1. **השוכר את הפועלין, בין שהטעו את בעל הבית וכו'.**במשנתנו רפ"ו: השוכר את האומנין, והטעו זה את זה אין להם וכו'. ופירשו בירושלמי ברפ"ו, י' ע"ד, ובבבלי ע"ו א' "הטעו" שרימו אחד את השני, ולא עוד אלא שבבבלי שם פירשו שהטעו זה את זה כוונתו שהפועלים הטעו פועלים אחרים, עיי"ש. אבל להלן שם (ע"ו ב') הסיקו: ואיבעית אימא האי תנא חזרו נמי הטעו קרו ליה,¹ דתניא השוכר את הפועלים,² והטעו את בעל הבית וכו'. ובס' הנר לר"ז אגמאתי 122 סע"ב, מציין לתוספתא שלנו (והעתיק את לשון הבבלי), ומפרש: והאי הטעאה חזרה היא, כפי שמוכח מן הסיפא כאן, עיי"ש. ועיין בנתיבות ירושלים שם, ל"ו ע"ד.

footnotes: ¹ עיין במשנת מו"ק רפ"ב ובפיה"מ להר"מ שם. ² כ"ה בכי"ר ובראשונים, עיין דק"ס, עמ' 214, הערה ע'.

2. **אלא תרעומת.**ומדברים שהם יכולים למצוא עבודה אחרת, והוא יכול למצוא פועלים אחרים, והתרעומת היא משום הטירחא, ועיין בתוספות ע"ו ב', ד"ה אין. ועיין בנתיבות ירושלים הנ"ל.

**בזמן שלא הלכו וכו'.**ירושלמי פ"ז ה"א, י' ע"ד, בבלי ע"ו ב' הנ"ל.

3. **ולא מצאו.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע: ולא מצאו תבואה. וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ועיין בשטמ"ק בשם הראב"ד והרשב"א.

4. **נותן להם שכר בטלים.**כלומר, שכר פועלים בטלים. בד, בכי"ע ובבבלי הנ"ל: משלם. ובירושלמי הנ"ל: נותן להן שכר הליכה וחזרה. ומדברים שם בזמן שהם יכולים למצוא עבודה, ועיין בריטב"א ובחי' הרמב"ן.

**שאינו דומה עושה מלאכה וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע: ואינו דומה וכו', והיא היא. ובירושלמי: ולא דומה וכו'. ובבבלי: אבל אינו דומה וכו'. ולעיל פ"ד הי"א, שורה 33, בכי"ע: שאינו דומה וכו'.

5. **הבא טעון לבא ריקן.**בירושלמי הנ"ל מוסיף: היושב בצל ליושב בחמה. וכע"ז לעיל פ"ד הי"א הנ"ל.

**בזמן שלא התחילו וכו'.**ירושלמי ובבלי הנ"ל. ופירש"י: ארישא קאי, ועד השתא פריש מידי דשכירות, והשתא פריש מידי דקבלנות. אבל הראב"ד³ פירש שעד השתא דברו בחזרת בעה"ב, ועכשיו מדברים בחזרת פועלים, והדיבור "במה דברים אמורים" הוא לר' דוסא וכו', ועיין בחי' הריטב"א ע"ו ב'.

footnotes: ³ לפי המיוחס להריטב"א ושטמ"ק.

6. **אם התחילו וכו'.**כלומר, וכבר נשתעבדו בתחילת המלאכה "שכשם ששאר הדברים נקנין בקניין כך שכירות פועלים נקנית בהתחלת מלאכה",⁴ ויש כאן יותר מתרעומת.⁵

footnotes: ⁴ חי' הרמב"ן ע"ו ב', ד"ה ואני. ⁵ ואשר לקבלנות, עיין במחנה אפרים ה' שכירות פועלים סי' ד' וסי' ה'.

**הרי אילו שמין לו.**בבבלי הנ"ל מפורש: שמין להן את מה שעשו, ואף כאן הפירוש כן. ובירושלמי הנ"ל הגירסא כלפנינו. ועיין להלן בסמוך.

8. **כיצד שמין לו.**בירושלמי הנ"ל: כיצד שמין לו מה שעשו.

**אם היה מה שעשה יפה ששה דינרין, נותן לו סלע וכו'.**כלומר, אם נתייקרה המלאכה, ועכשיו שוה מה שעשה ששה דינרין, אינו נותן לו אלא סלע לפי התנאי שביניהן, אבל אין מנכין לו את הפסד בעה"ב בחצי המלאכה השניה, משום שהת"ק סובר שיד הקבלן על העליונה, ויכול לחזור בחצי היום.

9. **ואם היה יפה סלע, נותן לו סלע.**וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ושאלו בבבלי ע"ז א': פשיטא, ועיי"ש מה שתירצו, אבל בירושלמי לא דנו בזה כלל. ונראה שפירשו שאם הוזלה העבודה, ובמקום שני סלעים ששכר אותם היא עכשיו שוה סלע, ונמצא שבעה"ב מרויח אח"כ שקל, נותן לו סלע, ולא שני דינרים, ושלא כר' דוסא להלן, עיין מ"ש להלן.

10. **אם היה מה שעתיד ליעשות יפה חמשה דינרין, נותנין לו שקל.**וכ"ה ("חמשה") בכל הנוסחאות, וכל המפרשים הגיהו ע"פ הבבלי: ששה דינרין. ושמא צ"ל: שקל [ומחצה], כלומר, שלשה דינרין, ובירושלמי הנ"ל: ג' (וכ"ה גם בכי"ל) דינרין, ובכיר"ז: שלשה דינרין, וברור שצ"ל: ש(ל)שה דינרין, כמו שהוא בבבלי.

11. **ואם היה שוה שקל, נותנין לו שקל.**וכ"ה גם בירושלמי. ובבבלי הנ"ל: ואם סלע, נותנין להם סלע. ושאלו שם (ע"ז א'): פשיטא, ותירצו מה שתירצו, וברור מתוך הסוגיא שהגירסא בברייתא בבבלי היא בטוחה. אבל אי אפשר להגיה בתוספתא שהיא מקויימת גם ע"י הירושלמי. ועיין במצפה שמואל מה שכתב בשם יש מפרשים. אבל בח"ד פירש שר' דוסא הרי סובר שיד הקבלן על התחתונה, ואם מה שנשאר אינו שוה אלא שקל, שהוזלה המלאכה, אינו נותן לו אלא שקל (ולהוציא מדעת הת"ק). ולפלא שלא הזכיר שכן פירש במרכבת המשנה פ"ט מה' שכירות ה"ד, שנדפס כארבעים שנה לפני ח"ד, ובאר שם שבעה"ב יכול לטעון, כיון שלא גמרת לא היה לך להתחיל ובטלה הפסיקה הראשונה.⁶ והת"ק שנה במשנתו "סלע", ור' דוסא שנה "שקל", ובבבלי הנ"ל שנו בשניהם סלע, עיין לעיל. ודברי הש"ך בחו"מ סי' של"ג ס"ק כ"ב דחוקים, כמו שהאריך במרכבת המשנה שם. ואפשר שגם על כך כעס בעל ח"ד, עיין מ"ש בהערתי לח"ד אהלות הנ"ל (לעיל הערה 6).

footnotes: ⁶ על היחס של בעל ח"ד לבעל מרכבת המשנה, עיין בח"ד אהלות פ"י, עמ' רל"ה ואילך, ועיין מש"ש בהערה 7.

11-12. **במי דברים אמורים בדבר שאינו אבד, אבל בדבר שהוא אבד וכו'.**ופירש"י שדווקא בדבר שאינו אבד, אין החוזרים מפסידים אלא לפי חשבון לר' דוסא, ומקבלים בעד כל מה שעבדו לת"ק, משום שיכול להמתין ולשכור אחרים. ועל הצורה "במי דברים אמורים" עיין לעיל דמאי פ"ג, עמ' 227, הערה 14.

12. **שוכר עליהן, או מטען וכו'.**וכ"ה בירושלמי ובבלי הנ"ל. ויפה פירש הגרא"ד שפירא מקובנא, שאין החכמים מלמדין אותו לשקר, אלא אומר להם את האמת שיתן להם שנים בעד גמר העבודה, והוא שוכר את אותם הפועלים עצמם ונותן להם שני סלעים בעד הגמר, והוא מנכה להם את הסלע של תחילת העבודה, ואם הם סברו שיתן להם שתים חוץ מן הסלע הראשון הם הם שהטעו את עצמם.

13. **הילך ושב ושכור ממקום אחר.**בד: הלך ושכור ממקום אחד. ובכי"ע לנכון: הולך ושוכר ממקום אחר. ולפנינו המלה "ושב" היא, כנראה, שריד מוטעה מן המלה "ושכר". ובירושלמי ובבבלי חסרה בבא זו, שהרי היא כלולה ברישא "שוכר עליהן".

13-14. **בא ונוטל מזה ונותן לזה.**וכשהוא מטען הוא ג"כ נוטל משכר ההתחלה ונותן לעצמם בעד הגמר, וכמו שכתבנו לעיל בסמוך, ד"ה שובר. ועיין ש"ך סי' של"ג ס"ק ל"ב שהעיר עליו במ"ש, ועיין נתיבות ירושלים בסוגיין, ל"ז ע"ג, ד"ה א"ר אילא.

14. **בזמן שפורק עליו במקום שאינו מוצא לשכור וכו'.**וכ"ה ("שפורק") גם בכי"ע. ובד: הפורק (ובד"ח שבשו: שפוסק). והכוונה שהחמר פרק עליו את משאו. וכן להלן בסמוך: ופרקה עליו באמצע הנמיל, והיינו הטיל את המשא על בעה"ב.

15. **חמרין ממשמשין ובאין.**בירושלמי הנ"ל מוסיף: או שפרק ספינתו בלמן. ועיין להלן בסמוך.

16. **השוכר את הספינה ופירקה עליו באמצע הנמיל וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ע, אלא ששם: הנמל, ובמקורות א"י (לרבות המשנה מטיפוס א"י) הכתיב הוא לימן,⁷ λιμήν ונמיל, או נמל, הוא היגוי עממי במקום לימן. והבבא שלנו היא דבוקה למעלה שהפורק ראה פועלין ממשמשין ובאין. ואף כאן הכוונה שבעל הספינה פרק עליו את הספינה באמצע הנמל, ולפני השוכר ספינות אחרות שיקבלו את הסחורות ויטעינו עליהן את הסחורה בלי שום הפסד לשוכר. וכן מפורש בירושלמי הנ"ל: או שפרק ספינתו בלמן, אמר לו צא ושכור לך אחת מכל אילו, אין לו עליו אלא תרעומת. ובבבלי ע"ט ב': ת"ר השוכר את הספינה ופרקה לה בחצי הדרך נותן לו שכרו של חצי הדרך, ואין לו עליו אלא תרעומת. ופירשוה שהשוכר פרק אותה באמצע הדרך והמשכיר בידו להשכיר לאחרים באותו מחיר. ושאלו על כך מה ששאלו, ובסוף העמידוה שהשוכר הוסיף עליה עוד משא ומשלם לו בעד כך, אלא שהמשכיר יש לו תרעומת, משום שתוספת המשא מכביד על הספינה ומאיט ומאחר את הליכתה, והוא חשב לנסוע מהר יותר, כן פירש"י. ועיין הפירושים בתוספות שם, ד"ה דפרקיה, ברי"ף ובשטמ"ק במקומו. ובה"ג ה' ריבית, ד"ו צ"ו סע"ד, ובכי"פ (עיין דק"ס) גורס בבבלי: ופרקה לה בחצי נמל נותן לו שכרה של חצי נמל, ואין לו עליו אלא תרעומת, וכ"ה בה"ג כ"י פריס, 28 ע"ב,⁸ והיא מעין התוספתא שלפנינו.

footnotes: ⁷ עיין לעיל בסמוך בשם הירושלמי. ⁸ אלא ששם: בחצי נמיל וכו' של חצי נמיל, ככתיב שבתוספתא כי"ו.

17. **השוכר את הפועל ומת לו מת, או שאחזתו חמה וכו'.**בבבלי ע"ז סע"א: ולחצי היום שמע שמת לו מת, או שאחזתו חמה (כלומר, בחצי היום) וכו'. ועיין בש"ך חו"מ סי' של"ג ס"ק כ"ה מה שדייק מלשון התוספתא, עיי"ש. ועיין בפיסקי תלמיד הרשב"א ע"ו ב', עמ' ר"ט, מ"ש בשם הגאונים.

19. **השוכר את הפועל להביא שליחות ממקום למקום וכו'.**רי"ף פ"ו סי' תס"ח, השגות הראב"ד פ"ט מה' שליחות ה"ח (ועיין במ"מ ובמ"ע שם), או"ז ב"מ סי' רמ"ה, ל"ה רע"ג, סמ"ג עשין פ"ט, קע"ג ע"ד, ריטב"א ע"ו סע"ב, מאירי ע"ז א', עמ' 297, רא"ש פ"ו סי' ו', תשב"ץ ח"ג סי' קפ"ו, ועיי"ש סוף סי' פ'. ובראב"ד הנ"ל פסק שגם בנידון דידן קיימת ההלכה שאינו דומה בא טעון לבא ריקם, כלעיל ה"א,⁹ ועיין מ"ש בפיסקי תלמיד הרשב"א ע"ז א', עמ' רי"ד. ועיין במ"מ ובלחם משנה על הר"מ הנ"ל, ובחו"מ סי' של"ה סעיף ב' ובנו"כ שם. ועיין מ"ש להלן בסמוך. והראב"ד לשיטתו, עיין מ"ש להלן בסמוך, סד"ה ובירושלמי.

footnotes: ⁹ ועיין גם במאירי הנ"ל ובפי' ר' יהונתן על הרי"ף במקומו.

20. **שכרו משלם.**ברי"ף ד' קושטא בכל הסוגייא כאן מעתיק: שכרו מושלם, וכ"ה גם בפי' ר' יהונתן מ"ו רע"א ובס' הנר 123 ע"א. וכבר הבאתי בתס"ר (בשם רב"מ לוין) שהעיר לי על דברי התשב"ץ ח"ג סי' ש"א, ס' ע"ד: למגבי מנהון הכל משלם, כך כותבין, והוא טעות נפל בפי הסופרים, ובספרי הקדמונים מצינו נותן לו שכרו מושלם בוא"ו אחרי המ"ם, אבל כיון שנפל הטעות אין כח בשום אדם לסלקו, דשבשתא כיון דעאל עאל (ב"ב כ"א א'). ופשיטא שמדברים כאן שהראה לו את המקום, ובעה"ב הוא שטעה, עיין בירושלמי שנציין להלן. וכאן שכר פסיעותיו הוא נוטל, עיין מחנה אפרים על הר"מ הנ"ל.

**להביא קנים ודוקרנים וכו'.**הראשונים הנ"ל. ועיין טחו"מ סוף סי' של"ה ובב"י שם.

21-22. **השוכר את הפועל להביא ענבים, ותפוחים, ודרמסקנות לחולה וכו'.**הראשונים הנ"ל, תשב"ץ ח"ג סי' נ"ט, ס' הנר לר"ז אגמאתי ב"ק קט"ז סע"א, 56 ע"א, טחו"מ סוף סי' של"ה. ובבבלי ב"ק הנ"ל: ירד להציל ולא הציל וכו' אין לו אלא שכרו. איתיביה השוכר את הפועל להביא כרוב ודורמסקין לחולה והלך ומצאו שמת, או שהבריא, נותן לו שכר משלם. א"ל מי דמי, התם עביד שליחותיה, הכא לא עביד שליחותיה, כלומר, הרי בירד להציל ולא הציל לא עבד שליחותו, אבל כאן הרי הביא את הענבים ואת התפוחים. ובירושלמי שביעית פ"ח ה"ד, ל"ח ע"א, ע"ז פ"ה ה"א, מ"ד ע"ג: דתני השוכר את הפועל להביא לו יין לחולה, או תפוח לחולה, אם הביא חייב ליתן לו (נקט בבא זו אגב סיפא) אם לאו, אינו חייב ליתן לו,¹⁰ אבל אם אמר לו יין לחולה ממקום פלוני, תפוח לחולה ממקום פלוני, בין שהביא בין שלא הביא חייב ליתן לו, שכר רגליו הוא נותן לו, ואפילו לא מצא חייב ליתן לו, שבעה"ב פשע שטעה. ודינו כמו ששנינו בריש פירקין: שכר את החמרין והלכו ולא מצאו וכו'. ופירשו הראב"ד והרשב"א (לפי שטמ"ק ע"ו ב'): בששכרן להביא לו תבואה שיש לו מן הגורן לעיר, והלך ולא מצא, דזו פשיעה היא אצל בעה"ב, דהוי ליה כדלא סייריה לארע' מאורתא.¹¹ ואעפ"י ששנינו כאן נותן לו שכרו משלם ובהלכה של החמרים שלא מצאו שנו שאינו דומה הבא טעון להבא ריקם, הרי גם ברישא פירש הראב"ד שמשלם לאו דווקא, אלא מנכה לו קצת מפני שאינו דומה וכו'. וכן גם לעיל פ"ד הי"א, שורה 34. ובלח"מ פ"ט מה' שכירות ה"ח הקשה על הבבלי למה שאלו מן הסיפא, ולא שאלו מן הרישא כאן: השוכר את הפועל להביא קנים וכו'. ונראה שהשאלה היא מן הסיפא בדווקא, שהרי בהתנה עמו להציל את חמורו, נותן לו דמי חמורו של המציל ולא שכר עבודה, ואף כאן בסיפא ששכרו להביא פירות לחולה משלם לו שכר יותר מן הרגיל,¹² ולפיכך מקשה מכאן שמפורש שמשלם לו לפי התנאי.¹³

footnotes: ¹⁰ שהרי לא הראה לו את המקום, ולא קיים שליחותו, כמו שכתבנו לעיל ברישא. ¹¹ עיין בבלי שם ע"ו סע"ב. ¹² כפירוש התוספות ב"ק שם, ד"ה להביא. ¹³ אין הדבר חשוב אם מנכה לו קצת בעד פיחות הטירחה, העיקר הוא שמשלם לפי התנאי.

22-23. **לא יאמר לו טול מה שהבאת בשכרך, אלא נותן לו שכרו משלם.**הראשונים הנ"ל. ובמשנתנו פ"י מ"ה: השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ובקש, ואמר לו תן לי שכרי, ואמר לו טול מה שעשית בשכרך, אין שומעין לו. ופירש"י (קי"ח א'): אע"ג דבכל דוכתי אית ליה שוה כסף ככסף, הכא גבי פועל בל תלין שכרו כתיב, מאי דאתני בהדיה משמע. אבל בחי' הרשב"א (לפי שטמ"ק קי"ח א') מאן בפירש"י והקשה עליו, ופירש: דלא נשכר לו זה אלא שהוא צריך למזונותיו לערב, וכשיצא מפעולתו לא יהא צריך לירד לשוק ולחזור ולמכור, ושימות בינתים ברעב, ועוד שדבר מועט הוא, ועל דעת כן נשכר אצלו. ובפי' ר' יהונתן על הרי"ף מ"ז א', (ד"ה והלך, והביאו גם בשטמ"ק ע"ז א') כתב: אעפ"י ששוה שכרו, שלא שכר עצמו אלא על מנת שיטרח לעדור,¹⁴ אבל במשנת ב"מ פ"י הנ"ל פירש כפירש"י. ועיין בפיסקי תלמיד הרשב"א, עמ' ש"ב. ובמלא"ש בפ"י הנ"ל העיר על דברי המרדכי ריש ב"ק שכתב שנראה לו למהר"מ מרוטנברג בחלום שדווקא בקש ותבן יכול לסרב, אבל במידי דאכלה, כגון חטים ושעורין שומעין לו, ופסק הלכה כן. וכן מביא בהגהות מימוניות פ"ט מה' שכירות ה"ט אות מ' בשמו שכתב כן בחידושיו בפרק הבית והעליה.¹⁵ ועיין בב"י טחו"מ סוף סי' של"ה ובבדק הבית שם. ועיין בש"ך חו"מ סי' ל"ו ס"ק ב' שביטל את החלום. ולפי פירוש הרשב"א במשנתנו הדברים מובנים יותר. ועיין בהגהות הרש"ש קי"ח א'. ומן התוספתא כאן אין ראייה, שהרי הדברים שהביא הם ביוקר והביא אותם לחולה,¹⁶ ואין פועל עובד כדי שיאכל ויאכיל את בני ביתו תפוחים ודרמסקניות, ולפיכך יכול לסרב לקבל אותם.

footnotes: ¹⁴ הנכון בשטמ"ק שם: שלא שכר עצמו על מנת שיטרח וימכור. ¹⁵ על חידושי מהר"מ לב"מ, עיין מ"ש הר"א אורבך בספרו בעלי התוספות, עמ' 440 ]תש"מ, עמ' 563[, הערה 48. ¹⁶ וכן לעיל תרומות פ"ז הי"ג, עמ' 146: ודרמסקניות לחולה, כלומר, מה שקורים עכשיו שזיפים. עיין מש"ש, עמ' 413, הערה 103.

23-24. **השוכר את הפועל לחרוש, לא יאמר לו בוא ונכש וכו'.**כבר העיר בח"ד שהלכות אילו אינן נמצאות בלשונן במקום אחר, אבל הן פשוטות. והכוונה שאם מסר לפועל, ופירש: לחרוש שדה זו, אינו יכול לשנות אותו למלאכה אחרת כשבא לעבוד, ואעפ"י שהן מלאכות שוות. וכן אמרו במכילתא משפטים פ"א, עמ' 248: כשכיר כתושב (ויקרא כ"ה, מ'). מה שכיר אי את רשאי לשנותו מאומנתו, אף עבד עברי אי את רשאי לשנותו מאומנותו. ושם הכוונה לעבודה שיש בה מומחיות, וכאן אנו למדים שאפילו פועל פשוט אינו רשאי לשנותו מן העבודה שהתנה אתו.¹⁷

footnotes: ¹⁷ ועל המשך המכילתא עיין להלן.

25. **צא וחרוש בשדה אחר' וכו'.**כ"ה ("אחר' ") בד. ובכי"ע: אחרת, ובכי"ו אחר. ונתתי סימן הקיצור, משום שאין לפרש כאן שהכוונה לשדה של אחר, של אדם אחר, שהרי על כך נדון להלן. וכאן מדברים שאינו יכול לשנותו משדה לשדה.

26. **שכרו לנכש, וגמר את שדהו וכו'.**כלומר, אינו יכול לומר לו, הרי התניתי אתך שתגמור את מלאכת השדה, ושתי גפנים אילו ראית שהן זקוקות לעידור,¹⁸ וכן להפך. ואעפ"י שעידור עבודה יותר קשה מניכוש (כלהלן סה"ו, שורה 35), מ"מ סלקא דעתך אמינא שיכול לומר לו הרי ראית את צרכי השדה, ודינו כאילו התנה.

footnotes: ¹⁸ עיין בבלי ב"ב ס"ט ב' וברשב"ם שם, ד"ה ואע"ג דכי לא כתב ליה הכי קני.

27-28. **גמר בחרישו בחצות היום, [לא יאמר לו בוא וחרוש בשדה אחרת, שאמר לו פרנס לו מלאכה מתוך שלך וכו'.**כ"ה ("וחרוש") בד. ובכי"ע בטעות: בוא ונכש. ובכי"ו יש כאן השמטה ע"י הדומות, והשלמתי ע"פ ד, וכעין זה גם בכי"ע. וכן בחי' הרמב"ן ע"ו ב': ונותן להם שכרן משלם, בשאינן מוציאין להשכיר, אבל יכולין להשכיר עצמן נותן להם כפי מה שעשו, ותניא בתוס' שכרו לחרוש וגמר את חרישו בחצי היום, לא יאמר לו בא וחרוש (כגי' ד) בשדה אחרת, שיאמר לו פרנס לי מלאכה מתוך שלך, או תן לי שכרי במה שעשיתי וכו'. ולתוספתא זו כיוון בס' הזכות להרמב"ן גיטין רפ"ז (ד' ליוורנו מ"ח סע"ב): ואי מוצאין להשכיר עצמן אינו נותן להם אלא כמה שעשו, וכן מפורש בתוספתא. ובחי' הר"ן ע"ו ב', ד"ה נותן: וה"נ תניא בתוספתא השוכר את הפועל וגמר חרישו בחצי יום, והראה לו בשל חבירו (כלומר, בעה"ב אמר לו בוא וחרוש בשדה אחר) יכול לומר לו, או תן לי מלאכה בשלך, או פרע לי כמה שעשיתי, אלמא אפי' התחיל במלאכה כל שהוא מראה מלאכה בשל חבירו, אינו יכול לתובעו אלא כמה שעשה. וכלשון זו גם בנ"י פ"ו סי' תס"ו, והביאו בבאורי הגר"א סי' של"ג אות ו'. ובמכילתא משפטים פ"א, עמ' 248 הנ"ל: כשכיר כתושב (ויקרא כ"ה, מ') מה שכיר אי את רשאי לשנותו מאומנתו (כלומר ההלכה שלעיל, ד"ה השוכר, עיין מש"ש) וכו', מכאן אמרו לא יושיבנו רבו באומנות שהיא משמשת לרבים וכו'. ואין ספק שצדק הרח"ש הורוביץ שהכוונה לסוף הפסוק הנ"ל: עמך. מכאן אמרו וכו'. וכן במכילתא דרשב"י שם: יע[בוד] (כלומר, יעבוד עמך) שלא ימסור אומנותו לרבים שאם [היה בלן] לרבים וכו'. והכוונה שלא ימסור מלאכתו של העבד לרבים, שאם היה רבו בלן לרבים וכו', לא ימסור את עבודתו לרבים, משום שהוא משועבד לו ולא לאחרים. ועיין הלשון בתו"כ בהר פ"ז ה"ג, ק"ט ע"ד, בפי' רבינו הלל ובק"א שם, ועיין בפסיקתא זוטרתי שם, אבל העיקר כפירוש הגר"א בתו"כ שם. והוא הדין בשכיר שהוקשה לעבד, ואף הוא לא נשתעבד אלא לבה"ב, ואינו יכול להעביר עבודתו לאחרים.

31. **וכן הוא שגמר חרישו בחצי היום וכו'.**חי' הרמב"ן הנ"ל. ומדברים שהראה לפועל את השדה, והפועל הוא שטעה וחשב שיש בה מלאכת יום שלם, ולא התנה אתו כלום (עיין להלן בסיפא). ועיין חו"מ סי' של"ה סעיף א' ובסמ"ע שם ס"ק ב' ובט"ז שם. ועיין בבלי ע"ז א', ומ"ש להלן בסמוך.

33. **רשיי בעל הבית לשנותו למלאכה קלה וכו'.**בבבלי ע"ז א': ואמר רבא האי מאן דאגר אגורי לעבידתא ושלים עבידתא בפלגא דיומא, אי אית ליה עבידתא דניחא מינה יהיב להו, אי נמי דכוותה מפקד להו, דקשה מיניה, לא מפקד להו, ונותן להם שכר משלם. וכתב עליה הרמב"ן שם: האי דינא ליתיה, אלא דאגר אגירי בפירוש להאי עבידתא, אבל שכרן סתם, אפי' דקשי' מינה מפקיד להו, והכי תניא בתוספתא רשאי בע"ה לשנותו למלאכה קלה, אבל לא למלאכה חמורה. הא כיצד, שכרו לנכש בשדהו וגמר את שדהו, אומר לו מדעתו בא ועדור תחת שני גפנים פי' ולא בעל כרחו, שכרו לעדור וגמר את שדהו אומר לו בע"כ בא ונכש שני גפנים, אלמא דדווקא שכרו לנכש, אבל שכר סתם נותן לו כל מלאכה שירצה. ועיין בפיסקי תלמיד הרשב"א שם, עמ' רי"ג, ובהערה 46 שם. ועיין במצפה שמואל. אבל בריטב"א ע"ז א': פי' הרמב"ן וכו' והא דתניא בתוספתא שאם שכרו לעדר, או לנכוש, אינו יכול לשנותו מעדור לנכוש ולא מנכוש לעדור אלא מדעתו וכו'. ולפנינו בתוספתא מפורש שיכול לשנותו מעידור לניכוש, וכ"ה ברמב"ן הנ"ל.

35. **או' לו על כרחו וכו'.**עיין בחי' הרמב"ן ובחי' הריטב"א שהעתקנו לעיל.

36-37. **השוכר את הפועלין לעשות בתוך שלו, וטעו ועשו בתוך של חבירו וכו'.**וכן ("וטעו") גם בד ובכי"ע. ובבאור הגר"א סי' של"ה ס"ק ו' העתיקה כלשונה כאן. ובבבלי ע"ו א', קי"א א', קי"ח א': השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם, וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנה אותו. ומתוך הברייתא בבבלי ברור שדווקא אם בעה"ב הראה להם בשל חבירו, נותן להם שכרם משלם, אבל התנא שלנו סובר אם בעה"ב לא סימן להם בפירוש את שדהו ולא סיירו מאורתא (עיין בבלי ע"ז רע"א) את תחומי השדה, יד הפועלים על העליונה.

38. **הראם בתוך שלו, והלכו ועשו בתוך של חבירו וכו'.**דינם כיורד בשדה חברו שלא ברשות, וידם על התחתונה, עיין לעיל כתובות ספ"ח, ומ"ש לעיל שם עמ' 323.

39. **מה שהתנו אותו.**וכ"ה בד. וצ"ל: מה שהתנו אתו, כמו שהוא בכי"ע.

39-41. **השוכר את החמור והבריקה, או נשתטתה, אינו חייב להעמיד לו חמור. מתה, או שנטלתה אנגריא, חייב להעמיד לו חמור.**במשנתנו פ"ו מ"ג: השוכר את החמור והבריקה, או שנעשית אנגריא, אומר לו הרי שלך לפניך, מתה, או נשברה, חייב להעמיד לו חמור. ובבבלי ע"ח ב' הביאו את הברייתא שלנו, שהיא לכאורה סותרת את משנתנו, והביאו ממנה סייעתא לרב שמחלק בין אנגריא חוזרת (כלומר שמחזירים את החמור, כשפוגשים חמור אחר) לבין אנגריא שאינה חוזרת, ומשנתנו מדברת באנגריא חוזרת והתוספתא באנגריא שאינה חוזרת, עיי"ש. ועיין מ"ש להלן בסמוך, סד"ה ובירושלמי, בשם מהרי"ן אפשטיין. ובטעם הרישא שאם החמור הבריקה,¹⁹ שלקתה בראייתה (וכפי' הריטב"א במקומו)²⁰ או שנשתטית (נעשית פרועה ופראית) הרי עדיין יכול הוא להשתמש בה ע"י הדחק, אבל אם מתה, או שניטלה באנגריא, אינו יכול להשתמש בה כלל. ואמר שמואל בבבלי ע"ח ב' הנ"ל שאם ניטלה בדרך הליכתה אומר לו הרי שלך לפניך, ואם שלא בדרך הליכתה ניטלה חייב להעמיד לו חמור. והקשו עליו מן הברייתא שלנו שאינה מחלקת בין דרך הליכתה ולהפך, שהרי דווקא ר"ש בן אלעזר להלן מחלק כן, ומכאן שלת"ק אין חילוק בכך, והסיקו שהת"ק הוא ר' שמעון בן אלעזר, וניסחו ע"פ הסיגנון הרגיל: וחיסורי מיחסרא, והכי קתני השוכר את החמור וכו', שהיה ר' שמעון בן אלעזר אומר וכו'. ובמלים אחרות, אפשר לומר, שר' שמעון בן אלעזר מפרש את דברי הת"ק. ועיין מ"ש להלן בסמוך בפירוש דברי ר' שמעון בן אלעזר. ובירושלמי פ"ו ה"ג, י"א ע"א: אית תניי תני אנגריא כמיתה, ואית תניי תני או' לו הרי שלך לפניך (כלומר, משנתנו). מאן דתני אנגריא כמיתה באותו שיכול לפשר, מאן דמר או' לו הרי שלך לפניך באותו שאין יכול לפשר. וכ"ה הגירסא גם בירושלמי כיר"ז. אבל בחי' הרמב"ן ע"ח ב' כשהוא יכול לפשר.²¹ וגירסא זו נוחה יותר, והיינו שאם אינו יכול להמלט ולהחלץ מן האנגריא ע"י מעתיק בשם הירושלמי להפך: מן דמר אנגריא כמתה, שאינו יכול לפשר, ומן דמר הרי שלך לפניך שוחד, או פיוס,²² חייב להעמיד לו חמור, אבל כשיכול היה להחלץ מן האנגריא, ופשע ולא נחלץ, אין זו אנגריא, ואומר לו הרי שלך לפניך. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 119, שפירש גם את הבבלי (ע"ח ב') "אנגריא חוזרת", היינו שיכול לפשר, עיי"ש. ואם הגירסא שלפנינו²³ נכונה, הרי הכוונה למשכיר, כפירוש הרא"ף, ואם היה יכול לפשר, והיינו שהבהמות שלו לא יתפסו לאנגריא, ולא עשה כן, הרי אם נתפסה לאנגריא, היא כמתה, וחייב להעמיד לו חמור אחר, אבל בשלא היה יכול לפשר, אומר לו הרי שלך לפניך. וצ"ע.

footnotes: ¹⁹ כלומר, אבזקת, מלשון בזק, כפירוש ר' אבא בבבלי ע"ח ב'. וכן בירושלמי כאן: דבזקת, כגי' כי"ל. ועיין דק"ס, עמ' 221, הערה י'. ועיין מ"ש על "ברקית" לעיל ח"ג (שבת), עמ' 115, ד"ה שכך. ²⁰ מ"ש בשבת הנ"ל אינו מוכרח כלל. ²¹ וכ"ה גם בשטמ"ק בד"ר בשמו. ²² עיין מ"ש על "פשר" במשמעות זו לעיל ח"א (דמאי), עמ' 266 ואילך. ²³ והיא מקויימת גם ע"י כיר"ז.

41-42. **ר' שמעון בן אלעזר אומר אם כדרך הליכתה נוטלה אינו חייב להעמיד לו חמור, אם שלא כדרך הליכתה נוטלה, חייב להעמיד לו חמור.**בכי"ו נשמט מן "ר' שמעון" עד "אינו חייב להעמיד לו חמור", והשלמתי ע"פ ד וכי"ע. וכעין זה בבבלי ע"ח ב'. ופירש"י: בדרך הליכתה ניטלה, שהאנגריא מוליכתה לדרך שהיה זה רוצה להלך, אומר לו הרי שלך לפניך. שכר דרך אנגריא נוטל חמורו של זה ומהלך בעליה אחריה, וכל חמור שפוגע בו ראשון נוטלו ומחזיר לו את שלו וכו', הלכך אומר לו הואיל ואף מזלך גרם שכור חמור אחר ולך אחריו, עד שיפגע בחמור אחר. אבל בתוספות שם, ד"ה אם, ועוד כמה מן הראשונים, מכריעים כדעת ר"ח שהכוונה היא שאם נתפסה באנגריא בדרך הליכתה אומר לו המשכיר מזלך גרם, שאם היתה בבית לא היו תופסין אותה, אבל אם אין האנגריא תופסת בדרך ההליכה גרידא, אלא מחפשת גם בבתים, חייב להעמיד לו חמור אחר. ובירושלמי פ"ו ה"ג, י"א ע"א הנ"ל: תני ר"ש בן אלעזר אומ' כדרך הליכתה אין חייב להעמיד לו חמור אחר, שלא כדרך הליכתה חייב להעמיד לו חמור. א"ר אבהו בשם ר' יוסי בן חנינא בקפנדריא אין חייב להעמיד לו חמור אחר, בסילקי חייב להעמיד לו חמור אחר. ר' אבהו בשם ר' יוסי בן חנינא אגרא מכא ללוד ואינסיבת אנגריא ללוד, אין חייב להעמיד לו חמור אחר, מיכא ללוד ואינסיבת אנגריא לצור, חייב להעמיד לו חמור אחר. והנה בפירוש השני שבירושלמי מפורש כדברי רש"י, כפי שראה הרמב"ן ע"ח ב' הנ"ל, ומאירי שם, עמ' 304, אבל ביחס לפירוש הראשון שבירושלמי נדחק הרמב"ן מאד להכניס בו את פירוש הר"ח, ומפרש, קפנדריא שדות וכרמים, ובסילקי מלשון המשנה בע"ז פ"א מ"ז: אין בונין עמהן בסילקי, "כלומר שהיה המלך מחפש אחריה אפילו בבית חייב המשכיר להעמיד לו חמור". ועיי"ש ברמב"ן שהעיר שאפשר לפרש אחרת, אלא שרצה להעמיד את פירושי רבנן דבתר הוראה כפלוגתא דאמוראי. ברם הניגוד לקפנדריא via] compendaria], דרך מקוצרת, היא "איסרטא",²⁴ στρᾶτα כלומר, דרך רחבה שהרבים רגילים בה, ואף כאן הניגוד לקפנדריא היא בסילקי στρᾶτα] βασιλική] דרך המלך, וכן בערוך ערך אסרט (בשם ילמדנו): ואם מהלך את עמי באסטרא בסיליקי וכו', וכבר פירשתי כן בתלמודה של קיסרין,²⁵ עמ' 14. ונראה שר' אבהו מסר בשם ר' יוסי בר' חנינא שתי הלכות מיוחדות, אחת, שאם נתפסה בקפנדריא אינו חייב להעמיד לו חמור אחר, משום שמזלו גרם, ולא היה לו ללכת בדרך מקוצרת, בדרך לא דרך, ואם שם תפסתו אנגריא הרי הוא ביש גדא, אבל אם הלך בדרך המלך, האחריות היא על בעל החמור. השנייה, היא כדברי ר"ש בן אלעזר, וכפירש"י בבבלי.

footnotes: ²⁴ כירושלמי ברכות פ"א ה"א, ב' סע"ב. ²⁵ והעירותי שם שהדרכים שעל חוף הים בא"י היו נקראים βασιλιχαὶ ὁδοὶ דרכי המלך, עיי"ש.

43-44. **האומ' לחבירו שכור לי חמורך וארכב עליו מיכן ועד מקום פלני, הבריקה, או נשתטה, חייב להעמיד לו חמור.**בבלי ע"ט א', ופירשו שיש הבדל בין משא ורכיבה, וברכיבה הרי יש סכנה שלא תפיל אותו.

44-45. **חמורך זו, אפי' מתה, אפי' נטלתו אנגריא, חייב להעמי' לו חמור.**בבא זו חסירה בד, אבל ישנה גם בכי"ע, והיא תמוהה מאד שהרי בכגון דא חייב להעמיד לו גם בחמור סתם, וכמו ששנה התנא שלנו לעיל: מתה, או שנטלתה אנגריא, חייב להעמיד לו חמור. וקרוב לוודאי שיש כאן ט"ס וצ"ל: [אינו] חייב להעמיד וכו'. וכן מפורש בירושלמי בפ"ו ה"ג, י"א ע"א: ר' יוחנן אמר כשאמר לו חמור סתם, אבל אמר חמור זה יכול מימר ליה לדין בעית אייתי ליה קומין,²⁶ כלומר, בזה רצית, הרי הוא לפניך. ועיין בנת"י שם, ובבבלי ע"ט א'.

footnotes: ²⁶ צ"ל: איידי ליה קומיך, עיין מ"ש בתרביץ ש"ב, עמ' 112 ואילך. ועיין מ"ש לעיל גיטין פ"ו, עמ' 890, הערה 10.

45-46. **השוכר את הפועל ונזדמן לו אנגריא, לא יאמר לו הרי זה לפניך, אלא נותן לו שכרו במה שעשה.**וכ"ה גם בכי"ע, וכע"ז (בשינויים קלים) בד. וקשה מאד להגיה. וברי"ף פ"ו סי' תע"ו: תוספתא השוכר את הפועל ונאחז באנגריא, לא יאמר לו הריני לפניך, אלא נותן לו שכרו במה שעשה. וכן מעתיקים הרא"ש בפ"ו סי' י', במאירי ע"ז א', עמ' 297, בסמ"ג עשין פ"ט, קע"ג ע"ג, הרמ"ך בשטמ"ק ע"ח א', ד"ה הר"מ ז"ל, שם ע"ט רע"א, מ"מ פ"ה מה' שכירות ה"א, וכ"ה לשון הר"מ בפ"ט מה' שכירות ה"ה, ועיין במ"מ שם, וכולם העתיקו מן הרי"ף.²⁷ ופירשו רוב המפרשים²⁸ שאין הפועל יכול לומר הריני לפניך ותן לי כל שכרי, אלא נותן לו מה שעשה. והרמ"ך הנ"ל פירש ככל המפרשים, אבל בדף ע"ט רע"א הנ"ל הוסיף: ויש לפרש לא יאמר לו בע"ה הריני לפניך, השלם מלאכתך וטול שכרך, ואם לא תשלים שתהא ידך על התחתונה, כדין כל פועל החוזר משכירותו, אלא לפי מה שפסק עמו מתחלה נותן לו שכרו על מה שעשה עמו, כיון שנאנס וכו'. ועיין לעיל רה"ג. ועיין בפלפולא חריפתא על הרא"ש הנ"ל, אות מ'. ברם דרכם של כמה מן הפוסקים, לעתים קרובות, לנסח את עיקר ההלכה ולא את הלשון בדיוק, ולפנינו רק עדות אחת (שהרי כולם העתיקו מן הרי"ף) הרי אין לזוז מגירסת התוספתא שבכל הנוסחאות. ובאמת הלשון "ונזדמן לו אנגריא" הוא משונה מאד וגם הלשון "הרי זה לפניך" סתום. ולפיכך נראה לשער שבאנגרבטיס יהודי עסיקינן, וכמו שאמרו בפסיקתא דר"כ בשלח, הוצ' מנדלבוים, סוף עמ' 196: ר' לעזר בר' שמעון איתמני אנגרבטיס, מפיק עבודה,²⁹ ואנגרבטס זה שכר לעצמו פועל יהודי, ובדרך נזדמן לו גוי ותפס אותו באנגריא, ופטר את הפועל היהודי, לא יאמר לו הפועל הרי זה (כלומר, האדם שתפסת) לפניך, ואינך מפסיד כלום, ומי אומר שאתה צריך להרויח מן הליסטיוטא³⁰ ולא אני, והרי אתה שכרתני לכל היום, תן לי שכרי, ולא אטרח לקבל עבודה אחרת אעפ"י שמצויה לי, נותן לו שכרו, ודיו.³¹ וצ"ע.

footnotes: ²⁷ אלא שבנ"י שם בטעות "ונאנס", במקום "ונאחז". ובמ"מ: "הרי שלך לפניך", במקום "הריני לפניך". ²⁸ ועיין גם בשו"ע חו"מ סוף סי' של"ו. ²⁹ "מפיק עבודה" הוא פירוש לאנגרבטס, מוציא עבודה מאנשים שתפס אותם בדרך. ³⁰ עיין ירושלמי ב"ב פ"ט ה"ה, י"ז ע"א. ³¹ במאירי הנ"ל מפורש: ודיו, ואין כאן אלא פירוש של הרב.

47. **לא ישנה לו את הבהמה וכו'.**או"ז כאן סי' ר"ס, ל"ז ע"ב, והובא בהג"א כאן פ"ו סוף סי' ט"ו.

49. **להביא לתך חטין, והביא שש עשרה שעורים פטור.**וכ"ה בד ובכי"ע ובחי' הרמב"ן, ובכי"ו נשמטה המלה "שעורים" בטעות. ובמשנתנו פ"ו מ"ה: השוכר את החמור להביא עליה חטים, והביא עליה שעורים, חייב וכו', מפני שהנפח קשה למשאוי. להביא לתך חטים, והביא לתך שעורים, פטור. ואם הוסיף על משאו חייב. וכמה יוסיף על משאו, ויהא חייב, סומכוס אומר משום ר' מאיר סאה לגמל, שלשת קבין לחמור. ובבבלי פ' א' נחלקו אביי ורבא בפירוש משנתנו. לאביי נפח של לתך קשה כמשא של לתך, אעפ"י שהמשקל של הנפוח הוא קל משל הסמיך, וממילא אם שכר להביא לתך של חטים והביא לתך של שעורים קיים בדיוק את תנאי השכירות, ועל כך שנו שאם הוסיף שלשה קבין לחמור חייב, וזה הוא שיעור הוספה כשקיים את התנאי. אבל רבא סובר שהכוונה במשנתנו שאם שכר להביא לתך של חטים והביא שעורים במשקל של לתך חטים, הרי הוספת הנפח מחייבת אותו. אבל אם הביא שעורים כמשקל לתך של שעורים אינו חייב אלא אם יוסיף סאה שלמה. ומה ששנינו במשנתנו: וכמה יוסיף על משאו ויהא חייב וכו', הוא בשלא שינה, ששכרו להביא חטים והביא חטים, אבל אם שינה לקולא והביא שעורים אינו חייב אלא בשהוסיף סאה. ובבבלי פ' סע"א שאלו: ת"ש להביא לתך חטין והביא שש עשרה שעורים חייב, הא שלשה קבין פטור וכו'. ולפ"ז קשה לאביי שהוא סובר שנפח כמשקל, ואפילו בחצי סאה צריך להיות חייב. ותרגמוה: במחיקתא, עיין רש"י ומ"ש הרמב"ן בשם הראב"ד בתחילת הסוגיא בד"ה אביי אמר קשה כמשאוי. ברם כנראה שגירסא זו "מתוקנת" היא ע"פ רש"י, והראשונים הביאוה בשם גירסת רש"י, אבל הר"ח גרס בבבלי: והביא שש עשרה שעורים פטור, כגירסת התוספתא, והבאתי אותו בתס"ר (ירושלים תרח"ץ), אלא שלא בארתי את דברי, שהרי לגירסא זו אי אפשר להמשיך "הא שלשה קבין פטור". ובאמת חסרות המלים האילו בבבלי כי"פ (עיין דק"ס) והן הוספת פירוש, ואינן מגוף התלמוד. ובחי' הריטב"א גרס: להביא לתך חטים והביא ט"ז שעורים בגמל פטור וכו', מיהו קשה לי מתני' דקתני לתך בלתך פטור, הוי ליה למימר אפילו ט"ז פטור, ומשום האי קושיא מפכינן לה למתניתא וגרסינן חייב, ודייקי הכי, הא ג' קבין פטור, וקשיא לאביי והוא עיקר. ואשר לגירסתו "ט"ז שעורים בגמל", (או למי שמפרש בגמל), כבר העיר הרמב"ן שם: והא ברייתא בחמור היא שנויה בתוספתא, דתני בה השוכר את החמור להביא לתך חטין והביא ט"ז שעורין פטור. ועיי"ש ובריטב"א באור הבבלי לדברי רבא. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 380 ואילך.

**ואם הוסיף על משאו, חייב.**פיסקא ממשנתנו פ"ו מ"ה הנ"ל.

50-51. **קב לכתף, שלש סאין לעגלה, וספ' לפי מה שהיא.**וכן בירושלמי פ"ו ה"ד, י"א ע"א, וכללו שמה את דברי ר' מאיר במשנתנו הנ"ל. ובבבלי פ' ב' פירשו את ה"מה שהיא" לספינה, ואמרו: קב לכתף, ארדיב (כ"ה בכי"י ובראשונים, עיין דק"ס, עמ' 226, הערה צ') לעריבה, כור לספינה, שלשת כורים לבורני גדולה. ועיין על מדת הארדיב בעה"ש ערך ארדב, ובהוס' גייגר בתוספות עה"ש, עמ' 64, ערך ארדב. ועל בורני λιβυρνή. liburna, עיין פטאי הספנות העברית, עמ' 46, ובהערות שם, עמ' 184. ושעור עגלה לא נזכר בבבלי, ומכאן הוכיח באו"ז ריש סימן רס"ד שסתם עגלה היא בת שלשת כורין,³² ופעמים שהיתה טעונה אבנים שמשאן כבד (עיין במשנת ב"ב ספ"ג). ועיין בבבלי שם ששאלו על כתף, והרי הוא בר דעת, ואם היה משאו כבד, למה לא השליך אותו. ותירצו, שידע שהוא יכול לסבול משא כזה, וחשב שיש כאן חולשה זמנית, והרי לא ידע שהוסיפו על משאו הרגיל. ועיין בחי' הרמב"ן שם.

footnotes: ³² עיין בבלי פ' ב' ובתוספות שם, ד"ה סתם.

51-52. **השוכר את החמור להרכיב איש, לא ירכיב אשה וכו'.**כל הברייתא בבבלי ע"ט ב', וטעמה לא נזכר במקורות, ומתוך הבבלי ע"ט ב' משמע שמחמת כובדה אתינן עלה. ואפשר שאשה שאינה רגילה ברכיבה והיא אינה בטוחה כל כך בעצמה היא מכבידה את עצמה, כדרך המפחדים בשעה שטוענים אותם.

52-53. **בין מעוברת ובין מניקה.**עיין בבלי ע"ט ב' הנ"ל.

53. **השוכר את החמור לרכוב עליה, בעל הבית נותן כיסתו ומזונותיו וכו'.**וכ"ה ("כיסתו") גם בכי"ע. ובד: כסותו. ובבבלי ע"ט ב', ע"ז ס"ה א': שוכר מניח עליה כסותו ולגנותו³³ ומזונותיו של אותה הדרך וכו'. אבל הר"ח גורס בבבלי³⁴ מניח עליה כסתו, והיא כסת קטנה שיושב עליה, או מניחה תחת ראשו למראשותיו, כפי שמוכח מכמה מקורות, עיי"ש. וגירסא זו מתאימה לגירסת כי"ו וכי"ע בתוספתא. והתוספתא קוראת לשוכר בלשון מושאל "בעל הבית".

footnotes: ³³ בכ"י ה': ולגינו, ועיין בבלי ע"ז שם. ³⁴ עיין תוספות כאן ע"ט ב', וביתר אריכות בע"ז הנ"ל, ד"ה ה"ג.

55. **יתר על כן בעל הבית מעכב עליו.**בבבלי הנ"ל: מכאן ואילך שוכר מעכב עליו. ועיין הפירוש בבבלי שם.

56. **וטענו דברים האסורין, נטלום ממנו חרמין, או מוכסין וכו'.**בכי"ו בטעות: בטלום, אבל בד: נטלם, וכן בכי"ע: ונטלום וכו'. ועיין מ"ש על "דברים האסורין"³⁵ לעיל פ"ב הכ"ד, שורה 58–59. והחרמים והמוכסים החרימו את המשא יחד עם החמור, עיין בבלי פסחים קי"ב ב'.

footnotes: ³⁵ כלומר, אסורין מטעם המלכות, והיינו בלי תשלום המכס.

57. **הודיעו שהוא מוכס כדרך המוכסין, פטור.**וכ"ה ("כדרך") גם בד. ובכי"ע בטעות: בדרך. ועיין בפי' בעל מ"א, ופירושו לא נתקבל מפני שלא ידעו שפעמים "מוכס" פירושו "נותן מכס". והברייתא שלנו מתבארת ע"י המשל במדרש תהלים קי"ח, י"ח: לאדם שהיה מהלך וסחורתו בידו, הגיע להורגים,³⁶ נתן להם מה שנתן, הגיע לחרמים נתן להם מה שנתן. כיון שהגיע לשערי המדינה אמרו לו הזהר שאפרכוס במדינה, אם אינך מוכס כל סחורתך אינך מוצא בידך כלום (כלומר, יקחו ממך את הכל, לרבות בהמת המשא). וגם בבבלי שבת ע"ח ב': דגברא מוכס אנא פירושו אדם שמשלם את המכס. ואף לפנינו הפירוש הוא שהשוכר הודיע למשכיר שהוא מוכס (נותן מכס) כדרך כל הסוחרים נותני מכס, והיינו שנותנים שוחד, אלא שאירע מה שאירע ולקחו ממנו את הכל לרבות החמור, הוא פטור, מפני שהודיע למשכיר שהוא טוען דברים אסורין ומוכס ככל המוכסין, ועל מנת כן השכיר לו את חמורו.

footnotes: ³⁶ צ"ל: להרגים, עיין מ"ש לעיל נדרים, עמ' 419.

57-58. **שיירה שהיתה מהלכת במדבר, ונפל עליה גייס וטרפה, מחשבין לפי ממון ואין מחשבין לפי נפשות וכו'.**וכ"ה ("וטרפה") גם בד ובכי"ע, ובס' הנר ב"ק, 56 ע"א, בשם התוספתא. ובבבלי ב"ק קט"ז ב': ת"ר שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס לטורפה, מחשבין לפי ממון וכו'. ובירושלמי כאן פ"ו ה"ד, י"א ע"א: שיירה שנפל עליה גייס מחשבין לפי ממון וכו'. ולא נזכר שם לא "וטרפה" ולא "לטורפה". ובאו"ז כאן סי' רס"ד, ל"ז ע"ד, העתיק את הירושלמי כגירסא שלפנינו, וכתב: פי' שיירא שנפל עליה גייס וטרפה [מחלקין] מה שנשתייר להן, כגון שהיו שותפין, לפי ממון,³⁷ ולא לפי נפשות. ואח"כ הוא כותב: תוספתא. שיירא שחנתה במדבר³⁸ ונפל עליה גייס לטורפה מחשבין לפי ממון, ואין מחשבין לפי נפשות, מדלא קתני בירושלמי לטורפה כדתני [הכא בברית' ד]בתוספת', משמע דבטרפה הגייס עסקי', (כלומר, שכבר טרפה), אע"פ שיש לפרש שעמד עליה הגייס לטורפה ונתפשרו עמו, כמו התוספתא.³⁹ ועיין ביש"ש ב"ק פ"י סי' מ"ב. ועיין בהגהות אשרי כאן פ"ו סוף סי' ט"ו שמסר את תמצית דברי בעל או"ז ע"פ פירושו הוא. ועיין בח"ד כאן שהאריך בבאורה. ונראה שמדברים כאן בגייסות של המלכות שאפשר להתפשר עמהם ולהבטיח להם ממון כשיבואו ליישוב, אבל בליסטים שיריאים מן המלכות הרי לא יסכימו לכך, ואם יש להם ממון כאן יקחו את הסחורה ואת הממון. אבל אפשר שישאירו אחד מהם כבן ערובה.

footnotes: ³⁷ עיין בפי' בעל מ"א בתוספתא כאן. ³⁸ השוה לשון הר"מ פי"ב מה' גזילה ואבידה הי"א. ³⁹ התיקונים שלי הם ע"פ המרדכי ד' קושטא ב"ק פ"י סי' קע"ה והגהות מימוניות פי"ב מה' גזילה ואבידה הי"א אות ט' בשם בעל או"ז.

58-59. **אם שלחו טייר לפניהם וכו'.**בד, בכי"ע, באו"ז הנ"ל, בירושלמי ובבבלי הנ"ל: תייר, ובס' הנר ב"ק הנ"ל: אבל שיירה ששכרה תיאר וכו', ויש גורסין טייר מלשון נטירה. וכ"ה (טייר) גם בכ"י בבבלי הנ"ל (עיין דק"ס שם עמ' 293, הערה ש') וכן בס' המליצה הוצ' בכר, עמ' 39, ועוד. ופירש"י תייר שמראה להם את הדרך, וטעות הדרך במדבר סכנת נפשות היא.

59. **אף מחשבין לפי נפשות.**וכ"ה בבבלי הנ"ל. ובירושלמי הנ"ל חסרה המלה "אף", וכן מעתיק משם באו"ז הנ"ל, ומסתבר שגם שם הכוונה אף לפי נפשות, ואם היה שם משא של אדם שלא היה בספינה מחשבין אותה לפי ממונו, שהרי התייר מצילם ממיתה וביזה. ועיין בהגהות יפה עינים ב"ק קט"ז ב', ואינו מחוור. ופירש הרא"ש בפ"ו סי' כ"ב: וחצי שכר התייר יטילו על הממון וחצי האחר יטילו על הנפשות.

**ואין משנין ממנהג הולכי שיירה.**וכ"ה גם בס' הנר ובירושלמי הנ"ל. ובבבלי הנ"ל: ולא ישנו ממנהג החמרין. ופירש"י: שאם נהגו לתייר לפי ממון, או לפי נפשות, עושין.

60-61. **ספינה שהיתה באה בים, ועמד עליה נחשול והקילו ממשאה, מחשבין לפי משוי ואין מחשבין לפי נפשות.**בבבלי ב"ק קט"ז ב': ואין מחשבין לפי ממון, ופירש"י שם: מחשבין לפי משוי. אם השליך זה מאה ליטרין זהב ישליך זה מאה ליטרין ברזל. וכן מעתיקים משם הרי"ף ושאר ראשונים, וכן פסק הר"מ בפי"ב מה' גזילה ואבדה הי"ד.⁴⁰ אבל בירושלמי פ"ו ה"ד, י"א ע"א, הנ"ל: מחשבין לפי משאוי ולפי ממון ולא לפי נפשות. וקשה להגיה שכ"ה גם בכיר"ז וכן מעתיק גם באו"ז כאן סי' רס"ד.⁴¹ ונראה שהכוונה שאם כולם טענו מין אחד של סחורה מחשבין לפי משאוי, אבל אם טען אחד דברים זולים ואחרים דברים יקרים, ומן ההכרח להשליך חלק מן הסחורה, ישליכו את הסחורה הזולה, ואח"כ מחשבין לפי ממון ומשמנין ביניהן, וסתמן כמותנין הן.

footnotes: ⁴⁰ ועיי"ש ספ"ח מה' חובל ומזיק, ובשו"ע חו"מ סוף סי' ש"פ, בבאור הגר"א שם ס"ק ו' ובשאר נו"כ שם. ⁴¹ בהגהות אשרי כאן פ"ו סוף סי' ט"ו מקוצר, ואין לדעת אם כיון לירושלמי, או לתוספתא.

61. **ואין משנין ממנהג הספינה.**בכי"ע ובבבלי הנ"ל: ממנהג הספנין. ובד: ואין הספנין משנין ממנהג הולכי שיירה. והמלה "הספנין" הוא תיקון ל"הולכי שיירה", והסופר הכניס את התיקון שלא במקומו.

62. **ספינה או קרון, מחשבין לפי משוי ולפי נפשות, ואין מחשבין לפי ממון.**ירושלמי פ"ו ה"ד, י"א ע"א הנ"ל. ובבבלי ליתא, וכן לא הביאוה הפוסקים. ואפשר שלא נתנו דעתם עליה מפני פשטותה, שהרי אין כאן שאלה של הצלת רכוש, אלא שכר הובלה ממקום למקום, ומאי איכפת לו לחמר ולחמור יוקר הסחורה, ואין להם אלא משקלה, ומשלמים בעד משקלה ובעד הנוסעים. ושמא השמיעו לנו כאן, שאין שאר הנוסעים יכולים לטעון שיש חשש של התנפלות ליסטים אם מגיעה להם שמועה של הובלת סחורה יקרה, ולפי זה היינו סוברים לומר שבעלי הסחורה היקרה משלמים יותר, כלומר, משלמים לפי ממון.

63-64. **גרדי שהניח נר בצד הבגד, ודלק, חייב לשלם, מפני שהוא כנושא שכר. נפלה עליו מפולת וכו'.**ברייתא זו לא הובאה בשום מקום, והיא תמוהה מאד, ולמה בחרו בגרדי, ואם הניח נר בצד הבגד, למה לא ישלם, אפילו אם הוא שומר חנם ? וכן קשה שתפסו דוגמא משונה של נפלה עליו מפולת,⁴² ואינה נחשבת כאן כאונס. והמפרשים פירשו שמדברים בכותל רעוע, ואינו רעוע כל כך (עיין ח"ד), והוא דוחק שבדוחקים. ולפיכך נראה שתפסו דוגמא מן המציאות. וכן אמרו במשנת אהלות פי"ג מ"ד: העושה מקום⁴³ לקנה, ולאספתי, ולנר וכו'. ובגרדי עסיקינן, כמו שפירש הר"ש, וכן יוצא מפורש מספרי זוטא:⁴⁴ גורדי שחפר מלא קנה וכו', מלא אספטי וכו', והביאו הר"ש שם על משנתנו הנ"ל. ומסתבר שגם עושה מקום לנר בגרדי עסיקינן במשנתנו. ורואים מתוך דברי הס"ז הנ"ל⁴⁵ שהגרדי היה קודח חור מפולש בכותל, כדי להניח שם את הקנה והאיספתי (חרב אורגים), ומסתבר שמניח שם גם נר, מפני שהגרדי זקוק לאור רב בשעה שהוא אורג את הבגד, וכן לעיל תרומות פ"י ה"ט, עמ' 161 (ומקבילות): כליו של כהן שהיה נארג אצל כליו של ישראל הרי זה מדליק עליהן שמן שריפה וכו'. ותפסו דוגמא הרגילה ביותר. ומשום כך יודע בעל הבית שהגרדי אורג בצד הנר, ואם הפכה רוח שאינה מצויה את הנר ונדלק הבגד מן הנר, יש כאן מעשה קרוב לפשיעה,⁴⁶ אבל בשומר חנם פטור גם על האבידה, שהיא קרובה לפשיעה (כבבלי כאן צ"ד ב'), ולפיכך חייב כאן מפני שהוא כנושא שכר, כמשנתנו פ"ו מ"ו. ואשר למפולת קרוב לוודאי שאין מפולת כאן אלא נפולת, כל דבר שנופל,⁴⁷ וכל שהוא נופל על אריג מתוח מקלקלו, והוא כעין הרישא, שהניח נר בצד הבגד, מפני שהוא צריך לאורו, ואף כאן ארג את הבגד בצד מכשירי אריגה ונפלו ברוח שאינה מצויה דרך החור (עיין מ"ש לעיל בסמוך), הגרדי חייב, מפני שהוא כנושא שכר.

footnotes: ⁴² שאינה שכיחה, עיין בבלי יבמות ל"א א'. ⁴³ כלומר, קודח חור מפולש בכותל. ⁴⁴ חוקת, הוצ' רח"ש הורוביץ, עמ' 311, קטע מן הגניזה, הוצ' מהרי"ן אפשטין בתרביץ ש"א ס"א, עמ' 71. ⁴⁵ עיין מ"ש במחברתי ספרי זוטא, עמ' 54, ובהערות שם. ⁴⁶ עיין בתוספות פ"ב ב', ד"ה וסבר. ⁴⁷ על דרך, כי יפול הנופל, דברים כ"ב, ח'.

64-65. **משנגמרה מלאכתו, אם הודיע לבעליו, פטור, ואם לאו, חייב.**כ"ה בד ובכי"ע. ובכי"ו בטעות: חייב, ואם לאו פטור, והוא שיבוש ברור, וכן יוצא מן ההמשך להלן בסמוך. ובמשנתנו פ"ו מ"ו: כל האומנין שומרי שכר הן. וכולן שאמרו טול את שלך והבא מעות שומר חנם. ובבבלי פ"א א': והוא הדין לגמרתיו, עיי"ש. ועיין מ"ש להלן שורה 72–73 ואילך.

65. **גמרו, ונגנב, או אבד, אם הודיע בו לבעליו וכו'.**כרישא כאן. ולהלן תתבאר ההלכה בפרוטרוט.

66-67. **אמ' לו חלוק אמרתי לך, והוא או' טלית אמרת לי, על בעל הבית להביא ראיה.**בבא זו כר' מאיר במשנת ב"ק פ"ט מ"ד: לצבוע לו אדום, וצבעו שחור, שחור, וצבעו אדום, ר' מאיר אומר נותן לו דמי צמרו, כלומר, שקנאו בשינוי כגזלן, ועיין בבלי שם צ"ה א'. ולפי זה אפילו היו עדים שנתן לו את הצמר,⁴⁸ הרי בעה"ב מודה שעכשיו הטלית היא של האומן והוא תובע דמיה, והאומן הוא מוחזק, ואם האומן אומר אמת, הרי חייב ליתן לו שכרו, ואם אינו אומר אמת הרי הטלית היא כולה שלו, והמוציא מחבירו עליו הראיה. כן פירש בח"ד, ועיין באו"ש פ"י מה' שכירות ה"ד.

footnotes: ⁴⁸ שאין האומן יכול להכחיש שלא קבלו, ואין לו מיגו.

67-68. **ר' יהודה או' אם היה עושה אצל בעל הבית, יקבל בעל הבית את שלו וכו'.**ר' יהודה לשיטתו במשנתנו הנ"ל, שאין האומן קונה את הטלית, והוא קונס לאומן שיקבל את השבח (אם היציאה יתירה עליו), או את היציאה (אם השבח יותר על היציאה). אבל בנידון דידן אם האומן עושה אצל בעל הבית, או שהוא בתוך ביתו, ובעה"ב נכנס ויוצא אצלו, הרי קרוב לוודאי שבעה"ב ראה אותו בעבודתו ולא מיחה, ומכאן שהאומן אומר אמת, ובעה"ב מקבל את בגדו ונותן לו את שכרו משלם. (הנ"ל).

69. **אומן, ואין בעל הבית נכנס ויוצא עליו, אומן צריך להביא ראיה.**ור' יהודה הרי סובר שהאומן לא קנה את הבגד, והוא בחזקת בעל הבית, והאומן רוצה את כל שכרו, עליו להביא ראייה (הנ"ל).

70-71. **סלע אמרתי לך, והוא אומ' שתים אמרת לי, כל זמן שאצל אומן, בעל הבית צריך להביא ראיה.**וכן בבבלי ב"ב מ"ה ב', שבועות מ"ו א': כל זמן שהטלית ביד אומן על בעה"ב להביא ראייה. ומכאן שבשעה שהמחלוקת בין בע"ה ובין האומן בקציצה, דינה כטענת פרעתי ולא פרעתי בשכר שכיר, כפי שיוצא להלן מן הסיפא, שמחלקת בין בזמנו ושלא בזמנו. אבל בבבלי כאן קי"ב ב', ושבועות מ"ה ב' הביאו ברייתא שבטענת קציצה אין דינה כשכר שכיר אלא ככל טענה, והמוציא מחבירו עליו הראייה, ואין הבדל מי הוא המוציא, ואין הבדל בזמן התביעה, עיי"ש. והעמידוה בשבועות מ"ו א' שהברייתא שלנו היא כר' יהודה (כלומר, המשך דבריו לעיל) והוא סובר שאין הבדל בין טענת פרעתי לבין טענת קצצתי פחות. ועיין להלן פ"י ה"ו ומש"ש. אבל בירושלמי שבועות פ"ז ה"א, ל"ז ע"ד (סלע אחד פסקתי לך ונתתיה לך וכו') מוכח שאין הבדל בין טענת פרעתי לטענת קצצתי פחות. ולעיל שם (ל"ז ע"ג) אמרו: היה המשכון בידו, בדא נוטל בלא שבועה. ועיין במה"פ שם, ד"ה היה משכון, שהביא שיטת הגאונים, הרמב"ם ושאר פוסקים בעניין השבועה. אבל במקורות א"י אין זכר לשיטות אילו, עיי"ש מ"ש בשם חי' הרשב"א בשבועות ובשם הש"ך.

71-72. **אצל בעל הבית, ובתוך זמנו, אומן צריך להביא ראיה, אחר זמנו, גרדי נשבע ונוטל.**וכ"ה גם בד ובכי"ע. אבל לפי הבבלי ב"ב ושבועות הנ"ל, צריך להגיה כאן: לאחר זמנו אומן צריך וכו' ובתוך זמנו גרדי וכו'. כמו שעשו כל המפרשים. ובשבועת בעה"ב (שהרי הוא מודה במקצת) לא דנו כאן כלל, ואפשר שבשעת הפרעון של האחת אמר לו האומן, הרי קצצת לי שנים (ויש כאן הילך, ולא הודאה במקצת). ובדוחק יש לי להעמיד את הגירסא שלנו בתוספתא, ולא כטעם הבבלי.⁴⁹ אלא שאין לי סמוכין לכך, ומשכתי את ידי מן ההשערות.

footnotes: ⁴⁹ ועיין בתוספות שבועות מ"ו א', ד"ה לא. ובירושלמי שם הנ"ל: שעסקיו מרובין וכו'.

72-73. **ונגמרה מלאכתו, ונגנב, או שאבד, עד שלא נתקבל שכרו הרי הוא כנושא שכר.**לעיל, שורה 64–65, לא נזכר כלל עניין קבלת השכר, ואם הקדים לו שכרו הרי שמירתו כלתה בהודעה שגמר את מלאכתו. וכאן הוא נושא שכר אפילו אם הודיעו מפני שתופס את הכלי על שכרו ונהנה, ואינו גרוע ממשכון, כמשנתנו פ"ו מ"ז. ועיין להלן.

74. **אימתי, בזמן שתבעו, ואמ' לו בוא וטול את שלך.**כלומר, אפילו נתקבל שכרו לא פקע ממנו חיוב שומר שכר אלא אם אמר לו בוא וטול את שלך. אבל מ"מ שומר חנם הוא, עיין בבלי פ"א א', בתוס' רע"א למשנתנו פ"ו מ"ו, בש"ך חו"מ סי' ש"ו ס"ק ב' ובנתיבות המשפט שם.

74-75. **לא תבעו, ולא אמ' לו בוא וטול את שלך אע"פ שנתקבל שכרו, הרי הוא כנושא שכר.**כ"ה ("ולא אמ' לו") בד ובכי"ע. ובכי"ו בטעות: ואמ' לו. והטעם פשוט שהרי נהנה מעצם העובדא שמסרו לו מלאכה, וכל זמן שלא הודיע לו שיבוא ויטול את הכלי לא פקעו חיוביו של נושא שכר. ועיין בתוספות רע"א במשנתנו פ"ו רמ"ו, אות נ"ח.

76-77. **השאילני ואשאילך, שמור לי ואשמור לך, הרי הוא כשומר חנם, ואינן אלא כנושא שכר.**ובכי"ע: שמור לי ואשמור לך, השאילני ואשמור לך, הרי הן כשומר חנם, ואינן אלא (בכ"י נמחקה מלה זו בטעות ע"י קוים מלמעלה) כנושא שכר. ובד: הרי הוא כשומר חנם, ואינו עליו כנושא שכר. ובחי' או"ש להגרמ"ש פ' א' סמך על גירסא זו, ופירש בה מה שפירש, עיי"ש, ולא נתחוורתי כלל בפירושו, לא מצד הלשון ולא מצד העניין כאן, וברור שיש כאן טעות סופר גלויה בדפוסים, והנכון כלפנינו, וכגי' גוף כי"ע. וכעין הברייתא שלנו גם להלן פ"ח הכ"ב, עיין מש"ש שורה 70. ונראה בפירושה שאם אמר לו השאילני ואשאילך, או השאילני ואשמור לך, הייתי סבור לומר שדינו כשוכר שאינו משלם לו בעד השמירה אלא בעד העבודה, והייתי טועה לחשוב שהוא שומר חנם, כדעת ר"מ בבבלי פ' ב' (ומקבילות), ומלמדת התוספתא שאינו כן, אלא הוא שומר שכר. ובבבלי פ"א א': ת"ר שמור לי ואשמור לך, השאילני ואשאילך, שמור לי ואשאילך, השאילני ואשמור לך (כגי' כי"ע כאן) כולן נעשו שומרי שכר זה לזה. ובמשנתנו פ"ו מ"ו: שמור לי ואשמור לך שומר שכר. והעמידוה בבבלי (פ"א א') בשאמר שמור לי היום ואשמור לך למחר, וכן פירשו את הברייתא שלנו, שאם לא כן,⁵⁰ הרי יש כאן שמירה בבעלים, ופטורים.

footnotes: ⁵⁰ כלומר, שעושין את השמירה בזמן אחד.

77-78. **אבא שאול אומ' מותר אדם להשכיר משכונו של עני בפחות, ושל עשיר אינו רשיי ליגע בו.**במשנתנו פ"ו מ"ז: אבא שאול אומר מותר (נו"א: רשאי) אדם להשכיר משכונו של עני להיות פוסק עליו והולך, מפני שהוא כמשיב אבדה. ובכמה נוסחאות (עיין דק"ס, עמ' 227, הערה ג'): להיות פוחת עליו והולך. והגירסא שלנו ("בפחות") פירושה בפיחות (בפ"ה חרוקה), כלומר, בפיחות מן החוב. ובכי"ר ב' בבבלי (עיין דק"ס הנ"ל): משכונו של אדם בפחות להיות פוחת עליו וכו'. והתוספתא מוסיפה שהדין הוא דין בעני דווקא, אבל של עשיר לא יגע בו, עיין בשושנים לדוד למשנתנו הנ"ל ובח"ד כאן. ועיין במשנתנו פ"ג מ"ו ובדברי רשב"ג לעיל פ"ג ה"ז, שורה 20, ומש"ש. ועיין בחי' הריטב"א כאן ובחו"מ ריש סי' ש"א.