1. **יציאת מצרים וכו'.**ברייתא זו לא הובאה בבבלי. ובירושלמי: הקורא את שמע בבוקר צריך וכו', כלשונה כאן. ויפה הרגיש הרל"ג (פירושים ח"א 125) שהסגנון "שמע בבוקר" (במקום "שמע של שחרית") מוכיח שברייתא זו עתיקה היא, מזמנם של ב"ש וב"ה, ובאותו זמן עדיין לא הזכירו יציאת מצרים בלילות (עיין מ"ש לעיל פ"א רה"י). ברם בתוספתא אין "בבוקר" בשום נוסח, ומסתבר שהיא מבארת את משנתנו "מזכירין יציאת מצרים בלילות" (פ"א מ"ה), כלומר צריך שיזכירה באמת ויציב.¹ ועיין מ"ש להלן משמו"ר פכ"ב.

footnotes: ¹ כידוע, אמרו בא"י אמת ויציב גם בלילה, עיין ירושלמי פ"א ה"א, ב' ע"ד.

2. **מכת בכורים וכו'.**בירושלמי: קריעת ים סוף ומכת בכורים.² ובנוסח א"י של ברכה זו³ נזכרו מלכות וקריעת ים סוף, אבל לא מכת בכורות. ועיין גם בבבלי י"ד ב'. ולפ"ז נוסח הירושלמי מדוייק, מפני שלמעשה כבר נהגו להזכיר בברכה זו קריעת ים סוף, אלא שאחרים הצריכו להוסיף בה אף מכת בכורים. ופשיטא שהמוסיף צריך להקדימה לקריעת ים סוף. ובשמו"ר פכ"ב, ג': שנו רבותינו הקורא את שמע צריך להזכיר קריעת ים סוף ומכת בכורים באמת ויציב. ואם לא הזכיר אין מחזירין אותו. אבל אם לא הזכיר יציאת מצרים מחזירין אותו וכו'. ואף מכאן אנו רואים שהזכרת קריעת ים סוף ומכת בכורים באמת ויציב עדיין היתה רופפת בידם. ומסדר המדרש הקדים קריעת ים סוף למכת בכורות ע"פ נוסח הירושלמי, עיין מ"ש לעיל.

footnotes: ² עדות צוק' על גירסת כי"ו כאן אינה נכונה. ³ קטע מן הגניזה שפרסם שכטר בצופה האנגלי סדרא ישנה ח"י, 1898, עמ' 656. ועיין גם בשנתון של צינציניטי ח"ב עמ' 295.

3. **הקורא וכו'.**רשב"א י"ג ב' ד"ה שמע, מאירי שם (ויש שם השמטה), שו"ת הרשב"א ח"א סוף סי' שד"מ, ועיין להלן.

**שיכוין וכו'.**בהשלמה עמ' 6 (וממנו אצל שאר הראשונים) באר שכוונת הלב כאן היא כמשמעה, שיכוין לבו לשם (עיין אהל מועד לר"ש ירונדי כ' ע"א וברא"ה עמ' י"ט), ואינו עניין לכיוון לבו שבמשנתנו רפ"ב. ועיין בבלי שם י"ג א'.

5. **האחרון וכו'.**בירושלמי: בפרק שני יצא. והיא היא, שהרי כבר אמרנו לעיל בריש פירקין שבק"ש של ערבית אנן קיימין בתוספתא, ובזמן התנאים עדיין לא קראו בא"י בלילה יותר משתי פרשיות, עיין מ"ש לעיל פ"א רה"י. ובבבלי: כיון שכיוון לבו בפרק ראשון שוב אינו צריך. והסיקו הרשב"א והמאירי הנ"ל שמלשון התוספתא משמע שאם לא כיוון בפרק ראשון לא יצא אפילו בדיעבד, עיי"ש.

**למפרע וכו'.**רשב"א ל"ד א' ד"ה רב אשי, מאירי שם ד"ה מי שטעה (115 ע"א).

**וכן בתפלה.**המלים הללו לא היו לפני הירושלמי בתוספתא לא כאן ולא במגילה רפ"ב (עיין בירושלמי כאן ובמגילה רפ"ב), אבל היו לפני הבבלי לכל הפחות בתוספתא מגילה רפ"ב, כפי שמוכח מן הבבלי מגילה י"ז א'. ולכאורה נראה מברייתא זו שגם בתפילה לא יצא אם הקדים ברכה לחברתה שלא ע"פ הסדר. וכבר הוכיחו ממנה (מן הברייתא שבבבלי מגילה י"ז א') הרי"ף (כאן פ"ה סי' קכ"ט. ועיין גם בס' האשכול ח"א, הוצ' הר"ש אלבק עמ' 29) ושאר פוסקים שגם בברכות אמצעיות הסדר מעכב. ואם השמיט ברכה מן האמצעיות חוזר ומתחיל ממנה וקורא ע"פ הסדר עד הסוף (עיין להלן ה"ד ומש"ש). והיא בניגוד לשיטת רב האי (הצופה ההגרי ח"ו עמ' 198, אוה"ג, הפירושים עמ' 47), ר"ה (אוה"ג שם, נספחים עמ' 42), רש"י ובעה"מ שפירשו בדעת רב אסי (בבלי כאן ל"ד א') שאם דלג ברכה מן האמצעיות, ונזכר לפני שהתחיל באחרונות אינו חוזר כלל, אלא אומרה במקום שזוכרה. ברם הרשב"א והמאירי הנ"ל תירצוה לפי שיטת הגאונים שהקורא למפרע פירושו שהקדים את האמצעיות לראשונות או אחרונות לאמצעיות. ופירוש זה מקביל לתוספתא מנחות פ"ו הי"ב (כגי' ד, עיין מש"ש): הלל ושבח ותפלה מעכבות זו את זו, ופירושה: ברכות ראשונות, שהן הלל (שבחו של מקום), וברכות אחרונות, שהן שבח והודאה, (עיין בח"ד שם), ותפלה, שהן ברכות האמצעיות, מעכבות זו את זו, כלומר, סדרן מעכב, והיינו כפירוש הרשב"א בתוספתא כאן. ולפ"ז אף בק"ש (עיין להלן) ואף בהלל (עיין בבלי י"ד א' ומס' סופרים פ"כ ה"ז, 347) ואף במגילה לא יצא אפילו קרא את הפרקים (ועל הפרקים של מגילה, עיין במשנה שם פ"ב מ"ג) למפרע, ולאו דווקא את הפסוקים. וכהלכה שלהלן מתבאר שאפילו קרא למפרע את הפסוקים שבאותו פרק (והקדים עול מצות לעול מלכות שמים) אף הוא לא יצא.

6. **והשמיט וכו'.**וכ"ה בתוספ' ל"ד א' ד"ה אמצעיות, ובתוספ' ר' יהודה שם, וברוקח סי' ש"כ, בתוספ' הרא"ש ט"ז א' ד"ה הקורא, ל"ד א' ד"ה אמצעיות, ומרדכי פ"ה סי' ק"י. אבל בתוספ' ר' יהודה ט"ז א' ד"ה הקורא: וטעה והפסיק בה פסוק אחד וכו'. וכ"ה ברא"ש פ"ב סי' י"ב (בד"ו. ובד"ח תקנו: והשמיט) וכן מעתיקים בשמו באבודרהם סדר שחרית של חול (ד"ו שכ"ו, ל"ג ע"ב) ובשלטה"ג על הרי"ף פ"ב סי' מ"ה (אבל בפ"ה סי' קכ"ח מעתיק בשם הרא"ש כלפנינו). [וכן הוא ברא"ש שם פ"ה סי' כ'.]

**לא יחזור וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע: לא יתחיל ויקרא וכו'. אבל ברא"ש פ"ב סי' י"ב הנ"ל: לא יתחיל מראש הפרק וכו'. וכ"ה בתוספ' הרא"ש הנ"ל. וכן מעתיקים בשמו באבודרהם ובשלטה"ג פ"ב הנ"ל. ובשאר הראשונים כלפנינו. וכ"ה לפי נוסח ס"א אף בפיסקי הרא"ש הנ"ל (בד"ח). ועיין בתוספ' ט"ז א' סד"ה הקורא. [להלן עמ' 1142 שו' 3.]

7. **באותו פסוק וכו'.**מכאן הוכיחו הראשונים (שהבאנו לעיל ובתס"ר מגילה עמ' 230) שלא כשיטת הגאונים הנ"ל. ולכאורה תמוה מאד שהרשב"א [ועיין רשב״א מגילה י״ז ב׳, עמ׳ 73, ומאירי שם (ט״ז ע״א מן הספר).] והמאירי שפירשו את הבבא שלמעלה (ה"ג) בשיטת הגאונים נתעלמו לגמרי מהלכה שלנו שאי אפשר לפרשה בשיטת הגאונים. ונראה שעיקר הקושיא היא מן הרישא, כלומר מה"ג לעיל, מפני שכן מפורש גם בבבלי מגילה י"ז א', אבל הברייתא המקבילה בתוספתא מגילה פ"ב ה"ב הובאה בבבלי שם (י"ח ב') ולא נזכר כלל שכ"ה אף בתפילה, וממילא אפשר לומר עליה שלאו דסמכא היא.

8. **נכנס וכו'.**שו"ת הר"א בן הר"מ, ברכת אברהם, סי' ל"ו.

**חציה וכו'.**כלומר, אפילו בפרקים אם קרא למפרע לא יצא (עיין מ"ש לעיל), ולא עוד אלא אפילו קרא חציה בציבור, והציבור הרי קרא את הפרשיות כסדרן, מ"מ לא ישלים אח"כ עד מקום שקרא, אלא חוזר וקורא את הכל ע"פ הסדר. ובשו"ת ר"א בן הר"מ הנ"ל הקשו מברייתא זו על פסק הר"מ בפ"ב מה' ק"ש הי"א. ועיין בבאורי הגר"א או"ח סי' ס"ד אות ב'.

10. **הקורא וכו'.**תוספ' ר' יהודה ט"ז א' סד"ה הקורא. ובפיה"מ להר"מ פ"ב סמ"ג: על הדרך שזכרו בתוספתא וכו', והעתיק את לשון הברייתא שבבבלי כגי' הרי"ף (פ"ב סוף סי' מ"ה). וכ"ה בחיבורו פ"ב מה' ק"ש הי"ג והי"ד. אבל בה"ג פ"ב מברכות (ד"ו ב' ע"א, ד"ב עמ' 24) וכן בראב"ן סי' קנ"ג (מ"ג ע"ד, הוצ' אלבק, נ"א ע"ד) גרסו בבבלי כבתוספתא כאן, עיין דק"ס עמ' 72 בהגהות. ועיין בהגהות הב"ח שם ובב"ח טאו"ח סי' ס"ד.

12. **כותבי וכו'.**כל הברייתא בה' ס"ת לאחד הקדמונים שנתפרסם בצופה האנגלי סדרא ישנה ה"ט, 1897, עמ' 695, ובמנהיג ה' ברכות סי' כ"ה, עמ' 10. וכנראה ששניהם שאבו ממגילת סתרים לר"ן, עיין תרביץ שי"א עמ' 239, ובהערה 15 שם.

13. **מפסיקי' לקרית וכו'.**מתוך העניין משמע שהת"ק השוה אותם לעוסקים בתלמוד תורה. ועיין להלן שבת פ"א ה"ז ומש"ש.

**ר' או' וכו'.**דברי רבי ליתא בברייתא שבירושלמי ושבבבלי. ונראה שרבי דימה אותם לעוסקים בצרכי ציבור, עיין בסיפא להלן. וכן בס' הישר לר"ת, פ"ז ע"ב (הוצ' מק"נ עמ' 208): וכותבי ספרים וכו', משום דרבים צריכין להם. ובשו"ת הריב"ש סי' תקי"א: אם הסופר ההוא בקי וכשר ונאמן במלאכתו ואין מוצאין כמוהו, ורבים צריכין לו וכו' צרכי רבים הוא וכו'. ועיין בראשונים הנ"ל ומ"ש להלן שו' 17.

14. **ר' חנניה וכו'.**וכ"ה גם לפי מסורת הירושלמי. אבל בבבלי סוכה מבואר בדעתו להפך (ועיין גי' ר"ח שם). וכנראה שכבר עמד על סתירה זו במגילת סתרים לר"ן הנ"ל, עיי"ש.

15. **ר' אלעזר וכו'.**וכ"ה בראשונים הנ"ל. אבל בריב"ש הנ"ל בטעות: אמר רבי צדוק וכו'. וגם בבא זו ליתא בירושלמי. ויפה שער בח"ד שבבבלי (שבת י"א א') כיוונו לברייתא שלפנינו.

17. **שלא להסיע וכו'.**במנהיג הנ"ל: כי בצרכי צבור יש לחוש שמא יאחר הדבר ויבא לידי הפסק ותקלה. ומלשון ר"ן במגס"ת הנ"ל משמע קצת שסופרי סת"מ דינם כעוסקים בצרכי ציבור, והוא פירש את הברייתא לעניין הקדמת צרכי ציבור לקריאת שמע אבל לא לעניין בטול הקריאה לגמרי, עיין בה' ס"ת הנ"ל. ועיין לעיל פ"א סה"ב ומש"ש.

**הכתף וכו'.**מאירי י"ג ב' (סד"ח חכמים 41 ע"א), שם כ"ג ב' (ד"ה בתשיעי 78 ע"א). והר"מ לא העתיק ברייתא זו לא בחיבורו ולא בה' הירושלמי שלו (עיי"ש כ"ה ע"א) אלא פסק (פ"ה מה' תפילה ה"ה) כלשון הברייתא בבבלי ב"מ ק"ה ב' (וכ"ה ברי"ף כאן פ"ג סי' ע"ו). אבל בטאו"ח (סוף סי' ס"ג) הביאה בשם הירושלמי.

18. **שפורק וכו'.**בירושלמי: אבל לא יתחיל לא בשעה שהוא פורק וכו'. ונוסחא מדוייקת היא, ומוכח מתוכה שהתחלה גרידא (כלומר, פסוק ראשון של שמע) אסורה בשעת עשיית מלאכה, אבל אם כבר התחיל וקרא פסוק ראשון, מותר לו לגמור את כולה אפילו בשעה שהוא פורק. והוא כפירושן של התוספ' ט"ז א' ד"ה הא, תוספ' ר"י שם, ובעה"מ פ"ב סי' מ"ז. אבל רב עמרם גאון, הר"ח והרי"ף ושאר פוסקים פירשו שהכל מודים בפרק ראשון שכולו אסור בעשיית מלאכה.⁴

footnotes: ⁴ ולעניין כוונה אף מסקנת הירושלמי היא שפסוק ראשון בלבד צריך כוונה, עיי"ש בריש פ"ב, ד' רע"ב. ועיין בבאור הגר"א או"ח סי' ס"ג אות ז'.

19. **ובין כך וכו'.**בקיצור ח"ד שבתוספתא הוצ' ראם: ומיירי במשא גדול, אבל במשא קטן פחות מט' קבין מפשילו לאחוריו ומתפלל. ונגררו אחריו המפרשים החדשים. אבל זהו קלקול המקצר, ובח"ד עצמו לנכון: פחות מד' קבין וכו'. וכ"ה בירושלמי כאן ובבבלי ב"מ ק"ה ב'.

**עד שיפרוק.**וכ"ה במאירי הנ"ל ובירושלמי. אבל בד בטעות: שעה שיפרק, וצ"ל: [עד] שעה שיפרוק, כגי' כי"ע.

**פועלין וכו'.**לדעת כמה מן הראשונים ה"ה אף בבעה"ב, עיין בפי' תלמידי ר"י על הרי"ף (פ"ב סי' מ"ו), ברשב"א ט"ז א', במאירי שם ובטאו"ח סי' ס"ג.

20. **בראש התאנה.**בירושלמי מפרש: מפני שטרחותן מרובה, כלומר, ולפיכך לא הטריחו עליהם אפילו בתפלה. ובה"ג (ד"ו ב' ע"א): משום דנפיש ענפייהו. ופשוטו של בה"ג כפירש"י: מפני שענפיהם מרובים וכו' ואין שם פחד ליפול, ושלא כטעם הירושלמי. ותלמידי ר"י הנ"ל ובשטמ"ק ט"ז א' פירשו גם את דברי בה"ג ע"פ הירושלמי, עיי"ש. והר"מ (פ"ה מה' תפילה ה"ח) פסק כטעם הירושלמי, ועיין מ"ש בה' הירושלמי להר"מ עמ' כ"ה, אות ט'. ועיין מ"ש להלן.

21. **בעל הבית וכו'.**כלומר, בין בזית ובתאנה בין בשאר אילנות. והלכה זו מתיישבת יותר לטעם הירושלמי שהקלו על הפועלים שלא יתבטלו ממלאכתם יותר מדאי, ובבע"ה לא חששו לטרחתו. אבל לטעם הבה"ג (כפירש"י) שבזית ובתאנה מתפללים מפני שאין שם פחד נפילה ויכולים להתפלל שם בכוונה, קשה קצת למה החמירו על בעה"ב. והר"מ השמיט הלכה זו אעפ"י שהובאה בין בירושלמי ובין בבבלי. ועיין במה"פ סד"ה בראש.

22. **ומברכין וכו'.**וכ"ה בבבלי בהוצאות שלפנינו. אבל בכי"מ שם חסר "ומברכין לפניה ולאחריה". ולא מצאתי חבר לגירסא זו בכתי"י. אבל במאירי שם (50 ע"א): "ויש אומרים שאין קורין בק"ש ברכות שלפניה ולאחריה. ואין נראה כן. ולא עוד אלא שאנו גורסים בהדיא ומברכין לפניה ולאחריה". ובלח"מ (פ"ב מה' ק"ש ה"ד): אמאי מברכין ברכות ק"ש שהן מדרבנן וכו' וי"ל דשאני הכא דעיקר ק"ש היא מדאורייתא וכו'.

**ואוכלין פיתן וכו'.**וכ"ה בבבלי לפנינו. אבל בכ"י פריס (עיין דק"ס ל"ז ע"א הע' ג') ובבית נתן (ז' ע"ג) ובפיסקי רי"ד (שם מ"ג ע"ד) חסרה בבא זו בברייתא ראשונה. ולהלן בגמ' שם: תניא אידך (כ"ה הגירסא הנכונה, עיין דק"ס, בית נתן ופיסקי רי"ד הנ"ל): הפועלין שהיו עושין מלאכה וכו' ומתפללין וכו' (עיין ברי"ף פ"ב סי' מ"ח ובהגהות הב"ח בגמרא שם). וא"כ לפי מסקנת התלמוד גם הברייתא הראשונה עוסקת בעושין בשכרן עיי"ש (ומ"מ מתפללין כתיקונן, כמו בתניא אידך. ועיין בב"ח טאו"ח סי' ק"י). והברייתא הראשונה שם היא התוספתא שלפנינו, וכאן מפורש שמברכין על הפת לפניה. ואפשר שלברייתא זו כיוונו ברשב"א ובמאירי ט"ז סע"א שהסיקו שמברכין לפניה "וכן היא שנויה בתוספתא". אבל בהגהות הגר"א בבבלי שם מוכח שפירש בדברי הרשב"א שכיוון לתוספתא שלהלן פ"ה הכ"ד (עיין מש"ש) ושהיתה לפני הרשב"א גירסא אחרת שם (עיין מ"ש בתס"ר ח"ד סוף עמ' 190). ברם בדפוסים ובכתי"י להלן שם אין זכר לגירסת הרשב"א. וצ"ע. ועיין ר"מ פ"ב מה' ברכות ה"ב, ונראה שהיתה לפניו בבבלי כגי' הדפוסים.

23. **אין מורידין וכו'.**בבבלי: אין יורדין לפני התיבה (ופרש"י שיש שם ביטול מלאכה יותר מדאי) ואין נושאין כפיהן. ועיין בטאו"ח סי' ק"י ובמפרשים שם.

24. **השושבינין וכו'.**בבבלי (בכל הנוסחאות): חתן והשושבינין וכו'. ועיין מ"ש להלן. ובמלחמות שם פ"ב הביאה בשם התוספתא.

25. **כל שבעת הימים.**המלים הללו ליתא בבבלי. ובמלחמות הוכיח מכאן שאף הברייתא שבבבלי אינה מכוונת כלל ללילה הראשון, והפטור הוא לא מחמת טירדא דמצוה אלא משום דשכיחא שכרות וקלות ראש, ותפילה צריכה כוונה, ותפילין אסורין בהיסח הדעת, אבל ק"ש אפשר לכוין בפסוק ראשון. ולפ"ז אין להוכיח מברייתא זו שהיא חולקת על הכלל "העוסק במצוה פטור מן המצוה" כפירש"י שם, אלא כשיטת הרי"ף שהעתיק (סוכה פ"ב סי' אלף י"ד) ברייתא זו להלכה. ועיי"ש בבעה"מ ובהשגות הראב"ד.⁵

footnotes: ⁵ ועיין במהרש"א ובמהר"מ סוכה כ"ו א' לתוספ' ד"ה חתן, ועיין מ"ש בשו"ת חות יאיר סי' ס"ו, ע"ד וע"ה.

**בני חופה.**וכ"ה בכי"ע, במלחמות הנ"ל ובבבלי שם.

26. **קברו וכו'.**במשנתנו: קברו את המת וכו' העומדים בשורה, הפנימים פטורין והחצונים חייבים. ופירש"י: שהיו מנחמים את האבל בהיקף שורה סביבותיו בשובו מן הקבר. ובפיה"מ להר"מ: הפנימים הם העם הרואים את האבלים ואין ביניהם אנשים אמצעיים, ואשר אחריהם נקראים חיצונים. ולפי גירסת כי"ו יש לפנינו פיסקא מן המשנה.

**שורה הפנימית וכו'.**הנכון בכי"ע: שורה הפנימית הרואה את הפנים פטורין, ושאינה רואה את הפנים חייבין. ובתוה"א להרמב"ן (עניין ההתחלה, ד"ו מ"ח ע"ב): לישנא דתוספתא קברו את המת ועמדו בשורה, שורה פנימית הרואה את הפנים פטורה, ושאינה רואה את הפנים חייבת. ובפי' לאחד הקדמונים (סה"ז לכבוד רצ"פ חיות, עמ' מ"ב): ת"ר בתוספתא ובאבל רבתי קברו את המת ועמדו בשורה שורה הרואה את הפנים פטורה, ושאינה רואה את הפנים חייבת, פי' פנים של אבלים. וכיוון לברייתא בבבלי י"ט ב', כגי' כי"י שם (עיין דק"ס). והמפרשים נתלבטו במהות הדיבור "רואה את הפנים", עיין מ"ש הרל"ג בפירושים לירושלמי ח"ב עמ' 121 ואילך. ברם ברור לי שיש לפנינו דיבור תכני המצוי מאד בספרות א"י, ועל ידו תתחוור לנו גם הבבא שלהלן. אנו למדים מן המקורות שהעם נהג "להראות פנים" לאבל לסימן השתתפות בצערו,⁶ ואין בין הראת פנים וראיית פנים (עיין ירושלמי ריש חגיגה ע"ה ע"ד) ולא כלום. ואעפ"י שהביטוי "להראות פנים" בעברית⁷ או מחמייה אפין בארמית⁸ נראה קבוע בספרות, מ"מ אין הבדל למעשה בין להראות פנים (של הבא מן החוץ) ובין לראות פנים (של האבל או של החתן). ומי שמראה פנים לאבל רואה אותו (עיין נדרים פ"ג מ"ז), ומי שרואהו אף הוא מראה לו פנים. ולפיכך לא פטרו מק"ש אלא את הבאים להראות פנים לאבל, ועיין להלן.

footnotes: ⁶ כנראה שמנהג זה היה רווח גם במשתאות לסימן השתתפות בשמחת החתן והכלה. ומכאן הביטוי "פנים חדשות" המצוי אצל המשתאות ואף אצל האבלים (עיין ירושלמי כאן רפ"ג, ה' ע"ד ובמקבילות). ופירושו אדם שעד כאן לא הראה פנים לחתן. ועיין בשו"ת ר"א בן הר"מ, עמ' 132 ובהערה 5 שם. ⁷ עיין ירוש' מו"ק פ"ג ה"ה, פ"ב ע"ב וע"ג; שם ה"ו, פ"ג ע"א; ב"ר ספ"ח, עמ' 67; דב"ר פ"ב, כ"ד, רות רבה פ"ב, ח', ועוד בכ"מ. ⁸ ירושלמי מגילה פ"ד ה"ה, ע"ה ע"ב; מו"ק פ"ג ה"ו, פ"ג ע"א; סנהדרין פ"י ה"ב, כ"ח ע"ב; ועיין ב"ד פ"ק, ז', עמ' 1292 שו' 1 ושו' 3.

27. **שורה אחת וכו'.**בבבלי: ר' יהודה אומר הבאים מחמת האבל פטורין. מחמת עצמן חייבין. והביאו תלמידי ר"י (רי"ף פ"ג סי' ס') בשם אית דמפרשי שר' יהודה מיקל מן הת"ק. וכבר תמה עליהם ר' יונה (מפרש התוספתא) מלשון התוספתא והירושלמי שמבואר מתוכו שר' יהודה מחמיר ומחייב גם את הרואים פנים אם לא באו מחמת אבל.

**העומדים וכו'.**וכ"ה ("עומדים") גם בירושלמי (בשרי"ר, כי"ר ובה' הירושלמי להר"מ גם לעיל: עומדין שורה אחת) ובמס' שמחות. ובבבלי: הבאים וכו'. ופירש ר' יונה הנ"ל שהגירסאות תלויות במנהגים השונים, אם האבלים עומדים והמשפחות עוברות, או להפך.

**לשם כבוד חיבין.**וכ"ה גם בירושלמי, במס' שמחות ובבבלי (לפי כתה"י וראשונים, עיין דק"ס). וכתב בח"ד שמלשון זו מוכח שלא כפירש"י שפירש (לפי גירסתו): מחמת עצמן. ולא מחמת כבוד, שלא באו לנחם אלא לראות את המאורע. ברם פרוש הדברים מתברר מתוך המקורות שצוינו לעיל, שהרי "ראיית פנים" היא בשתי פנים. שכן אמרו בירושלמי מו"ק פ"ג (ה"ה, פ"ב ע"ג): בשלא הוראו לו רוב פנים, אבל אם הוראו לו רוב פנים נוטלו למרחץ, ופירושו שראה את רוב המנחמין (עיין בבלי שם כ"ב א'). ולעיל שם (פ"ב ע"ב) אמרו: מפני מה אמרו להראות לו פנים (כלומר, בשבת), לא מפני הכבוד (כלומר בתמיה). ובב"ר פ"ק, ז' (עמ' 1292): למה מראין פנים בשבת וכו', מפני האיבה. וכן בירושלמי סנהדרין (פ"י ה"ב, כ"ח ע"ב): "גברא רבא הוא, איזיל חמי ליה אפין", ומוכח שם מתוך העניין שלא נצטווה אליהו להראות פנים לחיאל אלא מפני הכבוד, ולא מפני התנחומין, עיי"ש. ולפי דרכנו למדנו ששתי פנים לראיית פנים. אחת היא השתתפות בצער האבל ע"י קרוביו ואוהביו, ויש בראיית פנים זו משום תנחומים לאבל, והשניה היא של זרים שאינם באים אלא מפני הכבוד, כלומר, כדי לכבד את האבל. ולפ"ז נראה ש"לשם כבוד" כאן פירושו לשם כבוד האבלים (כפי' אחד הקדמונים שהבאנו לעיל ד"ה שורה הפנימית), ו"לשם אבל" פירושו לשם ניחום האבלים, כמו שפירשו תלמידי ר' יונה הנ"ל בשם אית דאמרי.

28. **ירדו להספד וכו'.**בירושלמי: ירדו לספד וכו'. ובשרי"ר ובכי"ר שם: לספר (ועיין להלן שביעית עמ' 515 הערה 14) וכו'. והברייתא קשה מאד, שהרי בבבא הסמוכה חייבו את המספידים בק"ש. והרמב"ן בתוה"א הנ"ל נדחק לפרש ש"פטורין מתפילה (כ"ה בד"ר שם, עיין תס"ר עמ' 15) קאמר כאן". אבל אף לפי פירושו קשה, מה עניין ראיית פנים להספד, וכי מספידין בפני האבל דווקא? [ועיין מס׳ תפילין פ״א, היגר, עמ׳ מ״ג.] ולחומר הנושא נ"ל שהברייתא שלנו חוזרת למשנתנו (פ"ג מ"א): מי שמתו מוטל לפניו וכו' נושאי המטה וכו'. והברייתא נסמכה לדברי ר' יהודה (עיין במס' שמחות ובירושלמי) מפני שבה גם ר' יהודה מודה שכל הרואים פנים פטורין. וכנראה שספד (או ספר) הוא שדה בוכין (עיין בבלי מו"ק ה' ב' ובאוה"ג שם), מקום שהיו מפטירין בו את המת. ועל ספד זה אמרו בתוספתא (סוף מו"ק): אי זהו מספד, זה שעל הלב, שנ' על שדים סופדים (ועיין במשנה שם פ"ג מ"ח). ובבבלי כאן (י"ט א') שנינו: העוסקין בהספד בזמן שהמת מוטל לפניהם נשמטין אחד אחד וקוראין וכו'. אבל בתוספתא שיטה אחרת, שלא מחמת כבוד המת אתינן עלה אלא מפני צער האבל. ואעפ"י שאין מנחמין לאדם בשעה שמתו מוטל לפניו, אבל מצוה להראות לו שמצטערין עמו, וסופדין עמו. ופשיטא שגם לר' יהודה כל הרואין פני האבל פטורין, משום שהספד מוכיח שבאו מחמת אבלות ולא משום כבוד, ואין כאן הבדל בין קרובים ובין זרים. ועיין ירושלמי סוטה פ"א ה"י, י"ז סע"ב. ובמס' שמחות פ"י (בדפוסים ובכי"י), עמ' 182: ירדו לפסגן וכו'. ונ"ל קרוב לוודאי שאין פסגן אלא שדה בוכים.⁹ ולפ"ז מקיימת הגירסא במס' שמחות את פירושנו בתוספתא כאן.

footnotes: ⁹ כלומר, ψέγον. ובמלונו של היזיכיאוס הביא: ψέγος. τάφος. καί ἐπιψέγειν ἐπικηδεύειν ותרגומו: פסגוס הוא טקס הקבורה (או מקום הקבורה). והפועל epipsegein פירושו לקונן לפני הקבורה (השוה ἐπικήδειον בניגוד ל-θρη̑νος, הספד אחרי הקבורה).

**פטורין וכו'.**וכ"ה בירושלמי ובמס' שמחות. אבל בד: פטורין. ויש אומרים ושניים להם. ושאין רואין וכו'. וכ"ה בתוה"א להרמב"ן הנ"ל. וברור שהמלים "ויש אומרים ושניים להם" באו מן הגליון, והכוונה היא, שיש גורסים "ושניים להם" במקום "ושאין רואין את הפנים", כלומר גירסת כי"ע. וכן שער לנכון א' אריה שווארץ.

29. **הסופד וכו'.**הלכה זו היא בהספד אחרי הקבורה. ובירושלמי מפורש עליה: מה דתני תנא ביום השני. ועיין בתוה"א להרמב"ן הנ"ל ובפי' תלמידי ר"י על הרי"ף פ"ג סי' ס', ומ"ש לעיל. ועיין בבאור הגר"א או"ח סי' ע"ב, אות ג'.

**מפסיקין וכו'.**עיין בגי' הרא"ש בירושלמי אצל רטנר באהצו"י עמ' 73 ואילך, ובפירושים להרל"ג ח"ב עמ' 117, ועמ' 118 הע' 5.

30. **שהפסיקו וכו'.**עיין בפירושים הנ"ל עמ' 117 הע' 3.

31. **שנתן עליו.**בירושלמי ובבבלי הנ"ל (בכתי"י): שנפלו עליו וכו', ודווקא בנתינה או בנפילה, אבל לא בטבילה, כמפורש בבבלי שם כ"ב א. ועיין פיה"מ להר"מ מקוואות פ"ג מ"ד, ובטאו"ח סי' פ"ח.

33. **הזבין וכו'.**וכ"ה בירושלמי. ובבבלי: הזבים והמצורעים ובועלי נדות. ובכי"מ שם: ובועלי נדות ויולדות. וכבר העירותי בתס"ר (ח"א עמ' 15) שגי' כי"מ חשודה בעיני מפני שכנראה "בכוונה הוציאו את הנקבות והכניסו זכרים במקומן,¹⁰ עיין המשך דברי התוספתא". כלומר, שכל אלו מותרים לקרות בתורה וכו' ולשנות במשנה, ואין דרכה של אשה בזה. עכשיו אני רואה שהרש"ס גורס גם בירושלמי: זבין ובועלי נדות וזבות ויולדות וכו', וגם שם פירושו בועלי זבות ובועלי יולדות וכו', כלומר, בזכרים גרידא עסיקינן. והנכון כלפנינו ונשנו זבות ויולדות באשגרה מכמה מקומות אחרים.

footnotes: ¹⁰ כלומר, בועלי נדות ובועלי יולדות. ותמהני אם היה מקום לטעות בדברי, שהרי כתבתי מפורש: הוציאו את הנקבות. ועיין מ"ש הרל"ג בפירושים ח"ב עמ' 248.

35. **בהלכות הרגילות.**בפירש"י: ברגיליות. במשניות השגורות בפיו, שהוא מוציאן מפיו במרוצה וכו'. ובירושלמי (מו"ק פ"ג ה"ה, פ"ב ע"ד): תני אבל שונה הוא במקום שאינו רגיל, כגון אילין מיליהון דרבנן דבר נש משתאיל בהון וקיים ליה, כמאן דלא רגיל. ומכאן שהלכות רגיליות פירושו הלכות השנונות בפי האדם, וכשנשאל בהן הוא אינו מגמגם ועונה מיד.¹¹

footnotes: ¹¹ בירושלמי שבת: רוגליות, כגי' כי"ע כאן, ואין בין רגיליות ורוגליות ולא כלום. וכן בירושלמי עירובין (פ"ו ה"ח, כ"ג ע"ד): חצר רוגלת, ופירושו חצר רגילה, עיי"ש במפרשים. ואני מעיר ע"ז מפני דברי המעיר במלונו של בן יהודה ערך רגלי (עמ' 6429 בהערה). ואין צורך להוסיף שהמעיר שם לא הבין לא את הירושלמי ולא את דברי: הוא קיטע אותם והוסיף במוקפים דברים שאינם שייכים לעניין. וכוונתי שם ברורה שבירושלמי מו"ק נתבאר מה הן הלכות שאינן רגילות, ומכאן שהלכות רגילות הן כמו שכתבנו, וכפירש"י בברכות.

36. **המשנה.**בירושלמי שבת ובכי"ר ברכות: משנתו, כלומר שלא יפרש ויבאר את משנתו הרגילה, שהוא מותר לשנותה. וכן גם בבבלי לפי גירסת הערוך (צע): ובלבד שלא יציען, עיין דק"ס עמ' 105 הע' נ'.

37. **ואינו משמיע וכו'.**וכ"ה בירושלמי. ובמשנתנו: בעל קרי מהרהר בלבו, ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה. ופירשו רוב המפרשים (ע"פ הבבלי, עיין להלן) שהוא מהרהר ק"ש. אבל בירושלמי כאן אמרו: מהו מהרהר? ברכות. מתניתא במקום שאין מים וכר' מאיר דתני וכו' (הברייתא שלפנינו). ברם היתה קיימת מסורת קדומה שפירשה כן גם בבבלי. וכ"ה בשכל טוב שמות (סוף עמ' 105): דתנן בעל קרי מהרהר בלבו וכו' אבל קריאת שמע מוציא בשפתיו פי' בעל קרי מהרהר בלבו ברכות של ק"ש. וכן פירש הגר"א בשנו"א, עיי"ש שהאריך לבאר את הבבלי. והחכמים האחרונים העירו על דברי הר"ח (אוה"ג עמ' 19) שרמזו לו הראשונים, עיין בפירושים להרל"ג ח"ב עמ' 197 ואילך.¹² ואשר לעצם השינוי בין התוספתא והמשנה שבתוספתא שנינו: קורא את שמע ואינו משמיע לאזנו, ומסתימת לשון המשנה משמע שקורא ק"ש כדרכה (ובברכות גרידא מהרהר), כבר פירש ר' יונה (מפרש התוספתא) שר"מ לשיטתו, שסובר שהקורא ק"ש ולא השמיע לאזנו יצא (עיין ירוש' פ"ב ה"ג, ד' ע"ד, בבלי ט"ו א' ולהלן בתוספתא), ולפיכך מוטב לו לקרוא בשפתיו ולא להשמיע לאזנו, שהרי כל האיסור של בעל קרי למדנו מסיני, ושם היתה השמעת האוזן (כסברת הבבלי כ' ב' למ"ד הרהור כדבור, עיי"ש בתוספ' ד"ה כדאשכחן). אבל משנתנו כאן סברה שהקורא ק"ש ולא השמיע לאזנו לא יצא,¹³ ולפיכך סתמה ולא הזכירה שיקרא ולא ישמיע לאזניו.¹⁴

footnotes: ¹² אלא שהחכמים הנ"ל לא הרגישו שלרבינו ז"ל פירוש המשנה תלוי במחלוקת רבינא ורב חסדא. ולרבינא הסובר שהרהור כדבור מהרהר ק"ש, אבל רב חסדא שסובר שהרהור לא כדבור קורא ק"ש בשפתיו ומהרהר ברכות, כשיטת הירושלמי, עיין בפי' קדמון לברכות (סה"ז לרצ"פ חיות עמ' מ"ג) בשם הר"ח, ומתוך דבריו אנו עומדים על פירושו בבבלי וגירסתו להלן שם (הוא לא גרס "דדבר שהצבור עסוקין בו"). וכן מפורש בערוגת הבושם (ח"ב עמ' 52) שכתב: עוד תמהתי מה היה צריך להביא מירושלמי דמהרהר דמתנית' היינו מהרהר בברכות אבל ק"ש קורא, הלא בתלמוד שלנו מוכיח כן דאמר בההיא שמעת' תנן היה עומד בתפילה ונזכר וכו'. והדברים יתבארו אי"ה במ"א. ¹³ וזו היא משנה ראשונה, עיין מ"ש בדב"ר הוצאה שלי עמ' 63 הע' 7. ¹⁴ ועיין נוסח הברייתא בבבלי כ"ב א' (וברק"ס שם עמ' 104 הע' י'), ולפי סברת התלמוד שם אף לר"מ קורא ק"ש כדרכו, מפני שאף בלא השמיע לאזנו יצא, ואין הבדל בין השמיע ללא השמיע. ועיין תס"ר ח"א עמ' 16.

38. **אמ' ר' מאיר וכו'.**ס' חסידים הוצ' מק"נ סי' תתתתי"ח, עמ' 395.

39. **בבית המדרש.**בכי"ע ובס' חסידים ליתא.

40. **קסדור.**לפי דרכנו למדנו מכאן שבאותו זמן עדיין לא גזרה מלכות הרשעה על לימוד התורה, שהרי ר"ע ותלמידיו ישבו ולמדו. ומלכות הרשעה גזרה על ק"ש שיש בה קבלת עול מלכות שמים והודעה שאין לנו אדון אלא אחד. והארכתי בבאור הגזירות במאמרי בשנתון של המכון לפילולוגי' ולהיסטורי' מזרחית וסלבית שע"י האוניברסיטה בבריסל ח"ז (44 - 1939) עמ' 425 ואילך.

41. **הרי שהיה וכו'.**רוקח סי' שמ"ה וראבי"ה ח"א סי' ע"ז, עמ' 54.

**ערום וכו'.**עיין במשנתנו פ"ג מ"ה ובירושלמי תרומות פ"א סה"ו, מ' ע"ד. אבל עיין באהצו"י שם עמ' 10 ובמאירי כאן כ"ו א' (86 ע"א) ובמגן אבות שלו עמ' כ"ח ובנוסח הר"ש סיריליאו לתרומות (י"ב ע"א). ולפי גירסתם אינו עניין לכאן.

42. **בתבן וכו'.**רב עמרם גאון (גיאוניקה של גינצבורג ח"ב 328, סדר תו"א הוצ' כהנא עמ' 18) הביא ברייתא זו לדוגמא שהלכה כתוספתא במקום שאין התלמוד חולק עליה, ולא עוד אלא שיש לה סיוע ממימרא של שמואל בסוכה (י' ב'). ולכאורה הדברים תמוהים, שהרי הלכה זו מבוררת במשנתנו כאן: ואם לאו יתכסה במים ויקרא. ואמרו עליה בירושלמי ובבבלי שבמים עכורים שנו. ולפי ההוספה שבתלמוד (כ"ה ב'): דדמו כארעא סמיכתא, ולפ"ז הרי מפורש בתלמוד כאן שמכסה את עצמו בעפר וקורא. ואף לגירסת כתה"י בבבלי קשה, מה לי מים עכורים מה לי תבן וקש, ודברי התוספתא מקויימין מן הסוגייא במקומה, ולמה לו לרבינו להביא דמיון רחוק מבבלי סוכה. ולפיכך נראה שמן הסוגייא שלנו אין ראיה, מפני שאם יצא להתלבש יעבור זמן ק"ש, ומשום זה התירו לו להתכסות במים עכורים. וכן מפורש בה"ג (ג' ע"ב, ד"ב עמ' 33): ואסיר ליה לאיניש למקרי ק"ש כי קאי ערום ואפילו קאים במיא וכו' ואם עד דסליק עבר זמן ק"ש יתכסה במים ויקרא וכו'. וכן משמע מפשוטה של משנתנו. אבל בתוספתא לא נזכר זמן ק"ש כלל, ומשום טירחא אתינן עלה, שלא הטריחו עליו ללכת לביתו להתלבש, ואפילו אם יספיק להגיע לביתו ולהתלבש לפני שיעבור זמן ק"ש אין מטריחין עליו. וכן יוצא ברור מתוספתא תרומות (פ"ג ה"ב) שמכסה את עצמו בתבן וכו' ומברך, והרי שם בוודאי אין זמן קבוע לברכה ולתרומה. ומטעם זה הביא ר"ע גאון ראיה מגמ' סוכה שלא הטריחו על אדם להתלבש בבגדיו ולקרוא ק"ש אם יכול לכסות את עצמו בדבר אחר. (וממשנתנו כאן אין ראיה להפך, שהרי האדם לא ישאר במים וצריך לצאת מן המים, וא"כ למה לו לקרוא במים אם יכול להתלבש ולקרוא לפני שיעבור זמן ק"ש).

**אין שבחו וכו'.**ופי' המפרשים ברישא (וכן משמע מדברי ר"ע גאון שהבאנו לעיל, עיי"ש) שמכסה את ערותו גרידא (עיין הלשון בחלה פ"ב מ"ג), והוא בוודאי מספיק להלכה. ומרהיטת הלשון כאן משמע שאפילו כולו מכוסה בקש אין זה שבחו של אדם להיות קורא כן, וכן משמע מלשון משנתנו (עיין מ"ש לעיל). תדע לך שהוא כן, שהרי ברא הקב"ה את האדם בלבוש ולא הסתפק בזה שהוולד מכוסה רירים ודם, כלשון התוספתא.

46. **את לבו.**מלשון זו משמע קצת שאפילו כסה את כל גופו בקש או את מתניו במטפחת אינו מתפלל עד שיכסה גם את לבו בבגד, מפני שאין זה דרך כבוד לעמוד לפני המלך בלי לבוש. ובברייתא שבבבלי: אבל לתפלה עד שיכסה את לבו. והאיסור של לבו רואה את הערוה לא נזכר לא בתוספתא ולא בירושלמי. ועיין מ"ש החיד"א במחזיק ברכה או"ח סי' ע"ד ובמה"פ פ"ט ה"ב ד"ה היה, ומ"ש הרל"ג בפירושים ח"ב עמ' 284.

47. **לא יכניס וכו'.**אגור לר"ש ג'מע (סה"י לכבוד גרעץ עמ' 18) ערך אובו בשם רב נסים אליף (צ"ל: אלוף), רוקח סי' שמ"ה, מנהיג, דין טבילת בע"ק סי' פ"א, כ"ב ע"א. ועיין מ"ש להלן.

**לתוך אובו וכו'.**בד: לתוך קובו וכו'. ובכי"ע ובס' הרוקח הנ"ל: בתוך חיקו. ובאגור הנ"ל: בתוספ' ברכות לא יכניס את ראשו בתוך אובו ויקרא את שמע וכו' ובנוסחת של רבינו נסים אליף חובו בחית, וכדומה לי שהוא מלשון לטמון בחובי (איוב ל"א, ל"ג). וכן פירש בח"ד מדעתו. ובפי' אבן עזרא לאיוב ל"ב, י"ט (כאבות חדשים יבקע): י"א שהוא כדברי רז"ל לא יכניס אדם ראשו תחת אובו. ובמעין גנים לר"ש מסנות שם (עמ' 105): ויש אומרים שהוא מענין מה שאמרו רז"ל לא יכניס ראשו בתוך אובו ויקרא ק"ש, שלא יכניס ראשו בפי החלוק, שהוא בית הצואר (והשוה לשון רבינו נסים להלן). וכן במנהיג הנ"ל: ובתוספתא לא יכניס ראשו לתוך אזורו (וכ"ה גם בד"ק) ויקרא וכו'. וכנראה שצ"ל: לתוך חובו וכו', שהרי הוא אומר בסמוך שם: "ופי' קובו (צ"ל: חובו) חללא דבי צווארה". ומסתבר שדברי המנהיג לקוחים ממגס"ת הנ"ל (עיין להלן). וקרוב לוודאי שהנכון כלפנינו, ואין אובו אלא חובו,¹⁵ כלומר חיקו. ובכי"ע ובנוסח בעל ס' הרוקח השמיטו את העיקר והכניסו את הפירוש. ובמשלי (ו', כ"ז): אש בחיקו. ובתרגום שם: נורא בעוביה (=באוביה) [עיין בראשית זוטא לבעל מעיין גנים, עמ׳ ק״ג, ומ״ש בגליון שם.]. נ"א בחוביה. וכ"ה בערוך סוף ערך חב (ב'), עיי"ש בדוגמאות. ובבבלי (כ"ד ב'): היה ישן בטליתו ואינו יכול להוציא את ראשו מפני הצנה חוצץ בטליתו על צוארו וקורא. והעמידוה כמ"ד לבו רואה את הערוה מותר. ובמפתח למגס"ת להר"ן (תרביץ שי"א, עמ' 239): "שאלה מהו שיכניס אדם ראשו לפנים מבית הצואר ויקרא קרית שמע". וברור שבמגס"ת עצמה הביא את התוספתא כאן. וכנראה שעל פיו ניסח במאירי (כ"ד סע"ב, 81 ע"ב). לא יכניס ראשו בחלל בית הצואר של מלבושו ויקרא את שמע, אבל אם חגור באזור מותר. ועיין להלן.

footnotes: ¹⁵ כגי' ר"נ הנ"ל. וחילוף כזה גם בבבלי ב"ק פ"א סע"א וברש"י שם בשם תשה"ג (עיין אוה"ג שם, עמ' 55). ויפה העיר הר"ש אברמסון (קרית ספר שכ"א, עמ' 241) על השינויים בתוספתא כאן. וכן העיר על מאמרו של שניאור זק"ש בצופה להמגיד תרל"ט עמ' 375 שפירש כהוגן שהוא אובו הוא חובו הוא עובו.

**אפרקסית וכו'.**בס' הרוקח הנ"ל: אפיקרוסתו וכו'. ובס' המנהיג הנ"ל: אפיקרוסותו. ובספר המכתם למו"ק כת"י (לפי היגר "מסכתות דרך ארץ", עמ' 297): אפרקסותו. ובירושלמי (פ"ב ה"ב, ד' ע"ג): ואינו אסור משום ערוה: א"ר חייא בר אבא אפיקרסין היה לובש מבפנים. ופי' הר"ן במגס"ת הנ"ל (לפי ס' חסידים סי' תתתתקמ"ב עמ' 417) שהקושיא היא מן התפילין שהן רואין את הערוה (דרכם היה ללבוש חלוק ארוך בלי מכנסים, ואם הניח תפילין מתחת בית היד אין חציצה ביניהם לערוה), ותירצוה שהיה לבוש אפיקרסין מבפנים, עיין מ"ש בפירושי לה' הירושלמי להר"מ, עמ' כ"ה אות ג'. ומן הלשון "חגורה" כאן, היה אפשר לכאורה לדייק שמחמת "לבו רואה את הערוה" אתינן עלה, ברם אם יש לו חגורה על החלוק הרי מותר גם בלי האפיקרסין. וכבר כתבנו לעיל שבירושלמי ובתוספתא לא נזכרה כלל ההלכה על "לבו רואה את הערוה". ויותר נראה שחגורה כאן פירושו דבוקה (כלשון הפסיקתא דר"כ, ט"ו ע"ב), כלומר שהאפיקרסין דבוקה בבשר, והיו קושרין אותה למעלה מן הכתף (עיין מקואות פ"י מ"ד). וכבר הארכתי במוצאה של מלה זו (הצופה האנגלי, סדרא הדשה כל"ה, 1944, עמ' 2) והסקתי שפירושה כותנת תחתונה דבוקה בבשר.

48. **שנים וכו'.**עיין ברוקח הנ"ל. ובס' האסופות כת"י (לפי בובר, מבוא לתנחומא עמ' נ' סי' כ"ז): בתנחומא (כנראה שצ"ל: בתוספתא) שנים שהיו ישנים בטלית אחת אינן רשאין לקרוא וכו' (כלפנינו כאן). וברייתא זו הובאה בירושלמי סוף קידושין לעניין שינה בקרוב בשר עם עריות. ועיין במשנה שם.

**בטלית וכו'.**כלומר, אעפ"י שכל אחד מוציא את ראשו חוץ מטליתו אסור, מפני שמחמת הרהור אתינן עלה, כפירש"י.¹⁶ ועיין בתוספ' שם ד"ה שנים.

footnotes: ¹⁶ כבר כתבנו לעיל שעניין "לבו רואה את הערוה" לא נזכר בתוספתא ובירושלמי.

50. **בנו ובתו.**וכ"ה בכי"ע ובירושלמי. ובד ובבבלי: בניו ובני ביתו. ועיין בברכי יוסף או"ח סי' ע"ג ס"ק א' מ"ש על "בני ביתו" אשתו, ועיין מ"ש בהירושלמי כפשוטו עמ' 31.

51. **כזית דגן וכו'.**וכ"ה להלן בחגיגה ובירושלמי ובבבלי. ובד ובכי"ע הסרה המלה דגן. ובירושלמי (שבת פי"ט ה"ד, י"ז ע"ב ובמקבילה ביבמות פ"ח) נשאו ונתנו אם מותר להאכיל לקטן חליבה¹⁷ של תרומה. ובר"ש חלה פ"א מ"ה: קנבקאות וכו' כעין עוגות של יונקי שדים שמחזירין לסולתה לעשות להם חליבה. ונראה מן הירושלמי שם שהיו מאכילין חליבה לקטן פחות מבן שמונה ימים. ולפ"ז אם יכול לאכול כזית חליבה אין פורשין מצואתו וכו', עד שיאכל כזית דגן ממש. ואמרו בסוכה הנ"ל: והוא שיכול לאוכלו בכדי אכילת פרס (של גדול). ועיין מ"ש להלן פ"ה הי"ח.

footnotes: ¹⁷ כ"ה הגירסא בראשונים. ובכי"ל יבמות: חלובה, עיין מ"ש בהירושלמי כפשוטו, עמ' 211, ויש להוסיף גם רמב"ן יבמות רפ"ח.

52. **ומשל כלבים וכו'.**וכ"ה בירושלמי. ובהוצ' שלנו בבבלי (כ"ה א') הוסיפו בברייתא זו גם צואת חזירים, אבל הוספה זו איננה בכתי"י, עיין דק"ס עמ' 124, הערה ט'. ועיין בגליון הש"ס בבבלי שם, במס' כלה רפ"ז, בסוף פרקי שירה, מנהיג בסופו קי"ט ע"א ותס"ר עמ' 16.

53. **ושל מימי וכו'.**וכ"ה להלן בתוספתא שבת פ"ג הי"ב. וכן בירושלמי: גרף אחד של רעי ואחד של מים. ובד: גרף של רעי ועביט של מי רגלים. וכ"ה בבבלי כאן, כ"ה ב', וביצה ל"ו ב' (נשמטה לפנינו, וישנה בראשונים, עיין תס"ר ח"א עמ' 123). וכאן ברור שפורש מהן אפילו הן ריקים, ודינם כבית הכסא שאין בו צואה. ובבבלי מפורש: ואעפ"י שאין בהן כלום. ועיין בראבי"ה ח"א סי' ס"ט, עמ' 49 ובהערה 1 שם.

**עמו בבית.**ליתא בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ופירש ר' יונה בר"ג שהם עמו בבית מפני שהם ריקים, אי נמי למעוטי שהם חוץ לבית לפני הפתח, ואעפ"י שהוא רואה אותם, מפני שהבית רשות אחרת, וכשיטת הרא"ש בפ"ג סי' מ"ו.

54. **המטה וכו'.**ברור מן הסגנון כאן ובירושלמי שהדברים הולכים על גרף שהזכירו לעיל. אבל בבבלי מוכח שבגרף ועביט של מימי רגלים לא מהני נתינת מים. ועיין ראבי"ה הנ"ל ובהערה שם. ונראה שלא החזיקו גרף של חרס סמוך למיטה מפני שהוא מסריח, וסתם עביט שלפני המטה היה של נחושת (עיין בבלי כתובות פ"ב סע"ב). ואמרו באבות דר"ן פמ"א¹⁸ שכלי נחושת אינו בולע, וכ"ה בירושלמי (מעשרות פ"א ה"ו מ"ט ע"ב ובמקבילות). ועביטים של נחושת היו שוטפים במים ולא נשארה בהם זוהמא, ולפיכך התירו לקרוא ק"ש אם נתנו בהם מים. ועיין בתוספ' כ"ה ב' ד"ה גרף ובב"י טאו"ח סי' פ"ז.

footnotes: ¹⁸ לפי גירסת העיטור, הכשר בשר ש"א, הוצ' רמא"י ה' ע"ד, וכן בגליון שבלקוטים מה' אמרכל, הוצ' קורוניל כ"ז ע"ב. ועיין במשנת פרה פי"ב מ"ה. ולפנינו באבות דר"ן גירסא אחרת, עיין בהוצ' שכטר ס"ו ע"ב ובהערה ט"ז שם ובראבי"ה ח"ב פי' תל"א עמ' 91.

**ר' או' וכו'.**צ"ל: ר' זכאי או' וכו', כמו שהוא בד, בכי"ע, בראבי"ה ובירושלמי ובבבלי. וכן בס' יחוסי תו"א ערך ר' זכאי (עמ' קכ"ד): ר' זכאי אומר רביעית, וברייתא זו בתוספתא דברכות.

57. **כעשר אמות וכו'.**בד: כעשר אמות וגרף של רעי מונח וכו', ומלשון זו משמע קצת שרשב"א חוזר לדברי הת"ק ואומר שבגרף לא מהני ד' אמות. אבל בשאר הנוסחאות, וכן בירושלמי ובבבלי חסרות המלים "וגרף של רעי".

**עד שיכסנו וכו'.**וב"ה בכי"ע ובירושלמי. ובד: עד שיכניסנה וכו'. ובבבלי: עד שיוציאם או שיניחם תחת המטה. ובראבי"ה סי' ס"ט, ח"א עמ' 49 הנ"ל: עד שיניחם תחת המטה או שיוציאם (ובחנם הגיה המו"ל של ס' ההשלמה את סדר הדברים שם בעמ' 19), או יניחם כלי בתוך כלי.¹⁹

footnotes: ¹⁹ ר"א אפטוביצר מחק את "כלי" הראשון, וכתב (הע' 3): "הוספת רבינו". ונעלמו ממנו דברי רש"י במקומו שכתב: או שיניחם תחת המטה גרסינן, ולא גרסינן כלי בתוך כלי. הרי לך שלפני רש"י היתה כן הגירסא בגמרא, אלא שהגיה. ועיין מאירי בסוגיין מ"ב סע"ג (מן הספר). ועיין בלקוטים מרי"ץ גיאת לרח"צ טויבש עמ' 49 ובאהל מועד לר"ש ירונדי ח"א, נ"ד ע"א.

58. **לא יכנס וכו'.**ילקוט המכירי עמוס עמ' 36, בשם התוספתא.

59. **עד שיצא וכו'.**וכן במכירי הנ"ל: עד שיצא מכל אותו מקום ויקרא. ובבבלי אינו מעתיק בבא זו. ונראה בפירושה שאם נכנס למבוי כשהוא קורא ק"ש אינו מפסיק עד שמגיע למקומות המטונפים ממש (או ד' אמות סמוך להם אם אינם רשות אחרת), אבל אם כבר הפסיק אינו מתחיל עד שיצא כל אותו מקום, ואפילו אם סוף המבוי הסמוך לר"ה הוא נקי (עיין בבלי ב"ב י"ב א'), מ"מ לא יקרא שם מפני שהוא רשות המבוי המטונף. וכן מפורש בירושלמי (לעניין תפילין במרחץ): אבל אינו לובשן עד שיצא מאותה רשות של כל אותה המרחץ, עיין מ"ש ע"ז להלן סה"כ.

60. **לא יעמוד וכו'.**בבבלי (לפי כתי"י וראשונים, עיין דק"ס עמ' 111 הע' פ'): תניא אידך היה צריך לנקביו וכו'. ובירושלמי הובאה הלכה זו בשם אמוראים, ועיין בקה"ר. ובירושלמי מבדיל בין גסין לדקין. ובגסין אם יכול לסבול (בבבלי נותן שיעור של מהלך פרסה) יסבול. ועיין שו"ת הרשב"א ח"א סי' קל"א ומאירי כ"ג רע"א. ועיין בברייתא הראשונה שבבבלי שם.

62. **במקום שמתפלל וכו'.**וכ"ה בד. וכנראה שצ"ל: שניתפלל (ונתחברו "ני" ל"מ"). ומלשון התוספתא משמע שצריך להרחיק ממש, ומטעם קדושת המקום אתינן עלה (עיין להלן). ובבבלי: תני תנא קמיה דרב נחמן המתפלל מרחיק ד' אמות ומשתין וכו', ומסיק שם שמרחיק ד' אמות פירושו שישהה כדי הילוך ד' אמות, מפני שפחות משעור זה עדיין דמדומי תפלתו בפיו. ולפ"ז אפילו יצא לרשות אחרת, או שהטיל מים לכלי וסלקו את הכלי (עיין מאירי כאן כ"ב סע"ב, 76 ע"א), ואפילו הטיל מים ממקום גבוה, שהוא עכשיו רחוק ד' אמות מן המים, אל יתפלל (עיין א"ח ה' תפילה סי' ל"ו, ט"ז ע"א. וכ"ה בכלבו שם) אם לא שהה בכדי הילוך ד' אמות. ונראה שהירושלמי חולק כאן על טעם הבבלי. וכן שנינו (כאן פ"ג ה"ו): הרוקק בבית הכנסת כרוקק בבבת עינו וכו', המתפלל אל ירוק עד שיהלך ארבע אמות וכו'. תני המתפלל אל יטיל את המים עד שיהלך ארבע אמות וכו'. ונראה מתוך המשך הדברים שמחמת קדושת המקום אתינן עלה, ולא מחמת שדמדומי תפלה עדיין בפיו. ואעפ"י שגם בירושלמי שם הסיקו: "לא סוף דבר עד שיהלך ארבע אמות אלא אפילו שהה כדי הילוך ארבע אמות", הרי מוכח מתוך הלשון שבאו להקל עליו, ואפילו לא זז מן המקום ושהה כדי הילוך ד' אמות מותר לו להטיל מים במקום שהתפלל, שהרי ברור שלא אסרו לו לאדם להטיל מים לעולם במקום שהתפלל בו פעם, ונתנו בו שיעור של זמן.²⁰ ולפי דרכנו למדנו שלשיטת הירושלמי חלה על המקום שהתפלל שם מעין קדושה לשעה, עד כדי הילוך ד' אמות אחרי התפלה. וכן מוכח מתוך לשון הירושלמי במגילה (רפ"ג ע"ג ע"ד): רחובה של עיר יש לה קדושה שכן מוציאין ספר תורה וקורין בו ברבים (כלומר, בתעניות). ברם כרבנין עשו אותו כהרחק ארבע אמות. כלומר שברחוב יש קדושה לשעה. ומוכיח הירושלמי מכאן שבתפלת ארעי לא נתקדש המקום אלא לשעה קלה, כשיעור הרחק ד' אמות. אבל בבבלי (מגילה הנ"ל) אמרו "אבל ד' אמות דלא קביע קדושתייהו לא", ומוכח מתוך המסקנא שם שאין בהן קדושה אלא בשעה שמתפללים בהם ממש.

footnotes: ²⁰ ועיין גם בירושלמי פ"ד ה"ו, ה' ע"ג ובבלי ל' ב'.

**המטיל וכו'.**בבא זו נשמטה בד, אבל ישנה בכי"ע, בירושלמי ובבבלי הנ"ל.

63. **באותו מקום.**בירושלמי ובבבלי חסרות המלים הללו. ומלשון התוספתא משמע לכאורה שצריך הרחק ממש, וכפי שיוצא מן הסיפא, עיין מש"ש. ובירושלמי ובבבלי אמרו גם כאן עד שישהא כדי הילוך ד' אמות, אלא שבבבלי נתנו טעם משום ניצוצות. ופירש"י (ברי"ף כאן פ"ג סי' ע'): שנוטפין לאחר שהטיל מים. וברא"ה (עמ' מ"ח) מוסיף: כדי שיתיבשו.²¹ ברם מלשון התוספתא כאן מוכה לכאורה שהיא מדברת בזמן שעדיין לא יבשו המים למטה, ולפיכך צריך להתרחק מהם, אבל אם יבשו או נבלעו מותר להתפלל מיד, ולא חיישינן לניצוצות, עיין מ"ש להלן בסמוך.

footnotes: ²¹ עיין במאירי (בסוגיין, וביתר באור כ"ב סע"ב) שפירש שצריך לשהות ד' אמות אחרי שהרחיק ד' אמות ממש (או אחרי שסילקו מיד את הכלי שהטיל לתוכו). וכבר השיג עליו ר' יצחק טייב בערך השלחן או"ח סוף סי' צ"ב מלשון הירושלמי כאן שמפורש בו שאין צורך בהרחקה ובשהייה.

**יבשו וכו'.**כבר העירונו לעיל שמבבא זו מוכח לכאורה שאם יבשו (ע"ג אבנים) או נבלעו באדמה מתפלל מיד, ולא חיישינן לניצוצות. ברם בירושלמי ובבבלי לא הביאו בבא זו בברייתא שלנו. ונראה שהם פירשו שאין בבא זו דבוקה לרישא אלא משלימה את משנתנו (פ"ג מ"ה): וכמה ירחיק מהם²² ומן הצואה ארבע אמות. ומשלימה התוספתא שאם יבשו או נבלעו מותר. ובבבלי (כ"ה א'): מיתיבי מי רגלים כל זמן שמטפיחין אסורין. נבלעו או יבשו מותרין. ולפי פירוש זה אין מכאן סתירה כלל לפירוש הבבלי ברישא (משום ניצוצות).

footnotes: ²² עיין מ"ש בה' הירושלמי להר"מ עמ' ל"א סוף אות ש'.

64. **עומדין לבושין וכו'.**סדר הבבות כאן מתאים לסדר שבירושלמי, אבל סדר הבבות שבד ובכי"ע מתאים לסדר שבבבלי.

66. **עומדין ערומין וכו'.**בירושלמי: מקום שרוב בני אדם רגילין להיות עומדין ערומין. וזו היא נוסחא מדוייקת, ואין מדברים כאן כלל בחדר שיש בו ערומים, שהרי אין להניח תפילין לפני ערום ואפילו הוא יחיד, אלא בחדר שאין בו אנשים כלל אנן קיימין, או שכולן לבושים. והאיסור הוא משום שחדר שרוב בני אדם רגילים להיות שם ערומים דינו כבית המרחץ שאין איסורו נפקע ממנו אפילו אם אין רוחצין שם בשעת מעשה.²³ וגם כאן פירושו שדרכם של בני אדם להיות עומדים שם ערומין, אעפ"י שעכשיו הם כולם לבושים. ועיין בפרישה טאו"ח סוף סי' מ"ה ובב"ח שם סי' פ"ד. וכן צריך לפרש גם למסקנת הבבלי שם: כי קאמר רב אדא בחדתי.²⁴

footnotes: ²³ ירושלמי פ"ב ה"ג, ד' ע"ג; בבלי כ"ו א' ושבת בסוגיין. ²⁴ במס' ד"א פ"י, הוצ' היגר, עמ' 302: אין אדם שואל ומשיב במקום שרובן ערומין ולא במקום שרובן לבושים; רובן לבושים ומיעוטן ערומים, רובן ערומים ומיעוטם לבושים ככולן ערומין. וברייתא זו מדברת במקום שהיו ערומים ממש, ובכגון דא מיעוטן ערומים ככולן ערומים, אפילו אם האנשים הלבושים חוצצים בין הנכנס ובין הערומים. ועיין במס' תפילין הי"ז, עמ' מ"ז.

67. **ואין צריך וכו'.**וכ"ה בד, בכי"ע, בירושלמי ובבבלי. וצוק' הוריד גירסא זו לשינויי נוסחאות, וציין שכ"ה בכי"ע. ואיני יודע מה פסול מצא בה.

69. **לכתחלה.**בירושלמי: ואינו נותן. אבל אינו לובשן עד שיצא מאותה רשות של כל אותה מרחץ. והנה הבבא האחרונה חסרה בתוספתא ובבבלי, אבל אין לשבשה בירושלמי, ואף אין למחוק שם את המלים "ואינו נותן". והפי' הנכון הוא בפי' לבע"ס חרדים שהבבא האחרונה חוזרת על הרישא, והיינו אעפ"י שמותר לתת תפילין בחדר שבני אדם עומדים בו לבושים, זהו דווקא אם היה צורך בנתינתן (כגון לק"ש), אבל כשיוצא מבית המרחץ אין ללבוש את התפילין עד שיצא רשות כל המרחץ, ואפילו חדר החיצון. וכן אמרו לעיל שם על ר' יוחנן: כד הוה אזיל מסחי כיוון שהיה מגיע אצל האוליירין היה חולצן. א"ר יצחק עד (כלומר, משהגיע עד, ולישנא קטיעא הוא) יעקב תרמוסרה היה לובשן. ומכיוון שהתורמסר (כלומר ה־θερμοσάριος, אדם הפורט את המטבעות לתורמוסין, לפרוטות קטנות)²⁵ היה יותר מרוחק מבית הרחיצה מן האוליירין (όλεάριος, שומר הבגדים), הרי אין לפרש את הירושלמי אלא שר' יוחנן כשהיה הולך לבית המרחץ היה מניח תפילין עד שהגיע לאוליירין, אבל כשחזר לא היה לובש אותם אלא משהגיע עד התורמוסר, כלומר כשיצא מרשות כל אותה מרחץ. ולפיכך המשיך הירושלמי אחרי שהביא את הברייתא שלנו: ודא מסייע כיי דמר ר' יצחק בגין ר' יוחנן עד יעקב תורמוסרה (והירושלמי חזר על הלשון הקטוע שלעיל) היה לובשן, כלומר כשהגיע עד יעקב תורמוסרה בחזירתו מן המרחץ היה לובש את התפילין. ועיין מ"ש לעיל בהי"ז.

footnotes: ²⁵ כמו שפירש לנכון הרי"ן אפשטין בתרביץ ש"א ס"א, עמ' [89] הע' 4. אלא שיש לתקן במקצת את דבריו על מהות התורמסר, עיין מ"ש להלן מע"ש פ"א שו' 12.