1. **אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער.**פיסקא ממשנתנו פ"ה מ"ז. ומסיים שם: יצא השער פוסק,¹ ואעפ"י שאין לזה יש לזה. ופירשו בבבלי (ס"ג ב'), משום שהלוקח יכול לקנות במזומנים באותו שער בכל מקום שירצה. ובסוגיין (ע"ב ב') משמע שהטעם הוא, שהמוכר, אעפ"י שאין לו יכול ללוות, משום שהפירות מצויין. ועיין בחי' הרשב"א (ע"ב ב') שפירש למה לנו שני טעמים.

footnotes: ¹ ועיין בגליון בגמרא ע"ב ב' ובדק"ס שם, עמ' 202, הערה צ'.

1-2. **אפילו ישנות הולכות מארבע אין פוסקין על החדשות מארבע עד שיצא השער לחדש ולישן.**וכ"ה בד ובכי"ע.² ולפי פשוטה פירושה שעל הישן רשיי לפסוק בארבע שכן הוא השער עכשיו,³ אבל אינו רשיי לפסוק על החדשות מארבע, אעפ"י שיכול לקנות עכשיו ישנות מארבע, משום שפעמים מעדיפים חדשות⁴ על ישנות שמתייבשות אח"כ, ונמצא נותן לו אח"כ תבואה חדשה שנתייבשה מארבע סאין בסלע בשכר המתנת מעותיו. וברש"י ע"ב ב' כותב: ה"ג בתוספתא היו חדשות מארבע וישנות משלש אין פוסקין על חדשות מארבע עד שיצא שער לחדש ולישן. וכן מעתיקים בשמו באו"ז פ"ה סי' רכ"א, ל"א סע"ד, בחי' המיוחסים להריטב"א ע"ב ב' ובמ"מ פ"ט מה' מלוה ולוה ה"ד. וכ"ה בפי' ר' יהונתן על הרי"ף במקומו בשם התוספתא, וכנראה, שהעתיק מפירש"י. ופירש"י שם: דהא דחדשים מארבע משום דלא יבשו עדיין כל הצורך והפוסק על החדשות לא יקבלם הימנו עכשיו אלא לאחר זמן, כשיתייבשו כל צרכם, לפיכך אינו פוסק עליהן לקבל עליהן ארבע סאין בסלע עד שיצא השער בארבע לחדש ולישן. ולשיטתו אינו פוסק על החדשות מארבע אפילו הוא מוצא לקנות אותן עכשיו מארבע. וכבר הקשה עליו במיוחס להריטב"א הנ"ל. אבל הגירסא בבבלי הנ"ל בהוצאות שלנו (וכ"ה בכל הנוסחאות): היו חדשות מארבע וישנות משלש אין פוסקין עד שיצא השער לחדש ולישן. ופירש הרי"ף בתשובה (לפי שטמ"ק במקומו) שאם היה המנהג כשהיו נמכרות החדשות בארבע היו נמכרות הישנות הרביע פחות משיעור המדה בחדשות, אין סומכין על כך, ולא נתיר לפסוק על שום דבר עד שיצא השער שלו בין שהיה חדש או ישן. ומלשון הר"מ פ"ט מה' מלוה ולוה ה"ד הנ"ל משמע שאין פוסקין לא על החדש ולא הישן, כל זמן שאין שער קבוע לשניהם, כפי שהבין הרב המגיד שם. אבל בס' המקח והממכר לרב האיי ריש שער מ"ג, ע"ט ע"א: אין פוסקין על החדשות מארבע (כגי' רש"י) עד שיצא השער לחדש ולישן. ועיין מה שכתב לעיל שם. ונראה שרש"י לא היתה לו גירסא אחרת בתוספתא כאן, אלא שהסתייע מן התוספתא לגירסתו ולפירושו, שהכוונה דווקא לפיסוק על החדשות, ומה שכתב ה"ג בתוספתא כיוון ל"אין פוסקין על החדשות". וצ"ע. ועיין בחי' הריטב"א הנ"ל, ומה שכתב בשם הרשב"ד (צ"ל הראב"ד), ומ"ש בשטמ"ק בשם הראב"ד. ועיין בח"ד במקומו שהעיר על כמה דברים הנ"ל. ועיין בב"י טיו"ד סי' קע"ה ומ"ש עליו בגידולי תרומה שמ"ו ח"ד סי' ס', ובבאור הגר"א יו"ד סי' קע"ה ס"ק ד'. ועיין בפתחי שערים כאן שהאריך בדברים של טעם, כדרכו.

footnotes: ² וכן ברי"צ גיאת שהובא בס' הנר לר"ז אגמאתי 119 ע"א, והעתיק את לשון התוספתא אעפ"י שלא הזכיר את שמה. ושם חסרה המלה "ולישן". ³ ובפרט לגירסת רי"צ גיאת בתוספתא, עיין לעיל הערה 2. ⁴ עיין לעיל פ"ג רהכ"ו שורה 91–92 ומש"ש.

2-3. **יצא השער לאחרים, אע"פ שאין לו וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ע (ושם: שער) ובפי' רי"ץ גיאת הנ"ל.⁵ והמלה "לאחרים" מגומגמת. ושמא הכוונה לקונים שלוקחים במזומן, ויש שנמנעים מלמכור בשער זה בהקפה (אלא בכל מיני טרשיות), מ"מ מותר לפסוק על שער זה. ואפשר שבאו להוציא לקוטות, עיין להלן.

footnotes: ⁵ בהערה 2.

3. **מותר לקוץ הימנו.**וכ"ה בד ובכי"ע. וברי"צ גיאת חסרה המלה "הימנו", וכן חסרה להלן, שורה 12.

4. **באותו השער.**וכ"ה בד ובכי"ע. ובפי' רי"צ גיאת: מאותו השער.

**אם היו לקוטות, והולכות מארבע וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ע. ופירושו שאם היו המוכרים לקוטות, והם מוכרין מארבע וכו'. ובפי' רי"צ גיאת הנ"ל: אבל אם היו של לקוטות הולכות מארבע. ובבבלי ע"ב ב' הנ"ל: היו לקוטות מארבע ולכל אדם משלש וכו'. אבל בכי"י ובראשונים (עיין דק"ס, עמ' 203, הערה ז'): היו של לקוטות מארבע ושל כל אדם וכו'. ופירש הר"ח⁶ עני המלקט לקט שכחה ופאה נקרא לקוט, כלומר, לא חרש ולא זרע ולא קצר, וכי לא זכה בפירות הללו אלא בלקיטה בלבד. ופירש רבינו יהונתן שלפיכך אין פוסקין עליהן משום שהתבואה שלהם היא בזול, ונמכרים ביום אחד, וכשיתבעם הלוקח מבעה"ב לא ימצא מהם, ויצטרך בעה"ב ליתנם מפירות יפים ומחזי כאגר נטר לי. ובמשנת פאה פ"ח מ"ב: נאמנין על הלקט ועל השכחה ועל הפיאה בשעתן. ובירוש' שם, כ' ע"ד: עד מקום שדרכו לילך ולבוא בו ביום. מעשה והאמין ר' לחמשה אחין בחמשה כורין של חטים. ואיפשר כן (כלומר, אתמה). אלא מיכא ציבחד ומיכא ציבחד, כורה סלק. ומכאן שאין שער קבוע ללקוטות.

footnotes: ⁶ לפי שטמ"ק. ומן הר"ח בערוך ערך לקט.

5. **עד שיצא השער ללוקח ולמוכר.**וכ"ה בד ובכי"ע. וכן מעתיק בס' המקח והממכר שמ"ג הנ"ל מן הבבלי (ע"ב ב'). וכן לעיל שם: אין זה ראוי שיפסוק אלא לאחר שיצא השער למוכר וללוקח. וכן הוא בערוך ערך לקט בכ"י ק"ט (עיין עה"ש, עמ' 56, הערה 3). ולפנינו בבבלי שם: ללוקט ולמוכר. וכן מעתיק בפי' רי"צ גיאת התוספתא כאן. ובכ"י ר' ב' וברי"ף כ"י (לפי דק"ס, עמ' 203, הערה ז'): ללקוט ולמכור. וכ"ה בערוך הנ"ל בד"ו המשובח (והיא כנראה גירסת הר"ח), והוא על משקל לקוט ולקוח.

6. **על הגדיש של תבואה, ועל העביט של ענבים וכו'.**במשנתנו פ"ה מ"ז: היה הוא תחילה לקוצרים, פוסק עמו על הגדיש וכו'. ולא נשנית כאן אלא משום סיפא. ובס' הנר 119 ע"ב: תוספה פוסק עמו על הגדיש של תבואה וכו'. ובירושלמי פ"ה ה"ה, י' ע"ג: רב אמר מחוסר מעשה אחד פוסק, מחוסר כמה מעשים אינו פוסק. ר' יוחנן וריש לקיש תריהון אמרין אפילו מחוסר כמה מעשים פוסק. וה[ד]א מתניתא פליגא על רב, היה הוא תחילה לקוצרין וכו'. ומכאן מוכח שבא"י פירשו את משנתנו בלי הגבלה, ואם יש לו העיקר אין הבדל בין חסרון מלאכה אחת ובין חסרון כמה מלאכות ובין מלאכה שבידי אדם לבין מלאכה שבידי שמים. אבל בבבלי ע"ד א' נחלקו אמוראים בכך.

7. **אבל אחרים לא יקיצו על גביו.**בס' הנר הנ"ל: אבל אחרים לא יקוצו על גביו. מאי טעמא, משום דלא קביע תרעייהו, אלא בכל שעה מתהפך ליוקר וזול, גזירה שמא יפסוק כשער הזול ולאלתר יוקיר. ומתוך פירושו ברור שיש כאן שער לתחילת הקוצרים. וכנראה שהוא סובר כשיטת התוספות ס"ג ב', ד"ה מהו, ע"ד א', ד"ה וכפר, הרא"ש פ"ה סי' ס', שיש שער לבעלי תחילת המלאכות. והוא מיוסד על מאמר רב נחמן (בבבלי ע"ב ב'): פוסקין ללקוטות כשער הלקוטות, עיי"ש בתוספות. ואם נפרש שפוסקין על הגדיש, משום שאנו דנים בו כאילו יש לו פירות, כפירוש הרי"ד ברפ"ה וכפירוש הריטב"א ע"ב רע"ב, והוא יכול למכור במחיר שהוא רוצה, הרי פשיטא שאחרים לא יקוצו על גביו. ובס' המקח והממכר שער מ"ג, ע"ט ע"א, הנ"ל: ולא התירו נמי לפסוק אלא למי שהוא תחילה לקוצרים, דאמרינן כמו שיתחיל הוא עכשיו יצא השער. ועיין היטב גם בתשובת הרי"ף שהביא בשטמ"ק ע"ב ב', ד"ה מתני'. ועדיין צ"ע בדבר.

8-9. **אין פוסקין על הביצים של יוצר אלא עד שייעשו.**בבבלי ע"ד א': עד שיעשו, דברי ר' מאיר. ובמשנתנו פ"ה מ"ז: פוסק עמו וכו' ועל הביצים של יוצר, ופירש"י: פוסק עם היוצר על הקדירות. וביצה זו היא חומר עגול העשוי כמין ביצה שעושין ממנה כלי חרס. ור' מאיר מפרש את משנתנו, ואומר שאין פוסקין עליהן אלא עד שיעשו, והיינו שעשה להן בית קיבול (עיין פרה פ"ה מ"ו), ולפני כן אינה אלא עפר בעלמא ואין פוסקין עליה. ועיין בבבלי לעיל שם (מן הברייתא שלנו) מה שפירשו במשנתנו. ופשיטא שאני מקבל את הפירוש לביצים כפירוש רוב המפרשים, והיינו כעין ביצי העופות, אבל לפי פירוש ביצים בחיריק⁷ הפירוש משתנה, ברם אין ספק שהפירוש הוא כרוב המפרשים.

footnotes: ⁷ עיין בפירוש הראב"ד בשטמ"ק ע"ד א', ועיין בפירש"י שם, ד"ה כגון דמלפף.

9. **אמ' ר' יוסי במי דברים אמורי' וכו'.**עיין מ"ש על צורה זו לעיל דמאי, עמ' 227, הערה 14. והיא מצויה מאד בסדר זרעים שבכ"י שלנו, אבל אינה שכיחה בשאר הסדרים.

9-10. **באילו העושין בעפר לבן, אבל באילו העושין בעפר שחור, כגון כפר חנניה וחברותיה, כפר שיחין וכו'.**מתוך המקורות לא נתברר לי מהותו של עפר לבן. ור"י בראנד בספרו החשוב כלי החרס בספרות התלמוד (עמ' קכ"ג ואילך) האריך בזה והעלה חרס בידו. וטיט הלבן⁸ אינו עניין לעפר לבן,⁹ וכן "עפר חיור"¹⁰ שבתרגום שופטים ד', ה' אינו עניין לכאן, ופירושו "שדה לבן" כמשנת שביעית ספ"ב ומקבילות,¹¹ כמו שהבין לנכון ר"י קרא בפירושו לשופטים במקומו. ופשיטא שאינו עניין לחיוורא שבירושלמי מע"ש רפ"ה, נ"ה ע"ד, ושבת פ"ח ה"ד, י"א ע"ב, שאינו אלא "חרסית", עיי"ש. והנה רש"י במקומו פירש בעפר לבן, שאינו מצוי וכו'. וכן פירשו כל המפרשים, הראשונים והאחרונים. ברם מתוך שר' יוסי נתן דוגמא לעפר שחור דווקא, והזכיר את כפר חנניה ואת כפר שיחין שהיו מצטיינין בטיב כלי החרס,¹² וייחד אותם במיוחד, הרי משמע להפך שעפר לבן היה מצוי יותר, ומשום כך לא נתנו דוגמא לעפר לבן. וכן בירושלמי כאן פ"ח סה"ח, י"א ע"ד: בית היוצרה אין פחות משנים עשר חודש. אמר ר' יוסי במה דברים אמורי' באילין שהן עושין בעפר שחור, אבל באילו שעושין בעפר לבן כונס גורנו ומסתלק. ובפי' הרא"ף שם הפך את הגירסא על סמך הברייתא שלנו כאן. אבל אין לשבש את הנוסח בירושלמי שהרי כן הוא גם בכיר"ז ובתוספתא להלן פ"ח סהכ"ז (אלא ששם גורס "ר' נחמיה" במקום "ר' יוסי" שבירושלמי) בכל הנוסחאות ופירוש המפרשים שם דחוק. ולפיכך לולא דברי רבותינו הייתי מפרש להפך שעפר לבן היה מצוי בכל מקום,¹³ והיו מוסיפין על ביצי עפר לבן עוד חומר ומעבדין אותן (עיין בבלי ע"ד א'), ומשום זה כל זמן שלא נעשו, אינן אלא עפר בעלמא, ואין פוסקין עליהן, אבל בעושין בעפר שחור, כגון כפר חנניה, לא היה צורך בשום הוספה ועיבוד, ועצם החומר של עפר שחור היה מספיק שלא ישברו (עיין בבלי שבת ק"כ ב' הנ"ל), ומשום זה פוסקין על ביצה גולמית, ואעפ"י שאין לזה ביצה עשויה, הרי ישנה אצל אחר, ועיין בתוספות ע"ד א', ד"ה וכפר. אבל עיין בשטמ"ק שם בענין זה¹⁴ ומ"ש על מעשה דאמימר בבבלי שם, ועיין בשו"ת הריב"ש סי' רע"ד. וכבר אמרנו לעיל שבא"י לא חלקו בחסרון מלאכות, אבל בכל זאת הצריכו שיהא העיקר קיים. ומטעם זה הקדרים שהיו עושין בעפר שחור אין מוציאין אותם ממקומם בלי הודעה מוקדמת של י"ב חודש, שהם צריכים לחפש מקום אחר של עפר שחור, אבל בעושין בעפר לבן, הרי עפר זה מצוי בכל מקום, וכונס את גורנו (כלומר, את הקדרות) ומסתלק.

footnotes: ⁸ תוספתא כלים ב"ק ספ"ג ומקבילה בפרה פ"ה ה"ב. ⁹ עיין בראנד שם, עמ' קכ"ג, הערה 178. ¹⁰ עיי"ש סוף עמ' קכ"ג. ¹¹ עיין בירושלמי שביעית לשם ובבבלי מו"ק ו' ב'. ועיין במשנת קידושין פ"ג מ"ג, ב"ב פ"ז מ"ב ועוד. ¹² עיין בבלי שבת ק"כ ב'. ועיין ב"ר פ' פ"ו, ה', עמ' 1058, ירושלמי פאה פ"ז ה"ז, כ' ע"א, ומקבילה בבבלי כתובות קי"ב א'. ¹³ אלא שהקדרות מעפר לבן היו משתברות בנקל (היו שבירות). ¹⁴ ועיין בחידושים המיוחסים להריטב"א שם.

11-12. **אין פוסקין על החלב, ועל הגיזין, אלא עד שייעשו וכו'.**כלומר, אין פוסקין על החלב עצמו להקדים לו מעות שיתן לו חלב וכו', ובבבא שלעיל הכוונה שאין פוסקין על קדרות, על סמך הביצים של יוצר, והוא משום שנקטו שם לשון משנתנו. ואיסור הפסיקה הוא מפני החשש שמא יוזיל לו מפני הקדמת המעות, ועדיין לא יצא השער. ובתס"ר (ירושלים תפרח"י) העירותי על ס' המקח והממכר שמ"ג (עכשיו ראיתי שכבר ציין לו הגרי"ש בפתחי שערים) שכתב: ומי שמלוה מעות על החלב אין ראוי לפסוק ממנו דמים כלל, אלא מה שהוא מצוי ממנו וכו', כדגר' (כלומר, בתוספתא כאן) אין פוסקין על החלב ועל הגזיזה אלא עד שיעשו. ועיין מ"ש להלן.

12. **התחיל לחלב, מותר לקוץ, התחיל לגוז, מותר לקוץ.**בס' המקח והממכר הנ"ל חסרה הבבא השנייה (התחיל לגוז), וכנראה שקיצר. ובבבלי ס"ד א': ההולך לחלוב את עיזיו ולגזוז את רחיליו וכו', ואמר לו מה שעזי חולבות מכור לך וכו' מותר, אבל אם אמר לו מה שעזי חולבות כך וכך מכור לך וכו', אסור. והנה "ההולך לחלוב" שבבבלי הוא לכאורה כהתחיל לחלוב שבתוספתא, ולפיכך התירו לפסוק. ובאמת הברייתא שם היא ברייתא בבלית, ולא היתה ידועה לחכמי א"י, ושם הזכירו גם "מה שכוורתי רודה מכור לך", ובירושלמי פ"ה ה"ו, י' ע"ג: אף על חלות דבש (כלומר, פוסקין), ואמרו כן בשם ר' יוסי בר' חנינה, עיין במה"פ שם, ד"ה פוסקין. ולפי פשוטו הבבא שלנו דבוקה לרישא ל"אין פוסקין על ביצים של יוצר עד שייעשו". ואין פוסקין על החלב ועל הגיזין עד שייעשו, אבל אם התחיל לחלוב ולגוז בעונת החליבה והגיזה, מותר לקוץ, ודינו ככל תחילת עושי המלאכות, ומותר לפסוק. ועניין המידה לא נזכר כאן, אלא להלן. ועיין במיוחס להריטב"א מה שהביא בשם "אית דמפרשי", ובחי' או"ש ב"מ ס"ד א' הביא סיוע מן התוספתא כאן לפירוש הריטב"א, ועיין מ"ש להלן, שורה 17, ד"ה מליטרא.

12-13. **אין פוסקין לא על האפרוחין, ולא על הפרגיות, ולא על הדגים שבטבריא וכו'.**וכ"ה בס' המקח והממכר שמ"ג ע"ט ע"ב, הנ"ל. וכ"ה בכפו"פ פ"ז, עמ' קל"ו, ולא הזכיר את שם התוספתא, וכבר שערתי בתס"ר (ירושלים תפרח"י) שהעתיק מס' המקח והממכר, כפי שנראה מגירסתו. וטבריא היתה מפורסמת במסחר הדגים, ודייגי טבריא נזכרים תכופות במקורותינו, ועל ידה היה מגדל נוניא (ταριχεαε) שהיה מפורסם במליחת הדגים,¹⁵ ואפרוחים ופרגיות¹⁶ היו בזול בעונתן, והיה להם שער קבוע. ושער השוק של טבריא לדגים קבע לכל הסביבה, וכמו שאמרו בירושלמי פ"ה ה"ח, י' ע"ג: כל העיירות הסמוכות לטיבריא, כיון שיצא שער של טבריא פוסקין.¹⁷ ועל דברים הללו אין פוסקין אעפ"י שיש לו, הואיל והוא לוקח על מנת שיתנם לו לאחר זמן, והם כולם ישתנו לאחר זמן (יגדלו ע"י טיפול, או יתקלקלו), והוא דבר שלא בא לעולם. ובעונתן יש לדברים הללו הרבה קופצים ויש להם שער באותו זמן, ואח"כ, אחרי עונתן, הם בוודאי מתייקרים, ואם מקדים מעות עליהם, יש כאן אבק ריבית. ועל עונת הדגים בטבריא, ראה מ"ש מנדל נון בספרו הנ"ל, עמ' 142, ועמ' 187.

footnotes: ¹⁵ ואף הסופר איסטרבון ב־ .Geogr שלו סט"ז פ"ב סי' מ"ה הזכירו לטובה. ועיין מ"ש מנדל נון בספרו הכנרת, עמ' 187. ¹⁶ כנראה שכאן כיוונו לגוזלי יונים, אעפ"י שפרגיות כוללות כל אפרוחים. ובתרגום הסורי הא"י מתרגם "כקן" שבישעיהו י', ד': היך קנא דפרגיא. ¹⁷ והשוק היה, כנראה בדרומוס Collonada, δρόμος, איסטיו, של טבריא, עיין בבלי ע"ב ב'. ובכי"מ שם: איסרטיון, ובשו"ת הריב"ש סי' ש"ו: סרטיון. ושמא צ"ל שם: איס(ר)טיון, איסטיון, איסטוון. והוא פירוש נכון לדרומוס.

13-14. **ולא על חבילי קש.**אף הקש מתקלקל ונרקב אחרי רביעה שנייה. ועיין ירושלמי שביעית פ"ט ה"ז, ל"ט ע"א, ושלש שנים בדברי ר' הושעיה שם היא לשון גוזמא, כדרך הירושלמי. ועיין ר"ש שם פ"ט מ"ז. ולחבילי קש היה שער בכל מקום ולפיכך אין פוסקין עליו, עיין מ"ש להלן.

14. **אבל פוסקין על הביצים, ועל הצפרים, ועל הדגים שבשאר כל מקומות.**והטעם הוא משום שבכל המקומות אין שער לדברים הללו, עיין להלן. ובס' המקח והממכר הנ"ל, וכן בכפו"פ הנ"ל, חסרה המלה "ביצים" בהעתקה מן התוספתא, אבל בס' המקח והממכר לעיל שם: וכמו כן אנו אומרים אין פוסקין מעות לא על האפרוחי' ולא על הפרגייו' לא על הדגי' שבטבריא ולא על זבלה,¹⁸ אבל יכול לפסוק דמים על הבצי' ועל הצפרי' ועל דגי' שבכל מקום לבר מטברי' לבדה, ועל חבילי עצים. ומכאן ברור שבעל כפו"פ העתיק מס' המקח והממכר.

footnotes: ¹⁸ צ"ל: חבלי ]קש[.

15. **ועל חבילי עצים.**שאין להם שער בשום מקום. עיין מ"ש לעיל פ"ד הכ"א שורה 66, ד"ה וכתב הרשב"א.

15-16. **זה הכלל, כל שיש לו גורן, קוצץ עמו כשער גורן, וכל שאין לו גורן פוסק עמו כשעה שירצה.**וכ"ה בד. ובס' המקח והממכר וכפו"פ הנ"ל: כשער שירצה. ובכי"ע: קוצץ עמו כל זמן שירצה. והיא היא. וגורן פירושו שכל הפרטים של הסחורה שוים בערך, כגון פירות, ביצים, קדרות (עיין להלן פ"ח סהכ"ז), ואפילו יונים,¹⁹ אבל כאן העיקר הוא שער קבוע בשעת הגורן, אבל ביצים וציפורים וחבילי עצים אין להם שער קבוע, ואף דגים אין להם שער קבוע חוץ מטבריא. ומטעם זה פוסקין עליהם כמו שהוא רוצה, והוא טרשא דרב נחמן, הואיל ואין כאן שער ומחיר קבוע, וכל זמן שאינו מזכיר ללוקח מחיר יותר זול אם ישלם לו מיד, מותר, כדעת התוספות ס"ג ב', ד"ה ואמר. ובחידושי אור שמח ס"ד א' ציין לשו"ע יו"ד סי' קע"ג סעיף ז' ולבאר הגולה שם, והביא ראייה מן התוספתא כאן.

footnotes: ¹⁹ עיין מ"ש לעיל ח"ב, שביעית, עמ' 546, הערה 87.

16-17. **היה לפניו מאה צאן, ואמ' לו הרי גיזיהן של אילו עשויות עליך במאה של זהב מותר.**כל הברייתא הובאה בפי' רי"צ גיאת.²⁰ וטעם ההיתר הוא מפני שאין כאן ריוח ברור. ולשמואל (בבלי ע"ג א') דינו כקונה יין מן הפרדס. ואפילו לרב שאוסר (שם), הטעם הוא מפני שאם הפרדס לא יעשה פירות כלל יחזיר לו מעותיו, אבל כאן קונה מה שהוא רואה, כמו שפירשו קצת מן המפרשים. ומחוורתא היא שהתוספתא היא כשיטת שמואל הנ"ל בפרדס, עיין להלן. ובס' המקח והממכר הנ"ל: כיצד, היו לפניו מאה צאן וכו'. וקשה לפרש את המלה "כיצד", וגם בפירוש הרי"צ גיאת הנ"ל איננה.

footnotes: ²⁰ לפי ספר הנר לר"ז אגמאתי 109 ע"א.

17. **מליטרא כך וכך, אסור.**טעם האיסור הוא פשוט, שהרי כאן אינו יכול להפסיד, ובוודאי מוזיל לו משום הקדמת המעות. ולפי פשוטו משמע שאפילו אם יש לו קצת גיזה על הצאן אסור לפסוק על כל הגיזה, כשיטת הר"מ ברפ"ט מה' מלוה ולוה, וכפי שהבין הרב המגיד שם, ד"ה בד"א, ובחי' הרמב"ן ס"ב א' ד"ה ומשמע לי. וכ"ה בחידושים המיוחסים להריטב"א ס"ד א' בשם "אית דמפרשי", וכן הסביר הרשב"א ס"ג א' את שיטת הר"מ הנ"ל. ועיין ביתר באור בתוספ' הרא"ש ע"ה א'. ועיין גם במאירי שם, עמ' 287. אבל רבינו יהונתן על הרי"ף בסוף פירקין (ע"ה א') חולק (טיפת יין אין לו), וכן כותב בחי' הר"ן נ"ז ב', ד"ה כגון: ולדעת מי שאומר²¹ דכה"ג (כלומר, אם יש לו מקצת) אפילו בהדיוט שרי וכו'. וכן משמע מתוספות רי"ד רפ"ה, עיי"ש. ועיין בחי' מהר"מ שיף ס"ד א', בפתחי שערים שם, ובחידושי אור שמח הנ"ל. ועיין בהגהת הרמ"א יו"ד סי' קע"ג סעיף ו', ובט"ז ובש"ך שם, ולהלן שם סי' קע"ה סעיף ד' ובט"ז שם ס"ק ה'.

footnotes: ²¹ כן דרכו של הר"ן על הרי"ף לציין לשיטת רבינו יהונתן בדיבור "יש אומרים" וכדומה.

17-18. **ואם יש לו, מותר לגוז וליתן לו.**וכ"ה בס' המקח והממכר ובפי' רי"צ גיאת הנ"ל. ופירושו שאם יש לו כל הגיזה על הצאן, אע"פ שעדיין לא גזז, מותר לפסוק עליו.

18-19. **היו לפניו מאה כור, ואמ' לו קמה זו עשויה עליך במאה של זהב, מותר.**וכ"ה בפי' רי"צ גיאת הנ"ל, ובחי' הרמב"ן ע"ג א', סד"ה פרדיסא. ובחי' או"ש ס"ד א' הגיה כאן: "בת מאה כור" וכו'. ואין צורך, שהרי הוא אומר מפורש קמה זו, והכוונה שהיו לפניו קמה שתעשה לפי האומדנא מאה כור, ומכר לו במחיר של תלוש (במשנתנו רפ"ה עיי"ש), מותר, שהרי יש לו התבואה, וגם יכול להפסיד אם תלקה בברד, או תתייבש. ובירושלמי פ"ה ה"ו, י' ע"ג: דבי ר' ינאי אמרי פוסקין על השחת. ולפי פשוטה היא כשמואל בבבלי ע"ג א', כפי שכתבנו לעיל.

19. **מכור כך בכך, אסור, ואם יש לו מותר לקצור וליתן לו.**וכ"ה ("לקצור") גם בד ובפי' רי"צ גיאת הנ"ל. אבל בכי"ע: לקצוץ וליתן לו.

20. **אדן לחבירו הילך מאתים זוז וכו'.**ס' המקח והממכר, ע"ט ע"ב, ופי' רי"צ גיאת הנ"ל, וכן במשפטי הלואות לרב האיי (קרוב לסופו) צ"ו ע"ב: שילוה המלוה על כל תבואות שדה הלוה, ולא הזכיר מנין ידוע, ולא פסק עמו על שער ידוע, ואע"פ שלא באה התבוא', או באה ולא בשל הקצי', כמו שאמרו אומ' אדם לחברו הילך מאתים זוז וכו', כלפנינו. ותוספתא זו הובאה סתם בחי' הרשב"א ע"ג א', ד"ה ומודה, ובשם התוספתא בחי' הרמב"ן ובריטב"א שם. ועיין מש"ש בשיטת רב שאסר בפרדיסא. וכבר אמרנו לעיל שלפי פשוטן הברייתות כאן הן כשמואל שם. והכתיב "אדן" רגיל בכ"י זה בסדר זרעים, עיין מ"ש לעיל ח"א, ריש עמ' 1. ועיין גם להלן, שורה 27.

21. **מלוה אדם את עריסיו מארבע בסלע, מסאתים בסלע וכו'.**במשנתנו פ"ה מ"ח: מלוה אדם את אריסיו חטין בחטין לזרע, אבל לא לאכול. והטעם הוא שבכל אדם אסור ללוות סאה בסאה שמא תוקיר הסאה בשעה שיחזירנה, ולפיכך חייב לעשותה דמים, שאם תוקיר ישלם הלוה לפי דמיה בשעת ההלואה, כמפורש בפ"ה מ"ט, ובברייתא ע"ה א'. וטעם ההיתר באריס מפורש להלן. והפירוש בתוספתא הוא שמלוה אדם עריסיו חטים לזרע בשעה שהן נמכרות ארבע סאין בסלע (המחיר הרגיל) שיחזיר לו אותה המדה של החטים, אפילו כשנמכרות סאתים בסלע.

22-23. **בזמן שלא ירד לתוך שדהו, אבל אם ירד לתוך שדהו הרי הוא כאחד מכל אדם.**בבלי ע"ד ב'. ובספר הנר לר"ז אגמאתי שם, 121 ע"א, העתיק את לשון הבבלי, וציין למקורה בתוספת בבא מציעא דנזיקין. ופירשו בבבלי שם שבמקומו של התנא שלנו בעל השדה היה נותן את הזרע, וכל זמן שלא ירד לתוך שדהו אינו עריסו, ובידו להתנות עמו מה שהוא רוצה, ולפיכך כשהוא נותן לו את הזרע יכול לומר לו תן לי בתחילה מן השדה שלי את הזרע שנתתי לך ואח"כ תקח את חלקך המגיע לך, ועל מנת כן קבל את השדה שיקבל פחות משאר האריסים. אבל כשכבר ירד לתוך השדה ונתחייב לתת לו זרע כמנהג המקום, הרי עכשיו העריס הוא ככל אדם, ואין בידי בעל השדה להטיל עליו תנאים חדשים, ואסור להלוות לו סאה בסאה, אלא אם כן עשאה עליו דמים. אבל במשנתנו שלא חלקו בזה הוא משום שבמקומו של התנא של משנתנו האריס היה נותן את הזרע וכל זמן שלא נתן את הזרע, אפילו אם ירד לתוך השדה, בעה"ב יכול לסלק אותו, ולפיכך מותר לו להטיל עליו תנאים אפילו אהרי שירד לתוך השדה.

23. **פוסק אדם עם עריסיו לזרע. להוצאה, הרי זה אסור.**תיבת "עם" ליתא בכי"ו, ואיתא בכי"ע וד. כלומר, מה שאמרנו לעיל שאדם יכול להתנות עם עריסיו כשמלוה להם, הוא דווקא שההלואה היא לזרע גרידא, וכפי שהוסבר לעיל, אבל אם הלואת הפירות היא להוצאות בשדה, שהאריס חייב בהם (עיין בבלי ק"ד ב'), אסור. והטעם הוא משום שהוצאות אילו נקבעות אחרי שירד האריס לתוך השדה, ודינו ככל אדם, וכמו שנתבאר לעיל. ובמשנתנו הנ"ל: לזרע, אבל לא לאכול, והוא הדין בהוצאות אחרות שמוטלות על העריס.

24-25. **אפי' זרע והותיר בסאה, בסאתים, לא יוציאם לאמצע לתוך שדהו עד שיעשם עליו דמים.**בד חסרה המלה "בסאה", ובכי"ע: והוציא בסאה, בסאתים לא יוציאם וכו'. וכנראה שהכוונה היא שאפילו אם הותיר מן הזרע כסאה, או כסאתים, וההלוואה היתה בהיתר, אסור לו להוציא את הפירות לתוך שדי עצמו לאמצע (כמו למחצה לשליש ולרביע), ודינו ככל אדם שאסור ללוות סאה בסאה אלא אם כן עשאה דמים, כלעיל. (פתחי שערים).

25-26. **פסק הימנו חיטין ונתן לו שעורין, שעורין, ונתן לו חטין, אסור.**פירש במ"ב (בשם תוספת בכורים) שהכוונה ללוה סאה בסאה בכלל, בשעה שיש לו, עיי"ש. אבל מתוך העניין כאן מוכח שמדברים בבעה"ב שפסק עם עריסו לתת לו לזרע. והכוונה שאם פסק אתו מתחילה לתת לו חטים, ואח"כ חזר בו ונתן לו שעורים, אסור, ודינו כאילו פסק מתחילה אחרי שהאריס כבר ירד לתוך שדהו.

26. **לא יאמר לו הילך מנה וצא וקח לך מן השוק, אלא לוקח ונותן לו.**כלומר בעל השדה לא יאמר לו לעריסו הילך מנה וקנה לך בשוק את הזרע שאני מלוה לך, מפני שלא התירו במשנתנו אלא חטין בחטין, אבל לא מעות (שהרי אין לאריס חיטין) מפני שנראית כהלואה ממש. והוא הדין שהעריס לא יאמר לבעל השדה הילך מנה וצא וקח לך את הזרע בשוק, לשיטת הראב"ד שהביא בס' התרומות שמ"ו ח"ה סוף סי' ג', ובטיו"ד סוף סי' קס"ב (אם הוקרו החטים).

27. **או' אדן לחבירו הלויני חבית של יין עד שיבא בני, או עד שאפתח את הדות.**במשנתנו פ"ה מ"ט: עד שיבא בני, או עד שאמצא מפתח, והלל אוסר. והברייתא מפסיקה כאן בין דברי ת"ק ובין דברי הלל בהלכה הבאה. ובירושלמי פ"ה ה"י, י' ע"ד. עד שתים שלש שבתות מותר. ועיין בחי' הרשב"א ע"ה א'. ועיין לעיל פ"ד ה"ט ומש"ש.

28-29. **היתה לו חבית בתוך הדות, ונפתחה הדות ונפלה ונשברה, אע"פ שחייב באחריותה, מותר.**כלומר, אעפ"י שהלוה חייב באחריות אפילו באונסים, ומכאן שאיננה כלל ברשות המלוה ולא קנאה, מ"מ מותר משום שלעניין פסיקה אין המלוה קונה את החפץ, אלא מכיוון שיש לו ללוה התירו חכמים בכגון דא, עיין בתוספות ס"ב א', ד"ה בשמשך. ועיין להלן בסיפא.

29. **והילל אוסר.**משנתנו הנ"ל. ועיין מ"ש לעיל, ד"ה או' אדן. ועיין בפתחי שערים ע"ד ב' (נ"ז ע"ד מן הספר), ד"ה ונ"ל קושי' התוספ'.

29-30. **למה זה דומה לנותן מעות לחבירו ליתן לו פירות בגורן ונגנבו או אבדו, חייב באחריותן. אם פחתו, או הותירו, חייב להעמיד לו.**כלומר, שלקח ממנו פירות שהיו לו, ועדיין לא יצא השער, ופסק עמו כשער הגבוה, בין שפיחתו בין שהותירו (לפי השערים) חייב להעמיד לו, אעפ"י שנגנבו, או אבדו, ואין כאן משום רבית, אף בנידון שלפנינו מותר כשנשברה החבית וחייב באחריותה. ובחי' הרמב"ן והרשב"א (ובשמו בנ"י פ"ה סי' ת"ד) ס"ד א' הביאו את התוספתא כאן וחילקו בין ההלכה שלנו ובין פסקו של אביי (ס"ד א'), משום שכאן לא ייחד לו את הפירות, ובפסקו של אביי ייחד לו את החבית, ולפיכך הקשה רב שרביא מה שהקשה. ועיין בתוספות ס"ד ב', ד"ה האי. והלשון "פחתו" מגומגם שהרי אם פחת השער לא יקבל ממנו הלוקח, אלא אין כאן אלא מליצה שהם כולם באחריות המוכר. ולפ"ז אין צורך להגיה את הנוסחא בבבלי ס"ד רע"ב, עיין דק"ס שם, עמ' 182, הערה ק'. ובפתחי שערים פירש אם פיחתו, פיחתו במדה, והוא קשה שהרי כבר אמר שאם אבדו חייב באחריותן, וכנראה שהוא חילק בין אבדו הפירות לבין שהם קיימים. ועיין בחי' או"ש לב"מ ס' ע"א מן הספר.

31-32. **לגין, וחצי לגין, רביעיות, ושמיניות, רשיי שיאמר לו תן לי מיד בפחות, ואינו חושש משם רבית.**לכאורה אין כאן מקומה של ברייתא זו והסמוכה לה, אלא לעיל פ"ד ה"ב (בעניין מרבין על השכר), וכמו שהסברנו שם. וברי"ף פ"ה סי' ת"ד וברא"ש שם סי' נ"א ובכמה ראשונים שנביא להלן בהלכה הבאה הסמיכו באמת את ההלכה הבאה שנשנית כאן רק אגב ההלכה שלנו לענין מרבין על השכר. ונראה שכאן מתחיל עניין חדש, והוא מעין ההלכה להלן: המוכר יין ושמן לחבירו כל ימות השנה וכו'. ואף כאן מדברים בחנווני שמוכר קימעא קימעא בהקפה, ואח"כ בא עמו לחשבון (כלהלן ב"ב פ"ה ה"ח. ועיי"ש פ"ו הי"ב), והמחירים הם איפוא קבועים על פי שערי ההקפה, ומלמדת התוספתא שמותר לו לחנווני להציע ללוקח שישלם לו מיד את כל החשבון, ויפחית לו מן החוב. וממילא נראה שאין חשש של רבית גם לחנווני שנותן בהקפה שמשלמים לו אח"כ לפי המחירים הרגילים. ועיין ר"מ פ"ח מה' מלוה ולוה ה"א, ובשו"ע יו"ד סי' קע"ג סעיף א' ובבאור הגר"א שם ס"ק ב'. ובס' המקח והממכר שמ"ב ע"ח ע"א, מביא את התוספתא שלנו (והוא גורס: לוקח במקום לקח) ומסביר שהויתור מן החוב הוא מתנה, ובמקום שאין אגר נטר מותר למלוה לתת מתנה. וכבר כתבנו לעיל פ"ד הנ"ל שאיסור נטילת רבית היא על המלוה, ונתינת רבית על הלוה, אבל מותר לו לקחת, עיי"ש. ואגב הבבא שלנו שנו את הבבא הבאה.

32-34. **כיוצא בו, הלוקח מקח מחבירו על מנת ליתן לו מיכן עד שנים עשר חודש, רשיי שיאמר לו תן לי מיד בפחות, ואינו חושש משם ריבית.**כלומר, אעפ"י ששנינו במשנתנו פ"ה מ"ב שאין מרבין על המכר, הוא דווקא שקבע לו מתחילה את המחיר מעכשיו, ואח"כ אמר לו שאם ישלם לו לגורן ישלם לו יותר, אסור. אבל בנידון שלפנינו שמכר לו חפץ, או שדה, וקבע לו את המחיר שישלם לו בעוד זמן, והחזיק בה, ואח"כ אמר שאם ישלם לו מיד יפחות לו מן המחיר, מותר, וכמו שהוסבר לעיל פ"ד ה"ב בעניין מרבין על השכר. ולעיל שקלים פ"ב הי"ב, עמ' 210, שנינו שאם הקדש חייב מעות למספק לו יינות שמנים וסלתות, יכול המספק לומר לו לגזבר: תן לי מיד בפחות מעכשיו, אין כן משם ריבית. ולא מפני שהוא קודש (כלומר, טעם ההיתר הוא לא משום שאין ריבית לגבוה), אלא אף המוכר חפץ לחברו על מנת ליתן לו כל שנים עשר חודש, רצה אומ' לו תן לי בפחות מעכשיו, אין כן משום ריבית, ועיין בשנו"ס שם. והנה בה"ג ה' ריבית ד"ו צ"ה ע"א (הילדסהיימר, עמ' 381), וממנו בתשה"ג שערי צדק ש"ב מח"ד סי' כ"א, ו' סע"א (בשם מר רב יהודאי), וכן בס' המקצועות, הוצ' ר"ש אסף, עמ' ס"ו: המוכר חפץ לחברו על מנת וכו'. והוא כלשון התוספתא בשקלים. וכן באגודה ב"מ סי' פ"ו, י"ט רע"ב: תניא בתוספתא המוכר שורו (צ"ל: שדה) לחבירו וכו'. והתוספתא הובאה כגירסתנו כאן (בשינויים קלים) בס' המקח והממכר שמ"ב, ע"ח ע"א, הנ"ל, ברי"ף פ"ה סי' ת"ט, או"ז ב"מ סי' קפ"ב, כ"ו ע"ב (בשם הרי"ף), סמ"ג לאוין קצ"ג, ס"ג ע"ד, רמב"ן ס"ה א', ד"ה שכירות, ס' התרומות שמ"ו ח"ד סי' י"ב, רשב"א ס"ה א', ד"ה הא דאמרינן (בשם הרי"ף), במיוחס להריטב"א שם, ד"ה מתניתין, במרדכי פ"ה סי' שי"ז, ברא"ש פ"ה סי' כ"א, בשו"ת הריב"ש סוף סי' י"ט (בשם הרי"ף), בתשובת ר' אברהם אבוהב בסוף שו"ת ר"י בן הרא"ש, נ"ג ע"א. והוסיף במרדכי הנ"ל: ונראה לרבינו אבי העזרי דדוקא לאחר גמר המכר אמר לו תן לי בפחות, אבל מעיקרא לא, דתנן (פ"ה מ"ב) ואם לגרן בי"ב מנה, אסור.²² ועיין מ"ש לעיל, שורה 31–32, ד"ה לגין, בשם הר"מ רפ"ח מה' מלוה ולוה ושו"ע ריש סי' קע"ג.

footnotes: ²² ומן הראבי"ה בכמה מן הראשונים.

34-35. **המוכר יין ושמן לחבירו כל ימות השנה חייב להעמיד לו כדרך שהעמיד בקטלזין.**כלומר, מי שהקדים מעות לחבירו על מנת שיעמיד לו יין ושמן קימעא קימעא לשימוש ביתו, חייב להעמיד לו ע"פ השער שמוכר בקטלזון. וכבר הוכחתי במאמרי "עשר מילין"²³ שאין "קטלזון" אלא κοτυλίζων והמוכר בקטלזון פירושו מוכר, ἐν τῶ κοτυλίζειν כלומר, בקימעונות, ואף בסורית "קטוליסטא" פירושו מוכר במידה קטנה.²⁴ והברייתא שלנו מלמדת שהקטוליסטא, והיינו מי שמוכר יין ושמן, לגין, וחצי לגין, רביעיות, ושמיניות,²⁵ ולא התנה עם הלוקח כשער הגבוה, חייב להעמיד לו במחיר שמוכר בהנותו קימעא קימעא. ומשמע שאם מוזיל לו מפני שהקדים לו את המעות אסור משום אבק ריבית, וביין ושמן יש שער קבוע, ואסור אפילו לטרשא דר' נחמן. והוא הדין שאם רוצה למכור ביוקר, רשאי הלוקח למחות בידו. וכתב רב האיי בס' המקח והממכר שמ"ג, ע"ט ע"ב: ראוי ויכול להתנות עמו על מכירת הפירות על השער שיצאו הפירות בשעת לקיחתו ממנו, ולא יש שום איסור כלל, כדגר' (פ"ה מ"ד) פוסק עמו בשער הגבוה, ר' יהודה אומ' יכול לומר לו או תן לי כזה, או תן לי מעותי. וכוונת הגאון שלת"ק מותר להתנות, ולר' יהודה אפילו לא התנה הדין כן.

footnotes: ²³ "אשכולות" ס"ג, ירושלים תשי"ט, עמ' 75 ואילך. ²⁴ כמו שפירשו לנכון שיינהאק ור"י כהן, עיי"ש במאמרי הנ"ל, עמ' 76, הערה 8. ²⁵ כמפורש לעיל שורה 31–32, ד"ה לגין.

35. **ולא יהא מוכר את החבית בשלשה שערים.**כלומר, שלא ינהג כמנהג ירושלים (להלן בסמוך הי"ד, שורה 38, עיין מש"ש), אלא מערב את היין בחבית ומוכר את הכל בשער אחד.

35-36. ואם היה מסביב והותיר, מוכר את השאר באי זה מהן שירצה."היה מסבב" פירושו היה מסחר ומחזר בעיירות, וכמו שאמרו בירושלמי מעשרות פ"ב ה"ג, מ"ט ע"ד: דנפקין וסחרין ארבע וחמש קוריין, ועיין מ"ש ע"ז בספרי יוונית ויוונות, עמ' 136 ואילך. ואין "סחרין" אלא "מסבבין", מחזרין, עיין מש"ש, וכן בירושלמי ב"ב רפ"ט (בכיר"ז): והבנים יסחרו על הפתחים, עיין מש"ש בפירושי. ואף כאן פירושו שאם היה רוכל ומסבב בעיירות בחביתו של יין, והותיר, אין לשיריים שום שער ויכול למוכרו בכל מחיר שירצה (אם יתרצה הלוקח).

36-37. **איגראנמין היה בירושלם, ולא היו ממונין על השערים, אלא על המדות בלבד.**בד: איגרי ממון היה בירושלם וכו'. ובכי"ע: איגראנאמין היה בירושלם וכו'. ובתוו"כ קדושים פ"ח ה"ח, צ' ע"ב: יהיה לך.²⁶ מנה לך אגרדמים על כן, וכ"ה בספרי פי' רצ"ד, עמ' 313, ועיין בשנו"ס שם. ובדפוסים שם במקום "על כך", "על המדות". ובירושלמי ב"ב ספ"ה, ט"ו רע"ב: יהיה לך מנה לך אנגרמוס על כך. ובבבלי שם פ"ט א': יהיה לך מלמד שמעמידין אגרדמין למדות, ואין מעמידין אגרדמין לשערים. בבבלי הנ"ל אמרו שיש ששנו: בין למידות בין לשערים, עיי"ש. ואין כאן אלא מחלוקת בפירוש הברייתא, והיינו שרובם פירשו "על כך", או "על כן" בדווקא במשקל ובמדה, אבל אחרים פירשו שעל כך הוא לאו בדווקא ואף השערים בכלל. והנה מן הספרות הרבנית אנו יודעים שמשרתו של ἀγορανόμος²⁷ היתה קבועה בא"י²⁸ ובזמן העתיק היה תפקידו להשגיח על המדות ועל טיב הסחורה, כפי שנראה מן המקורות העתיקים.²⁹ אמנם כשמשרה זו היתה חלק מן הליטורגיות של הבולי, והאגרונומוס היה חייב לספק פירות, והיה תכופות מספק על חשבונו, ברור שהיה יכול גם להשגיח על השערים, עיין מ"ש רוסטופציף בספרו The Social and Economic History of The Roman Empire עמ' 599, ובחומר שהביא שם מן הכתובות. ובזמן יותר מאוחר, בזמן האינפלציה, ובפרט בזמן קביעת המחירים, בזמן דיאקליטיאנוס, בוודאי שהשגיחו גם על השערים.³⁰ וכן יוצא מן הבבלי יומא ט' א': מתוך שפרהדרין הללו חובטין אותן, ואומרים להם מכרו בזול וכו', מאי פרהדרין פורסי. ואעפ"י שמוצא המלים לא נתברר לי, מ"מ ברור שהם היו גויים, והנני מוציא אישור לכך מן הירושלמי דמאי פ"ב ה"א, כ"ב ע"ג: תיפתר שהיה אגרונימוס גוי,³¹ ודחק עליו להיות מוכר בזול.³² ומדברים כאן במדות שלמות וחסרות ממש. וכן, כנראה היתה המסורת בבבלי ב"ב פ"ט א'. אבל בירושלמי שם ספ"ה, ט"ו ע"ב, בכיר"ז, מסורת אחרת, עיין מש"ש בפירושי.

footnotes: ²⁶ כלומר, אבן שלמה וצדק יהיה לך וכו', דברים כ"ו, ט"ו, ועיין ויקרא י"ט, ל"ו. ²⁷ במקורות שלנו נשתבשה המלה תכופות: אגרדמים, אנגרמוס, וכדומה. ²⁸ ואף יוסיפוס בקדמוניות היהודים סי"ח קמ"ט, מוסר על מינוי אגריפס לאגרונומוס בתחום טבריא. ²⁹ עיין תוספתא ע"ז פ"ח (כי"ע פ"ז) ה"ו ומקבילות, דברים זוטא, עמ' 3. ³⁰ עיין מ"ש על בעל השוק, רב שוק, לוגיסטיס, השבן, בספרי Texts and Studies, עמ' 93, הערה 241, ולהלן שם, עמ' 108. ³¹ כ"ה בכי"ר שם, ולפנינו בטעות: גדול. ³² ביפה עינים ליומא לא העיר על כך, משום שהיתה לפניו הגירסא המשובשת שבדפוסים.

37-38. **כשהיתה חבית נמכרת בירושלם, בשלשה שערים, פיה, שוליה ואמצעיתה.**כלומר, כשהיתה חבית נמכרת בירושלים היתה נמכרת³³ בשלשה שערים וכו'. והטעם הוא שבירושלים היה חלק גדול מן היין הולך לנסכי ציבור ולנסכי יחיד, ולא היו מביאין נסכים לא מפי החבית ולא משוליה, כמפורש במשנת מנחות פ"ח מ"ז, עיי"ש הטעם.³⁴ וממילא לא היו מערבין את היין בחבית, ורשאים היו למכור את היין בשלשה שערים.

footnotes: ³³ ויש כאן לשון קצרה, עיין מ"ש לעיל פ"ד, הערה 10. ³⁴ ועיין מ"ש בספרי יוונית ויוונות בא"י, עמ' 265, בבאור כל המשנה שם ע"פ מקורות יווניים שעסקו במיוחד בטיב היינות.

38-41. **אומ' אדם לחבירו ילך חמורי עמך היום, ושלך עמי למחר, תחרוש פרתי עמך [היום, ושלך עמי למחר, אבל לא יאמ' לו חמורי עמך היום למזרח, ושלך עמי למחר למערב, החרש פרתי עמך היום] במזרח ושלך עמי למחר במערב.**כ"ה בד וכגי' ד כע"ז גם בכי"ע. ולפנינו השמטה ע"י הדומות. ובמשנתנו בפ"ה מ"י: אומר אדם לחברו נכש עמי ואנכש עמך, עדור עמי ואעדור עמך, ולא יאמר לו נכש עמי ואעדור עמך וכו', חרוש עמי בגריד, ואני אחרוש עמך ברביעה וכו'. כלומר, לא יאמר לו אעשה עמך היום מלאכה אחת ותעשה אתי אותה מלאכה במקום אחר (ששם המלאכה יותר קשה).³⁵ ופשיטא שמדברים בכמות אחת של מלאכה, והיינו שיעור ידוע בשטח. ודין שכירות בשכירות אינו כדין סאה בסאה, ואין חוששין שמא למחר תתייקר השכירות ונמצא משלם יותר ממה שהתחייב לו, ועיין בס' התרומות שער מ"ו ח"ד סי' נ' שדייק מכאן שמותר לומר הלויני מנה עכשיו, ואני אלוה לך מנה לאחר זמן. ועיין בהגהת הרמ"א יו"ד סי' ק"ס סעיף ט' ובבאור הגר"א שם ס"ק ט"ז, ומ"ש לעיל פ"ה הט"ו, שורה 39–40, ד"ה ומכאן מוכח. ולעצם העניין כאן עיין במה שהאריך בפתחי שערים, נ"ח ע"ב מן הספר, עיי"ש דברים מצויינים, כדרכו.

footnotes: ³⁵ דוגמת גריד ורביעה.

41. **ואם היה שכר שוה, הרי זה מותר.**כלומר, אם אפילו המלאכה שלאחר זמן היא קצת יותר קשה, אבל כשאין הפועלים מקפידים על כך, או שלאחר זמן אין המלאכה מצויה, והפועלים נשכרים למלאכה קשה במחיר של מלאכה קלה עכשיו, מותר, כפי שכבר נתבאר ששכירות בשכירות אין דינה כסאה בסאה שיש שם הלואה. ועיין בפתחי שערים הנ"ל, נ"ח ע"ד.

41-42. **ר' יהודה אומ' כל ימי הגריד אחד, וכל ימי הרביעה אחד.**פיסקא ממשנתנו בסוף פירקין הנ"ל, ושם נשנית בסתם. ופירש"י שלא דקדקו בכך שיום אחד ארוך מחבירו, או שביום אחד המלאכה קשה מחבירו. ובתשה"ג אסף (ירושלים תרפ"ט), עמ' 254: כל ימי גריד אחד זו תקופת תשרי שהשדות בה יבישות. רביעה מ[תחל]ה בתקופת שבת (צ"ל: טבת). והכוונה למשנתנו הנ"ל. וגריד היא ברגיל בניגוד לטינא, עיין לעיל כלאים פ"א, ומש"ש, עמ' 606, ד"ה במקום הטינה. ועיין אוה"ג מו"ק, התשובות, עמ' 10. והנכון הוא גריד, ולא גריר, עיין באוה"ג שם.

42-44. **האומר לפועל הילך מנה זה ויהא בידך שתעשה עמי בפעולה לגורן מדינר ליום, והיה יפה סלע ביום, אסור. הימנו מדינר ליום, והיה יפה סלע ביום, מותר.**בד (ברישא): סלע ביום מותר, והשאר נשמט. בכי"ו תיבת "מותר" (בסיפא) ליתא. ובכי"ע הגירסא ככי"ו, אלא שמסיים בסוף: מותר. וכן כנראה היתה הגירסא בד אלא שנשמט שם [אסור. הימנו מדינר ליום והיה יפה סלע ביום]. וכבר העירותי בתס"ר, עמ' 120 (ירושלים תפרח"י) שזו היא הגירסא הנכונה ושכן הוא בכי"י ובראשונים בבבלי ב"ב פ"ו ב' - פ"ז א'. ופירש הרמ"ה שם "הימנו מדינר ליום" היינו שמתחיל מעכשיו, ולפיכך מותר עיי"ש. ועיין בתוספות שם פ"ו ב', ד"ה דינר, מ"ש בשם רשב"א, וכן הביא המאירי כאן, עמ' 273, בשם גדולי המפרשים (הראב"ד). ועיין מ"ש הגאון בעל פתחי שערים למשנת מרבין על השכר ס"ה א' (כ"ד ע"א מן הספר), שדן בה בטוב טעם, כדרכו.

44-45. **הנותן מעות לחבירו ליתן לו פירות בגורן, חייב להעמיד לו בשער בינוני.**וכגון שהתנה עמו שימכור לו כשער שבשעת הלקיחה,³⁶ או שלא התנה אתו כלל,³⁷ ופסק בשעה שעדיין לא יצא השער, ולא היו לו פירות. ובבבלי פ"ז א': השוכר את הפועל ואמר לו כאחד וכשנים מבני העיר, נותן לו כפחות שבשכירות דברי ר' יהושע, וחכמים אומרים משמנין ביניהן. ופיר"ח:³⁸ מחשבין הגדול שבשכירות והפחות שבשכירות וכולל זה עם זה, ונותן לו חציו של שניהן, וזהו בינוני. ובה"ג, הוצ' ר"ע הילדיסהיימר, עמ' 389, גרס בבבלי משלשין ביניהן, והוא כפירוש ר"ח. ועיין בפירוש רבינו יהונתן על הרי"ף, סד"ה השוכר, ולהלן שם (נ"ב א') שרצה להדחיק פירוש זה בירושלמי (ועיין שטמ"ק שהביא את דבריו). ועיין הפירוש ברש"י במקומו ובשטמ"ק פ"ז א'. ובחי' הרמב"ן שם הביא את התוספתא כאן לראייה לפירוש הר"ח. וביתר באור בפירוש הרא"ה שהביא בחי' הר"ן פ"ז א': משמנין ביניהם, פי' שנותן לו כשער בינוני, וכן הדין במוכר אי דאמר ליה כדשיימי אינשי, ואיכא תלתא דשיימי הכי ואיכא תלתא דשיימי הכי (עיין גם בחי' הרמב"ן הנ"ל) הולכין אחר שומא בינונית.³⁹ וכן הפוסק על שער שבשוק חייב להעמיד לו בשער בינוני, והכי איתא בתוספתא הנותן מעות לחבירו ליתן לו פירות בגורן וכו' (כגירסא שלפנינו), והא דאמרינן התם דשור בשוורי אני מוכר לך, מראהו כחוש, ובית בביתי אני מוכר לך מראהו עלייה, משום דגריעא, וכדמוכח בפרק המוכר את (צ"ל: המודר מן) הירק (נ"ו א') ובפרק בתרא דמנחות (ק"ט ב'), שאני התם דאמר בשוורי וכו', והביאו בנ"י רפ"ז. ועיין מ"ש להלן בשם הריטב"א. ובחי' הריטב"א פ"ז א': ובירושלמי אמרו לעניין הפוסק על הפירות הנותן מעות לחבירו וכו' (כלפנינו). וכנראה שיש שם ט"ס, וצ"ל: בתוספתא, שהרי רבינו בעצמו מביא את הברייתא שלנו בגיטין ס"ו א', ד"ה מתקיף, בשם התוספתא. ושמא נגרר רבינו אחרי ר' יהונתן, עיין מ"ש לעיל. ואף הריטב"א ממשיך: וכדאמר התם בית בביתי אני מוכר לך, שור בשורי אני מוכר לך, מראהו מת, מראהו נפול וכו'. ולפנינו שם לא נזכר שור.⁴⁰ והתוספתא שלנו הובאה גם במ"מ פ"ט מה' שכירות ה"ב,⁴¹ ועיין בתשובת התשב"ץ, בעניין ממון המוטל בספק ח"ב סי' רע"ב, נ"ד ע"א, ד"ה והדרך הא'.

footnotes: ³⁶ עיין בס' המקח והממכר שמ"ג, ע"ט ע"ב. ³⁷ וכת"ק שבמשנתנו פ"ה מ"ז ולהלן בסמוך. ³⁸ לפי שטמ"ק שם ואו"ז סי' רפ"ב, מ' ע"ב. ³⁹ עיין בבלי ב"ק ק"ז א' ומ"ש לעיל כתובות פי"א, עמ' 359 ואילך. ⁴⁰ ולא נזכר אלא עבד, וגם לא נזכר כחוש, ועיין לעיל שם לעניין הקדש. ⁴¹ כראייה לפירוש הר"מ בעניין שומא, עיין מ"ש לעיל. ועיין בלח"מ שם ה"ג שהאריך בעניין.

46. **בשער הזול, נותנין לו וכו'.**כת"ק שבמשנתנו פ"ז מ"ה הנ"ל. והכוונה שאם פסק עמו בשער הזול נותן לו כשער הזול, אעפ"י שנתייקרו הפירות, עיין תוספות ס"ב ב', ד"ה אעפ"י.

47. **בשער היוקר וכו'.**כלומר, אם פסק אתו בשער היוקר, ואח"כ הוזלו הפירות נותן לו כשער היוקר, כת"ק הנ"ל.

**ר' יהודה אומ' לעולם נותנין לו כשער הזול וכו'.**כשיטתו במשנתנו פ"ה מ"ז, ומלמדת הברייתא שלא יאמר לו בפירוש "תן לי כשער הזול", מפני שנראה כריבית, אלא מבקש ממנו את הכסף בחזרה, ונותן לו רשות ליתן לו את הפירות, ומותר, מפני שיש כאן מקח חדש.

49-50. **במה דברים אמורים בזמן שמוצא ליקח בכל מעות שנתן לו, אבל אין מוצא ליקח אלא כור אחד בסלע, נותן לו כור אחד בסלע, והשאר נותן לו כשער בינוני.**כנראה שהברייתא חוזרת לדברי הברייתא שלעיל, והיינו אימתי נותן לו כשער בינוני בעד כל הפירות, דווקא אם הוא מוצא ליקח את כל הפירות בשערים הנ"ל, אבל אם פסק עמו לתת לו שלשה כורים, ואינו מוצא ליקח אלא כור אחד בסלע נותן לו מפירותיו כור אחד בסלע, ורואה את הכור כאילו איננו, שהרי יכול היה לקנותו ולהוציאו מן השוק. ונותן לו בעד שני הכורים כשער בינוני, כגון אם היה שער אחד בשלשה סלעים כור, והשני בחמשה, נותן לו שני כורים בשמונה, ובעד כולם יחד בתשע.

51. **ר' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב פוטרין בלבלר.**במשנתנו ספ"ה: ואילו עוברין בלא תעשה וכו'. וחכמים אומרים אף הסופר. ועיין שמו"ר פל"א, ו'. ובמכילתא משפטים פי"ט, עמ' 316: ר' יהודה מתיר בלבלר. וכ"ה בכל הנוסחאות שם, והוא תמוה כיצד התירו לכתחילה ללבלר. ובכ"י מדרש חכמים שם: פוטר את הלבלר, אבל כ"י זה ידוע כ"מתוקן", ובכגון דא אין לסמוך עליו כלל. ולשיטתם הפטור בלבלר הוא משום שהוא כסרסור בעלמא שהוא פטור (ר"מ פ"ד מה' מלוה ולוה ה"ב). ואם ההלואה בריבית תתקיים גם בלעדו, אין כאן גם לפני עור לא תתן מכשול, למאן דאמר שאינו חייב אלא בתרי עברי דנהרא, עיין בתוספ' ע"ה ב' ד"ה ערב. לישנא מעליא נקט. ובירושלמי הנ"ל בכיר"ז: תני ר' שמעון בן לעזר יתר ממה שהן כופרין בעיקר הם חוטאים, שהם עושין את התורה פלסטון וכו'. וכן היתה הגירסא בשרי"ר, עמ' 306.

51-52. **ופטרו את המלוה מללקות, מפני שהוא בקום עשה.**בבבלי ס"ב א': ר' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב פוטרין את המלוה ואת הערב, מפני שיש בהן קום עשה. ולפי ההלכה שריבית קצוצה יוצאה בדיינין הפירוש פשוט שהמלוה פטור משום שחייב להשיב את הריבית, ויש כאן לאו הניתק לעשה, וערב לא נזכר בתוספתא. ובחי' הריטב"א שם: ואת הערב וכו' כך הגירסא בכל הספרים, ובודאי שזה דבר תימא וכו', ואיכא מרבנן דמחקי להו, ומסייעי להו דבתוספתא לא גרסינן ליה וכו', ועיין בשטמ"ק ובתוספות שם, ד"ה לא.

52-53. **אמ' ר' יוסי בוא וראה כמה סמיות עיניהם של מלוי רבית.**כל הברייתות עד סוף הפרק בילקוט המכירי תהלים ספט"ו, מ"ג ע"א, בשם התוספתא. וכ"ה בשם ר' יוסי בירושלמי בסוף פירקין י' ע"ד ובבלי ע"א א'. ועיין במכילתא משפטים פי"ט, עמ' 316 (בשם ר' מאיר) ותו"כ בהר פרשה ה' ה"ג, ק"ט ע"ג.

53-54. **מבקש שיפול עמו לחייו.**וכ"ה בד. ובכי"ע בטעות: שנפול. ובמכירי שיפול עמו עד לחייו. ובירושלמי: ומבקש לירד עמו לחייו. ובבבלי הנ"ל: אדם קורא לחבירו רשע יורד עמו לחייו. והגירסא "עד לחייו" היא גם בבבלי כאן באגדות התלמוד ועוד, (עיין דק"ס), ובבבלי קידושין כ"ח א' בגאונים (עיין אוה"ג שם, עמ' 73) ובתשב"ץ ח"ג סי' ר"ד. ועיין רש"י במקומו, בתוספות כאן, ד"ה אדם, ובאוה"ג הנ"ל. ועיין ברש"י מה שתמה על כך, ולפי גירסת התוספתא והירושלמי מעולם לא התירו לרדת לחייו של אדם שקרא לו רשע, אלא אמרו שהנעלב מבקש לרדת לחייו (כלומר, ואפשר שנמנע מלעשות כן מפני האיסור). ובתשב"ץ הנ"ל כותב: ויש מפרשים שיכול להכותו ולעטרו (צ"ל: ולסטרו) בלחייו. ועיין בשטמ"ק כתובות נ' א' מ"ש בשם תלמידי רבינו יונה, ומ"ש ר' ראובן מרגליות בשערי זהר ע"ג ע"ג, והעיר גם על הזהר משפטים קכ"ב ע"א. ומן התוספתא והירושלמי מוכח שפירוש יש מפרשים אינו אלא לחדודי בעלמא.

55. **שאין לו חלק במי שפקד על הריבית.**וכ"ה בד וכ"ה (שפיקד) בכי"ע. וכן במכילתא משפטים פי"ט, סוף עמ' 316: ר' מאיר אומר המלוה ברבית ואומר לסופר בא כתוב ולעדים חתמו אין לו חלק במי שפקד על הרבית. ובמכירי תהלים הנ"ל: שאין לו חלק לעוה"ב, כמי שפוקר על המצות. והיא גירסא מתוקנת. ובבבלי הנ"ל: פלוני זה כפר באלקי ישראל. ובירושלמי הנ"ל: בואו והעידו שכפר במקום. ועיין הלשון להלן בתוספתא.

55-56. **וכותב ומעלה בעירכיים.**כלומר, שלא יוכלו לערער, עיין ספרי קרח פיס' קי"ז, עמ' 135, בתוספות גיטין מ"ד א', ד"ה וכותב, ומ"ש לעיל מו"ק, עמ' 1240.

56. **הא למדת שמלוי ריבית כופרין בעיקר.**וכן בירושלמי הנ"ל: ללמדך שכל המלוה בריבית כופר בעיקר. וכל הברייתא שלנו נסמכה לויקרא כ"ה, ל"ח: אני ה' אלקיכם וכו'. ומלמד הכתוב שהמלוה בריבית כופר ב"אני ה'". ועיין בתו"כ בהר הנ"ל ובשמו"ר פל"א, ו', ובהגהות הרש"ש שם אות ח'.

57. **ר' שמעון בן לעזר או' יתר על מה שמרויחין הן מתחייבין וכו'.**בבבלי ע"ה ב': תניא ר' שמעון בן אלעזר⁴² מלוי רבית יותר ממה שמרויחים מפסידים. ועיין מ"ש להלן בשם הירושלמי.

footnotes: ⁴² כ"ה בכי"י ובראשונים, ולפנינו נשמט "בן אלעזר".

57-59. **שהן עושין את התורה פליסטיר ואת משה טפיש ואומרין אילו היה משה יודע שכך היו מרויחין לא היה כותב.**בבבלי הנ"ל: ולא עוד אלא שמשימים את משה רבינו חכם ותורתו אמת ואומרין אילו היה יודע וכו'. ופירש"י: לישנא מעליא נקט. ובירושלמי הנ"ל בכרי"ז: תני ר' שמעון בן לעזר יתר ממה שהן כופרין בעיקר הם חוטאים, שהם עושין את התורה פלסטון וכו'. וכן היתה הגירסא בשרי"ר, עמ' 306. ומלשון הירושלמי והבבלי מוכח שיש כאן עבירה נוספת על הכפירה, והיינו ליצות (cynicism) וכן אמרו במדרש ל"ב מדות, פ"י, עמ' 201; ואף השומע דברי תורה ואינו מקיימן נקרא מתלוצץ וכו', אפי' בקל שבקלים אין אדם רשאי להתלוצץ, שנ' משך ידו את לוצצים וכו'. ומכאן שליצנות על חשבון התורה היא כפירה ויותר.

59. **ר' עקיבא או' קשה ריבית שאף שאילת שלום רבית וכו'.**בירושלמי הנ"ל: ר' עקיבה אומר קשה היא הריבית שאף הטובה רבית, הרי שאמר לו ליקח לו ירק מן השוק, אעפ"י שנתן לו מעותיו הרי זה רבית. ר' שמעון אומר קשה הריבית שאף שאילת שלום רבית וכו' (כבתוספתא כאן). ובספרי כי תצא פיס' רס"ב, עמ' 284: ר' שמעון אומר מנין שלא יאמר לו צא ושאל שלום פלוני, או דע אם בא איש פלוני וכו'. ובבבלי ע"ה ב': תניא ר' שמעון בן יוחי אומר מנין לנושה בחבירו מנה ואינו רגיל להקדים לו שלום וכו'. אבל הגירסא שלפנינו בתוספתא היא גם בד, בכי"ע ובמכירי הנ"ל.

61. **ר' שמעון אומ' כל שיש לו מעות ואין מלוי אותן בריבית וכו'.**וכ"ה בירושלמי סוף פירקין הנ"ל בשם ר' שמעון בן אלעזר. וכן בבבלי ע"א א' בשמו, ושם: ומלוה אותם שלא בריבית וכו', ואף לפנינו הכוונה כן. ובירושלמי כיר"ז: וכן היה ר' שמעון או' מניין אתה אומר אדם שיש בידו מעות וכו'. וכן מעתיק בשם הירושלמי במכירי משלי כ"ד, י"א, מ"ז ע"א.

63-64. **מטמוט זה איני יודע מה היא, כענין שנ' הצל לק' למות ומטים וגו'.**בכי"ע ובמכירי הנ"ל מסיים את הפסוק: מטים להרג אם תחשוך (משלי כ"ד, י"א). ובירושלמי הנ"ל: א"ר שמואל בר אימי המיטמוט הזה לא היינו יודעים וכו'. ובכי"ע כאן: מיטוט זה איני יודע וכו'. ובמדרש תהלים ספט"ו: א"ר שמואל הימוט (בהוצ' בובר: המוט) הזה וכו'. ובמכירי משלי הנ"ל מעתיק מן הירושלמי: המיוט הזה וכו'. ובס' נורא תהלות לר' יואל בן שועב (תהלים פט"ו), כ"ו ע"א: ובמדרש א"ר שמואל המיוט הזה איני יודע מהו, עד שבא שלמה ופירש ומטים להרג אל תחשוך. וכן בתוספתא. ויש להתפלא ממאמרו שיראה שלא בא בתורה פירוש זאת המלה, והנה כתוב ומטה ידו עמך, ובזה הספר, אמר בלבו בל אמוט וכו', עיי"ש שהאריך. ופליאתו תמוהה, וכאן אין כוונתו שאינו יודע פירוש המלה, אלא שאינו יודע אם כוונתו למיוט בממון (כמו בבבלי ע"א א'), או גם לנפשות, ומביא ראייה מן הפסוק שהכוונה גם לנפשות, כמו שפירשו המפרשים. ועיין מ"ש על "מיוט" בהערתי לספרן של ראשונים הוצ' ר"ש אסף, עמ' 207.