Tosefta Kifshutah on Berakhot Chapter 1
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
- **אדן.**כתיב רגיל מאד בכת"י שלנו. ועיין מ"ש הר"ל גינצבורג בגנזי שכטר ח"א סוף עמ' 28 ואילך, הרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1230 ואילך, ומ"ש במבואי לירושלמי כפשוטו עמ' כ"ב. ועיין עכשיו בשו"ת הרמב"ן סי' נ"ד.¹
footnotes: ¹ ספרן של ראשונים הוצ' ר"ש אסף עמ' 94.
- **זכאין וכו'.**במשנתנו ריש מכילתין: נכנסים לאכול בתרומתן, כלומר עוברים ובאים לאכול.² וכבר העיר הר"ש אלבק³ שנתנו סימן זה מפני שהכהנים היו נוהגים לטבול בכל יום, והיה שיעור זה ידוע לעם, ובירושלמי (פסחים פ"א ה"א, כ"ז ע"ב): כהנת שהיא טובלת בכל יום. ופירש הראבי"ה (ח"ב סי' ת"נ עמ' 69): פירוש כהנת טובלת לתרומה בכל יום משום מעלה. ועיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 372. וכנראה שהכהנים לא היו אוכלים תרומה סמוך לחשיכה והיו ממתינים באכילתה עד אחרי טבילתם והערב שמש. והלשון שלפנינו "זכאין"⁴ מורה קצת שבכהנים טבולי יום ממש עסקינן. ובירושלמי (ריש מכילתין) אמרו שקרובין דבריהן (כלומר, שיעור ר"מ ושיעור החכמים) להיות שוין.
footnotes: ² עיין בקונטריסים של ר"ח ילון ש"ב, עמ' 45. ³ דוגמא מבבלי מס' ברכות, הוצ' חברת שוחרי תורה, וורשה תרע"ג. ⁴ כלומר, רשאין, כלשון המשנה (שבת פכ"ג מ"ג): כל שאני זכאי באמירתו וכו'.
- **סימן לדבר וכו'.**עיין בפירושים לירושלמי להר"ל גינצבורג ח"א עמ' 13.
- **ר' שמעון וכו'.**באו"ז ה' ק"ש סי' ב' (ח"א, י' ע"ד): תניא בתוספת' פ"ק דמכילתין רשב"י אומר וכו'. ונראה שרבינו העתיק את הבבלי (ח' ב') והוסיף מעצמו את הציון לתוספתא. אבל בתוספתא בכל הנוסחאות "ר' שמעון" סתם (שהוא אמנם רשב"י). וכן בירושלמי פ"א ב' סע"ד (אבל עיין אהצו"י עמ' 12). ובאבות דר"ן ספ"ב: רב"ג אומר וכו'. ובכי"א שם רשב"ג. ועיין בברייתא השניה שבבבלי שם ובדק"ס עמ' 34 הע' ו', ובנוסח כי"מ ט' רע"א.
**פעמים שאדם וכו'.**כלומר, בשעת הדחק⁵ קורא מיד אחרי עלות השחר. אבל בירושלמי (פ"א ה"א, ב' סע"ד): רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר. אתיא דרבן גמליאל כר' שמעון, דתני בשם ר' שמעון פעמים שאדם קורא וכו', ולשיטת הירושלמי (עיין לעיל שם בירושלמי) הרי סובר רבן גמליאל שאפילו לכתחילה קורא אחר חצות, וממילא מוכח שלדעתם סובר גם ר' שמעון כן. ועיין במלחמות בסוגיין וברשב"א ט' א'.
footnotes: ⁵ ס' האשכול (ח"א, הוצ' הר"ש אלבק עמ' 13) בשם הגאונים, הרי"ף בסוגיין. ועיין ר"מ פ"א מה' ק"ש הי"ב ובתוספ' כאן ח' סע"ב.
- **עמוד השחר.**פ' הר"מ (בפיה"מ סמ"א): ועמוד השחר הוא האור הנוצץ בפאת מזרח קודם עלות השמש בכדי שעה וחומש שעה מן השעות הזמניות (כלומר כשמחלקין את היום שעומד בו לי"ב חלקים שוים). והגר"א בשנות אליהו פירש שעמוד השחר פירושו האיר פני המזרח.⁶
footnotes: ⁶ ועיין מ"ש ר' אברהם אליהו קפלן בישורון של וואהלגעמות, ש"ה תרפ"ד, עמ' כ"ז ואילך, ועמ' ל"ד שם, ומ"ש ר"ל גינצבורג בפירושים לירושלמי ח"א עמ' 46 ואילך.
- **ארבע משמרות וכו'.**עיין מ"ש יונה וויעזנער בספרו "סכוליען צום באבילונישען תלמוד" ח"א, עמ' 1 ואילך, ומ"ש הר"ל גינצבורג בפירושים לירושלמי ח"א עמ' 57 ואילך.
**העונה אחת וכו'.**ס' הישר לר"ת סי' תצ"ג, נ"ה ע"א. ועיין תוספ' ר' אלחנן ע"ז ד' א' ד"ה וכמה שהשיג על ר"ת, ועיין בתוספ' שנץ כת"י שהביא בדק"ס ע"ז עמ' 10 הע' ט', ובפיסקי תוספ' שם פ"א סי' ד'. ועיין בגנזי נסתרות של קבק ח"ג, עמ' 193. ובתוספ' ר"י (לפי סיני אייר תשט"ו, עמ' ק"ג) גורס: השעה א' מכ"ד ביום, העונה וכו'. וברייתא זו ליתא בבבלי (כאן ז' א' וע"ז הנ"ל), ועיין מ"ש בה' הירושלמי להר"מ עמ' י"ט אות ו' ואות ח'. ובירושלמי מכות פ"ב, ל"א ע"ד (לפי קטע מן הגניזה בתרביץ שי"ז עמ' 133): עת עונה וקצב. ובמס' סופרים פי"ט (הוצ' היגער 330): סודרי עתים... קיצי⁷ רגעים שבם תיקן אותות חדשים ומועדים. ונקט הירושלמי במכות את החלוקה שלנו, אלא שהקדים עת לעונה ע"פ השיגרא. ועיין מכילתא דרשב"י, י"ב מ"ב, ב"ר פ"י, ט', עמ' 85, פסיקתא דר"כ, ס"ג ע"ב, והע' הורוביץ למכילתא ריש עמ' 43.
footnotes: ⁷ כ"ה בכתי"י. ובכי"א שם: קרבי רגעים וכו' וכנראה שצ"ל: קצבי וכו'. ובקידוש ירחים לר' פנחס (הצופה ההגרי ש"ו, עמ' 48): קנצי. ועיין בפרקי דר"א רפ"ח, ובפי' הרד"ל שם.
- **מאימתי וכו'.**כנראה שזו היא פיסקא קטועה ממשנתנו (פ"א מ"ב): "מאימתי קורין את שמע בשחרית" משיכיר בין תכלת ללבן. ר' אליעזר אומר בין תכלת לכרתי. ולמחלוקת זו נסמכה הברייתא שלנו. והברייתא שלנו הובאה במלחמות ריש מכילתין.
- **אחרים אומ' וכו'.**וכ"ה בירושלמי ובבבלי. אבל בקטע מן הילמדנו (גנזי שכטר ח"א, עמ' 44): ר' אליעזר אומר בין תכלת לכרתן. עד שיכיר אדן בין תכלת לצבע כרתינון בתוך ארבע אמות. וכן העתיק בערוך ערך כרת בשם הילמדנו. והדברים תמוהים, שהרי השיעור בין תכלת ללבן הוא "בין תכלת שבה ללבן שבה" וכו' "מן הסמוך לו",⁸ והיכן מצינו מחלוקת בין הת"ק ור' אליעזר בשיעור המרחק? ושמא צ"ל שם כמו שהוא לפנינו בתוספתא ובמקבילות. ואמרו בירושלמי: רב חסדא אמר כהדא דאחרים.⁹ וכן בבבלי (ט' ב'): אמר רב הונא הלכה כאחרים.
footnotes: ⁸ ירושלמי במקומו, ועיין מאירי ט' ב' ומ"ש בה' הירושלמי להר"מ עמ' כ' אות מ'. ⁹ כלומר הלכה כאחרים, כפי' המפרשים. וזהו סיגנון רגיל בירושלמי: סוכה פ"א ה"ו, נ"ב סע"ב: רב כהדא דאחרים. וכן גורס גם בשרי"ר כאן (עמ' 3 שו' 14): רב כהדא (כצ"ל, ולא בהדא) דאחרים (ושמא הוא באשגרה מסוכה הנ"ל); כתובות פי"ג ה"ד, ל"ו ע"א: ר' אבהו כהדא דר' אימי; נזיר פ"ו ה"ג, נ"ה סע"א: ר' אמי כהדא [ד]ר' אלעזר (ואח"כ צ"ל שם: ר' עזרה בעי וכו'. ופי' המפרשים שם צריך תיקון); שבועות ספ"ז, ל"ח ע"א: ר' זירא כהדא דר' יוסי. ובפירושים לירושלמי להר"ל גינצבורג ח"א עמ' 118 הוציא את הדברים מידי פשוטם ונדחק מאד, ודבריו צריכים תיקון רב עיי"ש בהערה 8. וכן מה שתיקן שם "כמה" במקום "כמן" אינו מדוייק, שכן הוא סיגנון הירושלמי. יבמות פט"ו ח"ו, ט"ו ע"א: ולית כמן בר נש דמיי לר' אמי; ע"ז פ"ב ה"ב, מ"א ע"א: כמן קטל וכו' שמונים; וי"ר פי"ט, ו' בכי"י: על חד כמן וכמן. וכ"ה בסורית של א"י, עיין במלונו של שולטהעס ערך כמן, ובחנם פקפק שולטהעס שם בנוסחא.
- **מצותה.**כלומר אעפ"י שקורא ק"ש משיעלה עמוד השחר לר"ש, ומשיכיר את חבירו וכו' לאחרים, מ"מ מצות קריאת שמע לכתחילה היא עם הנץ החמה.¹⁰ וכן בירושלמי (פ"א ה"ב, ג' סע"א): אבל אמרו מצותה וכו', ובוודאי לפי פשוטו פירושו מצות קריאת שמע. אבל מרהיטת הלשון שבבבלי (כ"ו א') משמע שהכוונה למצות תפילה (עיין מ"ש להלן), וכן פירשו הגאונים (עיין בשאילתות לך סי' ח', בה"ג ריש ברכות ובד"ב שם עמ' 19), אלא שרש"י פירש גם שם: "מצותה של ק"ש". ועיין במלחמות הנ"ל ומה שהאריך הנצי"ב בהעמק שאלה לשאילתות הנ"ל אות ט', ועיין להלן. ובמאירי ט' ב' (20 ע"א): ומכל מקום ראיתי בברית (צ"ל בברית', כלומר בברייתא, בתוספתא כאן) זו בהדיא מצותה עם הנץ החמה וכו'.
footnotes: ¹⁰ עיין בב"י טאו"ח סי' נ"ח ובב"ח שם. ועיין מ"ש רח"צ טויבש בלקוטי ריצ"ג, עמ' 22.
**הנץ החמה.**וביארו בירושלמי (פ"א ה"ב, ג' רע"ב): כדי שתהא החמה מטפטפת על ראשי ההרים, כלומר שקרני השמש מתחילים לבצבץ על ראשי ההרים. והגאונים (גיאוניקה, הוצ' הר"ל גינצבורג, ח"ב עמ' 92; אוה"ג עמ' 22) פירשו: בשעה שמאדים העולם, וחמה מלבלבת לצאת, כמות עשבים ואילנות שמבקשים להוציא עלים וכו'. והיא היא.
**סומך לה תפל'.**וכ"ה במלחמות ובמאירי הנ"ל. וכ"ה בירושלמי בקטעים מן הגניזה (שרי"ר עמ' 3 שו' 22) ולפני הרמב"ן במלחמות הנ"ל (ועיין במאמר מר עוקבן בירושלמי שם). אבל בד ובכי"ע כאן: סומך גאולה (כלומר, ברכת גואל ישראל) לתפלה. וכ"ה בירושלמי בהוצ' שלנו ובכי"ר ובנוסח הרש"ס¹¹ ובבבלי ט' ב'. ולפי גירסת כי"ו בתוספתא מצוה לסמוך ק"ש לתפלה אפילו לא ברך (כגון שהוא בעל קרי), כדי שיתפלל מתוך מורא של קבלת עול מלכות שמים, כפירש"י (ט' ב' ד"ה דכתיב ייראוך). ועיין בירושלמי פ"ב ה"ג, ד' רע"ג ופ"א ה"א ב' סע"ד. ועיין בהעמק שאלה הנ"ל ומ"ש הר"ל גינצבורג בפירושים לירושלמי ח"א, עמ' 119.
footnotes: ¹¹ בתוספ' הרא"ש ט' ב' גורס בירושלמי: כדי שיסמוך לה גאולה לתפלה. וכנראה שיש כאן "תיקון" או הרכבה של שתי נוסחאות.
- **ונמצא מתפלל וכו'.**מפשט הלשון משמע שכל עיקר המצוה לקרוא שמע עם הנץ החמה הוא כדי שיוכל להתפלל מיד, ולפיכך לא יקרא לפני כן, מפני שאין מתפללין לפני הנץ ההמה, ועיין בהעמק שאלה הנ"ל. ועיין בסה"י לכבוד ר"ע הילדיסהיימר עמ' 34 ואילך.
**אמר ר' יהודה וכו'.**מנהיג ה' ברכות סי' כ"ה עמ' 10, רשב"א ט' ע"א, רשב"ץ אבות פ"ב מ"ב, כ"ב ע"ב, בשם התוספתא.
- **והגיע זמן וכו'.**הברייתא אינה מפרשת מהו הזמן של ק"ש לר' יהודה, ועיין בבלי ח' סע"ב וברשב"א הנ"ל. ומתוך העניין כאן (עיין להלן) נראה שהזמן היה סמוך לפני הנץ.
**כמדומה וכו'.**בכי"ע: וא' כמדומה וכו', כלומר ואמרתי לעצמי: כמדומה וכו'.
**שנתיאשו וכו'.**פירשתי: ונמנעו. וכבר העיר מנחם זולאי (ענייני לשון של חנוך ילון ח"א עמ' 5 ואילך) על השמוש בדבור יאש בפיוטי א"י הקדמונים. והוא הביא דוגמא מירושלמי ברכות (פ"ט ה"ה, י"ד ע"ד): אם ראית את הבריות שנתיאשו ידיהן מן התורה, וכו', כלומר שנתרפו ידיהם וכו'. ובאמת כבר תרגמו השבעים את התיבה "נואש" בישעיהו נ"ז, י' במובן חדל או דומה לו. וכן בדברים רבה (הוצ' ליברמן עמ' 45): אעפ"כ לא נתייאש מן התפלה, ופירושו לא נמנע ולא נתרפה. וכן פירשו חז"ל בקה"ר (פ"ב, כ') את הפסוק "ליאש את לבי" - ליאש את לבי מליגע, כלומר לרפות את לבי מלעמול (עיי"ש במהרז"ו שנדחק). ועיין מ"ש להלן כלאים פ"ג ה"ג [עמ' 623].
- **אלא וכו'.**וכ"ה בד ובראשונים הנ"ל. אבל בכי"ע: מפני שהן וכו'. והנכון כלפנינו. והכוונה שר' יהודה אמר שמתחילה דמה שהם נמנעו מלקרות (כדי להוציא מדעת ר' אליעזר במשנתנו שקוראה עד הנץ החמה), אבל אח"כ ראה שהם באמת לא נתרשלו, אלא לא קראו מפני שהיו עסוקין בצרכי צבור.
**שהיו עסוקין וכו'.**עיין ברשב"ץ הנ"ל. ובמנהיג הנ"ל ציין גם לתוספתא שלהלן פ"ב ה"ו. ועיין מ"ש בה' הירושלמי להר"מ עמ' ל"ה הע' 88.
**קריתי ושניתי.**בפירוש בע"ס הרדים לירושלמי: שניתי את משנתה, והוא דחוק. ולפי פשוטו פירושו ששנה את קריאתה,¹² ור' יהודה קרא וחזר וקרא¹³ כדי לצמצם את הקריאה ולגומרה עם הנץ, כפירוש המפרש ר' יונה. ומכאן שר' יהודה התחיל בסמוך לנץ החמה.
footnotes: ¹² עיין ירושלמי מגילה פ"ג ה"ג, ע"ג ע"ב. ¹³ ואשר לקושיית האחרונים שאסור לקרוא שמע שמע, עיין מה שהארכתי בפירושי לה' הירושלמי להר"מ עמ' כ' אות כ' ובהערה 19 שם.
- **וכבר וכו'.**וכ"ה בד, בכי"ע ובכת"י על קלף לבעל פ"מ (עיין במה"פ במקומו ד"ה וכבר). וכ"ה במנהיג ובירושלמי הנ"ל בכל הנוסחאות. ופירושו שהתחילו לקרוא בשעה שכבר נראתה החמה על ראשי ההרים, כלומר הרבה זמן אחרי הנץ החמה.¹⁴ ברם ברשב"א הנ"ל גורס בתוספתא: ואחר נראתה החמה על ראשי ההרים, והוא מעיר שבירושלמי גורס: וכבר נראתה וכו'. וכן במאירי (ט' ב', עמ' 20): "ומכל מקום יש גורסים בה ואחר כך נראתה חמה בראשי ההרים". ולפי גירסא זו נראית החמה אחרי שקראו ר"ע ור"א בן עזריה, כלומר שהם קראו ק"ש לפני הנץ,¹⁵ ור' יהודה קרא באחד מן השעורים הקדומים ("משיכיר וכו' ").
footnotes: ¹⁴ בירושלמי פ"ד ה"א, ז' ע"ב: "ושמשא בריש דיקלי תמן איממא הוא הכא. דמר ר' יוחנן האומר לצולה חרבי, זו בבל שהיא זוטו של עולם". כלומר כשהחמה (לעת ערב) היא על ראשי הדקלים בבבל, השרויה בבקעה, הרי במצב כזה בא"י שהיא על ההרים עדיין נראה היום גדול, וכעין שאמרו בבבלי שבת קי"ח ב', וכפירש"י שם. וגם כאן, כנראה, הלכו רבותינו בבקעה, וכשנראית החמה על ההרים, כבר היה היום גדול. ואעפ"י שבירושלמי (פ"א ה"ב, ג' רע"ב) הגדירו את נץ החמה "כדי שתהא החמה מטפטפת על ראשי ההרים", טפטוף אינו אלא בצבוץ ראשי הקרנים, אבל כשנראית החמה עצמה על ההרים, כבר עלה השמש מזמן. ועיין מ"ש הר"ל גינצבורג בפירושים לירושלמי ח"א עמ' 122. ¹⁵ ועיין בס' שערי ירושלמי להגר"ד אשכנזי בירושלמי כאן במקומו מה שתמה על דברי הרשב"א.
- **ומן התפלה.**וכ"ה בס' המנהיג הנ"ל. ועיין להלן פ"ב ה"י ומש"ש.
**בביתך, פרט לעסוקים וכו'.**וכ"ה גם בכת"י פ"מ (מה"פ פ"א ה"ג, ד"ה בשבתך), בס' המנהיג, בירושלמי ובבבלי. אבל בתוספ' (סוכה ב"ה א' ד"ה ובלכתך) גרסו בבבלי ברכות כגי' ד בתוספתא, עיין במה"פ הנ"ל ובדק"ס ברכות עמ' 46 ובהערה ג' שם.
- **ובלכתך וכו'.**פירש ר' שרירא גאון (אוה"ג עמ' 24): בשעה שאתה יכול להלך בדרך חייב אתה בקריית שמע, ובשעה שאינך יכול להלך בדרך, בזמן שאתה חתן (כלומר, שאינו יוצא מביתו, עיין מ"ש בתס"ר ח"ב עמ' 28 בהערה) פטירת.
- **ר' ישמעאל מוטה.**וכ"ה לפי מסורת הספרי והבבלי, ובק"ש של ערבית היה מעשה. אבל בירושלמי: והיה ר' אלעזר בן עזריה מוטה ור' ישמעאל זקוף וכו'. ולפי מסורת זו מעשה שהיה בשחרית היה. ולפי כל המקורות נהג ר' אלעזר בן עזריה כב"ש. ועיין בעובדא דר' טרפון במשנתנו. ובספרי גורס: היה מוטה ודורש, כלומר מוטה על צדו ודורש. ובזבחים (ה' א'): רמי ריש לקיש על מעוהי בי מדרשא ומקשי. ובאותיות דר"ע (הוצ' וורטהיימער, עמ' ע"א): מפני שכל המבקש ללמוד תורה צריך שיכפוף את רגליו ויעסוק בה. ופירושו שתלמיד צריך לשבת על הארץ בכפיפת רגלים, כדרכם בימים ההם.¹⁶ וכן מפורש בירושלמי (הוריות פ"ג ה"ו, מ"ח ע"ב): נביא מכפת ידיו ורגליו ויושב לו בפני כהן גדול, כלומר כקטן לפני גדול ממנו. ומכאן נראה שחכם בפני חביריו היה נוהג לפעמים לשכב על צדו או על מעיו ולדרוש. וכשהפסיק ר' ישמעאל לק"ש של ערבית ונזקף, היה ניכר שלשם קריאת שמע נזקף. והלשון בבבלי: שהיו מסובין במקום אחד וכו'. ולפ"ז אפשר שר' ישמעאל היה מוטה על המטה אחרי הסעודה "ונתעסק בדידיה" ודרש.
footnotes: ¹⁶ על ישיבת התלמידים על הקרקע, עיין אבות דר"ן נו"א פ"ו, י"ד ע"א, ובהערת שכטר שם ט"ו ע"ב הערה ט'. ויש להוסיף פרקי דרבי, הוצ' שענבלום י"ז ע"ב.
- **והטה וכו'.**וכ"ה בד ובספרי הנ"ל. אבל בכי"ע: והיה ר' אלעזר בן עזריה מוטה, כלומר כשזקף ר' ישמעאל כבר היה ר' אלעזר בן עזריה מוטה, והיינו שהטה לפני שזקף ר' ישמעאל. וכן מפורש בבבלי: הטה ר' אלעזר, וזקף ר' ישמעאל, וכן מוכח מן הויכוח שם: כל זמן שאני זקוף אתה מוטה, עכשיו כשאני הטיתי אתה זקפת. וכן מפורש בירושלמי שהשמותי עשה מעשה תחילה, וכן מוכח מכל העניין כאן. וכבר עמד על עיקר הדברים בח"ד שכתב: "צריך לפרש דה"ק ונזקף ר' ישמעאל לפי שהטה ר' אלעזר וכו' ".
21-22. **ישמעאל אחי.**רגיל בשיחות התנאים, עיין מ"ש הר"ל גינצבורג בפירושים ח"א עמ' 146 הע' 5.¹⁷
footnotes: ¹⁷ סוף דבריו שם צריכים תיקון, עיין אבות דר"ן פל"ח עמ' 14; ספרי זוטא, הוצ' הורוביץ עמ' 313 שו' 9, בבלי ע"ז י"ח א' ועוד.
- **זקנך מגודל.**בירושלמי ר"ה פ"א ה"ג, נ"ז ע"ב: אדם יודע שיש לי דין וכו' ומגדל זקנו, ועיין מ"ש בצופה האנגלי סדרא חדשה כל"ה, 1944, עמ' 11 הע' 61. ובחי' הרשב"א (י"א א' ד"ה אומרים): וכן היא שנויה בתוספתא ובירושלמי אמרין לאחד מפני מה זקנך מגודל וכו'. ולפנינו בירושלמי: מה לך זקנך מגודל.¹⁸ ור' אלעזר בן עזריה תפס לדוגמא את "גערת החברים" לאבל¹⁹ או בדומה לו.
footnotes: ¹⁸ השוה לשון המשנה במדות פ"ב מ"ב: מה לך מקיף לשמאל? שאני אבל. ¹⁹ עיין ירושלמי מו"ק פ"ג ה"ח, פ"ג ע"ד; בבלי שם כ"ב ב', שמחות פ"ט הי"א.
**כנגד המשחיתים.**פירשתי ע"פ ליקוטי הגאונים (באוה"ג, חלק הפירושים, עמ' 107), פירוש ר"ח (שם עמ' 10), ערוך ערך זקן וכמה מן הראשונים, שלא כרש"י במקומו.
- **דבר אחר וכו'.**וכ"ה בספרי, בירושלמי ובבבלי בכתי"י ואצל הגאונים.²⁰ ולפי מסורת זו לא היה ר' ישמעאל נזקף אלמלא ראה את ר"א בן עזריה שהטה, ומוטב לקיים דברי שניהם (שהרי גם לב"ה אינו צריך לזקוף אם היה מוטה) בשב ואל תעשה מאשר לעשות מעשה ולבטל דברי ב"ש בכדי. ולא נזקף ר' ישמעאל אלא אך ורק מפני שראה את ר"א בן עזריה שהטה ועשה מעשה כדברי ב"ש, וחשש שמא תקבע הלכה לדורות כן. וכן יוצא ברור מסוגיית הבבלי.
footnotes: ²⁰ עיין דק"ס ואוה"ג עמ' 25. ובהוצאות שלנו: ולא עוד אלא וכו', ונוסחא משובשת היא.
- **קצרה וכו'.**וכ"ה בכי"ע. ובד: למה אמרו אחת ארוכה ואחת קצרה מקום וכו'. וכן גרסו כמה מן הראשונים, עיין להלן. ובירושלמי (פ"א רה"ה, ג' רע"ג, לפי לקוטות הרמב"ן מ"ט א'): בערב [מברך] שתים לאחריה, אחת ארוכה ואחת קצרה (כלומר, פיסקא ממשנתנו פ"א מ"ד) ותני עלה למה אמרו אחת קצרה ואחת ארוכה מקום שאמרו להאריך וכו'.²¹ והנה כל ההלכה שלנו עד "לשוח" היא לשון משנתנו (הנ"ל), ולא הוסיפה התוספתא אלא את המלים "למה אמרו", ומשמע מתוך לשונה ש"מקום שאמרו" היא תשובה ל"למה אמרו אחת ארוכה ואחת קצרה". וכן משמע מלשון הירושלמי הנ"ל. ולפ"ז פירושו: למה אמרו אחת ארוכה וכו' ולא הזכירו אותן בשמן (עיין מ"ש בפיה"ק), מפני שעיקר החידוש הוא שבברכות הללו אין לנו רשות לשנות, ולהאריך במקום שאמרו לקצר, ולקצר במקום שאמרו להאריך. ור"ת פירש "אחת ארוכה ואחת קצרה" (שבמשנתנו הנ"ל) בין ארוכה ובין קצרה (דוגמת אחת ארוסות ואחת נשואות וכו', במשנת יבמות פ"ד מ"י), כלומר, שבכל ברכות ק"ש²² יכול להאריך או לקצר בהם.²³ ואשר לתוספתא כאן כבר ישב על מדוכה זו ר"ת בעצמו וכתב:²⁴ "והכי פירושא דתוספתא למה אמרי' אחת ארוכה ואחת קצרה, פי' דרך התוספתא באלף מקומות ליקח קצת מן המשנה לזכרון דברים, למה אמרו אחת ארוכה ואחת קצרה, כלומר, בין ארוכה בין קצרה, מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר, לקצר אינו רשאי להאריך, פי' והוצרך להוציא רוב ברכות מן הכלל, לפי ששנינו במשנה אחת קצרה וכו' ".²⁵ פירוש לפירושו: למה אמרו במשנתנו בין ארוכה בין קצרה, כדי להתיר לעשות כן בברכות ק"ש ודכוותהון, אבל מקום שאמרו בפירוש לקצר או להאריך (כגון הברכות המפורשות להלן) אינו רשאי לשנות. וגם ר"ת אומר שהתוספתא מפרשת את משנתנו אלא שתפסה רק את הפיסקא "אחת ארוכה ואחת קצרה", אעפ"י שהיא אינה מובנת כשהיא לעצמה, בלי משנתנו שהזכירה מקודם את ברכות קריאת שמע, מפני שאין כאן אלא פיסקא קטועה מן המשנה לזכרון דברים. והברייתא שואלת למה אמרו אחת ארוכה וכו', והתשובה היא: מקום שאמרו וכו', ולפיכך הוציאה משנתנו ברכות ק"ש מכללן, וכמו שכתבנו לעיל.²⁶ ברם ברא"ה (י"א א', עמ' י"ג) גי' אחרת, וז"ל: "בהדיא מוכח בתוספתא דמאי דאמרי' אחת ארוכה ואחת קצרה אדלעיל מינה קאי, ואמאי דתני בערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה, דהתם בתוספתא אמרי' ושתים לאחריה אחת ארוכה ואחת קצרה, ולמה אמרו אחת ארוכה ואחת קצרה מקום שנהגו²⁷ להאריך וכו', הרי כאן מבואר דאחת ארוכה ואחת קצרה אשתים דלאחריה קאי וכו', אבל ודאי פירושה דאחת ארוכה ואחת קצרה בנוסח שלהן קאמר, דנוסח אחת מהם ארוך, והינו אמת ואמונה, ונוסח השנית קצר דהיינו השכיבנו, ומינה קאמר דמקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר וכו' ". וכ"ה בשטמ"ק שם²⁸ (אלא שכן דרכו של מחבר זה להעתיק מן הרא"ה). ולפי גירסא זו באמת מוכח לכאורה שלא כפי' ר"ת שהרי התוספתא אמרה "ושתים לאחריה אחת ארוכה וכו'", ולפירוש הראשון של ר"ת "אחת ארוכה וכו'" דבוקה לכל ברכות ק"ש ולאו דווקא לשתים שלאחריה. ברם אין מביאים ראייה מפיסקאות המשנה שבתוספתא, והן מעשה ידי עורכים אחרונים, ויש מהם שהוסיפו ויש מהם שקיצרו, כמו שנהגו בפיסקאות המשנה שבירושלמי ושבבבלי. והנה כגי' שלנו בתוספתא (כלומר, שאין שם המלים "ושתים לאחריה אחת ארוכה ואחת קצרה" כ"ה גם בלקוטות הרמב"ן מ"ט א' ובמאירי י"א ב' (24 ע"א), אלא שלהלן שם (25 ע"א) כתב המאירי: "ומה שאמרו בברייתא למה אמרו וכו', הם אינם גורסים כן, (כלומר, ר"ת אינו גורס את המלים "למה אמרו") אלא אחת ארוכה ואחת קצרה מקום שאמרו וכו', וראייה אצלי לדבריהם שהרי לא הוזכרו שם ברכות שמע כלל, והיאך יאמר למה אמרו".²⁹
footnotes: ²¹ עיין מ"ש בתס"ר ח"ד עמ' 190. ²² שבה"ל השלם ועוד כמה מן הראשונים שנביא להלן. ועוד פירש ר"ת שהכוונה לברכת אמת ואמונה שיכול לעשותה בין ארוכה ובין קצרה. עיין בתוספ' י"א א' ד"ה אחת ובכמה מן הראשונים שנביא להלן. ²³ הגר"ל גינצבורג ז"ל העיר (גנזי שכטר ח"ב סוף עמ' 520) שפירוש זה הוא של רב סעדיה גאון. וכל הראשונים מייחסים פירוש זה לר"ת. אבל כבר העירותי בתס"ד ח"א (עמ' 10 הערה 1) שדברי ר"ת שבשבה"ל (עניין תפילה סי' כ"ח, י"ג סע"ב) נתפרסמו בראשונה ע"י ברלינר בכבוד הלבנון ש"ה (פריס תרכ"ח, עמ' 611), ושם לנכון: ופירוש משנה וכו' (ולא "ופירש" כמו בשבה"ל הוצ' בובר), כלומר פירוש המשנה הוא דלא כפירש"י, ור"ת אומר כן בשם עצמו ולא בשם רב סעדיה. ועיין בפירושים לירושלמי להר"ל גינצבורג ח"א, עמ' 178. שוב כתב הרל"ג בגנזי שכטר שם עמ' 521: "וכפי הנראה חזר ר"ת בסוף ימיו מפירושיו והסכים לפירוש רש"י, עיין תשובתו בספר הישר הוצ' ראזענטהאל סי' ס"ג י"ב שמפרש שהשכיבנו היא קצרה כמו שפרש"י." גם כאן הוטעה הרב ז"ל ע"י המו"ל של ספר הישר. וכ"ה שם (ועיין גם בד' וויען, פ' רע"ג ד"ה ששאלת): "ששאלת לפרש לך אחת ארוכה ואחת קצרה שאין הדברים לכך (כלומר, שאין הדברים כן, שהרי ברכת השכיבנו אינה קצרה, כקושיית ר"ת על רש"י, עיין בתוספ' י"א א' הנ"ל. והמו"ל של ספר הישר הגיה בחנם נגד כל הנוסחאות, עיי"ש). הכי פירושא ארוכה וקצרה, דתיקנו רבנן השכיבנו לגאולה אריכתא וקיצרוה שלא להפסיק יותר מדאי (כלומר, מתחילה היתה ארוכה וקיצרוה חכמים אח"כ. והמשנה שונה שהרשות בידו לתפוס בארוכה או בקצרה, כרצונו) ואגב הכי תנו מקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך, ומפרשינן לה הכי מקום שאמרו לקבוע בקיצור, אבל לפי שעה כגון חולה בברכת חולים וכו' ". וכאן באמת נוטה ר"ת מפירושו לסיפא (עיין להלן), אבל למעשה אין הבדל, וברור גם מפירושו זה שהסיפא של משנתנו הוא עניין בפני עצמו, והיא אינה מדברת בברכות ק"ש שהרשות בידו להאריך או לקצר בהן. וכן מביאים הראשונים (עיין להלן הערה 25) בשמו: "ומה שאמרו מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר אינו חוזר לראש, אלא מילתא באפי נפשא היא". והדברים מתאימים ללשונו בתשובתו הנ"ל: "ואגב הכי תנו מקום שאמרו וכו' ", אעפ"י שפירש את הסיפא אחרת. ²⁴ שבה"ל השלם, י"ד ע"א, עיין מ"ש לעיל בהערה 23. ²⁵ והובאו דבריו גם בתוספ' ר' יהודה י"א א' ד"ה אחת, בפי' תלמידי רבינו יונה על הרי"ף פ"א סי' כ"ב, בחי' הרשב"א י"א א', תוספ' הרא"ש שם (ח' ע"א), ספר המחכים עמ' 32, מחז"ו עמ' 365 ובאו"ז ה' ק"ש סי' י"ט, י"ב ע"א ובכמה מן הראשונים שנציין להלן. ²⁶ ודברי הרל"ג בפירושים על הירושלמי ח"א, עמ' 178, צריכים תיקון. ²⁷ וכ"ה במאירי 24 ע"א, ובס' המחכים עמ' 32, והוא שיבוש. ²⁸ י"א א' (ד' ע"א), אלא שמעתיק לנכון: מקום שאמרו וכו' (ולא "מקום שנהגו"). ²⁹ וכנראה שהרב לא ראה את גוף דברי ר"ת, אלא שאב את הדברים מכלי שני.
**שאמרו להאריך וכו'.**וכ"ה במשנתנו. ומרהיטת הלשון משמע שאריכות פשוטה כמשמעה, שאדם מאריך ומכניס הרבה עניינות לתוך הברכה. וכן פירשו הגאונים (עיין אוה"ג, חלק התשובות, עמ' 28), רבינו יהונתן על הרי"ף (לפי אהל מועד לר"ש ירונדי ח"א, ל"ז ע"ב). וכן פירש הרמב"ן את התוספתא ואת הירושלמי בלקוטות מ"ט א', וגם הרשב"א הודה שלשון התוספתא והירושלמי מורה כפירוש זה, עיי"ש. אבל כמה מן הראשונים הנ"ל פירשו את התוספתא אחרת, כדי להתאים את באורם בתוספתא להלן לפירושם במשנה, עיין להלן ומש"ש.
- **לשוח וכו'.**וכן היה הסדר לפני המאירי (עיי"ש י"א ב', 24 ע"א ד"ה וזה). אבל בפי' קדמון למס' ברכות (ספר הזכרון לרצ"פ חיות עמ' ל"ג) ובתשובת ר"ת (שבה"ל י"ד ע"א הנ"ל) הסדר בתוספתא הוא כמו בד ובכי"ע, וכ"ה הסדר ההגיוני, וכן מוכח מסדר הברייתות להלן בד ובכי"ע. אבל בכי"ו גם להלן הסדר מתאים לגירסתו כאן, כלומר, מקודם מתפרשת הבבא "לשוח" ואח"כ "לפתוח בברוך", וכן, כנראה, היה הסדר גם לפני הירושלמי, עיין מ"ש להלן שו' 36.
- **לפתוח בברוך וכו'.**בס' הישר לר"ת (ד' וויען פ' ע"ג; הוצ' מק"נ סי' ס"ג, עמ' 146): לחתום אינו רשאי שלא לחתום (כלומר משנתנו פ"א מ"ד), ולא נקט לפתוח אינו רשאי שלא לפתוח, חדא כי רוכלא (לא) ליחשב וליזל, ועוד עיקר חתימה, הכל הולך אחר החיתום. ולפלא שלא הזכיר את התוספתא. ובשו"ת הרשב"א (ח"א סוף סי' ת"ע): וכמו ששנינו בפר' קמא דברכות מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר, לקצר אינו רשאי להאריך, לפתוח אינו רשאי שלא לפתוח, לחתום אינו רשאי שלא לחתום. ולא מצאתי גירסא זו בשום נוסח של המשנה. ועיין ר"מ פ"א מה' ק"ש ה"ז.
- **שמקצרין וכו'.**מפתח לר"ן י"ב א' (י"ד רע"א), מחז"ו עמ' 365, פרדס הוצ' רח"י עהרענרייך עמ' רכ"ז, רשב"א י"א א' ריש ד"ה אחת, מאירי י"א ב' (24 ע"ב). ובתשובת ר"ת (שבה"ל הנ"ל י"ד ע"א): לפי ששנינו במשנה אחת קצרה, לחתום אינו רשאי שלא לחתום, על אלו ברכות שמקצרין בהם שמברכין על הפירות ועל המצוות, ברכת הזימון³⁰ וברכה אחרונה של זימון (צ"ל: מזון) וכו'. וברור שלפי גירסתו ופירושו הן הן הברכות שמקצרין בהן, הן הן הברכות שאין חותמין בהן בברוך (כפירוש כמה מן הראשונים). וכן בתוספ' ר' יהודה מ"ו ב' (ל"ג ע"ד): ובתוספתא דברכות תניא אלו ברכות שמקצרין בהן ואין חותמין בהן בברוך, ברכת הפירות וכו'. וכן ברשב"א שם מ"ו א' סד"ה תדע, תוספ' הרא"ש שם מ"ו ב' ד"ה הטוב, רא"ה שם סוף עמ' קמ"ז (והובא בשטמ"ק שם כ"ה ע"ב). וכן במנהיג ה' סעודה סי' ט"ז, מ' ע"א: "בתוספתא אלו ברכות שמקצרין בהן וכו' על ברכת המזון (עיין מ"ש להלן ה"ז) וכו'. ומכאן שהראשונים הנ"ל קיצרו וכללו בבא זו עם הברכות שאין חותמין בהן שנשנו בה"ז. והנה לפי גירסת כי"ו וד והראשונים הנ"ל מונה התוספתא בבבא זו בדיוק אותם הדברים שנשנו בה"ז. ויש לתמוה למה לא בללה אותם הברייתא ושנתה: אלו ברכות שמקצרין בהן ואין חותמין בהן בברוך וכו' כמי שניסחו הראשונים הנ"ל.³¹ והירושלמי שמעתיק את הברייתות הללו דלג באמת על ה"ז שלהלן. ור' יודן אמר שם (סה"ה, ג' ע"ד): מטבע קצר פותח בהן בברוך ואינו חותם בהן בברוך. מטבע ארוך פותח בו בברוך וחותם בברוך. ובס' המפתח לר"ן הסמיך את דברי ר' יודן לבבא שלנו כאן בתוספתא. ועיין מ"ש ע"ז להלן סד"ה שבברכת המזון.
footnotes: ³⁰ כ"ה בהעתק ברלינר ובראשונים בשם ר"ת, עיין לעיל הע' 23. ובהוצ' בובר: המזון. ועיין להלן הע' 32. ³¹ ואפילו לפירוש הראשונים שהבאנו לעיל שמקצרין פירושו שאין מאריכין בטופס שלהן ואין מכניסין לתוכן עניינות אחרים, אפשר היה לכלול את שתי הבבות, שהרי סוף כל סוף הן הן הברכות שמקצרין בהן ואף אין חותמין בהן.
**ברכת הזמון.**וכ"ה בד (בד"ח נשתבש: הזמן, ואין לגירסא זו שום יסוד) ובכי"ע ובירושלמי ובראשונים הנ"ל, וכ"ה בראבי"ה ח"א סי' ל"ז, עמ' 23. וברשב"א (י"א א' ריש ד"ה אחת) דתניא בתוספתא וכו' וברכת הזימון פירוש ברוך שאכלנו. וכ"ה במאירי י"א ב' ד"ה זהו, בס' המחכים עמ' 32 (וממנו בארחות חיים ח"א ה' תפילה סי' נ"ז, י"ז ע"א) ובאגודה ברכות סי' כ"ג, קע"ד ע"ג. אבל בעיטור (ח"ב ש"ב, ברכת חתנים, ד"ל כ"ה ע"ב, הוצ' רמא"י ס"ד ע"ג): כדאמרינן בתוספתא אלו ברכות שמקצרין אותן ברהמ"ז וברכת המצות וברכת הפירות וכו'. וכן בתוספ' ר' יהודה י"א א' ד"ה אחת (ג' ע"ב): "כמו ברכת הפירות וברכת המצות וברכת המזון כמו שמונה אותם בתוספתא דברכות וכו' ". וכן באו"ז (ה' ק"ש סי' כ' י"ב ע"ב): "ומתוך ההיא דתוספתא דתניא מקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך וקחשיב ברכת המזון היה אומר ר"ת שאין לומר אות מבראשית הוכתרה (עיין מחז"ו עמ' 602) בברכת הזן, והשיב עליו ר' יצחק בן אחותו זצ"ל דברכת הזן לא הוה ברכת המזון,³² דאין זה אלא נברך שאכלנו משלו, אבל ברכת המזון (צ"ל: הזן) יכול להאריך" וכו'. וקשה לשבש את כל הנוסחאות (ולא עוד אלא שגירסא זו עדיפה מפני הקושי שבה, ועיין מ"ש הרל"ג בפירושים לירושלמי ח"א עמ' 175). ובס' המנהיג (ה' סעודה, סי' ט"ז, מ' ע"א הנ"ל) מפורש: "בתוספתא אלו ברכות שמקצרין וכו' על ברכת המזון שהוא המוציא", הרי ברור מתוך פירושו שגרס כאן וגם להלן ה"ז: ברכת המזון (ולא: ברכת הזימון). ונראה שהיו לפני רבותינו הראשונים גירסאות שונות בתוך דברי ר"ת עצמו, ובא"י קראו לפעמים לברכת הזימון - ברכת המזון. והטעם הוא מפני שבא"י אמרו בברכת הזימון: נברך על המזון שאכלנו.³³ ובכל אופן מידי ספק לא יצאנו.³⁴
footnotes: ³² וכצ"ל גם בתוספ' ר' יהודה הנ"ל, ולפנינו שם: לא הוי ברכת זימון. ועיין לעיל הע' 30. ועיין באו"ז הנ"ל סי' י"ט. ובאו"ז להלן צ"ל: ברכת הזן, כמו שהגהנו בפנים, וכ"ה בתוספ' ר' יהודה. ³³ עיין בחילופי מנהגים בין א"מ ובני א"י הוצ' מרגליות עמ' 138 ובהע' 1, 3, שם. ועיין מ"ש להלן רפ"ו הע' 1. ³⁴ אבל הגהת הר"ל גינצבורג בפירושים לירושלמי ח"א עמ' 175, "הזן" במקום "הזימון" אין לה שום סמך לא בכתי"י ולא בראשונים.
- **שבברכת המזון.**וכ"ה בד ובירושלמי, בס' הפרדס הנ"ל, בתשובת ר"ת בשבה"ל הנ"ל, ברשב"א ובמאירי הנ"ל, ושם מ"ו סע"א (163 ע"א), וכ"ה בראשונים שהזכרנו לעיל שצרפו את ההלכה שלנו עם ה"ז להלן.³⁵ ובאמת בזמן התנאים היה הנוסח של ברכת הטוב והמטיב קצר מאד.³⁶ אבל בכי"ע כאן: וברכה אחרונה שבקרית שמע.³⁷ וכן כותב ר' אליהו מנחם מלונדריש בפירושו לברכות (כת"י הספריה הלאומית בירושלים 90, דף 78 ע"א): ולפי התוספתא שמנה (=שמונה. ושמא צ"ל: שמנתה) ברכה אחרונה של ק"ש קצרה נפלאת היא בעיני איך הורגלו בה לומ' אור יום הנץ.³⁸ מיהו בפריש' ר' יהודה אומ' שאינה בתוספת' (עיין בתוספ' ר' יהודה י"א א' ומ"ו א'). ובתוספ' שלנו מצאתיה. וכן היתה גירסא זו גם לפני הראבי"ה, שכ"ה כותב (ה' ברכות סי' ל"ז, ח"א עמ' 23): מפורש בתוספתא ובירושלמי דמכילתין וכו' וברכת הזימון וברכה אחרונה שבקריאת שמע.³⁹ והנה גי' כי"ע המקויימת ע"י הראבי"ה ור"א מלונדריש צריכה לפני לפנים, כי אין דרך הסופרים להכניס תיקונים ממין זה לנוסח התוספתא, כדי לקיים פירוש רש"י במשנתנו שאחת קצרה היא ברכת [השכיבנו], כלומר ברכה אחרונה שבק"ש. ויותר מסתבר שהנוסחאות שלנו תוקנו ע"פ ה"ז להלן או ע"פ הירושלמי. והנכון הוא כגי' כי"ע, וברכה האחרונה שבברכת המזון לא נמנית בין הקצרות שאסור להאריך בהן ולהכניס בהן עניינות אחרים. ולהלן בה"ז נמנית ברכה אחרונה שבברכת המזון בין הברכות שאין חותמין בהן בברוך, ולפיכך לא יכלה התוספתא לכלול ה"ז שלהלן בבבא זו.⁴⁰ ועיין מ"ש לעיל סד"ה שמקצרין.
footnotes: ³⁵ וכן הראשונים הנ"ל שהביאו את שיטת ר"ת (עיין לעיל הע' 25) כתבו במפורש שברכה אחרונה של ק"ש לא נמנתה בתוספתא בין הקצרות. ³⁶ עיין מ"ש הר"א פינקלשטין בצופה האנגלי סדרא חדשה חי"ט, 1929, עמ' 233, ומ"ש הרי"ל זלוטניק במחברות מני קדם עמ' 21. ³⁷ בתוספתא ד' ראם הביאו את שתי הנוסחאות, כלומר גי' ד וכי"ע, וזהו תיקון המו"ל ע"פ כי"ע, ואיננה בשום דפוס עתיק. ³⁸ עיין בס' אוצר השירה והפיוט לר"י דאווידזאן ח"א, עמ' 99 מספר 1958. ³⁹ נראה שהעתיק ע"פ התוספתא, ובירושלמי בוודאי הגירסא הנכונה היא: וברכה אחרונה של ברכת המזון, כמו שהוא לפנינו בכל הנוסחאות ובראשונים, עיין אהצו"י עמ' 25 ואילך. ועיין להלן הע' 40. ⁴⁰ אבל משיטת הירושלמי נראה שהן הברכות שמקצרין בהן הן הן הברכות שאין חותמין בהן. והירושלמי באמת לא הזכיר ה"ז שלהלן, כפי שכתבנו לעיל. וכאן גרסו: ברכה אחרונה של ברכת המזון, עיין מ"ש לעיל הע' 39. ואפשר שהברייתא כאן היא ברייתא בבלית (עיין ברכות מ' א' ופסחים ק"ד ב'), ובכי"ו ובד נוסחה ע"פ שיטת בני א"י, עיין מ"ש במבוא לתס"ר ח"ד עמ' י"ג.
**אלו ברכות וכו'.**מפתח לר"ן י"ב א' (י"ד רע"א), ס' הפרדס, שבה"ל, רשב"א ומאירי הנ"ל. ובירושלמי הסדר הפוך, והיינו מקודם הבבא שלנו, ואח"כ: אלו ברכות שמקצרין בהן וכו'.
- **מברכות וכו'.**עיין בפי' הקצר. וכן צריך המברך לכוין את השעה מתי להאריך ומתי לקצר, עיין מכילתא בשלח (ויהי פ"ג עמ' 97, ויסע פ"א עמ' 155) ספרי בהעלותך (סוף פיס' ק"ה, עמ' 104) ובבלי כאן ל"ד א'. ובבבלי (נ' א') נתנו כמה דוגמאות להיכר חכמת המברך מתוך ברכותיו, ולא נזכרו כלל במקורות א"י. ולא עוד אלא שאמרו שם: אמר ר' יוחנן וכו' על המזון שאכלנו הרי זה בור. ומאמר זה יתכן בשיטת בני בבל גרידא.⁴¹ אבל בא"י הזכירו מזון בברכת הזימון.
footnotes: ⁴¹ עיין לעיל הע' 33. ובבבלי הנ"ל בכ"י פריס (עיין דק"ס קל"ג ע"א הע' ד'): א"ר וכו' על המזון שאכלנו וכו', ושמא א"ר=אמר רב, ואמר ע"פ מנהג בני בבל.
- **אלו ברכות וכו'.**בירושלמי לא נעתקה בבא זו, ועיין מ"ש לעיל ה"ו סד"ה שמקצרין ובהערה 40 שם. ועיין בפיה"מ להר"מ פ"א סמ"ד, וגם מכאן קשה על פירושו המחודש.
- **הזימון.**כ"ה בכל הנוסחאות (בד"ח שבשו: המזון). וכ"ה בתוספ' ר' יהודה מ"ו ב' (ל"ג ע"ד) ובתוספ' הרא"ש שם. וכן בפי' אליהו מלונדריש (כת"י ירושלים 78 סע"א): ומדמני בתו' בברכת הזימון בהדי ברכות שאין חותמין וכו'. וברשב"א (מ"ו א' סד"ה תדע) רא"ה שם (סוף עמ' קמ"ז והובא בשטמ"ק שם כ"ה ע"ב) בטעות: וברכת הזן. ובמנהיג (ה' סעודה סי' ט"ז, מ' ע"א): בתוספתא אלו ברכות שמקצרין בהן וכו' על ברכת המזון שהיא המוציא וכו', עיין מ"ש לעיל ה"ו ד"ה ברכת הזמון.
**שבברכת המזון.**בתוספ' ר' יהודה הנ"ל בט"ס: של ברכת הזימון. אבל בשאר הראשונים הנ"ל כלפנינו. ובמנהיג הנ"ל: ובברכה אחרונה [של ברכת המזון], שהיא הטוב והמטיב.
- **היה חותם וכו'.**מנהיג הנ"ל, תוספ' מ"ט א' ד"ה מאן, תוספ' ר' יהודה (=פי' ר"א מלונדריש כת"י הנ"ל, 78 ע"ב) מ"ו ב' הנ"ל, שם מ"ט א' ד"ה ומאן (ל"ו ע"ג), רשב"א הנ"ל, שם מ"ט א' סד"ה והא, רא"ה עמ' קמ"ח, תוספ' הרא"ש מ"ו ב' (ונשמטה שם פיסקא זו, ולא נשרדו שם אלא המלים "ומאריך בה", עיי"ש), שם מ"ט א' ד"ה מאן (ל"ד ע"א). ובמאירי מ"ו סע"א (163 ע"א): והוא שאמרו בתלמו' המערב (ליתא בירושלמי) שבפרק ראשון ר' יוסי הגלילי היה מאריך (צ"ל: חותם) בברכה אחרונה של ברכת המזון ומאריך בה. ובראשונים הנ"ל (עיין בתוספ' ובתוספ' ר"י ועוד) הסיקו מכאן שר' יוסי הגלילי סובר שברכת הטוב והמטיב היא מדאורייתא (עיין בבלי שם מ"ט א'). ובסוף מס' שמחות: המברך בבית האבל אינו מברך רביעית דברי ר' יוסי הגלילי. והגר"א הגיה שם: מה הוא אומר בברכה רביעית הטוב והמטיב. ויפה שער הר"י זלוטניק (מחברות מני קדם עמ' 18 ואילך) שהגר"א הגיה ע"פ התוספות הנ"ל שהוכיחו מכאן שר"י הגלילי סובר שברכת הטוב והמטיב דאורייתא, והרי מוכח בבבלי כאן (מ"ו ב') שלמ"ד הטוב ומטיב דאורייתא אין עוקרין אותה בבית האבל. אבל עדיין ספק גדול אם אפשר לנו להגיה על סמך הקושי הזה את כל הנוסחאות של מס' שמחות. ועיין מ"ש להלן פ"ו ה"א.
- **ששוחין וכו'.**הסדר שבנוסח שלנו מתאים לסדר שלנו בה"ה, כלומר, מתחילה: לשוח וכו' ואח"כ לפתוח בברוך וכו', עיין מש"ש. וכן נסדרו הברייתות גם בסוגיית הירושלמי כאן. ועיין מ"ש הרל"ג בפירושים לירושלמי ח"א עמ' 180, ודבריו צריכים תיקון לפי מ"ש לעיל. והברייתא שלנו נוספה למשנתנו פ"ה (בין מ"ד ומ"ה) בנוסחאות הרי"ף (וכן היה כבר ברי"ף לפני הרא"ה, עיי"ש עמ' ק') ובמשנת המאירי (עיי"ש 116 ע"א). ועיין דק"ס עמ' 185 הערה ר'.
**מודים וכו'.**וכ"ה בירושלמי ובב"ר. ובבבלי: בהודאה תחלה וסוף. וברשב"א (ל"ד ב' ד"ה רבא כרע) ובתוספ' הרא"ש (שם) רצו להגיה את הברייתא שבבבלי ולמחוק משם "תחילה וסוף". וכבר העיר בקונטריס תפלת כל פה (שיח יצחק לחגיגה, ע"ט ע"ד) שכ"ה גם כאן ובירושלמי ובב"ר, ודוחק למחוק את כל הגירסאות.
- **השח וכו'.**וכע"ז גם בירושלמי ובב"ר. ובבבלי: ואם בא לשוח בסוף כל ברכה וברכה ובתחלת כל ברכה וברכה. ובפי' תלמידי ר"י על הרי"ף (פ"ה סי' ק"ל) כתבו: "ומדקאמר בסוף כל ברכה וברכה למדו מקצת המפרשים (ר"י בתוספ' ל"א א' ד"ה ומוצאו ועוד) דדוקא בתחלת ברכה או בסוף ברכה אמרי שלא ישחה אבל באמצע הברכה שוחה וכו'. ברם גם בבבלי בכי"מ (עיין דק"ס שם) גורס: ואם בא לשחות בכל ברכה וברכה וכו'.
**מלמדין אותו וכו'.**בשו"ת ר"א בן הר"מ סי' ס"ב (הוצ' רא"ח פריימן עמ' 64): כלומר מלמדין אותו שאינו צריך שמא טועה ומדמה שכך היא חובתו, ואינו חייב בזה וכו'. וכמובן שרבינו נדחק לפרש כן מפני שיטתו הכללית בעניין זה, עיין מ"ש נפתלי וידר במחברתו "השפעות אסלאמיות על הפולחן היהודי" עמ' 55, ומ"ש הרל"ג בפירושים ח"א עמ' 181. ועיין מ"ש להלן פ"ג ה"ו.
- **שפותחין וכו'.**עיין רשב"א י"א א' ד"ה אחת ומאירי מ"ו א' (161 רע"א) ובאהצו"י עמ' 30.
- **הסמוכה לשמע וכו'.**בירושלמי: ואם היתה ברכה סמוכה לחבירתה, כגון ק"ש ותפילה וכו'. ומלשון זו משמע שהסמיכות גורמת לברכות ק"ש שלא יפתחו בברוך. ובבבלי: וברכה הסמוכה לחברתה וברכה האחרונה שבקריאת שמע. ופירש"י (מ"ו ב'): אעפ"י שק"ש מפסיק בנתים, אברכות דלפניה היא סמוכה, והויא ליה סמוכה לחברתה. ומן הירושלמי סיוע לפירושו. אבל מסדר הלשון בתוספתא כאן משמע שברכה הסמוכה לשמע (בין מלפניה ובין מלאחריה) אינה פותחת בברוך לאו מטעם סמיכות, אלא משום שכ"ה מטבע של ברכה. וכן ברשב"א הנ"ל: וכ"ש אמת ויציב שהיא אינה סמוכה, וכדעת הגאונים ז"ל (עיין אוה"ג, התשובות, עמ' 108), וכדמשמע בתוספתא וכו'. ולהלן שם כתב: "תניא בתוס' כל הברכות כלן פותחין בהן בברוך וכו' ומשמע מיהא דאמת ויציב ואמת ואמונה אינן סמוכות לברכות שלפני ק"ש אלא כך נתקנו מעיקרא שלא לפתוח בברוך ולחתום בברוך". ועיין גם בשו"ת שלו ח"א סי' שי"ז וסי' שי"ח (וציין להן בח"ד) ובארחות חיים ח"א ה' ברכות סי' ע"א, מ"א ע"ג.
- **ואין עונין וכו'.**להלן פסחים (פ"י ה"ז): המקרא את בניו קטנים צריך להיות עונה עמהן וכו' עונה עמהם וכו'. והפירוש הוא שבכל מקום הגדולים עונים בהלל אחרי המקריא ומוציאין גם את המקריא (עיין להלן סוטה פ"ו ה"ב ואילך ובמקבילות, ובירושלמי כאן ספ"ח ובמקבילות), אבל אם הגדול מקריא את הקטנים אינו יוצא בענייתם, ולפיכך "עונה עמהם". (ועיין במשנת סוכה פ"ג מ"י, אלא ששם חוזר על כל מלה ומלה שהקטן אומר, ולפיכך עונה אחריהן, עיי"ש). כללו של דבר כל העניות שבברכות ושבתפילה היו עונין אחר המברך (עיין גם ספרי האזינו ש"ו, עמ' 342), כדי להוציא גם את המברך חוץ מעניית קדושה (עיין להלן) שכולם עונים יחד. ובאבודרהם (סדר תפלות של חול, ד"ו שכ"ו מ"ג ע"ד) הביא את התוספתא ולא פירש אותה, אבל מתוך העניין שם מוכח שהוא פירש המברך - הכהן המברך, והכוונה לפסוקים שעונין אחרי ברכת כהנים. וקשה לפרש כן את הברייתא, ובלשון תנאים ברכות כוללות גם ברכות ק"ש ותפילה. ועיין מ"ש להלן בשם הראבי"ה.
**ר' יהודה וכו'.**בפרקי דר"א ספ"ד:⁴² זה קורא וזה עונה ואומרים קדוש קדוש וכו'. ועיין בבלי חולין צ"א סע"ב. וברוקח (ה' ברכות סי' ש"כ): שליח ציבור אומר קק"ק עם הציבור דתניא בתוספתא ר' יהודה היה עונה עם המברך וכו'. הרי לך שפירש שהחידוש הוא שגם הש"צ עונה, כלומר כולם עונים יחד. ובראבי"ה (ח"א סי' ס"ו סוף עמ' 41): ובתוספתא דמכילתין תניא אין עונין עם המברך, פי' עם שליח ציבור האומר יוצר אור, ומסיים ר' יהודה היה עונה עם השליח ציבור קק"ק וכו'. ונ"ל שהוא מלשון ותען להם מרים וגו' וענו הלוים וגו', דהיינו בקול רם, ור' יהודה היה עונה [עמו] בקול רם קק"ק.⁴³ ואיכא למימר דלא פליגי (כלומר, שהת"ק לא דבר בקק"ק, ועיין בהערת המו"ל שם). ואי נמי פליגי נהוג עלמא כר' יהודה.⁴⁴ והשאר אם חפץ יקרא עמו בלחש, אי נמי מכוון ונפיק דשומע כעונה. אבל בח"ב (סי' תקפ"ד, עמ' 311) כתב רבינו: ובתוספתא דברכות פרק קמא תניא אין עונין עם המברך קק"ק וכו' וברוך ה' ממקומו עיי"ש (והנוסח משובש שם).⁴⁵
footnotes: ⁴² כגי' כת"י ג', עיין בהוצ' ר"מ היגר במאסף חורב, אלול תש"ד, עמ' 94 הערה 100. וכן הגיה הרד"ל מדעתו, עיי"ש י"א רע"ג, אות נ"ז. ⁴³ ועיין בהגה"מ סדר תפילות כל השנה אות ג'. ובתס"ר ה"א עמ' 13 העירותי על ש"ע האר"י ז"ל (תיקון על הכעס סי' י"ח): והיה אומר נקדישך ונעריצך ב' תבות אלו בקול רם וגם ק' ק' ק' וכו', והטעם שני תיבות נקדישך ונעריצך כתוב בתוספ' דמסכת פאה וכו'. ופירשתיו ע"פ דברי הראבי"ה, עיי"ש. עכשיו מצאתי שכבר קדמני בכל זה בקונטריס תפלת כל פה (שיח יצחק לחגיגה ע"ה ע"ג), ועיי"ש שהעיד גם על המדרש במ"ר פ"ד, כ': כיון שהגיע העובר לפני התיבה לקדושת השם הגביה את קולו ואמר ק' ק' ק' וכו'. ⁴⁴ ועיין להלן שהעיר על הבבלי בסוטה ל' ב': ר' נחמיה אמר כסופר הפורס על שמע בבית הכנסת שהוא פותח תחלה והן עונין אחריו, ומפרש התם ויאמרו, דאמור כולהו בהדי הדדי, לאמר, דפתח משה ברישא. והך ענייה לאו בקול רם הוא. אי נמי פליג וקיימא לן כרבנן, שאף ר' יהודה לא הזכיר אלא קק"ק. ⁴⁵ ושמא היו קדמונים שפירשו כאן שהיחיד שכבר התפלל אין עונה קדושה עם המברך, עיין בשו"ת הרשב"א ח"א סי' רמ"ט, ובב"י טאו"ח סוף סי' קכ"ה, ומ"ש בתשלום תוספתא עמ' 54.
- **מזכירין וכו'.**רוב הראשונים פירשו שהכוונה לפרשת ציצית שבק"ש, אבל הגר"א בשנו"א ובשאגת אריה סי' ט' הכריעו שהכוונה לזכירת יציאת מצרים בברכות ק"ש, אבל פרשת ציצית לא קראו אפילו לר"א בן עזריה, וכפשוטה של משנתנו (פ"ב מ"ב. ועיין גם ספרי שלח פי' קט"ו, 126). וכיוונו בפירושם לדעת רבינו הלל בפירושו לספרי (ראה פי' ק"ל, מ"ח סע"א) שכתב: "ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, דהיינו דמזכירין יציאת מצרים בברכה שלאחר ק"ש, עד שדרשה בן זומא". וכל השאלה כאן היתה רק בזכירת יציאת מצרים בברכה, אבל פרשת ציצית לא קראו אפילו בזמן האמוראים, עיין בירושלמי בסוף פירקין ובבבלי י"ד ב'. ועיין מ"ש להלן רפ"ב, ובשו' 5 שם. ונראה שכמה מן הראשונים עמדו על הלשון "מזכירין" שהוא מתייחס לברכות ק"ש⁴⁶ אלא שלדעתם הא בהא תליא, ואחרי שהזכירו יציאת מצרים בברכות ק"ש הזכירוה גם בק"ש עצמה. ועיין מה שהאריך בזה הרל"ג בפירושים לירושלמי ח"א, עמ' 207.
footnotes: ⁴⁶ עיין בפי' ר' ישעיה דטראני על ההגדה, שערי גאולה, עמ' 15; שבה"ל השלם בשמו סי' רי"ח, צ"ד ע"א. ועיין גם ברשב"א ובמאירי סוף פירקין.
- **אמ' ר' לעזר וכו'.**במשנה שבירושלמי, וכן בפיסקא שבתלמוד שם: אמר להן ר' אלעזר וכו'. וכ"ה בנוסח ההגדה של פסח להר"מ ובכל ההגדות התימניות (ועיין גם בשבה"ל השלם סי' רי"ח, צ"ד ע"א). ולפי גירסא זו משמע שהדברים הללו נאמרו בליל פסח בבני ברק.⁴⁷ ברם אין הדבר מתקבל כלל, שהרי לפי פירוש הירושלמי בסוגיין "הריני כבן שבעים שנה" הוא פשוטו כמשמעו, כלומר שר"א בן עזריה היה כבר זקן באותה שעה,⁴⁸ ושני התלמודים מודים (עיין במלא"ש למשנתנו) שראב"ע נתמנה לנשיא בילדותו, ולפ"ז עברו כחמישים שנה מיום התמנות ראב"ע לנשיא עד שזכה שתיאמר יציאת מצרים בלילות. ואינו מסתבר כלל שכחמישים שנה אחרי "בו ביום" היה עדיין ר' אליעזר בן הורקנוס חי ומיסב יחד עם ר' אלעזר בן עזריה הזקן בבני ברק. ולפיכך נראה שהמסדר האחרון של ההגדה הכניס לשם את משנתנו, ואח"כ חשבו שהויכוח היה בבני ברק.
footnotes: ⁴⁷ עיין בהגדה שם ובפירוש מאיר עין לר' מאיר איש שלום עמ' 86. ועל סדר ההיסב, עיי"ש עמ' 23 ועמ' 85. ⁴⁸ עיין במלא"ש למשנתנו. וביפה עינים כ"ח א' סד"ה דקאמר ציין למאמר ר' יהושע במכילתא בא פט"ז, עמ' 59: הריני כבן שבעים שנה ולא זכיתי לדבר זה בלתי היום.
42-43. ולא זכיתי שאשמע וכו'."שאשמע" ליתא בד במשנתנו ובספרי הנ"ל. וכנראה שיש כאן פירוש שנכנס מן הגליון, והפירוש פירוש אמיתי הוא, כפי שמוכח מדברי ר' יהושע במכילתא (בא פט"ז, עמ' 59). ובפיה"מ להר"מ: לא זכיתי לדעת הרמז שנרמז בכתוב בחיוב פרשת צצית בלילה וכו', ועיין גם בפי' הראב"ד שהובא ברשב"א בסוף פירקין. ובתיו"ט למשנתנו: "ולא זכיתי פי' הרב ולא נצחתי. גם בערוך [כתב] דיש מפרשים כן". וכבר באר בהפלאה שבערכין (ערך זך) שדברי הערוך בשם יש מפרשים עונים על המאמרים בגמרא בהא זכינהו ר' פלוני לר' פלוני, אבל לא על משנתנו. ולא עוד אלא שבשלשה כתי"י של הערוך חסרה לגמרי הפיסקא "וי"מ עניין ניצוח" (עיין בתוספות ערה"ש ערך זך). ברם עצם הפירוש הוא של כת קודמין, שכן פירש ר' אפרים קלעי⁴⁹ וכ"ה בפי' ההגדה של פסח לרש"י⁵⁰ ולר' ישעי' דטראני, במאירי בסוגיין ועוד. אלא שלא מצאנו מובן זה ל"זכה" במשניות ובברייתות.⁵¹ ולפי פירוש ר' אפרים קלעי ברור שר"א בן עזריה סבר שמזכירין יציאת מצרים בלילות גם לפני שדרשה בן זומא, אבל לפי הפירוש "לא זכיתי שאשמע" הרי אין הוכחה מתוך המשנה והברייתא על דעת ר"א בן עזריה לפני דרשת בן זומא. ור' ישעי' דטראני בפי' ההגדה כתב שראב"ע היה סבור לפני כן שאין מזכירין יציאת מצרים בלילות, כחכמים.⁵² ועיין מ"ש להלן בסמוך.
footnotes: ⁴⁹ לפי שבה"ל הנ"ל צ"ד ע"א. ועיין מ"ש ר"ש אסף על ר' אפרים קלעי בסה"ז לרצ"פ חיות עמ' ל' והרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ עמ' 1304. ⁵⁰ סדור רש"י עמ' 191, ובמקבילות, עיין בהערות בובר שם. אבל בפירש"י שבס' הפרדס ד' קושטא י"ג ע"ד חסר פירוש זה. וכן ביבין שמועה להרשב"ץ (מ' ע"א): ולא פי' כן רש"י. ⁵¹ עיין בפירושים להר"ל גינצבורג ח"א עמ' 206. ועיין בבבלי סנהדרין ל"ט א' וע"ז י' ב' שהעיר עליהם רש"י. ⁵² אמנם הר"י דטראני פירש ולא זכיתי - ולא נצחתי, אבל כבר תמה עליו הר"מ פיזאנטי (חקת הפסח ט"ו ע"ב) שלפי פירושו מה נצחון יש כאן. וצ"ע.
- **הלילות וכו'.**עיין ספרי שופטים פיס' קס"א עמ' 212.
**וחכמים וכו'.**מגי' ד וכי"ע משמע קצת שהכל הוא מדברי ר"א בן עזריה והוא הביא גם את דעת החכמים, ושמא סבר כמותם לפני כן, עיין בח"ד ומ"ש לעיל בסמוך.
- **וכי מזכירין וכו'.**נוסח התוספתא בדברי בן זומא מתאים לבבלי (י"ב ב'), ונוסח המכילתא הנ"ל לירושלמי סוף פירקין.
- **ולא יאמר וכו'.**וכ"ה בכי"ע ובירושלמי ובבבלי, כלומר הפסוק בירמיה כ"ג, ח'. אבל בד מעתיק רק תחלת הפסוק: "לכן הנה ימים באים נאם ה' וגומר". וכן בירושלמי כי"ר: לכן הנה ימים באים נאם ה' לא יאמר עוד חי ה' אשר העל' וג'. ונראה שזו היא הגירסא הנכונה והכוונה לירמיה ט"ז, י"ד-ט"ו. וזכר לדבר שבכל הנוסחאות בתוספתא ובירושלמי: יאמר, וכן בבבלי בכ"י, עיין דק"ס עמ' 57. אבל בירמי' כ"ג: יאמרו. וכן מפורש במכילתא (בא, עמ' 60) שבן זומא הביא ראיה מירמי' ט"ז, ור' נתן הוכיח מיתור הלשון שבירמי' כ"ג שלא כבן זומא. וכבר העיר ע"ז מהר"צ חיות בהגהותיו לבבלי במקומו.
- **עוד שמך יעקב.**בשאר הנוסחאות לנכון: שמך עוד יעקב, כמו שהוא במקרא. והנה מלשון הברייתא כאן ובירושלמי ובבבלי מוכח שזהו דרש החכמים, אבל במכילתא הנ"ל (עמ' 59) מפורש שזהו דרש ר"א בן עזריה. (ואין להגיה במכילתא, שכ"ה בכל הנוסחאות שם). והמעיין שם יראה שבפסוק זה סיים ר"א בן עזריה את ראיותיו, וכוונתו שביעקב גרידא לא נעקר לו שמו הראשון, מפני שכן אפשר לדייק מן הכתוב עצמו⁵³ אבל בשאר מקומות בטל השם הראשון, עיי"ש. וכנראה שיש כאן מסורות חלוקות. ועיין להלן.⁵⁴
footnotes: ⁵³ עיין בתורה שלמה להרמ"מ כשר, וישלח עמ' 1351, הערה נ"א. ⁵⁴ ועיין בפירושים להרל"ג ח"א עמ' 219.
- **אל תזכרו וכו'.**וכ"ה בירושלמי ובבבלי בכ"י (עיין דק"ס עמ' 58, הע' פ'). ונ"ל שכל הברייתות בתוספתא מוסרות בעיקר את דרשות בן זומא ור"א בן עזריה שמשנתנו סתמה כמותם, אלא שלמעלה הפסיקו באמצע בתשובת החכמים. ומכאן ואילך הן הוכחות ר"א בן עזריה. ואעפ"י שפסוק זה לא הובא במכילתא (עמ' 59), אבל המשל ושאר הדרשות הבאות נזכרו שם, ומוכרח מתוכה שהן של ראב"ע, וכן מוכח גם מן העניין כאן.
- **של גוג.**עיין בשנו"ס. ובבבלי (י"ג א'): עתה תצמח. תני רב יוסף זו מלחמת גוג ומגוג. משל וכו'. ובירושלמי: עתה תצמח. זו של גוג. ולפנינו בכי"ו הרכבה של נוסח הבבלי והירושלמי.
**משלו משל וכו'.**במכילתא (עמ' 59): ר' שמעון בן יוחאי אומר למה הדבר דומה וכו'.
58-59. **מעשה הזאב.**בבבלי בהוצ' שלנו חסר, אבל ישנו בכתי"י, עיין דק"ס עמ' 58 ועמ' 390. ואעפ"י שהמשל בבבלי (לפי כתה"י והראשונים) הוא בארי, דוב ונחש (עיין בפתיחה דאסתר רבה סי' ה' ובבלי סנהדרין צ"ח ב'), מ"מ גם לפי גירסת הבבלי הצרה האחרונה משכחת את שלפניה. והכל הוא מדברי ר"א בן עזריה.
- **אע"פ שחזר וכו'.**מפתח לר"ן גאון ספ"א (י"ד ע"א).
- **משה משה וכו'.**בילקוט שמואל רמז צ"ז בשם התוספתא. ובפי' הר"י ברצלוני לס' יצירה ריש עמ' 55 נעתק סתם בלי הזכרת המקור.
- **כיוצא בו וכו'.**ילקוט תלים רמז תתט"ו וירמיה שכ"א, וערוגת הבושם הוצ' אורבך ח"ב עמ' 157 בשם התוספתא. וכל הדרשות מכאן עד סוף הפרק אינן במקבילות, והובאו לכאן ע"י המסדר כהמשך לדרשות ראב"ע, והיינו שהשם שלם לא נתקיים לירושלים, ומפני מה קראה הכתוב אח"כ שלם, כדי ללמדנו שהשכינה היתה בירושלים בשעה שעדיין לא היתה בנויה, שלא היתה אלא הר. ועיין בספרי דברים פיס' שנ"ב עמ' 410. ועיין מ"ש הרחיד"א בספרו ראש דוד, ויצא, כ"ה ע"ג וע"ד.
- **שנ' ויהי בשלם וכו'.**עיין גי' ד. אבל גירסתנו מקויימת ע"י כי"ע וערוגת הבושם הנ"ל (ובילקוט הפיסקא מקוצרת), ועיין ספרי ואתחנן פי' כ"ח, עמ' 45.
- **שלם וכו'.**הראיה היא מן הפסוק שמביא להלן. ובערוגת הבושם הנ"ל סדר הדברים יותר הגיוני. ועיין ספרי הנ"ל וב"ר פנ"ו, י', עמ' 608.