1-2. **ביצה שנולדה ביום טוב אחרים אמרו משם ר' ליעזר תיאכל היא ואמה.**וכ"ה להלן עדיות פ"ב ה"ב. וכן בבבלי ד' א' ובירושלמי פ"א ה"א, ס' ע"א, אלא שלא הביאו את הפתיחה "ביצה שנולדה ביום טוב". ואפשר שיש לפנינו בתוספתא פיסקא קטועה ממשנתנו רפ"א: ביצה שנולדה ביום טוב [בית שמאי אומרים תאכל, ובית הלל אומרים לא תאכל]. אחרים אמרו וכו'. וכן מעיד ר"ת בס' הישר סי' שי"ד, ל"ג סע"א (הוצ' הרש"ש שלזינגר סי' שע"ח, עמ' 231): ובתוספתא דביצה איתניהו להני תרי בבא דמתניתין, דביצה ושאור, דב"ש לקולא, והך דהשוחט ליתא, עיי"ש. והוכחה גמורה אין כאן, ואפשר שכיוון רק לברייתא שלפנינו, שרמוזה בה המחלוקת הנ"ל. ובחידושי המאירי למשנתנו ב' א' כתב: וקתני עלה בגמרא שאור מאן דכר שמי', ומשני בי"ט דפסח קאי, ורש"י ז"ל לא גריס הכי כלל בגמ', והדין עמו, שהרי עקר המסכתא בדברים השוים לכל רגל וכו'. וכן הביא גירסא זו בבית הבחירה ז' ב', עמ' 49, בשם "ויש גורסין", ודחה אותה. ובפירוש המיוחס לתלמיד הרמב"ן (מכאן ואילך בקיצור: תלמיד הרמב"ן) הוצ' ר"י הופמן, עמ' 1, מביא גירסא זו בשם ספרים ישנים, ומעיר שרש"י לא גרס לה. ורש"י למשנתנו רפ"א ובפיה"מ להר"מ שם העירו שהמחלוקת בשאור וחמץ הובאה לכאן משום שאף בה ב"ש לקולא. ובלשון זמננו, כל המשנה עיקרה בעדיות רפ"ד והתנא שנאה כאן כלשונה בעדיות, עיין מ"ש הר"י לוי במחברתו "קטעים ממשנת אבא שאול", תרגום עברי, עמ' 111 (גרמנית, עמ' 17). ובבבלי ט' ב', י' א', אמרו בשם ר' יוחנן על כמה משניות בפירקין: מוחלפת השיטה וכו', עיין ראב"ן ה' ביצה, ע"ו רע"ג (הוצ' הרש"ז עהרענרייך, ק"ע סע"ד). וכן אמרו בירושלמי פ"א ה"ד, ס' ע"ג: מחלפה שיטתון דבית שמאי וכו', ועיי"ש גם בספ"ד. וכבר הראה ר"י לוי הנ"ל שהיו מסורות שונות במחלוקות של ב"ש וב"ה שנשנו בעדיות. ור' יוחנן העיד בפירוש (ירושלמי פ"א ה"ג, ס' ע"ב, ובמקבילות בשבת פ"ז ה"ב, י' ע"ב, סוטה ספ"ג ונזיר ספ"ד): דברי ר' מאיר עשרים וארבעה דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל. והברייתא שלהלן עדיות פ"ב ה"א הכוללת אף את הבבא שלנו נשנית איפוא בשיטת ר"מ, ואינה מוסכמת ע"י תנאים אחרים, עיין להלן. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוסח המשנה, עמ' 256 ואילך. מעכשיו עלינו לברר את שיטת בני א"י בבאור מחלוקת ב"ש וב"ה במשנתנו בריש מכילתין, ומתוכה תתבאר אף הברייתא שלנו. בבבלי ב' א' ואילך נחלקו כמה אמוראים בבאור שיטת ב"ש וב"ה. ורוב הראשונים ז"ל תפסו לעיקר את דעת רבה שמדברים בתרנגולת העומדת לאכילה, ואין כאן מוקצה הרגיל, אלא שאם נזדמן שיום טוב חל לאחר השבת, והביצה נולדה ביום טוב, הרי למעשה כבר נגמרה מאתמול ביום שבת, ואם יאכלוה ביו"ט, נמצא ששבת הכין ליו"ט, ואין שבת מכין ליו"ט, ולא יו"ט מכין לשבת, אפילו הכנה דממילא, וגזרו בכל יום טוב אטו יו"ט שחל להיות אחר השבת. והמפרשים נחלקו הרבה בפירוש הסוגיא בבבלי, וכבר נתבארו הדברים בבאור מפולש ע"י הגרבצ"י רבינוביץ תאומים בקונטרס הכנה בסוף מס' ביצה הוצ' מכון הערי פישעל בירושלים. ברם בירושלמי אין זכר להכנה דרבה, ואף בבבלי חולקין עליה כמה מן האמוראים. ולא עוד אלא שהירושלמי אינו משתמש בדיבור "מוקצה" אלא לעתים רחוקות (עיין להלן), וכשהוא מדבר באוכלין האסורין בשבת וביו"ט, הכוונה לאוכלין שלא היו בעין לפני שבת ויו"ט, או שלא היו "מן המוכן", וכסיגנון המשנה והתוספתא.¹ וסתם "מוקצה" בירושלמי הם פירות השטוחים לייבש (עיין פ"ד ה"א, ס"ב ע"ג), או שהקצה וייחד את הדברים בפירוש לחול (עיין פ"ה ה"א, ס"ב ע"ד). ובירושלמי שבת פ"ג ה"ו, ו' ע"ב: א"ר יוחנן אין לך דבר שהוא בעינו ואינו בהכנו אלא דבר אחד בלבד.² ומפרש הירושלמי אח"כ שמוקצה שיבש ולא נגע (צ"ל: ידע) בו, אעפ"י שכבר יבש לפני השבת, וכבר היה בעינו, מ"מ אסור, משום דהוי כאילו הקצהו בכוונה לחול (עיין בירושלמי כאן פ"ד ה"א, ס"ב ע"ג). אבל שאר כל האוכלין אם היו בעינן לפני השבת, הרי הם מותרים בשבת. ושאלו שם בירושלמי משמן בנר, חטים בזריעה,³ וביצים לאפרוחים שהם אסורים בשבת, אעפ"י שהיו בעינם לפני השבת, ותירצו, שכל אילו לכך נתנן משעה ראשונה, כלומר, דחה אותם בידים, ולפיכך אעפ"י שהיו בעינן, מ"מ לא היו בהיכנן, שהרי הסיח דעתו מהם, ונעשו מוקצה מפני שהקצה אותם לחול. ועיין להלן. ובירושלמי שבת פ"א סה"ט, ד' ע"ב: ושוין שלא יגע במושך, כלומר, ב"ש וב"ה שניהם מודים שיין ושמן שמשכו וזבו בשבת מן העביט והמעטן אין נוגעין בהן, וזו היא הברייתא שבתוספתא שבת פ"ג סה"ט, שו' 24, וירושלמי כאן פ"ה ה"א, ס"ב ע"ד. ואינה עניין למשנת שבת רפכ"ב, למשקין שזבו מפירות שעומדין לאכילה, עיין בבלי כאן ג' רע"א (ומקבילה), ודינן כמשקין של בדדין, וכפירוש התוספות בשבת י"ט ב' ד"ה שמן. ומשקין שזבו מן העביט ומן המעטן בשבת לא היו בעינן בערב שבת, ואף ב"ש מודין בהם שאסורין. וכן בפירות שנשרו בשבת וביו"ט אף ב"ש מודים שהם אסורין. וכן אמרו בירושלמי כאן פ"א סה"א, ס' סע"א: הכל מודין בנשרין שהן אסורין (כלומר, אף ב"ש מודים) וכו'. מה בין נשרין מה בין בצים? אילו נשרים באימותיהן שמא אינן אסורין ? אילו בצים באימותיהן שמא אינן מותרות? ולפ"ז אף ב"ש מודים בפירות הנושרים בשבת וביו"ט שהם אסורין, שהרי אינן בעינן,⁴ ולא נחלקו אלא בביצה, שהיא מותרת לב"ש, מפני שהיא מותרת באמה. ועיין בבלי ב' סע"ב ואילך ובראשונים שם. ועיין מה שכתב בהעמק שאלה לשאילתות סי' קכ"ח, אות ה', בשיטת הרא"ה, אבל שיטת הירושלמי ברורה מכמה מקומות. ולפ"ז בתרנגולת שייחדה בפירוש לגדל ביצים,⁵ והטילה ביצה ביו"ט, אף ב"ש מודים שאסורה. וכן בביצה שנולדה בשבת, שאינו יכול לשחוט את אמה, הביצה אסורה לכ"ע. ועיין בבלי ב' ב' ("שבת דעלמא תשתרי") ומ"ש הרשב"א שם בשם הרמב"ן, ובנו של הרמב"ן שם, ובר"ן ריש פירקין ד"ה ואיכא למידק. ועיין בס' הישר לר"ת, ד' וויען, ל"ג ע"א, ד"ה שבת, ובבעל המאור שם ובשאר הראשונים. ולשיטת הירושלמי אף ב"ש יודו בה שאסורה. וכן אמרו בפירוש בירושלמי בריש פירקין: מה טעמון דבית שמאי מוכנת היא על גב אמה. מה טעמון דבית הלל נעשית כמוקצה שיבש ולא ידע בו. אילו מוקצה שיבש ולא ידע בו שמא אינו אסור. וסבר הירושלמי מתחילה לפי תירוץ זה, שאעפ"י שהביצה בעינה מ"מ אינה בהיכנה,⁶ שהרי לא ידע שתוולד למחר, והוא רצה לאכל ביצה ולא בשר, ולא היתה דעתו עליה כלל מערב שבת, כמוקצה שיבש ולא ידע בו, ושאלו עלה: והא תני השוחט את התרנגולת ומצא בתוכה בצים, אף על פי גמורות הרי אילו מותרות. והשאלה היא למה יהיו מותרות, והרי הוא לא ידע בערב יו"ט שהביצים שבתוכה הן גמורות, ודעתו היתה על בשר ולא על ביצים, ומה בינה למוקצה שיבש ולא ידע בו? ומתרץ: ר' חנניה ור' מנא, חד אמר לא דומה טעם אכילתה בפנים לטעם אכילתה בחוץ. וחורנה אמר שאינה נגמרת לאפרוח עד שתצא לחוץ. ועיין בבלי ו' סע"ב. ולפי תירוץ הירושלמי שאני ביצים בתוך התרנגולת שעדיין אינה ביצה גמורה לגמרי, "דלעניין מיכלה ביום טוב מדמינן לה לבישרא דתרנגולת",⁷ וממילא היתה בעינה ובהיכנה, אבל ביצה שנולדה ביו"ט, הואיל ובערב יו"ט לא היתה ביצה אלא בשר, לא היתה בעינה, ודינה כנולד (לפי מונחי הבבלי, עיין בבלי ב' א'). וכן בתוספ' רי"ד ב' ב' הביא את הירושלמי, וסיים: מוכיח שדברי הירושלמי דבתרנגולת העומדת לאכילה פליגי (עיין מ"ש להלן בסמוך), ואפילו הכי אסרי לה בית הלל, משום דלא קא חזי לה, והוי נולד.⁸ ועיין בבלי ב' ב'. ולשיטת הירושלמי בדעת ב"ה היא ביצה שנולדה ביו"ט, הן משקין שזבו, הן פירות הנושרין, עיין מ"ש לעיל ד"ה ובירושלמי שבת. ואף על הברייתא שלנו אמרו להלן שם בירושלמי: אחרים אומרים משם ר' אליעזר תיאכל היא ואמה. מהו תאכל היא ואמה? אם היתה אמה מוכנת לשחיטה תהא מותרת, ואם לאו אסורה. ואין כל התרנוגלים (כ"ה בכי"ל) מוכנים לשחיטה ? אמר ר' בא תיאכל בהכינה של אמה, והוא כביאור הירושלמי לשיטת ב"ש לעיל. והירושלמי סובר שסתם תרנגולות מוכנות לשחיטה (אלא דווקא אם ייחדן בפירוש להטלת ביצים), כמפורש להלן שם הי"א, ס"א רע"א, וכפירוש הראבי"ה ח"ב סי' תשי"ג, עמ' 413. והם הם דברי ר' אליעזר הם הם דברי ב"ש, וכדברי רב מרי בבבלי ד' א'. אלא שהברייתא שלנו הם דברי ר' מאיר, עיין מ"ש לעיל ד"ה ובבבלי, ור' יהודה להלן, שו' 7, חולק וסובר שר' אליעזר סובר כב"ה.

footnotes: ¹ עיין במשנתנו כאן פ"א מ"ב, פ"ג מ"ד, פ"ד מ"ו. וכן בשבת פ"ג מ"ו, רפי"ז, פכ"ד מ"ד, וכן במקבילות שבתוספתא, ועיין להלן. ² ור' יוחנן מדבר באוכלים גרידא, עיין בנועם ירושלמי במקומו ומ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 86. ³ המפרשים פירשו (ע"פ מאמר ריש לקיש בבבלי שבת שם מ"ה א') שהכוונה לחטים שכבר זרען ולא נשתרשו, ואין הכרח. ולפי פשטות הלשון נראה יותר לפרש "בזריעה" כמו "לזריעה" (בחילוף הרגיל בין למי"ד ובי"ת), והיינו שייחדן לזריעה. ומה שמתרץ שם: לכך נתנן משעה ראשונה שיכלו בקרקע, הכוונה שייחדו לכך, ונתנן משעה ראשונה במקום שמחזיק חטים לזריעה. וכן הוא אומר בסמוך שם: לכך נתנן משעה ראשונה שייעשו אפרוחין, ושם בוודאי הכוונה היא שייחדן לכך, ולאו דווקא כשהיו בשעת מעשה תחת התרנגולת (כלשון הבבלי בשבת שם). וכן משמע מן הלשון "משעה ראשונה". ⁴ בלשון הבבלי: נולד. עיין רי"ף פ"א סי' תתמ"ז, ומ"ש בחידושי חתם סופר ד' רע"ב. ⁵ עיין בבעל המאור בריש מכילתין ומה שהשיג עליו הראב"ד ועוד (ועיין ביחוד מ"ש בנו של הרמב"ן). והפירוש הנכון בדברי בעל המאור הוא בחידושי חתם סופר כאן ב' א' ד"ה אוכלין. אבל הכל הוא לפי שיטת הבבלי, ובירושלמי שיטה אחרת לגמרי בעניין זה. ⁶ ושלא כשיטת בעל המאור, עיין לעיל הע' 5. ⁷ לשון בה"ג ה' יו"ט, ד"ו, ל"ה ע"ג, ד"ב, עמ' 178. ⁸ ועיין בכתוב שם להראב"ד ("הסגלה" של הרמ"ז חסידה חמ"ב, עמ' 29) שהביא את הירושלמי, והסתייע ממנו נגד שיטת רבינו אפרים, עיי"ש.

2-3. **עגל שנולד ביום טוב מותר לשוחטו ביום טוב מפני שהוא מתיר את עצמו.**וכ"ה בכל הנוסחאות. ובירושלמי פ"א ה"א, ס' ע"א: עגל שנולד ביום טוב מותר שהוא מתיר עצמו לשחיטה (=בשחיטה).⁹ ר' זעורה בעי מעתה מדברית תהא מותרת שהיא מתרת עצמה בשחיטה, צבייה תהא מותרת שהיא מתרת עצמה בשחיטה. חזר ר' זעורה ואמר עגל מאתמול הוא גומר, ברם הכא בו ביום נגמרה, בו ביום נולדה. אמר ר' בא אתייא כמאן דאמר הבהמה יולדת לחדשים מקוטעין, ברם כמאן דאמר בהמה יולדת לחדשים מסויימין. הגע עצמך שסיים אימתי עלה עליה זכר. ופירושו, שסתם בהמה של בעל הבית עומדת לחליבה, ואין בעל הבית שוחט לעצמו בהמה חולבת,¹⁰ ואין העגל ניתר אגב אמו.¹¹ וסבר ר' זעירה שמותר לשחוט אותו משום שהשחיטה מתירה אותו מאבר מן החי, ולפיכך מתירה אותו גם משום מוקצה. ומשום כך שאל: מעתה אף מדברית תהא מותרת, מתוך שהשחיטה מתרת אותה מאיסור אבר מן החי, תתיר אותה גם משום מוקצה. חזר ר' זעירא ודחה את טעם הברייתא (עיין להלן שלר' זעירא הברייתא היא כתנא אחר), שאין הטעם משום שמתיר את עצמו בשחיטה, אלא משום שכבר היה בהיכנו מערב יו"ט,¹² ואין לך דבר שהוא בעינו ואינו בהיכנו,¹³ מה שאין כן ביצה שלא נגמרה אלא ביו"ט, ולא היתה בעינה בערב יום טוב, כמפורש לעיל בירושלמי, וכמו שפירשנו לעיל, שו' 1–2, ד"ה וכן אמרו.¹⁴ וממילא אין קושיא ממדברית ומצביה, מפני שאין שחיטה מתירה איסור מוקצה בכגון דא, שלא היתה דעתו עליה כלל מערב יו"ט. והשיב ר' בא¹⁵ שקושיית ר' זעירא לא אתייא אלא למ"ד שבהמה יולדת לחדשים מקוטעין,¹⁶ וממילא כשנולדה היום יש להניח שכבר מאתמול נגמרה, אבל למ"ד שהבהמה יולדת לחדשים מסויימין (עיין ירושלמי יבמות פ"ד הי"א, ו' ע"א, נדה פ"א ה"ד, מ"ט ע"ב, בבלי בכורות כ"א א'), הגע עצמך שסיים אימתי עלה עליה זכר. כלומר, ולפ"ז לא כלו חדשי העגל מערב יום טוב, ולוא היה שוחט אותו במעי אמו לא היה ניתר כלל בשחיטתו, ונמצא שהיתר שחיטה נולד לו ביום טוב, ובכגון דא דינו כאפרוח שנולד ביו"ט, שכולי עלמא מודים ששחיטתו מתירה אף איסור מוקצה שבו, כמפורש להלן. וממילא אין קושיא ממדברית וצביה, וכדברי בעל המאור בסוגיין (הוצ' ראם, ג' ע"ב): ולא דמי למדבריות, דהתם אין היתר שחיטה בא להן בו ביום כאפרוח. אלא שלדעתו השחיטה מתירתו, אפילו אם היה ניתר בשחיטה בתוך מעי אמו, עיין בתוספות ו' סע"א.¹⁷ אבל בבית הבחירה למאירי, עמ' 44 (לעניין אפרוח): הואיל ומתיר עצמו בשחיטה, ר"ל והואיל ובעודו אפרוח היה בו איסור שרץ, ולא היה שחיטה מועילתו, וכשנולד הועילתהו לידה זו של יום טוב להפקיע ממנו איסור שרץ, ולהביא עצמו לכלל היתר ע"י שחיטה,¹⁸ הרי לידה זו מועילתהו גם כן להפקיע ממנו דין מוקצה, עיי"ש שהשיג על שיטת בעל המאור. ולפי הסבר המאירי, מה לי אפרוח לפני שיצא מביצתו, מה לי ולד שלא כלו לו חדשיו, ואינו דומה כלל למדברית ולצביה. ועיין גם ברשב"א ו' ב' ד"ה עגל ובהערה שם. ולהלן שם בירושלמי: ר' זעורא בשם גידול עגל שנולד מן הטרפה ביום טוב מותר, נעשה כדבר מוכן טמון בדבר שאינו מוכן. ור' זעירא כשיטתיה לעיל שאין צורך בטעם של היתר השחיטה, אלא הוא מותר מפני שכבר היה בעינו מערב יום טוב, וכמו שכתבנו לעיל. וכן בירושלמי פ"ג ה"ד, ס"ב ע"א: תני עגל בכור שנולד מן הטריפה ביום טוב¹⁹ מותר. ובבבלי כ"ו ב' וחולין נ"א ב', ושבת קל"ו א' לא נזכר "טריפה". ועיין מ"ש באו"ש פ"ב מה' יו"ט ה"ג, ד"ה ודע וד"ה לכן, ובכלל עיקר דבריו דברינו הנ"ל, עיי"ש. ועיין לעיל הע' 18. ובבבלי ו' ב' הביאו שתי ברייתות, ובשתיהן: עגל שנולד ביום טוב מותר, ולא נזכר בהן הטעם, ופירשו בבבלי שם, מפני שהוא מוכן אגב אימיה. ועיין שבת קל"ו א'. ומדברים, לשיטת הר"מ רפ"ב מה' יו"ט הנ"ל, בעומדת לשחיטה. ובעגל שנולד מן הטריפה אמרו כאן ו' סע"א שהוא מותר לשיטת רב, הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים. ועיין בבעל המאור ובמלחמות שם. ועיין תוספות ו' ב' ד"ה עגל, ומ"ש במאירי הנ"ל. ובמשנה הוצ' לוו כאן, וכן בגליון המשנה בקטעים מן הגניזה: בהמה שנולדה ביום טוב הכל מודים שהיא מותרת, ואפרוח היוצא מן הביצה הכל מודים שהוא אסור. וכ"ה במשנה שבבית הבחירה למאירי, עמ' 48, ובהוצאות שלפנינו במשנת עדיות פ"ד מ"ב, וכבר ראה בתיו"ט שהיא הוספה ע"פ הברייתא שבבבלי הנ"ל, וליתא בשום נוסח כ"י, עיין דק"ס ומלא"ש שם.

footnotes: ⁹ בבית הבחירה למאירי, עמ' 46, כתב: "ומכל מקום נזדמנה לי גמרא ירושלמית מישיבתם של גדולי מפרשים (=הראב"ד) שהיא שנויה סתם, ר"ל עגל שנולד ביום טוב מותר. ר' זעירא בעי מעתה מדברית תהא מותרת צביה תהא מותרת, ולא הוזכר בשום אחת מהם טעם היתר עצמן ¹⁰ אבל סתם תרנגולין מוכנין לשחיטה, מפני שבשרם מועט, וכן עגלים (ועיין שביעית פ"ז מ"ד), ובפרט בא"י שהבשר היה ביוקר, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 186. ¹¹ כשיטת הר"מ ברפ"ב מה' יו"ט, עיין במגיד משנה שם. ועיין בבלי שבת י"ט ב', כאן ב' ב', ובר"מ פ"א מה' יו"ט הי"ז, ומ"ש באו"ש שם. ¹² וכמפורש בדבריו להלן בירושלמי, והעתקנוהו בפנים בסוף דיבור זה. ¹³ אלא מוקצה של תאנים וענבים בלבד, עיין מ"ש לעיל, שו' 1–2, ד"ה וכן אמרו. ¹⁴ פירוש זה הוא בחלקו מדברי המאירי ו' ב' ד"ה ובתלמוד המערב, ובית הבחירה שם, עמ' 46, ובחלקו השני הוא כק"ע ופ"מ בירושלמי. ש ¹⁵ תלמידו של ר' זעירא, עיין בתולדות תנאים ואמוראים לר"א היימן, עמ' 8, ערך ר' אבא ב'. ¹⁶ עיין בפירוש הרשב"א ו' ב' ובמאירי הנ"ל. ופירושם קשה, עיין בחילופי מנהגים בין בני בבל וא"י סי' כ"ג, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' 137 ואילך, הוצ' רב"מ לוין, עמ' 50, ומ"ש לעיל שבת פט"ו, שו' 23. ¹⁷ ולשיטתו אף עגל שנולד ביו"ט מן המדברית שבאה בו ביום מותר בשחיטה. וכן דעת בעל ההשלמה, כמפורש בס' המכתם, עמ' 184. ועיין בס' יריאים השלם סי' רע"ד, קמ"ט ע"ב. ולשיטתו אפשר לומר שאין מדבריות ניתרות בשחיטה משום שכל האיסור שלהם הוא שלא יצודם ביו"ט, ומתחילה גזרו עליהם משום כך. ¹⁸ באו"ש פ"ב מה' יו"ט ה"ג, ד"ה לכן, כתב שכל מה שלא היה בסוג ההוייה בערב יו"ט אין שייך בו אינו מוכן, ודווקא בהנך שהיו בעולם כמו בגשמים היורדים ביו"ט, דפריך בעירובין מ"ו רע"א דהו"ל נולד ואסירי, משום דבעיבא מיבלע בליעי והיו מיהא בעבים, משא"כ ביצה שנעשית אפרוח שנתהוה מסוג הדומם להיות חי, ומעיקרא בביצה לא היתה לו התייחסות כלל לסוג החי שיהא שייך בו שחיטה, ותיכף שבא לגדר הוייה תיכף חזי לאוכלו, ולפיכך אמרו בו באפרוח שהוא מתיר עצמו בשחיטה, עיי"ש. ¹⁹ עיין באו"ש ספ"ב מה' יו"ט ד"ה וכן מוכח.

3-4. **אפרוח שנול' ביום טוב מותר לשוחטו ביום טוב מפני שהוא מתיר את עצמו.**וכן בירושלמי פ"א ה"א, ס' ע"א: גוזל שנולד ביום טוב מותר שהוא מתיר עצמו בשחיטה. ובבבלי הנ"ל: תניא כוותיה דרב עגל שנולד ביום טוב מותר, אפרוח שנולד ביום טוב אסור, ומה הפרש בין זה לזה, זה מוכן אגב אמו בשחיטה, וזה אינו מוכן אגב אמו. תניא כותיה דשמואל, ואיתימא ר' יוחנן, עגל שנולד ביום טוב מותר, ואפרוח שנולד ביום טוב מותר, מאי טעמא זה מוכן אגב אמו, וזה מתיר עצמו בשחיטה. תנו רבנן אפרוח שנולד ביום טוב אסור. ר' אליעזר בן יעקב אומר אף בחול אסור, לפי שלא נתפתחו עיניו וכו'. ועיין בהוספה למשנתנו שהעתקנו לעיל בסמוך ד"ה ובמשנה. ובירושלמי הנ"ל מקשה: לא כן תני וכו' גוזלים שלא העלו עליהן כנפים אסורים משום שקץ וכו', ואפילו שחטן. אמר רבי אבון תיפתר באילין דנפקין וכנפיהון עליהון. ועיין באהצו"י, עמ' 2, ויש להוסיף: ראבי"ה ח"ב סי' תשכ"ג, עמ' 426, ובית הבחירה למאירי, עמ' 49. וכבר האריכו בזה האחרונים, ואינו מעניינינו כאן. ובטעם הברייתא כאן אף ר' זעירא מודה, עיין מ"ש לעיל ד"ה ופירושו.

4-5. **השוחט תרנגולת ומצא בה ביצים אע"פ גמורות הרי אילו מותרות.**וכ"ה מלה במלה בירושלמי ריש פירקין, ובשינויים קלים בבבלי ב' ב', ו' ב'. ופירשו בבבלי (ב' ב') אליבא דרבה: ביצים גמורות במעי אימן מילתא דלא שכיחא היא, ומילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן. ולרב יוסף שם שטעם האיסור בביצה שנולדה ביו"ט הוא מפני גזירה משום פירות הנושרים, וכן לר' יצחק שם (ג' א') שהיא גזירה משום משקין שזבו, הרי כאן אין דמיון לשניהם. ובירושלמי הנ"ל (והעתקנוהו לעיל, שו' 1–2, ד"ה וכן אמרו) נתבאר שהן מותרות מפני שעדיין אין בהן טעם ביצה ממש, ונתרות אגב אימן.

5-6. **ביצה שיצא רובה מערב יום טוב אע"פ שגמרתה ביום טוב הרי זו מותרת.**בירושלמי פ"א ה"א, ס' ע"א: הכל מודין בביצה שיצא רובה מערב יום טוב שהיא נאכלת ביום טוב. מה פליגין בשיצא מיעוטה בית שמאי אומרים תיאכל, ובית הלל אומרים לא תיאכל. ובבבלי ז' א': דא"ר יוחנן ביצה שיצאה רובה מערב יום טוב וחזרה מותרת לאכלה ביום טוב (עד כאן גם בבכורות ח' א'). ואיכא דאמרי וכו' עם יציאת כולה נגמרת, עם יציאת כולה אין, אבל רובה לא, ולאפוקי מדר' יוחנן. ועיין בים יששכר לתוספתא כאן ד"ה רובה שכתב שאין מכאן סתירה לאיכא דאמרי, ואף הם לא אסרו אלא ביצא רובה וחזר, אבל בלא חזר אף הם מודים, וכדברי התוספתא כאן.

6-7. **נולדה בשבת תיאכל ביום טוב. ביום טוב תיאכל בשבת. ר' יהודה אומ' משם ר' ליעזר עדיין היא מחלוקת במקומה.**בבלי ד' א', ומסיים שם: שבית שמאי אומרים תיאכל ובית הלל אומרים לא תיאכל. ורצו מתחילה (לעיל שם) לפרשה שהמחלוקת היא אם שבת ויו"ט היא קדושה אחת, או שתי קדושות, ודחו שם שאין לומר כן שהרי ר' אליעזר סובר ששבת ויו"ט הן שתי קדושות, ומכל מקום אוסר מזה לזה, והעמידוה שהמחלוקת היא בהכנה דרבה. ברם כבר הראינו לעיל שבירושלמי אין זכר להכנה דרבה, ובפ"א ה"א, ס' ע"א, הביאו את הברייתא שלפנינו (ומסיים שם כמו בבבלי הנ"ל), ומוכח מתוך הסוגייא (ועיין גם שביעית פ"ט ה"א, ל"ח ע"ד, ועירובין פ"ג, ה"ח, כ"א ע"ב) שלת"ק מותרת משום ששבת ויו"ט שתי קדושות הן, ואשר לר' אליעזר מוחלפת שיטתו. ועיין בראשונים שהביא באהצו"י כאן, עמ' 3 ואילך, ומ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 274 ואילך. וכבר ראה ר' ישעיה מטראני שאין לפרש את הירושלמי ע"פ הבבלי, עיין בתשובתו שבאו"ז ח"א סי' תשנ"ו ס"ק ו', קי"א ע"ב ואילך,²⁰ ועיי"ש ח"ב סוף סי' ל"ח, ט' ע"ב, שם סי' קל"ט, ל"ו ע"ג ואילך. ועיין בבית הבחירה למאירי כאן, עמ' 25 ואילך שהאריך בזה, והסיק: נראה שטעם תלמוד המערב משום קדושה אחת, ולא משום הכנה, וכנגד שיטת התלמוד שלנו. ועיין בראבי"ה כאן ח"ב סוף סי' תשט"ו, עמ' 418, וברא"ש פ"א סי' א'. ברם מהמשך הסוגייא בירושלמי משמע שאף למ"ד שבת ויו"ט שתי קדושות הן יש מקום לומר, שנולדה בשבת אסורה ביו"ט, וכן להפך, משום שאם הדבר בעינו אין הוא עדיין בהיכנו אלא אם מותר לאוכלו אף בערב שבת. וכן אמרו להלן שם, ס' סע"א: ר' בון בר חייא בעא קומי ר' זעורה, מה בין נשרין מה בין בצים? אילו (אפשר שצ"ל: א' לו) נשרים באימותיהן שמא אינן אסורין, אילו בצים באימותיהן שמא אינן מותרות? מעתה נולדה ביום טוב לא²¹ תיאכל בשבת, בשבת לא תיאכל ביום טוב. ונראה שעיקר הקושיא היא מנולדה בשבת שלא תיאכל ביו"ט, שהרי בביצה שנולדה בשבת כ"ע מודים לשיטת הירושלמי שלא תיאכל (עיין מ"ש לעיל, שו' 1–2, סד"ה ובירושלמי שבת), וכן הדין בביצה שנולדה ביו"ט מתרנגולת שייחדה בפירוש לגדל ביצים (עיין מ"ש במקום הנ"ל), מפני שדינן כנשרים. והקושיא היא אפילו למ"ד ששבת ויו"ט הן שתי קדושות, מפני שלמ"ד שהן קדושה אחת הרי היא באמת אסורה גם בשבת שלאחר יו"ט ולהפך. וממשיך הירושלמי: א"ל וכיני (כלומר, וכן הוא כדבריך, כך צריך היה להיות), לא דייך שהחמרתה עליה שאם נולדה ביום טוב לא תיאכל ביום טוב, בשבת לא תיאכל בשבת, אלא שאת מבקש להחמיר עליה שאם נולדה ביום טוב לא תיאכל בשבת וכו'. והוא כדברי ר' מנא לעיל שם ס' ע"א (ומקבילות): מה אפכן לה פתילה גבי ביצה? כלומר, דין ביצה לחוד, ודין פתילה שכבתה בשבת לחוד, ודינה של פתילה כנשרין שנשרו בשבת שאסורין גם ביום טוב, מפני שמעולם לא היו בהיתירן מערב יו"ט שחל להיות בשבת, וכן בפתילה שהדליקה מערב שבת ונאסרה בכניסת השבת מיד.²² וממשיך הירושלמי: ר' ירמיה בעי עיטורי סוכה מה הן? חזר ר' ירמיה ואמר כל שבעה הן בטילין על גב סוכה, מכאן ואילך בהיכנן הן. וכן הסיקו בשבת פ"ג ה"ו, ו' ע"ב. והטעם הוא שמתחילה לא הקצה אותם בידים אלא לשבעה ימים, ומכאן ואילך בהיכנן הן, שהיו בהיכנן מערב סוכות לשמיני עצרת. ושוב ממשיך הירושלמי: אמר ר' יוסה כל שבעה קדושת סוכה²³ עליהן, מיכן והילך קדושת יום טוב עליהן. והכוונה שהרי אף בשביעי בין השמשות צריך לאכול בסוכה, וממילא הקצה אותם גם לבין השמשות (עיין לעיל סוכה פ"א, שו' 18, ולהלן פ"ג, שו' 33, ובבלי סוכה מ"ו ב'), וחלה הקדושה לכל היום. וממשיך הירושלמי: מה אתא מישאול²⁴ יום טוב שחל להיות ערב שבת, כמאן דאמר שתי קדושות הן? ומכאן, שלמ"ד שהיא קדושה אחת בוודאי אסורות, אלא למ"ד שהן שתי קדושות יש לשאול אם נויי סוכה אסורות בשבת שלאחר עצרת כדין נשרים ופתילה שכבתה שאסורין, אפילו למ"ד ששבת ויו"ט שתי קדושות הן, או ששאני כאן שהיו בהיכנן בערב סוכות, ולא נאסרו בשמיני עצרת אלא משום שהקצה אותם בפירוש גם לבין השמשות שבו, אבל לשבת שלאחריו מותרין,²⁵ משום שכבר היו בהיכנן מערב סוכות, וכדברי ר' ירמיה. הרי לך שבדבר שמעולם לא היה בהיכנו בחול, יש מקום לומר שהוא אסור אפילו בשבת שלאחר יום טוב, ולהפך. ובזה היא מחלוקת הת"ק ור' אליעזר כאן בתוספתא, ושניהם מודין ששבת ויו"ט שתי קדושות הן.²⁶ ור' יהודה חולק על ר"מ, לעיל שו' 1, וסובר שר' אליעזר כבית הלל, עיין מש"ש. ועיין היטב באו"ש פ"א מה' יו"ט הי"ט.

footnotes: ²⁰ והיא בשו"ת הרי"ד כת"י קנטבריא סי' ע', 130 ע"ב ואילך. ²¹ בכי"ל חסרה המלה "לא", והושלמה לנכון בין השיטין ע"י הסופר עצמו. וכ"ה בשרי"ר, עמ' 158, ועמ' 159, וכן מוכח מהמשך הסוגיא. ²² ופשיטא שכל הפירושים הם רק לשיטת הירושלמי גרידא. ²³ כ"ה בשרי"ר, עמ' 158, ועמ' 160. ובכי"ל: קדושת שבעה עליהן. ובהוצ' שלפנינו: קדושת סוכה חל. ²⁴ וכן בשרי"ר, עמ' 158: משאול. ולהלן שם, עמ' 160: משאולו (=משאול לו). ואין להגיה. ²⁵ ועיין מה שהאריך הריטב"א בסוכה מ"ו ב' ד"ה א"ר יוחנן ובתוספות שם י' ב' סד"ה עד. ²⁶ אלא שלדעת הירדושלמי סובר ר' אליעזר שסוף כל סוף אין הפסק ביניהן, ושניהן קדושים, ולמעשה יש כאן קדושה אחת (עיין רש"י פסחים מ"ו ב' ד"ה מדאורייתא), אעפ"י שבמהותן הקדושות אינן שוות, ועיין באו"ז ח"ב ה' עירובין סי' ק"מ, ל"ז ע"ב.

7-8. **כשם שאסורה לוכל כך אסורה ליטלטל.**וכ"ה בירושלמי רפ"א, ס' ע"א, וכן העתיק הר"מ בפ"א מה' יו"ט ה"כ, ועיין ברי"ף פ"ג סי' תתצ"ד, וכע"ז בחידושי הרשב"א כ"ד ב' ד"ה רב. ועיין בתוספות בכורים ובים יששכר מה שהאריכו בזה. ובבבלי ג' ב' (ד' א', שבת מ"ג א'): אחד ביצה שנולדה בשבת ואחד ביצה שנולדה ביום טוב אין מטלטלין אותה לא לכסות בה את הכלי וכו', אבל כופה עליה את הכלי. ועיין ירושלמי פ"ה ה"א, ס"ב ע"ד, שבת פ"ד ה"ב, ו' סע"ד, שם ספי"ג, י"ד ע"ב.

8-9. **כשם שספיקה אסור כך ספק מכונה אסור.**בד: מוכן, ובכי"ל: מוכנה. ובכי"ע: כך מוכנה אסור, ונשמטה המלה "ספק" בטעות. ובירושלמי חסרה כל בבא זו. ובבבלי: וספיקא אסורה (ולא יותר). ולפי הגירסא שלפנינו ("מכונה") פירושה, כשם שספק אם נולדה ביו"ט, או מערב יו"ט (עיין בבלי ג' ב', ד' א'). כלומר, ספק אם היתה בעינה מערב יו"ט (לפירוש הירושלמי, עיין מ"ש בריש פירקין) אסורה, כך אם נסתפק לו אם זו היא ביצה לאפרוח,²⁷ או ביצה לאכילה, אסורה, אפילו נולדה מערב יו"ט. ולפי גירסת ד הכוונה לכל ספק מוכן, וספק הכן אסור, עיין בירושלמי פ"ג ה"ב, ס"ב ע"א, שבת פ"א ה"ז, ד' ע"א, בבלי כאן כ"ד א'. וכן פסק הר"מ בפ"ב מה' יו"ט פ"ב ה"ו: וכל ספק מוכן אסור. ועיין במגיד משנה שם, ומה שהאריך בים יששכר כאן ד"ה כך ספק מוכן. ועיין מ"ש להלן בסמוך סד"ה ומרהיטת.

footnotes: ²⁷ עיין ירושלמי שבת פ"ג ה"ו, ו' ע"ב: בצים לאפרוחים בעיינן הן, ואינן בהיכנן, ועיין בבלי שם מ"ה א', ומ"ש לעיל הע' 3.

9. **נתערבה במאה כולן אסורות.**כ"ה בד, בכי"ע ובכי"ל. ובכי"ו נשמטה "במאה" בטעות. ובבבלי ג' ב' הנ"ל: נתערבה באלף כולן אסורות, והסיקו שם שמטעם דבר שיש לו מתירין אתינן עלה. ובירושלמי רפ"א הנ"ל. נתערבה אחת במאה, או אחת באלף, כולן אסורות. מה כמאן דאמר ספק הכן אסור? ברם²⁸ כמאן דאמר ספק הכן מותר מודה הוא הכא שהוא אסור,²⁹ נשרין ספק מהיום נשרו ספק מאתמול נשרו.³⁰ ברם (כלומר, במובן הרגיל, אבל) הכא יש כאן אחת לאיסור, והיא מוכחת על כולן. ופירושו, ספק הכן, אין בו משום דבר שיש לו מתירין, משום שאפשר שאין בו איסור כלל, אבל בתערובת שבוודאי יש כאן אחת לאיסור היא מוכיחה על כולן, עיין מ"ש על לשון "הוכח" בירושלמי כפשוטו, עמ' 266, ובתס"ר ח"ד, סוף עמ' 8, וסוף עמ' 70. וכבר נחלקו הראשונים אם ספק הכן אסור מטעם שיש לו מתירין, כשיטת ר' יואל הלוי בראבי"ה ח"א סי' ש"פ, עמ' 406, ובעל השלמה (הרב בדרשי) שהביא בחידושי המאירי כ"ד ב' סד"ה ולטעמך, בס' המכתם שם, ריש עמ' 238, והרב המגיד פ"ב מה' יו"ט ה"ו. וכן משמע מדברי ר' אשר מלוניל שבתמים דעים סי' ק"כ שספק מוכן ביו"ט ראשון אסור מטעם דבר שיש לו מתירין. ועיין בראבי"ה ח"ב סי' תשס"ג, עמ' 466 ואילך, ובהערות שם, ומ"ש בחי' הרשב"א ומאירי הנ"ל שם, ומ"ש במאירי כ"ד א', ובב"י טאו"ח סי' תצ"ז ובשו"ע שם ס"ק ג' ובמפרשים שם. ולפי מסקנת הירושלמי אין ראיה לא לכאן ולא לכאן, שהרי למ"ד ספק הכן מותר קיימינן הכא, והראשונים הנ"ל מדברים לפי ההלכה שספק הכן אסור. ועיין מ"ש להלן סד"ה ומרהיטת. ומרהיטת לשון התוספתא, וכן הברייתא שבבבלי, משמע שנתערבה אספיקא קאי, שאף ספק איסור שנתערב אסור משום דבר שיש לו מתירין, כשיטת ר"י הזקן בשו"ת הרשב"א ח"א סוף סי' ת"א, ובתורת הבית שלו בית ד' ש"ב, קט"ו ע"א. ועיין בס' התרומה ה' איסור והיתר סי' ע"ו, ובתוספות כאן ג' ב' ד"ה ואחרות. אבל ר"ת בס' הישר (ד' וויען פ"ב סע"ד, פ"ג ע"א, הוצ' מק"נ, עמ' 169, 170) ובתוספות כאן הנ"ל, ובתוס' זבחים ע"ב רע"ב, פירש שנתערבה על וודאי קאי, ולא על ספק. ובחידושי הרשב"א ג' ב' ובתוה"ב הנ"ל הסתייע מן הירושלמי הנ"ל שבהכרח מדבר בוודאי, שיש כאן "מוכיח", אבל בספק מותר. ועיין בבית הבחירה למאירי, עמ' 18. אבל בבדק הבית שם דחה את ראיית הרשב"א, וכתב שהירושלמי "לית להו דינ' דהכנה דרבה דאיסור תורה" וכו', עיי"ש. ועיי"ש במשמרת הבית. וכבר ראינו לעיל שכמה מן הראשונים ראו שהירושלמי אינו סובר הכנה דרבה. והירושלמי כאן אינו אלא מגלה על הפירוש בברייתא, אבל מעצם דבריו אין שום ראייה, שהרי הוא מדבר כאן למ"ד ספק הכן מותר, ולפיכך מחלק בין אם יש לפנינו איסור וודאי, או שאפשר שאין כאן איסור כלל. אלא שמדבריו אנו למדים שהשוו ספק הכן לביצת יו"ט שנתערבה באחרות, עיין מ"ש לעיל, ד"ה נתערבה. ועיין מה שהאריך במרכבת המשנה בח"ב, ה' יו"ט פ"א ה"א.

footnotes: ²⁸ וב"ה גם בשרי"ר, עמ' 154, ובחי' הרשב"א ג' ב' ד"ה נתערבה, ובתוה"ב שלו בית ד' ש"ב, קט"ו ע"ב, ובבדק הבית שם. ופירושו: בקושטא, אפילו, כרגיל בירושלמי, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 764, הע' 2. ובבית הבחירה למאירי, עמ' 18: וכמו שאמרו בתלמוד המערב אף למאן דאמר וכו', והוא ניסוח הרב בעצמו לפי הפירוש האמיתי, ועיין להלן. ²⁹ וכ"ה בשרי"ר, בחידושי הרשב"א ובמאירי הנ"ל. אבל בתורת הבית ובבדק הבית הנ"ל: מותר. ואף בכי"ל נכתבו האותיות "אס" על הגרר, ועדיין ניכר שם רושם של מי"ם, וברור שהסופר התחיל לכתוב "מותר" משום שטעה בפירוש המלה "ברם" שפירשה "אבל", ואף בתוה"ב הנ"ל פירשה בדרך שאלה, כלומר, מותר? ואח"כ באה התשובה שהיא אסורה. והעיקר כלפנינו, נוסח מקויים ע"י שרי"ר והרשב"א בעצמו בחידושיו הנ"ל. ³⁰ עיין בתוספות פסחים נ"ו ב' ד"ה מחלוקת. וכבר הראינו לעיל, שו' 1–2, ד"ה ובירושלמי, שהירושלמי חולק על תלמודא דידן בעניין מהות הנשרין. ועיין מ"ש בסה"י לכבוד ר"א מרכס, עמ' ש"ה, הע' 126, בשם מלא"ש פסחים פ"ד סמ"ח, עיי"ש.

9-10. **בית שמיי אומ' שאר כזית וחמץ ככותבת,**וכו'. משנתנו פ"א מ"א, עדיות רפ"ד. ועיין מ"ש בריש פירקין ד"ה ובחידושי המאירי. והסיקו בבבלי ז' ב' שלא נחלקו ב"ש אלא בבעור חמץ, ובו הצריכו שיעור כותבת,³¹ אבל באכילת חמץ אף הם מודים שחייב בכזית. והביאו שם את הברייתא מן הספרי ראה פי' קל"א, עמ' 188, ומכילתא דרשב"י בא, י"ג ז', עמ' 40. ועיין בירושלמי פ"א ה"ב, ס' ע"ב, פסחים פ"ה ה"ד, ל"ב ע"ב.

footnotes: ³¹ עיין מ"ש לעיל יומא פ"ד, שו' 7, ד"ה האוכל, ובתוספות כאן ז' ב' סד"ה לומר.

10-11. **אי זהו שאר המחמץ את אחרים וכו'.**ר"ח ז' ב' בשם התוספתא, וכלשונה. וכן הביאוה גם בבית הבחירה למאירי, עמ' 49, ותלמיד הרמב"ן, עמ' 2. והעתיקוה כפירוש למשנתנו. אבל הר"מ והרי"ף השמיטוה, שהרי הלכה כב"ה, ולהם אין הבדל בין חמץ ושאור אף לעניין ביעור. ברם בה"ג ה' פסח, ד"ו כ"ט ע"ג, ד"ב, עמ' 139: ובית חרוסת כבית שאור שחימוצו קשה (פסחים ל' ב'), איזהו שאור ואיזהו חמץ, שאור המחמץ אחרים, חמץ שנתחמץ על ידי אחרים. אימתי קרוי שאור משיפסל מלאכל הכלב. ולפ"ז הביאוה להלכה לעניין מאמר שמואל בבבלי פסחים ל' ב'. ובהלכות פסוקות הוצ' ר"ס ששון, עמ' י"ב, לא הביאו את התוספתא. ובעיטור ה' יו"ט מחלוקת ב', הוצ' רמא"י, קל"ט ע"ב: תוספתא איזה שאור ואיזה חמץ, שאור שמחמיץ אחרים וכו', ופירשתי בהלכות חמץ. והעתיק כגירסת בה"ג, וכנראה שלקחה משם. וכן העתיק את התוספתא כגירסת בה"ג בס' השרשים לר"י ן' ג'נח ערך שאר (הוצ' בכר, עמ' 492), ואף הוא שאב מן בה"ג. ובסמ"ג לאווין ע"ז ע"ח, כ"ט ע"ג, וממנו בהגה"מ פ"א מה' חמץ ומצה ה"ב אות ב', העתיקו את התוספתא כגירסא שלפנינו. וכבר באר לנכון ר' אליהו מזרחי בבאורו על הסמ"ג שם שתוספתא זו הלכה היא, שהרי חמץ שנפסל מאכילת כלב אינו צריך לבער, ושאור חייב לבער אפילו נפסל מאכילת כלב, כמפורש כאן, וכשיטת הראב"ד בהשגות שם בפ"א הנ"ל ה"ב. ועיין מ"ש בישועות מלכו ובאור שמח שם. ועיין מכילתא בא פ"י, הוצ' הרח"ש האראוויטץ, עמ' 34, ומ"ש באו"ש הנ"ל. ועיין מ"ש לעיל פסחים פ"ג, שו' 8–9, ד"ה חלות בצק.

11-12. **מימתיי קרוי שאר משיפסל מלאכל הכלב.**הראשונים הנ"ל, ועיין מ"ש לעיל בסמוך. ובמחברת הערוך לר"ש פרחון, ס"ו ע"א, ערך שאר: וכן אמרו רבותינו מאימתי נקרא שאור משפסל לאכילה. והוא תמוה מאד. וכנראה שיש שם ט"ס, וצ"ל: לאכילת [כלב]. ובבבלי פסחים מ"ג א': דתניא שיאור ישרף ונותנו לכלבו. ולכאורה הוא סותר את התוספתא כאן, שהרי אינו נקרא שאור אלא משיפסל מאכילת כלב. אלא שקושיית הבבלי שם עדיפה, שיש בברייתא סתירה מינה ובה, והעמידוה: ונותנו לפני כלבו, דר' מאיר לר' יהודה, ושאור דר"מ עדיין ראוי לאכילה, לר' יהודה. וכן אמרו בירושלמי (פסחים פ"ב ה"א, כ"ח ע"ג, פ"ג ה"א, כ"ט ע"ד, פ"ה ה"ד, ל"ב סע"ב) בשם רב שמותר להאכיל את השאור לכלב. ברם לפי הירושלמי רב מדבר בתערובת שקורא לה שאור, כמפורש בפ"ג שם, אלא שנשתבש בדפוסים שלפנינו, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 415.

12. **אפר שהסיקו ביום טוב אין מכסין בו ביום טוב.**וכ"ה ("ביום טוב") גם בד, בכי"ל ובס' יחוסי תנאים ואמוראים ערך זוטרא, הוצ' הרי"ל מימון, עמ' ס"ו, בשם התוספתא. וכן בפי' ר' מיוחס לשמות ט"ז (הצופה ההגרי חי"ג, עמ' 41). אפר שהוסק בי"ט אין מכסין בו דם צפור, וניסח ע"פ התוספתא. ובכי"ע: שהסיקו מערב יום טוב אין מכסין וכו', והיא בוודאי ט"ס. ואפשר שהיה לפני הסופר: שהסיקו מערב יום טוב [מכסין בו. הסיקו ביום טוב] אין מכסין בו וכו', מעין הירושלמי והברייתא שבבבלי שנביא להלן. ובמשנתנו פ"א מ"ב (עדיות פ"ד מ"ב): השוחט חיה ועוף ביו"ט, בית שמאי אומרים יחפור בדקר ויכסה, ובית הלל אומרים לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן³² מבעוד יום. ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה. שאפר כירה מוכן הוא. ואמרו בבבלי ח' א': אפר כירה מאן דכר שמיה. אמר רבה הכי קאמר, ואפר כירה מוכן הוא. וסיגנון זה רגיל במשנה, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, סוף עמ' 652 ואילך. ודברי הבבלי שרירים וקיימים כפשוטם. ופירשו בירושלמי בסה"ג, ס' סע"ב: שאפר הכירה מוכן. הדא דאת אמר באפר שהוסק מערב יום טוב, אבל באפר שהוסק ביום טוב לא בדא.³³ בשלא שחט, אבל אם שחט מוטב שיטול מאפר שהוסק ביום טוב, ואל יחפור בדקר ויכסה. הרי לך ברור, ששיטת הירושלמי היא שאף אפר שהסיקו ביום טוב מכסין בו, אם כבר שחט. ועיין מ"ש ע"ז להלן, ועיין דב"ר פ"ד, ו', ובהגהות הרד"ל שם. ובבבלי ח' א': אמר רב יהודה אמר רב לא שנו אלא שהוסק מערב יום טוב, אבל הוסק ביום טוב אסור, ואם ראוי לצלות בו ביצה מותר. תניא נמי הכי כשאמרו אפר כירה מוכן הוא לא אמרו אלא שהוסק מערב יום טוב וכו', כלשון רב יהודה.

footnotes: ³² עיין דב"ר פ"ד, ו', ומ"ש הגר"ל גינצבורג ז"ל בגנזי שכטר ח"א, עמ' 498. ³³ כ"ה בשרי"ר, סוף עמ' 163, ובאו"ז ח"ב סי' של"ג, ע"א ע"ב. וכן משמע בעיטור ה' יו"ט מחלוקת ג', הוצ' רמא"י, קל"ט ע"ד, שבלי הלקט השלם סי' רנ"ב, קכ"ג רע"א, בית הבחירה למאירי, עמ' 52. וכ"ה הסיגנון הקבוע של הירושלמי. ולפנינו: בד"א, וכן היה לפני כמה מן הראשונים, עיין באהצו"י, עמ' 5.

12-13. **שאינו מן המוכן.**בלשון המשנה והתוספתא "אינו מן המוכן" כולל גם מוקצה וגם נולד, ולסיגנון הירושלמי גם דברים שאינן בעינן (נולד) וגם דברים שאינן בהיכנן (מוקצה). ובדבר שאינו אוכל, הרי כל אחד מהם אסור, עיין מ"ש בריש מכילתין ד"ה ברם. ובאפר שהוסק ביו"ט החליטו רוב הראשונים שאיסורו משום נולד, שלא היה בעינו מערב יו"ט, עיין תוספות ח' א' ד"ה אמר, רמב"ם ספ"ב מה' יו"ט ועוד. ועיין בבית הבחירה למאירי, עמ' 52.

13-14. **היה לו עפר בתוך ביתו להטיח בו גגו, סיד לסוד בו ביתו מכסין בו.**וכ"ה בכי"ע ובס' יחוסי תנאים ואמוראים הנ"ל. אבל בד ובכי"ל: אין מכסין בו. וכבר העירותי בתס"ר, עמ' 203, על הירושלמי כאן ה"ג, ס' ע"ב: תני³⁴ הביא עפר לטוח את גגו, סיד לסוד את ביתו, מכסין בו. אית תניי תני אין מכסין וכו', מ"ד מכסין לשעבר, מ"ד אין מכסין בבא לישאל בתחילה. ובבבלי (המשך הברייתא הנ"ל): הכניס עפר לגנתו ולחורבתו מותר לכסות בו. ומשמע שם שזו היא הבבא שלפנינו בשינוי ניסוח, עיי"ש. ופירשו באו"ז ח"ב סי' של"ג, ע"א ע"ב, ובחידושי הרשב"א ח' א', ע"פ הירושלמי הנ"ל, שמותר לכסות בו בדיעבד, אם כבר שחט, אבל בבא להמלך אם ישחוט, אוסרים לו. וסברו רבותינו ז"ל שהוא "בא לישאל בתחילה" שבירושלמי הוא "בא להמלך" שבבבלי ז' ב'. ובעבודת הקודש להרשב"א שער ב' סי' ב', מ' ע"א:³⁵ הכניס עפר לגינתו ולחורבתו, ועפר לכסות (וכ"ה מעתיק בחידושיו הנ"ל בשם הירושלמי) את גגו וסיד לסוד בו את ביתו, יראה לי שהן כדקר נעוץ (עיין בבלי ז' סע"ב), ואין סומכין עליהן לשחוט לכתחילה, ואם עבר ושחט מכסין בהם, וסידר יחד את הברייתא שבבבלי ושבירושלמי, ועיין ברידב"ז לירושלמי, ד' ע"ב, ד"ה הביא, מה שהעיר על הט"ז באו"ח סי' תצ"ח אות י"ז, ועיין בח"ד כאן. וקשה מאד לפרש כן בברייתא שהרי לכאורה הסיפא דומיא דרישא, ואם הכוונה שמכסין דווקא בששחט ולא נמלך, הרי אף באפר שהוסק ביו"ט מכסין בו, אם עבר ושחט, לשיטת הירושלמי שנתקבל ע"י רוב הפוסקים. ומאי שנא רישא ששנתה: אין מכסין, ומאי שנא סיפא ששנתה: מכסין. ולפי שיטת רבותינו ז"ל צריך לחתוך את הברייתא, והרישא באה לפרש את משנתנו אימתי הוא אפר כירה מוכן, והסיפא היא הלכה אחרת. ובס' יחוסי תנאים ואמוראים, עמ' ס"ו הנ"ל, כתב: לשעבר, פי' בלא נמלך, והרואה אותו מכסה בו אין צריך למחות בידו, מ"ד אין [מכסין] בבא לישאל בתחילה, פי' נמלך. ונראה שרבינו פירש שהכוונה שבדיעבד אם מכסה בעפר זה אין מוחין בידו, ואפילו אם יש לו אפר כירה בביתו מערב יו"ט אין מטריחין עליו, מפני שעפר לגינה מוכן לכיסוי (ולכיסוי בלבד, עיין לעיל שם), אבל אם עדיין לא שחט ובא לימלך, אוסרין עליו לכסות בעפר זה, ואומרים לו לך והבא מן המוכן, אם יש לך. וממילא אם אין לו עפר אחר המוכן מערב שבת שוחט לכתחילה, שהרי עפר שהביא לגינתו (או לגגו) מוכן הוא אצל כיסוי. אבל ברישא באפר שהוסק ביו"ט אין מכסין בו, כלומר, אין מניחין לו לשחוט, מפני שאין לו במה לכסות, וכדברי ב"ה במשנתנו: לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום. ואם שחט כבר, מכסה בין בזה ובין בזה. כמפורש בירושלמי שהבאנו לעיל. ולפי גירסת ד' וכי"ל: אין מכסין בו, הכוונה שהברייתא שלנו ברישא ובסיפא מלמדת אותנו כיצד להתנהג, ואדם צריך להכין עפר לשחיטה מבעוד יום, מפני ששורת הדין שאין מכסין לא באפר שהוסק ביו"ט ולא בעפר שיש לו בביתו להטיח בו את גגו וכו', ולא ירדה הברייתא לחלק בין לכתחילה ובין בדיעבד, ומלמדת כיצד להתנהג לכתחילה, כפירוש הירושלמי.

footnotes: ³⁴ כ"ה בשרי"ר, עמ' 164, ובחי' הרשב"א ח' א'. ובד"ו וכן בשרי"ר, סוף עמ' 162: ותני כן. ³⁵ והובא בא"ח ח"א ה' יו"ט סוף סי' מ"ו, פ"ח ע"א.

14. **ר' יוסה או' כוי אין שוחטין אותו ביום טוב וכו'.**להלן חולין פ"ו ה"א³⁶ ואילך, כל הברייתא, ירושלמי כאן פ"א ה"ג, ס' ע"ב, בבלי חולין פ"ד ב'. והרישא, עד סוף ההלכה, היא סתם משנתנו בבכורים פ"ב מ"ט וחולין פ"ו מ"א, ועיין בבלי כאן ח' א'. ובכוי יש ספק אם הוא חיה או בהמה, וממילא ספק אם דמו טעון כיסוי, ועיין המחלוקות על כוי בתוספתא חולין שם רפ"ו, ומ"ש לעיל ח"ב, עמ' 834 ואילך, ועיי"ש עמ' 845 (לשו' 40–41). ועיין בריטב"א חולין פ"ג ב' ד"ה ונוהג ומ"ש במהרי"ט אלגזי בכורות פ"ו סי' נ"ח ד"ה ובעיקר, קס"ג ע"ג.

footnotes: ³⁶ בהוצ' צוקרמנדל. ובד וכי"ל: הי"א.

16. **אין ספיקה דוחה את יום טוב.**כמפורש במשנת שבת פי"ט מ"ה.³⁷ ועיין ערכין פ"ב מ"ב.

footnotes: ³⁷ עיין בתוספות שם קל"ה א' ד"ה ולא. ואם נפרש גם כאן שהכוונה ב"ספיקה" לאנדרוגינוס הרי יש כאן הקבלה גמורה ל"ספיקן" שלהלן שו' 18, שפירושן ספק איש ספק אשה, כפירוש הירושלמי והבבלי שם. אבל ברור שהתלמודים לא פירשו כן בבבא זו, שאם לא כן הרי הפירוש מבואר מאליו בסיפא (שו' 18), ואין שום מקום לקושיא. ואפשר שלפי התירוץ והמסקנא בירושלמי ובבבלי מותר לפרש גם את הרישא מעין הסיפא. ועיין מ"ש לעיל שבת פט"ו, שו' 75–76, סד"ה מה להלן.

**כסוי הדם שאין ודאה דוחה את השבת.**כלומר, כששחט לחולה שיש בו סכנה, כמו שפירשו בירושלמי ובבבלי חולין הנ"ל. ופירשו בתוספות חולין פ"ד ב' ד"ה כסוי, שאין מכסין אפילו אם הזמינו לכך. ובר"ן רפ"ו שם: לפי שרצו חכמים לעשות היכר שיום זה הוא אסור בשחיטה, ולפיכך לא רצו להתיר אלא מה שהוא צרכו של חולה בלבד, דהיינו שחיטה, ולא כיסוי הדם.

16-17. **אינו דין שלא יהא ספיקו דוחה את יום טוב.**כלומר, משום היכר צריך לגזור עליו שלא יבואו להתיר את חלבו, ועיין בתוספות הנ"ל.

17-18. **שופרות שבגבולין יוכיחו שאין ודאן דוחה את השבת.**יפה פירש בתוספות בכורים שהתוספתא מתפרשת יפה לשיטת הירושלמי שבגבולין אין שופר בשבת מדאורייתא, כמפורש בר"ה פ"ד ה"א, נ"ט ע"ב (ובמקבילות שבמדרשי א"י, עיין אהצו"י ר"ה, עמ' 43), שהרי בירושלמי לא נזכרה כלל גזירה דרבה (עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 278). ועיי"ש בתוספות בכורים לר"ה פ"ב, ס"ח ע"ב.

18. **וספיקן דוחה את יום טוב.**פירשו בירושלמי כאן הנ"ל ובבבלי חולין פ"ה רע"א, שהכוונה לספק איש ספק אשה,³⁸ עיין מ"ש להלן ר"ה פ"ב, שו' 18–19. ועיין בבלי שם שהשיבו: ור' יוסי לטעמיה דאמר אשה ודאית נמי תקעה.

footnotes: ³⁸ בירושלמי: באנדרוגינוס שתקע. ואנו נקטנו בלשון הבבלי, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 845, שו' 42.

20. **השיב ר' לעזר בנו של ר' ליעזר הקפר וכו'.**וכ"ה להלן חולין פ"ו בכל הנוסחאות (ונוסחת צוקרמנדל שם בדויה), וכ"ה בירושלמי כאן. ובבבלי חולין פ"ד ב' הנ"ל: השיב ר' אלעזר הקפר בריבי. וכבר פירשנו בכ"מ ש"בריבי" פירושו בן גדולים.

21. **שאין ודאה דוחה את לילי יום טוב.**בבבלי הנ"ל: מה למילה שכן אינה נוהגת בלילי ימים טובים. ובים יששכר כאן: כלומר, אינה נוהגת בלילות כבימים. וכס"ז בשבת קל"א ב'. (חזון יחזקאל).

22. **וודאו דוחה את יום טוב.**צ"ל: את [לילי] יום טוב, כגי' ד וכי"ע. וכ"ה בירושלמי ובמקבילה שבחולין בד, בכי"ל ובכי"ו.

23. **אמ' ר' אבא זה אחד מן הדברים שהיה ר' חייה אומ' וכו'.**וכ"ה ("ר' אבא") להלן חולין בד ובכי"ל, ובבבלי הנ"ל. ובכי"ו שם: אמ' ר' אבהו. ובירושלמי הנ"ל: אמר ר' אבין זה אחד מארבעה דברים שהיה ר' חייה הגדול אומר וכו'. ובשרי"ר, עמ' 163: א"ר אביי וכו'. ולהלן בחולין פ"ו הנ"ל בד ובכי"ו: שהיה ר' אחייה וכו'. וכן ברש"י כת"י לחולין הנ"ל (עיין דק"ס שם, קי"ד ע"א, סוף הערה פ'), אבל בתוספתא שם בכי"ל: ר' חייא, וכן מוכח בירושלמי הנ"ל: ר' חייה הגדול, וכ"ה בשרי"ר, עמ' 163, ועמ' 165, ובעל כרחינו אנו אומרים שהוא ר' חייה רבה, ואין לומר כאן "ר' חייא לחוד ור' אחייא לחוד" (בבלי מו"ק כ' ב'). ולפ"ז אף ר' אבא כאן הוא רב.

24. **והשיב ר' לעזר.**וכ"ה להלן בחולין הנ"ל. ובד ובכי"ל שם: ר' אלעזר. וכע"ז בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ונוסח צוקרמנדל בחולין שם: והשיבו ר' חייא, היא טעות הדפוס של הדפוסים החדשים של התוספתא (לחולין אין כי"ע).

24-25. **אמ' ר' שמעון בן לעזר מודים בית שמיי ובית הלל שמוליכין את הסולם וכו'.**במשנתנו פ"א מ"ג: בית שמאי אומרים אין מוליכין את הסלם משובך לשובך, אבל מטהו מחלון לחלון. ובית הלל מתירין. ועליה נחלק ר"ש בן אלעזר ואמר שבהולכה כולם מתירין, משום שמחת יו"ט, ולא נחלקו אלא בחזירה, שב"ה מתירין, משום שאם לא תתיר לו להחזיר אף הוא לא יטול (שיפחד להניח את הסולם במקומו, שלא תקפוץ הנמייה), ונמצא ממעט בשמחת יו"ט. ובבבלי ט' א' נחלקו אם המחלוקת במשנתנו היא בר"ה, או ברשות היחיד, והאיסור הוא משום שיאמרו להטיח גגו הוא צריך. ולהלן שם ט' ב' הביאו את התוספתא שלנו, ואמרו שם: מתניתין (כלומר, משנתנו הנ"ל) דלא כי האי תנא, ופירש"י: מתניתין דקתני בהולכת סולם פליגי לאו כי האי תנא דקתני בהולכה מודו, מפני שצורך י"ט היא. ועיין במהרש"א, מהר"מ ומהר"מ שיף ט' רע"ב. ובשיטת הריב"ב על הרי"ף, ה' ע"א, הבין בדעת הרי"ף שאף למשנתנו נחלקו בחזירה, והלכה כב"ה, אבל בראבי"ה ח"ב סי' תשל"א, עמ' 432, בחידושי המאירי ובבית הבחירה שלו ט' רע"ב, מפורש שלדעת משנתנו אף ב"ה אוסרים את החזירה, משום שאין כאן פסידא כלל, והכוונה, כנראה, שיכול להשליכו לארץ, וכבר אין חשש נמיה. ועיין בשער המלך פ"ד מה' יו"ט הי"ב ובצל"ח בסוגיין. ובירושלמי לא נזכרה הברייתא שלנו כלל. ועיין מ"ש להלן.

26-27. **ר' יהודה או' עזריה או' מטלטלין את הסולם.**וכ"ה בד, בכי"ע ובכי"ל. ובגליון כי"ו: אין, כלומר, אין מטלטלין את הסולם. ובבבלי ט' ב' הנ"ל: אמר ר' יהודה במה דברים אמורים וכו', ואין זכר לדברי עזריה (כנראה, אביו של ר' אלעזר בן עזריה). וקשה לקבל את גירסת הגליון של כי"ו נגד כל הנוסחאות. ופירושו שעזריה שנה את משנת ב"ה סתם שמותר לטלטל את הסולם ביום טוב. ואח"כ מפרש באיזה סולם התירו.

27-28. **במי דברים אמורים בסולם של שובך אבל בסולם של עליה אסור לטלטל אפי' בעלייה.**כ"ה ("אסור") בד, בכי"ע ובכי"ל, וכן יוצא משני התלמודים. ובכי"ו בטעות: מותר. והכתיב "במי" דברים אמורים בברייתא שלנו, גם בשרי"ר, עמ' 166, ועמ' 167. ועיין לעיל ח"א, עמ' 227, הערה 14. ומתוך סוגיית הבבלי מוכח שעיקר השאלה היא בסולם עצמו, וב"ש אוסרים בסולם של שובך אפילו אם מוליכו לשובך ליטול משם גוזלים שהזמינם ליו"ט, כלומר לצורך היתר, משום שמא יאמרו להטיח גגו הוא צריך. ולאיכא דאמרי שם (ט' א') ברשות הרבים אפילו לב"ה אסור. ובסולם של עלייה דברי הכל אסור, אפילו לעלות בו לשובך. ומתוך התוספתא כאן מוכח שהטעם הוא משום מוקצה, משום שסתם סולם של שובך [תיקונים והוספות: צ"ל סולם של עלייה], הוא סולם צורי, וכובדו קובעו, ואין מטלטלין אותו אפילו בעלייה עצמה, ומכל שכן שאין מוליכין אותו, ועיין בטאו"ח סי' תקי"ח ובעבודת הקודש להרשב"א שער ה' סוף סי' ג', מ"ז רע"א. והוא כפירוש הר"ח בעירובין ע"ז ב' (סולם צורי שהוא כבד ואינו ניטל בשבת ממקום למקום), וכפי שהבין את דבריו ברשב"א שם, וכן פירש הראב"ד, עיין ברשב"א ובמאירי שם. וכן פירש מדעתו בראשון לציון להגר"ח ן' עטר כאן במקומו, וכן פסק הר"מ בפכ"ו מה' שבת ה"ז, כמו שהעירו המפרשים בתוספתא כאן. והוא שלא כדעת התוספות כאן ט' ב' ד"ה מאי, ועירובין שם ד"ה א"ה, שלת"ק שרי. ועיין מ"ש לעיל עירובין פ"ו, שו' 51, ד"ה ובסולם הצורי. ובבבלי ט' ב' הביא את כל הברייתא שלנו (חוץ מדברי עזריה). אבל בירושלמי פ"א ה"ד, ס' ע"ג: יהודה בר' חייה נפק לברא שאלון ליה סולם של עלייה מהו, אמר לון שרי, כד דאתא גבי אבוה אמר ליה מה מעשה בא לידיך? אמר היתרתי להן סולם של עלייה. ואקים תניי קומוי ותנא במה דברים אמורים בסולם של שובך. אבל בסולם של עלייה אסור. מה בין סולם של שובך, מה בין סולם של עלייה ? אמר ר' יעקב בר אחא סולם של שובך אם עשה הוא מלאכתו מאתמול כחישין הן, סולם של עלייה יכול הוא לעשות מלאכתו מאתמול. אמר ר' יוסה בי ר' בון סולם של שובך יכול הוא לעמוד עליו ולעשות מלאכתו. סולם של עלייה אינו יכול לעמוד עליו ולעשות מלאכתו. סולם של שובך שהוא עולה בו לעלייה? סולם של עלייה שהוא עולה בו לשובך ? וכע"ז הוא בשרי"ר, עמ' 166, ועמ' 167 (ובאו"ז ח"ב סי' של"ד, ע"א ע"ג, לקוי בחסר ע"י הדומות). ולפי הסיגנון הרגיל בירושלמי ברור שסוף הדברים היא שאלה, כלומר, מה דינו של סולם של שובך שרוצה לעלות בו לעלייה, ומה דינו של סולם של עלייה שרוצה לעלות בו לשובך אם התירו לטלטלו משום שמחת יו"ט. ומכאן שר' יהודה בר' חייה התיר לטלטל סולם של עלייה לעלייה, כדי ליטול ממנה יונים, או פירות³⁹ לצורך יו"ט, ופירש את משנתנו שסולם של שובך לאו דווקא, ושלא כפירוש הבבלי ט' ב', שהרי בירושלמי לא הביאו כלל את המשך הבבלי. והברייתא שלנו מפרשת את משנתנו, ולא את דברי רשב"א שלא הובאו כלל בירושלמי. ועיין ר"ח ט' ב', ותמוה שר' יהודה יפרש את דברי ר' שמעון בן אלעזר. ועיין צל"ח ט' ב' ד"ה ור"י, עיי"ש היטב. ולא עוד אלא שמדברי הירושלמי מוכח שלא התירו אלא להוליך את הסולם לשובך ביום טוב, מפני שלא היה יכול להוציא משם את הגוזלות מערב יו"ט שלא יכחשו בביתו, ומוטב שימצאו במקום רבייתם עד השחיטה, מה שאין כן בפירות שהיה יכול להוציאם מעלייתו מערב יום טוב. ולר' יוסי בר' בון בירושלמי הטעם הוא שבסולם של שובך הוא עומד על הסולם ומוציא את הגוזלים מן השובך, וכולם רואים שאינו עושה מלאכת איסור, אבל בסולם של עלייה אינו יכול לעמוד על הסולם ולהוציא מה שמוציא, אלא נכנס לפנים, ויחשדו בו שעלה לעלייה לעשות שם מלאכת איסור ביום טוב. והשאלה שאח"כ בירושלמי היא לר' יעקב בר אחא שאינו חושש משום חשד, מהו להוליך סולם של שובך לעלייה, שהרי סולם זה מותר לטלטל, אם גזרו עליו, משום שהיה יכול להוציא את הפירות מאתמול. ולהפך מה דינו של סולם של עלייה לשובך. והכל הוא שלא כשיטת הבבלי.

footnotes: ³⁹ עיין ירושלמי ב"מ פ"י סה"ב, י"ב ע"ג. וכן היו רגילים להחזיק חטים בעלייה, כפי שמוכח בכ"מ. ועיין לעיל תרומות פ"ו הי"ב ועוד.

28. **ר' דוסה אומ' מטין אותו מחלון לחלון.**בירושלמי אין זכר מברייתא זו, ולפי שיטתו שהעתקנו לעיל, פירושו כפשוטו, שר' דוסא התיר בסולם של עלייה שעמד על יד השובך להטות אותו מחלון לחלון, כמו שסבר ר' יהודה ברבי (=בר' חייא) לפי הבבלי ט' ב', עיין במשנתנו כאן הנ"ל. אבל בבבלי שם הסיקו לפי שיטתם שר' דוסא מחמיר אפילו בסולם של שובך עיי"ש.

29. **אף מדדין בו.**וכ"ה גם בכי"ע. ואצל צוק' בטעות: אין מדדין וכו'. ופירש"י: אם החלון רחוק, ואין ראש הסולם מגיע שם בהטייה, מדדין רגליו של סולם מעט מעט. ולפ"ז יש כאן טילטול ע"י שינוי. וכן אמרו בירושלמי שבת ספי"ז, ט"ז ע"ב, עירובין פ"י ה"י, כ"ו ע"ג: מדדיהו בראשי אצבעותיו. ופירשו המפרשים שמטלטלו ע"י שינוי. ועיין ר"ח עירובין ק"ב א', והלשון שם משובשת. ועיין במאירי כאן ט' ב' ובבית הבחירה שלו, עמ' 56, והיתה לרבינו הגירסא אף מדרין, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 242.

29-30. **ר' שמעון או' בית שמיי או' לא יטול אדם גוזל עד שיקשר. בית הלל או' לא יטול אדם עד שינענע.**עיין מ"ש להלן בסוף דברינו בשם תוספות בכורים, והוא, כנראה, הפירוש הנכון. ובמשנתנו פ"א מ"ג: בית שמאי אומרים לא יטל אלא אם כן נענע מבעוד יום. ובית הלל אומרים עומד ואומר זה וזה אני נוטל. ועיין בבלי י' א'. וכבר העיר בראבי"ה ח"ב סי' תשל"ב, עמ' 433, שבירושלמי מוכח שמחמת מוקצה אתינן עלה, שהקשו שם ממשנתנו ספ"ד: ועוד אמר ר' אליעזר, עומד אדם על המקצה ערב שבת בשביעית ואומר מכאן אני אוכל למחר, וחכמים אומרים עד שירשום ויאמר מכאן ועד כאן. ואמרו שם שלר' אליעזר שהוא שמותי אפשר לחלק ולומר שחומר הוא בבעלי חיים, והצריכו בהם הזמנה בנענוע מערב יום טוב, אבל "מחלפה שיטתון דרבנן וכו' עוד אינון אית להון חומר הוא בדבר שיש בו רוח חיים", כלומר, אתמה, והרי הם מקילים בבעלי חיים ומחמירים במוקצה. ועיין בתוספות ל"ד ב' ד"ה ואומר, ובשטמ"ק שם ל"ד א'. ועיין הפירוש בראבי"ה הנ"ל. ולפי הגירסא שלפנינו, וכ"ה בשרי"ר, עמ' 168, ולהלן בירושלמי ספ"ד ובראבי"ה הנ"ל, קשה לפרש את הירושלמי אחרת ממה שפירשנו, אלא שאף כאן מחלפה שיטתון דב"ה, ויש תנא שסבר שב"ה החמירו במוקצה בספ"ד והצריכו לרשום, וכאן הצריכו לנענע, או לקשור כשיטת ר' שמעון אליבא דב"ש. ובירושלמי כאן הנ"ל מסיים: לוי מקש על שובכיה ואמר יזכה לי שובכי למחר. ומתוך דברי בעל או"ז ח"ב סי' של"ד, ע"א ע"ג, משמע שהחמיר כב"ש. ועיין בראבי"ה הנ"ל, עמ' 434. ובהגהות הגר"א העיר שהוא המעשה שבסוף חולין. ובאמת בכל כתה"י בחולין קמ"א סע"ב, קמ"ב רע"א, הגירסא היא לוי בר סיסין (עיין דק"ס שם, ר"ו ע"ב, הערה ט', והערה ל'), והוא לוי בר סיסי הוא סתם לוי שבירושלמי. אלא שבבבלי שם אמרו: אי ביום טוב בעומד ואומר זה וזה אני נוטל סגיא. ולפי הירושלמי מעשה שהיה ביום טוב היה, ולוי הזמין את כל השובך, והקיש עליו כי היכי דליתגבהו והוא הנענוע. והחמיר כשיטת ר' שמעון אליבא דב"ה בתוספתא כאן. ועיין שו"ת הרדב"ז ח"ה (ליוורנו תקע"ח) סי' ש"א קצ"ח, ופירושו בירושלמי קשה מאד. ובבבלי כ"ה א' הביא בשם ר"ש בן אלעזר את ה"י שלהלן, והמשיכו: וצפור דרור צריכה לקשר בכנפיה כדי שלא תתחלף באמה וכו' כמו בסיפא בסמוך. ולעיל שם הביאו הלכה זו של צפור דרור בשם עדות שהעידו מפי שמעיה ואבטליון. והר"מ השמיטה (עיין בראשון לציון כ"ה א'), וכן לא הביאה הרי"ף, הטור והשו"ע. והטעם, כנראה, משם שאין אנו בקיאים בצפור דרור (עיין נקודות הכסף יו"ד סי' פ"ב). אבל העיטור בה' יו"ט, מחלוקת ה', הוצ' הרמא"י, קמ"ג ע"ב, והרשב"א בעבודת הקודש ש"ה סי' ג', מ"ו ע"ב, הביאוה להלכה. ולפ"ז עניין הקשירה של גוזל בתוספתא כאן, היא הזמנה ברורה שלא תתחלף, או כדי שתהיה צידה גמורה מערב יום טוב, עיין ר"מ פ"ב מה' יו"ט ה"ה ובמגיד משנה שם, שו"ע או"ח סי' תצ"ז ס"ק ט' ובמפרשים שם, בתוספות ט' א' ד"ה אין מוליכין, בעיטור הנ"ל (ובהערות שם), בבית הבחירה למאירי סוף עמ' 59, ובפי' תלמיד הרמב"ן, עמ' 32. ובתוספות בכורים פירש שמשנתנו מדברת ביוני בית, אבל כאן הכוונה לגוזלות של הפקר (ויגיד עלי רעו, הבבא שלהלן), ולפיכך לא סגי לב"ה באמירה כ"ז שלא קנה אותם, וב"ש מחמירים ומצריכים גם קשירה. וכנראה שזהו הפירוש הנכון.⁴⁰

footnotes: ⁴⁰ וכן קיבל את הפירוש (בשם תוספות בכורים) גם במנחת בכורים. ובתכלת מרדכי דחה פירוש זה משום שביוני בית אין צורך בהזמנה כלל, עיי"ש. ברם "יוני בית" לאו דווקא, והכוונה במשנתנו ליוני שובכו שאסור לאחרים ליטלן מפני גזל משום דרכי שלום (להלן סוף חולין, בבלי ב"מ ק"ב א' ובמקבילות), אבל כאן מדברים ביונים שקיננו בבורות, בשיחין ובמערות שהן הפקר גמור, כמפורש להלן בסמוך, ולפיכך צריכות קשירה לב"ש ונענוע לב"ה. ומדברים במקום שאין חשש שיפרחו משם, כגון שהקן שלהן קבוע שם, או שעדיין לא פרחו.

30-31. **והמקשר והמנענע בבורות שיחין ומערות מותר ובאילן אסור.**וכן בבבלי כ"ה א' הנ"ל (לפי גירסת הר"ח): והמקשר והמנענע בבורות בטפיחין בשיחין ובמערות מותרין, ובאילנות אסורין גזירה שמא יעלה ויתלוש. ועיין לעיל עירובין פ"ב, שו' 53–54. וברש"י עירובין ק' א': בור ושיח ומערה וכו', דטעמא לאו משום טרחא, אלא שלא יתלוש מן המחובר במתכוין.

31-32. **המקושרים והמנענעים בכל מקום אסורין משם גזל.**וכ"ה בבבלי הנ"ל. ועיין במשנה ב"מ פ"ב מ"ג, ובספרי כי תצא פי' רכ"ח, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 260. ולהלן חולין פ"י הי"ג: המוצא קן בבורות בשיחין ובמערות מותרות משום גזל וחייבות בשילוח, ואם מקושרות אסורות משום גזל ופטורות מן השילוח. ועיין בח"ד שם, ונעלמה לפ"ש מעיני המפרשים שם הברייתא שלפנינו בביצה. ועיין בתוספות כ"ה א' ד"ה המקושרין, ברא"ה ובשטמ"ק שם.

32-33. **זימן בתוך הקן ומצא לפניה אסורין, על פתחה מותרין.**וכ"ה בד ובכי"ל. וכן מעתיק בשם התוספתא בחי' הרשב"א י"א רע"א. וכן בעבודת הקודש שלו ש"ה סי' ג', מ"ו ע"ב: מצאן על פתח הקן מותרין, כאלו מצאן בתוך הקן. וכן מעתיק בבית הבחירה למאירי, עמ' 62, ומוסיף: וכן היא בתוספתא בפירוש. ובמשנתנו פ"א מ"ד: בתוך הקן ומצא לפני הקן אסורים. ופירש"י: ובתוך הקן לא מצא כלום. ובבבלי י"א א' פירש אביי לפני הקן בדף, כלומר שמצא בדף הבולט חוץ למחיצה של כל קן וקן, והוא מקיף כמה קנים, ולפיכך יש לחשוש שמא בא מקן אחר, אפילו למ"ד רוב וקרוב הלך אחר קרוב, שהרי כולם קרובים הם. ורבא העמידה בשני קנין זה למעלה מזה, וזימן באחד ולא זימן בשני וכו'. ובכי"ע: זימן בתוך הקן ומצא לפני הקן ועל פתחה מותרין. וגירסא זו בוודאי משובשת. ואפשר שיש כאן פיסקא קטועה ממשנתנו "זימן בתוך הקן ומצא לפני הקן", כרגיל בתוספתא, עיין מ"ש לעיל ח"א ריש עמ' 6, ח"ב, עמ' 552, שו' 16–17, שם עמ' 653, ועוד בכ"מ. ומוסיפה התוספתא: ועל פתחה מותרין. ובאו"ז ח"ב ה' יו"ט סי' של"ד, ע"א ע"ג: ודוקא שמצא לפני הקן על הדף אסורין, אבל מצא על פתחה של הקן מותרין, כדתניא בתוספתא דפרקין זימן בתוך הקן ומצא לפני הקן על פתחה מותרים. ואפשר שכן צ"ל גם בכי"ע: על, במקום "ועל". אבל יותר נראה שהנכון הוא כמו שפרשנו בכי"ע, ובאו"ז "מתוקן". ובהגהות הרמ"א או"ח סי' תצ"ז ס"ק י"ד פסק ע"פ האו"ז. וכבר ראינו לעיל שכן פסקו גם הרשב"א והמאירי.

33-34. **אמ' ר' שמעון בן לעזר מודים בית שמיי ובית הלל שאם זימן בתוך הקן ומצא לפני הקן שהן אסורין.**וכע"ז בד, בכי"ל ובבבלי כ"ה א'. ובכי"ע: לא נחלקו בית שמאי ובית הילל על שזימן בתוך הקן וכו'. וכ"ה בשם התוספתא באו"ז הנ"ל. ופירושו ששניהם מודים שיוני שובך צריכים זימון, ואינן נחשבות כעופות הבית, ולא נחלקו לעיל (ובמשנתנו) אלא כיצד מזמין.

34-35. **במי דברים אמורים ביוני שובך ויוני עליה וכו'.**או"ז הנ"ל, בבלי הנ"ל, רי"ף פ"א סי' תתנ"ט. ועיין מ"ש על כל העופות הללו לעיל שבת פי"ב, שו' 10–11 ואילך. וכולם אינם ברשותו, עיין להלן חולין פ"י הי"ג ובמקבילות. ועל הצורה "במי דברים וכו'", עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 227, הערה 14.

36. **ויונים חדסיות וכו'.**עיין מ"ש לעיל שבת הנ"ל, שו' 12.

36-37. **וחיה שקיננה בפרדיס צריכה זימון וכו'.**וכ"ה באו"ז הנ"ל. ובבבלי הנ"ל: וחיה שקננה בפרדס מותרין ואין צריכין זימון. אבל לעיל שם שנו: והתניא חיה שקיננה בפרדס צריכה לזמן וכו', וזו עדות שהעידו מפי שמעיה ואבטליון. ותירצו בבבלי שם שהכוונה לפרדס שאינו סמוך לעיר. ודווקא בוולדה מועיל זימון שאינו יכול לברוח, אבל בחיה עצמה אפילו זימון אינו מועיל שהיא יכולה לברוח ומחוסרת צידה. ועיין בר"מ פ"ב מה' יו"ט סה"ז ובבית הבחירה למאירי, עמ' 151, ובשו"ע או"ח סי' תצ"ז ס"ק ח'. ובשטמ"ק כתב בשם הריטב"א שסמוך לעיר הוא בתוך עיבורה של עיר, עיי"ש.

37-39. **אמ' ר' שמעון בן לעזר מודים בית שמיי ובית הלל שמסלקין את התריסין ביום טוב, על מה נחלקו על החזירה וכו'.**במשנתנו פ"א מ"ה: בית שמאי אומרים אין מסלקין את התריסין ביום טוב, ובית הלל מתירין אף להחזיר. ובבבלי י"א ב': מאי תריסין? אמר עולא תריסי חנויות. ופירש"י: תריסין. דלתות (בפיה"מ להר"מ: תריסין הם הנסרים). חנויות. כמו תיבות הן ועומדות בשוק, ואינן מחוברות לקרקע. ופירשו בבבלי ובירושלמי שהתירו לסלק את התריסין, אעפ"י שנראה כסותר בניין, משום שמחת יו"ט שיוכל להוציא משם צרכי מזון, והתירו חזירתן מפני פתיחתן, שאם לא תתיר לו להחזיר אף הוא לא יפתח, ונמצא ממעט בשמחת יו"ט. ועיין אוה"ג, עמ' 12, עיטור ה' יו"ט מחלוקת ח', קמ"ד ע"ג ואילך, ובהערות רמא"י שם, בית הבחירה למאירי, עמ' 66 ואילך. ועיין לעיל שבת פי"ד, שו' 7, ומש"ש. והברייתא שלנו הובאה בבבלי י"א ב', והיא כעין הברייתא לעיל, שו' 24 ואילך, ושתיהן לא הובאו בירושלמי כלל. וסדר התוספתא הוא כסדר ההלכות במשנתנו בהוצ' המשניות, וכפי שמוכח מסידור המשא והמתן בירושלמי, אבל במשנה שבבבלי ומסידור המשא והמתן שם (בהוצאות שלפנינו) מוכח שלפניהם היה הסדר: אין נותנין את העלי וכו', אין נותנין את העור וכו', ב"ש אומרים אין מסלקין וכו', עיין במבוא לנוה"מ של מהרי"ן אפשטין, עמ' 1003.

39-40. **מודים שאם קצב על העלי שאסור לטלטלו.**במשנתנו הנ"ל: בית שמאי אומרים אין נוטלין את העלי לקצב עליו בשר. ובית הלל מתירין. ופירש"י: עלי, מלאכתו לאיסור לכתוש במכתשת (עיין להלן הי"ח, שו' 69) משום הכי אסרי ליה בית שמאי. ומוסיפה התוספתא שאחרי שעשה מלאכתו אסור לטלטלו. והברייתא שלנו בבבלי י"א א' ובשבת קכ"ג א'. ואמרו (בשבת שם): סבר לשנויי ליה כר' נחמיה,⁴¹ כיון דשמעה להא וכו' הכל מודים בסיכי זיירי ומזורי, דכיון דקפיד עלייהו מייחד להו מקום, ה"נ מייחד להו מקום. ובירושלמי כאן ה"ה, ס' ע"ג: לקצב עליו בשר וכו', הא שלא לקצב עליו בשר אסור. הדא היא וכו' מודין חכמים לר' נחמיה בזיירה ומזורה ובוכנה וכו', ובוכנה דו כתת ביה. ולפ"ז הוא בוכנה הוא עלי, ואינו ניטל ביו"ט אלא לקצב עליו בשר לכולי עלמא. אבל להלן שם (קכ"ג ב', קכ"ד א') העמידוה אליבא דרבא שאסור לטלטלו מחמה לצל דווקא. ועיין אהצו"י, סוף עמ' 7 ואילך, ראבי"ה ח"ב סי' תשל"ג, עמ' 434, ובשו"ע או"ח סי' תצ"ט ס"ק ה'.

footnotes: ⁴¹ במשנת שבת פי"ז מ"ד: כל הכלים וכו' ר' נחמיה אומר אין ניטלין אלא לצורך. אבל לחכמים אפילו כלי שמלאכתו לאיסור ניטל לצורך גופו אפילו בשבת, למלאכת היתר, כגון לישב עליו, לשיטת רבה שם.

40-41. **מודים שאין מולחין עורות ביום טוב אבל מולחין עליו בשר לצלי.**במשנתנו הנ"ל: בית שמאי אומרים אין נותנין את העור לפני הדרסן וכו'. ובית הלל מתירין. ומוסיפה התוספתא שאף ב"ה מודים שאין מולחין את העורות של הבהמות שנשחטו ביום טוב, שהרי יש כאן אב מלאכה של עיבוד העור, ולא התירו אלא להניחן על גבי הקרקע, ובני אדם דורסין עליהם אגב הליכתם, שאם לא תתיר לו הוא נמנע מלשחוט משום הפסד העור, וממעט בשמחת יו"ט. אבל שניהם מודים שמולחין עליו בשר לצלי, שאין מולחין אותו אלא מעט, כדי ליתן טעם. ובה"ג ה' יו"ט, ד"ו ל"ו ע"ג (ד' ברלין, עמ' 183): תאנא ושוין שאין מולחין את העורות, אבל מולחין עליהן בשר לצלי. וכ"ה גם בה' ראו, עמ' 9. ובירושלמי סה"ה, ס' ע"ג: שוין שלא ימלחנו. תני אבל הוא מולח עליו בשר לצלי. ובכל המקורות הנ"ל שונה כאן שני דברים, איסור והיתר. ובבבלי י"א א': תנא ושוין שמולחין עליו בשר לצלי. ולא נשנה אלא היתר, ומכלל ההיתר ברור גם האיסור. ועיין בבלי י"א ב', ובהמשך הירושלמי הנ"ל, ובראשונים שציין באהצו"י, עמ' 8, ובראבי"ה ח"ב סי' תשל"ה, עמ' 435, בס' המכתם, עמ' 194, ובבית הבחירה למאירי, עמ' 65.

41-43. **אמ' רבן שמעון בן גמליאל מודים בית שמיי ובית הלל שמוליכים כלים מלאים לצורך וריקנין למלותן, על מה נחלקו על ריקנין שלא לצורך שבית שמיי אוסרין ובית הלל מתירין.**במשנתנו פ"א מ"ה: בית שמאי אומרים אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה לרשות הרבים. ובית הלל מתירין. ובירושלמי רה"ו, ס' ע"ג: הא גדול אסור וכו', אפילו גדול מותר, בא להודיעך כוחן של בית שמאי עד איכן היו מחמירין. ופירשו בבבלי י"ב א' שכולם מודים שיש איסור הוצאה ביו"ט, ולא נחלקו אלא בהוצאה שלא לצורך אוכל נפש, אלא לצרכים אחרים, וב"ה סוברים מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה שלא לצורך. ופירשו כמה מרבותינו שהותרה הוצאה שלא לצורך כלל, עיין רש"י י"ב א' ד"ה אלא,⁴² ר"מ פ"א מה' יו"ט ה"ד, במגיד משנה שם, ובראב"ן הי' ביצה, ע"ז רע"א, בשם רבותינו הראשונים הגאונים, ולא אסרו אלא הוצאת אבנים, משום טרחא יתירה. ולפ"ז מתירים כאן בית הלל הוצאת כלים ריקים אפילו שלא לצורך יו"ט. ברם הגאונים (עיין אוה"ג, עמ' 12 ואילך, שם עמ' 52), הר"ח כאן, ועוד מפרשים שלא לצורך, שלא לצורך אכילה, אבל לצורך דבר שיש בו מצוה. וכן העתיק את התוספתא שלנו בראבי"ה ח"ב סי' תשל"ח, עמ' 439, ופירש: לצורך היום למלאות ולשתות היום, שלא לצורך שאין צריך אך למחר לסעודת מצוה. וכן העתיק את התוספתא ברא"ש כאן פ"א סי' י"ח, וסיים: פי' ריקנים למלאותם לצורך היום ולשתותם, וריקנים שלא לצורך היינו שלא לצורך שתייה אבל לצורך מצוה, [אבל שלא לצורך מצוה] לא. וברבינו ירוחם, אדם, נתיב ד' ח"א: ובתוספתא וכו' וכלים ריקנין שלא לצורך, כלומר, שלא לצורך אכילה, אבל הוא לצורך מצוה. ועיין מ"ש להלן בעניין מפתח. ועיין בצפנת פענח ובאו"ש פ"א מה' יו"ט ה"ד. ועיין בתועפות ראם לס' יריאים השלם, קס"ט ע"ב, הערה י"ח. ולא נתבאר כאן מה היא שיטת ב"ש בכלים מלאים שלא לצורך. ולכאורה יש כאן סתירה בין הרישא ובין הסיפא, שהרי ברישא אמרו: מודים וכו' שמוליכים כלים מלאים לצורך, ומשמע שלצורך דווקא מודים בית שמאי, ובסיפא שנינו: על מה נחלקו על ריקנין שלא לצורך, ומשמע שבמלאים מודים ב"ש אפילו שלא לצורך. ובעיטור בכורים ד"ה ב"ש העיר על הירושלמי בשבת פי"ז ה"ד, ט"ז ע"ב (לעניין טילטול בשבת): לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על המלאין שמטלטלין אותן שלא לצורך וכו', והוסיף: ולולי דמסתפינא הוי אמינא דה"ג נמי כאן בתוספתא, על מלאים שלא לצורך, וכמבואר בירושלמי שם. וצ"ע. ועיין מ"ש לעיל שבת פי"ד ה"א, שו' 6–7.

footnotes: ⁴² בחי' הר"ן שבשיטה כ"י להר"א לפפא (לפי שער המלך פ"א מה' יו"ט ה"ד) כתב: "ואני אומר שלא כיון רש"י לומר שלא תהא שום הוצאה בי"ט מן התורה למאן דאית ליה מתוך וכו'. ולפיכך נראה שהוא סובר דכל הוצאה שאינו עושה אותה אלא ליומיה אע"פ שאין בה צורך היום כלל שריא מדאורייתא, אבל הוצאה שאינו עושה אותה אלא לצורך מחר מתסרא מדאורייתא, וטעמא דמילתא דכיון דמשום מתוך אתינן עלה אי אפשר להתירו יותר ממה שהתירה התורה באוכל נפש, שלא התירה בו אלא לצורך יומו וכו' ". ובמכילתא דרשב"י, עמ' 21: יכול יעשה מן היום למחר, תל' לו' אשר יאכל לכל נפש יעשה לכם, את שנאכל בהם יעשה, ואת שאין נאכל בהם לא יעשה. ועיין תו"ש להרמ"מ כשר חי"א בא י"ב, עמ' 146, הע' ש"נ.

43-44. **יוצא אדם במפתח שבאצבעו לרשות הרבים ואינו חושש.**וכ"ה בד, בכי"ע, בכי"ל, בראבי"ה וברא"ש הנ"ל. וכן מעתיקים בשם התוספתא בעיטור ה' יו"ט מחלוקת ט', הוצ' רמא"י קמ"ה ע"א, בבית הבחירה למאירי, עמ' 69. ובפי' תלמיד הרמב"ן, עמ' 39: ותוספתא יוצא אדם במפתח שבאמצעו וכו', וברור שצ"ל: שבאצבעו. ברם בשטמ"ק י"ב א': וגרסי' בתוספתא יוצא אדם במפתח שלא צבעו לרשו' הרבים. ורבים שלא עמדו על פירושה החליפו הגרס', וגורסי' של אצבעו, ופי' מפתח העשוי בטבעת של אצבעו,⁴³ ולא נהיר. והריטב"א ז"ל העמיד הגרס', ופירש דדרכם היה לצבוע המפתחות לתת בהם סימן שלא יתחלפו מפתח במפתח, וזה היה רגיל לעשות במפתח מעות, או כלים חשובים, שאין משתמשין בהן ביום טוב כדי לדקדק בשמירתן, ולפיכך אסור. והרא"ה ז"ל הודה לדבריו, ואמר הנה אמת ונכון הדבר. וכבר ראינו שגירסא בודדת זו מתנגדת לכל הנוסחאות של התוספתא ולגירסאות רוב הראשונים הנ"ל, ולמעשה אף "שלא צבעו" אינו אלא "שלאצבעו", שבאצבעו, בחילוף הרגיל בין בי"ת ולמי"ד, עיין במבוא לנוה"מ של הרי"ן אפשטין, עמ' 1110 ואילך. וכן לעיל שבת ספ"ד: לא תצא אשה במפתח שבאצבעה וכו', ובמקבילה שבבבלי שם ס"ב רע"ב: במפתח שבידה, והיא היא, עיין מ"ש שם, שו' 33–34, ד"ה לא תצא, ולא באו אלא למעט מפתחות התלויים בגופו, עיין מש"ש. ובסמ"ק סי' קצ"ד: ואסור להוציא מפתח של כלים, אבל מפתח של אוכלין מותר (והוא ע"פ הירושלמי בסוגיין, עיין אהצו"י, עמ' 10). ובהגהת רבינו פרץ שם: ודוקא להוליכה בידו, אבל ברצועה שלו כדרך חול לא. בשם רבי שמואל המכונה שי"ר מורי"ל הזקן (כלומר, ר' שמואל בר' שלמה מפלייזא). וכן הביא בטאו"ח סי' תקי"ח בשם ר' שמואל.⁴⁴ ובב"ח שם העיר שמקורו של ר' שמואל היא התוספתא כאן, ודייק מן הלשון "באצבעו". ואעפ"י שאפשר ואפשר שמקורו של ר' שמואל הוא מתשובות הגאונים שאסרו בפירוש לצאת במפתחות הקשורות באזוריהן (עיין אוה"ג, סוף עמ' 12), אבל יתכן שהגאונים הוציאוה מן התוספתא כאן, כמו שדייקו הראשונים מלשון התוספתא בשבת ספ"ד הנ"ל. ובירושלמי בסוגיין פ"א סה"ו, ס' רע"ד: הדא דאת אמר במפתח של אוכלין, אבל במפתח של כלים לא בדא וכו', פילפלין הוה ליה בגוה. ובראב"ן ע"ז ע"א: וש"מ דמותר להוציא מפתיחות של חדרים ומרתיפות שהרי יש בהן אוכל נפש, וגם של בתים. וכבר כתבו הפוסקים שהוא הדין במפתח של כלים שצריכים לו, ודווקא בשל כלים שאינו זקוק להם היום אסור, עיין בראשונים שציין באהצו"י, עמ' 10, ובס' המכתם, עמ' 196. ובבית הבחירה למאירי, עמ' 69: ואפי' מפתח של כלים הואיל והוא צריך לשמירתם מותר, ושמא לא אמרוה אלא כשהיה נודע להם באותו מקום שלא היה שום צורך למה שבתוכו לא לו ולא לשמירתו. וכ"ה דעת ר' ישעיה הזקן, ונכדו בקונטרס הראיות חלק עליו, עיין בשלטה"ג ברי"ף הוצ' ראם, ה' ע"ב.

footnotes: ⁴³ עיין רמב"ן שבת נ"ז א' ובריטב"א שם כ"י ידרושלים, והבאתיו בירושלמי כפשוטו, עמ' 103. ⁴⁴ בסמ"ק ד' קושטא נכנסה הגהה זו לפנים הסמ"ק ולא נזכר שם ר' שמואל. ומרן שהשתמש בדפוס זה הביאו בב"י על הטור שם בשם הסמ"ק. אבל גם בארחות חיים ח"א ה' יו"ט סי' ו', פ"ד ע"ג, וכן רבינו ירוחם נתיב ד' ח"א, הביאו כן בשם הר"פ.

44-45. **דלת שיש לה ציר פותחין ונועלין בה בשבת וכו'.**ראבי"ה ח"ב סוף סי' תשל"ז, עמ' 438. ועיקר ברייתא זו היא בעירובין פ"ח, שו' 39–40, עיין מש"ש. והיא נכנסה כאן שלא במקומה (כדרך הכפולים, עיין מ"ש במבוא לירושלמי כפשוטו, סוף עמ' כ"ט), והיא שייכת להלכה של תריסים לעיל שו' 38, עיין בבלי י"א סע"ב.

46-49. **אמ' ר' יהודה מודים בית שמיי ובית הלל שמוליכין את המתנות שהורמו מערב יום טוב עם המתנות שהורמו ביום טוב. על מה נחלקו על המתנות שהורמו מערב יום טוב בפני עצמן וכו'.**במשנתנו פ"א מ"ו: בית שמאי אומרים אין מוליכין חלה⁴⁵ ומתנות לכהן ביום טוב. בין שהורמו מאמש בין שהורמו מהיום ובית הלל מתירין וכו'. ורצו לומר מתחילה בבבלי י"ב ב' שהורמו מהיום פירושו שנשחטו היום והורמו היום, ואף בזה אוסרים בית שמאי, ודחו ואמרו שהכוונה במשנתנו שהורמו היום אבל נשחטו אמש, ברם אם נשחטו היום והורמו היום אף ב"ש מודים, ומשנתנו כר' יהודה. ועיין שאילתות סי' קל"ב, ומ"ש מהרי"ן אפשטין בתרביץ ש"ו (תרצ"ה), עמ' 472. ובירושלמי בפ"א ה"ז, ס' רע"ד, לא הובאה אלא דעת ר' יהודה גרידא, ור' יהודה אינו אלא מפרש, ואין חולק על משנתנו. ואף ב"ה אינם מתירים אלא במתנות (זרוע ולחיים וקיבה), אפילו הופרשו מערב יום טוב, שהרי מותר להפרישן גם ביו"ט, שמקומן ניכר ואינו אלא כמפריד בעלמא, ואין כאן משום מקדיש, שהרי הן מותרות לזרים (ועיין רש"י למשנתנו ד"ה מתנות ובס' עבוה"ק להרשב"א ש"א סוף אות י', ל"ט ע"א), והוא הדין בחלה מעיסה שנילושה היום, שהוא כמתקן אוכל ביו"ט, בדבר שלא היה יכול לעשות מערב יו"ט, לפני שנילושה החלה (עיין להלן). וב"ש אוסרים לשלוח מתנות מבהמה שנשחטה מערב יו"ט, הואיל וכבר ידע מערב יו"ט שצריך ליתנם לכהן, היה צריך לשלוח אותם מערב יו"ט, עיין בחידושי המאירי בסוגיין ובבית הבחירה שלו, עמ' 73. ונחלקו הראשונים (עיין בחי' הרשב"א י"ב רע"ב) אם דווקא דרך ר"ה אין מוליכין, או אפילו ברשות היחיד, ועיין מ"ש להלן.

footnotes: ⁴⁵ עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 955.

49-50. **אמרו בית שמיי גזירה שוה חלה ומתנות מתנה לכהן וכו'.**וכ"ה במשנתנו הנ"ל, ופירושו "חוק שוה", כסיגנון ר' אליעזר בספרי זוטא בהעלותך, הוצ' האראוויטץ, עמ' 257, עיין מה שהארכתי בזה בספרי היליניסמוס בא"י היהודית (אנגלית), עמ' 60 ואילך.

50-51. **כשם שאין מוליכין את התרומה וכו'.**וכ"ה במשנתנו הנ"ל. ומכאן שאף ב"ה מודים שאין מוליכין את התרומה שהופרשה מערב יו"ט, שהרי אינו רשאי להרים תרומה ביו"ט (ורוב הטבלים אינם נקבעים למעשרות ביו"ט, שהרי אין ממרחין ביו"ט), ואם יוליך תרומה ביו"ט יחשדו בו שהפרישה ביו"ט. ושאלו בירושלמי (רה"ח, ס' ע"ד): וקשיא על דב"ה, תרומה אינו זכאי בהרמתה, הגע עצמך שיש עליה תניי? זו מפני זו. ולפ"ז מפורש שאפילו בטבל שהתנה עליו מערב יו"ט שיכול להפריש ממנו תרומה ביו"ט, אין מוליכין אותה ביו"ט. וכן מפורש במשנת דמאי פ"ד מ"ד: מי שקרא שם לתרומת מעשר של דמאי ולמעשר עני של ודאי לא יטלם בשבת ואם היה כהן או עני למודים לאכול אצלו יבואו ויאכלו, ובלבד שיודיעם (כלומר, שאינו נותן להם משלו, משום גניבת דעת, עיין במפרשים שם). ואמרו עלה בירושלמי שם, כ"ד ע"א: כיני מתניתא לא יתנם⁴⁶ בשבת, דתנינן תמן בית שמאי אומרים אין מוליכין וכו', ופירש הירושלמי "לא יטלם" שבמשנתנו שלא יטלם על מנת ליתנם לכהן, ואף הירושלמי מודה שאסור להפריש את התרומה מן הטבל בשבת, ואפילו יש עליו תנאי, ואפילו קבע לו מקום מערב שבת, אלא אוכל את החולין ומשאיר את התרומה, כמפורש בדמאי פ"ז סה"ה, כ"ו ע"ב, ושבת פי"ח ה"א, ט"ז ע"ג, ואעפ"י שאינו אלא כמפריד בעלמא. ועיין מ"ש לעיל שבת פי"ד, שו' 30 ואילך. וממשיך הירושלמי בדמאי שם: הדא ילפא מן ההיא, וההיא ילפא מן הדא. הדא ילפא מן ההיא, היא י"ט היא שבת. וההיא ילפא מן הדא בלימודין, אבל בשאין לימודין, לא סלק על בר נשא מיכול פיסתיה בביתיה דחבריה. ולולא דברי רבותינו⁴⁷ היה נראה לפרש "היא יום טוב היא שבת" כלומר, שאפילו ביום טוב, שמותר להפריש את התרומה מן הטבל⁴⁸ אם יש עליו תנאי מאתמול, כמפורש בירושלמי ביצה הנ"ל, מכל מקום אסור להוליכה לכהן ("זו מפני זו"), ויבוא הכהן שלמוד לאכול אצלו ויאכלה בביתו. וההיא ילפא מן הדא וכו', כפירוש המפרשים. והואיל ובירושלמי לא הובאה דעת ר' יוסי שלהלן, הרי פירשו שם שבתרומה הכל מודים שאין מוליכין אותה לכהן, ומשנת דמאי הלכה היא. אבל בבבלי י"ב ב' דחו את משנת ביצה מן ההלכה, ופסקו כר' יוסי להלן, ובעל כרחינו מתפרשת משנת דמאי באיסור ההפרשה,⁴⁹ עיין בשנות אליהו, במשנה ראשונה למשנת דמאי שם, ובשער המלך פ"ד מה' יו"ט הכ"ו, במרכבת המשנה שם, ובצל"ח בסוגיין.

footnotes: ⁴⁶ כנוסח הרש"ס וראשונים, עיין ריבמ"ץ, פיה"מ להר"מ ור"ש במשנת דמאי שם, ובתוספות כאן י"ב ב' ד"ה אין. ולפנינו בטעות: לא נתנום, וצ"ל: לא יתנים. ⁴⁷ עיין בר"ש ובתוספות הנ"ל. ⁴⁸ ולא אסרו להפריש את התרומה מן הטבל אלא בשבת, משום עובדין דחול (עיין מ"ש לעיל שבת פי"ד, שו' 30–31), אבל ביו"ט מותר להפריש אם יש עליו תנאי, שהרי מותר לתקן אוכל ביו"ט במלאכה ממש. ⁴⁹ ועיין בבלי ל"ז א' ובגירסת הראב"ן ובפירושו בה' ביצה, ע"ו ע"ג, והביאו הראבי"ה ח"ב סי' תש"ל, עמ' 431, עיי"ש היטב.

53. **ר' יוסה או' מודין בית שמיי וכו'.**בבלי י"ב ב'. ובירושלמי אין זכר ממנה, עיין מ"ש לעיל.

58. **אחרים אומ' מודים וכו'.**בבלי הנ"ל, ובירושלמי ליתא.

59. **על מה נחלקו על המתנות וכו'.**ופירשו בבבלי שלדעת אחרים אוסרים ב"ש אפילו לטפל את המתנות מן הבהמה של אתמול עם המתנות של היום, שלא כר' יהודה לעיל.

60-61. **הלש עיסה ביום טוב בין טמאה בין טהורה מותר לטלטלה ומותר להפריש ממנה חלה.**עיטור ה' יו"ט מחלוקת ג', הוצ' רמא"י ק"מ ע"א, מלחמות להרמב"ן פ"א (בעד הרי"ף שם סי' תתנ"ז), חי' הרשב"א ט' א', ד"ה וא"ת, בשם התוספתא. ובראבי"ה ח"ב סי' תש"ל, עמ' 431, העתיק כן בשם הירושלמי, וסיים: ושנויה נמי ברייתא בפרק קמא דביצה בתוספתא כי האי גוונא. וכבר העירותי בירושלמי כפשוטו, עמ' 420, שרבינו העתיק את לשון התוספתא ולא את לשון הירושלמי, שהרי הירושלמי לא גרס בברייתא זו "בין טמאה בין טהורה", וכן מוכח מהסוגייא עצמה (עיי"ש בפ"מ), עיין בפ"א ה"ח, ס' ע"ד, ופסחים פ"ג ה"ג, ל' ע"א. ובבבלי ל"ז א': והני מילי פירי וכו' פירי דטבילי האידנא, כגון עיסה לאפרושי מינה חלה מפרשינן ויהבינן לכהן. ברם בעיטור הנ"ל (ק"מ רע"א) מעיד: והאי נוסחא ליתא בנוסחא עתיקא דילן והגהה היא. וכן בחידושים לבנו של הרמב"ן (בשם אביו) ח' סע"ב: דהאי לישנא דה"מ פירות וכו', אינו לשון הגמרא, אלא לישנא דאמר רב יהודאי גאון הוא, והסופרים העתיקוהו בספרים וכו'. ועיין בס' המכתם, סוף עמ' 189. ולעצם העניין עיין מ"ש להלן.

61-62. **לשה מערב יום טוב ושכח ולא הפריש אסור לטלטלה ואסור להפריש ממנה חלה.**הראשונים הנ"ל, ספר התרומה ה' חלה סי' פ"ד (קרוב לסופו), בית הבחירה למאירי, עמ' 54, הגהות אשרי פ"א סי' י"ג. ובירושלמי הנ"ל: אסור לטלטלה ואין צריך לומ' ליטול ממנה. ובבבלי ח' סע"ב: אמר רבא⁵⁰ שחט צפור מערב יו"ט אין מכסין אותו ביו"ט, גלגל עיסה מערב יו"ט מפריש ממנה חלתה ביום טוב. אבוה דשמואל אמר אפילו גלגל עיסה מערב יום טוב אין מפריש ממנה חלתה ביום טוב וכו'. וכמה מן הראשונים פירשו את דברי רבא בחלת חו"ל, ואין ממנה סתירה לתוספתא כאן, ועיין באוה"ג, עמ' 11, והגאון מדבר בחלת חו"ל ופסק כרבא. ועיין בהשגות הראב"ד פ"ג מה' יו"ט ה"ח, ובבעל המאור בסוגיין (על הרי"ף פ"א סי' תתנ"ז), במלחמות שם ועוד. ובס' התרומה פירש ע"פ הירושלמי הנ"ל שאמרו שם על הברייתא שלנו: עירס לא אמר, אלא לש, אבל עירס לא וכו', ומכאן שהתוספתא מדברת בשכבר גמר את הלישה מערב יו"ט, וצריך היה להפריש חלה מיד, ומכיון שלא הפריש מערב יו"ט אסור לו להפריש ביום טוב. אבל רבא נקט "גלגל עיסה מערב יו"ט", ועדיין לא גמר את לישתה, הואיל וגומר את הלישה ביום טוב, מפריש את חלתה ביו"ט. ועיין גם בתוספות ט' א' ד"ה גלגל. ובמלחמות הנ"ל פירש שבוודאי אף רבא מדבר בחלת א"י (כפי שמשמע מפירש"י ועוד), והתוספתא נשנית בשיטת אבוה דשמואל, וחולקת עליו, עיי"ש. ויש שצרפו את דברי הירושלמי הנ"ל לחלת חו"ל, שהיא טמאה, ובטמאה בוודאי אינו מפריש אלא לסוף, שלא אמרו להפריש חלה מיד אחר הגלגול אלא משום חשש טומאה, אבל בעיסה טמאה אין לחשוש, ומפריש בסוף, עיי"ש בירושלמי. ועיין בחי' הרשב"א הנ"ל, בעבודת הקודש שלו שער א' אות י', ל"ט ע"א, ובבית הבחירה למאירי הנ"ל, עמ' 55.

footnotes: ⁵⁰ כגירסת ר"י, כתי"י וראשונים, עיין דק"ס, עמ' 14, הע' ט', ובהערות ר"א אפטוביצר לראבי"ה ח"ב סי' תשכ"ט, עמ' 429, הע' 19. ובהוצ' שלפנינו: רבה.

62-63. **אמ' ר' מאיר מודים בית שמיי ובית הלל שהתבלין נדוכין במדוך של עץ ומלח עמהן וכו'.**במשנתנו פ"א מ"ז: בית שמאי אומרים תבלין נדוכין במדוך של עץ, והמלח בפך ובעץ הפרור. ובית הלל אומרים תבלין נדוכין כדרכן במדוך של אבן, והמלח במדוך של עץ. ופירשו בבבלי שם (י"ד א') שיש הבדל בין תבלין ובין מלח, שלאו כל הקדירות צריכות תבלין, ואין עליו להחליט מערב יו"ט מה יבשל ביו"ט, ואם נמלך ביו"ט לבשל קדירה שצריכה תבלין, מותר לדוך את התבלין כדרכן לב"ה, ולא עוד שרוב התבלין מפיגין טעמן אם דכן מערב יו"ט, ומתחילה עליו לדוכן ביו"ט, אבל מלח אינו מפיג טעמו אם דכו מערב יו"ט, וכן יודע הוא שכל הקדירות צריכות מלח, והיה צריך לדוכו מערב יו"ט. ולפיכך לשיטת משנתנו אין ב"ה מצריכים שינוי בדיכת תבלין, ובדיכת מלח מצריכים ב"ש שינוי רב וב"ה מצריכים שינוי זוטא. עיין שם בבבלי שנחלקו אמוראים בשני הטעמים הנ"ל. ועיין בירושלמי ה"ט, ס' ע"ד, ובראשונים שציין באהצו"י, עמ' 11 ואילך. ובבבלי י"ד א': דתניא אמר ר' מאיר לא נחלקו בית שמאי וב"ה על הנדוכין שנדוכין כדרכן, ומלח עמהן וכו'. ולפי מסורת הבבלי מקל ר' מאיר וסובר שאף ב"ש מודים שהתבלין נידוכין כדרכן, ואף מלח כשנידך עמהן נידך כדרכו. אבל לפי מסורת התוספתא מחמיר ר' מאיר, וסובר שאף ב"ה סוברים שתבלין נידוכין במדוך של עץ, כשיטת ב"ש במשנתנו, ומצריכים שינוי אף בתבלין. ועיין להלן בסמוך.

64-65. **על מה נחלקו על המלח בפני עצמו שבית שמיי אומרי' בפך ובעץ הפרוד לצלי, ובית הלל או' לכל דבר.**צ"ל: בעץ הפרור, כמו שהוא בכי"ע ובמשנתנו. ועיין לעיל שבת פי"ד, שו' 55, ד"ה אבל ולהלן שו' 71. ובבבלי הנ"ל בסוף דברי ב"ש: לצלי, אבל לא לקדרה (כלומר, דבר מועט, ולא דבר מרובה), ובית הלל אומרים בכל דבר. ושאלו שם: בכל דבר סלקא דעתך (כלומר, ואפילו בדבר שאינו ניטל), אלא אימא לכל דבר (כלומר, ואפילו לקדירה). ולגירסת הבבלי ברישא, מתירים ב"ה לדעת ר"מ לדוך את המלח כדרכו (דומיא דמודים ברישא, עיין ברש"י במקומו), והוא חולק על משנתנו במלח. אבל לפי גירסת התוספתא ברישא אפילו בית הלל לא התירו מלח לקדירה אלא במדוך של עץ, ובסיפא מודה ר' מאיר למשנתנו.

65. **והפלפלין הרי הן כתבלין.**ולפי מסורת המשנה הנ"ל שב"ה אומרין שתבלין נידוכין כדרכן, במדוך של אבן, אף פלפלין כן. ובבבלי שבת קמ"א א': אמר רב יהודה הני פלפלי מידק חדא חדא בקתא דסכינא שרי, תרתי אסור. רבא אמר כיון דמשני אפילו טובא נמי וכו'. ובשאילתות אמור סי' ק"ז פירשה ביום טוב⁵¹ (ועיין בהעמק שאלה שם), וכן פירש בר"ח במקומו. אבל הרי"ף בשבת בספ"כ ורוב הפוסקים סוברים שרב יהודה לא דבר אלא בשבת,⁵² אבל ביו"ט מותר לדוך פלפלין כדרכן, וכמה מהם הסתייעו מן התוספתא כאן שמפורש בה שפלפלין הן כתבלין. וכן הביאוה בתוספות כאן י"ד א' ד"ה ב"ה, שבת קמ"א א' ד"ה הני, עיטור ה' יו"ט, סוף מחלוקת י"א, הוצ' רמא"י, קמ"ו רע"א,⁵³ או"ז ח"ב ה' שבת סי' ס', י"ד ע"ג, ה' יו"ט סי' שנ"א, ע"ד ע"א, סמ"ג לאוין ע"ה, כ"ד ע"ד,⁵⁴ שו"ת ר"ח או"ז סי' ל"א, י"א ע"ב, רא"ש פ"א סי' כ"א, רשב"א י"ד א' ד"ה מתניתין, עבוה"ק שלו ש"א סי' ז', ל"ח ע"ב, תלמיד הרמב"ן שם, עמ' 43, רבינו ירוחם נתיב ד' ח"ב, בית הבחירה למאירי, עמ' 78, ועמ' 79, ועיין להלן הערה 58. ועיין אוה"ג, עמ' 15, בס' המכתם, עמ' 201, ובארחות חיים ח"א ה' יו"ט סי' ז', פ"ד ע"ד ועוד. ועיין מ"ש לעיל שבת פי"ד, שו' 52–53, ד"ה אין כותשין ואילך. והואיל ומפורש במשנתנו פ"ב מ"ח שחכמים אוסרין לשחוק את הפלפלין בריחים, הרי יש ללמוד מן התוספתא כאן שבכל התבלין הדין כן, שהרי הפלפלין הן כתבלין, עיין בבית הבחירה הנ"ל, עמ' 78, בעבודת הקודש להרשב"א הנ"ל, ועוד. ובמנהיג ה' יו"ט בכ"י וותיקנה (לפי רא"ח פריימן זצ"ל, בספה"י לכבוד ר"י פריימאנן, עמ' 114): ובתוספת דיום טוב מצ' והפלפלין הרי הן כתבלין לכל דבר וכו', ודאמ' בשבת פ' תולין אמ' רב יהודה הני פלפלי וכו', ההיא בשבת מיירי, דאי ביום טוב וכו' בלא שינוי מותר במדוך של אבן, כשאר התבלין, שהרי הפלפלין כתבלין לכל דבר וכו'. ובכל הנוסחאות שלפנינו, וכן בראשונים הנ"ל, הגירסא היא "הן כתבלין", ולא נזכר "לכל דבר". וגירסא זו של רבינו המציאה לו הלכה אחרת, שכן הוא כותב בה' פסח סי' ל"ד, ע"ח ע"ב: ובפלפלין אסר רבי' שלמה (כלומר, ליתנם לתוך עיסה לעשות ממנה מצה בפסח) משום חמוץ, ורבי' יעקב התיר חוץ מלילה הראשון וכו' תבלה בקצח ובכל מיני תבלין כשרה וכו',⁵⁵ ושנינו בתוספתא די"ט והפלפלין הרי הן כתבלין לכל דבר. והדברים תמוהים, וכי מה לי השוואת פלפלין לתבלין לעניין כתישה ביו"ט עם טעם הפלפלין לעניין חימוץ בפסח, והרי חרדל דינו כתבלין לעניין יום טוב (עיין בירושלמי פ"א ה"ט, ס' ע"ד) ואסור ליתנו בעיסת מצה, כמשנת פסחים פ"ב מ"ח. אלא שרבינו, כנראה דייק מן הלשון "לכל דבר". וצ"ע.

footnotes: ⁵¹ וכן מביאים הראשונים בשם רש"י, עיין ראבי"ה ח"ב, עמ' 441, הע' 6. ויש להוסיף שכ"ה גם בתוספות י"ד א' ד"ה ב"ה בד"י, עיין בפירוש מהר"מ (לובלין) במקומו. ⁵² עיין להלן, שו' 70, ומש"ש. ⁵³ והביאוהו בשבה"ל השלם סי' רנ"ו, עמ' 249, בכ"י ב', עיי"ש הע' ט"ז. וכן בקצר כלל ח' סי' פ"ו. ⁵⁴ והובא בשו"ת מהר"מ ד' פראג סי' תרל"ו וסי' תרנ"ג, ובמרדכי שבת סי' תל"ב וכאן סי' תר"ס. ⁵⁵ עיין לעיל פסחים פ"ב, שו' 59–60 ומש"ש.

65-66. **בית שמיי אומ' מוליכין תבלין ומדוך אצל מדוכה ולא מדוכה אצלן וכו'.**וכ"ה הסדר בד ובכי"ל, כלומר מתחילה המחלוקת במדוכה, ואח"כ המחלוקת בבהמה. ומלשון הר"ח י"א סע"א משמע שכן היה לפניו הסדר גם בבבלי שם. ובכי"ע: בית שמאי אומ' מוליכין סכין וטבה אצל בהמה וכו' בית שמאי אומ' מוליכין תבלין ומדוך וכו', וכ"ה הסדר בתוספתא לפני בעל העיטור (עיין להלן), וכ"ה סדר הברייתות בבבלי י"א א' בהוצאות שלפנינו. והנה בתוספתא שלפנינו בכל הנוסחאות בשתי הבבות: מוליכין וכו'. וכן גרסו כמה מן הראשונים גם בבבלי י"א א', בברייתא של טבח וסכין, כעדותו של בנו של הרמב"ן: ויש שגורסין מוליכין טבח וסכין וכו', משום דס"ל שאף ב"ש מודו שהולכת סכין בצד הטבח אינו טלטול וטורח כל כך שיהו חוששין לאמלוכי, אבל לא בהמה אצל טבח וסכין שהוא טורח גודל וחיישינן לאמלוכי.⁵⁶ וכ"ה הגירסא בבבא זו "מוליכין" גם בכי"מ, וכן מעתיק הרא"ש בפ"א סי' י"ז (כמו שהעירו בגליון), וכן היה לפני המאירי בחידושיו ז' ב' ד"ה ולענין⁵⁷ ובבית הבחירה, סוף עמ' 50. אבל בסיפא גם בכי"מ הגירסא: אין מוליכין אלא שמחקו את המלה "אין" (עיין דק"ס), וכ"ה "אין מוליכין" גם לפני המאירי הנ"ל. ובעיטור כ"י וותיקנה וכ"י בדהאב (לפי רא"ח פריימן זצ"ל, בסה"י לכבוד ר"י פריימאנן, עמ' 107): בתוספת ב"ש אומ' אין מוליכין טבח וסכין אצל בהמה וכו' ב"ש אומ' אין מוליכין תבלין ומדוך אצל מדוכה וכו', וב"ש וב"ה לטעמיהו במתוך וכו'. כלומר, לשיטתם בהוצאה שלא לצורך, עיין בבלי י"ב א', ואם ימלך וישחוט אחרת, נמצא שהוציא שלא לצורך אכילה לשיטת ב"ש. וכ"ה הגירסא "אין מוליכין" בשתי הבבות בבבלי שלפנינו, וכ"ה ברש"י, בס' הישר לר"ת סי' שי"ד, ל"ג ע"א, בחי' לבנו של הרמב"ן הנ"ל בשם מקצת הספרים ועוד. וכתב שם: מי שגורס אין מוליכין וכו' ס"ל דאע"ג דברשות היחיד הוא טורח הוא וחשש לאמלוכי, א"נ דמיירי בר"ה ומשום הוצאה שהוא מוליך דבר שלא לצורך לר"ה. ועיין להלן שם שהסיק שהולכת הסכין והמדוך וכו' אינן ממכשירי אוכל נפש אלא אוכל נפש ממש, עיי"ש. ועיין בחידושי הרשב"א י"א א', ד"ה ב"ש, ובר"ן בסוגיין.

footnotes: ⁵⁶ כלומר, שמא ימלך לשחוט בהמה יותר שמנה, ונמצא שטרח והביא את הכחושה על כתיפיו בחנם, עיין בבלי י"א א' וטאו"ח ריש סי' תצ"ו. ⁵⁷ בחידושיו י"א א' ד"ה גמרא הוא מעתיק: ואע"ג דבהולכת בהמה אצל טבח, ובהולכת קדירה של תבשיל אצל תבלין ומדוך חיישי ב"ש וכו'. ומכאן שגרס "קדירה" במקום "מדוכה". וכ"ה בחידושי הרשב"א שם ובטאו"ח ס' תק"ד במקצת ספרים, עיין ב"ח שם ד"ה מותר להוליך, וברור שהמאירי נמשך כאן אחרי הגירסא המשובשת בחי' הרשב"א. אבל בעבודת הקודש שלו ש"ב סי' ג', מ' ע"א, כלפנינו, וכ"ה בחי' המאירי ז' ב', בבית הבחירה שלו, סוף עמ' 50, ועמ' 64, וכ"ה במקצת ספרי הטור, עיין בב"ח הנ"ל.

66. **ולא מדוכה אצלן.**מפני שהמדוכה כבדה היא, ואם ימלך לבשל קדרה שאינה צריכה תבלין, נמצא שטרח בחנם.

67-68. **בית שמאי או' מוליכין סכין וטבח וכו'.**עיין מ"ש ע"ז לעיל.

69-70. **אין עושין סיטני ואין כותשין במכתשת ביום טוב.**וכ"ה ("סיטני") גם בד. אבל בכי"ע ובכי"ל: אין עושין טיסני וכו'. ובבבלי י"ד א': תנו רבנן אין עושין טיסני ואין כותשין במכתשת. תרתי. הכי קאמר מה טעם אין עושין טיסני לפי שאין כותשין במכתשת. וליתני (כגי' כי"מ) אין כותשין במכתשת. אי תני אין כותשין במכתשת הוה אמינא הני מילי במכתשת גדולה, אבל במכתשת קטנה שפיר דמי קמ"ל וכו', עיי"ש. ופירש"י: אין עושין טיסני ביו"ט שטורח גדול הוא שכותש החטין עד שנחלקין א' לארבעה, כדאמרינן במו"ק (י"ג ב'). ובירושלמי סוטה פ"ב סה"א, י"ז ע"ד: טיסני לארבעה. ר' יוסי בר' בון בעי מיכן והילך קמחין הן וכו', הרי לך שעשיית טיסני קרובה לטחינה ממש. ועיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 44, בשם קטע מן הגניזה.

70. **ואין כותשין את המלח במדוך של עץ אבל מרסק וכו'.**בראבי"ה ח"ב סי' תשמ"ב, עמ' 442: ובתוספתא דמכילתין תניא אין כותשין את המדוך (צ"ל: המלח) במדוך של עץ אבל מרסק הוא וכו', עיי"ש. אבל ברור שבשבת עסיקינן,⁵⁸ שהרי ביום טוב מותר לכתוש את המלח במדוך של עץ, כמפורש במשנתנו פ"א מ"ז ולעיל שו' 64, ד"ה על מה נחלקו. וכן הובאה כל הברייתא לעיל שבת ספי"ד, שו' 52 ואילך. עיין מש"ש.

footnotes: ⁵⁸ ולא עוד אלא שמסתבר מאד שהמלים "ובתוספתא דמכילתין" דבוקות למה שכתוב למעלה, כלומר, וכן מצאתי בתשובה ובתוספתא דמכילתין, והכוונה לשו' 65 לעיל: והפלפלין הרי הן כתבלין. וכן מוכח מדברי הראבי"ה שבתשובות מהר"מ ד' פראג סי' תרנ"ג. ואח"כ מתחיל עניין חדש: תניא אין כותשין וכו', והכוונה בעיקר לתוספתא שבת ספי"ד.

**אבל מרסק הוא וכו'.**עיין מ"ש בשבת הנ"ל ד"ה אבל מרסק.

71. **ובעץ הפרוד.**בכי"ע, בכי"ל ובראבי"ה הנ"ל לנכון: בעץ הפרור, עיין לעיל, שו' 64, ד"ה על מה, ובשבת הנ"ל.

73. **המולל מלילות מערב שבת מנפח על יד על יד ואוכל אבל לא בקנון וכו'.**לעיל שבת ספי"ד, שו' 55–56, ד"ה המולל, עיין מש"ש, ובבבלי י"ב ב': המולל מלילות מערב שבת למחר מנפח מיד ליד ואוכל וכו'. וברש"י שם: מלילות של חטין שמולל בידיו כשהן רכות (שמוציא את הזרע ע"י כך). גבי שבת גרסינן מיד ליד, וגבי יום טוב (להלן בסיפא) גרסינן על יד על יד. מיד ליד שלא כדרך חול (כלומר, ביד אחת, עיין בבלי י"ד רע"א) וכו', על יד על יד, מעט, מעט. ובבבלי י"ג ב': המולל מלילות של חטים מנפח על יד על יד ואוכל. ואם נפח ונתן לתוך חיקו חייב, א"ר אלעזר וכן לשבת וכו' כיצד מולל וכו' מנפח מקשרי אצבעותיו ולמעלה. ופירש הרי"ף בשבת פי"ח סי' תע"ח (וכן מוכח מפסק הר"מ פכ"א מה' שבת הי"ד) שהכוונה לשבת.⁵⁹ ולפ"ז נקטו כאן "מערב שבת" להיותה דומיא דיו"ט שמולל בלי שינוי, הואיל וכבר הסיר את האוכל מן הקליפה בערב שבת, עיין במלחמות ובחי' בנו של הרמב"ן שנביא להלן. אבל כמה מן הראשונים חולקים וסוברים שהשאלה בבבלי היא על מלילה ביו"ט, ובשבת אסור למלול אפילו ע"י שינוי. עיין ברש"י ובתוספות י"ג ב' ד"ה כיצד מולל ומ"ש לעיל שבת פי"ד, שו' 46–47, ד"ה ולעצם העניין. ונקטו כאן מערב שבת בדווקא, שכבר מללו מערב שבת. ועיין מ"ש על ניפוח לעיל שבת הנ"ל, שו' 55–56, ד"ה ואשר למנפח.

footnotes: ⁵⁹ ועיין בחי' הרשב"א כאן י"ב ב' ד"ה ואיידי שפירש שמלילה ממש (כלומר פרוק האוכל מן הקש) אסורה בשבת, ולא התירו (בבבלי שבת קכ"ה א') אלא רכוך בעלמא. וכ"ה בעבוה"ק שלו שער א' אות ו', ל"ח רע"ב, וכן במרדכי כאן פ"א סי' תרס"א, ומהם בשאר מפרשים.

74. **המולל מלילות מערב יום טוב מנפח בקנון וכו'.**וכ"ה לעיל שבת ספי"ד, שו' 56–57 הנ"ל. ובבבלי הנ"ל: מערב יום טוב למחר מנפח יד על יד ואוכל אפילו בקנון וכו'. ועיין מ"ש לעיל שבת פט"ז הערה 5. ואמרו שם שנקטו "מערב יום טוב" אגב הרישא ששנו בה מערב שבת. ובתוספתא בבבא זו לא נזכר "על יד על יד" בשום נוסח לא כאן ולא בשבת הנ"ל.

75-76. **המולל מלילות בשבת מנפח על יד על יד ואוכל אבל לא בקנון ולא בתמחוי.**כ"ה בד, ובכי"ו נשמט "על יד" בטעות. וכן במלחמות להרמב"ן שבת ספי"ח: ומצאתי בתוספתא דמס' יו"ט דקתני להו לכולהו, המולל מלילות מערב שבת והמולל מלילות מערב יום טוב, והמולל מלילות בשבת מנפח על יד על יד ואוכל אבל לא בתמחוי ולא בקנון. וכן מעתיק בנו של הרמב"ן כאן י"ג סע"ב, ברשב"א ובמיוחס להריטב"א בשבת קכ"ח א'. ועיין במגיד משנה פכ"א מה' שבת הי"ד. וכבר העירותי על כ"ז בתס"ר, סוף עמ' 204. ורבותינו הנ"ל הביאו מכאן ראייה מפורשת לשיטת הרי"ף (והר"מ) שאף בשבת מותר למלול ע"י שינוי. ובאמת ברייתא זו קשה היא, שהרי היא חזרה על מה ששנינו לעיל, שו' 73, אלא ששם נשנה "מערב שבת" וכאן "בשבת", ועלינו להדחק ולפרש שברישא מדברים במלילה שלא ע"י שינוי דומיא דיו"ט (לשיטת הרי"ף והר"מ), וכאן ע"י שינוי (בראשי אצבעותיו), כפירוש הרמב"ן, אעפ"י שנשנית בשני המקומות באותה לשון עצמה. ברם בכי"ע ובכי"ל חסרה בבא זו, וכן איננה בשבת ספי"ד הנ"ל בשום נוסח, ולא היתה שם גם לפני הראשונים הנ"ל (שאלמלא כן לא היו מביאים אותה מביצה). וברור שלא היתה לפני כמה מן הראשונים שחולקים על הרי"ף והר"מ, שלא זכרוה ולא אמרו עליה שהיא משובשת.⁶⁰ ואף הראב"ד שלא השיג על הר"מ, וסובר כמותו שאף בשבת מותר ע"י שינוי (עיין בפ' תלמיד הרמב"ן כאן, עמ' 42), וברייתא זו מסייעת לו, אף לפניו לא היתה בבא זו בתוספתא, כפי שמוכח מפירושו ל"ערב שבת" שבברייתא בבבלי כאן י"ב ב', שבאר: להכי קתני מערב שבת, משום דקתני אבל לא בקנון ולא בתמחוי, ואי במולל בשבת לא שייך ביה קנון ותמחוי, שהרי מולל ואוכל בראשי אצבעות (מלחמות הנ"ל), והרי כאן מפורש שלא כדבריו. וכנראה שיש כאן נוסחא כפולה, ואחת שנתה "בשבת" והשניה "בערב שבת", והכניסו לכאן את שתיהן.

footnotes: ⁶⁰ או שמדברים כאן בסיאה ואיזוב וקורנית דווקא, עיין בבעל המאור בשבת שם.

77-78. **הבורר קטנית ביום טוב ר' יהודה או' בית שמיי אומ' אם היו צרורות מרובין על האוכלין בורר את האוכלין וכו'.**במשנתנו פ"א מ"ח: הבורר קטנית ביום טוב בית שמאי אומרים בורר אוכל אוכל,⁶¹ ובית הלל אומרים בורר כדרכו (כלומר, אפילו פסולת מתוך האוכל) בחיקו בקנון וכו', אבל לא בטבלא ולא בנפה ולא בכברה. ובבבלי י"ד ב' (שבת קמ"ב ב'): תניא אמר רשב"ג⁶² במה דברים אמורים כשהאוכל מרובה על הפסולת, אבל פסולת מרובה על האוכל דברי הכל נוטל את האוכל ומניח את הפסולת. פסולת מרובה על האוכל מי איכא מאן דשרי? לא צריכא דנפיש בטירחא וזוטר בשיעורא. ופירש"י שהשאלה היתה אם הפסולת מרובה על האוכל הרי הכל אסור אפילו בטלטול, ובטל האוכל לגבי פסולת, ודינו כאילו כולו פסולת. ולפיכך תירצו שבאמת האוכל מרובה על הפסולת והכוונה לטרחא, כלומר, אם טורח ברור הפסולת (כגון שהצרורות הם דקים) מרובה על טורח ברור האוכל, כולם מודים שבורר את האוכל, אבל לעולם באוכל מרובה על הפסולת אנן קיימין. ובר"ח שם: פי' פסולת. כגון אבנים דקות,⁶³ והאוכל גסים, אחד מן האוכל כנגד שנים מן הפסולת. ובכי"מ בבבלי: פשיטא. מי איכא מאן דשרי וכו'. ופי' ר' ישעי' הזקן (בס' מחנה דוד): פשיטא, שכיון שהפסולת מרובה שאסור ללקט כי אם האוכל⁶⁴ וכו'. וכן היתה הגירסא לפני הרי"ף ועוד, עיין במהרש"א שם סד"ה תוספות, ועיין דק"ס במקומו. ועיין ר"מ פ"ג מה' יו"ט הט"ז ובהגה"מ שם אות נ', ובמהרי"ק שורש קס"ו,⁶⁵ שציין לו בדק"ס, ועוד. והברייתא שלנו לא הובאה לא בבבלי ולא בירושלמי, ולכאורה היא תמוהה, וכי בשופטני עסיקינן, ולמה ירבה אדם בטירחה יתירה, כשיכול להוציא את האוכלים בקלות. ברם בתוספות שבת קמ"ב ב' סד"ה שאוכל פירשו את הבבלי הנ"ל: כגון דנפיש בטרחא וזוטר בשיעורא, אאוכל קאי ולא אפסולת, כלומר לעולם בפסולת מרובה, אלא שהאוכל הוא דק והצרורות הם גסים, ואעפ"י שיש טירחא יתירה בברור האוכלין מ"מ בורר את האוכלין הואיל וזוטר בשיעוריה, עיין בגליון התוספות, בס' המכתם, עמ' 201, ובר"ן בסוגיין. ואף כאן בכגון דא עסיקינן, ומשום כך התירו ב"ה לברור איזה מהן שירצה. והתוספתא לא בארה את הדברים, מפני שבוודאי אם הצרורות מרובין והאוכל מועט ואף נוח להברר, למה יתפוס אדם בדרך הקשה, וירצה לטפל במרובה הקשה, אלא הכוונה שאם רוצה לברור את הפסולת המרובה, מפני שטרחתה ממועטת, בורר את הפסולת, משום שלדעת ב"ה הותרה ברירה ביו"ט,⁶⁶ ויכול לעשות כמו שנוח לו. ועיין בצל"ח בסוגיין ד"ה בש"א. ולשיטת ר' יהודה בתוספתא אף ב"ש מודי שבפסולת מועטת על האוכל בורר את הפסולת, ואף הם סוברים שהותרה ברירה ביו"ט, אלא שהם מחמירים (עיין בירושלמי שם) בפסולת מרובה, משום טלטול מוקצה (אבל לא כשיטת רש"י וסייעתו שבפסולת מרובה הכל אסור, אלא כהרי"ף וסייעתו). וב"ה מתירין להסיר את הפסולת אם כך נוח לו, וטלטול מוקצה מותר לצורך אוכל נפש.

footnotes: ⁶¹ זו היא הגירסא הנכונה, עיין דק"ס כאן, עמ' 29, הע' כ', שבת, עמ' 337, הע' פ', אהצו"י כאן, עמ' 11. וכ"ה במשנ' הוצ' לו, קויפמן, פרמה וס' מועד על קלף שבביה"מ כאן. ועיין בשטמ"ק ובצל"ח בסוגיין. ועיין לעיל מעשרות פ"ג ה"י, ומש"ש בח"ב, עמ' 703. ⁶² כ"ה בשבת בכל הנוסחאות, וכ"ה גם בביצה בר"ח וברי"ף. ⁶³ ופירש ע"פ התוספתא כאן שמפורש בה "צרורות". ועיין רשב"ם ב"ב צ"ג סע"ב. וכן להלן שו' 80: והצרורות יורדין, ובבבלי שם י"ד ב': והתניא איפכא (כלומר, פסולת למטה) וכו' בעפרא, עיין להלן, שו' 79–80. ועיין בתוספ' רע"א למשנתנו, וכאן מפורש שבאבנים עסיקינן ואינן ראויות למאכל בהמה. ועיין בהגהות הרש"ש מה שתמה עליו. ⁶⁴ אבל בתוספ' רי"ד בסוף פירקין הכריע כדברי רש"י. ⁶⁵ בד"ר. ובד' קרימונה שורש קס"ה, אות ג', ובד"ח שרש קס"ג, אות ג'. ⁶⁶ עיין בירושלמי פ"א ה"י, ס' ע"ד, שבת פ"ז ה"ב, י' ע"ב, ומ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 142.

79-80. **אמ' ר' לעזר בי ר' צדוק של בית רבן גמליאל היו ממלין דלי עדשים ומציף מימן ושולה והצרורות יורדין למטה וכו'.**כ"ה ("עדשים") בד, כי"ע וכי"ל. ובכי"ו חסרה המלה "עדשים" ובמקומה פער ריק. ובבבלי י"ד ב': תניא אמר ר' אלעזר בר' צדוק כך היה מנהגן של בית ר"ג שהיו מביאין דלי מלא עדשים ומציפין עליו מים, ונמצא אוכל למטה ופסולת למעלה. והתניא איפכא (כלומר, פסולת למטה), לא קשיא הא בעפרא (עיין מ"ש לעיל, הערה 63) הא בגילי (כלומר, בקש שהוא קל מן העדשים, וצף למעלה). ובמשנתנו הנ"ל (במחלוקת ב"ש וב"ה): רבן גמליאל אומר אף מדיח ושולה. וכתב הרא"ה: פי' ואע"ג דעובדין דחול. ולפירושו זה כיון במאירי למשנתנו ובבית הבחירה שלו, עמ' 80. ולדעת הרא"ה מקל ר"ג על בית הלל ומתיר אף בעובדין דחול. ובתולדות יעקב למהריק"ש מסתפק אם ר"ג מחמיר או מקל, עיי"ש. וכבר העירו הראשונים⁶⁷ על הירושלמי (כאן פ"א ה"י, ס' ע"ד, שבת פ"ז ה"ב, י' ע"ב): הבורר וכו', וביום טוב סופג את הארבעים וכו', דרבן גמליאל היא, דרבן גמליאל אמר אף מדיח ושולה. ולפ"ז מחמיר רבן גמליאל יותר מבית שמאי,⁶⁸ וסובר שלא הותרה ברירה ביום טוב כלל. וכן מסיק בבית הבחירה הנ"ל: ומכל מקום למדת מדבריהם שרבן גמליאל להחמיר בא, ואין גורסין אף, וכן לא העתיק את המלה "אף" מן הירושלמי. וכן כותב מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, ריש עמ' 1012: בירושלמי שלנו נשתבש ונוסף "אף". ברם אין להגיה בשום אופן את כל נוסחאות המשניות, ואף בבית הבחירה למאירי שם מעיד: אלא שברוב הספרים גורסין אף. ובירושלמי בוודאי ובוודאי שאין להגיה, שהרי כ"ה גם בשרי"ר, עמ' 84, שו' 15, בר"ח, בעיטור ובאו"ז (הנ"ל). ובעל כרחנו אנו אומרים ש"אף" בא לחלוק על בית שמאי, כלומר, אף [הוא] מדיח ושולה, והוא מחמיר. ועיין במבוא לנוה"מ הנ"ל, עמ' 1007–1032, שמנה את ה"אפין" ששנויים במחלוקת, ובוודאי שאין להגיה בכל מקום במקור אחד ע"פ השני.

footnotes: ⁶⁷ הר"ח כאן במקומו, עיטור ה' יו"ט, מחלוקת י"ב, הוצ' רמא"י, קמ"ו ע"א, או"ז ח"ב סי' ס', י"ד ע"ד, והמאירי הנ"ל, עיין באהצו"י לירושלמי שהבאנו בפנים. ⁶⁸ עיין מ"ש לעיל, שו' 77–78, סד"ה והברייתא.

81-82. **ר' יוסה או' מוליכין מנעל שחור ולא מנעל לבן מפני שצריך אומן.**במשנתנו ספ"א: ר' יהודה אומר, אף לא מנעל לבן מפני שצריך אומן. ובבבלי ט"ו א': תניא ר' יהודה מתיר בשחור ואוסר בלבן, מפני שצריך ביצת הגיר,⁶⁹ ר' יוסי אוסר בשחור מפני שצריך לצחצחו. ולא פליגי. מר כי אתריה ומר כי אתריה וכו'. ובירושלמי רהי"ב, ס"א ע"א: כיני מתניתא מפני שהוא צריך ביצת אומן, מתניתא דר' ליעזר, דתנינן תמן (כלים פכ"ו מ"ד) מנעל על האמום ר' ליעזר מטהר וחכמים מטמין. דברי הכל היא וכו'. וערבים עלי מאד דברי מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 466, שפירש "אומן", כמו "אמון" (כתיב רגיל מאד בירושלמי, עיי"ש כמה דוגמאות), אמום. ופירש הירושלמי, שהוא צריך ביצת האמום, והביצה היא הדפוס (בצורת ביצה) שנותנים עליו את המנעל בשעת גמר מלאכה. ולפיכך רצו לומר בירושלמי שמשנתנו היא כר' אליעזר הסובר שכל זמן שלא נתנוהו על האמום והסירוהו ממנו עדיין אינו כלי. ואף בתוספתא כאן שנו בלשון המשנה, שצריך אומן (=אמון), ולא הזכירו ביצת הגיר. ולבבלי היתה מסורת אחרת, בין במחלוקת התנאים, ובין בפירוש הדברים.

footnotes: ⁶⁹ ופירש הר"ח: וצריך בית הגיר ללבונו. ועיין בפיה"מ להר"מ ובערוך ערך גר, עה"ש, שמ"ו ע"א.

82-83. **ר' שמעון או' משלחין חטין מפני שהן מאכל עססיות, פול מפני שהן מאכל לודיות וכו'.**במשנתנו פ"א מ"ט: משלחין יינות וכו', ור' שמעון מתיר בתבואה.⁷⁰ ובירושלמי הי"א, ס"א רע"א: תני משלחין חטין שהן מאכל עסיסיות. פול שהוא מאכל נדיות⁷¹ וכו'. ובבבלי י"ד ב': תניא ר' שמעון מתיר בתבואה כגון (ליתא בכ"י ובראשונים, עיין דק"ס) חטין לעשות מהן לודיות,⁷² שעורין ליתן לפני בהמתו (עיין מ"ש להלן), עדשים לעשות מהן רסיסין. ולפי הסיגנון בתוספתא ובירושלמי משמע שהנשים מעססית היו עושות מאכל מיוחד מחטים חיות, והלודיות היו עושות כן מפול חי, ועיין מ"ש ר"ש קליין בספרו ארץ יהודה (תל אביב תרצ"ט), עמ' 260. אבל בבבלי אי אפשר לפרש כן. ושמא קראו אח"כ למאכל שהיו עושין מחטין "עססית", או "לודית", על שם מקומם, ואין הבדל בין הירושלמי והבבלי. ועססיות שנזכרו כאן אינן עניין לעססיות שבתוספתא שבת רפ"ג, עיין מש"ש ד"ה תרמסין. וברי"ף הביא את הברייתא שלנו להלכה, עיי"ש בפי' תלמיד הרמב"ן, עמ' 46, ובר"ן. אבל עיין בשטמ"ק כאן. ועיין מה שהאריך בזה בפתח עינים להרחיד"א י"ד ב'. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

footnotes: ⁷⁰ עיין דק"ס ובית הבחירה למאירי, עמ' 83. ⁷¹ וכ"ה בשרי"ר, עמ' 302, ובפירוש תלמיד הרמב"ן, ריש עמ' 47 (והוא מעתיק שם מן הירושלמי רק "פול שהוא מאכל נדיות" שלא נזכר בבבלי, ואח"כ חוזר ללשון הבבלי). אבל באו"ז ח"ב סי' שמ"א, ע"ב ע"ב, בשם הירושלמי: מאכל לודיות. והיא היא, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 658, הע' 47. ⁷² בר"ח, ברי"ף, בפי' ר' ישעי' הראשון ובפי' תלמיד הרמב"ן: עססיות.

83. **שעורין מפני שהן ראויות לבהמה.**וכן בירושלמי הנ"ל: שעורין שהן מאכל בהמה. לא כן תני בשם ר' שמעון לכל נפש אף נפשות בהמה בכלל (עיין מ"ש להלן פ"ב סה"ו, שו' 24–25), אתיא דר' שמעון בשיטת ר' עקיבה רבו וכו'. ומכאן שהת"ק אוסר. ועיין בעיטור ה' יו"ט מחלוקת י"ג, קמ"ו ע"ד, וברא"ש בפירקין סי' כ"ד, ובבית הבחירה למאירי, סוף עמ' 82 ואילך, ובפי' תלמיד הרמב"ן, עמ' 47. ואף שגם הת"ק מודה שמותר לקדור ולהאכיל שעורים לבהמה (כמפורש בבבלי כ"ט א') מ"מ לשלוח אסור מפני שנראה כמשלח לטחינה. ומתוך הירושלמי ברור שלר"ש משלח חטים פול ושעורים לחברו אעפ"י שאינו מכוין למאכלים המיוחדים, וכן משמע גם מלשון התוספתא "מפני שהן", "מפני שהן ראויות" וכו'. וכן כתב הריא"ז (לפי שלטה"ג): ונראה בעיני שמשלחין שעורים הראויות לבהמה שמותר לטרוח בשביל בהמה, כמבואר בקונטרס הראיות. אבל בבבלי הלשון הוא: חטין לעשות וכו' שעורין ליתן לפני בהמתו וכו'. וכן כתב בשטמ"ק למשנתנו: ור' שמעון מתיר וכו', והוא שיכוין לכך. אבל ברא"ה שם: ור"ש מתיר בתבואה, דתלינן להתיר כל מה דאפש', וכיון דאפשר לתלות דלשום ענין דלצורך היום, מותר. ועיין בדרישה בטאו"ח סי' תקט"ז ובט"ז באו"ח שם. ועיין ר"מ פ"ה מה' יו"ט ה"ז ומ"ש בראשון לציון להגר"ח ן' עטר י"ד ב', ד"ה תניא ר"ש, ובים של שלמה פ"א סי' מ"ג, ומ"ש בפתח עינים הנ"ל.