1. **תורה קבע וכו'.**וכ"ה בד ובפי' הר"ח מכת"י (תחכמוני של לוין ח"א עמ' 40), ובסה"מ להר"מ מ"ע י' (וממנו במגדל עוז ריש ה' תפילה). וכן בתוספ' ר' יהודה (נ"ג ב'): ובפרק המתחיל כשם שנתנה תורה קבע לק"ש כך וכו'. וכ"ה בשו"ת הרשב"ש סי' קע"ד. ובס' יחוסי תו"א, ערך הלל בריה דר' שמואל (סוף עמ' י"ד): בתוספתא דברכות בס"פ כשם שנתנה התורה זמן לק"ש, ועיי"ש סוף ערך ר' ברונא (ב'), עמ' 25. וכ"ה בר"ח הנ"ל בכ"י לונדון, עיין אוה"ג, עמ' 30. ואין לגירסת כי"ע שום סמך. וכתב בסה"מ להר"מ הנ"ל: ושם (כלומר בברכות כ"א א') התבאר דק"ש דאורייתא, ולשון התוספתא כשם שנתנה תורה קבע וכו', כלומר שזמני התפלה אינם מן התורה וכו'. ועיין בח"ד. ועיין בס' זהר הרקיע להרשב"ץ עשין אות י"ב, והעתיק מסה"מ להר"מ.

**לתפילה.**כלומר, נתנו חכמים קבע לתפילה, וכן מפורש בד. ובר"ח ובסה"מ וברשב"ש הנ"ל כגי' כי"ע: זמן לתפילה. ופירושה כשם שהתורה נתנה קבע לק"ש (בשכבך ובקומך) כך נתנו חכמים קבע, זמן קבוע, לתפילה, ולא יתפלל אדם בכל שעה שירצה.

2. **תפלת השחר וכו'.**בבבלי מביא מברייתא זו ראייה לריב"ל שהתפילות כנגד תמידין תקנום. ועיין ירושלמי פ"ד ה"א, ז' ע"ב, ובסמ"ג עשין י"ט, ק' ע"ג, ובגליון שם.

3. **שעות.**ההוספה שבד אינה מגוף התוספתא אלא ע"פ הבבלי, ואיננה אף בר"ח הנ"ל. ועיין להלן.

4. **הערב.**כלומר, שחיטתו וזריקתו עד הערב, והיינו עד שקיעת החמה, כפי' הגאונים (אוה"ג, הפירושים, עמ' 35) והר"מ (בפיה"מ ובחיבורו פ"ג מה' תפילה סה"ד). ועיין בפירושים להרל"ג ח"ג עמ' 51 ואילך ובהערות לס' העתים, עמ' 7 הע' כ"ה.

**עד פלג וכו'.**עיין ההוספה בד, ואינה גם בכי"ע ובתוספתא כ"י פ"מ (עיין במה"פ פ"ד ה"א ד"ה לא), ובר"ח הנ"ל, והכל נוסף ע"פ הבבלי. ועיין בשו"ת הרמ"ע מפאנו סי' כ"ב. ואין ספק שעלינו לקבל את פירושי הראשונים (ודלא כמה"פ) שעיקר המחלוקת בין החכמים ור' יהודה הוא בזמן הקרבת התמיד, וזמני התפלה אינם אלא תולדה של מחלוקת זו, עיין רא"ה עמ' ס"ד.

5. **חסר רביע.**פירש בר"ח (אוה"ג עמ' 31) שר' יהודה משוה תמיד של בין הערבים לתמיד של שחר, וכשם שנתנו לתמיד של שחר ד' שעות ועוד (שהיה נשחט קודם הנץ, עיי"ש) כן נתנו לתמיד של בין הערבים (שזמנו מתחיל משש שעות ומחצה). ובס' ההשלמה (עמ' 21) פירש שנתנו ד' שעות לכל אחד מהם, אלא שהוסיפו רבע שעה לתמיד של בין הערבים מפני שני גזרי עצים.

6. **קבע.**בהוס' ב' לפסיקתא רבתי (הוצ' רמא"ש קצ"ה ע"ב): ילמדנו רבינו תפלת הערב עד היכן היא. כך שנו רבותינו תפלת הערב אין לה קבע, אלא כל שעה שאדם מבקש להתפלל יתפלל. ועיין דב"ר ריש נצבים (בהוצ' שלי עמ' 114). ועיין בדברי ר' תנחומא בירושלמי פ"ד ה"א, ז' ע"ב ובב"ר פס"ח-ט', עמ' 780. אבל בבבלי (כ"ז ב') דייקו מלשון זו שעצם התפלה תלויה ברצונו, ותפילת ערבית רשות, עיין בפי' תלמידי ר"י על הרי"ף בסוגיין ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' רס"ט.

**נעילת שערים.**בח"ד פי' לנכון עם נעילת שערי היכל, דהיינו מבעוד יום, כמו שנוכיח להלן. ועיין בירושלמי בסוגיין פ"ד ה"א ובמקבילה בתענית פ"ד ה"א, ס"ז ע"ג.

6-7. **אמ' ר' לעזר בר' יוסי אבה וכו'.**בבא זו נשמטה בכי"ע, אבל ישנה אף בר"ח הנ"ל (אוה"ג, עמ' 30).

7. **אבה היה וכו'.**וכן מפורש בירושלמי הנ"ל (ב"ר פ"י-ט', עמ' 84, פסי"ר פכ"ג הוצ' רמא"ש, קט"ז ע"א) שר' ישמעאל בר' יוסי העיד על אביו שהתפלל תפלת ע"ש ומו"ש מבעוד יום. ועיין בבלי כ"ז ב'. וכבר פירשו הגאונים¹ שכל החכמים שהעידו עליהם שהתפללו של שבת בערב שבת ושל מוצאי שבת בשבת, התפללו תפלת ערבית בכל יום מפלג המנחה ולמעלה, מפני שהם סוברים כר' יהודה לעיל, ומשנגמר זמן מנחה מתחיל זמנה של ערבית. ולפ"ז זמן נעילת שערים הוא בערך כשעה לפני השקיעה.² ופי' בעל ח"ד לעיל שנעילת שערים פירושו נעילת שערי היכל מוכרח.

footnotes: ¹ אוה"ג, הפירושים, עמ' 37, רי"ץ גיאת ה' הבדלה, עמ' י"ט, ס' העתים סי' כ"ו, עמ' 37, ראב"ן סי' קע"א ועוד. ² עיין מ"ש בזה הרל"ג בפירושים ח"ג, עמ' 75 ואילך, ואעפ"י שבירושלמי בסוגיין משמע שתפלת מעריב מבעוד יום תלויה במחלוקת של ר"ג ור' יהושע אם תפלת ערבית חובה או רשות, מ"מ ברור משני התלמודים שר' יוסי היה מתפלל ערבית מבעוד יום.

**תפלת המוספין וכו'.**רשב"א כ"ח א' סד"ה ת"ר, ר"ש ירונדי משמו באהל מועד ח"א, נ"ח סע"א (ועיין ביריעות האהל שם), מאירי כ"ו א', 89 ע"ב (בשם ברייתא), ריטב"א מגילה כ' ב' ד"ה אמר, א"ח ח"א, ה' תפלה סי' צ"ה י"ט ע"א, פי' ריקנטי סי' ט"ז. והראשונים הנ"ל הוכיחו מכאן שאם התפלל מוסף לפני שחרית יצא, שכן אף אם הקדימו קרבן מוסף לתמיד של שחר שפיר דמי, כדברי אביי במנחות מ"ט ב'. ועיין בשו"ת הרשב"ש סי' ס"ג ובבאורי הגר"א לאו"ח סי' רפ"ו ס"ק א' (להגהת הרמ"א). ועיין בח"ד כאן. ובירושלמי ספ"ד: לא נתפלל של שחרית ובא ומצאן מתפללין של מוסף וכו'. ומדברי הראשונים (עיין בתוספ' ר"י כ"א ב') משמע שאינו מתפלל עמהם מוסף, אלא מתפלל שחרית. ולפ"ז [ועיין שו״ת באר יצחק או״ח סי׳ ב׳ ענף ב׳. ועמ״ש בלוח ההשמטות והתיקונים בשם יד מלאכי.] אסור לנו להקדים לכתחילה תפילת מוסף אפילו אם יפסיד תפילה בציבור. [ועיין רשב"א שם עמ' 92.]

8. **ר' עקיבא וכו'.**במנהיג דין טבילת בע"ק (סי' פ"א, כ"ב ע"א): ירוש' פרק כיצד מברכין (ליתא לפנינו, ועיין אהצו"י שם עמ' 136) ובתוספתא ר' יהודה (כגי' ד) אומר אם שגורה וכו', עיי"ש שמעתיק עד סוף ההלכה.

9. **אם שגורה וכו'.**לפנינו הכללה של מאמר ר' חנינא בן דוסא במשנתנו ספ"ה. וכאן הכוונה שבדרך כלל סימן יפה לו למתפלל אם תפילתו שגורה בפיו. ועיין להלן.

10. **שרוח וכו'.**במשנת אבות הוא בשם ר' חנינא בן דוסא, עיין מ"ש לעיל. וברייתא זו, וכן המאמרים הבאים להלן נכנסו לכאן דרך אגב מברייתא למשנת אבות.

11. **נוחה בשלו וכו'.**כלומר, השמח בחלקו, כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה. ועיין אבות דר"ן רפכ"ה [נו״ב שם, פל״ג, עמ׳ 72.]. ובח"ד פירש: נוחה בשלו, שנהנה מעשרו, עיין שבת כ"ה ב', ובחי' אגדות למהרש"א שם. ועיין עירובין נ"ד א'. ובס' זכרון תורת משה (קושטא שי"ב) ערך הנחה: ברכות תוספתא מי שרוח עצמו נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו. ונראה שזהו שיבוש.

13. **שנטרפה וכו'.**המסורות חולקות אם נטרפה דעתו של בן זומא או של בן עזאי (עיין מ"ש בגנזי קדם של לוין ח"ה עמ' 179). ושמא כוונת בן עזאי היא שמי שנטרפה דעתו מעומק העיון בתורה ובחכמה סי' יפה לו, אבל מי שנטרפה דעתו מתחילה מסבות אחרות, ומפני כן נטרפה חכמתו סי' רע הוא לו. ועיין באבות דר"ן ובהערות שם.

15. **את לבו.**בבבלי בהוצ' שלנו: את לבו לשמים, ועיין במשנתנו רפ"ה. אבל בכתי"י ובראשונים חסרה בבבלי המלה "לשמים" (עיין דק"ס סוף עמ' 161 ובהערה ה' שם, ועיין בהעמק שאלה לך לך סי' ח' אות ו'). ולפי זה פירושו שצריך שיפנה לבו מטרדות ומחשבות ויכוין אותו לתפילה, וכן יוצא ממדרש תנחומא ריש חיי שרה. ועיין מ"ש להלן הי"ד. ועיין בבלי ל' ב'.

**סימן לתפלה וכו'.**בד: סימן לדבר וכו'. וכ"ה בבבלי בכל הנוסחאות, ואצל הגאונים והראשונים. אבל גירסתנו המקויימת ע"י כי"ע נכונה, ופירושה סימן לתפלה שתתקבל וכו'. ועיין שטמ"ק ל"א א'. וכן מפורש בדב"ר: אבא שאול אומר זה סימן לתפלה אם כוון אדם לבו לתפלה יהא מובטח שתפלתו נשמעת וכו'. ובהוספ' לפסי"ר: אבא שאול אומר מכאן לתפלה וכו', וצ"ל: סימן לתפלה וכו'.

17. **בפני כולם.**בבבלי: היה מקצר ועולה מפני טורח צבור. וכן מעתיק בה"ג רפ"ה ד"ו ה' ע"א ובסדר רב עמרם ז' ע"א. וכן בפי' רב האי (אוה"ג, הפירושים, סוף עמ' 43): מקצר מפני כובד הצבור. אבל בבבלי כי"מ: מקצר ועולה בפני כולן. ובבית נתן: מפני כולן. וכ"ה בסדר ר"ע השלם קי"ג ע"א, ועיין דק"ס עמ' 162, הע' ו'. ולא נתברר לי פירושו. והמפרש ר' יונה בר"ג באר "בפני כולם", קצרן שבכולם. ושמא בפני = לפני, כלומר קיצר וגמר לפני שגמרו כולם. ודוחק. ועניין הקיצור כבר נתבאר בראשונים שלא היה מאריך באמירת התיבות. ובתנחומא חיי שרה סי' ה': היה מתפלל כדרכו.

18. **בזוית זו.**עיין בשנו"ס. והנכון כלפנינו, וכ"ה בבבלי בכל הנוסחאות. ודרכם היה להתפלל בקרן זוית. עיין בבלי תענית כ"ג ב', ועל פיו, כנראה, נסח רש"י את המדרש (ב"ר ועוד) בפירושו לבראשית כ"ה כ"א ד"ה לנכח. ובקה"ר פ"ד, ד': לא הניח משה זוית בקרקע ההר שלא נחבט עליה ומבקש תפלה וכו'. וכן בדב"ר פ"ג, י"א: לא הניח משה זוית ברקיע שלא נתחבט בה. (וכמובן, שבמדרשים "זוית" פירושו גם "מקום" כמו בארמית של א"י: זוי).

19. **יהא מתפלל וכו'.**כבר התלבטו החכמים האחרונים בסדר הדברים כאן ובברייתא שבבבלי (עיין מ"ש הרל"ג בפירושים ח"ג עמ' 4). ברם ברור לי שברייתא זו דבוקה לשלפניה.³ וכ"ה גם בבבלי, אלא שבהוצאות שלפנינו הכניסו מאמר רחב"א באמצע הברייתא, עיין דק"ס עמ' 162 הע' ח'. ומקור התוספתא כאן הוא מדרש על דניאל ו', י"א, אלא שהברייתא התאימה את הסדר לעניין שלפניה. ופירוש הדברים הוא, מכיוון ששבחו את ר"ע שהאריך כ"כ בתפלתו, יכול יאריך אדם בתפלה אחת כל היום כולו, כבר פירש בדניאל זימנין תלתא וכו', כלומר חייב אדם להתפלל ג' תפילות. ולפ"ז אין כאן עניין לדברי ר' יוחנן שיכול אדם להתפלל כל היום כולו, כלומר כמה תפילות שרוצה. ובירושלמי: יכול יהא מתפלל שלשתן כאחת (כלומר שיתפלל שלשתן בבת אחת) פירש בדניאל זימנין תלתא וכו'. ועיין מ"ש להלן ד"ה כוללן.

footnotes: ³ שוב מצאתי שכן פירש כבר בשונה הלכות על בה"ג, י"ב ע"א.

**וזימנין תלתא וכו'.**עיין ההוספה בד. וכ"ה בירושלמי ובבבלי. וכסדר התוספתא כ"ה גם בבבלי בכי"י ובראשונים, עיין דק"ס עמ' 162, הע' כ'. ועיין מ"ש הרל"ג בפירושים ה"ג עמ' 6.

20. **לגולה.**בבבלי: יכול כשבא לגולה הוחלה. וכ"ה הגירסא גם בכתהי"י שם (חוץ מכ"י פריס שגורס: התחיל). וכ"ה בבה"ג (ד"ב עמ' 51: החלה), בסר"ע גאון (ז' ע"א) ברי"ף ועוד. ואין ספק שהנכון הוא כפירוש מהרש"ל שהכוונה: נעשה חולה, וחלש, כלומר כשבא דניאל לגולה נחלש, ולא היה יכול להתפלל כל היום כולו. וממש כסיגנון זה בבבלי ל"ב א' (לפי גירסת כתי"י ודפוסים עתיקים, עיין דק"ס עמ' 169, הע' ג'): שעמד משה בתפלה לפני הקב"ה עד שהוחלה. וכן יוצא ברור מגירסת מה"ג (הסגלה ל"ו, סוף עמ' 108) בבבלי כאן: משבא לגולה והוחלה.⁴ ברם בכתה"י של התוספתא וגם בד⁵ חסרה המלה "הוחלה". ובירושלמי: יכול משבאו לגולה כן. ופירושה שאחרי שהוגלו התקינו ג' תפלות כנגד הקרבנות, אבל לפני כן לא התפללו אלא תפילה אחת. ובקטע ממכילתא דברים (סה"י לכבוד ר"י לוי עמ' 191): לשכנו תדרשו. מיכן התקינו הנביאים והזקנים ל[שים] בפיהם של ישראל (דורש את הפסוק "לשום את שמו" בדברים י"ב, ה') להיות מתפללין שלשה פעמים בכל יום, ואומרין השב שכינתך לציון וסדר עבודתך לירושלים עירך.⁶ אבל לפי המסקנא בברייתא שלפנינו התפללו ג' פעמים ביום גם לפני שגלו. ובתנחומא ריש כי תבוא: אלא צפה משה ברוה"ק וראה שבית המקדש עתיד ליחרב, שבכורין עתידין ליפסק, עמד והתקין לישראל שיהו מתפללין שלשה פעמים בכל יום. ועיין במכילתא דברים הנ"ל (עמ' 192).

footnotes: ⁴ והעיר עליו לנכון הרל"ג בפירושים ח"ג עמ' 6, הע' 2. ⁵ בדפוסים המאוחרים של התוספתא הוסיפו: הוחלה, ובדפוסים האחרונים: הוחל, ואין להוספה זו שום יסוד. ⁶ עיין במדרש תלים פי"ז סוף סי' ד', עמ' 127, ומקורו במכילתא שלנו.

21. **משמיע קולו.**וכן בדב"ר: יכול ישמיע קולו. ובבבלי: קולו בתפלתו (כגי' ד כאן). ובירושלמי ובמדרש שמואל: יכול יהא מגביה קולו ומתפלל. ופירושו, מכיוון שנתפס דניאל בתפלתו הרי מוכח שרגשו עליו מפני ששמעו את קולו, ומכאן הייתי אומר שחייב אדם להשמיע את קולו בתפלתו. ומוכיחה התוספתא מתפילת הנה שאין הדבר כן. (ודניאל נתפס לא מפני ששמעו את קולו בתפילתו, אלא מפני שנערה קטנה הלשינה עליו, עיין בפי' המיוחס לרב סעדי' בדניאל במקומו ויוסיפון פ"ג). ברם בכי"ע גורס: יכול יהא משמיע קולו לאזניו. וכן מעתיק בשם התוספתא ברשב"א ל"א א' ד"ה וקולה (וכ"ה במאירי, עיין להלן). וכן באגור דיני ברכות סי' קמ"ו, טור או"ח סי' ק"א, אהל מועד לר"ש ירונדי ח"א, ס"ח ע"א (אבל קרוב לוודאי שהראשונים הנ"ל העתיקו מן הרשב"א, ואין לנו אלא עדות אחת). ולפי גירסא זו מצוה לכתחילה בתפילה שלא להשמיע לאזניו, וכן מוכח מתנא דבי אליהו פכ"ח (הוצ' רמא"ש פכ"ו, עמ' 140), כמו שהעיר הגר"א (או"ח סי' ק"א אות ב') והלכה זו היא בניגוד לבבלי (עיי"ש כ"ד ב') ולירושלמי הנ"ל (ועיי"ש פ"ב ה"ד, ד' ע"ד), ועיין בערוגת הבושם ח"ב סוף עמ' 30. ועיין ברכי יוסף או"ח סי' ק"א. ולפיכך נראה שגירסת כי"ו וד נכונה. וכן מעיד במאירי (ל"א א', 109 סע"א): יש אומרים (כלומר, הרשב"א הנ"ל) וכו', בתפלה אין צריך שישמיע לאזנו, והביאוה מברייתא שאמרו בה בפרק ג' יכול יהא משמיע קולו לאזנו וכו', ומכל מקום בברייתות שלנו [אין] אנו גורסים בה לאזנו, וכן נראה ודאי שלכתחילה צריך להשמיע [ל]אזן. והוא מביא ראייה מירושלמי פ"ב (הנ"ל). וכנראה שהמלה "לאזנו" בכי"ע ובתנא דבי אליהו היא באשגרה ממקומות אחרים העוסקים בק"ש בעניין השמעת האוזן. תדע לך שהוא כן, שהרי בתוספ' ר' יהודה (ט"ו ע"ב, ז' ע"א מן הספר) גרס גם בבבלי: יכול ישמיע קולו לאזנו, ושם הרי בוודאי הוא שיבוש. ועיין בשאילת שלום ובהעמק שאלה לשאילתות סי' קמ"ג, חילופי מנהגים שבין א"מ ובני א"י הוצ' מרגליות עמ' 165 ומ"ש הרל"ג בפירושים ח"ג עמ' 9 ואילך.

22. **כוללן כולן וכו'.**בירושלמי: יכול יהא מתפלל שלשתן בכל שעה שירצה. כבר פירש דוד ערב ובקר וצהרים. ועיין מ"ש לעיל סד"ה יכול. ובדב"ר (בד' קושטא): יכול יהא מתפלל בכל שעה, כבר פירש בדניאל וזימנין תלתא ביומא וכו', יכול יהא אומ' שלשתן כאחת, כבר פירש דוד ערב ובקר וכו'. (במתנ"כ הגיה את המדרש ע"פ הירושלמי, ועל פיו הדפיסו בד"ח). וכע"ז גם במדרש שמואל, והוא מתאים יותר לנוסח התוספתא וסדרה.

24. **צרכיו ומסתלק.**בד: שואל הוא צרכיו ואח"כ מתפלל ויסתלק. ובבבלי: יכול ישאל אדם צרכיו ואח"כ מתפלל. ובדב"ר: יכול יהא אדם תובע צרכיו ויוצא לו. ונראה שגם כאן "יכול" מיוסד על הפסוק הנ"ל בדניאל: וזמנין תלתה ביומא הוא ברך על ברכוהי ומצלא ומודא קדם אלהה. ולפ"ז לא נזכרו בפסוק אלא תפלה והודאה, אבל לא שבח,⁷ ומכאן מוכח שהצלותא לכאורה אינה כוללת שבח. ולפיכך אמרה הברייתא: יכול יהא שואל צרכיו ומסתלק כלומר, שהוא יוצא בתפילה גרידא, והביאו ראיה מתפלת שלמה.

footnotes: ⁷ עיין בבלי פסחים קי"ז ב'. ובמדרש ל"ב מדות הוצ' ענעלאו, עמ' 233: מניין שהתפלה בקשה ואינה שבח וכו'. אבל כנראה שזהו דרש מאוחר, ומכוון כנגד הקראים.

25. **הרנה זו רנה וכו'.**בדב"ר: רנה זו קילוסו של הב"ה, ותפלה לצרכיו של אדם.

26. **נאוה תהלה.**כלומר, הרי שלמה אמר: ופנית אל תפלת עבדך ואל תחנתו וכו' לשמוע אל הרנה והתפלה, ומכאן שתפלה כוללת גם רנה שהיא תהלה (קילוסין והלל). וכן התחיל שלמה את תפלתו (מ"א ח', כ"ג): אין כמוך אלקים בשמים וכו'. ועיין להלן מנחות פ"ו הי"ב (ופירשנוה לעיל פ"ב סה"ב), ספרי וזאת הברכה ריש פי' שמ"ג, עמ' 394, ובבלי כאן ל"ב סע"א. ולעניין הגירסא והראיה מן הפסוק, עיין בבלי ל"א א' ובדק"ס שם עמ' 163 הע' נ', ובירושלמי פ"ד ה"ד, ח' ע"ב, ומ"ש הרל"ג בפירושים ח"ג עמ' 357.

**אין אומ' דברים וכו'.**וכ"ה בס' הרוקח סוף סי' שכ"א. וביחוסי תו"א סוף ערך ר' ברונא ב' (עמ' 25) בשם התוספתא: דבר (כגי' כי"ע) וכו'. ואשר לפירושה, כבר הוכחתי (תרביץ ש"ג ס"ד עמ' 453 ובירושלמי כפשוטו ח"א, עמ' 506) שאין דברים אלא קילוסים,⁸ עיי"ש כמה דוגמאות.⁹ וגם כאן הפירוש כן, שאמנם הסקנו שחייב אדם להתחיל את תפלתו בשבח המקום, אבל אין לפייט ולומר קילוסין לפני תפלת שמונה עשרה אחרי אמת ויציב, מפני שאינו סומך גאולה לתפלה. וכן בבבלי (לפי ב"נ וכת"י פריס, עיין דק"ס עמ' 163, הע' ס'): אין אומרים דברים אחר אמת ויציב, כדי שיסמוך גאולה לתפלה. ואעפ"י שהטעם שם נוסף ע"פ הבה"ג (ד"ו, ו' ע"א, ד"ב, עמ' 52), כרגיל במס' ברכות, מ"מ הפירוש הוא פירוש אמת, כפי שמוכח כאן מן העניין, וכמפורש בירושלמי פ"א ה"א ב' ע"ד.¹⁰

footnotes: ⁸ ועיין מ"ש הרל"ג בפירושים ח"ב, עמ' 110 ואילך, ועיי"ש עמ' 112, והשוה מ"ש בתרביץ שם עמ' 454 הע' 1, ובתרביץ ש"ד עמ' 293. ועיין עכשיו מ"ש בה' הירושלמי להר"מ, עמ' כ"ט אות ח'. ⁹ וכן בס' המעשיות של גסטר, עמ' 40: בקשו חבריו לומ' עליו דברים. ובמקורו, במס' שמחות ספי"ב: והיו מקלסין לפניו. ¹⁰ ואין צורך להניח שאמוראי א"י לא הכירו את דברי התוספתא בשלמותן, כמו ששער הרל"ג בפירושים ח"א עמ' 68, עיי"ש.

27. דברים וכו'."דברים" פירושו כאן קילוסים וגם תחנונים, וכל דבר ודבר לפי עניינו. כסדר וידוי וכו'. כלומר, בוידוי של יוה"כ היו כלולים גם שבחים והודאות¹¹ וגם תחנונים, ומותר לו לאדם להוסיף אחר התפלה שבח והודייה ותחנונים, ואין הוא כמוסיף על המטבע של תפלה, ולא אסרו אלא לפניה. מפני שאינו סומך גאולה לתפלה, כמ"ש לעיל. ועיין בבלי הנ"ל, ע"ז ח' א' ובראשונים שם, ובה"ג ברכות ספ"ה.

footnotes: ¹¹ כבר הוכחתי בספרי היליניסמוס בא"י היהודית, עמ' 140 הע' 11 (בעניין הודיית מעשר), שאין בין וידוי והודאה ולא כלום. עיין מ"ש להלן, עמ' 850, הע' 79.

28. **היה מהלך וכו'.**כדי להבין את הברייתא שלנו, עלינו לעמוד בקצרה על דברי המשנה ושיטת בני א"י בפירושה. וכן שנינו (פ"ז מ"ג): "רבן גמליאל אומר בכל יום ויום מתפלל אדם שמונה עשרה. ר' יהושע אומר מעין שמונה עשרה. ר"ע אומר אם שגורה תפילתו בפיו מתפלל שמונה עשרה, ואם לאו מעין שמונה עשרה. ר' אליעזר אומר העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים". ונראה שבדברי ר' אליעזר מסתיימת משנה זו.¹² ברם ברוב הנוסחאות מסתיימת משנתנו בדברי ר' עקיבא, ודברי ר' אליעזר הם במשנה הבאה. הסבה לחלוקה זו היא שהסופרים לא הבינו את הסדר: ר"ג, ר"י, ר"ע, ר"א, ולפיכך העבירו את ר"א להלן, והסמיכו אותו לר' יהושע שבמשנה הבאה. אבל אין ספק שהעיקר הוא כמשנה שבירושלמי, ורק ע"פ סדר זה מתבארים הדברים. ר"ג סובר שאין לשנות ממטבע של שמונה עשרה, ר"י סובר שמותר לו להתפלל גם מעין ש"ע, ר"ע סובר שאם שגורה תפלתו בפיו צריך להתפלל ש"ע, וע"ז חולק ר"א וסובר שאין לאדם לעשות תפלתו קבע, כלומר בנוסח קבוע, שאם כן נמצא מתפלל בשיגרא ואין תפלתו תחנונים.¹³ ולפיכך סדר רבינו את דברי ר"ע לפני דברי ר"א, מפני שע"י מאמר ר"ע מתבארים דברי ר"א. ואשר לבאור דברי ר"א, הרי ברור שהירושלמי פירש כדברינו לעיל. וכ"ה שם: ר' אבהו בשם ר' אלעזר ובלבד שלא יהא כקורא באיגרת, כלומר "קבע" אין פירושו שצריך לשנות את נוסח התפלה בכל יום, אלא שלא יתפלל באותו נוסח ממש כל הזמן, עד שנמצא כאילו קורא באגרת בלהג בעלמא, בלי עיון וכוונה, וכדברי הירושלמי בסנהדרין (פ"י ה"א, כ"ח ע"א): אבל ספרי המירס וכל ספרים שנכתבו מכן והילך הקורא בהן כקורא באיגרת וכו' להגיון ניתנו (כלומר ללהג בעלמא) ליגיעה לא ניתנו.¹⁴ וכן במאירי כ"ט ב': כקורא באיגרת דרך מצות אנשים מלומדה.¹⁵ ושוב אמרו בירושלמי כאן: ר' אחא בשם ר' יוסי צריך לחדש בה דבר בכל יום (כלומר, וממילא נמצא שאין תפלתו קבע). אחיתופל היה מתפלל שלש תפלות חדשות בכל יום (כלומר, נוסח חדש בכל תפלה ותפלה) וכו'. ר' אלעזר היה מתפלל תפילה חדשה בכל יום (כלומר, מחדש רק את התפילה, שהיא צריכה להיות תחנונים, אבל לא את הברכות של שבח והודאה) ר' אבהו היה מברך ברכה חדשה בכל יום (כלומר, מחדש גם בברכות ולא רק בתפלה). נמצאנו למדים שלשיטת הירושלמי "קבע" פירושו תפילה קבועה במשך של זמן ארוך עד שהתפלה נעשית לו שיגרא ואינו יכול לכוין בה,¹⁶ אלא שכמה מן האמוראים החמירו וחדשו את נוסח התפלה בכל יום, ועל אחיתופל אמרו שחדש בכל תפלה ותפלה. ומכיוון שמן התלמוד נראה שהלכה כר"א, הרי אין להתפלא אם נמצאים בסדרי תפלות הקדמונים כל מיני קיצורים וחדושים בתפלה.¹⁷ ואשר ל"מעין שמונה עשרה" שבדברי ר' יהושע נחלקו בה רב ושמואל (בירושלמי במקומו ובבבלי כ"ט א'); לשיטת רב הוא אומר סוף כל ברכה וברכה (בבבלי: מעין כל ברכה וברכה) ולשמואל מקצר את כל התפילה בברכה אחת, ואומר שלש הראשונות ושלש האחרונות במלואן. ונראה שבא"י נהגו כרב מפני שפסקו הלכה כר"א, וחדשו וקצרו לעתים את נוסח התפלה, ושמרו רק על חותם הברכות, ומכאן הנוסחאות החדשות והקיצורים שנשתמרו לנו בגניזה.¹⁸ ובקטע שפרסם ר"א מרכס בגנזי קדם של לוין ח"ג עמ' 65 (ועיין באשכול ח"א הוצ' אלבק עמ' 105 ובשו"ת הגאונים שבשו"ת הרי"ף הוצ' ביעדנוביץ עמ' 38): מצאתי בהלכתא גברואתא, מר רב צמח גאון ז"ל אמר נוהגין אצלינו החזנין בערבי שבתות ובערבי ימים טובים להתפלל אבות וגבורות ואח"כ אומרים גדלך תקדש בנו, בא"י האל הקדוש. דעה וחכמה למדנו, בא"י חונן הדעת וכו'. ואמרו שקבלו קצור זה מהחזנים הראשונים שקבלו ממר רב יהודאי ז"ל שקבלה מרבו ורבו מרבו עד ר' יהושע דמתניתין דתנן ר' יהושע אומר מעין שמונה עשרה. וכנראה שע"פ קבלה זו פסק הר"מ בפיה"מ מהדו"ק כרב, עיין מ"ש במבואי לה' הירושלמי להר"מ עמ' ז'. ולאמיתו של דבר נראה שלא נחלק אדם מעולם על רב שיוצא בקיצור י"ח מעין י"ח, אלא ששמואל סבר שיכול לקצר את האמצעיות בברכה אחת. וכבר נחלקו בברייתות כמחלוקת רב ושמואל (ירושלמי שם). ומכיוון שאביי קלל למאן דמצלי הביננו במתא (עיין דק"ס 150 הע' מ'. ונראה שהמלה האחרונה נוספה ע"פ בה"ג, ד' ע"ג, ד"ב עמ' 30, כרגיל במס' זו, מ"מ הדין דין אמת), הרי מסתבר שהגאונים קבלו את מסורת א"י בשיטת רב, והשתמשו בה לכל שעת הדחק, ועיין מ"ש במבואי לה' הירושלמי הנ"ל. עכשיו אנו יכולים לעבור לתפלה קצרה של משנתנו. וכן שנינו שם: ר' יהושע אומר המהלך במקום סכנה מתפלל תפלה קצרה. אומר הושע וכו'. אבל בכל הנוסחאות מטיפוס א"י:¹⁹ מתפלל תפלה קצרה מעין שמונה עשרה ואומר הושע וכו'. ובוודאי שאין לשבש את כל הנוסחאות, ופירושה לשיטת בני א"י, שאם היה מהלך בדרך אינו מתפלל י"ח מעין י"ח, אלא תפלה קצרה (כלומר, מקצר את כל האמצעיות, מעין הביננו) מעין י"ח ומוסיף הושע וכו', כדי להגן עליו מפני הפורעניות, ומשתף את עצמו עם הצבור (עיין בבלי ל' רע"א ובצל"ח שם). ומכיון שלשיטת הירושלמי כל הדרך בחזקת סכנה, הרי כל המהלך בדרך מתפלל תפלה קצרה, עיין בברייתא שבבבלי ג' א' ובתוספ' שם ד"ה היה.

footnotes: ¹² וכ"ה במשנה שבירושלמי ד"ו. ובתלמוד שם ח, ע"ב: מתני'. ר' אליעזר או' העושה תפלתו קבע וכו'. והיא ט"ס, שהרי דברי ר' אליעזר נתבארו למעלה בה"ג שם, וכאן מתבארים דברי ר' יהושע שבמשנה שלהלן. ¹³ עיין במדרש שמואל לאבות פ"ב מי"ג (על דברי ר"ש בן נתנאל), ומ"ש הרל"ג בפירושים ח"ג עמ' 333 ועמ' 336, שעמד על עיקר הפירוש, אלא שלדעתו חולק ר' אליעזר על כל התנאים שלמעלה וסובר שחייב ארם לחדש בכל תפילה, והוא משער שלשון הירושלמי "בכל יום" הוא שלא בדיוק, עיי"ש. ברם לדעתנו אין ר' אליעזר חולק אלא על ר"ע, וסובר שחייב לחדש רק אם תפלתו כבר שגורה בפיו. ובמאירי (שבת קי"ח ב'): הקורא הלל בכל יום וכו' ובירושלמי (ליתא לפנינו) פירשו שמתוך שגירותו ורגילותו אינו מכוין בו, והרי הוא קורא ה' עשה עצביהם וכו'. אבל עיין בפי' תלמידי ר' יונה על הרי"ף פ"ה סי' קי"ח סד"ה והאמר. ועיין במאירי כאן ל"א ב' (110 ע"ב) ד"ה בתלמוד שבת. ¹⁴ עיין באור הדברים בספרי (אנגלית) היליניסמוס בא"י היהודית, עמ' 109 הע' 61, 62. ¹⁵ בפי' ר"י נחמיאש למשנת אבות הנ"ל (י"ט ע"כ): כשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע אלא תחנונים. וכמו שמפורש בפרק תפלת השחר וכו' ובאבות דר"ן (ספי"ז) אל תעש תפילתך שיחה אלא תחנונים. וכן פירשו כמה מן הראשונים את משנת אבות ע"פ הסוגיא בברכות כאן. ודברי הרל"ג בפירושים ח"ג עמ' 333 תמוהים מאד. ¹⁶ לפי ר' הושעיה בבבלי כ"ט ב': כל שתפלתו דומה עליו כמשוי. אלא שבבבלי, כנראה, פירשו את המשנה אחרת, עיי"ש. ¹⁷ עיין בתשה"ג מרמורשטין עמ' י"ג ובאוה"ג, התשובות, עמ' 141. ועיין להלן הע' 18. ¹⁸ עיין, לדוגמא, בצופה האנגלי סדרא ישנה ח"י, עמ' 657; בשנתון של צינציניטי ח"ב עמ' 310; שכטר, מחקרים בליטורגיה היהודית (אנגלית) עמ' 98; הברמן תפלות מעין שמנה עשרה, עמ' מ"ג ועוד. ¹⁹ משנה שבירושלמי, פיסקא שם, הוצ' לו, קויפמן, פרמה, קטעים מן הגניזה, משנה ד' נפולי, פיה"מ להר"מ כתי"י. וכן היה לפני תלמידי ר"י והרא"ה אלא שמחקוה.

29. **אי זה הוא וכו'.**כל התנאים שבתוספתא כאן (ובברייתא בבבלי כ"ט ב') חולקים על ר' יהושע, וסוברים שמתפלל רק ברכה אחת ואינו כולל בה את שאר התפלה, ור' יהושע שנזכר בברייתא שבבבלי הוא ט"ס, עיין דק"ס עמ' 153 הע' ל'.

30. **והטוב עיניך עשה.**יפה העיר רצ"ה חיות (בהגהותיו לבבלי שם) לתנחומא (תרומה סי' ט') על תפלת שלמה שבקש (מ"א ח', ל"ט): ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו, כלומר דווקא מה שטוב לו, בניגוד לגוי שעליו התפלל (שם מ"ג): ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי. ורעיון זה הולך ונשנה במדרשים. עיין במ"ר פ"א סי' ג'; תנחומא שם סי' ג'; תנחומא הוצ' בובר תרומה סי' ח' (ועיי"ש בהערה נ', ונעלם ממנו שכן נמצא גם בתנחומא הוצ' שלו, תולדות סי' י"ד); לקוטים של גרינהוט ח"ד, במדבר סוף סי' ד' ועוד. אבל במס' שמחות ספ"ו אמרו שגם על הגוי בקש שלמה שיתן לו ה' רק מה שטוב לו.

32. **ר' אלעזר וכו'.**המוסגר במרובעים נשמט בכי"ו ע"י הדומות וישנו בד, בכי"ע ובבבלי.

**קול צעקת וכו'.**כלומר כנוסח הברכה בתעניות (עיין תענית פ"ב מ"ד), שהרי הוא נתון בסכנה.

33. **ודעתן קצרה וכו'.**כלומר, טרודים ומרוגזים, עיין ב"ב קמ"ה סע"ב ובפי' המיוחס לר"ג שם. וכן בילמדנו בלק (גרינהוט ליקוטים ה"ד סי' מ', ילקוט שם סי' תשע"א): קצרה דעתו של בן המלך וכו' נתקררה דעתו של בן המלך. ובדב"ר ריש נצבים: פעמים שלא פנה להתפלל או מקוצר רוח שהיה עושה צרכיו, ופירושו שדעתו היתה קצרה מפני שהיה טרוד בצרכיו. ובמקרא רגיל: קצר נפש. ועיין מורה נבוכים להר"מ ח"א פמ"א.

34. **שתתן וכו'.**במכילתא (עמלק, יתרו פ"א סוף עמ' 195, כגי' כתה"י, עיי"ש בשנו"ס) אמר להן ר' צדוק וכו' הקב"ה שהוא נותן לכל אחד ואחד צורכו ולכל גויה וגויה כדי מחסורה. וכן בשה"ש רבה (פ"ז, ב'): ועורך שלחן לפני כל אחד ואחד צרכיו וכל גויה וגויה כדי מחסורה. ועיין בנוסח של תפלה זו בירושלמי בסוגיין ובבבלי ובדק"ס שם. ובנספחות ל"מדרשי תימן" (עמ' 40) שערתי שנוסח זה לקוח כנראה מברכה עתיקה בברכת המזון, כפי שמוכח מן הקטעים על קלף שנמצאו בחורבות ביה"כ של דורא אוורופוס (נתפרסמו במ"ע "סוריא" כרך כ', ח"א עמ' 25).

35. **אמ' ר' לעזר וכו'.**ס' העתים ה' קדוש סי' קל"ח, עמ' 174 (והובא בפי' ר"א מלונדריש לזרעים עמ' ל"ז), ראבי"ה ח"א סי' ל"ז, עמ' 23, שבה"ל השלם סי' ס"ו, כ"ו ע"א. ובבא זו היתה אף בירושלמי (פ"א ה"ח, ג' ע"ג) לפני הראבי"ה הנ"ל, עיי"ש. וכן מפורש שם, סוף סי' קצ"ו, עמ' 243.

**אבא היה וכו'.**מדאורייתא עיקר קדוש היום הוא בתפלה. ואף מי שסובר שתפלת ערבית רשות, מודה הוא בתפלת שבת הכוללת קדוש יום שהיא חובה (עיין בהעמק שאלה ליתרו סי נ"ד אות א', ובהוספה שבדפוס ירושלים שם). ולפיכך אמרו בירושלמי (פ"ה ה"א, י"א ע"ד, ובמקבילה בפסחים): נהיגין תמן במקום שאין יין, שליח ציבור עובר לפני התיבה ואומר ברכה אחת מעין שבע וחותם במקדש ישראל ואת יום השבת. ופירושו, מכיוון שאינו יכול לקדש על הכוס הרי עיקר קדוש היום הוא בתפלה.²⁰ ור"א בר' צדוק תפס את תפלת אביו בלילי שבת כדוגמא לתפלה קצרה, ור' צדוק סובר שתפלת ערבית רשות, ולפיכך התפלל בכל לילי שבת תפלה קצרה, לשם קדוש היום. ואשר לברכה מעין שבע, נראה שמתחילה, במקום שהיין מצוי, אמרו קדוש היום על היין והעם לא התפלל כלל ערבית (עיין מ"ש הר"י שור בהגהותיו לס' העתים עמ' 175 הע' י"ח) אלא יצאו בברכה מעין שבע של הש"צ, כשיטת רב נטרונאי,²¹ שמי שלא התפלל כלל בליל שבת יוצא בתפלה זו למ"ד תפלת ערבית רשות. ושמא תקנוה לכתחילה לקדוש היום, וחזרו והשתמשו בה בשעת הסכנה (עיין בס' העתים הנ"ל, עמ' 177 הע' כ"ט), בשעה שגזרו על השבת, במקום תפלת ערבית.²² [ועיין שו״ת הרשב״א ח״ד סי׳ רצ״ה.]

footnotes: ²⁰ צפנת פענח להגר"י ראזין פ"ט מה' תפלה ה"י. ועיין בתוספ' רי"ד מהדו"ת סוף פסחים כ"ב ע"ב וע"ג. ועל הנוסח "מקדש ישראל וכו' " עיין מ"ש להלן הערה 47. ²¹ ס' העתים עמ' 176. ועיין סדר רע"ג, עמ' 25, ובהערה 55 שם, "מספרות הגאונים", הוצ' ר"ש אסף עמ' 78, ובהע' 7 שם. ²² עיין מ"ש גדלי' אלון (תרביץ שי"ד עמ' 70) על נוסח א"י של מגן אבות דברים של טעם. ובמדרשי תימן עמ' 9 העירותי ש"מעון הברכות" בא ממקור א"י. וציינתי למאמרו של ברורי במכתב חדשי חנ"ד עמ' 500. ודברי אלון בראשית מאמרו, וכן בהערה 2 שם, טעונים מחיקה. ובשו"ת הרשב"ש סי' רנ"ו: שמעת במזרח אומרים [ב]ברכה מעין שבע ונודה לך תמיד מעין (צ"ל: מעון) הברכות, בוא"ו, ואנחנו במערב אומרים מעין הברכות, ביו"ד, ואמרת שהם מחזירים זה לקבלה וכו'. [עיין בעלי עי״ן לכבוד שוקן, סוף עמ׳ 90.]

36. **שאהבת וכו'.**וכ"ה בס' העתים הנ"ל. ובשאר הראשונים הנ"ל מקוצר.

38. **באהבה.**עיין בשנו"ס בהוספה של גליון כי"ע.²³ ואין ספק בעיני שהוספה זו היא ע"פ הנוסח שהיו רגילים לומר בזמן מאוחר בתוך ש"ע במקום "אתה קדשת וכו' ". וכ"ה הנוסח בקטע מן הגניזה (שנתון של צינציניטי ח"ב עמ' 320), אלא ששם חסרות המלים "לאות ולברית" (עיין בבלי כאן מ"ט סע"א). ובקטע מתוך סדור קדמון (מספרות הגאונים הוצ' ר"ש אסף, עמ' 77) הנוסח קרוב לגירסת הגליון בכי"ע. ובסדר רב עמרם גאון (כ"ה סע"א): ומאהבתך ה' אלקינו וכו' נתת לנו ה' אלקינו את יום השביעי הגדול והקדוש הזה באהבה לגדולה ולגבורה לקדושה למנוחה לעבודה ולהודאה לאות ולברית ולתפארת ולתת לנו ברכה ושלום מאתך. וכן בכ"י אחד של סדור רב סעדיה עמ' קי"ב (עיי"ש בשנו"ס): לאהבה לגבורה לקדושה למנוחה לעבודה ולהודאה לתת לנו ברכה ושלום מאתך. [ועיין מחזור רומי בולוניה ש״א כ״ו ע״ב ובקימחא דאבישונא שם.] ונוסה זה בוודאי כבר מתוקן ומורחב והכניסו בו מעין שבע, ואינו מעניין תפלה קצרה שלנו. מכל מקום ברור שגירסת הגליון בכי"ע אין להכניס בחשבון כלל שהרי הוא מסיים: אלקינו ואלקי אבותינו רצה במנוחתנו, וכבר העיר הרמ"ע בהערותיו כ"י (לפי שיורי ברכה בברכי יוסף או"ח סי' רס"ח אות ב'): הנוהגים לומר ומאהבתך כמנהג הלועזים שאומרים אותו אחר תפלה טועים, שלא נתקן אלא כשאין אומרים הג' ברכות ראשונות ואחרונות.²⁴ ולפיכך ברור שהגירסא שלנו ושל גוף כי"ע (ועיין גם בראשונים הנ"ל) נכונה, ואין להוסיף עליה (חוץ מן החתימה), והוא נוסח של קדוש היום. וכן אנו אומרים בחזרת הש"ץ של יוה"כ שחרית (אחרי הסליחות): ומאהבתך ה' אלקינו שאהבת את ישראל עמך, ומחמלתך מלכנו שחמלת על בני בריתך, נתת לנו ה' אלקינו את יום צום הכפורים הזה למחילת חטא ולסליחת עון ולכפרת פשע. ועיין בנוסח של תפלה זו במ"ח כנ"ה עמ' 598. וכנראה שבעיקרו יש לפנינו קידוש היום של יוה"כ ערבית, שהרי אין כוס ביוה"כ.

footnotes: ²³ בתס"ר ח"א עמ' 18 העתקתי את גירסת ס' העתים ודייקתי מן המלה "וכו' " (אחרי "באהבה") שהיה לפניו המשך הברכה בתוספתא. ברם אין מכאן שום ראיה, ואפשר שבעל ספר העתים הוסיף מעצמו את המלה "וכו' ", וכיוון להמשך הברכה, או לחותם שלה, ע"פ הסדורים שהיה רגיל בהם. ²⁴ ואעפ"י שבירושלמי כאן אמרו שאף בתפילה קצרה אומר ג' ראשונות ואחרונות (בניגוד לבבלי ל' א'), אבל הרי בוודאי שלא אמרו בא"י את הנוסח של רצה במנוחתנו וכו'. ולא עוד אלא שכבר שערנו לעיל שר' צדוק סובר שתפלת ערבית רשות, ומטעם קידוש היום גרידא אתינן עלה, וממילא אין כאן מקום לברכות ראשונות ואחרונות.

38-39. **אשר קדש את יום השבת.**בראבי"ה סי' קצ"ו הנ"ל (בשם הירושלמי): אשר קידש את השבת מששת ימי המעשה.

39. **ואינו חותם.**שהרי הוא סובר שעיקר קדוש היום הוא בתפלה.

**כבוד יום וכו'.**עיין בשאילתות יתרו סי' נ"ד ובהעמק שאלה שם אות ד'. ובירושלמי ספ"ז הובאה הלכה זו בשם ר' תנחום בן יודן. ולהלן שם מפרש רב (חי כמה דורות לפני ר' תנחום) כבוד היום - בורא פרי הגפן, כלומר ברכה גרידא על היין בלי "מקדש השבת" (עיין שו"ת הגאונים שערי תשובה סי' קט"ו ובאיי הים שם ומ"ש להלן), והיינו כשאין לו אלא כוס אחד של יין, חוץ מכוס של קידוש. ועיין בס' העתים עמ' 216. ובמהר"ם חלאוה פסחים (ק"ח ב', נ"ט ע"ד) בתוספתא דמס' ברכות דתניא חתם כבוד יו"ט וכבוד לילה כבוד יו"ט [קודם] לכבוד לילה וכו'. וט"ס היא.

40. **לכבוד היום וכו'.**וכ"ה במהר"ם חלאוה ובבבלי הנ"ל. ובירושלמי: קדושת הלילה קודמת לקדושת היום. וכן בבבלי בכ"י ב' (עיין דק"ס 318 הע' ז'): "קידוש לילה קודם לקידוש יום", כלומר לקידושא רבה.²⁵ ועיין מ"ש להלן בסוף הלכה זו ד"ה ואין בהן קדושת היום וכו'. ולפי מנהג א"י קדושת היום היינו קדוש ממש שליום.

footnotes: ²⁵ עיין מ"ש להלן, עמ' 351, הערה 57.

42. **קדושת היום וכו'.**בד: הזכרת היום וכו'. ובכי"ע ובמהר"ם חלאוה הנ"ל: ויש בהם הזכרה וכו'. וכ"ה בבבלי פסחים (ק"ה א') ושבת (כ"ד א') בכל הנוסחאות. ברם מכיוון ש"קדושת היום" הולכת וחוזרת בקביעות בכ"י שלנו גם להלן במקום "הזכרה" ובמקום "מעין המאורע" (עיין להלן ה"י והי"א ומש"ש) הרי קרוב לוודאי שיש לנו כאן נוסחא מקורית, ובא"י קראו בין להזכרת שבת (עיין בבלי מ"ח ב') ובין לתפלת יעלה ויבוא - קדושת היום, עיין מ"ש להלן בסיפא ד"ה קדושת היום.

**שבת וכו'.**במהר"ם חלאוה הנ"ל חסרה המלה "שבת" בתוספתא, והוכיח מכאן שיו"ט, ר"ח וחולו של מועד שוין, וביו"ט אין ביום קידוש על הכוס כלל, כשיטת רוב הפוסקים. אבל בס' העתים (עמ' 193): והיינו קידושא רבא ביומא דשבתא וביומא טבא. והוא בוודאי לקוח מלשון הגאונים, ומכאן מקורו של הר"מ בפכ"ט מה' שבת הכ"א. ועיין תשב"ץ קטן סי' תקס"ו, ובשו"ת מהר"ם ח"א סי' נ"ד. ואף במהר"ם חלאוה הנ"ל מסיק: אלא א"כ נאמר דשבוש יש בגירסא, ושבת ויו"ט גרסינן, ואין בהן קדושה גמורה קאמר, דבורא פרי הגפן לאו קדושת היום מקרי וכו' עיי"ש. ועיין בגי' ד כאן.

**וחולו וכו'.**עיין או"ז ח"א סי' ר' וה"ב סי' תס"א ומ"ש בתשלום תוספתא עמ' 30 סי' 1.

43. **קדושת היום וכו'.**בד: הזכרת היום. ובכי"ע ובבבלי: הזכרה. ברם וודאי הוא בעיני שבא"י קראו אף לתפלת יעלה ויבוא- קדושת היום, מפני שאין אומרים אותה אלא ביום שיש בו מוסף (ומוסף מסמן את קדושת היום, עיין זבחים צ"א רע"א). ולפיכך קבעוה בימות החול בעבודה, מפני שעיקרה היה בתפלת מוספין, אחרי שהזכיר את הקרבנות של מוסף. וכן בשחרית של יו"ט אמרוה אחרי הזכרת הקרבנות שבפרשת אמור.²⁶ ומשום זה כששכח להזכיר יעלה ויבוא בברכת המזון של יו"ט ור"ח אמרו במקומה קדושת היום ממש (עיין בבלי כאן מ"ט סע"א ומ"ש להלן). ויתכן שנשתמר לנו הכינוי "קדושת היום" ליעלה ויבוא גם בברייתא שבבבלי, שכן שנינו שם (מ"ח ב'): ת"ר סדר ברכת המזון כך היא וכו' ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה ואומר קדושת היום באמצע. ובב"נ ובכ"י פריס שם: ובשבת וביו"ט. ובה"ג ברכות פ"ז (ד"ו י' ע"ג, ד"ב עמ' 69): בשבת ובחדשים ובימים טובים וכו'.²⁷ ובפסיקתא רבתי בראשה: ילמדנו רבינו, אדם מישראל שבירך על המזון בר"ח ושכח ולא הזכיר של ר"ח כיצד הוא צריך לעשות וכו', אין צריך לחזור לכתחילה, אלא גומרה לאותה (כ"ה ברוקח סי' רכ"ח בד' פאנו ובד' קרימונא) ברכה קטנה בסוף,²⁸ בא"י אמ"ה אשר נתן וכו' בא"י מקדש ישראל וראשי חדשים. וצריך בחולו של מועד לומר והשיאנו ה' אלקינו וכו'. הרי למדנו שראשי חדשים שקולים כמועדות וכו'. ובזרע אפרים הגיה: וצריך בראש חודש לומר וכו'. וכיוון יפה שכ"ה במחז"ו, עמ' 361: שהרי לדבריהם (כלומר, לבני א"י) אומרים והשיאנו בראשי חדשים כדמפורש בתחילת פסיקתא הגדולה וכו' צריך לומ' והשיאנו בראשי חדשים. ואף חותמים בארץ ישראל בהזמנים, כדמפורש בהרואה ירושלמי (ברכות פ"ט ה"ג, י"ג ע"ד) אצל תפילת ראש חודש וכו', צריך לומר והשיאנו וכו'. ומוכח מלשונו שבפסיקתא לא נאמרה תפילת והשיאנו לעניין תפילה אלא לעניין ברכת המזון, וזהו בוודאי כפשוטה של הפסיקתא. ומכאן נראה שבא"י הוסיפו והשיאנו אף ליעלה ויבוא שבברכת המזון של ר"ח, ופשיטא שהזכרה זו קדושת היום היא, כנוסח כי"ו בתוספתא כאן. ובקטעים מן הגניזה של הגדה של פסח (הצופה האנגלי, סדרא ישנה ה"י, 1898, עמ' 47) אנו קוראים בנוסח מקוצר של ברכת המזון: אינ"ו ואלקי אבותינו יעלה ויבא וכו' כי אל חנון ורחום אתה לבדך נקראת.²⁹ והשיאינו ה' אינ"ו את ברכת מועדיך בשלום וכו'. ונראה שאח"כ הסירו את תפלת והשיאנו מיעלה ויבוא של ברכת המזון, כדרך שהסירו את יעלה ויבוא מוהשיאנו של מוספים, עיין מ"ש הר"ל גינצבורג בצופה ההגרי ח"ג עמ' 181 ואילך, ח"ד עמ' 97 ואילך.

footnotes: ²⁶ לפי נוסח א"י, עיין בקטעים מן הגניזה במ"ח חנ"ה (1911) עמ' 434 ואילך, שם 444 ועוד. ועיין מ"ש הר"ל גינצבורג בצופה ההגרי ח"ג עמ' 181 ואילך. ²⁷ והכינוי קדושת היום ליעלה ויבוא מובן יותר ע"פ מנהג א"י להזכיר "מקרא קדש" ביעלה ויבוא. עיין במ"ח הנ"ל עמ' 437, 439, 444; מאן בשנתון של צינציניטי ח"ב עמ' 336; ידיעות המכון לחקה"ש העברית ח"ה עמ' ע'. וכן נראה מתשובת רב האי שברי"ץ גיאת ה' חוה"מ עמ' ז' (טאו"ח סי' ת"צ, אוח"ג חגיגה עמ' 35 וברכי יוסף באו"ח שם) שאין אומרים בבבל מקרא קודש ביעלה ויבוא של חוה"מ. ומכאן משמע שידעו שבא"י אמרוה ביעלה ויבוא של חוה"מ, ומכ"ש שאמרוה ביו"ט. ועיין מ"ש להלן על ראש חודש. ועיין בבלי חגיגה י"ח א' ובמקבילה שבתו"כ אמור ובמכילתא. וברור שלא הזכירו מקרא קודש ביעלה ויבוא של ר"ח. ²⁸ מלשון הפסיקתא כאן, ובעיקר מלשון הירושלמי (ברכות פ"ז ה"ה, י"א ע"ג), מוכח שיכול לומר ברכה זו אפילו כשגמר כבר את ברכת הטוב והמטיב, אם עדיין לא הסיח את דעתו, שלא כבבלי מ"ט ב'. וכנראה שבא"י סברו שיש לסמוך על ר' אליעזר בשעת הדחק, ויכול לומר קדושת היום בברכת הטוב והמטיב, עיין מ"ש להלן הי"א שו' 54 ד"ה בהודייה. ²⁹ סיום זה של יעלה ויבוא רגיל מאד בקטעי הגניזה, עיין במ"ח כנ"ה הנ"ל, עמ' 437, 439, 444, 445, 587, ועיי"ש עמ' 589.

**ואין בהן קדושת וכו'.**וכן בבבלי: אין בהן קדושה על הכוס. אבל במס' סופרים (פי"ט ה"ז, עמ' 330): וצריך בברכת היין לומר ברוך אתה ה' וכו' וחותם ברוך אתה ה' מקדש ישראל וראשי חדשים. וכן חותמת ברכה זו גם בקידוש ירחים דר' פנחס (הצופה ההגרי ח"ו עמ' 48. ועיין מ"ש מרדכי מרגליות בארשת תש"ד, עמ' רי"ב ואילך). ועיין ירוש' תענית פ"ד סה"ה, ס"ה ע"ב ומ"ש בתרביץ ש"ג עמ' 103 ואילך. והגאונים מעידים³⁰ שאמרו במקומות אחדים קדושת היום על הכוס בשבת אף ביום.³¹ ועיין מכילתא יתרו בחודש פ"ז, עמ' 229 ובהערות שם, ובפי' הרמב"ן יתרו פ"כ ספ"ח. ועיין מ"ש בתשלום תוספתא עמ' 55 סי' 97, ולהלן ה"י ומש"ש.

footnotes: ³⁰ עיין שו"ת הגאונים שערי תשובה סי' קט"ו ובאיי הים שם, ס' העתים עמ' 192. ³¹ ואף שהגאונים הזהירו שלא להזכיר בקידוש ביום ברוך אתה ה' מקדש השבת, לא עלה בידם לעקור את המנהג לגמרי, עיין באיי הים הנ"ל. וכנראה שהיו מקומות שעשו פשרה ואמרו ברוך מקדש השבת בלי הזכרת השם (עיין מנהיג ה' שבת סי' מ"ז, ל' ע"ב). ובא"ח ה' שבת (דין סעודת ש"ש סוף סי' א' ס"ה ע"ד) מעיד שכן נהגו הקדמונים. ובס' הבתים כת"י (לפי שיורי ברכה להחיד"א או"ח סי' רפ"ט) כותב שאין לומר ברוך מקדש השבת, ולא ברוך שנתן שבתות למנוחה, ולא שום דבר שהוא הפסק בין ברכה לשתיה. ומכאן שהיה מנהג לומר בקידושא רבה ברוך שנתן שבתות למנוחה וכו'. ועיין מ"ש נפתלי וידר בסיני ש"י (תשרי תש"ז) עמ' מ"ו ואילך.

44. **לא הזכיר וכו'.**חי' הרשב"א ל"ג א' ד"ה אלא, עיי"ש.

45. **לא אמר וכו'.**רי"ץ גיאת ה' הבדלה, עמ' י"ג.

**אומרה וכו'.**כלומר, יוצא בה כשאומרה על הכוס, עיין בלשון הברייתא בבבלי, ובירושלמי (כאן, על הפיסקא "והבדלה בחונן הדעת"). ומרהיטת הלשון משמע שדווקא אם לא אמר בתפילה אומרה על הכוס, אבל אם אמרה בחונן הדעת שוב אינו זקוק לה. ועיין בבלי ל"ג סע"א ומ"ש בעל דק"ס עמ' 178. ועיין בירושלמי הנ"ל.

46. **אם לא אמר וכו'.**וכ"ה ברי"ץ גיאת וברשב"א הנ"ל, אבל בירושלמי ובבבלי ליתא. ואף כאן משמע לפי פשוטו שאם לא הזכיר הבדלה על הכוס מחזירין אותו לתפילה. וכן בבבלי הנ"ל (בכ"י ובראשונים, עיין דק"ס 179): בעא מיניה אביי מרב ששת טעה ולא הזכיר בזה ובזה מהו. א"ל טעה בזה ובזה חוזר לראש. ופירש באו"ז (ח"ב סי' צ"א) בשם רבותיו שברך בפה"ג ועצי בשמים ובורא מאורי האש, אבל לא הזכיר הבדלה, וחוזר לראש התפלה ולברכת הבדלה על הכוס, וכל השאלה בבבלי היתה דווקא אם חוזר אף לתפילה. ועיין בס' ההשלמה עמ' 23. ומסתימת לשון התוספתא כאן משמע שאין מחזירין אותו אלא לתפילה בלבד, עיין מ"ש לעיל. ובה"ג (ה' קידוש והבדלה, י"ד ע"ג): טעה ולא הזכיר וכו' הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו מפני שיכול לומרה על הכוס. לית ליה כוס הדר. וכנראה שפירש כאן "אם לא אמר על הכוס" - כגון שאין לו כוס, שאם יש לו כוס למה לא יחזור לכוס, שהרי קי"ל טעם מבדיל (פסחים ק"ז רע"א). ומקצת הקדמונים פירשו כן גם את הבבלי (עיין בסדר רע"ג ח"א, ל"א ע"א ובמאירי ל"ג סע"א ד"ה טעה). ובה"ג מהדורת ר"ע הילדיסהיימר (ד"ב עמ' 50) נתרחבו הדברים ובמקום "לית ליה כוס הדר" גורס: והני מילי דאית ליה חמרא דמבדיל עליה, אבל לית ליה כסא דחמרא הדר ומצלי. ועיין ברי"ץ גיאת הנ"ל ובהערות שם. ומכאן שאם אין לו יין אינו מבדיל על הפת, ועיין בסדור רב סעדיה עמ' קכ"ו ובהערות שם. ועיין בלקוטי ריצ"ג הוצ' רח"צ טויבש עמ' 56 ובהערות שם, ובאהל מועד לר"ש ירונדי "עבודת המשכן" ס"ד ע"א. וברשב"א הנ"ל מבאר את החילוק בין הזכרת המאורע שהיא לקיצין, ובין גבורות גשמים, שאלה והבדלה שהן ברכות קבועות.

**ר' יוסי וכו'.**השלמתי ע"פ ד, כי"ע והרשב"א. ובכי"ע צ"ל: שלא הזכיר ברית בשל ארץ וכו', וכ"ה ברשב"א. [וכ״ה בפי׳ ר׳ אליהו מלונדריש ברכות, עמ׳ ק״ג.] ועיין בבלי מ"ח ב' (בתוספ' ר' יהודה שם, ד"ה ר"י וברא"ש פ"ז סי' כ"ב), מ"ט א' ובדק"ס עמ' 258 סוף הע' צ'. ברם מידי ספק לא יצאנו, שכן בירושלמי ספ"א מובאת הלכה זו כמימרא ולא בשם ברייתא (ועיין במ"ר פכ"ג, ז'; תנחומא מסעי סי' ו', הוצ' בובר סי' ה'). יתר על כן אמרו בבבלי מפורש (מ"ט א', כגי' כת"י וראשונים, עיין דק"ס 260 הע' מ'): "רב לא הוה אמר ברית ולא תורה ולא מלכות" וכן נהג גם רב חסדא, עיי"ש. ועיין בלח"מ פ"ב מה' ברכות ה"ג, ועיין ברא"ה פ"ז עמ' קנ"ג-קנ"ד. ובכמה נוסחאות מקוצרות של ברכת המזון שנתגלו בגניזה של מצרים לא נכנס לברכה זו אלא הפסוק שבדברים (ה', י') ואכלת ושבעת וברכת וכו'. ואין שם זכר לא לברית ולא לתורה ולא למלכות.³²

footnotes: ³² עיין מ"ש הברמן ביריעות המכון לחקה"ש העברית ח"ה עמ' מ"ה, סוף הערה 2. ובנוסח בה"מ שפרסם ר"ש אסף (סה"י לכבוד דינבורג עמ' 129) לא נזכרו אלא ארץ וברית בלבד, אבל לא תורה ומלכות.

47. **כל שאין בו וכו'.**כל הברייתא ברי"ף שבת פ"ב, סי' שי"ד (=מרדכי שם סי' תס"ו, הוצ' ראם ט"ו ע"א). ועיין תוספ' שבת כ"ד א' סד"ה דתני, ראב"ן סי' קפ"ו, ראבי"ה ח"ב סי' תקס"ג עמ' 284, מנהיג ה' ברכות סי' נ"ז, י"ז ע"א, עיטור סוף ה' מגילה הוצ' רמא"י קי"ד ע"ב (למברג מ"ז ע"א), רשב"א ברכות ל"ג א' סד"ה אלא, שבת כ"ד א' ד"ה ימים, רא"ש ברכות פ"ג סי' י"ח ושבת פ"ב סי' ט"ו, תוספ' הרא"ש כאן כ"א ב' סד"ה עד (י"ד ע"ד), רבינו ירוחם, אדם, נ"י סח"א, שבה"ל השלם עניין ר"ח סי' קע"א עמ' 136, ועניין חנוכה סי' קפ"ז ע"ג ע"א (ועיי"ש בהערה), ליקוטי אמרכל בחמשה קונטריסים של קורוניל כ"ה ע"א, אבודרהם ס' תפלות של חול (ד"ו שכ"ו, מ"א ע"ד), מנוה"מ ח"ב, הוצ' ענעלאו, עמ' 142. ובתוספ' ר' יהודה (כ"א ב' סד"ה כתוב, י"ב ע"ד): ובתוספתא דברכות היה אומר רבינו יעקב כי יש סמך למנהג שלנו (כלומר, שאנו מתפללים שבע במוסף של ר"ח וחולו של מועד) דקתני כל שאין בו מוסף, כגון חנוכה ופורים, ערבית שחרית ומנחה מתפלל י"ח ואומר מעין המאורע, ואם לא אמר אין מחזירין אותו. ימים שיש בהם מוסף, כגון ר"ח וחול המועד, שחרית ערבית ומנחה מתפלל י"ח, ואומר מעין המאורע בעבודה, ואם לא אמר מחזירין אותו. ובמוסף מתפלל שבע ואומר קדושת היום באמצע, וזהו סמך למנהגנו. ויש ספר תוספתא שברייתא זאת כתובה בערבוביא, אבל כן היא כמו שכתבתיה. כגון חנוכה וכו', ברי"ף הנ"ל: כגון תעניות ומעמדות חנוכה וכו'. ורבינו הוסיף מעצמו "תעניות ומעמדות" ע"פ הבבלי שבת, ואינו בשום נוסח התוספתא בכי"י ובראשונים הנ"ל המעתיקים אותה, ואינו גם בירושלמי פ"ז.

48. **בשחרית.**וכ"ה בכי"ע. ובד וכן ברי"ף ובכמה מן הראשונים הנ"ל: ערבית שחרית וכו'. וגירסתנו, כנראה, נכונה, ולא הזכירה ערבית אגב סיפא, עיין מ"ש להלן לשו' 50.

**תפלה קצרה.**שבוש ברור, וגם בכ"י יש עליהם סימן מחיקה, ואינו בשום נוסח.

**מעין המורע.**כאן הוא המקום היחיד בכת"י שלנו שנזכר בעניינינו "מעין המאורע", ולא קדושת היום, וכן נכון, שהרי בחנוכה ובפורים אין קרבן מוסף ואין כאן קדושת היום, עיין מ"ש לעיל לשו' 43 ד"ה יש בהן קדושת היום.³³ ובד: מעין המאורע בהודא'. "בהודא'" אינה בכי"ע, בראשונים ובירושלמי. והוסיפוה הסופרים בד ע"פ ההלכה (עיין שבת כ"ד א' ובירושלמי כאן פ"ד ה"ג, ח' ע"א; תענית פ"ב ה"ב, ס"ה ע"ג. ועיין מ"ש הרל"ג בפירושים ה"ג עמ' 312 דברים נכונים, אלא שלא הזכיר גי' ד כאן).

footnotes: ³³ ועיין במס' סופרים פ"כ ה"ה, עמ' 345, ואינו עניין לכאן, אלא לקדושה ממש שבש"ע, עיין מ"ש הרל"ג בגנזי שכטר ח"ב עמ' 524 ואילך, גיאוניקא ח"ב עמ' 48. ואין להגיה אותה ע"פ התוספתא שלנו, עיין מ"ש ר"מ היגער במבואו שם עמ' 33.

49. **אין מחזירין וכו'.**וכ"ה בכי"ע ובראשונים ובירושלמי. אבל בד: מחזירין אותו. וכן בסדור רב סעדיה עמ' כ"ג: ומי ששכח להזכיר וכו' וחנוכה ופורים במודים וכו' אם כבר גמר את תפלתו ונתן שלום חוזר. ועיין ראבי"ה ח"ב סי' תקס"ג עמ' 284 הנ"ל ובסדור רב סעדיה עמ' ק"ד.

50. **בשחרית ובמנחה וכו'.**וכן בד וברי"ף הנ"ל לא נזכרה ערבית. ויפה העיר בח"ד שלא הזכירו כאן ערבית, מפני שמסיים אח"כ: אם לא אמ' מחזירין אותו, והרי בערבית של ר"ח אין מחזירין אותו (בבלי ספ"ד, ל' ב'). אבל בתוספ' כאן כ"א ב', בתוספ' ר' יהודה בפיסקי הרא"ש ובתוספותיו הנ"ל, בסמ"ג עשין י"ט ק"א ע"א, במרדכי כאן פ"ג סי' ס"ו העתיקו בשם התוספתא: ערבית וכו', ואינה אלא אשגרה מן הבבלי שבת (כ"ד א'). ועיין במאירי ובחי' המיוחסים להר"ן בשבת שם ומ"ש להלן בהי"א ד"ה בשחרית.

**קדושת היום וכו'.**וכ"ה בד, ברי"ף וברא"ש שבת פ"ב סי' ט"ו. אבל בתוספ', בתוספ' ר"י, בפיסקי הרא"ש ובתוספותיו שם, במרדכי ובסמ"ג הנ"ל, וכן בעיטור סוף ה' מגילה הנ"ל העתיקו גם מכאן: ואומר מעין המאורע, וכ"ה בבבלי שבת ובירושלמי פ"ז י"א ע"ג. וכבר הוכחנו לעיל בה"ח שהעיקר כגירסתינו.

51. **ר' ליעזר או' וכו'.**עיין להלן בהי"א ומש"ש. והראשונים הנ"ל לא העתיקו את דבריו, וקיצרו מפני שאין הלכה כמותו. וברא"ה ובשטמ"ק ביצה י"ז א': "ר"א אומר בהודאה. פי' דקסבר אף בחול אומרה שם, כמו על הנסים". וכאן מפורש כדבריהם.

**מתפלל שבע.**בתוספ' ברכות, בתוספ' ר' יהודה, בפי' הרא"ש ועוד הנ"ל, וכן בראבי"ה ח"א סי' ס"ז עמ' 43 ובהגה"מ פ"ב מה' תפילה ה"י אות ה' הוכיחו מכאן שגם בר"ח ובחוה"מ מתפללין במוסף שבע (ולא שמונה עשרה). ועיין מ"ש הרל"ג בפירושים ח"ג עמ' 439. וכבר העתקנו לעיל מתוספות ר' יהודה שהוסיף: ויש ספר תוספתא שברייתא זאת כתובה בערבוביא וכו'. ובכל הנוסחאות שלנו הוא (בערך) כמו שהעתיק ר' יהודה שירליאון, חוץ מגי' ד שכתוב בה ברישא: מחזירין אותו (במקום: אין מחזירין) וההשמטה של הסיפא בכי"ע.

52. **שבת שחלה וכו'.**וכ"ה בכי"ע, ובד יש כאן השמטה. ועל דיוק לשון התנא ששנה כאן "שבת שחלה להיות בר"ח" ולהלן (הי"ג) אמר להפך "יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת וכו' יו"ט שחל להיות בשבת", עיין מ"ש מהריק"ש בתולדות יעקב לביצה במקומו בשם "יש מי שכתב". וכן הביא במהרש"א שם בשם תוספ' ישנים. ועיין בדברי מהריק"ש שם ובחי' מס' יו"ט לר"י אבוהב ולהר"י גאלאנטי במקומו.

53. **בשחרית וכו'.**וכן לא נזכרה ערבית גם בכי"ע. אבל בבבלי: ערבית ושחרית וכו'. וכבר העירו הראשונים לביצה (הרא"ה, המאירי ובשטמ"ק) שם שהסיום להלן "מחזירין" אינו עונה על תפלת ערבית. ועיין מ"ש לעיל ה"י ד"ה בשחרית. אבל בראבי"ה ה' עירובין סי' שפ"ב (ח"א עמ' 411): ויש שאומר דילמא האי מחזירין לא קאי אלא אמנחה ושחרית. ולא נהירא לי.

**קדושת היום וכו'.**בכי"ע: ואומ' מעין המאורע בעבודה. וכ"ה בבבלי (המאורע) הנ"ל. והנכון כבכי"ו, אלא שצ"ל: בעבודה (במקום: באמצע), כגי' כי"ע והבבלי. וכן תוקן בגליון כי"ו בכ"י מאוחר. ועיין מ"ש לעיל ה"ח וה"י.

54. **בהודייה.**כבר ראינו לעיל בה"י שלר"א אומר יעלה ויבוא בהודאה אף בר"ח וחוה"מ שלא חלו בשבת, עיין מש"ש. ועיין ברש"י ובמאירי בביצה שם. ובתולדות יעקב למהריק"ש כתב על דברי רש"י: "אינו שיאמר נוסחת יעלה ויבא, אלא שיאמר כמו שאומר על הנסים בחנוכה". וכוונת הרב ברורה שלר' אליעזר אומר נוסח אחר המתקשר עם ברכת ההודאה שבשמונה עשרה. וכן שער מדעתו הרל"ג בפירושים לירושלמי ח"ג עמ' 311, עיי"ש דברים מחוכמים מאד. וברש"ש ביצה שם העיר שר"א לשיטתיה שסובר (משנתנו כאן פ"ה מ"ב) שאף הבדלה אומר בהודאה. ועיין מ"ש הרל"ג שם עמ' 311 ועמ' 313. ור"א סובר שמודה על הדעה בהודאה כשם שהוא מודה על התורה בהודאה שבברכת המזון. ויש להוסיף על דברי החכמים הנ"ל, אף את שיטת ר"א בברייתא שבבבלי מ"ח ב', וכ"ה שם: ובשבת³⁴ מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה ואומר קדושת היום באמצע. ר' אליעזר אומר רצה לאומרה בנחמה אומרה, בברכת הארץ אומרה, בברכה שתקנו חכמים ביבנה אומרה.³⁵ ובצל"ח נתקשה למה אינו אומרה לר"א בברכה ראשונה. ולפי דברינו הנ"ל ר' אליעזר לשיטתיה שיכול לומר קדושת היום בהודאה, וכנגדה בברכת המזון היא ברכה שניה או הטוב והמטיב. ומ"מ מודה שיכול לאומרה גם בנחמה, מפני שנוסח הברכה עולה יפה עם ברכת נחם ועם חתימתה, עיין ברי"ף במקומו ובראבי"ה ח"א סי' קכ"ט עמ' 116 ובראשונים שציין אפטוביצר בהע' 15 שם. ברם עלינו להניח שלר"א משתנה נוסח קדושת היום לפי מקומה בברכה, ואם אומרה בברכת הארץ הוא אומר: על התורה ועל יום פלוני הקדוש הזה וכו' מעין הנוסח שבברכת ההפטרה, עיין מס' סופרים פי"ג הי"ג, עמ' 248. ואם אומרה בברכת הטוב והמטיב שאין לה חתימה צריך לחתום בה כדרך שהוא חותם בקד' היום לשיטת החכמים אם לא הזכירה במקומה. וכן נמצא באמת בנוסח של ברה"מ בקטעים מן הגניזה (ידיעות המכון לחק"ה העברית ח"ה עמ' נ"ז) בברכת הטוב והמטיב: הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו וכולכם ברוכים. ברוך אתה ה' מקדש ישראל³⁶ ואת יום השבת. ונראה מכאן שהיו מקומות בא"י שנהגו כר' אליעזר, ועיין מ"ש לעיל הערה 27. וכן פסקו כמה מאמוראי א"י (ירוש' ברכות פ"ה, ה"ב ט' ע"ב. ועיין גם בבבלי נדה ח' א') שהלכה כר"א בהבדלה שאומרה בהודאה. ובירושלמי (כאן ספ"ז י"א ע"ד) אמרו: ר' זריקן בר חמוי דר' זריקן הזכיר של חנוכה בארץ וקילסו אותו. ומשמע קצת שבמקומו לא היו נוהגים להזכיר חנוכה בארץ.³⁷ אבל לא מצאנו מי שפסק כר"א בתפילה, וכן הדין נותן שהרי קדושת היום עיקרה בעבודה, עיין מ"ש לעיל בה"ח.

footnotes: ³⁴ כבר צויין לעיל הע' 26 (עיי"ש בגוף פירושנו) שבה"ג גרס כאן: בשבת ובחדשים ובימים טובים. ³⁵ עיין דק"ס עמ' 256, הערה ד', שהביא גירסא אחרת. וגירסא שלישית נמצאת במחז"ו עמ' 33 ואילך. אבל הנכון כלפנינו, וכ"ה בתשה"ג קהלת שלמה סי' נ"ז עמ' צ', באו"ז ח"א סי' קצ"ט. ברשב"א ובתוספ' הרא"ש במקומו. ³⁶ נוסח א"י, עיין מ"ש להלן סהי"ג, ובהערה 47 שם. ³⁷ ועיין בידיעות המכון לחקה"ש העברית ח"ה עמ' ע"ח ועמ' פ"ב.

**מחזירין אותו.**וכ"ה בד. ובכי"ע בטעות. אין מחזירין וכו'.

55. **בשבת וכו'.**בבא זו ליתא בבבלי, ולא באה אלא ללמדנו שאינו חוזר ומזכיר קדושת היום בעבודה (או בהודאה לר"א).

56. **ור' ישמעאל וכו'.**בד: ור' יוחנן בן ברוק' וכו'. ועיין דק"ס ביצה עמ' 37 הע' כ' בשם הרי"ף כ"י.

57. **כל זמן וכו'.**רשב"ג ור' ישמעאל בריב"ב חוזרים להי"א, כלומר לשבת שחלה בר"ח או בחוה"מ, ולדבריהם, מכיוון שהוא אומר קדושת היום באמצע כולל בה גם קדושת ר"ח ויו"ט, ושלא כת"ק שאומרה בעבודה (כגי' כי"ע והבבלי, עיין מש"ש). ובבבלי: כל מקום שהוזקק לשבע מתחיל בשל שבת וכו'. עיין מ"ש ע"ז להלן.

58. **ראש השנה וכו'.**וכ"ה בבבלי בעירובין מ' סע"א. ולכאורה תמוה למה נחלקו ב"ש וב"ה במוסף, והרי אותה מחלוקת תתקיים גם בשחרית (ועיין מ"ש להלן בשם הירושלמי שבועות). ולפיכך נ"ל ברור שבזמן ב"ש וב"ה לא תקעו במוסף אלא בשחרית, עיין ירושלמי ר"ה פ"ד רה"ח, נ"ט ע"ג, בבלי שם ל"ב ב' ומ"ש במאירי ברכות כ"ט א' 97 ע"א סד"ה מנין. ומחלוקת זו היא באמת בתפילת שחרית. ובירושלמי שבועות (פ"א ה"ה, ל"ג ע"א): אמר ר' אחא בר פפא ותני כן העובר לפני התיבה ביו"ט של ר"ה³⁸ בשחרית ב"ש אומרים מתפלל שמונה וכו' במוסף בש"א עשר וכו'. ונראה שהכוונה לתוספתא שלפנינו אלא שר' אחא בר פפא שנה אותה לפי הנוהג בזמנו שתקעו במוסף ולא בשחרית.³⁹

footnotes: ³⁸ כלומר, שחל להיות בשבת, כפי' הרמב"ן במלחמות סוף ר"ה, ודלא כפירוש המאירי שם עמ' 107. ³⁹ בא"ח ח"א סדר תפלת ר"ה סוף סי' א', צ"ט רע"ב: "ובירושלמי משמע שבכל תפלות היום מתפללים תשע. וכן דעת הב' המאור ז"ל (בסוף ר"ה, עיי"ש) וכו' ". ולפנינו בירושלמי שבועות הנ"ל מבואר להפך, כמו שהשיג על בעה"מ במלחמות הנ"ל. ועיין בר"ן שם סי' תתקנ"ג, ובמאירי ברכות שהזכרנו בפנים.

59. **עשר.**וכ"ה בד, בכי"ע, להלן סוף ר"ה בכל הנוסחאות ובבבלי עירובין הנ"ל. ובכי"ו בטעות: שמנה עשרה. וצוק' הדפיס: מתפלל עשר. ואומר של שבת בפני עצמו ושל יום טוב בפני עצמו ומתחיל בשל שבת. ונוסחא זו בדויה מן הלב, ואינה בשום נוסח לא כאן ולא להלן ר"ה ולא בבבלי.⁴⁰ ועיין מ"ש להלן בסמוך.

footnotes: ⁴⁰ בתיקונים לחלופי גירסאות (עמ' 105) העיר צוק' שבשנו"ס שלו צ"ל שכל הוספה זו ליתא בכי"ע. אבל לאמיתו של דבר אינה בשום נוסח. והתיקון שלו שייך לתיקונים לגוף הנוסח שלו.

**יו"ט שחל וכו'.**בעיטור ה' יו"ט ריש מחלוקת ט"ו (הוצ' רמא"י קמ"ה ע"ג. ד"ל נ"ט ע"ב): בתוספתא יו"ט שחל וכו'. והעתיק את לשון הברייתא בבבלי ביצה י"ז א'.

61. **ומתחיל וכו'.**וכ"ה בכל הנוסחאות כאן ולהלן ר"ה. אבל בבבלי ובעיטור הנ"ל חסרות המלים "ומתחיל בשל שבת" בדברי ב"ש. ומכיוון שבדברי ב"ש ברור ש"מתחיל בשל שבת" כוונתו שאומר מקודם ברכה של שבת, הרי הדין נותן שגם בדברי ב"ה להלן כאן, ובברייתא שלנו בבבלי ביצה (ובדברי הת"ק בברייתא לעיל לפי נוסח הבבלי בביצה ובעירובין), פירושו שמתחיל בתפילת שבת ואומר קדושת היום באמצע ומסיים בתפילת שבת, ואינו עניין כלל לסדר בחתימת הברכה. וכ"ה בר"מ פ"ב מה' תפילה הי"א, וכפירוש מרן בכ"מ שם. וכן מפורש בתשובת רב צמח (אוה"ג עירובין, עמ' 28): בר"ח שחל להיות בשבת, שבת קדשך לעמך נתת וכו' ומוספי שבת ומוספי ר"ה וכו' כאמור. וביום השבת וכו' ובראשי חדשיכם וכו' וישמחו במלכותך שומרי שבת וכו'.⁴¹ וכן יוצא ברור מלשון הר"ח בעירובין (והמגיהים בש"ס ראם בהערה ב' שם לא עמדו על כוונת דבריו) ובביצה.⁴² וכן בשטמ"ק ביצה: "לפי הפשט משמע שאומר תפלת שבת ממש אלא שאין המנהג כן". אבל רש"י תוספ' ושאר מפרשים ופוסקים פירשו מסיים בשבת - חותם בשל שבת. ברם תמוה הוא שברישא, בר"ה שחל להיות בשבת, לא נזכר כלל בשום נוסח (כאן ולהלן ר"ה ולא בבבלי) לא בדברי ב"ש ולא בדברי ב"ה שמתחיל בשבת.⁴³ ונ"ל ש"מתחיל בשבת" בדברי ב"ה נשנו בעיקרן אגב דברי ב"ש. וכבר אמרנו לעיל ברישא שבזמן ב"ש וב"ה תקעו בשחרית גרידא, וממניין הברכות שהזכירו ב"ש וב"ה מוכח שהמחלוקת שלהן לא נשנית אלא לעניין שחרית. ומכיוון שבשחרית לא הזכירו אלא את הפסוק שבאמור,⁴⁴ הרי ברור שמתחיל בשבת משום תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם, ואין צורך כלל ללמדנו שמתחיל בשבת. אבל בשבת שחל ביו"ט ששנו בה מחלוקת ב"ש וב"ה בין בשחרית ובין במוסף, הייתי טועה לחשוב שמזכיר קרבנות מוסף של יו"ט לפני שבת, מפני שמוספי יו"ט מקודשים יותר משל שבת כסברת הבבלי בזבחים (צ"א א', ועיי"ש ברש"י ובשטמ"ק אות י"ט). והרי ב"ש סוברים שמקודש ותדיר מקודש קודם,⁴⁵ ומלמדת אותנו הברייתא שקדושת יו"ט חלה גם על השבת, והוי לה שבת תדיר ומקודש, כמסקנת הבבלי בזבחים שם.⁴⁶ אבל ברישא שמוכח מתוכה שבשחרית גרידא אנן קיימין, אין שום צורך להשמיענו שמתחיל בשבת.⁴⁷

footnotes: ⁴¹ ועיין ברי"ף כת"י שהובא בדק"ס ביצה עמ' 37 הע' ה', והלשון שם צריך תיקון. ⁴² ואנו רואים איפוא שצדק מרן בבאורו לדברי הר"מ. ואשר להשגת הגר"ח עטר בראשון לציון לביצה שם, הרי דבריו מופרכים מפי' הר"ח לעירובין שפסק כלשון הת"ק ולא הזכיר כלל את החתימה. וגם "ההכרחות דכתיבנא לעיל" אינה מוכרחת כ"כ, עיין תוספ' מנחות ל"ו ב' ד"ה הא ובעיטור הנ"ל. ⁴³ ומכאן כנראה דייק רש"י שמסיים בשבת (בשבת ור"ח ובשבת ויו"ט) פירושו מסיים בחתימת הברכה. ולפיכך לא הזכירו לעיל "מתחיל בשבת ומסיים בשבת" מפני שבר"ה כ"ע מודים שמסיים בחתימה בר"ה, עיין רש"י עירובין מ' א' ד"ה וב"ה. ברם בירושלמי ר"ה פ"ד ה"ו, נ"ט ע"ג (ואין להגיה שם, שהרי כן מעתיקים משם כמה מן הראשונים, עיין אהצו"י שם עמ' 46) נחלקו תנאים בחתימת הברכה אף בר"ה שחל להיות בשבת. ולא זו בלבד, אלא שלפירוש הגאונים והר"מ הנ"ל אין מדברים כלל בחתימת הברכה אפילו בשבת ור"ח, ובשבת וביו"ט, וממילא אין חילוק בין ר"ה שחל להיות בשבת ובין שבת שחל להיות בר"ח, ונשארת השאלה למה לא הזכירו ברישא "מתחיל בשבת וכו' ". ⁴⁴ עיין במ"ח כנ"ה (1911) עמ' 434, והוא מתאים ביחוד לר"ה שחל בשבת שאין בו אלא זכרון תרועה בגבולים. ⁴⁵ ירושלמי יומא פ"ז ה"ב, מ"ד ע"ב; נזיר פ"ז סה"א נ"ו ע"ב, וכמו שמגיהים המפרשים כפי שמוכח ברור מתוך העניין. ועיין ברכי יוסף או"ח סי' צ' אות ג' ומ"ש להלן פ"ה שו' 56. ⁴⁶ עיין בס' נועם ירושלמי ברכות רפ"ח. ובאמת גם לב"ה יש כאן חידוש, שהרי לא שמענו במקום אחר בתוספתא שב"ה סוברים תדיר ומקודש תדיר קודם. ⁴⁷ ולעיל הי"א, וכן במחלוקת ב"ש וב"ה בעירובין מ' ב', לא נזכרו לא סיום ולא התחלה, ולא נזקקו שם כלל לעניין הקדם הברכות.

62. **ר' או' וכו'.**וכ"ה בבבלי. אבל בד ובכי"ע: ר' נתן אומר וכו'. ובעיטור הנ"ל: ר"א אומר וכו'. ומסתבר יותר שהשם "נתן" נשמט לפנינו מאשר להניח שמי שהוא הוסיף מעצמו "נתן". וכנראה, שיש לפנינו מסורת בבלית עתיקה, עיין להלן. ובעיקר הדברים כבר אמרנו לעיל שאין ר' נתן חולק על דברי הת"ק אלא מוסיף על דבריו, והת"ק לא דבר כלל בחתימה, עיין מ"ש לעיל.

63. **השבת וישראל וכו'.**וכ"ה בכל נוסחאות התוספתא. ונראה שר' נתן מסר לנו כאן סדר בבלי, אבל בא"י אמרו: מקדש ישראל והשבת והזמנים, וכ"ה בבבלי (לפי גירסת השאילתות יתרו סי' נ"ד) בשם רבי. וכן תנא תנא קמיה דרבינא בשם רבי (עיין דק"ס שם), אלא שרבינא תירץ את הסדר ותיקן: מקדש השבת וישראל והזמנים. ואעפ"י שכן משמע גם בברכות מ"ט א', אבל הנוסחא שם מעורבבת (עיין דק"ס שם עמ' 259 הערה ה'). ואפשר שבסורא שנו שלוי שאל לרבי גם ממקדש ישראל והשבת, וע"ז אמר לו חוץ מזו, וכפירוש תלמידי ר"י על הרי"ף פ"ז סי' ק"פ, עיי"ש היטב, ועיין גם בפירש"י. וחילוק זה נמצא בחילופי מנהגים בין א"מ ובני א"י (סי' ל"ב, הוצ' מרגליות עמ' 150): א"מ אומרים מקדש השבת, ובני א"י אומרים מקדש ישראל ויום השבת.⁴⁸ וכבר העירו שחילוף זה נמנה בין חילופי מנהגים שבין ישיבות סורא ופומבדיתא (עיין בספרו של מרגליות הנ"ל, עמ' 150 הע' 2), כפי שיוצא ברור מן הבבלי בפסחים קי"ז ב'. ובסורא נהגו כאנשי א"י, ובפומבדיתא כמסורת הבבלית. ויש להוסיף גירסת כת"י פריס בבבלי ברכות מ"ט א' (עיין דק"ס שם עמ' 261 סוף הע' ש') בדברי רב גידל בשם רב: ברוך אתה ה' מקדש ישראל והשבת. ורב הונא לא העיר לו כלום על הזכרת ישראל, מפני שכן נהגו גם בסורא. ולפי גירסת ד' וכי"ע בתוספתא שהלכה זו ר' נתן אמרה, משמע שבפומבדיתא היה רווח הנוהג הבבלי כבר בימי התנאים.

footnotes: ⁴⁸ עיין בירושלמי ברכות רפ"ח ובמקבילה ובהערות מרגליות (שהזכרנו בפנים), עמ' 151 הערה 7. ועיין בפיסקי ד"א מלונדריש, הוצ' רמ"ל זק"ש, עמ' ל"ב, הע' 12. ועיין בס' הקנה עה"מ, ס"ד סע"ג. ונוסח א"י רווח בקטעי הגניזה, עיין בקטע מהגדה של פסח (צפה"ב חט"ו, עמ' 122) ובקטעים מתפילה לשבת (ר"ש אסף בסה"י לכבוד דינבורג עמ' 126) ומ"ש לעיל הערה 35.

**סומה וכו'.**נראה קצת שבמשנת תנא תוספתאה היתה מ"ו לפני מ"ה (בפ"ד), ולפיכך פירש תחילה מ"ו ואח"כ מ"ה. וכן שנינו במשנה שם: היה יושב בספינה (או בקרון)⁴⁹ או באסדא יכוין את לבו כנגד בית קודש הקדשים. ובר"מ פ"ה מה' תפלה סה"ג: סומא ומי שלא יכול לכוין את הרוחות והמהלך בספינה יכוין את לבו כנגד השכינה ויתפלל. ונתבארו דברי רבינו ע"י בנו ר' אברהם (סה"י לכבוד ר"י לוי עמ' 38) שהעתיק את הברייתא שלהלן והמשיך: ומי שהוא סומא בעיניו או שאי אפשר לו להתכון נגד המקדש, כמו מי שהוא עובר דרך הים אשר שם האניה הולכת פעם הנה ופעם הנה, או מי שמהלך במדבר וכו' ויכון בלבו ובמחשבתו בכל הרוחות שיעמוד אל המקום ברוך הוא הרי לך שהר"מ באר את המשנה ע"פ הבריתא שבבבלי והתוספתא, וסבר שהיושב בספינה שאינה הולכת בכיוון ישר, וכן אסדה התלויה במרוצת הנהר, שלפעמים הולך ומתפתל (משא"כ בחמור שיכול להעמיד אותו בשעה שהוא מתפלל, עיין תר"י ומאירי ל' רע"א), אינו יכול לכוין את הרוחות, ולפיכך מסתפק בזה שמכוין את לבו לשכינה. ואעפ"י שבמשנה הלשון הוא: כנגד בית קודש הקדשים, הרי אין כאן אלא שינוי בלשון ולא בעניין, וכמו שאמרו בירושלמי (פ"ד ח' ע"ג) בשם ר' חייא רבה: כנגד קדשי הקדשים שלמעלן. וממסורת הירושלמי נראה שאלה הם גם דברי ר' חייא בבבלי (יבמות ק"ה ב'): המתפלל צריך שיכוין את לבו (כגי' הרי"ף בברכות פ"ה ועין יעקב במקומו ועוד) למעלה.⁵⁰ ולפ"ז משמע שהפי' במשנה ובתוספתא שמי שאינו יכול לכוין את הרוחות מתפלל כדרכו, ומכוין לבו לבית קה"ק ולשכינה, ואלו הם שני פרטים הנוהגים בכל מתפלל שיצייר כאילו תפלתו עוברת דרך קה"ק לשכינה. וכן שנינו בפסיקתא רבתי רפל"ג (=תנחומא בובר וישלח סי' כ"א): "ילמדינו רבינו המתפלל להיכן הוא צריך לכוין את לבו (עיין לעיל ה"ד ומש"ש). כך שנו רבותינו יכוין אדם לבו כנגד⁵¹ בית קודשי הקדשים". ומכאן שכיוון הלב כנגד בית קה"ק נוהג בכל מתפלל. ועיין להלן.

footnotes: ⁴⁹ ליתא במשנה שבירושלמי, בפיסקא שם, בהוצ' לו, קויפמן, במשנה שבבבלי ד"ר ועוד. ⁵⁰ ועיין בגירסת בה"ג ר"ב, עמ' 33, שהרכיב את הבבלי והירושלמי שם. ובירושלמי כאן בברייתא שלנו: הרי אילו מתפללין כלפי למעלן. ⁵¹ כ"ה בתנחומא. ובפסיקתא בד"ר בטעות: גנגד.

64. **ויתפללו אל וגו'.**עיין בשנו"ס, ולפנינו צ"ל: והתפללו וכו', עיין דק"ס עמ' 154 הערה ר', ובראבי"ה ח"א סי' פ"ז, עמ' 64 הע' 20. ונשתבש בכל המקומות, והנכון הוא בד: והתפללו אל ה' (מ"א ח' מ"ד), והכוונה לסוף הפסוק: והבית אשר בנית לשמך.

65. **מכוונין וכו'.**וכן בבבלי: יכוין את לבו כנגד א"י וכו'. וכמה מן הראשונים הגיהו בבבלי (עיין בתוספ', תוספ' ר"י במקומו ועוד) ומחקו את המלים "את לבו" והסתייעו (עיין ראבי"ה הנ"ל) מן הירושלמי כאן, שמפורש בו: הופכין את פניהן כלפי א"י. וכן בספרי שנביא להלן: הופכין פניהם כנגד א"י. אבל קשה מאד לשבש את כל הנוסחאות בתוספתא ובבבלי. ובפסיקתא רבתי רפל"ג (וכן בתנחומא) הנ"ל: ר' אליעזר בן יעקב אומר היה מתפלל בחוצה לארץ יכוין לבו לארץ ישראל וכו'.⁵² וכנראה שמסדר הפסיקתא סבר שאין ר' אליעזר בן יעקב חולק על הת"ק (של הברייתא שבפסיקתא), אלא מוסיף שלא בלבד המחשבה גרידא אלא גם הלב ממש צריך להיות מכוון כלפי א"י, וכמו שאמרו בסוכה (פ"ה מ"ד): ואנו ליה וליה עינינו, שפירושו במקום זה שאף העינים ממש מכוונות כלפי המקדש. ומכיוון שהת"ק הזכיר שכל המתפלל צריך שיהא לבו מכוון כנגד קה"ק, הוסיף ר"א בן יעקב שאף לבו צריך להיות מכוון כלפי מזרח. אלא שהפריש הוא בין המחשבה שבלב ובין לבו ממש, שבמחשבה שבלב יכול אדם לצייר שהוא מתפלל בקה"ק, אבל כשאדם מכוין את לבו ממש למקום המקדש, הרי הדבר תלוי במקום עמידתו, ואם הוא עומד מחוץ לא"י הרי בוודאי אינו יכול לצמצם את עצמו לכיוון בית המקדש, אלא לצד א"י גרידא. ואם הוא בא"י יכול לכוין לצד ירושלים וכו', כמו שבאר לנכון בפרישה לטאו"ח ריש סי' צ"ד. ועיין בפי' תלמידי ר"י להרי"ף במקומו.

footnotes: ⁵² לכאורה נראה שהפסיקתא לקחה את הברייתא מן הספרי ואתחנן פי' כ"ט כגי' כתה"י שם (עיין בהוצ' ר"א פינקלשטין עמ' 47): מיכן היה ר' אליעזר בן יעקב אומר כל העומדים בחוצה לארץ וכו', אלא שהפסיקתא קיצרה והשמיטה את הראיות מן הכתובים. אבל בכל המקורות המקבילים (התוספתא, הירושלמי, הבבלי, מדרש שהש"ר פ"ב, ד', גנזי שכטר ח"א. הוצ' ר"ל גינצבורג עמ' 99, מדרש חדש על התורה במדרשים הוצ' מאן עמ' קע"ח) הברייתא היא סתמית, והוכנסו בה ראיות מתפלת שלמה (חוץ ממדרש חדש הנ"ל שאין בו הראיות). ומסתבר יותר שמסדר הפסיקתא שאב את דבריו ממקור אחר.

66. **ויתפללו וכו'.**צ"ל: והתפללו וכו', והכוונה לדה"ב ו', ל"ח. ועיין בחידושי אגדות למהרש"א במקומן. ועיין הגי' בד ובכי"ע ובדק"ס עמ' 155 הע' ש'. וכן גם בירושלמי כי"ר: והתפללו אל ה' דרך ארצם וכו'. ובספרי ובבבלי בהוצ' שלנו, וכן בגנזי שכטר ובשהש"ר לנכון: והתפללו אליך דרך ארצם, והכוונה לפסוק במ"א. ועיין בשנו"ס בספרי שם.

67. **ויתפללו וכו'.**צ"ל: והתפללו וכו'. וכ"ה בספרי הנ"ל בכתי"י, ובבבלי בכת"י, ובראשונים (עיין דק"ס עמ' 155 הע' ת') ובגנזי שכטר. והוא קיצור הפסוק בדהי"ב ו', ל"ד. ובשהש"ר (בד"ר): והתפללו אליך דרך העיר הזאת. וכן בירושלמי בכי"ר: והתפלל אל(ה)יך דרך העיר הזאת.

68. **מכוונין וכו'.**וכע"ז בפסיקתא ובבבלי. ובירושלמי: הופכין פניהן כלפי הר הבית. והיא היא.

69. **והתפללו וכו'.**בנכרי הכתוב מדבר (דהי"ב ו', ל"ב), והוא אינו יכול להכנס אל הבית ממש, ולפיכך מתפלל אל הבית. (חידושי אגדות למהרש"א).

**במקדש.**וכע"ז בפסיקתא ובבבלי. אבל בירושלמי: העומדין ומתפללין בהר הבית.

70. **ויתפללו וכו'.**צ"ל: יתפללו וכו', כלומר הכתוב במ"א ח' ל'. ובבבלי שם נוסף: היה עומד אחורי בית הכפורת⁵³ וכו'. ועיין רש"י ובהגהות הרש"ש שם. ובספרי קרח פיס' קט"ז, עמ' 133: מקום היה אחורי בית הפרוכת (כגי' כי"ר ועוד) ששם בודקים יחוסי כהונה (כלומר, הבדיקה הראשונה לפני הבדיקה בלשכת הגזית). וההוספה שבבבלי אינה גם בספרי, בפסיקתא, במדרשות ובירושלמי.

footnotes: ⁵³ בהוצאות שלפנינו בבבלי נוסף לפני כן: היה עומד בבית קדשי הקדשים וכו'. ואינו בכתי"י ובראשונים, עיין דק"ס. ועיין ראבי"ה ח"א סי' פ"ז, עמ' 65. וכן לא היתה ההוספה לפני הר"מ, עיי"ש פ"ד מה' תפלה ה"ג ובלח"מ שם.

71. **עומדין וכו'.**זהו סיכום המסדר ואינו מדבי ר"א בן יעקב (וליתא בפסיקתא), וכאן מדבר המסדר בלשון עצמו "פניהם" במקום "לבם".

72. **לא יעמד וכו'.**בירושלמי: ר' אידי בר"ש בשם ר' יוחנן (כגי' כי"ר ומקבילה במגילה) לא יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל. מה טעם א"ר אבא בריה דרב פפי ממעמקים קראתיך ה'. ומכאן נראה שהברייתא שלנו לא היתה ידועה להם. וכבר הוכחנו לעיל מפס"ר רפל"ג שההלכה הקודמת בתוספתא היא מדבי ר' אליעזר בן יעקב. וכ"ה גם ההלכה שלנו, וכמו ששנינו בבבלי י' ב' (לפי בה"ג עמ' 40, וכ"ה בשינויים קלים גם בכי"מ, עיין דק"ס 45 הע' ע'): דאמר ר' יוסי ב"ר חנינה משום ר' אליעזר בן יעקב לעולם אל יעמד אדם לא על גבי מיטה ולא על גבי ספסל ולא על גבי כסא ולא על מקום גבוה ולא על גבי שרפרף ויתפלל לפי שאין גבהות לפני הקב"ה, ואעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנ' ממעמקים קראתיך ה' וכו'.

73. **מקום גבוה.**לפי הר"מ (פ"ה מה' תפלה ה"ז), מקום גבוה הוא ג' טפחים ויותר, ועיין ב"י בטוא"ח סי' צ' ובב"ח שם. ולפי א"ח (ה' תפלה סי' נ"ב, ח"א ט"ז ע"ד) מקום גבוה הוא י' טפחים ויותר, ולפי המאירי הוא מג' טפחים ועד י', אבל י' טפחים ויותר היא רשות לעצמה, עיי"ש י' ב'. וכתב במאירי שם: ודווקא במקומות כעין אלו הנזכרים, ר"ל מטה כסא ושרפרף שאין העמידה עליהם מצויה, והעולה עליהם להתפלל בעמידה, נראה כאילו כונתו לקרב את תפלתו לשמים, אבל אם הוא מקום שהעמידה מצויה אין בכך כלום. וכן בקיצור ברא"ה עמ' י"א: פי' בשום מקום שנראה כמתכוין לכך. ועיין באהל מועד לר"ש ירונדי ח"א, ס"ז ע"א, בשם הרי"ץ גיאת, ובב"י טאו"ח ריש סי' צ'.

75. **זקן וכו'.**ילקוט המכירי תהלים פק"ל, א', קכ"ד ע"א, בשם התוספתא. ועיין בב"י הנ"ל. וכן בר"מ (פ"ה מה' תפלה ה"א): ואם היה דחוק או נאנס וכו' אין מעכבין. ואלו הן וכו' ותקון המקום. ותקון המקום הוא שלא יעמוד במקום גבוה, עיי"ש ה"ו וה"ז ועיין להלן.

**חולה מותר.**כלומר, בין בעמידה ובין בשכיבה על מקום גבוה. ובפסיקתא דר"כ, שובה, קנ"ח ע"א: תני בשם ר' אליעזר בן יעקב (עיי"ש הע' כ"ד, וכ"ה במדרש תלים הוצ' בובר) וכו' ואם אין את יכול להתפלל בתוך ביתך, התפלל על מטתך. ואעפ"י שהעניין שם לא לעניין מקום גבוה נשנה, מ"מ נראה שהכל בא מקובץ הלכות של ר"א בן יעקב בעניין שלנו.

77. **ובלבד שיהא וכו'.**מסגנון הלשון משמע שיש כאן הגבלה, שלא התירו לו אלא דווקא אם יכול לכוין את לבו, אבל אם אינו יכול לכוין כשהוא יושב על החמור, ומכ"ש כשירד ממנו ויפחד שמא יברח, או יגנב, אל יתפלל כלל, וכדברי ר"א בבבלי ל' ב'. אבל בירושלמי גורס: שכך לבו מיושב. וכן בבבלי: לפי שאין דעתו מיושבת עליו. ולפי שני התלמודים יש כאן טעם למה לא הטריחו עליו לרדת. ולפ"ז גם לפנינו הפירוש הוא: לא איכפת לנו אם אינו יורד, ובלבד שיהא לבו מכוון, וכסגנון המשנה בסוף מנחות.

**היה משכים וכו'.**בירושלמי הוא מאמר רב.

78. **וקורא בה.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע ובבבלי (בכל כתה"י, עיין דק"ס) נוסף: ומתפלל. ואם גירסתנו נכונה, צ"ל שלא הזכיר התנא תפלה, מפני שבהולך למקום קרוב עסיקינן כאן (שהרי נזכר שופר ברישא, כלומר ביו"ט, עיין רשב"א ל' א'), ובוודאי יכול להגיע למקומו לפני שיעבור זמן ק"ש ותפילה. ומשום זה לא הזכירה התוספתא תפלה כלל. וכל עיקר החידוש הוא שאם מוכרה לצאת לפני הנץ החמה, ואינו יכול לקחת עמו את השופר או את הלולב או את המגילה לדרך (מפני שאין לו אלא אחד וצריך לעזוב אותו לב"ב), יכול לצאת ידי חובתו בכל אלו לפני הנץ החמה (עיין מגילה פ"ב מ"ד ומ"ה), אלא שאסור לו לקרות ק"ש לפני הנץ. ובירושלמי הנ"ל מסיים בה: לכשתגיע עונת קרית שמע הרי זה קורא את שמע ומתפלל. ועיין אהצו"י שם עמ' 110. ובבא זו לא הובאה כאן אלא אגב הסיפא. ועיין מ"ש להלן.

79. **לישב בקרון וכו'.**כלומר לצאת בדרך רחוקה, ומחמת נענוע הקרון והספינה לא יוכל להתפלל מעומד, הרי זה מתפלל מיד לאחר עלות עמוד השחר, כדי שלא יצטרך להתפלל מיושב. ובד יש כאן הכפלה בט"ס מן השורה שלמעלה.

80. **קורא.**עיין בשנו"ס ההוספה שבד, וכ"ה בבבלי בהוצאות שלנו ובכי"מ (ועיין גי' ב"נ בדק"ס 156 הע' ו'). ולפי גי' זו "בין כך ובין כך" שבדברי רשב"א מתפרשים שאין הבדל בין יוצא לדרך קרובה ובין מפליג בקרון ובספינה (והלשון דחוקה קצת) ובשניהם מתפלל אח"כ. אבל מכיון שגם בכי"ע חסרים דברי רשב"א הרי מסתבר שבד היא הוספה ע"פ הבבלי, כרגיל בו בברכות.

81. **עובר וכו'.**כלומר, עובר מפני החמור, ועוקר ממקום תפלתו. ובירושלמי: הרי זה מעביר מפני החמור וכו'. ועיין בבלי ל"ב ב' ובדק"ס שם.

**פני קדר.**צ"ל: פני קרר, כלומר, מנהיג הקרון, וכן מפורש בירושלמי הנ"ל: ומפני הקרון ועיין גם בבלי הנ"ל. ועיין מ"ש בתס"ר ח"א עמ' 212, ח"ג עמ' 73.

**עולה וכו'.**בבבלי הנ"ל בכתי"י וראשונים (עיין דק"ס 174 הע' מ'): לא יהא מפסיק ועולה. ולפנינו המלה "עולה" מיותרת (ואיננה בד ובכי"ע) ובאה באשגרה ממשנת מו"ק פ"ג מ"ה: שבת עולה ואינה מפסקת.

82. **אמרו וכו'.**במקורות א"י שציינו הספור מתאים בעיקרו לתוספתא. אבל בבבלי מסורת אחרת עיי"ש. ועיין בציונים במסה"ת.

**ערוד.**ערוד כאן הוא לא ערוד (חמור בר) אלא ערווד, עיין להלן בגי' כי"ע, ועיין בהערות תיאודור לב"ר פפ"ב עמ' 995, שציין בתוך שאר המקורות גם לרש"ס בירושלמי בסוגיין שגרס בבבלי ערווד. וכן בקטע של בה"ג שפרסם לוי (באן 1937) עמ' 20 גרס בבבלי ערווד (ז' פעמים). וכן מנוקד בשמט"ק חולין קכ"ז, א', אות י"ב, ובמה"ג שציין לו לוי. וכן מנוקד בגליון ספר המעשיות לגסטר עמ' 117 סי' קס"ה, כפירוש לחברבר. ובירושלמי גורס: ובא חברבר והכישו, ואין ערווד אלא חברבר, עיין בב"ר ובבבלי שם, והוא נחש שחור שבא מזווג נחש וצב, עיי"ש. וכן בתנחומא בד"ק ובד"ו: בא חורוור ונשכו וכו' ומצאו חורוור וכו'. וכן במה"ג וישלח, הוצ' מרגליות תרי"ג (בעל מה"ג הרכיב את התנחומא ואת הירושלמי), אלא ששם גורס חברבר במקום חורוור, והוא הוא. ומאן בחלק האנגלי עמ' 390 הע' 420 העיר שהסיפור בילמדנו אינו מתאים לירושלמי, מפני שבירושלמי האגדה היא בחברבר (ולא בערוד) וגם התלמידים לא נזכרו שם, וטעה בתרתי. א. בירושלמי שם להלן: אמרו לו תלמידיו רבי לא הרגשת וכו'. ב'. מאן לא השלים כהוגן את המקומות שלא היה יכול לקרוא בקטע שלו. וכן העתיק: "אילו אדם שנשכו הור[גו. ווי לע]רוד וכו'". ואין לו כל טעם. אבל אין ספק בעיני שצ"ל: אילו (=אי לו, כגי' כי"ו להלן) [ל]אדם שנשכו חור[ור. ווי לחו]רור וכו'. וכ"ה בתנחומא ד"ק: וי לו לאדם שנשכו חורוור וי לחורוור וכו'.

83. **הלכו וכו'.**בתנחומא הנ"ל: ברחו התלמידים. אחר שעה באו ומצאו אותו חורוור מת מושלך על חורו.

**אילו לאדם וכו'.**אילו = אי לו = אוי לו, עיין קהלת ד' י', ברש"י, ברשב"ם שם ועוד. ובכי"ע: אוי לו לאדם שנשכו ערווד אוי לו לערווד וכו', ועיין מ"ש לעיל. ועיין בבבלי הנ"ל וברש"י שם. וכ"ה בה"ג ד"ו ו' ע"ב ובקטע של לוי הנ"ל עמ' 20, אבל בה"ג ד"ב עמ' 52 חסר. ועיין בשמו"ר פ"א, ל"ב ובהגהות הרש"ש שם אות נ"ז. [ועיין ב״ר [עמ׳] 467 [שו׳] 71 ואילך. שם [עמ׳] 1088 [שו׳] 4.]

85. **לא מתוך וכו'.**וכ"ה בירושלמי. וכן גרסו הקדמונים גם בבבלי, עיין דק"ס 160 הע' ק'. ועיין הגי' בהוצאות שלפנינו.

**קלות ראש.**בכי"ע ובד מוסיף: ולא מתוך דברים בטילים. וכ"ה בבבלי ובירושלמי. ובירוש' סוטה רפ"א, ט"ז ע"ב: שלא יקנא לה לא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתו' קלות ראש ולא מתוך מתון, אלא מתוך דבר של אמה. ובכי"ר שם: ולא מתוך מותי, אלא מתוך דבר של אימה. ובמאירי שם ב' א' ד"ה זהו: ולא מתוך מונין. ובתוספות שם ב' ב' ד"ה מאי (בד"ו הראשון): ולא מתוך גאוותן. ובבמ"ר פ"ט, ל' חסרות המלים "ולא מתוך מתון" (בין בד"ר ובין בכי"א). וכנראה שהסופרים השמיטו אותן, כדרכם במלים קשות. ובר"מ פ"ד מה' סוטה הי"ח: ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך מריבה ולא להטיל עליה אימה. ובהגהה שם בד' ראם שערו שהר"מ גרס בירושלמי: ולא מתוך אימה אלא מתוך מתון. ויש ששערו שהר"מ גרס בירושלמי (עיין מה"פ במקומו): ולא מתוך מדון (במקום מתון), ועיין מ"ש בעל הירושלמי, עמ' 55 הע' 1, ובספר היובל לכבוד קרויס עמ' 305. ועכשיו נ"ל שהנכון הוא כבהוצאות שלנו בירושלמי, ומתוך "מתון" פירושו מתוך בטלה (עצלות, עיין הגירסא בברייתא שבבבלי), עיין במלונים הסוריים ערך מתן. וכן בביה"מ של יעללינעק ח"ה עמ' 91: עצל אחד ומתון אחד. ודבר של אימה הוא ההפך מקלות ראש, עיין תנחומא וירא, הוצ' בובר סי' ט'. [ועיין ביוצר לפרש׳ שקלים לר״א הקלר (אומן בשמעו): ולא יתמתנו.]

86. של חכמה."חכמה" בספרות התנאים פירושה לעתים קרובות: הלכה, עיין בבלי ב"מ ל"ג א' וירוש' מו"ק פ"ג, ה"ז, פ"ג ע"א ומקבילות. וכן בבבלי נדה ס"ט ב': דברי חכמה, ופירש"י הלכה. ובמקבילה שבירושלמי כאן: אלא מתוך דבר של תורה. ובבבלי (לפי ב"נ): אלא מתוך שמחה של תורה (עיין דק"ס עמ' 160 הע' ר'). ובהוצ' שלפנינו: מתוך שמחה של מצוה. ולהלן בירוש' שם: רב ירמיה אמר לא יעמוד אדם ויתפלל אלא מתוך דין של הלכה. ובמאירי שם (ל"א ע"א) גורס: מתוך סוף דין הלכה, ועיין אהצו"י 119 ומ"ש בבאורי לה' הירושלמי להר"מ עמ' ל"ד, אות ר'. ובבבלי לעיל שם (כגי' כי"מ, עיין דק"ס): ת"ר אין עומדין להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה. ועיין מ"ש הר"ח אלבק בהוספות ותיקונים לבראשית רבתי של ר"מ הדרשן, עמ' 274. [ועיין שבת ל׳ ב׳ ובדק״ס שם. ובבלי כאן ל״א א׳.]

87. **של חכמה.**עיין לעיל, וכן בירושלמי: אלא מתוך דבר של תורה. ובבבלי (בהוצאות שלפנינו): אלא מתוך דבר הלכה, ועיין דק"ס שם.

88. **ותנחומין.**וכ"ה בד ובבבלי בדפוסים ובכי"מ, ובעל דק"ס לא העיר על שום גירסא אחרת. וכן בירושלמי: בדברי שבח ובדברי נחמות. אבל בכי"ע גורס: בדברי שבח ותחנונים. וכן גרסו בבבלי בתוספ' ר' יהודה, ברשב"א, בתוספ' הרא"ש במקומם בפי' תלמידי ר"י על הרי"ף פ"ה סי' קי"ג (בד"ק וד"ו: אלא הנכון כגי' הספרים שגורסים וכו' שסיימו דבריהם בדברי שבח ותחנוני'. אבל לעיל שם גרסו: ותנחומי') וברא"ה עמ' פ"ו. וכן העתיקו תלמידי ר"י גם מירושלמי: בדברי שבח ותחנונים. אבל מדברי הירושלמי להלן שם מוכח שהגי' תנחומין עיקר.

**הכותב וכו'.**מפתח לר"ן ל"ב ב' (כ' ע"א) בשם התוספתא.

89. **לא ישיבנו.**בכ"מ פ"א מה' תפילין הט"ו דייק מלשון הר"מ שאינו מפסיק מפני החשש שמא יסיח דעתו וישכח ולא יגמור את השם לשמו. אבל פשוטה של ברייתא הוא שאין להפסיק באמצע כמו שאין להפסיק בק"ש ובתפילה באמצע התיבה, וצריך לכתוב את השם בבת אחת (עיין מ"ש להלן מס' חסידים סי' תתתתקס"ב) ובטבילה אחת של הקולמוס (עיין להלן), והלואי שהיינו יכולים לעשות כבן קמצר (עיין יומא ל"ח ב' וברש"י במשנה שם). אבל בדיעבד אם הפסיק אינו פוסל את השם, שהרי אפילו אם טעה והשמיט אות אחת מן השם, יכול להשלימו אח"כ.⁵⁴

footnotes: ⁵⁴ עיין במס' סופרים פ"ה ה"ה. ולא נחלקו אלא בתליה ע"ג השיטין. ולשיטת האחרונים שפוסלים בכתב את השם שלא כסדרו (עיין בפתחי תשובה ליו"ד סי' רע"ו ס"ק י"א אות כ' ) מיירי שהשמיט את האות האחרונה.

**ששה שמות וכו'.**וכ"ה גם בס' המפתח להר"ן הנ"ל. וכ"ה במס' ספרים שנאבדה מאתנו (לפי גנזי מצרים הוצ' אדלר עמ' 29, הצופה האנגלי סדרא ישנה ח"ט 697): הכותב את השם ואפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו. היה כותב חמשה וששה שמות, כיון שגומר אחד מהן משיב שאילת שלום וכו', לא יטביל אדם קולמוס שנים שלשה פעמים ויכתוב בו את השם, אלא טובלו פעם אחת וכותב בו את השם. וכן בס' חסידים הוצ' מק"נ סי' תשכ"ב עמ' 186: הכותב את השם וכו' היה כותב חמשה שמות כיון שגמר אחד מהם משיב, וברור שהעתיק מן התוספתא. ועיי"ש סי' תשכ"א וסי' תשכ"ג ועיין להלן. אבל במס' סופרים פ"ה ה"ז (ובמס' ס"ת שם): היה כותב שנים או שלשה שמות כאחת מפסיק ביניהם ומשיב. וכן העתיקו משם בה"ג ושאר קדמונים, עיין בהוצ' היגר עמ' 156 ובציונים שם. ברם בירושלמי כאן: היה כותב שנים או שלשה שמות כגון אל אלקים ה' הרי זה גומר וכו'. ומכאן הוכיחו האחרונים שבכל השמות שאינם נמחקים אנו מחייבים כתיבה לשמה, ולאו דווקא בשם הויה, עיין בברכי יוסף יו"ד סי' רע"ו שהאריך בזה [ובשו״ת יוסף אומץ של החיד״א סי׳ א׳.]. וכתב שם בשם היד מלאכי: אשתמיטתיה (כלומר להרדב"ז ז"ל) ירושלמי פ' אין עומדין ופ"ב דמגילה דאמרינן תני היה כותב שנים או שלשה שמות כגון אל אלקים ה' וכו'. וכן מעיד באהצו"י כאן (עמ' 122) על הברייתא שלנו: "וכ"ה בירושלמי מגילה פ"ב ה"ג". וכ"ז אינו נכון, ואין זכר מזה לא במגילה ולא במ"א בירושלמי (חוץ מברכות), ורק המלים: אל אלקים ה' נזכרות בירושל' מגילה פ"א לעניין אחר, עיין להלן. וכנראה שצדק בברכ"י שהמאמר "כגון אל אלקים ה' " הוא גליון שנכנס לפנים ולא היה לפני כמה מן הראשונים. וכנראה שהכותב הוסיף ע"פ הירושלמי ברכות פ"ט ה"א, י"ב סע"ד (השוה גירסת הר"א פולדא בירושלמי פ"ה) ומגילה פ"א הי"א, ע"א ע"ג. ועיין מ"ש להלן בסוף הברייתא. ולפ"ז אפשר לפרש את התוספתא והירושלמי כפירוש בעל נ"י לה' ס"ת להרי"ף: "כגון שהניח ביריעה שמות רבות שלא רצה לכתבם מפני שלא היה טהור, והניח להם מקום ובא לכתבם עתה בבת אחת". והדברים מתבארים יותר ע"פ מה שכתב הראב"ד באשכול ה' ס"ת, ח"א עמ' 162: ושמיע לן דהאידנא איכא הרבה מן הסופרים דאין כותבין בו השמות, אלא מניחין חלק במקום השמות, וכשמסיימין ספר תורה כולו מטהרין עצמן, וכותבין כל השמות כלן (והר"ח אלבק בהערה שם העיר על דברי נ"י הנ"ל). ואיכא נמי מנהון מאן דמיתי בי עשרה כשכותבין וכו'. ועיין גם בגנזי מצרים הנ"ל סוף עמ' 28 (696). ובס' חסידים סי' תתתתקס"ב עמ' 420: כתיב (שמות ל"ט, ל') ויכתבו עליו מכתב פתוחי חותם קדש לה'. ויכתבו. לימד שבפני רבים נכתב השם, כגון בעשרה, וכתיב (ויקרא כ"ב, ל"ב) ונקדשתי בתוך בני ישראל. וכך היו הראשונים עושים כשכותבין ספר התורה היו כותבין השמות בעשרה צדיקים. ויש אומרים הוצרך בפני רבים לכותבו כדי להזהירו שיכתוב לשמה שאם יכתוב שלא לשמה שטעון גניזה. וגם האותיות בפעם אחת כולם היו וכו'. נמצאנו למדים מדבריו שהסופרים הקדמונים היו מניחים את מקומות השם חלק והיו כותבים אותם אח"כ ברבים ונזהרים לכתוב את האותיות בב"א. ברם ספק גדול בעיני אם מנהג זה היה קיים בזמן התוספתא והירושלמי. יתר על כן כל הרבותא שמפסיק בין השמות אינה אלא אם השמות רצופים בפסוק.

90. **משיב וכו'.**בס' חסידים סי' תש"כ עמ' 186 (=סי' תתתתק"ס עמ' 420): ואם שני שמות או שלשה או יותר, כגון (יהושע כ"ב, כ"ב) ה' אלקים ה' אלקים ה' הוא יודע, לא יקום ולא (כ"ה בסימן המקביל, וכאן בטעות: אלא) ינוע ולא יסורו עיניו מלכתוב עד שיסיים את כולם וכו'. וכבר תמה המו"ל שהתוספתא והירושלמי סותרים, וגם המחבר בעצמו סותר את דבריו בסי' תשכ"ב. ואפשר שרבינו חילק בין תשובה בפה, ובין תנועה בגופו, תדע לך שהוא כן שהרי למעלה שם (רק בסי' תתתתק"ס) בכותב שם אחד הזכיר "ולא ידבר" ואילו בכותב כמה שמות לא הזכיר דבור כלל.

**מקום שנהגו וכו'.**כל הברייתא שלהלן בשם התוספתא בתוה"א להרמב"ן, עניין ההתחלה, ד"ו נ' ע"א ואילך (ואעפ"י שהוא מעתיק שם הכ"ד גרידא, אבל מדבריו שם מתפרשת גם ברייתא זו). ובבא זו לא הובאה כאן אלא אגב הסיפא, עיין להלן. ובתוה"א להרמב"ן הנ"ל באר אותה ע"פ הבבלי כתובות ח' ב' עיי"ש. ואנו למדים מן המקורות שסתם ברכת אבלים כוללת גם תנחומי אבלים (חוץ ממקומות שנזכרו בצדה תנחומי אבלים בפירוש). ושנינו בירושלמי (פסחים פ"ח ה"ח, ל"ו ע"ב ומקבילות): אלו הן ברכת אבלים מה שהן אומרין בבית הכנסת. אלו הן תנחומי אבלים מה שהם אומרים בשורה.⁵⁵ ונראה שבירושלמי כיוונו למנהג הקדום שנהגו לומר ברכת אבלים בבית הכנסת, ואפילו בחול.⁵⁶ ובמס' סופרים פי"ט (ה"ט, עמ' 335): "וברכת אבילים בערב לאחר התפילה בפני המתפללים על הכוס. בשבת אין (כצ"ל, כמו שהוא במחז"ו עמ' 715) אבילות נוהגת וכו', לאחר שיגמור החזן תפילה (של מוסף)⁵⁷ הולך לו אחורי דלת של בית הכנסת וכו' ומוצא שם האבילים וכל קרובים ואומר עליהן ברכה". והיו מקומות שנהגו לומר ברכות הללו ברחבה (עיין בבלי כתובות ח' ב' ובמקבילות), ואף שם אמרו אותן בלי שום סעודה, וכפירוש הגאונים, עיין שטמ"ק בכתובות במקומו ובאוה"ג שם עמ' 33. ואח"כ חזרו על אותן הברכות גם בבית האבל.⁵⁸ ולשיטת הבבלי חזרו על הברכות בכל פעם. אבל בירושלמי לא נזכרו כלל פנים חדשות, לא לעניין ברכות חתנים (עיין מ"ש להלן) ולא לעניין ברכת אבלים. ונראה שפסקו כר' יהושע,⁵⁹ ולא התחשבו כלל בפנים חדשות,⁶⁰ ולפ"ז, לשיטת בני א"י, אמר יהודה בר נחמני את הברכות (בבלי כתובות ח' ב'), מפני שריש לקיש היה ביום שני לאבלותו, ולא מחמת פנים חדשות, ואף לא בסעודה.

footnotes: ⁵⁵ באהצו"י (מו"ק עמ' 85) העיר על גירסת הרי"ף (מו"ק פ"ג סי' אלף רכ"ט), רמב"ם (פי"ב מה' אבל ה"ז) ושבה"ל השלם (ה' שמחות סי' י"ב) שגרסו בירושלמי: אלו הן ברכת אבלים שאומרים בבית האבל. ברם קשה להגיה את כל הנוסחאות של הירושלמי, וכ"ה גם בשרי"ר עמ' 192 ואצל כמה מן הראשונים, עיין אהצו"י שם. וכנראה שברי"ף והנמשכים אחריו העתיקו מנוסח מתוקן ע"פ המנהג המאוחר. ⁵⁶ עיין בפרקי דר"א ספי"ז, וכפי' הרי"ץ גיאת והרמב"ן, עיין בבאור הרד"ל שם אות ע"ד. ⁵⁷ המוקף ליתא במחז"ו עמ' 715. וכנראה שהוסיפו כן בנוסחאות שלנו ע"פ המנהג המאוחר של בני א"י, שלא הכניסו את האבל לביה"כ אלא בשבת בלבד, עיין בחילופי מנהגים שבין א"מ ובני א"י סי' י"ד, הוצ' מרגליות עמ' 122. וכל המאמר במס' סופרים מן "אין אבלות נוהגת" וכו' עד "ולהלוותן לבתיהם, אבילים [לנחמן]" הוא מאמר המוסגר. ⁵⁸ עיין בבבלי כתובות ח' ב' הנ"ל. ועיין וי"ר פכ"ג, ד', ומ"ש להלן. ⁵⁹ ירוש' ברכות פ"ג ה"א, ה' ע"ד ומקבילה במו"ק, ועיי"ש בדברי ר' ירמיה בשם רב. אבל בירושלמי מו"ק פ"ג ה"ה, פ"ב רע"ד: התפילין לשני ימים, והיינו מפני שתוקפה של אבלות הוא שני ימים, עיין במשנה מו"ק פ"ג מ"ה ובירושלמי שם פ"ב ע"ב. ועיין ב"ר פ"ק, ח', הוצ' אלבק עמ' 1290 ובהערות שם. ועיין במס' שמחות פ"ו הי"א, עמ' 134, ובגי' תוה"א להרמב"ן, עניין התחלת האבל, ד"ו ע"א ע"א. והיו מקומות שנהגו כבר קפרא, וסברו שעיקר תוקפה של אבלות הוא ג' ימים, עיין בירושלמי הנ"ל ובמקבילה בבבלי. ועיין נוסח הבבלי במו"ק כ"א א' במחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע. ⁶⁰ ועיין תוספתא מגילה פ"ד סהי"ד. ונראה שר' יהודה שנה שם משנת ר' אליעזר, עיין תוספתא זבחים ספ"ב ובבלי מנחות י"ה א'. ובח"ד למגילה רצה להגיה כן גם בבבלי כתובות ז' סע"ב (כלומר, שהכוונה שם לר' יהודה התנא). אבל הגאונים (הלכות פסוקות הוצ' ששון ק"ט ע"א ועוד) והראשונים גורסים כלפנינו וכ"ה גם בכי"מ שם. ובה"ג ה' כתובות ר"ו, ס"ז ע"ב, גורס שם: אמר רב יהודה אמר רב והוא שבאו פנים חדשות.

91. **או' שלש.**לא נתברר לנו הנוסח של שלש הברכות. ובתוה"א להרמב"ן הנ"ל העיר על הבבלי בכתובות (ח' ב') שנזכרו שם ד' ברכות: א. האל הגדול וכו' מחיה מתים, ברוך א"י מחיה המתים (כנגד שבחו של הקב"ה). ב. אחינו המיוגעים המדוכאין וכו' ברוך מנחם אבלים (כנגד אבלים). ג. אחינו גומלי חסדים וכו', ברוך אתה משלם הגמול (כנגד מנחמי אבלים). ד. רבון העולמים פדה והצל מלט והושע וכו', ברוך אתה עוצר המגפה (כנגד כל ישראל). ברם לא נתבאר לנו מהו נוסח א"י של ברכת אבלים. ולהלן נראה שנוסח ברכות אבלים היה בכמה דברים מקביל לנוסח ברכת חתנים של א"י. ובחילופי מנהגים שבין א"מ ובני א"י סי' כ"ח (הוצ' מרגליות עמ' 143) אמרו: אנשי מזרח מברכין את החתן בשבע ברכות, ובני א"י בשלש. ואין אנו יודעים מה היה הנוסח שלהם בשלש ברכות של חתן.⁶¹ ושמא כללה ברכת אבלים ברכה ממש לאבלים מעין "עוצר המגפה" שבבבלי הנ"ל (אלא ששם אמרו שהיא כנגד כל ישראל). וכן אמרו בירושלמי (מו"ק פ"ג ה"ז, פ"ג ע"ג): א"ל התפלל עלינו. א"ל יסוג תורעתך (כלומר, יגדור פרצתך), שכל אותה השנה הדין מתוח כנגד המשפחה. וכמו ששנינו בבבלי (ברכות מ"ו ב', כגי' כתה"י): הטוב והמטיב וכו' גודר פרצות ישראל הוא יגדור הפרצה הזאת.⁶² ומסתבר כי "מקום שנהגו לומר ברכת אבלים שלש" כוונתו לעיקר הברכה שאמרוה בתחילה בבית הכנסת או ברחבה או בשני ימים הראשונים אפילו שלא במקום סעודה, ואח"כ חזרו עליה בברכת המזון, ממש כמו ברכות חתנים שאמרוה בתחילה בתוך החופה (עיין פרקי דר"א ספי"ב) ואח"כ בבית חתנים, אפילו בלא סעודה.⁶³

footnotes: ⁶¹ בא"ח ח"ב עמ' 69 (כלבו ה' אישות סי' ע"ה): הובא נוסח ברכת המזון לאלמנה ואלמון: בא"י אמ"ה המעטירכם עטרת שמחה וכו' בא"י מצליח איש ואשה. וכנראה שזהו נוסח א"י, ועל פיו פייט הפייטן בברה"מ לחתן ואלמנה (ידיעות המכון לחקה"ש העברית ח"ה, סי' מ"ה, עמ' צ'): תהיה בירך עטרת, ככ' והיית עטרת (ישעי' ס"ב, ג'), ונ' בונה וכו'. ונראה שהפייטן השריד לנו גם חתימה של בחור ובתולה שכ"ה אומר (שם סי' ס"ב, עמ' ק"ד): ירוענן כעץ בפריו יצליח, ראוים לשמח ולהצליח, ככ' והיה כעץ (תהלים א', ג') וכו' ב' מצליח בחור עם בתולה. ובשבה"ל השלם ח"ב (הסגלה המ"ט, עמ' 147): "וחותם משמח חתן עם הכלה. ויש שחותמין מצליח חתן עם הכלה". ונשאר אצלם הדבור "מצליח" מן החתימה של א"י. ⁶² ועיין אוה"ג כתובות עמ' 34, סדור רב סעדיה עמ' ק"ד, ובידיעות המכון להקה"ש העברית ח"ה, עמ' ק"א. ⁶³ עיין מס' סופרים פי"ט ה"ט, עמ' 334 ואילך, אוה"ג כתובות, עמ' 25 ובהערות שם. ועיין בריטב"א (ובשטמ"ק) שם, ומ"ש בשבה"ל השלם ח"ב (הסגלה ח"נ, עמ' 149 ואילך), עיי"ש שהאריך בזה, (ועיי"ש חנ"א סוף עמ' 152).

**או' אחת.**נראה שכללו כל ג' הברכות בברכת אחת ובחתימה אחת.

92. **כולל וכו'.**הברייתא קשה מאד, מפני שהלשון כולל את הראשונה מוכיח שכולל את הברכה בברכה אחרת (עיין מ"ש להלן בהכ"ה), והרי אמרנו ברישא שברכות אבלים הן לא יותר מג' ברכות. ולא עוד אלא שקשה להבין למה אינו חותם בברכה שלישית. ולפיכך נראה ש"תחיית המתים" "תנחומי אבלים" ו"גומלי חסדים" הם שמות הברכות של ברכת המזון לאבלים (עיין מ"ש להלן), וכשאמרו אותן אחר בה"מ לא ברכו אותן במיוחד אלא קבעון בברכת המזון - ברכת המזון של אבלים. וברייתא זו באה להשלים את משנתנו (פ"ה מ"ב): והבדלה בחונן הדעת וכו' ר"א אומר בהודאה. (כלומר, אעפ"י שאם אומרה על הכוס היא ברכה בפני עצמה, אבל בתפילה היא כלולה בברכה אחרת, וכ"ה גם בברכת אבלים בברה"מ). וע"פ זה נבין את הברייתא שבבבלי (כתובות ח' ב'): עשרה כוסות תיקנו חכמים בבית האבל וכו' וארבעה לאחר אכילה אחד כנגד הזן, ואחד כנגד ברכת הארץ ואחד כנגד בונה ירושלם ואחד כנגד הטוב והמטיב וכו'. וכבר התקשו: מה עניין ד' כוסות לד' ברכות המזון (עיין ריטב"א במקומו), אבל אם נניח שברכות האבלים היו כלולות בברה"מ, הרי הדברים מובנים שתקנו כוס לכל ברכה (כמו שנהגו אח"כ בשני כוסות, אחד לברה"מ ואחד לברכת אבלים, עיין מס' סופרים פי"ט ה"ח, עמ' 334), מפני שעניינה מיוחד (עיין להלן). וכן אמרו בירוש' כאן (פ"ג ה"א, ו' ע"א): עשרה כוסות וכו' אילו שלשה שלאחר המזון: אחד לברכת המזון, ואחד לגמילות חסדים, ואחד לתנחומי אבלים.⁶⁴ ובמס' שמחות (פי"ד הי"ד, עמ' 209) הנוסחא יותר מדוייקת: אחד לברכת אבלים, ואחד לתנחומי אבלים, ואחד לגמילות חסדים. (ומ"ש בברייתא שבבבלי "ד' כוסות" הוא מפני שנתנו כוס מיוחד לברכה על המזון). ושלשה דברים אלו הן ג' ברכות של ברה"מ לאבל. וע"פ זה נבין גם את הברייתא שלנו: כולל את הראשונה בתחיית המתים, והיינו בברכת הזימון⁶⁵ לאבלים. וכן אנו מוצאים בנוסח ברכת הזימון לאבל (ידיעות המכון לחקר השירה העברית ח"ה סי' מ"ט עמ' צ"ג): נברך מנחם אבלים שאכלנו משלו וכו' ברוך אתה ה' מעורר ברחמים⁶⁶ יצורים אשר יצר את האדם בחסד ובצדקה.⁶⁷ ואעפ"י שאין לפנינו נוסח א"י ממש, שהרי בא"י אמרו: נברך מנחם אבלים על המזון שאכלנו וכו' (עיין לעיל הע' 64), מ"מ מסתבר שתמצית הנוסח הוא ע"פ מנהג א"י, ובמקום החתימה "מעורר ברחמים יצורים" אמרו בארץ ישראל: ברוך אתה ה' מחיה המתים.⁶⁸ ובברכה זו של ברכת המזון כולל את הברכה הראשונה של ברכת אבלים. ובפי' ספר יצירה לר"י הברצלוני עמ' 126: "אבל שאר השלשה ברכות אין אומר בהם שום חידוש אלא כשאר ימות השנה, ואפילו ברוך מנחם אבלים אין אומרים בהם. והאומר שום דבר חדוש בשאר הג' ברכות הרי זה טועה, ואינו במטבע של ברכות". ומכאן שנהגו לשנות אף בג' ברכות ראשונות של ברכת המזון.

footnotes: ⁶⁴ שוב ראיתי שכבר עמד על עיקר הדברים ר"א ביכלר בסה"ז לרצ"פ חיות עמ' קמ"ד הע' א'. ⁶⁵ בא"י קראו תכופות לברכת הזימון, ברכת המזון, מפני שאמרו בברכת הזימון: נברך על המזון שאכלנו וכו', עיין מ"ש לעיל פ"א ה"ו ובהערה 33 שם. ⁶⁶ בנוסח ברכת בית הקברות בירושלמי פ"ט ה"ג, י"ג ע"ד: היודע מספרכם הוא יעורר אתכם וכו' בא"י מחיה המתים. ⁶⁷ עיין בנוסח ברכת בית הקברות בבבלי נ"ח ב' ובירושלמי הנ"ל. ⁶⁸ אלא שמן הנוסח "אשר יצר את האדם וכו' " נראה שהוא חלק מברכה ראשונה של אבלים, והיא מקבילה לברכה ראשונה של ברכת חתנים, והתאימו אח"כ את החתימה שתהיה מעין הברכה. ולהלן נעמוד שוב על הדמיון בין ברכות אבלים וברכות חתנים.

93. **שניה וכו'.**ברכה שלישית שבברה"מ לאבל פתחה: נחם ה' אלקינו את אבילי ציון וכו', עיין אוה"ג כתובות, עמ' 34 סדור רב סעדיה עמ' ק"ה ובהערות שם, ידיעות המכון להקה"ש העברית ח"ה עמ' ק"א, ועיין להלן.

**עמו בעירו.**וכ"ה בד ובתוה"א להרמב"ן הנ"ל. אבל בכי"ע: ועירו.⁶⁹ והנה ברכה שלישית שבברכת המזון פתחה: נחמינו וכו',⁷⁰ וחתמה: המנחם עמו בבנין ירושלים.⁷¹ ונראה שהתוספתא שמרה לנו נוסח חתימה עתיקה של ברכת אבלים שהניחוה גם בברכת המזון לאבלים,⁷² והיא: מנחם עמו בעירו. ומסתבר שההקבלה בברכת חתנים⁷³ היתה: משמח עמו בעירו. וכן באמת בנוסח שבע ברכות של רב סעדי' (סדורו עמ' ק"ח): משמח עמו בירושלים (ועיי"ש עמ' תכ"ז). וע"פ זה יתבאר לנו מקום סתום בירושלמי שנתקשו בו מאד המפרשים. וכן שנינו שם:⁷⁴ תני אומרים ברכת חתנים כל שבעה. ר' ירמיה סבר מימר מפקין כלתא כל שבעה.⁷⁵ א"ל ר' יוסי והא תני ר' חייה אומרים ברכת אבלים כל שבעה. אית לך מימר מפקין מיתא כל שבעה. מאי כדון. מה כאן מנחם עמו⁷⁶ אף כאן משמח עמו. מה כאן מזכירין, אף כאן מזכירין.⁷⁷ והסוגיא קשה בין מצד הלשון ובין מצד העניין. ולפיכך נ"ל שר' ירמיה סבר מימר שמוציאין את הכלה מחדרה (=מחופתה) כל שבעה, כדי שיאמרו כל שלש הברכות (עיין מ"ש לעיל סוף ד"ה או' שלש) כביום ראשון. והשיב לו ר' יוסי: וכי אפשר להוציא את המת כל שבעה, כדי שיאמרו ג' ברכות כל שבעה, אתמה. אלא כשם שאומר בבית האבל בשאר הימים "מנחם עמו" (כלומר, מנחם עמו בעירו), אף כאן, בכלה, אומר "משמח עמו". וברכה זו נהגו לומר כל שבעה (עיין בבלי כתובות ח' א'). וכן מסתבר, שברכת מחיה המתים היא בזמן תוקפו של אבל דוקא, ובברכת גומלי חסדים לא היתה חתימה, וממילא נשארת הברכה של תנחומין, שהיא ברכה כללית. ושוב מחזק ר' יוסי את דבריו: מה כאן מזכירין, (כלומר מזכירין את המת)⁷⁸ אף כאן מזכירין (כלומר, את הכלה), ומסתפקים בזכר גרידא, ואין צורך להוציא את הכלה מחופתה.

footnotes: ⁶⁹ כבר העירותי בתס"ר ח"א, עמ' 19, שגי' כי"ע מקורה ברפיון של הבי"ת בתיבה "בעירו", וכמו שכתב בס' מתיבות (הוצ' לוין עמ' 13) על חופה וקידושין במקום "חופה בקידושין". וכע"ז גם במשנת טבול יום פ"ב מ"ה, עיין בנמוקי הגרי"ב שם. ועיין במבוא לנוה"מ להרינ"א, עמ' 1225 ואילך. ⁷⁰ עיין בבלי מ"ח ב' וברי"ף שם. וכן בפיסקי רי"ד הזקן שם, ובשבה"ל השלם (עניין שבת, סי' צ"ד, ל"ד ע"א) בשם בה"ג. וכ"ה בסדר רב עמרם ובכמה מן הראשונים, עיין בהערות ר"א אפטוביצר לראבי"ה ח"א סי' קכ"ט, עמ' 116 הע' 15. ואעפ"י שרוב הראשונים קבלו נוסח זה רק לשבת ויו"ט ור"ח, אבל כבר ידוע שפשרות כאלו מצויות מאד אצלנו, ונוסח א"י נתקבל לשבת ויו"ט ונוסח בבל לחול, עיין בהגהות הרד"ל למדרש שמואל ספל"א אות י"ב. וכן הביא הר"מ (בפ"ב מה' ברכות ה"ה) נוסח זה אף לחול. ועיין גם בתוספ' ובתוספ' ר' יהודה במקומן שהחליטו שאין לחלק בין נוסח שבת וחול. וכן יוצא ברור מנוסח כתה"י והראשונים בבבלי מ"ט א', עיין דק"ס שם עמ' 258 הע' ת'. ברם נראה שהנוסח "רחם וכו' " הוא יותר עתיק, כפי שיוצא מדברי בן סירא פל"ו, י"ז, י"ט, עיין מ"ש הרל"ג בסה"י לכבוד נעלדקה עמ' 624. וכשחרבה ירושלים החליפו ואמרו נחם במקום רחם, עיין תשב"ץ ח"ב סי' קס"א. ואפשר שבזמן הבית חתמו בה: הבוחר בירושלים (עיין ירושלמי יומא פ"ז סה"א, מ"ד ע"ב ובמקבילה בסוטה). ועיין במדרש במ"ר פכ"ג, ז', תנחומא מסעי סי' ו', הוצ' בובר סי' ה', והמסורת שם חלוקה על כל המקורות. ⁷¹ כ"ה בנוסח ברה"מ בקטע שפרסם אסף בסה"י לכבוד דינבורג, עמ' 131. וכ"ה בנוסח ברה"מ לשבת בצופה ההגרי ח"י, עמ' 214, בשנתון של צינציניטי ח"ב עמ' 337. ⁷² שוב ראיתי שאף על זה העיר ביכלר, עיין מ"ש לעיל הערה 63. ⁷³ עיין היטב בשנתון הנ"ל עמ' 277. ⁷⁴ כתובות פ"א ה"א, כ"ה ע"א ומקבילה במגילה פ"ד ה"ד, עיי"ש בד"ו. ⁷⁵ כ"ה במגילה. וכן מעתיק הרמב"ן בתוה"א, עניין ההתחלה. (ד"ו מ"ט ע"ב), גם מירושלמי כתובות. ⁷⁶ וכ"ה הסדר לפני כמה מן הראשונים גם במגילה, עיין אהצו"י שם עמ' 90. ⁷⁷ בתוה"א להרמב"ן הנ"ל העתיק: מה כאן משמחין עמו אף כאן מנחמין עמו. וכתב: פירוש מזכירין עמו ומנחמין עמו פנים הרשות לנחם ולהזכיר האבל ומברכין עמהן כל שבעה. ברם הנוסחא שלנו (הסדר שהעתקנו, והגירסא "מנחם... משמח") מקויימת על ידי ההוצאות שלנו, ע"י העיטור (ברכת חתנים, הוצ' רמא"י ס"ד ע"ב, וכן מעתיק בשמו בתניא רבתי ה' אירוסין סי' צ"א) ומאירי (כתובות 35). והרא"ה והר"ן העתיקו ע"פ הרמב"ן, ואין לנו אלא עדות אחת. יתר על כן כבר אמרנו לעיל שהירושלמי אינו מזכיר כלל בעניין זה פנים חדשות, עיין לעיל הע' 59 ובפנים פירושנו שם. ⁷⁸ וכן אנו מוצאים בנוסח אחר של ברה"מ לאבל (ידיעות המכון לחקה"ש העברית ח"ה, סי' מ"ט, עמ' צ"ג) הפותח: זכר כשר, זכר צנוע לברכה, זכרון כל הצדיקים לברכה ונשמתם בגן עדן וכו'. ובסוף ברה"מ: זכר כשר, זכר צנוע לברכה וכו' זכרון כל החסידים לברכה, נשמתם לחיי עולם וכו'.

94. **בגמילות וכו'.**אף כאן הכוונה היא לברכת הטוב והמטיב,⁷⁹ שעיקר נוסחתה היתה: גומלנו יגמלנו (עיין מ"ש בתס"ר ח"א עמ' 27 ומ"ש להלן פ"ו ה"א), ובברכת המזון של אבל היא כללה גומלי חסדים.⁸⁰ ומשום זה אינו חותם בה משום שאין לברכה זו חתימה (לעיל פ"א ה"ז ומש"ש). ואפשר שהיה חותם בה כשאמרה בפני עצמו ביום ראשון ושני (ולא כללה בברכת המזון, עיין מ"ש בריש הלכה זו), ונוסח החתימה היה מעין: ברוך אתה ה' גומל שכר טוב לגומלי חסדים.⁸¹

footnotes: ⁷⁹ עיין לעיל הערה 63. ⁸⁰ עיין מ"ש לעיל ד"ה כולל, ועיין בבלי כתובות ח' ב'. ושמא היה בה גם רמז לגומלי חסדים שקברו את הרוגי ביתר. ⁸¹ עיין בפרקי דר"א ספי"ז, ובפי' הרד"ל שם אות ע"ו. ועיין הנוסח בראבי"ה ח"ב סי' תתמ"א, עמ' 550; ס' האשכול ח"ב עמ' 192 (ועיין במאסף חורב, ניו־יורק, ניסן תש"ו, עמ' 126, הע' 181); תוה"א להרמב"ן, סוף עניין ההתחלה, ע"א ע"ג; תניא רבתי ה' אבל, עניין תפילה סי' ס"ח.

**המפטיר וכו'.**כלומר, המפטיר את המת בבית הקברות⁸² אינו חותם. ושמא מפני שכבר חתמו מחיה מתים בכניסתם לבית הקברות (עיין להלן פ"ז ה"ו ובירושלמי פ"ט ה"ג, י"ג ע"ד ובבלי נ"ח ב').

footnotes: ⁸² עיין אוה"ג כתובות עמ' 33, בבלי מו"ק ה' ב', ואוה"ג שם ריש עמ' 64; בבלי כאן ס"ד א', וקה"ר פ"ב, ב', בסופו.

95. **שמונה עשרה וכו'.**במקבילות הובאה דרשה זו בשם אמוראים, ועיין מ"ש הרל"ג בפירושים ח"ג, עמ' 268 ואילך (ועיי"ש עמ' 239 ואילך). ובבבלי (כ"ה ב', ומקבילה במגילה י"ז ב') שנינו: ת"ר שמעון הפקולי סדר (כגי' כתי"י) שמנה עשרה לפני ר"ג על הסדר ביבנה וכו'. ובירושלמי (פ"ב ה"ד, ד' ע"ד) אמרו: אמר ר' ירמיה מאה ועשרים זקנים, ומהם שמונים וכמה נביאים, התקינו את התפלה הזאת. וכע"ז שנו גם בבבלי מגילה (י"ז ב', כגי' כתי"י וראשונים, עיין דק"ס שם): א"ר ירמיה ואיתימא ר' חייא בר אבא ואמרי לה במתניתא תנא, מאה ועשרים זקנים, ומהם כמה נביאים, תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר. (ועיין בפי' תלמידי ר"י כאן פ"ד סי' ק"ב, וברא"ה ע"ב ע"א, ובדק"ס מגילה י"ח א', עמ' 99 הערה ק'). ולפ"ז נראה "שמתחילה לא היו מתפללים אותה על הסדר אלא כל אחד ואחד הברכה שהיתה צריכה לו" (תלמידי ר"י הנ"ל). ולא עוד אלא שמלשון הגמרא (מגילה י"ח א'): "מכאן ואילך אסור לספר בשבחו של הקב"ה" משמע שדווקא אחרי שקבעו ביבנה את הסדר ואת הנוסח הסופי של שמונה עשרה אסרו להוסיף על הברכות, אבל מקודם לכן היו מוסיפין אף על מניין הברכות. ולפ"ז כל הדרשות על י"ח ברכות סובבות רק על הסידור ביבנה, למה העמידו אותן על י"ח דווקא לא פחות ולא יותר. ועיין מ"ש להלן.

96. **כולל וכו'.**הר"י דטראני בחי' לתענית י"ג א'⁸³ מעתיק מן התוספתא: וכולל של בייתוסים ושל פושעים במכניע זדים. ובס' יחוסי תנאים ואמוראים (ערך הלל בריה דר' שמואל הוצ' הרי"ל פישמן עמ' ט"ו) מעתיק מכאן: כולל של מינים בשל זידים. וד"ר יוסף דירינבורג (הצופה הצרפתי כי"ד עמ' 31 הע' 1) תקן ע"פ הירושלמי הנ"ל: של מינין בשל פושעין.⁸⁴ ברם אין ספק שנוסחתנו נכונה, שהרי כ"ה בכל הנוסחאות של התוספתא, ואין להעלות כלל על הדעת שמי שהוא יתקן פושעין ל"פרושין" (ועיין מ"ש הר"א פינקלשטין בספרו הפרושים ואנשי כה"ג עמ' ל"ג הע' 119). נמצאנו למדים שברכה זו היתה מתחילתה קללה לפרושין (על משקל מסור), לבני אדם שהיו רגילים לפרוש מן הציבור (כפי' בעל ח"ד) בשעת דחק וצרה.⁸⁵ וכן שנינו בסדר עולם ספ"ג: ומי שפורש (כגי' כי"א שם, עיין בהוצ' ר"א מרכס, עמ' 9) מדרכי צבור כגון המינין והמשומדין והגודפנין והאפיקורסין וכו' (ועיין רש"י ר"ה י"ז א' ובגי' רי"ף כת"י שהביא בדק"ס שם עמ' 32 סוף הע' נ'. ועיין בגמרא שם ובתוספתא סנהדרין פי"ג ה"ה). וקללה זו היתה מכוונת כלפי כל הכיתות והיחידים שסכנו את אחדות הציבור. וברכת הפרושין היתה קיימת הרבה זמן לפני שמואל הקטן⁸⁶ אלא שהוא תיקן את הברכה להזכיר את המינין במיוחד, מפני שהתחילו להעמיד בסכנה את הציבור. ומכיוון שברכת הפרושים היתה קיימת לפני זמנו של שמואל הקטן כברכה בפני עצמה, לפיכך פסקה התוספתא להלן, שאם אמר אילו לעצמן ואילו לעצמן יצא. וכנראה שבזמנו של רב הונא (והוא רב הונא חברו של ר' מנא) בטלו ברכה זו בציבור, מפני אימת המלכות שהפכה למינות, ומפני פחד המינים שבקרו בבתי כנסיות, והלשינו על ישראל שמקללים את הזדים, כלומר את מלכות הזדון (עיין הערת דירינבורג שציינו לעיל בהערה 85), את המינים ואת הנוצרים (עיין בנוסח שמו"ע שפרסם הר"ש אסף בסה"י לכבוד דינבורג, עמ' 118). ולפיכך אמרו (ירוש' פ"ד ה"ג, ח' ע"א): אם יאמר לך אדם שבע עשרה אינון. אמור לו של מינין כבר קבעו חכמים ביבנה. כלומר, נוהג היחידים לומר ברכת המינין אינו מנהג חדש, אלא כבר קבוע ועומד מזמן יבנה. ובבבל שהיו להם י"ט ברכות (עיין להלן) פירשו את הדברים באופן אחר, עיין ברכות כ"ח ב'. ברם במדרש תנחומא (ריש פרש' וירא, הוצ' בובר, מ"ב ע"א): משיבין לר' לוי והא בבבל אומרים י"ט, אמר להם אף הוא מן האזכרות, שנאמר אל הכבוד הרעים. ולא הזכיר כלל שברכת המינין מאוחרת, שהרי גם היא תוקנה ביבנה וכל האסמכתות הן רק על תקנת יבנה.

footnotes: ⁸³ ודבריו נעתקו מכת"י בס' שיח יצחק לחגיגה ע' סע"ד ואילך. ⁸⁴ וכבר תקן כן בספר שיח יצחק הנ"ל ע' ע"ד, ד"ה איתא בתוספתא. ⁸⁵ פרוש, במובן אדם שדרכו לפרוש לים נמצא בכמה מקומות במקורות שלנו, עיין ירוש' מו"ק פ"ב ה"ג, פ"א ע"ב: ר' הושעיה בי ר' שמאי דהוה פרוש. ועיין מ"ש בירושלמי כפשוטו עמ' 72. וכן בפסיקתא דר"כ (עניה סוערה קל"ו ע"ב, כגי' כתה"י וילקוט ד"ר): "והוה תמן חד מינוי פרוש", כלומר היה שם מין שהיה רגיל לפרוש לים. ובצרוף "מינוי פרוש" יש בו גם משום מליצה יפה. ועיין מ"ש בערוגת הבושם ח"א הוצ' אורבך, עמ' 254, הערה 6. ואני מבטל בזה את הגהתי שם, מפני שאין "מינוי" אלא מיניי, מין. עיין ירושלמי סנהדרין פ"ז הי"ט, כ"ה ע"ד; ב"ר פי"ד, ז', עמ' 131. וכן בילקוט ח"ב רמז קכ"ח (בד"ר) בשם אגדת שמואל: דואג הוא מצוי. וצ"ל: מינוי. ובמדרש שמואל רפכ"ב (בד"ו ובהוצ' בובר): דואג מיניי הוא. וכן מעתיק בס' המעשיות, עמ' 136: חד מיני פרוש. ⁸⁶ עיין מ"ש יא"ה ווייס במ"ע בכורים ח"א, עמ' 92, דירינבורג בצופה הצרפתי חי"ד עמ' 30 הע' 3, ומ"ש הר"ח אלבק בהוספותיו להדרשות בישראל של צונץ, עמ' 481, הע' 35.

**ושל גרים וכו'.**בחי' תענית להרי"ד הנ"ל (לפי שיח יצחק חגיגה ע"א ע"א): ושל זקנים ושל גרים במבטח לצדיקים.⁸⁷ ומכאן נראה שבראשונה היתה ברכה מיוחדת לזקנים, ואח"כ כללו בתוכה גם ברכה לגרים, בשעה שהגרות היתה כרוכה בנשיאת עול של עם נרדף. ואעפ"י שבנוסחאות של א"י (עיין בנוסח שפרסם ר"ש אסף הנ"ל ובמקבילות) לא נזכר הדבור "ועל פליטת סופריהם" הרי כנראה נוסח עתיק הוא, ונזכר במגילת תענית (הוצ' ליכטנשטיין עמ' 91): בשובעת עשר ביה (כלומר באדר) קמו עממיא על פלטת ספריא במדינת כלכיס בבית זבדי והוה פורקן (ולפי הפירוש שם, היה המעשה בזמן ינאי המלך, עיי"ש), כפי שהעירו לנכון ר"י לוי (מ"ח ח"ד, 1855, עמ' 271 ואילך) ור"ד הופמן (בספרו דאס אובערסטע געריכטסהוף וכו' עמ' 42 הע' 4). ועיין מ"ש הר"ל גינצבורג בפירושים ח"א עמ' 335.

footnotes: ⁸⁷ וכ"ה בירושלמי, אבל בתוספתא הנוסח בטוח שכ"ה בכל הנוסחאות כלפנינו, וכ"ה בס' יחוסי תנאים ואמוראים הנ"ל.

97. **ושל דוד וכו'.**וכ"ה בחי' הר"י דטראני לתענית הנ"ל, ובס' שיח יצחק לחגיגה ע' ע"ד (ד"ה איתא) הנ"ל בשם ס"א. (וכי"ע = ס' יחוסי תו"א). וכבר העיר הר"י דטראני שבא"י לא אמרו ברכת מצמיח קרן ישועה, וחתמו בברכת ירושלים: אלקי דוד ובונה ירושלים, והביא ראיה מן הפיוטים ומירושלמי ברכות (פ"ד ה"ה, ח' ע"ג) ור"ה (פ"ד ה"ו, נ"ט ע"ג) שמפורש שם: בתפלה הוא אומר אלהי דוד ובונה ירושלים. וכן בנוסחאות של שמ"ע שנמצאו בגניזה (הצופה האנגלי סדרא ישנה ח"י עמ' 657, וכע"ז בשנתון של צינצינטי ח"ב עמ' 306; סה"י לכבוד דינבורג עמ 118): רחם ה' אלקינו ברחמיך הרבים על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל היכלך ועל מעונך ועל מלכות בית דוד משיח צדקך. ברוך אתה ה' אלקי דוד בונה ירושלם. (ועיין מ"ש ר"ש ראפפורט בתולדות הקליר הע' 28 והע' 33). ועיין מ"ש רז"ו רבינוביץ בשערי תוא"י עמ' 10 ואילך. ועיין מ"ש ביכלר בצופה הנ"ל ח"כ (1908) עמ' 798 ואילך.

**אם אמר וכו'.**לא נזכר במקבילות. וטעם התוספתא היא שכל הברכות הללו היו קיימות פעם כשהן לעצמן. ועיין מ"ש הר"ל גינצבורג בפירושים ח"א עמ' 337.

98. **ישראל המברך וכו'.**משנתנו ספ"ח, אלא ששם עוסקים בברכות הנהנין וכאן בברכות שבתפילה. ואגב שהזכיר לעיל "מינים" מביא כאן דיני עניית אמן אחר ברכת כותי בתפילה. ובתוספ' ר' יהודה נ"ג ב' (מ"א ע"ג) הביא את התוספתא כאן והשוה אותה לגירסת התוספתא להלן פ"ה הכ"א ולירושלמי שם, עיין מש"ש.

99. **כל הברכה.**בד: כל הברכה כלה. וכ"ה במשנה שבבבלי (כולה) נ"א ב', ובמשנה שברי"ף. ומשמע קצת מלשון זו כשיטת ר' יהונתן (עיין בהגהה במלא"ש ספ"ח) ושאר פוסקים שגם בישראל צריך לשמוע את הזכרת השם (עיין מ"ש באליהו רבה או"ח סי' רט"ו, ס"ק ב'), אבל בכותי לא יענה אמן אלא דווקא אם שמע את כל נוסח הברכה. ובטעם הדבר פירש"י (נ"א ב') מפני שאנו חוששים שמא ברך להר גריזים. ולשיטתו שם נראה שאם הזכיר את השם שוב לא חיישינן לכן. אבל הר"מ בפיה"מ לא פירש כלום בעניין זה. ומלשונו בפ"א מה' ברכות הי"ג משמע שמכותי צריך לשמוע את הברכה מתחילתה ועד סופה, ולפי זה, הטעם הוא שאנו חוששים שמא שינה ממטבע הברכה (עיין בר"מ שם). ואפשר שכאן גם רש"י יודה שצריך לשמוע את כל הברכה, שהרי בתפלה אנן קיימין. והגע עצמך שהכותי התפלל: והכניע קמינו וכו', הרי אין לישראל לענות אמן אפי' על סוף הברכה, והכל תלוי בטיב הברכה. ומכיוון שהפשט הפשוט כאן ובמשנתנו ספ"ח הוא שאין עונין אמן אחר הכותי אפילו שמע ממנו את השם, הרי ממילא אין מקום לפירושם של החכמים האחרונים (עיין מ"ש הר"י לוי בקטעים ממשנת אבא שאול עמ' 129, הערה 3, ובמקור הגרמני עמ' 33 הע' 81. והחזיקו בשיטתו גם חכמים אחרים) שאין עונין אמן אחר הכותי מפני שאנו חוששים שמא הגה את השם באותיותיו. ועיין מ"ש להלן פ"ה הכ"א.