1. **אף הקרמית חייבת וכו'.**ירושלמי כאן פ"א ה"א, נ"ז ע"א; פסחים פ"ב ה"ד, כ"ט ע"ב, ועיין להלן פסחים פ"ב הי"ז (כי"ע פ"א הכ"ט). ובבבלי פסחים ל"ה א': וכן היה ר' יוחנן בן נורי אומר קרמית חייבת בחלה. מאי קרמית? שיצניתא דמשתכחא ביני כלניתא. ופירשו הגאונים (תשה"ג הרכבי סי' שנ"ב עמ' 179, אוה"ג עמ' 33): הוא מין שאנו יודעין אותו, ונמצא בכפרים בבבל בין הגמא, שהוא כולניאתא באגמים, ואין בני אדם זורעים אותו אלא הוא צומח לעצמו, ואנשי הכפרים קוראין אותו קוראמי, כי דאמרינן בעירובין (כ"ב א') הא קוראמי באגמי, ואוכלין אותו בשני בצרות (ועיין בהערות באוה"ג שם). ועיין מ"ש ר"ע לעף בפלורה ה"א עמ' 703 ואילך, ולדעתו הכוונה לצמח .Glyceria fluitans h. Br עיי"ש. ובירושלמי הנ"ל אמרו שבדקו את הדבר, ור' יוחנן בן נורי סובר שבדקוה ומצאוה שהיא באה לידי מצה וחמץ (וממילא חייבת בחלה, וחייבין עליה כרת בפסח) וחכמים (במשנתנו כאן רפ"א הסוברים שחמשה דברים בלבד חייבים בחלה) אומרים בדקוה ולא מצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ. ובבבלי שם משמע שר' יוחנן בן נורי סובר שגם אורז¹ חייב בחלה.

footnotes: ¹ עיין צל"ח בפסחים שם. ועיין דק"ס שם, עמ' 96, הע' ר'.

1-2. **ר' ישמעאל בי ר' יוסה וכו'.**במשנתנו (פ"א מ"ו): המעיסה בית שמאי פוטרין וב"ה מחייבין. החליטה ב"ש מחייבין ובית הלל פוטרין.² ומפרש ר' ישמעאל בר' יוסי בשם אביו (ר' יוסי בר' חלפתא) את דבריהם. וטעם הפטור יתבאר להלן שו' 3.

footnotes: ² ועיין בבלי פסחים ל"ז ב' ובדק"ס שם.

2. **חלוט הנותן קמח לתוך חמין וכו'.**וכן בירושלמי (פ"א רה"ז, נ"ח ע"א; פסחים פ"ב ה"ו, כ"ט ע"ג): תני ר' ישמעאל בר' יוסי אמר משום אביו איזו היא המעיסה, הנותן חמין לתוך קמח. חליטה קמח לתוך חמין. ולפ"ז אין ר' יוסי אלא מפרש את מהות החליטה והמעיסה. ומכיוון שלפי פירושו אין בין חליטה ומעיסה אלא סדר נתינת החמין, הרי כבר נראה מתוך דבריו שלהלכה אין הבדל בין מעיסה וחליטה, והמחייב מחייב בשתיהן, והפוטר פוטר בשתיהן, כפי שהסיקו בירושלמי ובבבלי (עיין להלן). ברם בבבלי (פסחים ל"ז ב') נשנית הגדרה זו בסתם.³ ואחריה שנו: ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו זה וזה לפטור, ואמרי לה זה וזה לחיוב.⁴ וכבר העיר מהרי"ט אלגזי (ה' חלה פ"ד, פ"ג ע"א, סי' ו') על משנת עדיות (פ"ה מ"ב): ר' יוסי אומר ששה דברים מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה וכו', המעיסה ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין, והוא כמ"ד זה וזה לחיוב, כלומר, ר' יוסי שנה מחלוקת ב"ש וב"ה בלשון "מעיסה" (וה"ה "חליטה") וב"ש לקולא. אבל ר"מ שלא שנה מחלוקת זו בין קולי ב"ש וחומרי ב"ה (עיין במהרי"ט אלגזי שם) וכן ר' יהודה⁵ שנו במשנתם מחלוקת ב"ש בלשון חליטה (וה"ה "מעיסה") וב"ה לקולא. והתנא של משנת חלה שנה ברישא את משנת ר' יוסי ובסיפא את משנת ר' מאיר ור' יהודה כמסקנת הירושלמי (שני תלמידים שנו אותה) והבבלי (כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו, ותברא מי ששנה זו לא שנה זו). ועיין מ"ש הרי"ן אפשטין במבוא לנוסח המשנה סוף עמ' 2 ואילך, וכבר עמד על עיקר הדברים במהריט"א הנ"ל.

footnotes: ³ לפנינו בבבלי הגירסא היא: המעיסה קמח על גבי מוגלשין. החליטה מוגלשין שעל גבי הקמח. וכן היתה הגירסא לפני הגאונים (עיין באוה"ג שם, עמ' 39), לפני הר"ח ולפני כמה מן הראשונים. אבל בכ"י אוקספורד שם: המעסה מוגלשין שע"ג הקמח. החלטה קמח שע"ג מוגלשין. וכבר העיר בדק"ס שם שגירסא זו מתאימה למסורת הירושלמי הנ"ל. וכן במלחמות להרמב"ן בפסחים שם: "היא החליטה השנויה במשנתינו קמח ע"ג מוגלשין". וכן בתוס' שנץ (עריות פ"ח מ"ב): המעיסה פ"ב דפסחים מפרש מוגלשין על גבי קמח. ⁴ בנוסח הרש"ס (כ"ח ע"ב) של הירושלמי הגירסא היא כמו בבבלי, ואח"כ: ר' ישמעאל בר' יוסי אמר בשם אביו זה וזה לפטור. ואית דאמרין זה וזה לחיוב. וכנראה שכן ניסח הרב בעצמו ע"פ הבבלי. ⁵ עיין בברייתא שבבבלי להלן שם: יכול יהא מעיסה וחליטה חייבין בחלה? ת"ל לחם. ר' יהודה אומר אין לחם אלא האפוי בתנור וכו'.

3. **וחכמים אומ' אחד זו וכו'.**בירושלמי הנ"ל: וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה וכו'. ומוכח מכאן שאף לת"ק לא נחלקו אלא במעיסה וחליטה שאפאן אח"כ בתנור,⁶ והפוטר פוטר אפילו אם אפאן אח"כ, מפני שאינן נקראות לחם.⁷ והמחייב סובר שמכיוון שחלטן ע"מ לאפותן בתנור חייב. אבל החכמים סוברים שהכל תלוי בגמר מלאכה, ואפילו חשב מתחילה לטגנן או לבשלן, אם נמלך ואפאן, התנור מחייב אותן.⁸ אבל בחליטה כ"ע מודים שהיא פטורה, וזו היא חלת המשרת שבמשנתנו (פ"א מ"ד), כפירוש הירושלמי במקומו והבבלי (פסחים ל"ז א'). ועיין במלחמות להרמב"ן פסחים שם, ועיין בתוספ' שם (ל"ו סע"ב) ד"ה פרט.

footnotes: ⁶ וכבר הכריח כן הראב"ד בעריות פ"ה מ"ב מקושיית הירושלמי לעיל שם: איתה חמי נחלטה כל צורכה ב"ש מחייבין, לא נחלטה כל צורכה ב"ש פוטרין, כלומר, בתמיה. ואין מקום לקושיא זו אלא אם נניח שהמחלוקת היא באפאן אח"כ בתנור, עיי"ש בפי' הראב"ד. ⁷ עיין בבבלי פסחים ל"ז ב' ובתוספ' רי"ד שם. ⁸ עיין מאירי פסחים ל"ז א' (49 ע"א) ד"ה יש בזו. ועיין באמונת יוסף לפירוש הרש"ס כאן, כ"ט ע"א.

3-4. **הנעשת באלפס ובקדרה פטורה וכו'.**וכ"ה גם בירושלמי הנ"ל. ובבבלי הנ"ל חסרה המלה "ובקדרה", והסיקו שם (ל"ז ב') שהחכמים הללו חולקים על ר' יוחנן הסובר (שם ל"ז א') שמעשה אילפס חייב בחלה. אבל בירושלמי (כאן פ"א ה"ה, נ"ז ע"ד) לא הקשו מכאן על ר' יוחנן. ולא עוד אלא שמפורש שם: א"ל ר' יוחנן ובלבד ע"י משקה. ובר"ח (פסחים ל"ח ע"א): ובלבד במעשה אילפס על ידי משקה, וכן מעתיק משמו בראבי"ה⁹ ומוסיף: פי' שנתבשל במשקין במים.¹⁰ ומכאן שאם נתבשל באילפס במים אף ר' יוחנן מודה שפטורה מן החלה. ולפ"ז באלפס כאן הוא דומיא דקדירה (ע"י מים), ולפיכך לא הקשו בירושלמי מכאן לר' יוחנן, ועיין ר"מ פ"ו מה' בכורים הי"ב ומ"ש במבואי לה' הירושלמי להר"מ עמ' ח'.

footnotes: ⁹ סי' תכ"א ח"ב, עמ' 50, או"ז ה' חלה סוף סי' רי"ז, ל"ג סע"ג. ¹⁰ אפטוביצר הגיה [ולא] במים, ואין זו הגהה נכונה, וגם באו"ז הנ"ל מעתיק כמו שהוא לפנינו בראבי"ה. וכן בס' המכריע סי' ס"ג: ומה שכתוב בירושלמי דמודה ר' יוחנן ע"י משקה זהו פירושו, דלא פליג ר' יוחנן במעשה אילפס ומחייב אלא באילפס יבש, דהוי כמעשה תנור, אבל אם שם משקה באילפס, או מים, או שמן, או כל מין משקה, זהו חלוט דהוי מבושל וכו'.

4. **המליי של ישראל וכו'.**שו"ת הרשב"א ח"ה סי' נ"ו, י"ב רע"ג, פיסקי חלה שלו (קרוב לסופו), כ' ע"ב, מאירי חלה ריש עמ' 30, דיני חלה להרשב"ץ רפ"ג (תשב"ץ ח"ב סי' רצ"א, ס"א סע"ב). ובירושלמי (פ"ג ה"ד, נ"ט רע"ב): תני ר' חייה¹¹ מלאי של ישראל ופועלין גויים וכו'. א"ר יוסי אוף אנן תנינן נכרי שנתן לישראל לעשות לו עיסה פטורה מן החלה. כלומר, ומכאן אנו רואים שאנו הולכים אחרי המלאי (הסחורה), ואם המלאי של ישראל אין גלגול הפועלים הגויים פוטר אותו, ואם המלאי של גוי אין הגלגול של הפועלים היהודים מחייב אותו. וכן פירש בח"ד, וכן פירשו כל הראשונים הנ"ל. ובאו"ז (ה' חלה סי' רל"ה ח"א, ל"ה ע"ד) רצה לפרש בברייתא זו ע"פ פירש"י בפסחים (ל"א ב') שמדברים במלאי שנמצא בחנות ואין אנו יודעים של מי היה,¹² אבל דחה פירוש זה בשתי ידים והסתייע בדברי ר' יוסי שבירושלמי. ועיין מנחות ס"ז א' ובאו"ז שם סוף סי' רל"ה. ועיין מ"ש במהרי"ט אלגזי ה' בכורות ספ"ד (ע"ב רע"ג ואילך, סי' נ' וסי' נ"א). ברם שיטת כמה מן הראשונים היא שגלגול הגוי פוטר אפילו בשל ישראל.¹³ ועיין מה שהאריך בזה הרי"פ פערלא בבאורו לכפו"פ פ"ד, ס"ה ע"ב ואילך, ס"ז ע"ג ואילך.

footnotes: ¹¹ כגי' הראשונים, עיין אהצו"י, עמ' 137. ולפנינו בטעות: ר' יודה. ¹² עיין מ"ש בתס"ר ח"א, עמ' 162 ואילך לתוספתא פסחים פ"ב ה"ה (כי"ע פ"א הי"ז) ואילך. ¹³ רבינו אפרים (עיין ראבי"ה ה"א סי' קס"ה, עמ' 172 ובהע' 6, 11, שם) ור' אליהו מעכו (עיין שו"ת הרשב"א ח"ה סי' נ"ו).

6. **העושה עיסה לרבים וכו'.**או"ז ח"א ה' חלה סי' רט"ו, ל"ג רע"ב, מאירי חלה ספ"א עמ' 16. ופירש באו"ז: והא דתניא העושה עיסה לרבים חייב בחלה נראה בעיני דמיירי שהוא עושה עיסה של רבים שהם שותפים בה, אע"ג דליכא שיעור עיסה אלא בין כולם אפ"ה חייב בחלה וכו', מיהו לשון הברייתא לא מיתרצת לי, דהוה ליה למיתני עיסת השותפין חייבת בחלה. ובר"מ (פ"ו מה' בכורים ה"ו): עיסת השותפין והעושה עיסה לרבים חייבת בחלה. וכ"ה בכפו"פ פט"ו עמ' שע"א. ועיין בפי' הרש"ס, נ"ח ע"ב (ועיין חולין קל"ה ב'). ולפי פשוטה פירושה שעושה עיסה משלו לצרכי הרבים (דוגמת הנוטע לרבים, עיין להלן ערלה פ"א רה"ב שו' 5 ומש"ש), ומלמדת אותנו התוספתא שאין דינה כמגלגל עיסה להפקר.¹⁴

footnotes: ¹⁴ עיין מ"ש להלן שו' 34. ואעפ"י שבתורה לא נתבאר בפירוש שהפקר פטור מתרומות ומעשרות, אלא הלכה היא שאין חיוב תרו"מ בשעה שהלוי והכהן יכולים לזכות בכל הפירות, כלומר, "ידך וידו שוין בו", הכא שאני שאינו מפקיר את העיסה אלא נותן רשות לרבים לאכול משלו, והוא כמזמינם לאכול אצלו, ואפילו אין בעיסה כשיעור לכל אחד ואחד חייבת בחלה.

6-7. **לאכלה בצק חייב וכו'.**כ"ה בכל הנוסחאות. וכ"ה באו"ז הנ"ל, בכפו"פ פט"ו עמ' שע"א, ובמאירי חלה עמ' 16, ואין להגיה. וכתב במאירי (שם עמ' 10): "זהו ביאור המשנה ופסק שלה (כלומר, פ"א מ"ה ומ"ו), ונתחדש עליה בתוספתא שהעושה עיסה לאכלה בצק חייב בחלה, ויראה דוקא בשנמלך לאפותה". ולדעתו משלימה התוספתא את משנתנו (פ"א מ"ה) ושונה שאם תחילתה לאוכלה בצק וסופה לחם חייבת בחלה, ואין אנו הולכים אחרי המחשבה בשעת הגלגול. ולפי פשוטו פרושו שאפילו אוכל את העיסה בצק חייבת בחלה, מפני שבטלה דעתו אצל כל אדם, ומכיוון שנתגלגלה אסור לאכול ממנו עראי.¹⁵ ופשיטא שלשיטת ר"ת (ס' הישר סי' רצ"ז, ל"א ע"ג, תוספ' פסחים ל"ז ב' ד"ה דכ"ע וד"ה לחם ועוד) שכל עיסה שבלילתה עבה מתחייבת משעת גלגול, אפילו אם דעתו לגומרה בפטור, התוספתא מתפרשת כפשוטה, כמו שפירש בפי' חזון יחזקאל כאן.

footnotes: ¹⁵ ואינה דומה לחלוטה וכדומה שהיא פטורה אפילו בלילתה עבה, שהרי יש שאוכלים אותה כמות שהיא, ועדיין לא נטבלה, אם אין דעתו לאפותה. וכן אם דעתו לייבשה בחמה לא נטבלה לשיטת כמה מן הראשונים. אבל בנידון דידן שדעתו לאכל בצק כמות שהוא בטלה דעתו אצל כל אדם, וחזקתו לאפותו בתנור, ונטבל משעת גלגול.

7. **קמח קלי שגבלו וכו'.**וכ"ה בד, באו"ז, בכפו"פ ובמאירי (עמ' 16) הנ"ל. ובירושלמי (פ"א ה"ז, נ"ח ע"א): קמח קלי שעשאו בצק חייב בחלה. [ועיין מ"ש להלן פסחים עמ' 151 ש' 10, (וב"תוספתא כפשוטה" עמ' 517-516.)]

**ועשאו עיסה חייב.**כאן אינו כתוב לאוכלו עיסה, או בצק (כמו ברישא), אלא ועשאו עיסה, כלומר, עשאו עיסה על מנת לאפותה. וכן ניסח הר"מ (פ"ו מה' בכורים סהי"ג): וכן קלי שלשו לאפותו פת חייבין בחלה. וכן מפרש בירושלמי הנ"ל: "ר' יוסי בשם ר' יוחנן והוא שאפיין". אבל אם אכלו בלא אפייה פטור. וכן בר"מ הנ"ל (סהי"ב): וכן קלי שלשין אותו במים או בדבש, ואוכלין אותו בלא אפייה פטור שאין חייבת אלא עיסה שסופה להאפות לחם. ובדיני חלה להרשב"ץ פ"ב (תשב"ץ ח"ב סי' רצ"א): העושה עסה מקמח קלי אם לאפותה חייבת בחלה, ואם לאכלה בלא אפייה פטורה מן החלה.

7-8. **עיסת ארנונא חייבת בחלה מפני שחייב וכו'.**וכ"ה באו"ז ח"א ה' חלה ריש סי' רל"ה, ל"ה ע"ג, מאירי פסחים ו' א' (9 סע"ב), כפו"פ פט"ו עמ' ש"ע. וכן בספר הישר לר"ת סי' רנ"ג, כ"ז ע"א: עיסת ארנונא חייבת מפני שהיא באחריותם עד שימסר. ובפיסקי חלה להרשב"א ש"ד (בד"ר בטעות ש"ג), ט"ו רע"א: ותניא בתוספתא עיסת ארנונא חייבת בחלה מפני שחייב בארנונא עד שעה שימסור, והיא היא.¹⁶ ועיין תוספ' פסחים ו' א' ד"ה בהמה, רא"ש שם פ"א סי' ה'. ומלשון התוספתא ברור שהכוונה היא לעיסה שעשה באופן מיוחד לשם ארנונא, כלומר, למסור את הלחם לשלטונות כמס הארנונא (annona) שהיו גובים בבעלי חיים ובפירות כמות שהם. וטעם החיוב הוא מפני שסוף כל סוף העיסה היא באחריותו עד שעה שימסור, והרי לפעמים אינם זקוקים לכל הלחם הנגבה, והגוי מוותר בפעם זו, וגובה כפלים בפעם אחרת, ונמצא שעדיין הכל ברשות ישראל. ובמשנתנו (פ"ג מ"ה): נכרי שנתן לישראל עיסה לעשות לו פטורה מן החלה. ומקשה בירושלמי שם (ה"ד, נ"ט סע"א): מה בינה לעיסת ארנונא, שמא אינה חייבת בחלה? כלומר, הרי גם בעיסת ארנונא עושה את העיסה בשביל השלטונות, והוי ליה כאילו מסר לו הגוי עיסה לעשות לו. ומתרץ הירושלמי: תמן ברשות ישראל היא שמא ימלך הגוי ליטלה,¹⁷ ברם הכא לדעתו היא תלויה. כלומר, עיסת ארנונא היא ברשות ישראל עד שעה שימסור, והרי יכול הגוי להמלך כשלא יצטרך ללחם ולוותר עכשיו ולבקש עיסה בפעם אחרת, אבל במשנתנו, וכי בדעת הגוי הדבר תלוי, בתמיה, והרי יכול היהודי למסור לו לגוי את עיסתו בעל כרחו, ואם יתרצה הגוי לקחת דמים, דינו כקונה עיסה שנתגלגלה ברשות הגוי ופטור.¹⁸ ובבבלי (פסחים ו' א'): איכא דאמרי אמר רבא וכו' עיסת ארנונא חייבת בחלה, ואע"ג דלא מצי מסלק ליה וכו', עיסה לית ליה קלא. ומוכח מכאן ששיטת הבבלי היא שמדינא עיסת ארנונא פטורה מן החלה, ורק מדרבנן חייבת משום מראית העין, שמא לא ידעו שיש לגוי חלק בה. ובר"ח שם: בהמת ארנונא. פי' בהמה שיש בה שותפות לגוי וכו', ועיין ערוך ערך ארנון. ומכאן שפירש כן גם עיסת ארנונא, ועיין בראשונים הנ"ל ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' ש"מ שהשיגו על פירוש זה. והרשב"ם גרס בבבלי: עיסת ארנונא פטורה,¹⁹ וכבר השיגו הראשונים הנ"ל על גירסא זו. ועיין בס' התרומה סי' פ"ג, ומ"ש במהרי"ט אלגזי ה' חלה פ"ד סי' י', צ"א ע"א, בפירוש דבריו, עיי"ש.

footnotes: ¹⁶ עיין במהרי"ט אלגזי ה' חלה פ"ד סי' י', צ"א ע"א. וציין לו המו"ל שם. ¹⁷ = לא יטלה, ולא יטלה, עיין מ"ש לעיל, עמ' 726, ובתס"ר ח"ב, עמ' 52, ועמ' 245 ועוד. והראשונים גורסים בפירוש: שלא ליטלה, עיין אהצו"י, עמ' 136 ואילך. וכ"ה ברש"ס, נ"ז ע"א. ¹⁸ ועיין בראשונים הנ"ל שפירשו אחרת, אבל להלכה אין הבדל. ¹⁹ ס' הישר לר"ת סי' רנ"ג, כ"ז ע"א; או"ז ח"א, ל"ה ע"ד, ה' חלה סי' רל"ה. ועיין מאירי פסחים ו' א'. וכן מעיד בר"ש פ"ג מ"ה שברוב הספרים הגירסא היא: עיסת ארנונא פטורה מן החלה, והוא דלא מצי מסלק ליה. אבל הרשב"ם גרס: פטורה מן החלה אע"ג דמצי מסלק ליה וכו'. עיין בס' הישר ואו"ז הנ"ל.

8-9. **עיסת מעשר שני בירושלם וכו'.**במשנתנו (פ"א מ"ג): אלו חייבין בחלה וכו' ומעשר שני והקדש שנפדו. ובספרי שלח פי' ק"י עמ' 115: מראשית עריסותיכם. שומע אני אף עיסת תרומה ועיסת מעשר שני במשמע? ת"ל חלה תרימו תרומה, את שהמורם קודש והשאר חולין, ולא שזה וזה קודש. אבל אמרו עיסת מע"ש בירושלים חייבת בחלה. ובירושלמי (מע"ש פ"ה סה"ג, נ"ו ע"ב): ר' בא ר' חייה בשם ר' יוחנן עיסת מעשר שני בירושלם כר' מאיר פטורה מן ההלה, כר' יודה חייבת. וכ"ה בבבלי פסחים (ל"ז ב' וסוכה ל"ה א') בשם רב אסי. ולהלן שם (ל"ח א', סוכה ל"ה ב', סנהדרין קי"ב ב'): עיסה של מע"ש פטורה מן החלה דברי ר"מ, וחכמים מחייבין. ובסנהדרין (הנ"ל): אמר רב חסדא מחלוקת בירושלם וכו'. והר"מ (פ"ו מה' בכורים ה"ד) פסק כברייתא שלנו, אעפ"י שפסק (פ"ג מה' מע"ש הי"ז) כר"מ שמע"ש ממון גבוה הוא. וכבר תירץ רבינו מנוח (פ"ו מה' חמץ ומצה ה"ח, כ"א ע"א) שהר"מ פוסק כר' חייא בר אבא,²⁰ ולפי מסקנת הבבלי (בסוכה שם) מוכח שר' חייא בר אבא סובר שגם בחלה אין צורך שיהיה ממונו, אלא שיהא לו בה היתר אכילה בעיסה, ולדעתו מע"ש בירושלים חייב בחלה אף לר"מ.²¹ וכן פירש גם במהרי"ק על הר"מ בה' בכורים הנ"ל, והסתייע מן התוספתא כאן ומן הספרי הנ"ל. ועיין בשער המלך בה' חמץ ומצה הנ"ל.²²

footnotes: ²⁰ זו היא הגירסא הנכונה בבבלי סוכה ל"ה א', עיין דק"ס שם, עמ' 100, הע' ו'. ועיין מ"ש להלן. ²¹ דעה זו היא בניגוד למסורת שבירושלמי מע"ש שהבאנו בפנים, והרי סתם ר' חייה בשם ר' יוחנן הוא ר' חייה בר אבא. ²² במאירי סוכה ל"ה א' כתב: וכן עיסה של מעשר שני בירושלים, אעפ"י שהיא ממון גבוה חייבת בחלה וכו'. ובפסחים בסוגיין כתב: וחייבת בחלה הואיל ואם ניטמאת פודין אותה וכו'. ודבריו לכאורה תמוהין מאד, עיין בבבלי סנהדרין קי"ב ב', וכנראה שגרס שם: אבל בגבולין דברי הכל חייבת, כמו שהעתיק ביד רמה שם. ברם כבר דחה הרמ"ה גירסא זו, והכריע כנוסח הספרים שלנו, עיי"ש. ועיין בירוש' פסחים פ"ב ה"ד, כ"ט ע"ב.

9. **ספק מדומע חייב בחלה וכו'.**וכ"ה בד, אבל בכי"ע נשמטו בטעות ארבע תיבות הללו. ובמשנתנו (פ"א סמ"ד) אמרו שמדומע פטור מן החלה. ולכאורה הוסיפו כאן שאין מדומע פטור אלא במדומע וודאי, אבל בספק מדומע חייב לר"מ, ור' יוסי פוטר אפילו בספק מדומע.²³ וכבר בארנו לעיל (עמ' 402) שספק מדומע היא קופה ספק תרומה ספק חולין שנפלה לרוב חולין, שהתערובת מותרת (תרומות פ"ז מ"ו), ואף בה פוטר ר' יוסי מן החלה. אבל מדברי התוספתא להלן טבול יום פ"ב ה"ז משמע שר' מאיר מחייב בחלה אפילו במדומע וודאי, עיין בר"ש טבול יום פ"ג מ"ד, ובשנות אליהו תרומות פ"ז מ"ה. ולא נקטו כאן ספק מדומע אלא משום רבותא דר' יוסי. ועיין במהרי"ט אלגזי ה' חלה פ"ד סי' י"ט, ק"ג ע"ד ואילך. ואפשר ש"ספק מדומע" שברישא היא ההלכה שלעיל תרומות פ"ז שו' 28 (משנתנו שם פ"ז מ"ה): ר' מאיר מחייב בקופה שנייה בחלה וכו'. כלומר, קופה של תרומה שנתערבה בקופה של חולין, ונאכלה או אבדה אחת מהן, ר' מאיר מחייב וכו'. ואנו קוראים לה "ספק מדומע", מפני שאפשר שאין כאן תרומה כלל, אבל מצד שני הרי אפשר שהיא כולה תרומה. ולפי פירוש זה עלינו לומר ש"ספק מדומע" שבדברי חכמים להלן פירושו אחרת, שאם לא כן היינו חכמים, היינו ר' יוסי. ומסתבר שהמלה "ספק" היא אשגרה מלהלן, והכוונה להלכה שבתוספתא ובמשנת תרומת הנ"ל. ועיין בס' משנה ראשונה תרומות פ"ז סמ"ה ד"ה ר' יוסי פוטר.

footnotes: ²³ ומברייתא זו, וכן מסוגיית הירושלמי כאן, ברור שמדומע שבמשנתנו הוא כמו מדומע בכ"מ, כלומר, תרומה שנדמעה בחולין, ודלא כפירוש התמוה שהביא בס' האשכול להראב"ד. הוצ' ר"ש אלבק ח"א, סוף עמ' 62. ועיין בס' תרומת חלה להר"ש אליעזרי עמ' ז', הע' 52.

10. **ספק מדומע נאכל משום דמע וכו'.**הארכנו בפירושה לעיל עמ' 402, והסקנו שמן הירושלמי משמע שנאכל משום דמע פירושו חולין שהורמה מהם תרומה שנתבטלה בתוכם, אבל תרומה שנפלה לפחות ממאה פוטרת מן החלה, עיין מש"ש.

11. **אמ' ר' אלעאי שאלתי את ר' יהושע וכו'.**כסיגנון ברייתא זו גם לעיל פאה פ"ג ה"ב, ועיין מ"ש לעיל עמ' 162. ובבבלי (פסחים ל"ח ב'): אמר ר' אילעאי שאלתי את ר' אליעזר וכו'. וגירסתנו כאן מקויימת ע"י התוספתא והירושלמי בפיאה הנ"ל.

11-12. **חלות תודה ורקיקי נזיר וכו'.**וכ"ה הלשון במשנתנו פ"א מ"ו ובכ"מ. ועיין בתיו"ט ובמלא"ש שהעירו למה נקטו בתודה חלות ובנזיר רקיקין. ופירש במלא"ש שבתודה יש שני מיני חלות (חלות בלולות בשמן וסולת רבוכה) אבל בנזיר אין רבוכה. ועיין בשער המלך פ"ו מה' חמץ ומצה ה"ה מ"ש בשם שיטה כת"י לרבינו יונה, אלא שדבריו תמוהים, עיין בשעה"מ שם.

12. **אמ' לי פטורות.**בבבלי הנ"ל: אמ' לי (כלומר, ר' אליעזר) לא שמעתי.

**ושאלתי את ר' ליעזר וכו'.**בבבלי הנ"ל: ושאלתי את ר' יהושע.

13. **עשאן לעצמו פטור וכו'.**כסתם משנתנו פ"א מ"ו, והטעם הוא שגלגלן להקדש, ואעפ"י שעדיין לא הקדישן, עיין בר"ש למשנתנו.

**למכור בשוק חייב.**ופירשו בירושלמי: שמא ימצא לקוחות,²⁴ וניטבלו מיד. ובבבלי הנ"ל: כל לשוק אימלוכי מימלך. אמר אי מזדבן מזדבן, אי לא מזדבן איפוק בהו אנא.²⁵ ובר"מ (פ"ו מה' בכורים סה"ה): לפי שבדעתו שאם לא תמכר יאכלנה. ועיין בפיה"מ למשנתנו, בריבמ"ץ, בר"ש וברא"ש שם.

footnotes: ²⁴ כלומר, שירצו לקנותן לחולין. ויש שגרסו (עיין אהצו"י, עמ' 113) בירושלמי: שמא לא ימצא לקוחות. ובנוסח הרש"ס (כ"ט סע"א) הורכבו שתי הנוסחאות, והוא פירש ע"פ הבבלי. ²⁵ כלומר, ולפיכך יוצא בהם משום מצה (עיין ברש"י שם), ומטעם זה חייב גם בחלה.

13-14. **והרציתי דברים לפני ר' לעזר בן עזריה וכו'.**בבבלי הנ"ל: לפני ר' אליעזר וכו'. אבל בכ"י ב' שם (עיין דק"ס עמ' 107 הע' ט'): לפני ר' אלעזר בן עזריה. ובתשה"ג קהלת שלמה (סי' מ"ד עמ' מ"א, אוה"ג שם עמ' 40): והרצתי דברים לפני ר' אליעזר. ואמרי לה לפני ר' אלעזר בן עזריה וכו'.²⁶

footnotes: ²⁶ ועיקר השאלה והתשובה שם מגומגם, ויש שם חסרון, עיי"ש. ועיין ר"ח ורש"י.

15. **ר' יהודה או' עיסת כלבים וכו'.**במשנתנו (פ"א מ"ח): עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה חייבת בחלה וכו', אם אין הרועים אוכלין ממנה אינה חייבת בחלה וכו'. ובספרי זוטא שלח (עמ' 248): עריסותיכם. שלכם חייבת, של חיה אינה חייבת. מכאן אמרו עיסת הכלבים שהרועים אוכלים ממנה חייבת בחלה וכו' וחייב עליה משום חמץ ונקחת בכסף מעשר וכו'. ומכאן שאם גלגל עיסה לכלבים גרידא אפילו לעשותה פת כדרכה פטורה מן החלה, אבל אם חשב שיאכלו גם הרועים ממנה חייבת, וכן היא דעת ר' חייא הגדול בירושלמי (פ"א ה"ט, נ"ח ע"א). וכן נראה מסתימת לשון הר"מ בפ"ו מה' בכורים ה"ח, ועיין במהרי"ק שם.²⁷ ועיין מ"ש להלן.

footnotes: ²⁷ ברדב"ז שם העיר על לשון הר"מ בפיה"מ שכתב: עיסת הכלבים הוא שלשין אותה במורסנה ודומה לו. ברם ברור שאף ר' חייא לא אמר שהאופה עיסה רגילה לכלבים דינה כעיסת כלבים אלא לעניין חלה גרידא, אבל פשיטא שמברכין עליה וכו' אם אח"כ אכל ממנה, ולא פטר אלא מחלה בלבד, הואיל ולא נתחייבה בשעת לישה ואפייה. והר"מ בפירושו הרי פירש את כל המשנה (שמזכירה ברכה ולקיחה בכסף מע"ש), ולפיכך אמר שעיסת הכלבים הוא שערב בה מורסן הרבה שאינה ראויה לאדם אלא ע"י הדחק. ועיין בחי' רבנו חיים הלוי פ"ו מה' חו"מ ה"ה.

**מעצמה נכרת עשאה ככרין וכו'.**וכ"ה בד. בכן מעתיקים בשם התוספתא בפי' חלה להרשב"א, ב' ע"ב, ובמאירי חלה עמ' 12 (ככרים). ובכי"ע: עשאה כעכין וכו'. ובמאירי פסחים ל"ז א' (48 ע"ב): וכמו שאמרו בתוספתא ובתלמוד המערב בעיסת הכלבים שאם עשאה כעבין חייבת. ועיין בגירסת הראבי"ה שנעתיק להלן. ובבבלי ברכות (ל"ז סע"ב): תני ר' חייא לחם העשוי לכותח²⁸ פטור מן החלה. והא תניא חייב בחלה? התם כדקתני טעמא, ר' יהודה אומר מעשיה מוכיחין עליה. עשאה כעכין²⁹ חייבין. כלמודין (פירש"י כנסרים בעלמא, ועיין ערוך ערך למד ג'), פטורים. ועיין בדיני חלה להרשב"ץ פ"ג (תשב"ץ ח"ב סי' רצ"א). ובמכילתא דרשב"י י"ב, ט"ז, עמ' 17: לימודין לכלבים (לעניין יו"ט). ובראבי"ה סי' תכ"ב (ח"ב עמ' 52): ותו ר' יהודה לא קאי [א]כותח. וכך היא שנויה במסכת חלה בתוספתא, ר' יהודה אומר עיסת כלבים מעצמה ניכרת, עשאה בעבין (בכי"א: בעכין) חייבת, כלימודין פטורה וכו', והכי פירושא וכו' דחילוק יש בעניין חלה, כדקתני ומפליג ר' יהודה בין בעבין ללימודין בעיסת כלבים, הכי נמי איכא לפלוגי בין כותח לכותח. ומיהו מצאתי שפירש גאון עשאה בעבין, גריסות גדולות, כל אחד עשויה כמין כיפה, ועדיין הערביים קורין אותה כעך. ובירושלמי כאן (פ"א ה"ט, נ"ח ע"א): אי זהו עיסת כלבים וכו'? ר' יוחנן אמר כל שעשאה כעכין. ותני כן עשאן כעכין חייבת, עשאה לימודין פטורה. ובקטע מן הגניזה (נתפרסם בתרביץ ש"ג עמ' 128): עשאה ביכואין וכו' (ועיין בהערות שם).

footnotes: ²⁸ כלומר, שאפה אותו ע"מ לשוחקו ולעשותו ממנו כותח, כפירוש הר"ח (אוה"ג שם III, עמ' 45), ועיין פסחים מ"ב א', ברש"י ובר"ח שם. ²⁹ עיין ערוך ערך כעך, ובתשה"ג גיאוניקה הוצ' הר"ל גינצבורג, עמ' 341, בתשה"ג ליק סי' מ"ב ובמאסף "הגרן" ח"ו, עמ' 51. וכעכא בסורית פירושה עוגה דקה. ועיין בבלי פסחים מ"ח ב' ובאוה"ג שם II, עמ' 147, ובירושלמי חלה פ"ב ה"ה, נ"ח ע"ג.

16. **כהן ששייר קמח בעסק עסתו וכו'.**ר"ש פ"ג מ"א,³⁰ פיסקי חלה להרשב"א סוף שער ב', י"ג ע"ב, מאירי חלה עמ' 27, רא"ש פ"ג מ"א ובה' חלה שלו סוף סי' ה'. ובכולם: קמח לעיסתו וכו', לעיסתה (וכנראה שכולם העתיקו ע"פ הר"ש). והנכון כלפנינו, עיין מ"ש בפירוש הקצר. ובמשנתנו (פ"ג מ"א): כיון שהיא נותנת את המים מגבהת חלתה, ובלבד שלא יהא³¹ שם חמשה רבעי קמח. ואמרו עליה בירושלמי (סה"א): א"ר מתנייה³² מתניתא קודם עד שלא למדו את הכהנות. ולעיל שם מפרש: מה למדו את הכהונות? הרי זה חלה על העיסה הזאת, ועל שאור המתערב בה, ועל הקמח שנשתייר בה וכו'. ודייק הר"ש מן התוספתא שהכוונה לקמח שמתערב בתוך העיסה, והוא נעשה אח"כ עיסה, והתנור מצרף אותו לחמשת רבעים. ומפני טעם זה לימדו את הכהנות להתנות מקודם על הקמח וכו'. והר"מ (פ"ח מה' בכורים ה"ב) פסק ע"פ הירושלמי.

footnotes: ³⁰ והובא בר"ן קידושין פ"ג סי' תרנ"א ובפי' הרש"ס כאן, נ"ב ע"ב. ³¹ נו"א: שיהא, עיין מ"ש לעיל שביעית פ"ו שו' 42–43. ³² כגי' כי"ר, כי"ס, הר"ש והרשב"א, עיין אהצו"י, עמ' 135.

17. **הקרץ והשאור וכו'.**וכ"ה בכי"ע ובראשונים הנ"ל. ובמאירי הנ"ל: והקמח והשאור והקרץ, פי' פתיתי עיסה שאינן מודבקין בעיסה וכו'. ועיין מ"ש להלן הערה 53. וכן בירושלמי הנ"ל: ועל הקרץ שניתן תחתיה. אבל בד: הקמח והשאור מצטרפין וכו'. ומדברי המאירי הנ"ל נראה שגם בתוספתא שלו היתה הגירסא כגי' ד, אלא שהוסיפו שם "והקרץ".³³ וכן לא העתיק הר"מ מלה זו מן הירושלמי בפיה"מ פ"ג מ"א ובה' בכורים הנ"ל, עיי"ש בכ"מ.

footnotes: ³³ נדידה ממקום למקום הוא סימן מובהק להוספה.

18. **אמ' ר' יהודה מפני מה אמרו וכו'.**ירושלמי פ"ב ה"ז, נ"ח ע"ד, ועיין ספרי שלח פי' ק"י עמ' 115. ור' יהודה מבאר את משנתנו פ"ב מ"ז.

18-19. **בעל הבית אחד מעשרים וארבע מפני שעינו יפה וכו'.**בירושלמי הנ"ל: אלא שהנחתום עינו יפה בעיסתו ובעל הבית רעה בעיסתו. ובריבמ"ץ (נדפס מכת"י במשנת חלה, הוצ' הר"ש אליעזרי עמ' י"ט) גורס שם להפך: מפני מה אמרו בעל הבית אחד מכ"ד, מפני שעינו יפה בעיסתו וכו', וכן גרסו הר"ש ועוד, עיין אהצו"י עמ' 128. ברם דרך הר"ש וסייעתו להעתיק ע"פ הריבמ"ץ, והריבמ"ץ היה נוהג לתקן הנוסחאות (עיין מ"ש במבואי לתס"ר ח"ד עמ' כ' ואילך), הרי לא יצאנו מידי ספק. ובספרי הנ"ל: לפי שהאיש עינו יפה והאשה עינה רעה, וכשתפחות לא תפחות מארבעים ושמונה, ועיין בפסז"ו שם קי"א ע"א (ד"ו, מ"ט רע"ד). והדברים מתבארים ע"פ פיה"מ להר"מ כאן (פ"ב מ"ז): ועוד נתנו טעם אחר מפני מה נתנו שעור לבעל הבית חלק מעשרים וארבעה, לפי שעניין הוצאת החלה הוא נתון לאשה והאשה עינה רעה, וכשמטריחין אותה להוציא חלק מעשרים וארבעה, ולוואי שתוציא חלק מארבעים ושמנה. ועיין גם במאירי חלה עמ' 25, ובכפו"פ פט"ו עמ' ש"ס. ומכאן שאין להגיה בירושלמי, והמסורות חולקות.³⁴ ועיין מ"ש לעיל עמ' 235 ד"ה ובעטור.

footnotes: ³⁴ ועיין במהרי"ק פ"ה מה' בכורים ה"ב. ולפלא שלא העיר על פיה"מ להר"מ כדרכו בכ"מ.

20. **אלא בעל הבית עיסתו מעוטה וכו'.**בירושלמי הנ"ל: וחכמים אומרים לא משם הוא זה, ולא מטעם זה, אלא ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן (במדבר י"ח, כ"ח), עשה שינתנו לכהן בכהונתו, אלא שהנחתום עיסתו מרובה ויש בה כדי מתנה לכהן, ובעל הבית עיסתו מעוטה ואין בה כדי מתנה לכהן. וכן פסק הר"מ בפ"ה מה' בכורים ה"ב, ועיין גם בפיה"מ ובכפו"פ הנ"ל. ועיין בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת יו"ד סי' ר"א מ"ש על פיה"מ להר"מ שם. ועיין באוה"ג פסחים, התשובות, עמ' 59 ועמ' 64. ועיין בגנזי שכטר ח"ב עמ' 58 ומ"ש הר"ל גינצבורג שם עמ' 45. ורבינו תם (ס' הישר סי' קע"ד, י"ט סע"ב, ועיין רמב"ן שבת ט"ו רע"א) הסביר בזה את מחלוקת שמאי והלל (עדיות פ"א מ"ב), והיינו ששמאי הולך אחרי רוב העולם שהם בעלי בתים, ובפחות מקב (שהוא כ"ד ביצים) אין באחד מכ"ד שבו כביצה שהוא שיעור אוכלין, ואין כאן נתינה לכהן, ולפיכך חיוב חלה הוא לכל הפחות בקב. והלל הולך אחרי הנחתומין שהן מפרישין אחת ממ"ח, ולפיכך הוא אומר מקביים לחלה. וכן פירש ר' יוסף בכור שור (תלמידו של ר"ת) בפירושו על התורה במדבר ט"ו, י"ד, הוצ' ניימאנן, ברעסלויא תר"ס, עמ' 35. ועיין בתוספ' רי"ד שבת ט"ו א' ד"ה שמאי. ובפיוטי יניי (מדור המסופקים) עמ' שפ"ח: חלה מעיסתה אחד מעשרים וארבע כמצב משמרות הכהנים עשרים וארבע.

22. **הלוקח מן הנחתום וכו'.**ר"ש דמאי פ"ה מ"א ופי' הרא"ש שם,³⁵ תוספ' יומא ט' א' סד"ה תנן. ועיין מאירי כאן עמ' 11. וכן הובאה הברייתא בירושלמי פ"ד ה"ז, ס' ע"א. וכנראה שאגב ששנינו לעיל שהנחתום מפריש אחד ממ"ח, הובאה ההלכה של הלוקח מן הנחתום.

footnotes: ³⁵ בפי שנים נשמטה פיסקא זו ע"י הדומות, והנכון הוא כמו שהביא במלא"ש דמאי פ"ה מ"א.

**ומן האשה שעושה למכור בשוק וכו'.**וכ"ה בר"ש³⁶ ובתוספ' יומא ובירושלמי הנ"ל.

footnotes: ³⁶ בר"ש ד"ח בטעות: מן האיש.

22-23. **צריך להפריש חלת דמיי.**מפשט לשון התוספתא משמע שבא"י עסיקינן, והחלה עצמה היא דמאי. ועיין בירושלמי ערלה רפ"ב ובמשנתנו כאן פ"ד מ"ו ובר"ש שם.³⁷ ובירושלמי הנ"ל נחלקו בה ר' חנינא ור' מנא (הסוגיא תתבאר אי"ה במקומה), ולדברי ר' מנא מדברת הברייתא בחו"ל, ושם נחשדו ע"ה על החלה, אבל בא"י לא נחשדו ע"ה על החלה, ובסוריא היא מחלוקת ר"ג וחכמים להלן פ"ב ה"ו. וכן ניסח הר"מ בספ"ח מה' בכורים: הלוקח בחו"ל מן הנחתום צריך להפריש חלה מספק, ועל פיו במאירי עמ' 11 הנ"ל, ובדיני חלה להרשב"ץ ספ"ג (תשב"ץ ח"ב סי' רצ"א). ועיין במל"מ פ"ט מה' מעשר סה"ב ומ"ש בס' משנה ראשונה דמאי פ"ה מ"א.

footnotes: ³⁷ אבל עיין במהרי"ק וברדב"ז ספ"ז מה' בכורים.

23. **מן בעל הבית ומן המתארחין אצלו וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע ובר"ש הנ"ל: מבעל הבית ומתארחין אצלו. ולפ"ז פירושו הלוקח מבעל הבית והלוקח ממי שמתארחין אצלו, כפירוש בעל פ"מ בירושלמי. אבל בתוספ' יומא הנ"ל: מבעל הבית ומתארח אצלו. וכן בפי' הרא"ש הנ"ל: בעל הבית ומתארח אצלו, וכן בירושלמי הנ"ל: מבעל הבית והמתארח (בכי"ר: ומתארח) אצלו אינו צריך להפריש חלת דמאי. ר' יונה וכו' במתארח אצלו לעיסתו³⁸ וכו', והן שראו אותו מגבל אצל אחר. ובדיני חלה להרשב"ץ הנ"ל: ויש מי שאומר שהלוקח מבעל הבית מן הסתם חייב להפריש, אלא אם כן נתארח אצלו, או ראו אותו מגבל אצל אחר לתקן עיסתו. ובר"מ הנ"ל: אבל הלוקח מבעל הבית, ואין צריך לומר המתארח אצלו. ופירש רבינו: הלוקח מבעל הבית, או המתארח אצלו, וזו וא"צ לומר זו קתני. ובהשגות שם פירש: הלוקח מבעל הבית והמתארח אצלו, כלומר, אצל הנחתום.³⁹ ועיין ברדב"ז שם ובירושלמי דמאי פ"ה ה"א, כ"ד ע"ג, ומ"ש לעיל עמ' 211. ולפ"ז אנו למדים מפשוטה של תוספתא שבעל הבית ע"ה לא נחשד על חלה, אבל הנחתומים והנשים שאופות למכירה נחשדו על חלת דמאי, מפני שבעיסות גדולות המתנה מרובה וההפסד מרובה.

footnotes: ³⁸ כלומר, ולא בלחם שלקח מהנחתום, כפי' הגר"א. ועיין בבלי ע"ז ל"ט ב'. ³⁹ ופירש כן מפני המשך הירושלמי שהבאנו: במתארח אצלו לעיסתו, כלומר, שעשאה לעצמו, ולא למכירה.

24. **לפי שחלת דמיי ניטלת וכו'.**בכי"ע חסרה המלה "לפי", ובד חסר "לפי שחלת דמיי". ולפי גירסת ד הדברים מתבארים כפשוטם, וצריך להפסיק אחרי "אין צריך להפריש". ואח"כ מתחיל עניין חדש: חלת דמיי ניטלת וכו', שהרי חלת דמאי היא טמאה (עיין בירושלמי דמאי פ"ה ה"א ובבאור הגר"א שם), וחלה טמאה ניטלת אחת ממ"ח כמבואר במשנתנו פ"ב מ"ז (ועיין במשל"מ פ"ט מה' מעשר סה"ב). ומסתבר שהוא הדין בכל מקום שמפריש מספק (עיין במשנתנו פ"ג מ"ו ובירושלמי שם). ושמא גי' כי"ע "שחלת דמאי ניטלת" היא באשגרה ממשנתנו פ"ד מ"ו, וצ"ל: חלת דמאי, ועיין במבוא לנוסח המשנה להרי"ן אפשטין עמ' 653.

24-25. **אפי' לא עלה בידו וכו'.**כנראה שהכוונה למפריש חלת דמאי. ובספרי שלח פי' ק"י, עמ' 115: ניטמאת עיסתה שוגגת וכו', ר' שמעון בן יוחי אומר אפילו לא עלה בידו אלא אחד מששים יצא. ובלבד שלא יתכוין. וכבר אמרנו לעיל שכל חלת דמאי היא טמאה. ולפ"ז משוה ר"ש חלה טמאה לתרומה טמאה, ובתרומה טמאה מפריש לכתחילה אחד מששים (עיין לעיל תרומות פ"ה ה"ז), ובחלה טמאה אם עלה בידו אחד מששים יצא. ומסתבר שר"ש אמר כן בכל המפרישים אחד מארבעים ושמנה. ועיין גנזי שכטר ח"ב עמ' 58 (אוה"ג פסחים, התשובות, עמ' 62), ומ"ש הר"ל גינצבורג בגנזי שכטר שם עמ' 45. ועיין מ"ש להלן פ"ב שו' 18.

25. **מי שאין יכול וכו'.**כ"ה בד ובמשנתנו פ"ב מ"ג. ובכי"ו ובכי"ע חסרה המלה "מי".⁴⁰ וכל ההלכה עד "אמרו לפני ר"ע" היא פיסקא ממשנתנו הנ"ל.

footnotes: ⁴⁰ אבל עיין מ"ש לעיל שביעית פ"ו סוף שו' 49 ומעשרות פ"ג הע' 48.

25-26. **לעשות עיסתו בטהרה.**כגון שהוא טמא שבעה, ועדיין לא הגיע זמנו לטבול, או שאין לו מים לטבול.

26. **יעשנה בטומאה.**וכן פסק הר"מ בפ"ח מה' בכורים הי"א ובפיה"מ מהדו"ב, עיין מ"ש במבואי לה' הירושלמי להר"מ סוף עמ' ח'.

27-28. **על זו קורא חלה לשם וכו'.**במשנתנו הנ"ל: לזו קורא חלה בשם וכו', ובהוצ' לו ובמשניות עם פיה"מ להר"מ כתי"י: לשם, והיא היא, והכוונה שאומר תרומה לה', ומברך עליה, עיין מ"ש לעיל עמ' 479 הע' 72. ובפי' הריבמ"ץ: לזו קורא חלה לה' ולזו קורא חלה לה', מכל מקום יש לשם חלק בה, ועיין בפירושו למע"ש פ"ה מי"א. ועיין ר"מ פ"ה מה' בכורים הי"א ובהשגות שם.

28. **אין בהן חלק וכו'.**בכי"ע: חלה, וכ"ה במשנה שבירושלמי ובכי"מ שם.

29. **אין אומ' לו לאדם עמוד וחטא וכו'.**כלומר, שיטמא חולין שאפשר להפריש מהם חלה,⁴¹ שהרי מיד כשהוא נותן את המים לקמח, כבר יכול להפריש חלה,⁴² וכשמתחיל ללוש מטמא אותן בידים. ועיין במשנתנו פ"ג מ"ב ובירושלמי שם. ולעצם השאלה אם אומרים לאדם עמוד וחטא וכו', עיין בבבלי קידושין נ"ה ב' ומנחות מ"ח א'.⁴³

footnotes: ⁴¹ עיין בתוספ' ע"ז נ"ו א' ד"ה שמותר וברשב"א גיטין ס"א א' ד"ה רישא וסיפא. ⁴² עיין במשנתנו פ"ג מ"א, ירושלמי שבת פ"ב ה"ו, ה' ע"ב, ובמאירי חלה, עמ' 26 ואילך. ועיין מ"ש הר"ש אליעזרי בספרו תרומת חלה, עמ' ק"ב. ⁴³ בשו"ת משיב דבר ח"ב סי' מ"ג העיר הרב השואל שלפיכך פסק הר"מ כר"ע (עיין לעיל שו' 26), מפני שמסוגיית מנחות הנ"ל משמע דאמרינן עמוד וחטא בעצמך כדי שתזכה בעצמך באותו דבר, דלא כתשובת החכמים בתוספתא כאן. ועיי"ש בסי' מ"ד. ואין צורך בזה, שהרי לשיטת הר"מ אין כאן חטא כלל, עיין בפ"ז מה' בכורים הי"ב.

29-30. **עמוד וקלקל וכו'.**כלומר, וקלקל בידים. ואעפ"י שגם בעשיית קבין יש איסור שמפקיע מידי חלה (ירושלמי כאן רפ"ג, ר"מ פ"ו מה' בכורים הט"ז), מ"מ האיסור הוא בשב ואל תעשה שאינו מביא את העיסה לידי חיוב חלה, אבל בעיסה כשיעור חלה הוא עושה אותה ראוייה לחלה ומטמאה ומקלקלה בידים. (ע"פ ח"ד). ושמא פירושו, וקלקל אעפ"י שאין איסור בדבר, עיין רש"י סוטה ל' ב' ד"ה ואי בעית אימא.

31. **והלא פלוני יש בדרום וכו'.**במשנתנו (עדיות פ"א מ"ו): יאמרו לו כדברי איש פלוני שמעת. ובתוספתא (שם פ"א סה"ד): כדברי ר' ליעזר שמעתה. ושמא אף כאן הכוונה לר' אליעזר שגר בלוד,⁴⁴ אלא שמתחילה לא הזכירו את שמו, וכשהסכים להלכה זו, אמרו לו בשם ר' אליעזר.

footnotes: ⁴⁴ בדרום, עיין אהצו"י פסחים, עמ' 79.

32. **לבוש שלבש בו אבא וכו'.**שמא הכוונה לחשן המשפט שהשם היה חקוק בתוכו,⁴⁵ דוגמת הציץ שנשבע בו.

footnotes: ⁴⁵ עיין ת"י שמות כ"ח, ל', ובר"מ פ"ד מה' בית הבחירה סה"א. אבל רוב הראשונים סוברים (עיין בהשגות על הר"מ הנ"ל וברש"י שמות כ"ח, ל', ברמב"ן שם, בריטב"א יומא ע"ג ב') שאורים ותומים הוא השם שהיה נתון בתוך כפלי החושן, והיה חסר בבית שני.

34. **האשה שהפקידה עיסתה וכו'.**כ"ה בכל הנוסחאות, אבל מכיוון שבכי"י קשה מאד לפעמים להבחין בין דלי"ת ורי"ש, הרי הגהת המפרשים "שהפקירה" אינה קרוייה הגהה,⁴⁶ וקרוב לוודאי שכצ"ל. ומכאן שאם הפקירה עיסתה לפני הגלגול וגלגלה להפקר פטורה מן החלה. וכן מוכח מלשון הר"מ בפ"ח מה' בכורים ה"ו. ובמנחת חינוך (מצוה י"ח אות י"א) כתב בפשיטות שעיסת הפקר חייבת בחלה כפשוטה של משנתנו (פ"א מ"ג), אבל אח"כ (מצוה שפ"ה) חזר בו. ועיין מה שכתב בזה הר"ש אליעזרי בתרומת חלה עמ' נ"א ואילך.

footnotes: ⁴⁶ והשינויי בין מפקיד ומפקיר מצוי מאד במקורות, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 397.

35. **ותטמטם בשעורין.**פי' רבינו הלל (ספרי שלח סי' ק"י, ל"ד רע"א): גלגול בחטים וטמטום בשעורים, מפני שעיסת שעורים אינה נגבלת יפה, אלא נסדקת להכי תטמטם שמגבלה עד שיטמטמו (כלומר, יאטמו, יסתמו) סדקיה (ועיין בערוך ערך טם ב' ובר"ש רפ"ג). וגלגול בחטים וטמטום בשעורים טובלים לחלה, כמפורש במשנתנו רפ"ג.

**אין [חייבת] בחלה.**כ"ה "חייבת" בד ובכי"ע. ושמא אין כאן ט"ס בכי"ו, והפירוש הוא: אין בה חלה, דוגמת "בענה" = בה ענה, "בשיטה" = בה שיטה וכו'. עיין מ"ש בתרביץ ש"ה עמ' 106. ועיין לעיל הע' 17.

**עד שיהא בדגן כשיעור.**כלומר, אינה חייבת עד שיהא כשיעור לכל אחד ואחד, ותנאי זה עונה על מכירה ונתינה, ולא על עיסת הפקר שהיא פטורה אפילו אם יש בה כשיעור. ובמשנתנו (פ"א מ"ז): נחתום שעשה שאור לחלק חייב בחלה. נשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור, אם אין בשל אחת מהן כשיעור, פטורה מן החלה. ובירושלמי שם (ובמקבילות): ואין בשל כולהן כשיעור? א"ל שנייא היא שכן העושה עיסה על מנת לחלקה בצק פטורה מן החלה.⁴⁷

footnotes: ⁴⁷ וכשדעתו לחלק לאחרים כ"ע מודי שהיא פטורה. עיין במהרי"ט אלגזי ה' חלה פ"ד סי' ט"ז, צ"ט ע"ג ואילך, ובאו"ז ה' חלה סוף סי' רט"ו, ח"א, ל"ג ע"ב. ועיין בבאורי הגר"א יו"ד סי' שכ"ו ס"ק ג' אות ז'.

36. **גילגלה בחטים וכו'.**כלומר, שמכרה או נתנה אחרי שכבר נטבלה העיסה. ועיין במשנתנו פ"ג מ"ב ואילך.

36-37. **אע"פ שאין בכל אחד ואחד אלא כזית חייבת וכו'.**בפי' חלה להרשב"א ש"ב, ט' ע"א: דבשותפות של ישראל, אם עשו עיסה בשותפות ולאפותה בשותפות (כלומר, ולא לחלקה בצק), כל שיש בכל העיסה כשיעור חייבת, אעפ"י שאין לכל אחד ואחד אלא כזית וכדאיתא בתוספתא. וכן במאירי חלה עמ' 30: ומכל מקום בחלה אעפ"י שאין בחלקו של אחד מהן כשיעור חייבת, כל שלא עשאוה לחלק, כמו שיתבאר. ובתוספתא נאמרה אפילו בהרבה שותפין, כל שיש כזית לכל אחד ואחד, ויש בין כלם שיעור חלה. והנה בתוספתא ובפי' הרשב"א היה אפשר לפרש דכזית לאו דווקא, ונקטה התוספתא שיעור קטן, מפני שאין דרך למכור ולתת במתנה פחות מכזית, אבל מלשון המאירי ברור שהוא פוטר אם אין כזית לכל אחד ואחד. וכן הבין הרדב"ז (פ"ו מה' בכורים ה"ו, והעיר לו המו"ל בפיסקי חלה הנ"ל) גם את דברי הרשב"א הנ"ל. ועיין מ"ש הרי"ז יאסקאוויטץ בפירושו לספרי זוטא שלח, קס"ח ע"א, הע' ט"ו.

37-38. **בטומאה, משגלגלה תיעשה בטהרה.**כ"ה בכי"ע ובמשנתנו פ"ג מ"ב והובאה בירושלמי כאן בה"ב ובבבלי נדה ו' ב'. ובכי"ו ובד בט"ס ברורה: בטהרה וכו' בטומאה. ופירשו בנדה הנ"ל: תיעשה בטהרה, חולין הטבולין לחלה כחלה דמי, ואסור לגרום טומאה לחלה.

38. **וחלתה תלויה.**בנדה הנ"ל (ז' רע"א): תנא וחלתה תלויה. לא אוכלין ולא שורפין.

38-39. **באיזה ספק אמרו בדבר הספק לחלה.**בנדה הנ"ל: באיזה ספק אמרו בספק חלה. וכן בירושלמי נוסח הרש"ס (נ"ה ע"א): ותני עלה וחלתה תלויה. באיזה ספק אמרו בספק חלה.⁴⁸ וברייתא זו מפרשת את הרישא (=משנתנו) שספק טומאה כאן היא מן החששות שאנו מטמאין בחלה ומטהרין בחולין (דוגמת משנת זבים פ"ג מ"ב), שבחולין אין אנו חוששים שמא נגע בו הזב, ובתרומה אנו חוששים. כלומר, טומאה שבאה מחמת ספק, ואם וודאי נגעה היא מטמאה גם חולין, ולפיכך חוששין גם בחולין הטבולין לחלה, שהרי סוף כל סוף צריך להפריש חלה, ואחרי הפרשתה דינה כמו כל חלה, שיש להחמיר בה בחששות של תרומה וחלה. אבל בטומאה שאפילו וודאה אינה מטמאה חולין, כגון שנגע טבול יום או שני בעיסה, אין לשני מגע אצל הטבל (ירושלמי חלה ספ"ב. וכן בפ"ג ה"ב: טבל מניינו כחולין), ואין טבול יום פוסל את הטבל מלעשותו תרומה (כמשנת טבול יום פ"ד מ"א ואילך), ואין כאן טומאה כלל.⁴⁹ ובדבר שספיקו מטמא חולין אין צורך לומר שחלתה תלויה, עיין ברש"י נדה ז' רע"א.⁵⁰

footnotes: ⁴⁸ זו היא, כנראה, הוספת הרב ע"פ הבבלי הנ"ל. אבל ברור מתוך העניין שהירושלמי כיוון לתוספתא שלנו, אעפ"י שלא הביאה בפירוש. ⁴⁹ כן נתפרשה הברייתא בבבלי נדה ז' א'. ועיין גם בירושלמי כאן פ"ג ה"ב, נ"ט ע"א, ובפ"מ שם סד"ה טבל מניינו. ⁵⁰ ועיין בר"מ פ"ח מה' בכורים ה"י. וכגירסתינו בדפוסים כ"ה אף בכי"י. ועיין מ"ש בח"ד כאן ובמה"פ פ"ג ה"ב ד"ה א"ר יונה ובערוך לנר נדה ז' א' ד"ה כל שודאי, ואין להגיה בדברי הר"מ.

39. **וכן פירות שנולד להם וכו'.**תוספ' ע"ז נ"ו א' ד"ה שמותר, גיליון תוספ' נדה ו' ב' ד"ה נולד, פי' הרש"ס, נ"ה ע"ב.

40. **ייעשו בטומאה וכו'.**כ"ה בכי"ע ובראשונים הנ"ל. וכן מוכח בירושלמי (פ"ג ה"ב, נ"ט ע"א): והתני אף בשאר המינין כן, כלומר, דינם כמו בחלה במשנתנו (ורמז לתוספתא שלנו, כפירוש הרש"ס). ובכי"ו ובד בטעות: ייעשו בטהרה. משנגמרה מלאכתן ייעשו בטומאה.

41. **גר שנתגייר וכו'.**כל הברייתא בס' התרומה סוף ה' חלה, סי' פ"ח. ועיין להלן.

42. **משקרמו פניה פטור' וכו'.**וכן במשנתנו פ"ג מ"ו: גר שנתגייר והיתה לו עיסה וכו', ר' עקיבא אומר הכל הולך אחר הקרימה. ובפיה"מ שם (וממנו במאירי עמ' 31): לפי שר' עקיבא סובר כי החלה מוציאין משיקרמו פני הפת, ולדעתו זו היא שעת הוצאת חלה, וכן נראה מדעתו בספרי אמר לשם (שלח פי' ק"י עמ' 114) אין מפרישין עד שתגמר מלאכתו. איזה הוא גמר מלאכתה? קרימתה בתנור דברי ר' עקיבא. וקרימה הוא שיקפה פני הפת ויהיה לו כמין קליפה.⁵¹ ועיין מ"ש להלן בסוף פירקין. ועיין מה שהאריך בזה במהרי"ט אלגזי ה' חלה פ"ד סי' י"ב, צ"ה ע"א ואילך.

footnotes: ⁵¹ וכנראה שזו היא דעת כהנא בירושלמי פ"ג ה"ה, נ"ט ע"א. אבל חברייא בשם ר' אלעזר אמרו שם: מודה ר' עקיבה לחכמים בעיסת הדיוט שגילגולה טיבולה וכו'. מודה ר"ע לחכמים בעיסת הקדש שגילגולה פוטרה. כלומר, דווקא במקום שהגלגול הוא במקום שאין על העיסה חיוב חלה כלל, והגלגול אינו מעלה ואינו מוריד, מתחייבת העיסה בקרימת פניה, דוגמת עיסת גוי, או עיסה שבלילתה רכה שאין שייך בה גלגול, והאפייה מחייבתה. אבל אם נתגלגלה בחיוב חלה הגלגול הוא שטובל אותה. ועיין בירושלמי כאן פ"ב ה"א, נ"ח ע"ב, ומ"ש להלן בסוף מכילתין. ועיין מ"ש ר' אליהו מעכו בשו"ת הרשב"א ח"א סי' נ"ד ובתשובת הרשב"א שם.

43. **ר' יוחנן בן נורי או' עד שלא תגלגל וכו'.**וכ"ה בס' התרומה הנ"ל. וכן בספרי שלח הנ"ל: ר' יוחנן בן נורי אומר משתגלגל בחיטים ותטמטם בשעורים. וסתם משנתנו (פ"ג מ"ו, והיא נסמכה למ"ה שם) היא כר' יוחנן בן נורי (וכן פסק הר"מ בפ"ח מה' בכורים ה"ט). אבל בפתיחת המאירי לאבות (י"ב ע"ב) מונה בין התנאים שנתחדשו (כלומר, שלא נזכרו במשנה) בברייתות בסדר זרעים: "ובחלה וכו' ר' יוחנן. ונראה לי שהוא בן בג בג שהיה שמו ר' יוחנן". וברור שחסר לפניו כאן השם בן נורי וסבר שהוא בן בג בג, מפני שר' יהודה בן בתירא נזכר אחריו בסמוך, ואמרו בתוספתא:⁵² וכבר שלח יוחנן בן בג בג אצל ר' יהודה בן בתירה וכו'.

footnotes: ⁵² כתובות פ"ה ה"א. וכן בספרי קרח פי' קי"ז, עמ' 137; ירוש' כתובות פ"ה ה"ד, כ"ט ע"ד; בבלי קידושין י' ב'.

44. **משם ר' יהודה בן בתירא אמ' וכו'.**בד ובכי"ע: אחרים אמרו משם ר' יהודה בן בתירא וכו'. וכן בירושלמי (פ"ג ה"א, נ"ט ע"א): תני ר' יהודה בן בתירה אומר וכו'. וכן מוכח מדברי המאירי (עיין מ"ש לעיל בסמוך) שהיתה לפניו הגירסא ר"י בן בתירא, ובכי"ו נשמט "בן בתירא" בטעות.

45. **משתעשה מקרצות.**כלומר, שתיעשה חתיכות, חתיכות, כמין עוגות, אבל בגלגול גרידא, והיינו כשנתערב הקמח במים, עדיין אינה נטבלת לאכילת עראי. ובערוך ערך קרץ ג': והקרץ בינתיים (כלים פ"ח מ"ו) פי' ככר עגול שמו קרץ. חלות מצות (ויקרא ב', ד') תרג' גריצן פטירן (פיה"ג כלים שם עמ' 17). בתוספת חלה בס"פ ר' יוחנן, משתעשה מקרצות וכו'. ועיין פיה"ג טהרות עמ' 126 ובהערות שם.⁵³ ובירושלמי הנ"ל: משתעשה מקרצות מקרצות וכו', מה תרומת גורן ניטלת מן הגמור אף זו ניטלת מן הגמור. מעתה לכשתאפה? [אמר] ר' מתניה לא הוקשה לתרומת הגורן אלא למלאכת העירוס בלבד. ובפי' רבינו הלל (ספרי שלח, ל"ד ע"ב): ופריך מעתה דמקשת להלה כתרומת גורן, לכשתאפה תהא מחייבא בחלה, דאפייתה הוי גמר מלאכתה לגמרי, ואמאי אמרת משתעשה מגרצות.⁵⁴ ומהדר, לא הוקשה לתרומת גורן אלא למלאכת העירוס, דהכי כתיב לעיל ראשית עריסותיכם, דמשמע כשהיא עבה (כנראה שצ"ל: עיסה, כמו שהגיה המו"ל) אקשה, ולא באפיה. ומכאן שגמר מלאכת העירוס (העיסה) הוא כשהקמח והמים נעשים חתיכות חתיכות של בצק, כלומר, מקרצות. וברור מן הירושלמי שר' יהודה בן בתירא אמר את דבריו על חלה בכלל, ולא על גר שנתגייר גרידא. ומכאן משמע שגם ר"ע ור' יוחנן בן נורי חולקים בחיוב חלה בכלל, וכמו שמוכח מן הספרי, וכפירוש הר"מ בפיה"מ שהבאנו לעיל. ועיין במהרי"ט אלגזי ה' חלה סי' י"ב הנ"ל.

footnotes: ⁵³ ועיין לעיל שו' 17. ואף שם קרץ יותר מגלגול, אלא שהוא נפרד מן העיסה ומתחבר בה אחרי שכבר הפריש את החלה, ולפיכך צריך להפריש עליו בשעת הרמת חלה, עיי"ש. ⁵⁴ כ"ה היתה גירסתו בירושלמי. ולעיל שם העתיק: מגרסות. ועיין במשנת ביצה פ"ב מ"ו: לא היו אופין פיתן גריצות (כגי' רוב הנוסחאות) אלא רקיקין. ובבבלי שם כ"ב ב': אין אופין פת עבה וכו'. ועיי"ש בהמשך הסוגיא ובמלא"ש למשנה שם.