונותן לישראל מחצית השבח. ואסרו חכמים לעשות כן משום שישראל המקבל לשבח בכור תם עושה סחורה בבכורות (עיין במשנת שביעית פ"ז מ"ג), וכל זמן שלא נפל בו מום הוא דבר האסור.

footnotes: ⁵ בפירוש מהרי"ק שנתפרסם בר"מ ד"ח חסר פרק זה לגמרי. ⁶ וכפירוש רוב המפרשים. ועל פירוש הר"מ שם, עיין מ"ש להלן הי"ד שורה 35–37, ד"ה והראשונים וד"ה ולפיכך.

7. **אבל שמין להן בכורות בעלי מומין.**שהרי הן מותרין באכילה, ואם הכהן שם לישראל בכור בעל מום מיד אחרי העצרת, הרי מותר לו לישראל לקנותו לחג הסוכות (כמשנת שביעית פ"ז מ"ד), כדי שישתתף בשבח, ואין כאן סחורה בבכורות.

**ושמין בכורות תמימין לכהנים וכו'.**וכ"ה בתוספתא בכורות פ"ג. וכאן התירו, משום שכהן המקבל יכול לומר, מחר יבנה המקדש, ויקרב על המזבח, ואשתתף באכילתו מיד בשבח שהשביח. ואף שמחצית המזונות היא הלואה לכהן, ואח"כ כשנופל בו מום מקבל יותר ממה שהלוה אין כאן ריבית, שהרי אם ימות לפני שיסתאב מפסיד חלקו במזונותיו. ואפשר שמשום כך נשנית הברייתא כאן.

8. **אין שמין לא את העזים, ולא את הרחלים וכו'.**בבלי ס"ח ב', ושם: למחצה, ובתשה"ג גיאוניקה ח"ב, עמ' 358: ולא רחלים ולא תרנוגלין ולא כל דבר שדרכו (צ"ל: שאין דרכו) לעשות, ואוכל, למחצה שכר (ועיין להלן בדברי ר' יוסי בר' יהודה). ופירשוה בבבלי שמדברים כאן שאף בגיזה וחלב חולקין, ולפיכך אסור אם אין נותן לו שכרו משלם. וע"ז חולק ר"י בר' יהודה.

9-10. **שמין את העזים, מפני שהן חולבות וכו'.**ופירשו בבבלי, שר' יוסי בר' יהודה סובר שאעפ"י שחולקין בחלב ובגיזה, מ"מ המקבל לוקח לעצמו את נסיוב החלב ואת הנושרות והשוטפות מן הגיזה, והוא מספיק כשכר עמלו, משום שהוא סובר כאביו (לעיל פ"ד הי"א) שאפילו טבל עמו בציר מספיק. אבל הת"ק סובר כר"ש שם.

10-11. **ואת התרנגלת, מפני שעושה ואוכלת.**בדברי ת"ק לא נזכר לפנינו תרנגולת, ועיין מ"ש לעיל בשם הגאונים בגירסת הבבלי. ולעומת זה לא נזכרה הבבא שלנו בבבלי בכ"י ה' וברי"ף. ועיין בבבלי להלן שם בברייתא השניה: ר' יוסי בר' יהודה⁷ מתיר. ר' שמעון אוסר. ור' יוסי בר' יהודה⁸ לא בעי שכר עמלו ומזונו. איכא ביצים מוזרות. ועיין מ"ש לעיל ח"א (תרומות), עמ' 449 ואילך בפירוש ביצים מוזרות. ואף כאן מדברים בשחולקים בביצים, ולפיכך אוסר הת"ק, ור"י בר' יהודה מתיר, כשיטתם לעיל, אבל אם הביצים כולן של המקבל, כולם סוברים שדינה כעושה ואוכלת, עיין לעיל פ"ב ה"כ, ובבבלי כ"ח ב'.

footnotes: ⁷ כ"ה גירסת הראב"ד בשטמ"ק שם ובמיוחס להריטב"א. ⁸ ושם: בכולן (קרע) בעל הבית שם עליו.

11. **השמה תרנגלת מחברתה, מטפלת באפרוחיה וכו'.**ירושלמי פ"ה ה"ו, י' ע"ב. ופירושה שאין המקבלת רשאית לומר אני נותנת לך את חלקך מיד, אלא חייבת ליטפל באפרוחים כל זמן שצריכות לאמן.

12. **מיטפל אדם בבהמה טמאה שנים עשר חדש.**כלומר, ואינו רשאי להחזירה לנותן לפני כן, ועיין להלן ה"ח וה"ט. ובירושלמי פ"ה ה"ו, י' ע"ב: השם בהמה לחבירו כמה חייב באחריותו, בבהמה טמיא' שני' עשר חדש.

**באדם, עשרים וארבעה חדש.**וכ"ה בירושלמי הנ"ל. ולעיל ח"ה גיטין, עמ' 876, קבלתי כדבר פשוט שהכוונה היא למיניקה, שאינה יכולה לחזור בתוך עשרים וארבעה חודש, שהוא זמן הנקה, כמפורש במשנת גיטין פ"ז מ"ו, ועיין מש"ש, עמ' 875, הערה 40. עכשיו ראיתי שקדמני בפירוש זה בפתחי שערים כאן ס"ט א' (מ"א ע"ג מן הספר).

13. **מקום שנהגו לעלות שכר כתף למעות, מעלין,לבהמה, מעלין וכו'.**כ"ה ("שכר כתף") בד, בכי"ע, בראשונים, בירושלמי ובבבלי. ובכי"ו בטעות: שכר כסף. ובבבלי ס"ח ב': למעות לבהמה מעלין, אבל בגליון כ"י ה': נ"א למעות, מעלין, לבהמה מעלין, עיין דק"ס, עמ' 193, הערה ו'. ובתוספות, וכן בתוספות הרא"ש, ס"ח ב': מקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות לבהמה מעלין וכו' כך כתוב בתוספתא. ואין לדעת אם לפני הראשונים הנ"ל לא היתה המלה "מעלין" אחרי למעות, או שעיקר כוונתם היתה שלא שנו שם "ולהעלות ולדות בשכר עמלו מעלין", כגירסת רוב הספרים. וגירסא משונה אצל ר' ברוך (לפי ס' הנר לר"ז אגמאתי 115 ע"ב): שכר תכף למעות וכו', ויש גורסין כתף, ומפרש במקום שנהגו שיעלה ראובן שכר כתף, קרי לעמל כתף, מעות, נותן לו מעות, ומקום שנהגו לשום חלק בבהמה מוסף כדי שכר עמלו ומזונו נותנין וכו'. ועיין בפירוש הר"ח שהביאו בתוספות, בתוספות הרא"ש ובס' הנר, והעתקנו אותו לעיל פ"ד, הט"ו, שורה 48, ד"ה הרי זה מחשב, ושורה 48–49, ד"ה אם אמ' לו. ורבותינו הראשונים נחלקו אם העלאה זו היא לטובת הנותן, ומעלין אותה על הקרן, וכאילו נתן יותר, או לטובת המקבל, שמעלין לטובת המקבל, עיין בפירש"י במקומו, ועיין ר"מ פ"ח מה' שלוחין ושותפין, בהשגות הראב"ד ובלח"מ שם. ועיין בטיו"ד סי' קע"ז ובנו"כ שם, בשו"ע שם סעיף כ"א, בט"ז ס"ק כ"ח ובבאור הגר"א שם ס"ק מ"ה. ועיין מאירי, סוף עמ' 253 ואילך. ועיין מ"ש להלן בסמוך, ד"ה ואע"פ שמעלה.

14. **רבן שמעון בן גמליאל או' שמין עגל עם אמו, וסיח עם אמו.**משנתנו פ"ה מ"ה. ופירש"י ס"ט ב': ואין צריך ליתן שכר עמל ומזון לעגל אלא לאם. ובברייתא שלנו ס"ח ב' פירש"י: עם אמו. דליכא טירחא לאפוקי ולעיולי, לפי שנמשך אחרי אמו, ובלא עמל ומזון, כי אמו עושה ואוכלת. ובתשה"ג גיאוניקה ח"ב, סוף עמ' 357: שמין עגל עם אמו וסייח עם אמו, ובמקום שנהגו לעלות שכר כתף לשעות (צ"ל: למעות) מעלין אין..., ואין כאן גירסא אחרת אלא שהגאון מסמיך את הרישא שלעיל לדברי רשב"ג שבמשנתנו, כלומר, שהת"ק חולק עליו, והגאון קיצר.

15. **ואע"פ שמעלה שכר כתף למעות, ואין חושש משום רבית.**בירושלמי פ"ה ה"ו, י' ע"ב: אפילו במקום שמעלין שכר כתף למעות. ואינו חושש משום רבית. וכן בבבלי הנ"ל: ואפילו במקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות. ובכי"ר ב' מוסיף (דק"ס עמ' 193, הערה ז'): ואין חוששין משום רבית. ואף לפנינו הפירוש אעפ"י שהמנהג הוא להעלות שכר כתף למעות, כאן שמין עגל עם אמו, ואינו מעלה כלום. ומכאן ברור שהעלאה זו היא לטובת המקבל, ולפיכך בנידון דידן אע"פ שאין מעלין למקבל שכר כתף, אין כאן משום רבית. אמנם בתוספתא אפשר לפרש, ששמין עגל עם אמו ואין צריך להעלות לקרן שכר כתף, ומ"מ אם מעלה שכר כתף למעות אין קפידא בכך, ואינו חושש משום רבית. אבל מן המקבילה בירושלמי ובבבלי ברור שהכוונה היא כלעיל.

15-16. **השם בהמה מחבירו, עד מתי חייב ליטפל בה וכו'.**כל הברייתא בשם התוספתא באו"ז פ"ז סי' רע"ט, ל"ט ע"ד. ובבבלי ס"ט א': תניא אידך השם בהמה לחבירו עד מתי חייב לטפל בולדות. ובירושלמי פ"ה ה"ו, י' ע"ב: מיטפל בבהמה דקה וכו'.

16-17. **סימכוס אומ' בבהמה דקה שלשים יום, ובגסה חמשים יום.**וכ"ה ("סומכוס") בד ובבבלי בכי"ר א'. אבל בכי"ע ובאו"ז הנ"ל חסר סומכוס אומ', ואינו גם בירושלמי ובבבלי הנ"ל בכל הנוסחאות. וכנראה שלפנינו אשגרה מוטעית מלמטה, והבבא שלנו סתמית היא. ולעצם העניין הרי מסתבר שמדברים בשומת וולדות, כמפורש בבבלי, וכמו שמשמע גם מן הירושלמי, ולא הזכיר שם ולדות, מפני שבבא זו נסמכה להלכה "באפרוחיה כל זמן שצריכין לאימן" (תוספתא לעיל, שורה 11). ואף רש"י הסמיך את ההלכה שלנו למשנת בכורות רפ"ד.

17. **ר' יוסה או' בדקה שלשה חדשים.**כשיטתו במשנה הנ"ל.

**מפני שטיפולה מרובה.**וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל, ובבכורות כ"ו ב'. ואמרו בבבלי שם: תנא (כ"ה בכל הנוסחאות) מפני ששניה דקות. ופירש"י: וצריכה לאמה ולאדם הרגיל בכך. ובבכורות שם: ואינה יכולה לאכול עשב, ואם לא תהא עם אמה תמות.

17-18. **יתר על כן, בכולן אם היה חלקו של בעל הבית שם עליו.**וכ"ה בד, בכי"ע, בכי"ש⁸ ובאו"ז הנ"ל, והלשון מגומגמת מאד. ושמא צ"ל: בכולן אם הוא⁹ חלקו של בעל הבית, כלומר, אם החלק שהוא מטפל בו הוא חלקו של בעל הבית, שם אותו ונוטל חצי השבח מחלקו של בעה"ב. ובבבלי כאן מסיים: מכאן ואילך נוטל מחצה שלו וחצי מחצה של חבירו. ועיין להלן בבבלי שם שצריך לשום את השבח, עיי"ש. ובירושלמי הנ"ל: יותר מיכן חלקו של בעל הבית והשום¹⁰ עליו. הכל כמנהג המדינה. מהו חלקו של בעל הבית והשום עליו, בר נש דיהב לחביריה ק' דינרין עבדון עשרין דינרין (כלומר, הרויחו עשרים דינר) אהן נסב פלגא ואהן נסב¹¹ פלגא, של בעל הבית איתעבדון עלוי קרן. בר נש¹² לא¹³ עבדין כן, אלא נסבין ויהבין ובסיפא פלגין. והירושלמי סובר שמכאן ואילך השבח נעשה מאליו קרן של בעל הבית, ואין צורך בחלוקה, אלא שצריך לשום את השבח, אבל מנהג בני אדם הוא לחלוק בסוף, ואין המקבל נוטל אלא חצי השבח. ועיין ר"מ פ"ח מה' שלוחין ושותפין ה"ד.

footnotes: ⁸ ושם: בכולן (קרע) בעל הבית שם עליו. ⁹ ושמא ואולי צ"ל: בכולן אתהוה (במלה אחת, במקום אם היה) חלקו וכו'. והארמית היא מלשון שטרות, עיין מ"ש להלן, שורה 26, ד"ה מתה בכוסיא. ¹⁰ כ"ה בכיר"ז ובחי' הרמב"ן ס"ט א'. ולפנינו בטעות: והשוה. ¹¹ כ"ה בכי"ל, ונמחק, אבל כ"ה גם בכיר"ז ובחי' הרמב"ן הנ"ל. ¹² כ"ה בכיר"ז, בחי' הרמב"ן הנ"ל, בחי' הריטב"א, בחי' הר"ן ובנ"י שם, וכן נכון, עיין מ"ש לעיל ח"ח, גיטין, עמ' 896, הערה 29. ועיין גם בח"א, ברכות, עמ' 2, הערה 9, מירושלמי יבמות פט"ו. ¹³ כ"ה בכיר"ז ובראשונים הנ"ל, ולפנינו נשמטה מלה זו בטעות.

18. **אין משנין ממנהג המדינה.**וכ"ה בירושלמי הנ"ל. ועיין במשנתנו פ"ה מ"ה.

18-19. **השם בהמה טמיאה מחבירו, עד מתי חייב וכו'.**בבבלי ס"ט א: השם בהמה לחבירו וכו'. וכ"ה גם בירושלמי שנביא להלן. אבל בפי' הראב"ד שם (לפי שטמ"ק): השם בהמה טמאה לחבירו. ובחי' הרשב"א ובתוספ' הרא"ש ובנ"י שם הביאו את התוספתא כאן. ובחי' הרשב"א שם: ונראה שהרב גורס כן (כלומר, בבבלי) השם בהמה טמאה,¹⁴ וכן כתובה בפירושיו.

footnotes: ¹⁴ כצ"ל, וכפי שמביא בשטמ"ק בשמו, ולפנינו נשמטה מלה זו בטעות בחי' הרשב"א.

19-20. **ליטפל באתונות, סמכוס אומ' באתונות שמונה עשר חודש, ובגודרות עשרים וארבעה חדש.**בד, בכי"ע ובכי"ש: ליטפל בולדות. וכצ"ל לפנינו.¹⁵ ובירושלמי פ"ה ה"ו, י' ע"ב: השם בהמה מחבירו עד כמה חייב באחריותה. סומכוס אומר הגודרות (בכיר"ז: בעדרות) שני' עשר חדש, באתונות עשרים וארבע חדש. ובבבלי ס"ט א' הנ"ל: עד מתי חייב לטפל בה. סומכוס אומר באתונות שמנה עשר חדש, בגודרות כ"ד חדש. והרשב"א והרא"ש ונ"י הנ"ל מעתיקים גם בשם התוספתא: עד מתי חייב לטפל בה. אבל המיוחס להריטב"א והרא"ש בפסקיו פ"ה סי' מ"ג (בשם אית ספרים) גרסו כאן גם בבבלי: ליטפל בולדות. ואשר לגודרות גורס הראב"ד (לפי חי' הרשב"א הנ"ל) בין בבבלי ובין בתוספתא: גודריות. ולפי תוספות הרא"ש הנ"ל: גדדיות, ובנ"י: גדריאות. ופירש הראב"ד (לפי הרשב"א): גודריות סוסיות ופרדות. ובתוספות הרא"ש הנ"ל: סוסים נקבות. ובפיסקי תלמיד הרשב"א, עמ' קע"ט: בגודדיות, שהן סוסיאות, עשרים וארבעה חדש. ויש מי שגורס גודרות, והן בקר וצאן. ואין ספק שהגירסא הנכונה בין בתוספתא, בין בירושלמי, בין בבבלי היא גודריות, ואף הגירסא "גודרות" פירושה כמו גודריות, עיין להלן. ובירושלמי כאן פ"ו ה"ג, י"א ע"א: כדי לשכור לו גיידור קטן וכו', כדי ליקח גיידור קטן וכו'. ובבבלי נדרים מ"א א': הוה רכיב גידרונ' (כ"ה בכי"מ ובערוך ערך גדרון) זוטא. ובהגדות התלמוד שם: רכיב גינדרנא זוטא, ובכ"י וותיקן שם, עמ' 110: רכב גונדינא, וברור שצ"ל שם: גונדרינא זוטא. ובערוך ערך גיידור: גיידור קטן וכו', פי' חמור בל"י גיידרו. ועיין מ"ש בזה הר"מ זכס בספרו בייטראגע ח"א, עמ' 155, בהערה. ולפ"ז "גודריות" שבתוספתא אינה אלא צורה ארמית (וגודרות, צורה עברית) של רבים של המלה γαϊδάρια (רבים של γαϊδάριον) חמורים קטנים. ומלה זו γαϊδάρια. חמורים קטנים, מצויה הרבה בפפירוסים המאוחרים, עיין במלונו של Preisigke לפפירוסים ערך γαϊδάριον ובהשלמות שם בערכו. ועל מוצא המלה נשפך הרבה דיו, עיין בספרות המרובה שציין Psaltes בספרו (גרמנית) דקדוק הכרוניקות הביצנטיות, עמ' 84–85. ואף "גינדרנא" שבכ"י התלמוד בנדרים אף הוא γαϊδάριον בהוספת נון לפני הדלי"ת,¹⁶ γαϊνδάριον. עיין בספרו של Psaltes הנ"ל, עמ' 79. ועיין מ"ש בפירושי לירושלמי כיר"ז במקומו. קוצרו של דבר, גיידרון (וברבים: גיידריות, דוגמת: וילאות, צורת רבים של וילון, דריות, קריות וכדומה) הוא "גיידור קטן" שבירושלמי ו"גידרונא זוטא" שבבבלי הנ"ל. וכתב במאירי, עמ' 259: ואין חלוק בין חמור לאתון, ומכל מקום יראה שאפילו באתונות סוסיאות שאינן בני משא כן. ברם לא מצאתי בכל הספרות התלמודית (משנה, תוספתא, מדרשי הלכה, ירושלמי ובבלי) את המלה "אתון"¹⁷ אלא כאן. ועל כרחנו אנו אומרים שהבינו כאן בבעל חי זה בהמה שהיא בעיקר לרכיבה, וכן גדריאות¹⁸ שהרגילו אותם באופן מיוחד לרכיבה.

footnotes: ¹⁵ והמלה "באתונות" היא באשגרה מלמטה. ¹⁶ ויש לציין שאף במקורות שלנו נמצא לפעמים "אנדריינוס" במקום אדריינוס, עיין במלונו של קרויס למלים שאולות מלשון יון וכו', עמ' 13. ¹⁷ חוץ ממקומות שיש בהם רמז למקרא, דוגמת "פי האתון", משוי שתי אתונות שסמכוהו למקרא: ולשורקה בני אתונו, בבלי כתובות קי"א ב'. ¹⁸ גידורים קטנים, עיין בנתיבות ירושלים ב"מ פ"ו ה"ג הנ"ל (בפנים), וכן גידרונא זוטא שבבבלי נדרים מ"א א' הנ"ל.

20-21. **ואם עמד עליו בתוך הזמן, חבירו מעכב על ידו וכו'.**וכ"ה בבבלי ס"ט א'. ובירושלמי פ"ה ה"ו, י' ע"ב: עמד עליו בתוך הזמן שמין לו (כלומר, שמין לו בעל כרחו את השבח), אחר הזמן, אין שמין לו (כלומר, בעל כרחו). ועיין בפתחי שערים ס"ט א' (מ"ב ע"א מן הספר), ד"ה ואם בא לחלוק, דברים של טעם.

21. **אבל אינו דומה טיפולה של שנה ראשונה בטיפולה של שנה שנייה.**בד, כי"ע וכי"ש: לטיפולה של שנה שנייה. וכן בבבלי הנ"ל: טיפולה של שנה זו לטיפולה של שנה אחרת, ולפנינו, כנראה, צ"ל: כטיפולה וכו'. ובירושלמי הנ"ל: לא דומה טיפול שנה אחת לשתי שנים. ופירושו, כנראה, שיחס השבח בין שנה לשנתים אינו דומה, ובשנתים השבח הוא יותר מכפלים של שנה אחת, ולפיכך חייב לטפל בה שנתים, ואם עמד בעל הבהמה לחלק בתוך הזמן, מעכב עליו המקבל. והוא מעין הפירוש השני ששמע רש"י שהמקבל מעכב, אבל לא מטעמו, עיי"ש. ועיין בריטב"א, סד"ה ואם. ובירושלמי לא נזכר "אבל", ובבבלי הקשו: אבל, מאי קאמר? אלא לפי שאינו דומה וכו'. ואפשר שתנא זה דרומאה הוא, והשתמש באבל במשמעות ברם (עיין ב"ר פצ"א, ח', עמ' 1130), בקושטא, באמת, עיין מ"ש בתלמודה של קיסרין עמ' 16, ולעיל נדרים, עמ' 485, הערה 28. ואף בבבלי אין שם הגהה אלא פירוש: "אבל" פירושו "אלא".

22. **השם בהמה מחבירו, אין פחות משנים עשר חודש.**ירושלמי הנ"ל. ומדברים כאן בכל בהמה בין טמאה ובין טהורה. ועיין בבלי כ"ח ב'.

22-23. **עשה בה כל ימות החמה ומבקש למוכרה בימות הגשמים יכול לעכב על ידיו וכו'.**וכ"ה בד. וכע"ז בירושלמי הנ"ל. ובכי"ע ובכי"ש יש כאן השמטה ע"י הדומות, ושרידים של ההשלמה, עיין בשנו"ס.

24. **האכילה כל ימות הגשמים ומבקש למוכרה בימות הגשמים וכו'.**בד ובירושלמי הנ"ל: למוכרה בימות החמה וכו'. ואין הבדל בגירסאות, ואף לפנינו הכוונה שהמוכר מבקש למוכרה בסוף ימי הגשמים, והיא ראוייה למלאכה מיד, ודמיה יקרים, המקבל יכול לעכב בידו.

26. **מתה בכוסיא משלם כולה, שלא בכוסיא וכו'.**וכ"ה ("בכוסיא") בד בכל מקום בהלכה זו. אבל בכי"ע ובכי"ש בכל מקום כאן: בבוסיא, וכ"ה להלן פי"א הכ"ה בכי"ו ובכי"ע, ולהלן שם הכ"ו בכל הנוסחאות, וכ"ה בירושלמי הנ"ל. וכ"ה ברוב הנוסחאות בבבלי ב"ק קט"ז ב', עיי"ש בדק"ס, עמ' 293, הערה א' והערה ו'. וזו היא גירסא נכונה, וכ"ה בסורית בסיא, פשיעה. ויפה העיר בח"ד שנקטו כאן לשון שטרות, ומשום זה אמרו "בוסיא" במקום "פשיעה". ועיין מ"ש לעיל הערה 9. והגאון בעל פתחי שערים ס"ח א' (על המשנה: לא יתן מעות ליקח) תמה למה אינו משלם אלא דווקא אם מתה בפשיעה, והרי הוא שומר שכר שנוטל שכר עמלו¹⁹ ואף השמירה בכלל, וחייב בגניבה ואבידה, ולמה נקטו בבוסיא. ותירץ ע"פ מה שאמרו להלן: שכך הוא כותב לו אם תמות בבוסיא אשלם כולה (כלומר, גם את החלק של בעה"ב). וז"ל: "דהא לא קשה מידי דלאו דווקא קתני שכך הוא כותב לו, וכיוצא בזה תמצא לקמן במכילתין פ' המקבל דף ק"ד ע"א בתוספ', ד"ה היה דורש לשון הדיוט וכו', דהנה ברמב"ם פ"ו מה' שלוחין ושותפין ה"ב כתב תיקנו חכמים שכל הנותן מעות לחבירו להתעסק בהן וכו', וחצי האחר בתורת פקדון, אם נגנב או אבד החצי של פקדון אין המתעסק חייב לשלם וכו', והראב"ד כתב ולמה לא יהא כשומר שכר על הפקדון והלא נוטל עליו כפועל בטל וכו', ולפ"ז י"ל דחייליה דהרמב"ם מהתוספתא דהכא וכו'" עכ"ל. ודפח"ח. ועיין בה"ג ה' רבית ד"ו צ"ג ע"ג, הוצ' ר"ע הילדיסהיימר, עמ' 388, ומ"ש בעיטור, כיס עיסקא, הוצ' רמא"י ל"ט ע"א ובהערה כ"ט שם.

footnotes: ¹⁹ שהרי בחצי וחצי עסיקינן, כפי שיוצא מן הסיפא.

**שלא בכוסיא, משלם חציה.**וכ"ה בירושלמי הנ"ל. ופירושו שמשלם כל חלק המלוה ולא יותר.

**שכך הוא כותב לו וכו'.**כותב לו לאו דווקא, וכמו שכתבנו לעיל בשם הגאון בעל פתחי שערים.

27-28. **שמה במנה והשביחה, והרי הוא יפה מאתים זוז, מתה בכוסיא, משלם ששה של זהב וכו'.**כ"ה בד, בכי"ע ובירושלמי הנ"ל, ולפנינו נשמטה שורה ע"י הדומות. ובכי"ש נשמטה הרישא של השביחה ע"י הדומות. וצוקרמנדל הוריד את המלה "ששה" שבכי"ע לשנו"ס, והדפיס במקומה "שלשה" ! ופירושה פשוט שכשמתה בפשיעה חייב לשלם את הכל כפי שהיא שוה בשעת מיתה, ולפיכך משלם מאה וחמשים שהרי חצי השבח (חמשים זוז) היה שלו.

29-30. **והרי יפה חמשים זוז, מתה בכוסיא משלם שלשה של זהב.**וכ"ה בד, בכי"ע, בכי"ש ובירושלמי הנ"ל. ואף כאן כשהכחישה מעצמה ועמדה על חמשים זוז הפסיד כל אחד מהם עשרים וחמשה זוז, וכשמתה בפשיעה משלם לו בעד הבהמה שהיתה יפה חמשים זוז, ועוד עשרים וחמשה בעד ההפסד בהכחשה.

30-31. **רבן שמעון בן גמלי' או' מפרין על שדהו.**וכ"ה (מפרין) גם בד ובכי"ע, ובמשנתנו פ"ה מ"ה במשניות מטיפוס א"י. ובכי"ש תוקנה נון הסופית לזי"ן, קרי: מפריז. וכן תוקן בירושלמי פ"ה ה"ו, י' סע"ב בכי"ל. ולפנינו במשנה: רבן שמעון אומר ומפריז על שדהו וכו'. וברש"י שם ס"ט ב': מפרין על שדהו לשון פרה ורבה וכו', ולי נראה מפריז בזיי"ן, לשון מרחיב ומגדיל וכו', עיי"ש. ועיין דק"ס, עמ' 196, הערה ס' (בנוסח הברייתא). והבלבול בין נו"ן סופית לזיי"ן מצויה הרבה במקורות, דוגמת ליזביז, ליזבין,²⁰ זין, זיז,²¹ כנף העוז, כנף העון,²² אגוז אגון.²³ וכבר העירותי (תס"ר ח"ג, עמ' 18) על דברי שו"ת הרא"ש כלל מ"ה סי' ב' שכתב: יש מקומות שכותבין נו"ן זקופה קטנה ונקראת זי"ן. ובס' הנר לר"ז אגמאתי 116 ע"א, מעתיק בשם התוספתא: מפרין על שדהו וכו', אבל כן הוא דרכו להעתיק את לשון הבבלי ולציין למקורו, והרי כל ההמשך שם הוא לשון הבבלי ולא לשון התוספתא.

footnotes: ²⁰ עיין פיה"ג טהרות, הוצ' מהרי"ן אפשטין, עמ' 9, הערה 18, ועמ' 147, הערה 7. ועיין מ"ש להלן ב"ב פ"ה ה"ו, שורה 25, סד"ה מי מעין. ²¹ עיין תס"ר ח"ג, עמ' 18. ²² עיין תס"ר שם, עמ' 57. ²³ עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו שבת, עמ' 111.

31-32. **כיצד, קיבל ממנו שדה בעשרת כורין חטין, ואמ' לו תן לי מאתים דינר ואפרנסה, ואני נותן לך שנים עשר כור בשנה וכו'.**וכ"ה בבבלי ס"ט ב' (אלא ששם: מאתים זוז), ופירש"י שם: ואחזיר מעותיך. וכן פירשו באו"ז פ"ה סי' ר"ג, הרא"ש פ"ה סי' מ"ח, בנ"י במקומו ועוד. אבל במאירי, עמ' 254, ובמיוחס להריטב"א ס"ט ב', הביאו בשם התוספות שמאתים זוז הללו נתן לו במתנה, אבל בהלואה אסור, משום רבית. וכן כתב בספר התרומות שמ"ו ח"ד סי' מ"ח: וי"מ שאין המעות חוזרין לבעלים, ולפיכך אין בו משום רבית, והכי סבר הר"מ ז"ל. ועיין ב"י בטיו"ד סי' קע"ו ומ"ש עליו בגידולי תרומה במקומו. ובכי"ו כאן: ואני נותן לך שנים עשר חדש שנים עשר כור וכו'. והשמטתי את המלים "שנים עשר חדש" ע"פ ד וכי"ע. אבל עיין מ"ש ע"ז להלן. והנה בפתחי שערים ס"ט ב' (מ"ד סע"ב מן הספר) הוכיח מתוכן הברייתא שהנכון כפירש"י שבהלואה עסיקינן, כפי שמשמע משער הריבית. וכוונתו היא ששמונה כורים הם מאתים דינר,²⁴ ובעד הלואה של דמי שמונה כורים נותן לו שני כורים לשנה, והיינו ארבע בחמש, כבמשנתנו רפ"ה, והיא רבית מצוייה. אבל אם נפרש שנותן לו מתנה מאתים זוז, ובשביל זה מקבל שני כורים, הרי הנותן שוטה הוא שנותן לו מיד מאתים דינר, על מנת לקבל אח"כ בגורן שווי של חמשים זוז, אתמה. ברם אי משום הכי לא איריא, שהרי בברייתא לא נאמר ששכר את השדה לשנה אחת בלבד. ובמאירי, עמ' 254: כגון שהשכיר שדהו לחברו לעשר שנים בעשרת כורים לשנה, והוא חכירות, ואמר לו תן לי מאתים זוז ואוציאם לתקון השדה וכו', ואעלה לך בחכירותו שנים עשר כור בשנה, וכן אחזיר לך המאתים דינרין לזמן, מותר. וכן נראה מן הלשון "בשנה". ובפיה"מ למשנתנו: כל שנה. ונראה שציור זה (עשר שנים) הוא ציור של חכמי התוספות שחולקים על שיטת רש"י, ולפיהם בעד מאתים הזוז שנותן המשכיר הוא מקבל עשרים כור (כחמש מאות דינר) במשך עשר שנים, והרויח, והייתי סבור שיש כאן רבית שנותן לו פי שנים וחצי במשך עשר השנים, בעד הקדמת המעות. ושמא צ"ל בכי"ו (עיין בשנו"ס): ואני נותן לך שנים עשר שנים עשר וכו' (והסופר הוסיף באשגרה: חדש) כלומר בכל שנה. ברם נראה שלפעמים לא נקטו חז"ל את השערים הרווחים בשוק, שהרי בירושלמי פ"ה ה"ו, י' ע"ב, שנו בברייתא זו: כיצד קיבל הימנו בעשרה כורין חטין, אמר לו תן לי סלע אחד, ואני נותן לך שנים עשר כורין לגורן,²⁵ מותר. ואף כאן אינו מתקבל כלל, שהחוכר יתחייב לתת למחכיר שווי של חמשים דינר אחרי שנה בעד ארבע דינרים, אפילו אם לא יצטרך להחזירם. ונקטו מספר "עגול". וכן במכילתא דרשב"י, משפטים כ"ב, כ"ד (הוצ' מהרי"ן אפשטין - מלמד, עמ' 212): איזה נשך, סאה מכור, וסלע ממנה, ורבית נמוכה כזאת לא היתה מצויה בזמנם. וטעם ההיתר נתבאר בירושלמי שם: נעשה כמשכיר לו שדה ביוקר, וכן הסביר רש"י במקומו.

footnotes: ²⁴ ע"פ משנתנו רפ"ה, שמזכירים שם את השער הבינוני, והוא דינר זהב לכור, כלומר, עשרים וחמשה דינר. ²⁵ כ"ה בהוצ' שלפנינו, אבל בכיר"ז שם: כור אחד של חטין, מותר. עיין מש"ש.

33. **אבל אין מפרין לא על ספינתו, ולא על חנותו.**וכ"ה בבבלי ס"ט ב'. ובירושלמי הנ"ל מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש. ועיין להלן בסמוך.

**ולא על כל דבר שאינו עושה ואוכל.**בס' הנר לר"ז אגמאתי, 116 ע"א, בשם התוספתא (אלא שבאמצע העתיק את לשון הברייתא בבבלי, כדרכו): ולא על דבר שאינו עושה בגופו. וכ"ה בירושלמי הנ"ל. ולפנינו ט"ס ואשגרה ברורה. ומטעם זה אמרו בבבלי הנ"ל: פעמים שמפריז על חנות, לצור בה צורה, ספינה לעשות לה איסקריא, כלומר, ושבחה בגופה הוא, והריוח מתרבה.

34. **מקבל אדן צאן ברזל מאשתו, והולדות והגיזין שלו, ואם מתו חייב באחריותו.**ופירושו שאעפ"י שכל האחריות היא עליו, ויש כאן כעין הלואה, ואשתו נהנית מזה ע"י שהיא נפטרת מכמה מלאכות שהיא חייבת בהן, מותר. ואעפ"י שנקטו כאן "ואם מתו", הוא הדין אם פחתו, עיין מה שהארכתי בזה לעיל יבמות עמ' 76–77, ובראשונים שהבאתי שם. ואעפ"י שדין זה פשוט שהרי מותר להוסיף בפירוש על הכספים שהכניסה לו, ואין כאן דין רבית (עיין מש"ש עמ' 77, הערה 4), מ"מ שנו הלכה זו כאן אגב שאר ההלכות בדיני צאן ברזל, עיין מ"ש ביבמות שם. ואשר לכתיב "אדן" במקום "אדם" הרי הוא רגיל בכ"י שלנו בסדר זרעים, אבל אינו רגיל בשאר סדרים, וכן רגיל בסדר ההוא²⁶ הכתיב "במי דברים אמורים" אבל בשאר סדרים רגיל: במה דברים אמורים.

footnotes: ²⁶ עיין מ"ש לעיל ח"א, דמאי, עמ' 227, הערה 14.

35-37. **אי זהו צאן ברזל, היו לפניו מאה צאן, ואמ' לו הרי הן עשויות עליך למחצה, לשליש, ולרביע, במאה של זהב, הולדות והגיזין שלך, ואם מתו אתה חייב באחריותן, ואתה מעלה לי סלע מכל אחת ואחת, מותר.**וכן הגירסא ("מותר") בד ובכי"ע,²⁷ אלא שבכי"ע חסר "למחצה לשליש ולרביע". והנה הגירסא "מותר" בוודאי בלתי אפשרית, שהרי הברייתא באה לפרש את איסור צאן ברזל שבמשנתנו פ"ה מ"ו. ובאמת בכל הראשונים ובירושלמי שנעתיק להלן הגירסא בתוספתא "אסור". ובמה"פ למשנתנו, ד"ה איזהו, מעתיק בשם התוספתא: אסור. ונראה שהעתיק מטופס כת"י שהיה לפניו, עיין מ"ש במה"פ ב"ב פ"ב ה"ט, ד"ה כשם, ולהלן שם פ"ג ה"א, ד"ה דתני. ובסדר זרעים שהדפיס שנה אח"כ מרבה להביא מן התוספתא כת"י, ואומר כן בפירוש, עיין מ"ש במבוא לח"א, עמ' י"ז.²⁸ ואשר לגירסא "למחצה לשליש ולרביע" שבגירסת ד, כי"ו וכת"י פ"מ הרי בס' השטרות לר"י ברצלוני, עמ' 91, כותב: ופי' אין מקבלין צאן ברזל מישראל, כגון ישראל שנתן לחברו מאה צאן במאה דינרין, וכל הוולדות והצמר והחלב יהיו חולקין למחצה לשליש ולרביע עד שלש שנים הן חסר, הן יתר, ואם מתו אלו הצאן המקבל חייב באחריותן ומשלם מאה דינרין, וכיון דהכי אסור, שכיון שאלו הצאן באחריות המקבל, אם מתו, מתו לו, מאי טעמא יקח זה ש(מ)כרן מן הוולדות והצמר והחלב, אלא כיון שנוטל מהן הרי הוא רבית, כי מפני שהוא ממתינו במאה דינרין אלו שקונה אותו המקבל בהן משום הכי נותן לו רבית שיהנה בפירות ויקח מן הוולדות והצמר והחלב. תניא נמי הכי אי זהו צאן ברזל אמ' לו הרי עשויות לפניך למחצה לשליש ולרביע במאה דינר של זהב, אסור. וכע"ז גם בראב"ן ב"מ, צ"ז ע"ד בשם התוספתא, וכן במרדכי פ"ה סי' של"ו (בד' קושטא) דהכי תניא בתוספת' אי זהו צאן ברזל וכו' כלשון הראב"ן שהעתיק ממנו. ובמרדכי ד"ו רפ"ב: אי זהו צאן ברזל, א"ל הרי שש צאן עשויות (עיין שמואל א' כ"ה, י"ח) לך למחצה וכו'. והגדרת צאן ברזל של ר"י הברצלוני היא מלה במלה פירוש הר"ח שהביאו ר"ז אגמאתי בס' הנר 117 ע"ב, אלא שהר"ח לא הזכיר את התוספתא בשמה.²⁹ והראשונים הנ"ל פירשו את משנתנו כפירש"י במקומו והרמב"ם פ"ח מה' מלוה ולוה הי"ב, שאין כאן אלא אבק רבית, שהרי אפשר שלא יהיה שם שבח. וחסר היה לפניהם בתוספתא "ואתה מעלה לי סלע מכל אחת ואחת", שהרי לפי הגירסא שלפנינו היא רבית קצוצה, ואסורה מדאורייתא. וכבר ראינו שבכי"ע חסרות המלים "למחצה לשליש ולרביע". וכן באו"ז פ"ה סי' ר"ז, ל' ע"ב: כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל (לא מצאתי ברי"ף) דהכי תניא בתוספתא איזהו צאן ברזל היו לפניו מאה צאן וא"ל הרי הם עשויות עליך במאה סלעים של זהב והולדות והגיזות שלך ואם מתו חייב באחריותן, ואתה מעלה לו (צ"ל: לי) סלע מכל אחד באחרונ' אסור. וכ"ה (בשינויים קלים) בירושלמי פ"ה רה"ז, י' ע"ג, אלא שבירושלמי יותר ברור: של כל אחת ואחת משלך (כלומר, לא משבח הבהמה) באחרונה, אסור. וכבר ראו האחרונים שלהלכה אין חילוק בין רש"י ותוספות (ע' ב', ד"ה אין), ואין כאן אלא מחלוקת בפירוש המשנה. אבל הלשון שבתוספתא כשהיא לעצמה היא מגומגמת שאם קבל למחצה לשליש ולרביע, למה אמר לו "הולדות והגיזין שלך", ובמה"פ הנ"ל נדחק לפרש שהכוונה היא - שלך, כלומר שאם מתו אתה חייב באחריותן, והדוחק נראה לעין, וברור שהכוונה היא לצאן, שאם מתו הצאן חייב באחריותן. אמנם בכי"ע, באו"ז ובירושלמי חסרות המלים "למחצה לשליש ולרביע", ולכאורה לפנינו רבית קצוצה, אבל אי אפשר לבטל גירסת כי"ו והדפוסים שהיא מתאשרת ע"י פירוש הר"ח, הר"י ברצלוני והראב"ן. ברם שם חסר התנאי של העלאה לכל ראש וראש סלע, ולא עוד אלא שהגירסא "מותר" (במקום "אסור") בכי"ו, ד וכי"ע זקוקה לעיון, ובוודאי אינו תיקון סופרים. ולפיכך מסתבר שיש כאן חסרון והשמטה בנוסחאות שלנו בתוספתא. וברישא לא נזכרה העלאה של סכום קצוב, אלא למחצה לשליש ולרביע, ואם מתו חייב באחריותן ויש כאן אבק רבית, ואסור. ובסיפא נשנית בבא אחרת, שהתירו בה. ולפ"ז יש לשער בדרך אולי ושמא שברישא שנו: היו לפניו מאה צאן ואמר לו הרי הן עשויות עליך למחצה לשליש ולרביע במאה של זהב [אסור. היו לפניו מאה צאן ואמר הרי הן עשויות עליך במאה זהב והולדות והגיזין שלך, ואם מתו אתה חייב באחריותן, ואתה מעלה לי סלע לכל אחת ואחת] מותר. וברישא יש כאן עיסקא, ואם שם את הצאן במאה זהב, וקבל עליו אחריות יותר מאשר מגיע לחלקו, לחלק ההלואה, יש כאן קרוב לשכר ורחוק מהפסד, ואסור משום אבק רבית, כשיטת הר"מ. אבל בסיפא אין כאן עיסקא כלל, אלא שהמקבל מקבל את כל ההכנסה, ומשלם לו בעדה סלע לראש, והנותן מטיל תנאי שאם מתו חייב באחריותן, ודווקא אם מתו, אבל המקבל יכול להחזיר את הצאן כמות שהן אחרי זמן. ונמצא שאינו אלא שוכר את הצאן, ומשלם לו סלע לראש, שהרי הן הולכים ומזקינים, וערכם הולך ונפחת. ואעפ"י שאין שוכר חייב באונסים, הרי מתנה שומר חנם להיות כשואל, עיין להלן. וכעין זה שנו בבבלי ס"ט ב': אעפ"י שאמרו אין מקבלין צאן ברזל מישראל, אבל מקבלין צאן ברזל מן הגוים,³⁰ אבל אמרו השם פרה לחבירו, ואמר לו הרי פרתך עשויה עלי בשלשים דינר ואני אעלה לך סלע לחודש, מותר, לפי שלא עשאה דמים. ועליה שואל התלמוד: ולא עשאה דמים ? אמר רב ששת שלא עשאה דמים מחיים אלא לאחר מיתה. ופירושו, הואיל ויכול להחזירה כמות שהיא, בחייה, ואפילו הוזלה, ואפילו הזקינה, אין החיוב חל אלא לאחר מיתה, ועד כאן לא היתה כאן מלוה אלא שכירות. אמנם להלן שם (ע' א') הובאה ברייתא אחרת שאוסרת בכגון דא³¹ והיא כשיטת הברייתא שבירושלמי שאוסרת כגון דא, אבל הברייתא שלנו חולקת והיא עומדת בשיטת הברייתא הראשונה בבבלי שם, ואעפ"י שאין שוכר חייב באונסים, הרי מתנה שומר חנם להיות כשואל, כמו שכתבנו לעיל. והשומא של מאה זהב לא חלה אלא אם פשע בצאן, או לא החזירם (כפירש"י ס"ט ב') אבל אם מתו אפשר שמשלם כמו שהיו שוים בשעת מיתה. ובשטמ"ק ע' ב' מביא בשם הראב"ד: אין מקבלין צאן ברזל מישראל וכו', פי' כגון שמקבל ק' צאן בק' סלעים, ואם מתו מתו לו, ואם כחשו כחשו לו, וקונה את הפירות במנה לשנה. והכי איתא בתוספתא, ואפילו יתן לו שכר עמלו ומזונו אסור, מפני שנתחייב לו בכל הדמים שלהם, ואין לו ליטול עוד ריוח מהם וכו', אבל צאן ברזל בעינייהו הדרי, וכשוכר דמי, ואפילו הכי אסור, הואיל וקביל עליה כחשה ומיתה. ורבינו לא העתיק את לשון התוספתא אלא נתן הגדרה על פיה מהו צאן ברזל. ובחי' הר"ן כאן ע' ב': וכדתניא בתוספתא אלו הן נכסי צ"ב כל שפחתו פחתו לו, ואם הותירו הותירו לו, וכן צאן ברזל האמורים בדין אשה ובעלה כך הוא שקבל עליו הבעל הכל. ודבריו תמוהים שהעתיק את הלשון ששייכת לנכסים של האשה (נכסי צאן ברזל. ואף ברי"ף במשנתנו כאן באשגרה מיבמות: נכסי צאן ברזל) פחתו לו, הותירו לו, וסיים וכן צאן ברזל האמורים בדין אשה וכו'. ואף כאן כנראה כיוון רבינו לעיקר ההגדרה של צאן ברזל, ולא העתיק את לשון התוספתא ממש, וכמו שנהג הראב"ד הנ"ל. ועיין מ"ש לעיל יבמות, עמ' 76. ועיין מ"ש בפתחי שערים ע' ב' (מ"ז ע"ג מן הספר ואילך) בעניין החילוקים בשומות, עיי"ש.

footnotes: ²⁷ צוקרמנדל לא דק בהעתקתו. ²⁸ כנראה, שמפני חשיבות התוספתא בסדר זרעים השוה אותה בקביעות לברייתות שהביאו בירושלמי, ולא עשה כן בשאר הסדרים. ויתכן מאד שהכת"י בא לפניו אחרי שגמר את פירושו לנזיקין, ולא בדק בה אלא בשעה שמצא קושי בתוספתא. וצ"ע. ²⁹ והשוה דברי רב עמרם בתשה"ג שע"צ ח"ד ש"ב, סי' מ"ז, מ"ג ע"ב. ³⁰ כלומר, משנתנו פ"ה מ"ו הנ"ל, ועליה נשנית הברייתא שלהלן שם, דוגמת התוספתא כאן שנשנית על משנה זו. ³¹ כגירסת כל הספרים שלא תוקנו ע"פ רש"י, עיין ריטב"א ושטמ"ק במקומו.

37-38. **מקבלין צאן ברזל מן הגוים.**במשנתנו פ"ה מ"ו: אין מקבלין צאן ברזל מישראל מפני שהוא רבית,³² אבל מקבלין צאן ברזל מן הגוים, ולוין מהן ומלוין אותן ברבית. וכבר הקשו הראשונים והאחרונים על הבבא של צאן ברזל מן הגויים שהיא מיותרת, שהרי גם רבית קצוצה מותר לתת להם ולקבל מהם,³³ ויש שתירצו שאגב אורחא משמיעין לנו שמותר לקבל צאן ברזל מן הגוים ואין כאן מכירת בהמה גסה לגוי (אפילו בקבל בהמה גסה כצאן ברזל), עיין מאירי ע' ב', עמ' 265, ובהערות שם. ובפתחי שערים שם (מ"ו ע"ד מן הספר) תירץ שאין כאן דין של שותפות עם הגוי (עיין בבלי סנהדרין ס"ג ב', בכורות פ"א מ"א ובבבלי שם ב' ב'), ועיין במלא"ש למשנתנו. ושמא הכוונה שמותר לעשות כן לכתחילה, ואעפ"י שאמרו בתו"כ בהר ריש פרשה ג', ק"ז ע"ג: לא תהיה מוכר אלא לעמיתך וכו' לא תהיה קונה אלא מיד עמיתך וכו', אין הדברים אמורים אלא במקח וממכר, אבל בקבלת צאן ברזל הרי היא עיסקא אסורה עם ישראל, משום איסור רבית, ומותר לעשותה עם גוי שאין בו איסור רבית כלל,³⁴ ואין כאן דין קדימה לישראל בלי רבית,³⁵ שלא אמרו כן אלא בישראל שזקוק להלואה לצורכי חייו, אבל למסחר הוא עצמו קודם, והגע עצמך שישראל רוצה ללוות כדי להלוות מעות לגוי ברבית אין על הישראל שום מצוה להלוות לו אם הוא בעצמו יכול להלוות לגוי ברבית, והוא פשוט.

footnotes: ³² עיין דק"ס, ועיין בתוספות ע' ב', ד"ה אין מקבלין, ובמקבילה בתוספות בכורות ט"ז ב'. ³³ בספרות א"י אין זכר שאסור להלוות לגוי ברבית, עיין מ"ש לעיל פ"ד, הערה 1, באריכות. ובספרי כי תצא פיס' רס"ג, הוצ' רא"א פינקלשטין, עמ' 285: לנכרי תשיך מצות עשה. והר"מ בס' המצוות (עשין קצ"ח) ובס' היד רפ"ה מה' מלוה ולוה פירשו כפשוטו. אבל הראב"ד בהשגות שם ורוב הראשונים חולקים עליו, וסומכים על הבבלי כאן ע' ב', עי"ש, ויש כאן לאו הבא מכלל עשה אם הוא משיך לישראל, עיין בהערות רא"א פינקלשטין לספרי הנ"ל. ³⁴ אפילו הללו שהחמירו על עצמם שלא לקחת רבית אפילו מגוי, עיין בבלי כאן, ע' ב, מכות כ"ד א', סנהדרין כ"ה ב', עיין בלבוש ה' רבית ריש סי' ק"ס (ע"פ מהר"מ שיף במקומו). ³⁵ עיין מכילתא משפטים פי"ט, עמ' 315, שורה 15, ובבלי כאן ע"א א' ובמדרשות שהבאנו לעיל.

38. **ושדי צאן ברזל אפי' מישראל.**כלומר, שמקבל עליו אחריות הפירות אפילו אם לא יהיו פירות בשדה כלל, אפילו אם תלקה במכת מדינה (עיין במשנתנו כאן פ"ט מ"ו), מ"מ דינו כחוכר סתם, שאין שדה מתה, ואף אונסים אחרים אינם שכיחים בה, עיין בפירוש בעל מגן אברהם, ומ"ש הגאון בעל פתחי שערים ע' ב' (מ"ו ע"ג מן הספר).

38-39. **לוה אדם מאשתו ומבניו ברבית, אלא שמחנכן ברבית.**וכ"ה בירושלמי פ"ה ה"ז, י' ע"ג. ובבבלי ע"ה א': אמר רב מותר לו לאדם להלוות בניו ובני ביתו³⁶ ברבית, כדי להטעימן טעם רבית, ולאו מילתא היא, משום דאתי למיסרך. לפי גירסא זו הפירוש הוא שמותר להלוות להן ברבית כדי שיטעמו את טעם הלוה בריבית כמה הוא מצטער, "ויטעמו טעם מרירות של רבית, ולא ינהגו בו". והתלמוד דוחה הלכה זו, מפני שיש לחשוש שיערב להם טעם המלוה, ויתרגלו בו להבא, וכן פירש"י (ע"א רע"א) למה אסרו חכמים לקחת רבית מן הגוי.³⁷ ברם מלשון הר"ח ומלשון הרי"ף בתשובה³⁸ מוכח שגרסו בבבלי כגירסת הירושלמי,³⁹ ופירשו שיטעמו את ההנאה שבקבלת רבית, ויקבלו יותר שכר על הפרישה מן הרבית. ובלח"מ פ"ד מה' מלוה ולוה ה"ח הבין כן גם בשיטת הרמב"ם, אבל קשה מאד להכניס כוונה זו בלשונו, שהרי כתב במפורש להלוות בניו וכו'. ובפיסקי תלמיד הרשב"א, עמ' ר"ג, צרף את שתי הלשונות, עיי"ש שהזכיר גם "שכנים", ועיין במאירי, עמ' 287, והעתיק כנראה מן הר"מ. ובלח"מ שם נדחק בהמשך דברי הר"מ, והפשט הפשוט שם הוא כדברי הט"ז ביו"ד סי' ק"ס ס"ק ד'. ובנתיבות ירושלים על הירושלמי כאן (ל"ג ע"ג מן הספר) האריך ובכלל דבריו דברינו, עיי"ש. ולפי פשוטה של התוספתא והירושלמי אין כאן עצה טובה כלל, אלא היתר בלבד, ובהסתייגות ובאזהרה שהוא מכניס את עצמו במספק. וכן נראה מהמשך הירושלמי שם שבהיתר גרידא עסיקינן. ועיין גם בבבלי ע"ה א' למעלה מן ההלכה שלנו.

footnotes: ³⁶ כלומר, אשתו, עיין מ"ש לעיל ברכות, עמ' 23, ד"ה בנו ובתו. ³⁷ ועיין מאירי שם, עמ' 266, והוא ע"פ הלשון שמחק רש"י שם, ד"ה טעמא. ³⁸ כפי שמביא בשטמ"ק ע"ה א' בשמם. ³⁹ והיינו מותר לו לאדם ללוות מבניו ובני ביתו ברבית.

39-40. **אין ישראל רשיי ללוות שקל ולהלוות בסלע, אבל גוי רשיי ללוות בשקל ולהלוות בסלע.**וכן ("שקל", ברישא) גם בד ובכי"ע. ובירושלמי הנ"ל: לא יהא אדם לווה בשקל⁴⁰ ומלוה בסלע, אבל גוי לווה בשקל ומלוה בסלע. ופירש בפ"מ שלא ילוהו שקל על מנת שילוהו סלע לאחר זמן. ומכאן מוכח שדווקא שקל בסלע אסור, אבל שקל בשקל מותר. ובמה"פ במקומו העיר על דברי ס' התרומות שמ"ו ח"ד סי' נ' שדייק ממשנתנו בסוף פירקין (כל ימי גריד אחד וכו') שמותר להלוות מנה עכשיו על מנת שילוהו מנה בחודש אחר, אבל אסור ללוות מנה לחודש על מנת שילוהו מנה לחדשים, או מנה לחדש על מנת שילוהו מאתים לחודש אחר, וכאן בתוספתא לכאורה מפורש כדבריו. ועיי"ש במה"פ שהעיר על השיטה שהביא המרדכי שיש סוברים שאפילו שקל בשקל הוא רבית קצוצה, ובשו"ת הרא"ש כלל ק"ח סי' ט"ז אוסר ללוות מנה על מנת שילונו מנה (אבל אין כאן רבית קצוצה). ובמאירי ספ"ה, עמ' 290, כתב: ורבותי נסתפקו במי שאמר לחבירו הלוני מנה היום ולמחר אפרעך ואלוה לך מאתים, או אלוה לך מנה לשני ימים וכו', וראוי לחוש לדבר, ועיין בהגהת הרמ"א יו"ד סי' ק"ס סעיף ט' ובבאור הגר"א שם ס"ק ט"ז. ועיין גם בפתחי שערים ע' ב' (מ"ח ע"א מן הספר). נמצאנו למדים שיש לפנינו ארבע שיטות: אסור ללוות מנה לחדש על מנת להלוות אח"כ מאתים (או מנה לחדשים), אבל מותר ללוות מנה על מנת להלוות מנה. אסור ללוות אפילו כגון דא, ויש כאן אבק רבית. אסור ללוות, ויש כאן רבית קצוצה. ספק שמא מותר ללוות מנה, אפילו על מנת להלוות מאתים. ונראה בטעם האוסר משום רבית קצוצה, מפני שגם בהלואה יש ערך של כסף,⁴¹ ודינו כאילו נותן לו נשך ממש, וטעם ההיתר אפילו במלוה מנה על מנת להלוותו, אח"כ מאתים, הוא משום שיש מצוה מן התורה להלוות לישראל בלי רבית,⁴² ודינו כאילו אומר לחבירו עשה מצוה על מנת שאני אזכה על ידך במצוה אחרת. מ"מ השאלה עומדת בעיניה כיצד העלימו כל הראשונים הנ"ל עיניהם מן התוספתא ולא הביאו אותה לא לראייה ולא לסתירה. יתר על כן גם כאן עלינו להבין את הבבא "אבל גוי רשיי ללוות" וכו', והרי גוי אינו מצווה כלל על הרבית, כמו שתמהנו ברישא. ומתחילה פרשתי את התוספתא דוגמת הרישא, ודייקתי מן הלשון בשקל, בסלע (שלא אמרו שקל, סלע, עיין מ"ש לעיל הערה 40) שהכוונה היא שמלוה לו פירות בפירות (כגירסת הירושלמי), או מעות בפירות, והיינו לאחד יש לו מעות ואין לו פירות ולשני יש לו פירות ואין לו מעות, ומלוה הראשון לשני מעות מנה, על מנת שילונו עכשיו בפירות במנה, וכן אם לאחד יש לו חטים ולשני יין וכדומה⁴³ וכל העיסקא נעשית מיד, ונראה כאילו נותן לו רבית מיד, ולפיכך שוה בשוה מותר (אם שם את הפירות בדמים), אבל ביותר אסור. ובגוי מותר, אפילו ביותר, ואינו נראה כאילו עושה שותפות עם הגוי,⁴⁴ ויש כאן דמיון לרישא (לקבלת צאן ברזל מן הגוי). אבל עיין במצפה שמואל מה שמביא בשם תוספת בכורים, וכבר העירותי בתס"ר (ירושלים תרח"ץ) במקומו על דברי הראב"ן בפרק איזהו נשך (ד"ר צ"ז סע"ב) שהביא את התוספתא כאן, ופירשה שאין ישראל רשאי ללוות בשקל מישראל חבירו ולהלוות לגוי בסלע (והם חולקים ביניהם את הסלע של רבית), אבל גוי מותר לו ללוות מישראל וכו', עיי"ש. ולפי פירושו היא הקדמה לבבא הבאה ומעיניינה. ונראה שאין לזוז מפירושי רבותינו הראשונים.

footnotes: ⁴⁰ וכן מעתיק בראב"ן שנביא להלן בפנים גם בשם התוספתא. ⁴¹ עיין מ"ש לעיל ח"ד (שקלים), עמ' 690. ⁴² עיין מכילתא סוף יתרו, עמ' 243, משפטים פי"ט, עמ' 315, ועוד. ⁴³ ותפסו דוגמות אילו מפני שלא תתכן עיסקא כזו במעות במעות. ⁴⁴ והלשון "אבל גוי רשיי" הוא אגב הרישא "אין ישראל רשיי". ובפתחי שערים ע' ב' (מ"ח ע"א מן הספר) פירש שמדברים כאן בהלוואה של גוי לגוי (כלומר, גוי רשאי להלוות לחבירו וכו'), ולשיטה שהגויים מצווים על הרבית (עיין בתוספות ע' ב', ד"ה תשיך), מותר להם להלוות אחד לשני באבק רבית. ברם עצם שיטה זו מפוקפקת מאד, ואין מביאים ראייה מן האגדות.

40. **ישראל שלוה מעות מן הגוי ומבקש להחזירן וכו'.**כל הברייתות עד הכ"א בחי' הרשב"א ס"א ב', ד"ה יש, בשם התוספתא,⁴⁵ ובקיצור בנ"י פ"ה סי' שצ"ג. וכל הברייתא בירושלמי פ"ה ה"ז, י' ע"ג, ובבבלי ע"א ב'.

footnotes: ⁴⁵ אלא שהי"ז נשמטה שם ע"י הדומות.

41. **תנם לי ואני נותן לך כדרך שאתה נותנן לו, אסור.**וכ"ה (נותן לך) גם בכי"ע ובחי' הרשב"א ובנ"י הנ"ל. וכ"ה בבבלי. ובד: תנם לי שאתה נותן, ואני נותן לך כדרך אסור, ונתבלבלו שם התיבות. ובכי"ש: ואני נותנם לך, ותוקן: לו (במקום לך) כדרך שאתה נותנם לו. ולגירסא זו מפורש כדעת התוספות ע"א רע"ב ועוד. ובפיסקי תלמיד הרשב"א, עמ' קפ"ז ניסח: ואני אעלה בשבילך לגוי, כדרך שאתה מעלה אסור. ובירושלמי הנ"ל: ואני נותן כדרך וכו', ולא נתפרש למי נותן. אבל בכיר"ז: ואני נותן לך וכו'.

42. **העמידו אצל גוי, מותר.**וכ"ה בבבלי הנ"ל. ושאלו שם, והרי אין שליחות לגוי ומה מועילה העמדה אצל הגוי, ופירשוה בנוטל הגוי מיד הראשון ונותן את המעות ביד השני, עיי"ש. ובירושלמי הנ"ל: ואם העמידו עם הגוי מותר. אבל הרמב"ן ע"א א' (וציין לו במה"פ במקומו) מעתיק בשם הירושלמי: ואם העמידו אצל הגוי מותר. אמר ר' יוסי והוא שהעמידו עם הגוי (כמו שנשנה בסיפא שם), וכן מעתיק בחי' הרשב"א בשם הרמב"ן וכן באמת בירושלמי כיר"ז. ואין ספק שזו היא הגירסא הנכונה. ופירש הרמב"ן שם שכוונת ר' יוסי היא שנשא ונתן ביד, כמו שאמרו בבבלי שם, וממילא גם בסיפא להלן הפירוש כן, והביא משם ראייה לשיטת ר"ת (בתוספ' ע"א ב', ד"ה כגון) שאין שליחות לגוי אפילו לחומרא, ורמזו לכך גם בחי' הריטב"א והר"ן במקומו. ברם כדי להבין את דברי הירושלמי עלינו להקדים שתי הקדמות. הראשונים ז"ל קבלו כדבר פשוט שאין שליחות לגוי בשום מקום, וכמו שאמרו בבבלי שם: הא דרב אשי ברותא. אבל כבר העיר בהגהות יפה עינים במקומו על הירושלמי בתרומות פ"א ה"א, מ' סע"ב, ודמאי רפ"ו, שאמרו שם: ר' יוסי סבר מימר אין גוי עושה שליח בגוי אחר חבירו, הא בישראל עושה. א"ל ר' זעירא ומיניה, אתם עושין שליח, לא בישראל, ודכוותה אין הגוי עושה שליח ואפילו בישראל. והשוה בבלי כאן ע"א ב'. ברם אפילו לר' זעירא לא מצאנו שאמר כן אלא בתרומה, אבל בדיני ממונות שגם הם שייכים בדינים, יכול להיות שאף הוא מודה לר' יוסי. ובפירוש אמרו בירושלמי דמאי ספ"ו וקידושין פ"ב ה"א, ס"ב ע"ג על הברייתא בתוספתא (דמאי פ"ה הי"ד, עמ' 89): א"ר זעירא נעשה החנווני שלוחו של בעל הבית לזכות לפועל. אמר ר' הילא פועל זכה לבעל הבית משל חנווני וכו', היה פועל חרש (כ"ה בקידושין) וכו'. וכאן הרי הפועל היה גוי (חושש משום יין נסך), ודווקא אם היה חרש אין לו שליחות, אבל אם היה פקח יש שליחות לגוי. ובבבלי ע"ז ס"ג ב' העמידוה בפנים שונים. וכבר דנו בירושלמי שלנו כמה מן האחרונים, עיין באמונת יוסף בירושלמי עם פירוש ר"ש סיריליאו דמאי ספ"ו, ועיין מ"ש לעיל ח"א (דמאי), עמ' 256, ועיין מש"ש, עמ' 266, ובחי' הריטב"א ע"ז ע"א א', וכאן ע"א ב', סד"ה ת"ר. ולפי פשוטו אפילו ר' זעירא שחולק על ר' יוסי בעניין תרומה (שכתוב שם מפורש "אתם"), ואין מחלק בין שליחות גוי לגוי, וגוי לישראל, ואין גוי נעשה שליח לא לגוי ולא לישראל, והוא הדין בגיטין וקידושין, שאינו בתורת גיטין וקידושין, אבל בדיני ממונות יש שליחות לגוי. ולפי זה אין לפרש שר' יוסי (השוה שיטתו בירושלמי תרומות ודמאי פ"ו הנ"ל) אמר מה שאמר, משום שאין שליחות לגוי. הקדמה שנייה. עלינו לתת את דעתנו על עניין מעמד שלשתן. בבבלי גיטין י"ג א' (ומקבילות) הובא קניין זה בשם רב. והסיקו שם שזו היא אחת מן ההלכות שאין יודעים את טעמן, למה יש כאן קניין מועיל. ולפיכך פסקו בתוספות שם (י"ג ב', ד"ה במעמד) שלא תיקנו מעמד שלשתן בגוי. אבל רוב הקדמונים חולקים עליהם וסוברים שיש מעמד שלשתן בגוי, עיין בשו"ת הרי"ף סי' רל"ח ובציונים לראשונים ולאחרונים בהוצאת הגרז"ו לייטר ז"ל. ועיין בהערות ר' מאיר יונה בשער החדש לעיטור סוף המחאה, ע"ג ע"ד, הערות ס"ג-ס"ה. והנה הדיבור "מעמד שלשתן" לא נזכר בירושלמי כלל, אבל עצם ההלכה היתה ידועה שם, וכן מוכח בירושלמי קידושין פ"ג ה"ד, ס"ד ע"א: סמכיה גבי לוי וכו', סמכון לתנאי קרייה גבי זבונה וכו',⁴⁶ ירושלמי כאן פ"ד ה"א, ט' ע"ג,⁴⁷ שבועות פ"ז ה"ה, ל"ח ע"א: סמכון כתפייא גבי קפילייא. ואף "העמידו אצל",⁴⁸ או "העמידו עם" פירושו "סמכיה",⁴⁹ כלומר, מעמד שלשתן. ואין שום הבדל בין העמידו אצל, או העמידו עם. וההבדל הוא רק בין "המחהו אצל" לבין "העמידו אצל", ובהמחהו אצל, הוא אפילו אם אין שלשתן במעמד אחד, כמו שפירש בס' המתיבות, הוצ' רב"מ לוין עמ' 79,⁵⁰ אבל "העמידו אצל", או "העמידו עם" הכוונה למעמד שלשתן.⁵¹ וכן מסתבר שרב לא חידש את ההלכה של מעמד שלשתן, אלא מסר הלכה שהיתה קיימת בא"י מקדמת דנא, ובבבלי גיטין טרחו לבאר איזה קניין מועיל יש במעמד שלשתן, אבל במקורות א"י היה קניין זה מקובל מדורות ולא שאלו שאלות. ועיין מ"ש ר"א גולאק תולדות המשפט בישראל בתקופת התלמוד (ירושלים תרצ"ט), עמ' 97 ואילך דברים של טעם. עכשיו נעבור לפרש את דברי הירושלמי שלנו. והנה בתחילת הברייתא שלנו אמרו בירושלמי ובבבלי הנ"ל: מלוה ישראל מעות גוי מדעת הגוי, אבל לא מדעת ישראל, והבבא שלנו מבארת הקדמה זו. ובבבלי אמרו מפורש: כיצד, ישראל שלוה מעות מן הגוי וכו', ושאלו בבבלי למה התירו ללוות כשהעמידו אצל הגוי, והרי אין שליחות לגוי, ותירצו, כגון שהגוי לקח את המעות מיד הישראל ונתנו לישראל האחר. וע"ז שאלו: פשיטא, מאי למימרא וכו'. והבינו מתחילה בבבלי שההיתר הוא מפני שהישראל הראשון נעשה שלוחו של הגוי ומזכה את המעות לגוי, וממילא מותר לו לישראל שני ללוות ממנו, ולפיכך שאלו, והרי אין שליחות לגוי. וכבר אמרנו שר' יוסי סובר במפורש שיש שליחות לגוי, אלא שבירושלמי לא נחתו כאן לעניין שליחות. והאיסור ברישא פשוט, שהרי המעות שביד הישראל שלו הן (ואין כאן פקדון אלא הלואה), וכל זמן שלא החזירן לגוי יש לו רשות לעשות בהן מה שהוא רוצה. וכאן כשבא להחזיר את המעות לגוי והוא דוחה לו את הפרעון, והישראל מלוה את הכסף לישראל אחר, ומקבל רבית, את שלו הוא נותן, ואפילו אם ילונו בפני הגוי (מדעת הגוי), והגוי יסכים, הרי עדיין לא זכה הגוי במעותיו, ויש כאן רבית מישראל לישראל. ואם הישראל יאמר לגוי במפורש שהוא נעשה שלוחו לקבל את המעות מיד ישראל וקונה בשבילו את המעות, וממילא יש כאן מעות של גוי, הרי לשיטת ר' יוסי שיש שליחות לגוי, קיימת קושיית הבבלי, פשיטא, איזה חשש איסור יש כאן. ועל כך תירץ ר' יוסי: והוא שהעמידו עם הגוי, כלומר, בבא זו אינה מלמדת לנו את ההיתר שהוא ברור מאליו, אלא את האיסור, שהעמידו עם הגוי הוא בדווקא,⁵² והסכמת הגוי ("מדעת הגוי") אינה מספיקה, ואינו מותר אלא במעמד שלשתן, שהוא מעביר את הכסף לגוי, והגוי לישראל, והוא כנשא ונתן ביד. ופשיטא שאם יעשה אותו שליח לזכות לו לגוי, אף הוא מועיל לשיטת הירושלמי, אלא שהתלמוד תפס את היותר פשוט והיותר מצוי, ואין ביניהן ולא כלום, והוא כנשא ונתן ביד. ועיין בתשובות הראב"י, ספרן של ראשונים, הוצ' הר"ש אסף, (ירושלים, תרצ"ה), עמ' 35, עיי"ש כל העניין.

footnotes: ⁴⁶ עיין על כל העניין בשו"ת הרמב"ן בספרן של ראשונים, הוצ' הר"ש אסף, עמ' 94, ובס' התרומות בשמו שנ"א ח"ו סי' ט'. ועיין ברי"ף כאן פ"ט סי' תקע"ט ובעיטור סוף המחאה, הוצ' רמא"י ע"ג ע"ג, במאה שערים שלו סוף ב"מ, ועוד. ⁴⁷ ומקבילה בקידושין פ"א ה"ו, ס"א ע"א: סמכיה גבי טרפזיטא, עיין מ"ש בתלמודה של קיסרין, עמ' 53, הערות 82–83. ⁴⁸ עיין לעיל שקלים פ"ב הי"ב והי"ג. ⁴⁹ עיין מ"ש על "עמד עם" לעיל ח"ג, (עירובין), עמ' 331, ובהערה 55 שם. ⁵⁰ ואפשר שכיוון לו הרי"ף כאן פ"ט סי' תקע"ט שכתב: ואיכא מאן דמוקים להאי מתנית' דהמחהו אצל חנוני בדליתיה גביה וכו', עיין מ"ש רב"מ לוין במבואו שם, עמ' י"ז, ויש להוסיף שם גם את הפיסקא שלנו. אבל אין ראיותיו מכריעות, ויתכן שהרי"ף מכוין להר"ח, כעדותו של התשב"ץ ח"ב סי' רע"ב, נ"ה ע"ב, על כוונתו של הרי"ף בשעה שהוא כותב "ואיכא מאן דאמר". ⁵¹ לפנינו בירושלמי שבועות פ"ז ה"ה, ל"ח ע"א: בשלא העמידו עמו, אבל העמידו עמו וכו'. אבל בר"ח שם מ"ז ב' מעתיק בשם הירושלמי: בשלא העמידו אצלו וכו'. וכ"ה ברי"ף כאן פ"ט סי' תקע"ט, וכן מעתיק בשמו בעיטור, המחאה, הוצ' רמא"י ע"ג ע"ב. ⁵² עיין, לדוגמא, מ"ש לעיל ח"ג, עירובין, עמ' 313, הערה 61, ולעיל פ"ג הט"ז, שורה 53–54, ד"ה ברם.

43. **כדרך שאתה נותנם לו, מותר.**וכאן אין שום חשש, שהרי עשה כן שלא מדעת ישראל.

44. **ואם העמידו אצל ישראל, אסור.**בבבלי הנ"ל פירשו שלחומרא יש שליחות לגוי. ובירושלמי הנ"ל: אמר ר' יוסי והוא שהעמידו אצל ישראל, ולפירושנו הנ"ל הרי הוא ממש נשא ונתן ביד. ומכאן שאם לא נשא ונתן ביד, מותר. ולשיטת הבבלי שהאיסור ברישא הוא משום שליחות לחומרא, הרי מוכח מכאן שאסרו דווקא בנשא ונתן ביד, וחזר בו הבבלי מן התירוץ הראשון שיש שליחות לחומרא, ומכאן ראייה לשיטת ר"ת בתוספות ע"א ב', ד"ה כגון, כמו שכתבנו לעיל. ברם, כבר ראינו לעיל שר' יוסי סובר במפורש שיש שליחות לגוי, אלא שכאן אין עניין כלל של שליחות. ואפילו אם הלווה הגוי לישראל את הכסף בפני ישראל ובהסכמתו, למה לו לעשות את הגוי שליח שיזכה לו את המעות ויעבור על איסור רבית. והרי המעות הן לגמרי ברשות הגוי (ואינן מופקדות אצלו), ואינו דומה כלל למעות שנתן ישראל לגוי על מנת להלוותן. ולפיכך אמר ר' יוסי גם כאן שהאיסור הוא בדווקא: והוא שהעמידו אצל ישראל, אסור, אבל דעת ישראל והסכמתו אינה אוסרת.

44-46. **ישראל שאמ' לגוי הילך שכרך וצא והלוה מעותי בריבית, אסור. וגוי שאמ' לישראל הילך שכרך והלווה מעותי ברבית, מותר.**וכ"ה בד, בכי"ע ובכי"ש. וכ"ה לפני הריב"א,⁵³ וכן הביאו שם בשם רבינו גרשום⁵⁴ את הסיפא כגירסא שלפנינו. וכן מביא בס' יראים השלם סי' קי"ח, עמ' 88, והוא מעיד: כך מצאתי ברייתא כתובה בתוספתא שלנו. וכן מביא בשמו בסמ"ג לאווין קצ"ג, ס"ג ע"א, עיי"ש. וכן מביאים את הסיפא באו"ז כאן סי' רי"ב, ל"א ע"א (בשם רבינו גרשום ובשם הראבי"ה) ור' אביגדור כ"ץ בשבה"ל השלם (הסגלה חכ"ט, עמ' 85). וכל הברייתא בחי' הרמב"ן והרשב"א ע"א א', בחי' הרשב"א ס"א ב' הנ"ל, בשו"ת שלו ח"ד סי' ס"ג, במאירי, עמ' 271 (ועיי"ש עמ' 272), בס' התרומות שער מ"ו רח"ז, ושם סי' ג' (בשם הרמב"ן), מרדכי רפ"ה סי' שי"ג, הגהות מרדכי ריש סי' תנ"ו,⁵⁵ רא"ש פ"ה סי' נ"ו, כפו"פ פמ"ד, עמ' תק"ע, רבינו ירוחם, מישרים, נתיב ח' ח"ו, אגודה רפ"ה סי' ע"ז, י"ט ע"ג, נ"י פ"ה סי' שצ"ג. וכתב בס' יראים הנ"ל: וקשיא לי הא קי"ל דאין שליחות לגוי, והיכי שרי בגוי שאמר לישראל הלוה מעותי. ונראה שהסופר שיבש, וה"ג ישראל שאמר לגוי הילך שכרך וצא הלוה מעותי לרבית, מותר, אבל אסור לעשות כן מפני מראית עין, וגוי שאמר לישראל הלוה מעותי, אסור וכו'. ובנוסחא זו מעתיק בשמו את התוספתא במרדכי פ"ה סי' תל"ט ובהגה"מ פ"ה מה' מלוה ולוה ה"ד אות ו'. ועיין מ"ש להלן בסמוך, ד"ה מעותיו. וכבר ראינו שהנוסחא שלפנינו מקויימת ע"י כל כתה"י והראשונים. וכן כתב הרשב"א (ע"א א' הנ"ל): כך הגירסא בכל הנוסחאות, וכך היא בפר"ח הנ"ל.⁵⁶ ואף לבעל ס' יראים לא היתה גירסא אחרת, אלא שהגיה מדעתו. וכבר השיג עליו הסמ"ג הנ"ל, וכתב שכל שהוא באחריות הגוי מותר, עיי"ש. והריצב"ש (לפי או"ז הנ"ל) פירש שאין כאן עניין כלל של שליחות ולמה יתרצה הישראל להיות שליח לגוי, ואפילו אם עשה כן בעדים, הרי ישראל השני אינו יודע על כך, ואין כאן שליחות כלל, עיי"ש. ועיין בתשובת רבינו גרשום שצויינה לעיל. ועיין במאירי הנ"ל, עמ' 271 ואילך. ובעמ' 272 המשיך: וכן מה שהתירו בתוספתא גוי שאמר לישראל וכו', נראה שהטעם הוא שהלוה עושה זה הישראל האמצעי שליח ללוות לו מן הגוי. ועיין בחי' הרמב"ן והרשב"א הנ"ל שדנו אם "שכרך" הוא בדווקא (כלומר שכר קצוב), או אפילו אם יחלקו בריוח מותר, עיי"ש.

footnotes: ⁵³ לפי תמים דעים סי' קנ"ח, שו"ת מהר"מ ב"ב הוצ' רנ"נ רבינוביץ סי' תמ"ה, מרדכי פ"ה סי' של"ח, שבה"ל השלם ח"ב ב"הסגלה" חכ"ז, עמ' 79. ⁵⁴ בשו"ת שלו, הוצ' איידלברג סי' כ"ה, עמ' 85: ישראל שאמר לעו"כ וכו', וצ"ל שם: ישראל שאמר לו עו"כ וכו'. ⁵⁵ ועיין מ"ש עליו בהגהות יראים השלם הנ"ל. אבל בדפוסים ישנים של המרדכי לא נזכר שם הרא"ם כלל. ⁵⁶ ושמא כיוון רבינו לסיפא שלהלן בלבד.

46. **אבל אסור מפני מראית העין.**וכ"ה בראשונים הנ"ל. וכבר כתב רבינו גרשום הנ"ל: ומ"מ נהגו העם היתר בדבר. ועיין במאירי, עמ' 272 הנ"ל. ופירש הרמב"ן הנ"ל ועוד: מפני מראית העין, פי' לנקות עצמו מן הדומה לכיעור ומן החשד, והיינו דאמרי' בריש פירקין (ס"א ב') אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו בגוי וכו'.

46-48. **מעותיו של ישראל מופקדות אצל הגוי, מותר להלוותן בריבית, ושל גוי המופקדות אצל ישראל, אסור להלוותן בריבית.**וכ"ה בד, בכי"ע ובכי"ש. וכע"ז בירושלמי פ"ה סה"ז, י' ע"ג (בשינוי סדר הבבות. ובכיר"ז כסדר שבתוספתא) וכן מעתיק הר"ח (לפי עדות הרמב"ן והרשב"א ע"א ב'), וכן גרס הראב"ד (לפי שטמ"ק ע"א ב', ד"ה נקטינן), יראים הנ"ל (והובא בהגה"מ הנ"ל), סמ"ג לאווין הנ"ל, רמב"ן ורשב"א הנ"ל, שו"ת שלו ח"ז סי' תק"ג, ס' התרומות הנ"ל סי' ג' (בשם הרמב"ן), סמ"ק סי' רנ"ט,⁵⁷ ועיין בהגהה שם, מרדכי רפ"ה סי' שי"ג הנ"ל, רא"ש ורבינו ירוחם הנ"ל. ועיין בפיסקי תלמיד הרשב"א, עמ' קמ"ט, ופירש שם ע"פ הרשב"א שנביא להלן. וכתב ברמב"ן הנ"ל על גירסת התוספתא שלנו: כך היא הגירסא הכתובה בנוסחאות, וטעות' היא, ואיפכא גרסינן מעותיו של יש' מופקדות אצל גוי, אסור וכו'. ובס' התרומות שער מ"ו רה"ז מעתיק את התוספתא כהגהת הרמב"ן. ועיין מ"ש להלן בשם ספר ההשלמה פ"ה סי' ט'. ובחי' הרשב"א ע"א ב' הנ"ל כותב: ומקצת מרבותי ז"ל שבשו גרסת התוספות [= התוספתא] ואמרו דמשובשת היא בנוסחאות, ואיפכא גרסי' מעות של נכרי המופקדות ביד ישראל מותר להלוותן ברבית, ומעות של ישראל ביד נכרי אסור להלוותן ברבית. והרשב"א מעיר על כך: ואינה אלא כמו שכתבתי, ואין לדחוק ולהפך את הנוסחאות, וכל שכן שכתבה כן ר"ח ז"ל. ואשר לפירושה כבר פירשה הרשב"א לעיל שם: מעות של ישראל המופקדות ביד נכרי שלא להלוותם, אלא מופקדות בידו סתם, אין הנכרי רשאי ליגע (כ"ה בשטמ"ק בשמו) בהן להלוותם, ולפיכך אם בא הנכרי לשלוח בהן יד ולהלוותם ברבית, הרי המעות באחריות של נכרי, וכדידיה דמו, ולפיכך מותר להלוותם ברבית, ואע"פ שהוא נותן הרבית לישראל המפקיד, מתנה בעלמא הוא דקא יהיב ליה. ואיפכא, במעות של נכרי המופקדות [ביד] ישראל. וכלפי מה ששנה ברישא ישראל שאמר לנכרי הילך שכרך ובא והלוה מעותי ברבית אסור, תנא הכא שאם לא אמר לו להלוותם ברבית [מותר]. ולעיל ס"א ב' כתב: יש מי שגורס (כוונתו להרי"ף, ועיין גם בחי' הרמב"ן שם) ממי שתולה מעותיו ביד נכרי, כלומר שמפקיד מעותיו ביד נכרי, ונכרי מלוה אותם ברבית ואסור וכו', מעותיו של ישראל מופקדות אצל נכרי מותר להלוותן ברבית, פי' שלא מדעת ישראל, כדמפרש בתוספתא.⁵⁸ ועיין בתוספות ס"א ב', ד"ה שתולה. ועיין בחי' הרמב"ן, בחי' הריטב"א (ומש"ש לסייע לפירש"י) ובשטמ"ק שם. ועיין בס' התרומות הנ"ל, רס"ו ע"א (בד"ו). ומיהו בחי' הרמב"ן ע"א ב' הנ"ל המשיך: והוי יודע כי ר"ח מפרש לה, כגון שקיבל (כלומר הגוי הנפקד) עליו אחריות שאם פחתו פחתו לנפקד, ואם הותירו הותירו לנפקד, ובין שאמרו כך, ובין אנו שאמרנו כך, לדבר אחד נתכוונו. וכנראה שהר"ח נדחק לפרש כן מפני הלשון של הבבא שלהלן, שהיא מפרשת את ההלכה שלנו, שהרי לפירוש הרשב"א קשה מה לנו לאחריות של יוקרא וזולא ? אבל הרשב"א שם מפרש: דכל שהלוה מעות המופקדות בידו שלא מדעת המפקיד, הרי הן באחריותו (כלומר, כדין שולח יד בפקדון), והרי זה כמלוה את שלו.

footnotes: ⁵⁷ והובא בארחות חיים ח"ב, עמ' 463. ⁵⁸ כנראה שצ"ל: בתוספות. ולפנינו בתוספות לא נמצא פירוש זה.

48. **זה הכלל, כל שבאחריות ישראל אסור וכו'.**הראשונים הנ"ל, רמ"ך בשטמ"ק ע"א ב', ד"ה נקטינן, נ"י פ"ה סי' שצ"ג הנ"ל (לעיל שם), ירושלמי הנ"ל.

49-50. **ישראל שנעשה לו גוי אפוטרופוס, או סנטר, מותר ללוות הימנו בריבית, וגוי שנעשה לו ישראל אפוטרופוס, או סנטר, אסור ללות הימנו בריבית.**בכי"ו: מותר ללוות וכו'. אבל בגליון כתה"י תוקן בבבא שנייה: אסור, והגהה זו מוכרחת אם אנו גורסים ברישא "מותר". ובד: ישראל שנעשה לו לגוי אפוטרופוס, או סנטר, מותר וכו' וגוי שנעשה אפוטרופוס לישראל, סנטר, אסור וכו'. וכן בכי"ע: ישראל שנעשה לגוי וכו', כגירסת ד. וכ"ה בכי"ש ברישא, והסיפא (וגוי שנעשה לו ישראל וכו') חסרה שם. ומכיון שיש שם השמטה הרי אין לדעת אם נשמטה הסיפא, או שההשמטה היא באמצע, ובסיפא היה כתוב "מותר" כגירסת גוף כ"י שלנו. והגירסא "שנעשה לו לגוי" היא גם בחי' הרמב"ן ע"א ב', הרשב"א ס"א ב', בשו"ת שלו ח"ד סי' ס"ג, בכפו"פ פמ"ד, עמ' תק"צ ועוד. וגירסא זו עלולה להשתבש בקלות בהשמטת הלמ"ד מן המלה "לגוי", ויצא: שנעשה לו גוי, והוא הפך המשמעות הנ"ל, וכן, כנראה נשתבש בכי"ו, ועוד, עיין להלן. וכגירסת ד וכי"ע שמותר ללוות מישראל שנעשה אפטרופוס לגוי, ולהפך אסור, כ"ה בראשונים הנ"ל, בחי' הרשב"א ע"א ב', וכ"ה בס' יראים השלם סי' קי"ח,⁵⁹ עמ' 90, סמ"ג לאווין קצ"ג, ס"ג ע"א, ס' התרומות שמ"ז רח"ז, מרדכי רפ"ה סי' שי"ג, שם סי' של"ח, חי' הר"ן ב"ב ס"ח א', עמ' 254, רבינו ירוחם בס' מישרים נתיב ח' ח"ו, אגודה פ"ה סי' ק"ב, כ' ע"ב, נ"י סי' שצ"ג הנ"ל, שו"ת הריב"ש סי' ש"ה. ובתוספות ב"ב ס"ח סע"ב ובשכל טוב בראשית, ראש עמ' 118, העתיקו את תחילת הבבא שלנו גרידא, ואין לדעת איך היתה הגירסא לפניהם בתוספתא. וכתב בחי' הרמב"ן הנ"ל (והובא בס' התרומות שמ"ו ח"ז סי' ג') על הנוסחא שלפנינו: וכן מצאנוה בנוסחאות ודוקא היא וכו', ור"ח כתב לשון רישא דתוספתא, כמו שכתובה בנוסחאות (עיין לעיל שורה 46–48, ד"ה מעותיו) וכתב בסיפא (כלומר בבבא שלנו) יש' שמינהו50⁶⁰ גוי אפוט', אסור ללוות ממנו ברבית. ובאמת שנמצאים במיעוט נסחאות משובשות מן הירושלמי,⁶¹ וגרסי' נמי ישראל שמינה את הגוי אפוטרופו', או סנטר, מותר ללוות ממנו ברבית,⁶² וזה א"א, ובתוספתא הכי תני לה, כדכתיבנא וכו'. ובס' ההשלמה⁶³ כתב על גירסת הירושלמי (לפי הר"ח הנ"ל): וכתב הרב ראב"י ז"ל זה הלשון, ובתוספתא אינה שנויה כלשון הזה, וכע"ז כתב בס' התרומות שער מ"ו ח"ב סי' מ"ו. ובאמת גם בהוצאות שלנו בירושלמי ההלכה היא כפי נוסחת הר"ח בירושלמי, אלא שבתוספות ע"א ב', ד"ה כגון, וכן המהרי"ח שבהגהות אשרי פ"ה סי' נ"ג, וכן בהגהה (בשם מהר"ם) לסמ"ק סי' רנ"ט, מעתיקים: ישראל שמינהו גוי וכו', גוי שמינהו ישראל וכו', ונמצא שנוסח הירושלמי מתאים להלכה שבתוספתא כאן. ובפירוש המיוחס להר"ש תו"כ בהר פרשה ה' ה"ב, ק"ו ע"ב: ומוכח בתוספתא ובירושלמי דהיכא שאחריות המלוה על ישראל אסור משום רבית בין בשליחות בין בערבות (עיין לעיל ולהלן שם), דתניא ישראל שמינה אותו נכרי אפוטרופוס מותר ללוות לו ממנו ברבית, זה הכלל, באחריות ישראל אסור, באחריות נכרי מותר. ומסדר הדברים נראה שהעתיק מן הירושלמי וקיצר אותו. אבל ברור שעצם ההלכה היתה שוה לפניו בתוספתא ובירושלמי. ובחי' הרשב"א ב"ב ס"ח א', הגירסא משובשת. סוף דבר הבלבול בנוסחאות התוספתא והירושלמי נולד ע"י טעות באות אחת: בתוספתא ע"י השינוי בין "שנעשה לו לגוי" לבין "שנעשה לו גוי" (כמו שכתבנו לעיל בתחילת הבבא, סד"ה ישראל), ובירושלמי, בשינוי בין "שמינה" לבין "שמינהו". ומוצא המלה "סנטר" במשמעות שלנו כאן לא נתבררה לי. ועיין מ"ש להלן פ"ט, הערה 22, ובפנים שם.

footnotes: ⁵⁹ ולשונו צריכה תיקון ע"פ הגה"מ פ"ה מה' מלוה ולוה ה"ד, אות ו'. ⁶⁰ כן מעתיק בשמו בס' התרומות הנ"ל (בפנים). ולפנינו בטעות: שמינה. ⁶¹ וכן מעתיק בתשובת הראב"י (ספרן של ראשונים, מהדורת ר"ש אסף הנ"ל), עמ' 35, בשם הירושלמי. וכן הוא בשם הירושלמי גם בס' ההשלמה פ"ה סי' ט'. ⁶² וכ"ה בירושלמי כיר"ז, וכן מעתיק בשם תלמוד המערב במאירי, עמ' 269, אלא שאח"כ יש שם תיקון. ⁶³ הנ"ל בהערה 61.

50-51. **ישראל הלוה מן הגוי, וגוי הלוה מישראל, אחר נעשה לו ערב, ואינו חושש.**כלומר, ישראל אחר נעשה לו ערב, וכן מפורש בד. ובכי"ע, ובכי"ש: ישראל נעשה לו ערב וכו'. וכ"ה בירושלמי פ"ה ה"ז, י' ע"ג. וכן מעתיקים בשם התוספתא בעיטור ח"א, עיסקא וחוב, הוצ' רמא"י, י"ד ע"ד, בחי' הרמב"ן ע"א א', בס' התרומות שער מ"ו ח"ד סי' י', חי' הרשב"א ע"א א', ד"ה תוספתא, שו"ת שלו ח"ג סי' פ"ט ומיוחסות סי' רכ"ג, ס' ההשלמה פ"ה סי' ט', רא"ש פ"ה סי' נ"ג, חי' הר"ן ע"א א', נ"י פ"ה סי' תמ"ד. וכן במאירי ע"א ב': והוא שנאמר בה (כלומר, בתוספתא שהזכיר) גוי שלוה מישראל וישראל שלוה מגוי ישראל נעשה בהם ערב, ואינו חושש. ובתו"כ בהר ריש פרש' ה', ק"ט ע"ב: אל תקח מאתו נשך ותרבית. ממנו אי אתה לוקח, אבל את נעשה לו ערב. ופירשוה בבבלי ע"א ב'⁶⁴ בישראל שלוה מן הגוי, וישראל אחר נעשה ערב בשבילו. ושאלו, והרי בדיני הגוים הערב נתבע תחילה, ונמצא שהערב משתעבד מיד בקרן, וכאילו מלוה לישראל חבירו, והוא משלם רבית לישראל, ותירצוה כשהגוי קבל עליו לדון בדיני ישראל, לתבוע את הלוה תחילה, ואם אין לו, והערב משלם, הרי עכשיו מתחייב בקרן ובריבית, וכשהוא נפרע אח"כ מישראל מה שנתן הוא נוטל. ולפ"ז יש לומר שאם הגוי לוה מישראל וישראל ערב בשביל הגוי, אין חשש, שהרי ישראל המלוה לא יתבע את הערב תחילה, ואם הגוי לא ישלם, הערב מתחייב עכשיו, ומשלם את הקרן ואת הריבית, ואין כאן אגר נטר. ואפילו אם המלוה היה גוי וזקף מיד את הריבית על הקרן, נתחייב הערב מיד על הכל, ומותר,⁶⁵ כשיטת הריא"ז שמובא בשלטי הגבורים במקומו כאן, ועיין בס' התרומות שער מ"ו ח"ד סי' י' (קרוב לסופו). לעומת זה מעיד בעיטור, עיסקא וחוב, הוצ' רמא"י י"ד ע"ד, שבספרים שלהם בנוסחאות דווקניות היתה הגירסא בבבלי שהשאלה היתה בערב דנכרי, כלומר, שהישראל ערב בעד הגוי שלוה ברבית מישראל חבירו, והואיל והגוי לא ירצה לשלם למלוה וידחה אותו לערב תחילה, ובדיניהם עיקר האחריות על הערב הוא, וישראל הוא דפרע הקרן והריבית לישראל, ואישתכה דישראל הוא דשקיל רבית, ולפיכך צריך שהגוי יסכים מתחילה שלא לתבוע את הערב תחילה, "אבל בגוי שהוא מלוה לישראל אפילו לא קיבל עליו לדון מותר דידוע הוא שהגוי נוטל רבית, ולא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה וכו' אבל רבותי הגיהו בספרים אלימא ערב לעכו"ם וישראל הוא דקא מוזיף ברביתא. **תוס'**⁶⁶ עכו"ם שלוה מישראל, וישראל שלוה מן העכו"ם, ישראל נעשה לו ערב, ואינו חושש. ועכו"ם שלוה מישראל, בשקיבל לדון בדיני ישראל, וישראל שלוה מן הגוי בין קיבל בין לא קיבל".⁶⁷ ובחי' הרמב"ן הנ"ל הביא את התוספתא שלנו שמתירה להיות ערב לגוי שלוה מישראל, שהרי בדיני ישראל גובין מן הלוה תחילה, והמלוה והערב שניהם ישראלים "דסתמא בגוי שקבל עליו לדון בדיני ישראל דמי, דדינא דידן שלא יתבע ערב תחילה וכו', והכי נמי איתא בירושלמי, וכן כתב הראב"ד ז"ל". ובשו"ת המיוחסות סי' רכ"ג: ומעתה אפי' הגוי שלוה מישראל ונעשה לו ישראל ערב, או קבלן, מותר, דאין הריבית מתרבה על הערב ועל הקבלן, אלא על הלוה, והכי תניא בתו' וה"נ אית' בירו' גוי שלוה מעות מישראל, וישראל שלוה מגוי, ישראל נעשה לו ערב, ואינו חושש, ודווקא כשקבל עליו לדון בדיני ישראל וכו', וכן מצאתי לראב"ד ז"ל ולר' בעל העיטור ז"ל שהתירו שניהם ישראל שנעשה ערב לישראל אחר בשביל גוי וסמכו על דברי הירו' והתוס' שכתבתי למעלה.⁶⁸ ודבריו אינם מובנים לי, שהרי לדברי העיטור כ"ה מפורש בבבלי, כשקיבל הגוי לדון בדיני ישראל, ולפי' הראב"ד הוא דין התוספתא.⁶⁹ וכל הראשונים הנ"ל מביאים בשם הראב"ד שההיתר בישראל שערב לישראל בשביל הגוי הוא כשקיבל הגוי לדון בדיני ישראל, ומסתייעים מן התוספתא שלא חילקה בין ערב לגוי שמלוה לישראל, לבין ערב לישראל שלוה מן הגוי.⁷⁰ ועיין בס' ההשלמה פ"ה סי' ט' שאף הוא פסק כשיטת הראב"ד. ברם היתה קיימת שיטה אחרת בערב בשביל גוי, במקום שגם המלוה וגם הערב ישראלים, שאסור להלוות לגוי בריבית, אפילו אם קבל הגוי לדון בדיני ישראל, והוא יותר חמור מערב לישראל שלוה מן הגוי, ורמז לה הראב"ד בפירושו שהביאוהו הראשונים שכתב "וכל שכן אם המלוה ישראל" וכו'. וכן הביא הראב"ד בפירושו לתו"כ בהר ריש פ"ה, ק"ט ע"ג: יש דנין העניין (כלומר, בגוי שלוה מישראל) לאיסור חמור יותר מן הראשון שאפילו קבל הגוי שהלוה (צ"ל: שלוה) לדון בדיני ישראל, שלא ידחה המלוה אצל הערב, אפי' הכי אסור וכו'. ויש דנין אותו להיתר יותר מן הראשון, שאעפ"י שלא קיבל הגוי הלוה לדון בדיני ישראל מותר לישראל ליעשות ערב בשבילו לישראל וכו',⁷¹ עיי"ש שבאר את כל השיטות, ולבסוף הסיק: וכך דנין בכל יום כעיניין הזה, הלכך מסתמא הרי הוא כמי שקיבל עליו (כלשון הרמב"ן בחידושיו הנ"ל) לדון בדיני ישראל. הרי לך שני עניינים זה כנגד זה, ואין בידי להכריע. ועיין בפירוש המיוחס להר"ש משנץ שם, ק"ו ע"ב, שהביא את השיטות הנ"ל ובאר שם את שיטת האוסרים ואומר שאפילו קבל עליו אינו חושש, דאשר פיהם דיבר שוא הוא, ומיד יודע ישראל המלוה שאם ישאל לנכרי חובו, ידחהו ויאמר לו, לך אצל הערב, כדיניהם וכו', עיי"ש. וכן במאירי, סוף עמ' 268: ויש חולקין עם התוספתא ואוסרין בו, אף בתובע לגוי תחלה, שלא התירו בראשונה אלא בישראל הערב פרע רבית לגוי, ואינו נוטל מחברו אלא מה שפרע וכו', והדברים נראין. ועיין בבאור הגר"א יו"ד סי' ק"ס ס"ק ו' ובחידושי רע"א שם. ואשר לפירוש התוספתא והירושלמי הרי ברור שלא חילקו בין ערב לישראל לבין ערב לגוי, ולא נזכר שם כלל עניין הפנייה לערב תחילה. והדברים פשוטים שלא דנו כן אלא בבבל משום דיני פרס באותו זמן כעדותו של רב נחמן (ב"ב קע"ג ב'): האי דינא דפרסאי וכו'. ועיין מ"ש ר"א גולאק בספרו תולדות המשפט בישראל (ירושלים תרצ"ט), עמ' 85, שכן, כנראה, היו נוהגים כן לפי המשפט הבבלי המאוחר, עיי"ש, הערה 21. ובספר משפטי הססנידים, ספר "אלף פסקי דין" שהוציאה הגב' פירי כאניאן בלשון פרסית בתרגום רוסי בהוצאת האקדימיה הארמנית למדעים, 1973, עמ' 171, קיימים חילוקים אימתי התביעה היא בראשונה לערב, ואינו יכול לדחות אותו ללוה, ואימתי כשיש נכסים ללוה, אינו יכול לגבות מן הערב. אבל לפי המשפט הרומי וההיליניסטי (עיין בספרו של גולאק הנ"ל) בעל חוב נפרע מן החייב תחילה, ודווקא אם לא נפרע החוב בזמנו, והוא כבר תבע את החייב יכול להפרע מן הערב. וממילא לא היה מקום בא"י לדון בשאלות שעוררו בבבלי הנ"ל.

footnotes: ⁶⁴ לפי גירסת הספרים שלנו. וכ"ה בה"ג ה' רבית, ד"ו צ"ה ע"ג, הוצ' הר"ע הילדסהיימר, עמ' 383, וכ"ה ברי"ף ועוד. וכן מעיד בשו"ת המיוחסות ריש סי' רכ"ג שכן הוא גירסת הספרים שלהם באמת. ⁶⁵ ואינו גרוע מישראל שאומר לחבירו הילך ד' זוז והלוה מעות לפלוני. ⁶⁶ בס' התרומות שער מ"ו ח"ד סי' ו' מעתיק משמו: ברביתא. וה"ג ירושלמי עכו"ם שלוה וכו'. ⁶⁷ ועיין בס' התרומות הנ"ל שהאריך והביא את כל הנוסחאות. ⁶⁸ ועיין בירושלמי כתובות פ"ט ה"ח ושבועות פ"ז ה"ז שדנו בו אח"כ, ואף שם הפירוש אינו מבורר כל צורכו, עיין בעיטור הנ"ל ומ"ש בפירושו בחי' הרמב"ן ובמיוחסות הנ"ל. ⁶⁹ או: סתמו קיבל, עיין בחי' הרמב"ן הנ"ל. ⁷⁰ אין אני נכנס כאן לשיטת הראשונים בעניין ערב קבלן לגוי, משום שאינה נוגעת לפירוש התוספתא כאן, עיין בב"י טיו"ד סי' ק"ס ובנו"כ שם. ⁷¹ תוספות ע"א ב', ד"ה כגון.

51-53. **ישראל שלוה מעות מן הגוי, וגוי שלוה מעות מישראל, ונתגייר, בין שזקפן עליו עד שלא נתגייר וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ש. ובכי"ע: בין שזקפן עליו בַמלוַה (ובין, ונמחק) עד שלא נתגייר ובין שזקפן עליו במלוה משנתגייר וכו'. והניקוד מראה שיש כאן תיקון, והוא כנראה פירוש לזקפן, ואין צורך. וכן היתה הגירסא בירושלמי פ"ה ה"ז, י' ע"ג, בכיר"ז, וכן מעתיק בס' ההשלמה פ"ה סי' י"א,⁷² ולפנינו בירושלמי בדפוס השמטה וחסרון. ולפי התוספתא והירושלמי השוה ר' מאיר את מדותיו בין בגוי שלוה מישראל ובין ישראל שלוה מן הגוי ובין בזקפן עליו במלוה ובין שלא זקפן, הואיל ונתגייר אינו גובה את הרבית. אבל בבבלי ע"ב א' מחלק הת"ק (השם ר' מאיר לא נזכר שם) בין זקפן עד שלא נתגייר שגובה את הרבית לבין שזקפן משנתגייר שאינו גובה את הרבית. ופירש הרא"ש (פ"ה סי' נ"ז) שאינו גובה אפילו את הריבית שעלתה בהיותו גוי. במס' גרים פ"א ה"ו הוא בשם ר' יהודה עיי"ש.

footnotes: ⁷² וכן נראה מן הסיפא, לפי גירסת הראשונים שם, עיין להלן.

54-58. **ר' יוסי או' גוי שלוה מעות מישראל ונתגייר, בין שזקפן עליו במלוה עד שלא נתגייר ובין שזקפן עליו במלוה משנתגייר, גובה את הקרן, ואינו גובה את הריבית, וישראל שלוה מעות מן הגוי ונתגייר, וזקפן עליו במלוה עד שלא נתגייר, גובה את הקרן וגובה את הריבית, משנתגייר, גובה את הקרן ואין גובה את הריבית.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע: ר' יוסי אומ' ישראל שלוה מעות מן הגוי ונתגייר (בין שזקפן עליו במלוה ובין שלא), זקפן עליו במלוה עד שלא נתגייר גובה את הקרן וגובה את הריבית, משנתגייר, גובה את הקרן ואינו גובה את הריבית. והמלים שהקפתי היא טעות סופר ברורה. ובכי"ש: ר' יוסי או' יש' שלווה מעות מן הגוי ונתגייר בין (ובין השורות תוקן: אם) שזקפן עליו עד שלא נתגייר גובה את הקרן ואת הריבית וכו' (כגירסת כי"ע לפני התיקון) והוא כגירסת כי"ו בסיפא, אלא שבשניהם לא נזכר כלל מה דינו של גוי שלוה מישראל. ובחי' הרשב"א ע"ב א' מעתיק בשם הירושלמי כגירסת כי"ע (לפי התיקון שלי שם) וכי"ש, ולא נזכר שם כלל מה דינו של גוי שלווה מישראל, ובירושלמי שלפנינו הגירסא לקוייה בחיסרון ובשיבוש. אבל במאירי ע"ב א', עמ' 273, מעתיק בשם תלמוד המערב: ר' יוסא אומר ישראל שלוה מן הגוי ונתגייר, בין שזקפן עד שלא נתגייר בין שזקפן אחר שנתגייר, אינו גובה את הרבית. גוי שלוה מישראל ונתגייר, אם זקפן עד שלא נתגייר גובה את הקרן ואת הרבית, ואם זקפן משנתגייר גובה את הקרן בלבד, וכן בהשלמה פ"ה סי' י"א: ר' יוסי אומר ישראל שלוה מן הגוי ונתגייר [בין שזקפן עד שלא נתגייר] בין שזקפן עליו משנתגייר, גובה את הקרן ואינו גובה את הריבית. [גוי שלוה מישראל ונתגייר אם זקפן עד שלא נתגייר גובה את הקרן ואת הריבית] משנתגייר גובה את הקרן ואינו גובה את הריבית. ולפי גירסא זו החמיר ר' יוסי בגוי שנתגייר שלא יטעם טעם ריבית שהורגל בה כל ימי חייו, אבל בלוה מישראל לא הפסידו את ישראל שלא יקח ממנו ריבית אם זקפן עד שלא נתגייר, ברם אם זקפן משנתגייר אסרו עליו ליתן ריבית לישראל. והמשיכו שם בירושלמי: בר קפרא אמר גובה את הקרן ואת הריבית, אמר ר' יעקב בא אחא טעמא דבר קפרא מכיון שאת מבריחו מן הריבית אף הוא נעשה גר שקר. וכתב הרשב"א שם: ובירושלמי פליג בר קפרא אפילו בישראל שלוה מן הגוי, דגרסי' התם ר' יוסי אומר ישראל שלוה מן הגוי וכו', והיה מוכרח לפרש כן, מפני שלפניו חסרה בירושלמי הבבא של גוי שלוה מישראל, כמו שכתבנו לעיל, ולפי זה הפירוש של "נעשה גר שקר", הוא שהגר יחזור לסורו, אם לא יגבה את הריבית שעלתה בהיותו בגיותו עיי"ש, ועיין בבלי קידושין י"ז ב'. ועל פיו פירש בפ"מ. ולא נתחוורתי בפירושו ז"ל, שהרי הניגוד של גר שקר, הוא גר אמת, וכמו שאמרו בבבלי כמה פעמים⁷³ כותים גרי אמת הם,⁷⁴ כלומר שלא נתגיירו מחמת יראת האריות, אלא לשם שמים. ואף לפנינו הכוונה שאם הגר שנתגייר יפטר מן הריבית אף הוא נעשה (כלומר, בעיני הבריות) גר שקר, שיחשדוהו שנתגייר כדי שיפטר מן הריבית, וכמו שאמרו בבבלי, עיין מ"ש להלן בסמוך. ובבבלי ע"ב א': ר' יוסי אומר בין כך ובין כך גובה את הקרן וגובה את הריבית,⁷⁵ ופירשו הראשונים הנ"ל: בין כך ובין כך אסיפא פליג, כלומר, על גוי שלוה מעות מישראל, ובהוצאות שלפנינו מפורש: ר' יוסי אומר גוי שלוה מעות מישראל בין כך ובין כך וכו'. ובאו"ז (הנ"ל): ויש ספרים דגרסי בהדיא ר' יוסי אומר גוי שלוה מישראל וכו', והכי גרס באלפס ובפר"ח. וכנראה שהיא הוספה של פירוש ע"פ הגאונים (בה"ג ה' ריבית). ופירשו בבבלי שם: טעמא דר' יוסי שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגייר זה. והברייתא בבבלי היא כבר קפרא שבירושלמי הנ"ל, וכמו שפירשה ר' יעקב בר אחא שם, וכמו שכתבנו לעיל. ופירש הרא"ש (פ"ה סי' נ"ז) שהישראל נוטל ממנו את הריבית שעלתה אפילו אחרי שנתגייר עד שעת פירעון, אעפ"י שיש כאן איסור תורה, משום שיש כח בחכמים לעקור דבר מן התורה,⁷⁶ ואפילו במקום עבירה. אבל כמה מן הראשונים חולקים על הרא"ש וסוברים שאין כאן איסור תורה, שהרי ההלואה היתה בגיותו, עיין בחי' הרשב"א הנ"ל, בפיסקי תלמידו, סוף עמ' קצ"א, ובמה שהאריך בגידולי תרומה שער מ"ו ח"ד סי' י"א, רל"ח ע"א-רל"ט ע"א.

footnotes: ⁷³ קידושין ע"ה ב', ב"ק ל"ח ב', נדה נ"ו ב' ועוד. ⁷⁴ בירושלמי גיטין פ"א ה"ה, מ"ג סע"ג: גירי צדק הן, אבל גר צדק ברוב רובן של המקורות הוא בניגוד לגר תושב. ⁷⁵ כ"ה הגירסא ברש"י, ברשב"א הנ"ל, בס' הנר לר"ז אגמאתי 118 ע"ב, בס' התרומות שער מ"ו ח"ד סי' י"א, באו"ז פ"ה סי' רי"ז, ל"א ע"ג ועוד. ⁷⁶ ירושלמי גיטין פ"ד ה"ב, מ"ה ע"ג, בבלי יבמות פ"ט ב'.

58-59. **המלוה את חבירו בריבית, ובא לפני בית דין, קונסין אותו וכו'.**תוספות ותוס' הרא"ש ע"ב א', ד"ה שטר, שו"ת בנימין זאב, סי' שס"א, תפ"ו ע"א. והוכיחו מכאן שאפילו במלוה על פה קנס ר"מ. והברייתא שלפנינו בירושלמי כאן פ"ה ה"א, י' ע"א, פסחים פ"ב ה"ב, כ"ט ע"א, גיטין פ"ד ה"ד, מ"ו ע"א. ובירושלמי פסחים וגיטין, ובבבלי כאן ע"ב א': שטר שיש בו (או: שכתוב בו) ריבית וכו'. ופירש"י שמפורש שם הקרן לחוד והריבית לחוד. ועיין בתוספות שם ובחי' הרמב"ן ועוד.

59-60. **שהיה ר' מאיר או' שטר שיש בו ריבית קונסין אותו וכו'.**בבא זו חסרה בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ובכי"ש נשמטה בבא זו, וגם המלים "דברי ר' מאיר" והושלמו בגליון. ובתוספות ובתוספות הרא"ש כלפנינו.

61-62. **המוציא שטר רבית יקרענה. בא לפני בית דין, יקרעוהו.**תוספות ותוספות הרא"ש הנ"ל, תוספות ב"ב קנ"ז ב', ד"ה המוקדמים, חי' הרמב"ן, חי' הרשב"א, חי' הריטב"א, וחי' הר"ן ע"ב א', שו"ת הרשב"א ח"ג סי' ח', ס' התרומות שמ"ו ח"ב, סי' ג', הגהות מרדכי פ"ה סי' ת"מ, מהרי"ח בהגהות אשרי ב"ק פ"ג סי' ח',⁷⁷ ונ"י פ"ה סי' תמ"ז, ועיין שו"ת ר"א מזרחי סי' ס"א, צ"ט ע"א. והוכיחו מכאן בראשונים הנ"ל שאפילו מבני חורין אינו גובה. ודחו שאין מכאן ראייה משום שמצוה לקרוע שטר כזה, והמוצאו חייב לקורעו, וכן אם בא לפני ב"ד ע"י המוצאו, אבל אם המלוה הביאו אפשר שגובין בו. ובחי' הר"ן הנ"ל: אבל אם הוציא מלוה שלא בב"ד וכו'. וכנראה שהיא ט"ס, וצ"ל: מלוה בב"ד, כמו שהוא בחי' הרמב"ן, וכן מביא בחי' הרשב"א ובשו"ת שלו הנ"ל בשמו, וכמו שפירשנו. ובחי' הריטב"א הנ"ל: והא דתניא בתוספתא שטר שיש בו רבית שבא לב"ד יקרעוהו, ר"מ היא, א"נ רבנן וכשהרבית מפורש בו, ולדעת הרמב"ן דמשוי להו עדים פסולים. ועיין ברמב"ן שם, ועיין במה"פ רפ"ה, ד"ה תני, ובפיסקי תלמיד הרשב"א, עמ' קצ"ב. ועיין בראשונים הנ"ל שדנו למה לא יפסלו העדים שחתמו על שטר שיש בו ריבית. ועיין בשו"ת הרשב"א ח"ג הנ"ל סי' ז' בעניין שטרות המוקדמין ובראשונים הנ"ל. ועיין בטיו"ד סוף סי' קס"א ובשו"ע שם סעיף י"א ובהגהות הרמ"א שם. ועיין בגידולי תרומה שמ"ו ח"ב סי' ג', רי"ג ע"א ואילך.

footnotes: ⁷⁷ והביאו בהגהות מימוניות ד"ק פ"ד מה' מלוה ולוה ה"ו.

62. **רבן שמעון בן גמליאל או' הכל כמנהג וכו'.**ופי' בעל מ"א שאם המנהג הוא שלא לקורעו, אין קורעין אותו, וגובה את הקרן. ועיין בפתחי שערים שציין לתיו"ט כתובות פ"ו מ"ד.

63-64. **המלוה את חבירו ברבית, והלך הלה וירש עליו שטרי רביות, ואמ' לו צא שלי בשלך, מותר.**ופירושו פשוט שאין כאן גבייה בריבית כלל, והשטרות שירש מבטלין את השטר הראשון. ועיין במה"פ רפ"ה, ד"ה תני.

64. **אם באו לבית החשבון, אסור.**כלומר, שהתחילו לחשב כמה אחד עודף על השני, אסור, מפני שנראה כאילו שניהם גובין רבית, עיין במה"פ הנ"ל. ועיין מ"ש לעיל ח"א (דמיי), עמ' 273, ד"ה אם באו לבית חשבון. ועיין בירושלמי רפ"ה, י' ע"א הנ"ל.

64-65. **המלוה את חבירו בריבית, ועשה תשובה וכו'.**ירושלמי כאן רפ"ה בכיר"ז, ב"ק רפ"י, ז' ע"ב. ועיין בבלי כאן ס"ב א', ב"ק צ"ד ב', קי"ב א'. והביאוה בשם התוספתא בחי' הרמב"ן כאן ס"ב א', חי' הרשב"א, הריטב"א וחי' הר"ן ס"א ב', נ"י פ"ה סי' שצ"ד, שו"ת הריב"ש סי' שצ"ב, סד"ה ומה שטוען. והנה כמה מן הראשונים מפרשים שלר' יוחנן הסובר (ירושלמי רפ"ה, בבלי ס"א ב') שרבית קצוצה אינה יוצאת בדיינים אינו חייב להחזיר אפילו לצאת ידי שמים, עיין בתוספות ס"ב א', ד"ה תנאי, ב"ק צ"ד ב', ד"ה אי, וד"ה לצאת, ובשטמ"ק במקומו. והראשונים הנ"ל הקשו מן התוספתא כאן שמפורש בה שחייב לצאת ידי שמים, והיא הרי בשיטת ר' יוחנן, משום שלר' אלעזר (הסובר שרבית קצוצה יוצאת בדיינין) אפילו לא עשה תשובה חייב להחזיר. ותירצו שבבבלי לא הקשו ממנה לר' יוחנן משום שלא נשנית בדברי ר' חייא ור' אושעיא (רמב"ן, ריטב"א, חי' הר"ן), או שהיא כר' נחמיה, כמו שאמרו על ברייתא אחרת בבבלי שם (ריטב"א הנ"ל). ואפשר ששנו כאן "ועשה תשובה" משום הסיפא, והיא כר' אלעזר, אבל לר' יוחנן, אפילו לצאת ידי שמים פטור, כמו שפירש הגר"א ביו"ד סי' קס"א, ס"ק ז'. ועיין בבלי הנ"ל, ובתוספות ס"ב א', ד"ה תנאי הנ"ל, ובלשון התוספתא סוף שביעית, ומש"ש, עמ' 595.

65-66. **מת, והניח לפני בניו, לא יחזירו בניו, על זה נאמ' וכו'.**ירושלמי הנ"ל, ועיין בבלי הנ"ל. וברש"י (ס"א ב', ד"ה עד כאן), וכן בס' הנר לר"ז אגמאתי 106 ע"ב, הביאו את התוספתא כאן. ועיין במל"מ פ"ד מה' מלוה ולוה ה"ג, ומ"ש להלן.

66-67. **אבל הניח להן אביהן פרה, שדה, וטלית, וכל דבר שיש בו אחריות, חייבין להחזיר.**בירושלמי ב"ק הנ"ל: הניח לפניהן פרה, או טלית, חייבין להחזיר. ובבבלי הנ"ל: הניח להן אביהם פרה, וטלית, וכל דבר המסויים, חייבין להחזיר, מפני כבוד אביהם. וכ"ה הגירסא כאן בכי"ע, וכנראה שהיא הוספה ע"פ הבבלי, ואינה גם בד ובכי"ש ובירושלמי הנ"ל. ובמשנתנו בב"ק רפ"י: הגוזל ומאכיל את בניו והניח לפניהם, פטורין מלשלם. ואם היה דבר שיש בו אחריות, חייבין לשלם. ובבבלי שם קי"א א'־ב' טרחו האמוראים ליישבה באופנים שונים. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 388 ואילך, ולא יצא מידי דוחק בפירוש המשנה שם. ולפי פשוטו נראה שמשנתנו בב"ק סוברת שהגוזל ומאכיל לאחרים הראשון חייב.⁷⁸ ופירוש משנתנו הוא: הגוזל ומאכיל את בניו והניח לפניהם,⁷⁹ פטורין מלשלם, משום שמטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי, אבל אם הניח להם דבר שיש בו אחריות גובה הנגזל, משום שנשתעבדו הנכסים מחיים, ועיין מ"ש להלן. ובירושלמי ב"ק הנ"ל ממשיך: אזל תנייה לגזילייא, אם היה דבר שיש לו אחריות חייב להחזיר, כלומר בניגוד לברייתא של ריבית שהביא הירושלמי, ששם אפילו אם הניח להם אביהם נכסים שיש להם אחריות פטורים מלהחזיר, כמפורש בירושלמי ובבלי ב"מ הנ"ל,⁸⁰ כשהולך התנא לגזילות הוא שונה במשנתנו בב"ק: אם היה דבר שיש לו אחריות, חייב להחזיר. וממשיך הירושלמי: איזה דבר שיש לו אחריות ? ר' יוחנן⁸¹ אומר בשהניח לפניהן קרקע, ריש לקיש אמר בשהניח לפניהן גוף הגזילה. ור' יוחנן הרי סובר⁸² שמלוה על פה גובה מן היורשין, וכבר נשתעבדו הנכסים מחיים. וריש לקיש שאומר בשהניח לפניהם גוף הגזילה אין כוונתו לומר שנכסים שיש להם אחריות פירושו גוף הגזילה, ואינו מוציא את המאמר מידי פשוטו,⁸³ אלא כוונתו שמשנתנו כוללת גם את גוף הגזילה, וכמו ששנה רבי בבבלי ב"ק קי"א ב'. ואף הוא מודה לר' יוחנן שחייבין לשלם אם הניח לפניהם אחריות נכסים, כדעתו בבבלי ב"ב קע"ה ב'. ועיין בתוספות קי"א ב', ד"ה ואם, והוא רק לשיטת רב ושמואל שסוברים שמלוה על פה אין גובה מן היורשים. ועניין יאוש לא נזכר בירושלמי בסוגיין כלל. ועיין מה שהארכתי בזה לעיל ב"ק פ"י הכ"א שורה 71 ואילך, ד"ה הגוזל וד"ה לבנו. עכשיו נחזור ללשון התוספתא כאן. וכבר ראינו שהמלה "שדה" לא נזכרה במקבילות שבירושלמי ושבבבלי. והמלים "וכל דבר שיש בו אחריות", לא נזכרו בירושלמי, ובבבלי שנו במקום דיבור זה "וכל דבר המסויים". אבל כאן ברור שמדברים בגוף הריבית, ואם הניח להן אביהן פרה שדה וטלית וכל דבר שיש בו אחריות (כגון בית וכדומה) שקבל בריבית חייבין להחזיר משום כבוד אביהם שעשה תשובה. ואין הבדל בין כל דבר מסויים לבין "דבר שיש בו אחריות", שאף הוא דבר מסויים הוא. ואשר לריבית שדה, כבר כתב בשטמ"ק ס' ב', ד"ה ולעניין פלוגתא: אבל בהלואת כסף אם נתן לו רבית קרקע אסור, ולא ראיתי בזה חולק וכו'.

footnotes: ⁷⁸ עיין בירושלמי ב"ק פ"י ה"א, ז' ע"ב, ומקבילה בתרומות פ"ז ובבבלי כאן קי"א כ', קט"ו א'. ואפשר שר' יוחנן מוסר כן בשם ר' ינאי, ולו לא סבירא ליה. ⁷⁹ כלומר, ומת, והניח לפניהם נכסים, עיין בלשון משנת ב"ב פ"ט מ"ג, ויש כאן קיצור לשון. ועיין גם לעיל תרומות פ"א הי"א. ⁸⁰ ועל לשון התוספתא עיין להלן. ⁸¹ כ"ה בכיר"ז, וכן הגיה בנת"י במקומו. ⁸² ירושלמי גיטין פ"ג ה"ז, מ"ה ע"א, בבלי ב"ב קע"ה ב'. ועיין גם בירושלמי חגיגה פ"א סה"א ובמה"פ שם, ד"ה ר' יוחנן אמר. ⁸³ ועיין גם בילמדנו שבגנזי שכטר ח"א עמ' 45, ושם עמ' 46. למה יעקב היה לו אחריות והתחיל משמר את עצמו שלא יתקיים בו השטר וכו', עיי"ש.