1. **שבדמיי.**פירוש המלה לא נתברר בוודאות. עיין עה"ש ערך דמאי. ועיין בצופה האנגלי סדרא חדשה ככ"ג (1932), עמ' 209. וכבר עמד על עיקר מוצא המלה בכתר כהונה ובציון ירושלים סוף מע"ש (בהשמטות).

**השיתין.**בבבלי (ברכות מ' ב'): שיתין וכו'. מין תאנים. ובירושלמי רפ"א כאן: אלו שהן יוצאות מתחת העלין. ועיין מ"ש ר"ע לעף בפלורא ח"א, עמ' 236. אבל ספק גדול בעיני אם הכוונה היא לתאנים המכונות grossi.¹ ודרך התאנה הרגילה להוציא פרי מעל לעלים, מפני שעלי תאנה רחבים הם, והם היו מסתירים את השמש מעל גבי הפרי שתחתיהם.² והתאנים שיוצאות מתחת העלים אינן מתבשלות יפה ואינן מתקיימות, ונקראות שיתין = שחיתין (כמו ששערו כמה מן החכמים, עיין מ"ש לעף שם). ועיין להלן שביעית פ"ד ה"כ ומש"ש.

footnotes: ¹ עיין מ"ש תיאופרסטוס בתולדות הצמחים ס"ב פ"ב, סי' ג', ופליניאוס בתולדות הטבע סט"ז פמ"ט, סי' קי"ג, עיי"ש. ² עיין בספרו של פליניאוס הנ"ל.

**והרימין.**וכ"ה בכי"ע. אבל בד: והדימין, וכ"ה בבבלי הנ"ל בכי"פ (עיין דק"ס שם), וכן במלא"ש למשנתנו: והרימין. אית דגרסי והדימין בדלית, וכ"ה בתוספתא והוא דום בערבי. וכן מעתיק במלא"ש (סמ"א) מן הירושלמי כאן סה"א: כל הדימין וכו' על דימי שקמונה. וכן בערלה (פ"א ה"א, ס' ע"ג) בכי"ר: דימין ושקמין וצלף. ובבבלי ברכות הנ"ל (בכ"י פריס): הדימין. כינרי. ועיין בעה"ש ערך כנר א', וכ"ה גם בסורית, ועיין לעף פלורה ח"ג, עמ' 136. והוא סנה ממין lotus המגדל פרי גרוע. ועיין פיה"מ להר"מ כאן וכפו"פ פל"ז, עמ' תקכ"ו ובהערות שם.

והחוזרדין. וכ"ה בד. ובכי"ע: והעוזרדין, וכ"ה במשנתנו. ובכמה נוסחאות שם: והעוזררין, וכן הגיה ר' יוסף אשכנזי. ובמשנה הוצ' לו: החוזררין. ועיין כלאים פ"א מ"ד ובמלא"ש שם ד"ה והעוזרדין וד"ה והחזרר. ובבבלי ברכות הנ"ל: העוזרדין. טולשי. ועיין מ"ש בזה לעף פלורה ח"ג, עמ' 244, ואילך. ובפיה"מ כאן: ועזררין פי' אלזערור, Mespilus Azarolus, עיין לעף הנ"ל, עמ' 244,³ והוא עץ ממשפחת הורדניים. ועיין תשה"ג הוצ' ר"ש אסף (ירושלים תרפ"ט), ריש עמ' 181, ולעף פלורה ח"ג, עמ' 249.

footnotes: ³ ובפיה"ג לזרעים (תשה"ג אסף הוצ' מק"נ, ירושלים תש"ב, עמ' 179): גזרוין אלסבסתאן (ועיין בה' 4 שם). אבל ברור שגזרוין אינו שיבוש מ"עוזרדין", אלא מ"גופנין", כפי שרואים מן הפירוש. עיין אוה"ג ברכות, לקוטי גאונים, סוף עמ' 112, ופיה"מ להר"מ כאן בנוסח הערבי הוצ' ציפי, עמ' 4.

**חזקתן בכל מקום פטורין.**כלומר, אין חילוק בין יהודה וגליל במינים הללו (עיין במשנתנו ובירושלמי ה"א ובאהצו"י שם סוף עמ' 82). ובירושלמי נחלקו בה ר"י ור"ל. ולר"ל אינם פטורין אלא מן הדמאי, מפני שיש בהם ספק ספיקא, ספק נשמרים, ספק אינם נשמרים, ואפילו נשמרים שמא מעושרים הם, וכן פירש בפיה"מ, וכן מוכח בבבלי ברכות מ' סע"ב. ועיין פסחים מ"ב, ב' ובשנו"א כאן. אבל שיטת ר' יוחנן בירושלמי כאן שאף מן הוודאי פטורים, מפני שחזקתם מן ההפקר, ו"מן הדמאי" לאו דוקא, אלא מכיוון שאנו שונים במכילתין חיובי ופטורי דמאי, הזכירו אף כאן דמאי. וכן פסק הר"מ ברפי"ג מה' מעשר. ועיין להלן. ועיין בהשמטות מציון ירושלים ריש מכילתין.

2. **ואם היו משתמרין חייבין.**בירושלמי מפרש לה אליבא דר"ל הנ"ל שרוב בני המקום דרכן לשמרן, אבל אם ראה אותו מלקט ממשומר מן המחובר אינו עניין לדמאי, שהרי ראה שלא עישר. ובמקום שרוב בני אדם משמרים אם לקח פירות תלושים סתם חייבים בדמאי (ע"פ פירוש הגר"א בירושלמי). ועיין ההמשך שם בירושלמי, ובירושלמי ערלה פ"א ה"א, ס' ע"ד, ועיין בשדה יהושע שם ק"ד סע"ד ואילך.

**אם כחס על שדהו וכו'.**עיין להלן מעשרות פ"ג הי"ב. ודייקו משם (ירושלמי כאן פ"א ה"א, ובבלי פסחים ו' ב') שאין הפירות בחזקת משומרים אלא כששומר אותם מחמת עצמם, ולא אגב דבר אחר. ולפיכך אף לפנינו אם אינו שומר את הפירות אלא מחמת השדה, מפני שחס עליה שלא ידרכו בה בני אדם, אין הפירות שבתוכה משומרים לעניין מעשר. ובבבלי פסחים (הנ"ל): דמינטר להו אגב שדהו לא חשיבי (כ"ה בכי"מ).

**ר' יוסה אומ' וכו'.**כפו"פ פל"ז, עמ' תקכ"ח. ובירושלמי כאן (פ"א ה"א): ר' יוסי בן חלפותא אמר השיתין שבציפרין וכו', מפני שהן בחזקת משתמרות, כלומר, שרובם משמרים אותן.

3-4. **הנובלות שנמכרות עם התמרים חייבות.**וכ"ה ("חייבות") בכל נוסחאות התוספתא. ובירושלמי כאן (ה"א) בט"ס: פטורות, אבל בכי"ס שם לנכון: חייבות, וכן הגיהו המפרשים. ואמרו בירושלמי שם שנמכרות עם התמרים, פירושו במעורבות עם התמרים. ובבאור הירושלמי נ"ל, שנובלות כאן הם תמרים לכל סוגיהן ומיניהן שדרכן לישור מן האילן,⁴ ובעה"ב אינו מקפיד עליהן, אפילו הטילו שאור, לשיטת ר' מנא בירושלמי שם. אבל אם ישנם באותו אילן פירות יפים וקצת נובלות, מותר לו לבעה"ב לערב אותן דרך מכנסו⁵ ולמכור את הכל כתמרים יפות, וממילא נמצא שבעה"ב מקפיד עליהן מלכתחילה, ודינן כתמרים טובות. ור' חנינא שם חולק על ר"מ וסובר שאם הטילו שאור (עיין מ"ש לעיל פאה פ"א ה"ז) אף בפני עצמן חייבות, אלא דווקא בשלא הטילו שאור אנן קיימין, ולפיכך בפני עצמן פטורות, מפני שלא הגיעו לעונת המעשרות. אבל אם הם מעורבות עם תמרות שהטילו שאור הרי אף הללו נחשבות כאילו הגיעו לעונת המעשרות (כשיטת ר' ישמעאל בר' יוסי בשם אביו), וכמו שהורה ר' פנחס בירוש' מעשרות פ"א סה"ד, מ"ט ע"א.

footnotes: ⁴ עיין מ"ש על כ"ז לעיל ברכות פ"ד שו' 40. ואם הטילו שאור הן נובלות שנתבשלו יותר מדאי (עיין היטב בירושלמי מעשרות פ"א סה"ב, מ"ח ע"ד), ואם לא הטילו שאור הן נובלות שלא נתבשלו. ור' מנא ור' חנינא חולקים באילו נובלות אנן קיימין כאן. ⁵ עיין בירוש' כלאים פ"ב ה"א, כ"ז ע"ג, וב"ב פ"ו ה"א, ובבלי ביצה ל'ח ב'. ועיין מ"ש במחברתי "תלמודה של קיסרין", עמ' 68.

4. **עד שלא יטילו שאור פטורות וכו'.**בירושלמי הנ"ל: וחכמים אומ' לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא את שהטילו שאור חייבות וכו'. ועיין במפרשים שם. אבל מסתבר יותר הפירוש שבעיטור בכורים כאן, והיינו שלפי התנא של משנתנו נובלות פטורות אפילו הטילו שאור, ואפילו מעורבות, ולפי ר' יוסי בר' יהודה חייבות כשהן מעורבות, וחכ"א לא כדברי התנא של משנתנו ולא כדברי ר' יוסי בר"י, אלא מחייבין כשהטילו שאור אפילו אינן מעורבות ופוטרים שלא הטילו שאור אפילו כשהן מעורבות, והכל תלוי בהטלת שאור גרידא. וכן פסק הר"מ ברפי"ג מה' מעשרות.

5. **בראשונה היה חומץ שביהודה וכו'.**עיין ריבמ"ץ ור"ש פ"א מ"א. והעיר בר"ש שמלשון התוספתא והירושלמי כאן משמע קצת שאפילו מוודאי פטור, והחומץ שביהודה שנזכר במשנתנו פטור לפ"ז אפילו מן הוודאי, וכשיטת ר' יוחנן בירושלמי בריש מכילתין. ומן הלשון שבבבלי (פסחים מ"ב ב') משמע שאינו פטור אלא מדמאי, וכרשב"ל בירושלמי שם.

5-6. **מפני שחזקתו מן התמד.**כנראה שהמלה תמד היתה כבר בשימוש בימי הבית השני.⁶ ומן המקורות⁷ נראה שהיו מייצרים תמד ע"י נתינת מים על החרצנים והזגים. ובבלי (הנ"ל) נזכר גם תמד שהיה נעשה ע"י נתינת מים ע"ג שמרים של יין, עיי"ש.

footnotes: ⁶ והיא טבועה על חותם של שפאי יהודי מסביבות ירושלים, עיין מ"ש סוקניק ב"קדם" ח"א (ירושלים תש"ב), עמ' 20 ואילך. ⁷ עיין במשנת ערלה פ"א מ"ח, ירושלמי ובבלי הנ"ל. ועיין מ"ש ר"ע לעף בפלורה ח"א, עמ' 94 ואילך.

6. **הבכרות והסייפות בגנה וכו'.**ר"מ פי"ג מה' מעשרות ה"ב. ובירושלמי (פ"א ה"א): הבכורות והמסוייפות הרי אילו פטורות. ולא נזכר החילוק בין גינה ובין בקעה. וכנראה שהכונה שאפילו בגינה חייבות, ואין דינן כפירות הפטורים אפילו נשמרים בגינה.⁸ ובפסיקתא רבתי (י' הדברות, פ"ק, הוצ' רמא"ש ק"ח סע"א): תני ר' חייא הנשמר בגינה אסור משום גזל, ושאינו נשמר בגינה מותר משום גזל, והפי' הוא שכל הפירות החשובים שהם בגינה המשמרת פירותיה (עיין בבלי נדה נ"א א') אסורים משום גזל (וממילא חייבים במעשרות) והפירות שבגינה שאינה משמרת פירותיה מותרים משום גזל (וממילא פטורין מן המעשרות). וכמובן שבפירות שאין עליהם שומר עסקינן. (ועיין ההוספה בס"ע פ"ה, הוצ' רטנר, י"ג ע"א ובהערה כ"ט שם). ועיין להלן טהרות פ"ז סהי"א, ומ"ש בתס"ר ח"ד עמ' 79. ועיין להלן.

footnotes: ⁸ עיין בירושלמי כאן פ"א ה"א ושביעית רפ"ט, ל"ח ע"ג (לעניין סיאה איזוב וקורנית).

7. **אלו הן הבכרות עד שלא ישיבו שומר.**פירשו בירושלמי (הנ"ל) בשאין בהן כדי טפלת שומר, כלומר, שהתאנים שנתבכרו הן כ"כ מעטות, שעדיין אינן שוות שכר שמירה. ועיין בר"מ הנ"ל. ועיין ירוש' ערלה פ"א ה"א, ס' רע"ד, לעניין גפן הנטועה בחורש.

8. **משיקפלו המקצעות.**רוב הראשונים מפרשים (עיין נדרים פ"ה מ"ד, בבלי שם ס"א ב') שמקצוע הוא סכין מתקפלת (כעין תער) שקוצצים בה את עוקצי התאנים, כדי לעשותן דבלה (עיין להלן שבת רפט"ו (פי"ד) ובמקבילות ועוד). אבל מסתבר יותר פי' הר"מ (בפיה"מ שם ובפ"י מה' נדרים ה"ט) שהן מחצלאות שמייבשין עליהם תאנים וענבים (עיין בירושלמי נדרים פ"ה רה"ה, מ"א ע"א). וכן משמע במנחות (נ"ד א', נ"ה ב'). ובמקבילות (תוספתא תרומות פ"ד ה"ב, ירושלמי שם פ"ב ה"ד, מ"א ע"ד) מפורש: שבמוקצה. ועיין שביעית פ"ח מ"ו, במלא"ש שם ובפי' מהר"ש סיריליאו שם קל"א סע"ד ואילך. ובבבלי נדרים ס"ב רע"א: תנא הוקפלו רוב המקצועות מותרות משום גזל, ופטורות מן המעשר. ולעיל שם שנינו על המשנה: תנא עד שיכפילו רוב המקצועות, וכן פסק הר"מ הנ"ל (לעניין נדר). אבל כאן לא נזכרו "רוב" המקצועות. ומשמע מן הירושלמי (כאן ה"א) ומן הבבלי (נדרים ס"ב א') שמטעם יאוש בעלים אתינן עלה. ואעפ"י שהתאנים הבאים בסוף הקיץ (הסיפות) הן גרועות (עיין ב"ר פכ"ב, ה', עמ' 207), מ"מ כ"ז שלא נכפלו המקצועות חייבות במעשרות.

9. **מפני שהן משתמרות.**בירושלמי (פ"א ה"א): מפני שהן בחזקת משתמרות. ופירושו שהבכירות, מפני חשיבותן בעה"ב מקפיד עליהן, אפילו אם עדיין אין בהן כדי שכר שומר.

**כזיב עצמה פטורה מן דמיי.**וכ"ה בירושלמי (פ"א ה"ג כ"ב ע"א), ועיין להלן שו' 28 ואילך. ובכפו"פ פי"א, עמ' רע"ז, מביא את התוספתא, (עיין גם בריבמ"ץ כאן) ומוכיח מכמה מקומות שכזיב כלחוץ. ובמשנתנו (פ"א מ"ג): מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי. ובהוצ' לו שם: חייב בדמאי. וכ"ה במשניות כתי"י עם פי' הר"מ (בכמה נוסחאות), וכן הוגה בהגד"נ,⁹ וכן מפורש בפיה"מ עצמו להלן רפ"ב (בד"נ): כבר הקדמנו בפרק הקודם לזה שמכזיב ולהלן חייב בדמאי. ¹⁰ ולפ"ז ברור שהר"מ פירש שמשנתנו סימנה את א"י שהחזיקו בה עולי בבל שהיא חייבת בדמאי, והיינו מכזיב ולדרום (ומן הירושלמי מוכח לכאורה שלא כגירסת הר"מ, עיין להלן). וכזיב עצמה כלחוץ (עיין ר"מ פ"א מה' תרומות סה"ח ופי"ג מה' מעשר ה"ג). ולעצם העניין הרי מפורש להלן בסמוך ובמשנה (פ"ו מי"א) שהלוקח מע"ה בסוריא (וידוע שרוב מכנסו משדהו) חייב בדמאי. אלא שבמשנתנו פ"א כאן מדברים בלוקח מן עם הארץ סתם, ואינו ידוע לנו שהוא מוכר ממכנסו, ולפיכך פירות הללו פטורים ממעשר, ואפילו אם אומר ע"ה בפירוש שלא עישר אותם, מפני שחזקתם ממקומם (שהוא רובו בידי גויים), ואין אנו חוששים שמא באו הפירות מא"י. וכן מפורש בירושלמי (רפ"א): מגזיב ולהלן פטור מן הדמאי. שניא היא מגזיב ולהלן בין דמאי ובין ודאי, כלומר, בתמיה, והרי אפילו אמר ע"ה שלא עישר אותם ג"כ פטורין, ומכאן מוכיח הירושלמי שהקלים שבדמאי פטורין, אפי' אמר בפירוש שלא עישר אותם (ע"פ פירוש הגר"א בירושלמי), וכשיטת ר' יוחנן שם.¹¹

footnotes: ⁹ ובפיה"מ הוצ' ציפי: פטור בדמאי. והעיר המו"ל (שם במבוא, עמ' 13 הע' 31) שבמקור היה כתוב "חייב", והוגה אח"כ "פטור", ושכחו לתקן "מן הדמאי" (במקום "בדמאי"). ועיין להלן הע' 10. ¹⁰ ובד"ו כבר הוגה פטור בדמאי. והמלה "בדמאי" (במקום "מן הדמאי") עדיין מעידה על הנוסח הקדום: חייב בדמאי. עיין לעיל הערה 9. ¹¹ ועיין מה שהאריך בר"ש פ"א מ"ג. ועיין בתיו"ט רפ"ב ומ"ש בשושנים לדוד שם. והנוסחא המתוקנת בפיה"מ להר"מ רפ"ב היא בכתי"י, בהגד"נ ובהוצ' ציפי: "שאלו הדברים הנזכרים מחוייבים דיני דמאי בכל מקום, אחד שיהיו בארץ ישראל שהחזיקו בה עולי בבל או בשאר ארצות", וכוונתו לארץ שהחזיקו בה עולי מצרים וסוריא וכו', אבל לא לחו"ל ממש. ועיין היטב בירושלמי חלה פ"ד ה"ז, ס' ע"א.

9-10. **חזקת ארץ ישראל חייב עד שיודע וכו'.**בפיה"מ להר"מ (פ"א מ"ג): "והעיקר שיש אצלינו חזקת ארץ ישראל חייב עד שיודע שהוא פטור, ועל כן יתחייב בה הדמאי בדינין אשר זכרנו, וחזקת חוצה לארץ פטור עד שיודע שהוא חייב, לפיכך לא נחייב פירות הבאים מחוצה לארץ חיובי הדמאי, ולא נאמר שמא פירות ארץ ישראל הם והוציאם לחוצה לארץ". וברור שהוא פירש את התוספתא שלנו לעניין פירות שנמכרו בא"י או בסוריא (ועיין בחיבורו פי"ג מה' מעשרות סהי"ג). ולפ"ז עלינו לפרש שאין מדברים כאן אלא בפירות שכבר נקבעו למעשרות, שאם לא כן חייבין בא"י אפילו באו בוודאי מחו"ל (עיין ר"מ פ"א מה' תרומות סהכ"ב, ובשו"ת שלו הוצ' רא"ח פריימן ז"ל סי' קל"ב, עמ' 128). ברם בכפו"פ פי"א, עמ' רע"ב, הביא את התוספתא שלנו, ומתוך דבריו בכל העניין שם משמע שהוא פירש שהמדובר הוא במקומות עצמם, כלומר כל מקום בתוך גבולי א"י הוא בחזקת א"י, וכן להפך. והעניין עצמו מבואר גם מתוספתא אהלות:¹² הדרך טהורה משום ארץ העמים וחייב במעשר ובשביעית עד שתיודע שהיא פטורה וכו', ופטורה מן המעשרות ומן השביעית עד שיודע שהיא חייבת.¹³ ולשון הר"מ (פ"א מה' תרומות ה"ז): הרי היא בחזקת ח"ל וכו' עד שיודע לך שאותו המקום מא"י וכו', הרי היא בחזקת א"י וטהורה משום ארץ העמים וחייבת במעשר ובשביעית עד שיודע לך שאותו מקום חוץ לארץ. ומכאן אנו רואים ברור שהיו מקומות מסופקים על יד גבולות א"י, והתוספתא באהלות קובעת אותו הכלל כמו שהוא לפנינו כאן, לעניין קדושת המקומות עצמם וחיובם במעשרות.

footnotes: ¹² פי"ח הי"ד, והובאה בירושלמי שביעית פ"ו ה"א, ל"ו ע"ב. ובבבלי גיטין ז' ב' נשנית בגירסא הפוכה, עיין מ"ש בתס"ר ח"ג, עמ' 158. ¹³ וכן הלשון בתוספתא שם ה"ג: חזקת דרכים של עולי בבל אעפ"י שמובלעות בארץ העמים טהורות, עיין מ"ש בתס"ד ח"ג, עמ' 154.

11-12. **חזקת בעלי בתי ישראל שבסוריא וכו'.**מפני שחזקתן משדות הגוים, וכמו שפרשנו לעיל, ועיין מ"ש להלן בשם הירושלמי חלה.

12. **שרוב הפירות שלהן וכו'.**במשנתנו (פ"ו מי"א): ואם ידוע שיש לו שדה בסוריא חייב לעשר. ובירושלמי שם: א"ר בון בר חייא והוא שיהא רוב מכנסו משלו. והוא ע"פ התוספתא שלנו. ומכאן הוא מקור הר"מ (בפי"ב מה' מעשר הי"א): והיה רוב ממכרו משדהו. ובירוש' חלה (פ"ד ה"ז, ס' ע"א): חזקת בעלי בתים בסוריא אינו צריך להפריש חלת דמאי. אם יודע שרוב מכנסו משלו צריך להפריש חלת דמאי.¹⁴

footnotes: ¹⁴ עיין לפ"ש בס' ניר שם ד"ה א"ל רב מנא, ויתבאר אי"ה במקומו.

13. **אמ' שלי הן וכו'.**משנה ור"מ הנ"ל.

14. **ואמ' של מעשר שני הן נאמן.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע: אמר משנת מעשר שיני הן נאמן. (ואצל צוקרמנדל נשמטה כאן המלה "משנת"). ובפירושה נ"ל שבע"ה מוכר טבלים עסיקינן. ולזה אומרת התוספתא שאם ע"ה אמר בשנת מע"ש (כלומר בשנה ראשונה ושניה לשמיטה) שהטבל שהוא מוכר הוא משנת מע"ש נאמן. ואפילו עמד בשנה רביעית לשמיטה ואמר שהפירות הם משנה שניה, נאמן ואינו צריך להפריש מעשר עני, שהרי חזקת השנים מסייעת לו, ויש לו מיגו דאי בעי שתיק.

15. **ואמ' של מעשר שני הן אין נאמן.**בכי"ע: ואמ' משנת מעשר שיני וכו'. כלומר, אם ע"ה אמר בשנת מעשר עני (כלומר, בשנה שלישית וששית לשמיטה) שהטבלים הם משנת מעשר שני אינו נאמן, שהרי הוא מקל, עיין להלן מע"ש פ"ג הט"ז ומש"ש. ולפיכך צריך להפריש מע"ש, לפדות אותו, לחלק את המחולל לעניים, ולאכול את הכסף בירושלים. מפני שע"ה אינו נאמן להקל, אבל נאמן להחמיר, כפי שמפורש להלן בה"ז ובה"ח. ועיין להלן פ"ד הי"ט ומש"ש.

16. **בשנת מעשר שני ואמ' מעושרין הן נאמן שהפה שאסר וכו'.**וכ"ה בכי"ע. אבל בד: ואמר מעשר עני נאמ' שהפ' שאסר וכו'. ונראה שאפשר לצרף את הגירסא הנכונה משתי הנוסחאות וצ"ל: ואמר מעשר עני [הן ומעושרין הן] נאמן וכו'. ופירושה שכאן נאמן על מעשר עני, שהרי הוא עומד בשנת מע"ש ושתיקותו היא לפטור, לפיכך פירושו להקל נאמן, ומפריש מע"ש ופטור ממעשר עני. וכל הברייתות באו לכאן אגב הסיפא שבה"ד: שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.

17-18. **חייב במעשר וחייב בביעור.**כלומר, חייב במעשר מפני שנאמן להחמיר, והרי הוא טוען שהפירות הן מערב שביעית, וחייב בבעור מפני שהוא עומד בשביעית ושתיקתו מחייבת, ולפיכך אינו נאמן להקל.¹⁵

footnotes: ¹⁵ ושיטת התוספתא היא שע"ה חשוד על השביעית, עיין מ"ש להלן פ"ד שו' 51. ואפילו לשיטת הראשונים שע"ה אינו חשוד על השביעית (עיין תוספ' כתובות כ"ד א' ד"ה שלי), זהו דווקא באומר שבאו מן המופקר. אבל אם אומר בשביעית שאינן של שביעית אינו נאמן, מפני שמעיד נגד חזקת השנים.

18-19. **בערב שביעית. ואמ' של מוצאי שביעית הן וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע: במוצאי שביעית ואמ' של שביעית הן וכו'. וכן מעתיק בשם התוספתא בפי' הרש"ס כאן, ק"ד ע"א, עיי"ש.

19. **פטור מן המעשר ופטור מן הביעור.**וכ"ה בד, וכע"ז אף בכי"ע, אבל בפי' הרש"ס הנ"ל ("מתוקן"?): אינן פטורין ממעשר ומביעור.

19-20. **נאמן להחמיר וכו'.**כלומר, בכל מקום ששתיקת המוכר אינה מחייבת פשיטא שנאמן להחמיר, ולפיכך אף להקל נאמן, שהרי היה יכול לשתוק. ומשום זה אם מכר פירות בשביעית ואמר של ערב שביעית הן (ה"ז) נאמן להחמיר וחייב במעשרות. ואם מכר פירות בשנת מעשר שני ואמר שהן משנת מעשר עני אלא שעישר מעשר עני (ה"ו) פירושו להקל נאמן. ועיין ירושלמי כאן פ"ו הי"א, כ"ה ע"ד.

20. פירושו להקל פטור. וכ"ה בכל הנוסחאות. ובירושלמי הנ"ל: פירושו להקל נאמן.

20-21. **פירות ארץ ישראל שרבו על פירות חוצה לארץ וכו'.**כלומר, שרבו במקום זה פירות הארץ על פירות שהוכנסו מחו"ל, חייבין כל הפירות במעשרות, מפני שהולכין אחר הרוב. ועיין להלן פ"ד הט"ו ואילך. ובמשנת מכשירין ספ"ב שנינו: פירות שניה שרבו על של שלישית, ושל שלישית על של רביעית וכו', הולכין אחר הרוב. ופירשו המפרשים שלעניין תערובות עסקינן. ועיין במלא"ש שם בשם ר"ס אוחנא שנתקשה שהרי שביעית אוסרת בכל שהוא במינה, ועיין גם בס' משנה אחרונה שם. ברם מדברי הרשב"ם¹⁶ משמע שפירש את משנתנו ע"פ סיגנון התוספתא (להלן פ"ד הט"ו ואילך), ולאו בתערובות עסיקינן, אלא בפירות הנלקחים בשלישית, ועדיין לא בכרו רוב פירות השלישית, ושל שניה רבו עליהם וכו'. ולפיכך הולכין אחר הרוב ומאמינים למוכר, אם הרוב מסייע לו, עיין לעיל ה"ה ואילך ומש"ש. ועיין באבני מלואים לטורי אבן ר"ה י"ד ד"ה ויצבור גרנו שכיוון מדעתו לפירוש הרשב"ם. ועיין במשל"מ פ"ו מה' מעילה ה"ו. והברייתא שלנו הובאה כולה בכפו"פ פי"ג עמ' ש"מ, והוא העתיק שם גם את לשון הר"מ בפי"ג מה' מעשרות ה"י.

footnotes: ¹⁶ הובא בחי' הרשב"א לחולין ו' א'.

22-23. **כגון האגוזין ודורמסקניות ופסיליה ופסלקאות וכו'.**וכ"ה בכי"ע (אלא ששם: ודורמסקיות ופסליא). ובד: האגוזים והורמסקיניו' ופסלקאות. ובר"מ הנ"ל לא העתיק אלא: כגון אגוזים ודרמסקעות.¹⁷ ובכפו"פ הנ"ל: כגון האגוזים והדורמסקינות והפסדקאות. ומכאן נראה שרוב האגוזים היו מכניסים מחו"ל. והדורמסקניות (δαμασκηνά) נזכרות כמה פעמים במקורות שלנו (עיין במלונות), והוא מין שזיף שמקורו מסביבות דמשק (damson). ופסיליה היא לכאורה מין פול, φάσηλος. אבל לפ"ז עלינו להניח שרובה בא מחו"ל. ופסלקאות, אפשר שנשתבש מפסדקאות (כמו שהוא בכפו"פ) והכוונה לפסטקאות (כמו ששער בח"ד), אפסטקין. ועיין מ"ש להלן מעשרות פ"א שו' 6.

footnotes: ¹⁷ בכי"י תימן: ודרמסקניות. בכ"י על קלף: ודרמסקיות. ובכפו"פ הנ"ל מעתיק מן הר"מ: ודורמסקנית.

24. **בדבר שאינו קבוע וכו'.**כלומר, בדבר שאין מביאין אותו בכל שנה ובקביעות מחו"ל, וישנן שנים שאינו כדאי להביאם מחו"ל, ולפיכך הולכין אחרי הרוב. אבל בדבר שמביאין אותו בקביעות מחו"ל בכל שנה, הרי פירות הללו תמיד בחזקת פירות חו"ל.

25. **מן החמרת בצור ומן המוגירות בצידן פטור.**כלומר, הלוקח תבואה משיירא של חמרים בצור (שהיא קרובה לא"י יותר מצידון), וכן הלוקח מן המגרות, והיינו אוצרות של תבואה, בצידן (שהיא רחוקה מא"י יותר מצור) פטור. ופירש בכפו"פ (פט"ו, עמ' שס"ד): וסתם חמרת מביאה מרחוק, והמגרת אוצרת מקרוב. ולפ"ז ההלכה מובנת, שאין לחשוש בצור שמא מפירות א"י הן, שהרי אינם רגילים להביא פירות בשיירות מא"י לצור, ובוודאי באו חפירות מחו"ל. וכן הלוקח מן האוצר בצידון, שהיא רחוקה מא"י, סתמו מפירות המקום, ופטורין מן הדמאי. והנה הגירסא בתוספתא בטוחה, שכ"ה בכל הנוסחאות וכ"ה בכפו"פ הנ"ל, ובפי"א שם, עמ' רע"ח-רע"ט. אבל בירושלמי (פ"א ה"ג) גרס בברייתא זו: חייב... פטור. והר"מ (פי"ג מה' מעשר ה"ה ואילך) פסק ע"פ גירסת הירושלמי. וכנראה שט"ס הוא בירושלמי, וצריך להגיה שם כמו שהוא לפנינו בתוספתא. ועיין בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' פ"ד שהעיר על הסתירה בין הירושלמי והתוספתא, ועל דברי הר"מ. ומכיון שהרב היה בא"י וידע שצידון יותר רחוקה מגבול א"י מאשר צור (והוכיח כן גם ע"פ מקורות התלמוד) הגיה בדברי הר"מ: הלוקח מבעלי אוצר בצידון חייב בדמאי [לא] מפני שהיא קרובה יותר מצור [אלא] שחזקתה שאוצרין מפירות הארץ וכו'.¹⁸ אבל לא מצאתי כן בנוסחאות הר"מ שלפנינו (לא בדפוסים ולא בכי"י), וגם לפני בעל כפו"פ הנ"ל היתה הגירסא בר"מ כמו שהיא לפנינו. וצ"ע.

footnotes: ¹⁸ ועיי"ש ח"ב סי' נ"ב, ובפאת השלחן סי' י"ח ס"ק ו'.

25-26. **מן המוגירות בצור ומן החמרת בצידן חייב.**וכ"ה בכל הנוסחאות ובכפו"פ הנ"ל. ופירושו כנ"ל, שאוצרות צור הקרובה לא"י חזקתם אוגרים מן הסמוך, ויש לחשוש שמא מפירות א"י הן, וכן הלוקח מן השיירא בצידון, הואיל והשיירא באה ממקום רחוק, חוששים שמא הביאו את הפירות מא"י. ובירושלמי גורס: פטור. וכן פסק הר"מ, עיין מ"ש לעיל.

26-27. **מן המוגירות בצור פטור ואין צריך לומר וכו'.**וכ"ה בד (אלא ששם חסרה המלה "פטור"), ובכי"ע: מן המוגרות בצידון פטור, וט"ס היא, וצ"ל: בצור. וסובר ר"י בר' יהודה שהולכים אחר מעמדן, וחזקתן ממקום שנמצאים בו באותה שעה. ועיין ירושלמי פ"ב סה"א ובמה"פ שם ד"ח ר' יוחנן.

27. **מחמר אחד בצור חייב.**וכ"ה בכל הנוסחאות. וכ"ה בירושלמי פ"א ה"ג, בנוסח הר"ש סריליאו. ולפנינו בירושלמי (וכן גם בכי"ר) חסרה המלה "חייב". והר"מ (פי"ג מה' מעשרות ה"ו) גרס שם: פטור. וכבר הראינו לעיל שאין להגיה בתוספתא, והעיקר כלפנינו, ובבא זו מדברי הת"ק היא, ודווקא הלוקח מן החמרת בצור פטור, מפני שחזקתן ממקום רחוק, אבל הלוקח מחמר יחידי מוכח שבאו ממקום קרוב, ולפיכך חוששים שמא מא"י באו.

28. **חמרת היורדת לכזיב חייבת מפני שחזקתה מן הגליל.**וכ"ה בכפו"פ פי"א, עמ' רע"ג ועמ' רע"ט, ופירושה שראו אותה יורדת מא"י לחו"ל, ולפיכך חייבת. ועיין ירושלמי פ"א ה"ג. וצ"ע.

28-29. **הרי היא בחזקתה, פטורה עד שתיודע, וכו'.**וכ"ה בכפו"פ, עמ' רע"ג הנ"ל. ובד: הרי היא בחזקות פטורה וכו'. ובכי"ע: הרי היא בחזקתה עד שתיוודע וכו'. ונראה שצ"ל לפנינו: ופטורה וכו'. וכנראה שהחכמים חולקים על הכל, וסוברים שאפילו על גבול א"י אם היא במקום פטור, פטורה, והולכים אחרי מעמדה. עיין בירושלמי פ"ב סה"א, ומ"ש לעיל. ועיין לעיל שו' 9 ומש"ש.

30. **ומן הספינה בקסרי חייב.**וכ"ה בד ובכפו"פ פי"א, עמ' רנ"ו ועמ' רע"ג. ובכי"ע בטעות: ומן הספינה בציפורי. ונראה שבספינה העומדת בנמל עסיקינן, ואינו ידוע אם היא טעונה פירות חו"ל או פירות א"י, ואנו הולכים אחרי מעמדה, ונמלה של קיסרין כקיסרין (ירושלמי גיטין פ"א סה"א, מ"ג ע"ב). והברייתא שלנו נשנתה לפני שהתיר רבי את קסרי. ועיין ירושלמי פ"ב ה"א, כ"ב ע"ג.

**כופת הישוב וכופת אנטיפטרס וכו'.**בד: כיפת היישוב וכיפת אנטיפרס וכו', והיא היא. והכוונה לאוצר¹⁹ התבואה שבעיר הישוב או אנטיפטרוס. והנה אנטיפטרוס ידועה גם מן המשנה (גיטין פ"ז, ז' ובמקבילות), והיא על הגבול הצפוני של יהודה סמוך לארץ הכותים,²⁰ ושוק של פטרוס היה כנראה בסמוך לה. ובכרוניקון שומרוני נזכרת עיר בשם ישוב, ואולי הוא הישוב הוא ישוב, עיין מ"ש ר"ש קליין בירושלים של לונץ ח"י עמ' 160.

footnotes: ¹⁹ בית הבנוי כמין כיפה, עיין איכ"ר פ"ב, ט"ו, הוצ' בובר ס' ע"א: כיפה של חשבונות היתה חוץ לירושלים, וכדומה. ²⁰ וכן בתוספתא גיטין פ"ה (כי"ע פ"ז) ה"ט: כפר עותני בגליל ואנטיפרוס ביהודה, ועיין במשנה שם פ"ז מ"ז. ועיין מ"ש רי"ז הורוביץ בספרו א"י ושכנותיה, עמ' 60 ואילך.

31. **מפני שחזקתן מהר המלך.**כלומר מן ההרים שבצפון ערי יהודה.²¹ וכן בירושלמי פ"ב ה"א, כ"ב ע"ג: כולכסין הנמכרין בקיסרין הרי אלו אסורין, מפני שרובן באין מהר המלך, ולפיכך הפירות דמאי, מפני שאפשר שכבר עשרו אותם.

footnotes: ²¹ עיין מ"ש ר"ש קליין בספרו ארץ יהודה (תל אביב תרצ"ט), עמ' 240 ואילך.

**עכשיו רבותינו אמרו וכו'.**כלומר, בזמנו של רבן גמליאל, עיין להלן פ"ה הכ"ד ומש"ש.

32. **כל עיירות הכותיים שעל יד הדרך וכו'.**כלומר, הדרך ההולכת מיהודה לגליל על יד עיירות הכותים. ועיין להלן פ"ה הכ"ד ומש"ש.

**כגון התבואה והקטנית.**אולי צ"ל כגון [אלו], התבואה, וכו', כלומר כגון הערים שנמנו לעיל. (שירי מנחה).

33. **ושאר כל פירותיהן ודאי.**מפני שחזקתן משדות כותים, והם ודאי אינם מעשרין מה שהם מוכרין. וכותי כישראל הוא לעניין חיוב מעשרות.

34. **אוצר שישראל וגוים מטילין לתוכו וכו'.**וכ"ה בתוספתא כת"י פ"מ²² (פ"ג ה"ד ד' זיטומיר י"ב ע"א), וכן מעתיק מכאן ר' בצלאל אשכנזי (שו"ת שלו סי' א', ד"ו י"ג ע"ב) וכ"ה במשנת מכשירין פ"ב מ"י. אבל בד וכי"ע: אוצר של ישראל וכו'.

footnotes: ²² והוא מעתיק: אוצר שישראל ונכרים וכו'.

**אם רוב גוים ודאי וכו'.**שהרי ר"מ סובר²³ שאין קניין לגוי בא"י להפקיע מידי מעשר (פיה"מ להר"מ במכשירין הנ"ל). ולדברי הר"ש והרא"ש אפילו למי שסובר שיש קניין הוא ג"כ ודאי מפני שחייב מדרבנן (אם נגמרו בידי ישראל).

footnotes: ²³ להלן פ"ה הכ"א; ירושלמי כאן פ"ה רה"ט ובמקבילות.

35-36. **אפילו כולו גוים וישראל אחד מטיל לתוכו דמיי.**בפיה"מ הנ"ל פירש שחכמים סוברים שיש קניין,²⁴ ובאוצר שכולו של גוי פטור לגמרי, אבל מכיוון שישראל אחד מטיל לתוכו חייב לעשר דמיי. ופי' בח"ד כאן שפירות ישראל אצורין לעצמן והוי ליה קבוע. ובירושלמי (פ"ב ה"א, כ"ב רע"ג ובמקבילה בכתובות פ"א): כהדא סירקי (כגי' כי"ס) שהיא מסתפקת יום אחד מן האסור, נעשה אותו היום הוכיח לכל הימים, עיין מ"ש בהירושלמי כפשוטו עמ' 266. ועיין מ"ש בספר משנה אחרונה במכשירין שם. ברם מפירוש הרא"ש במכשירין שם מוכח שהוא פרש שאף לדברי חכמים היה ודאי, לוא היה כולו גוים, והטלת היהודי היא לקולא והיא עושה את פירות הגוי דמאי.²⁵ וכן מוכרח מן התוספתא להלן הי"ד ומן הירושלמי הנ"ל (בהערה 25). וכבר העירו המפרשים שהר"מ לא הזכיר כלל את הברייתא שלנו, שהיא כולה במשנת מכשירין הנ"ל.

footnotes: ²⁴ בקטעים מן הגניזה (יאהרבוך הפרנקפורטי חי"ח, עמ' 284) הגירסא במשנת מכשירין היא: ור' שמעון אומר אפילו כולו גוי וכו'. ועיין להלן פ"ד הכ"ה ופ"ה הכ"א וירושלמי הנ"ל. ²⁵ עיין ירוש' פ"ג ה"ד, כ"ג ע"ג, ולהלן פ"ד הע' 24.

37. **באוצר של יחיד.**בפי' הרש"ס כאן, נ' ע"א: באוצר יבנה.

**אבל באוצר של מלכים הולכין אחר הרוב.**כלומר, דוקא באוצר של יחיד שמטילין שם למכירה, וידוע שישראל מטיל שם, הרי הטלת ישראל נעשית הוכיח ואינו מעשר אלא דמאי, אבל באוצר של מלכים, שביד ישראל להמלט בתשלומי טבל בלי הפסד ממון, ויכול לשקול ע"י גוי ולשלם לגוי את מעותיו (עיין להלן פ"ד ה"ו ומש"ש) הולכין אחר הרוב, ואם רוב תושבי הסביבה הם גוים מעשר ודאי (כלומר, מדרבנן, עיין מ"ש לעיל. והרי ר' יוסי סובר שיש קנין לגוי וכו', עיין להלן פ"ה הכ"א ומש"ש).

37-38. **אמר ר' יהודה בד"א וכו'.**ליתא בכי"ע ובפי' הרש"ס הנ"ל. וכן לא היה בכת"י פ"מ כפי שמוכח שם (פ"ג ה"ד) מדבריו ("והורה ר' יוסי כחכמים"). אבל ישנה בד ובשו"ת רב"א הנ"ל, וקשה להניח שמי שהוא הוסיף ברייתא שלמה, ומסתבר לתלות את החסרון אצלינו ובכי"ע בהשמטה ע"י הדומות. ועיין להלן.

38. **אבל אוצ' ישראל וכותין הולכי' אחר הרוב.**לכאורה אין לברייתא זו שום מובן, שהרי להלן (פ"ה הכ"א) משוה ר' יהודה בפירוש כותים לגויים, וא"כ מה בין רוב גויים לרוב כותים. אבל דוקא ברייתא זו תפתור לנו את סבת ההבדל בין הבבלי ובין הירושלמי. שכן מוכח מן הירושלמי (פ"ה רה"ט כ"ד ע"ד) שגרסו בברייתא להלן פ"ה: ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון (כמו שהוא לפנינו בתוספתא) אומרים וכו'. אבל בבבלי מנחות (ס"ו ב') גרסו: דברי ר' מאיר ור' יהודה. ר' יוסי ור' שמעון אומרים וכו', וכן מוכח מתוך הסוגיא עצמה שם (ס"ז ב'), כפי שהוכיחו הראשונים.²⁶ נמצאנו למדים שנחלקו שני התלמודים בשיטת ר' יהודה: לפי הירושלמי סובר ר' יהודה שכותי כגוי ממש, אבל לפי הבבלי הנ"ל סובר ר' יהודה שהוא כישראל לעניין חיוב מעשרות. ברם מן התוספתא להלן בסמוך אנו רואים שתלמידיו אמרו לר' יהודה שהוא הורה להם אחרת, כלומר שהוא חזר בו. ולפ"ז מסורת הבבלי היא כר' יהודה עד שלא חזר בו, ושיטת הירושלמי בדבריו משחזר בו. ובבבא זו סבר ר' יהודה שכותי כישראל וחייב במעשרות מדאורייתא, והוא בוודאי אינו מעשר מה שהוא מוכר, ולפיכך אם רובו כותים מעשר וודאי, ואין "הוכח" ישראל מועיל להתיר איסור תורה.

footnotes: ²⁶ עיין ר"ש להלן פ"ה מ"ט, ומ"ש באהצו"י כאן, עמ' 116. וגירסת כי"מ בבבלי שם מבוטלת מעצמה.

39. **אחר שהוריתה לנו וכו'.**וכ"ה בכי"ע ובשו"ת ר"ב אשכנזי.²⁷ אבל בד: אחרי שהוריתה וכו'. ושמא צ"ל: אחר' וכו', כלומר, אחריך [אנו הולכים רבי,] שהורית לנו וכו'. וכן במכילתא בא פט"ז (סוף עמ' 58): מה דברים היה לכם ביבנה. אמרו לו אחריך רבי. ובמקבילות (בתוספתא, בירושלמי ובבבלי, עיין הערות שם) נאמר במקום "אחריך": תלמידיך אנו ומימיך אנו שותים. וגם כאן אמרו לו דרך כבוד שהורה להם אחרת. והגר"א ז"ל מגיה: אתה שהוריתה וכו'. [עיין ב״ר [עמ׳] 906 [שו׳] 3 ובהערות שם.]

footnotes: ²⁷ סי' א', ד"ו י"ג ע"ב (אלא ששם בטעות: שהודיתה, וכן בפי' הרש"ס: שהודית).

**שלפנים מן החומה.**וכ"ה בכת"י פ"מ הנ"ל. ובכי"ע: שלפני, וברש"ס הנ"ל: שלפנינו (וחסרות המלים מן החומה). ובד: שלפני מלחמה, וצ"ל: שלפני' מלח[ו]מה. וכנראה ששם היה אוצר של יחיד (בניגוד לאוצר מחוץ לעיר) שהיו ישראל וכותים מטילין לתוכו.

**שהוא דמאי.**מפני שר' יהודה הורה כשיטתו (להלן פ"ה הכ"א הנ"ל) שכותי דינו כגוי, ולפיכך אפילו רובו כותים ומיעוט ישראל דמאי, וכשיטת החכמים במשנת מכשירין הנ"ל.

40-41. **כגון אוצרה של רגב.**וכ"ה בשו"ת ר"ב אשכנזי הנ"ל. אבל בד וכי"ע: דנב, וט"ס היא, והנכון כלפנינו, והכוונה לרגב שבעבר הירדן, מקום מפורסם בשמניו המובחרים (עיין מנחות פ"ח מ"ג ותוספתא שם פ"ט ה"ה). ובזמן ינאי המלך היה מקום מבצר.²⁸

footnotes: ²⁸ עיין קדמוניות היהודים ליוסף הכהן סי"ג פט"ו, ה', סי' 398 ואילך. ועיין מ"ש ר"ש קליין במחברתו עבר הירדן היהודי, עמ' 14.

41. **חייב לפי חשבון.**כנראה שהיו יהודים וכותים מטילין לתוכו מפירות חו"ל ומפירות הארץ. ופירות חו"ל פטורים ממעשרות אפילו מדרבנן, ולפיכך הקלו בהם ועשו אותם כטבל דמאי וחולין שנתערבו (עיין חלה פ"ג מ"ח ואילך), ואינו מפריש דמאי על הכל אלא לפי חשבון.

42. **והזה הטהור על הטמא.**בירושלמי (פ"ג ה"ד) מוסיף: טהור אחד מזה על טמא אחד, כלומר לכאורה משמע מן הכתוב שטהור אחד אינו מטהר אלא טמא אחד, אבל האמת היא שטהור אחד מזה אפילו על מאה טמאים, כמפורש במשנת פרה פי"ב מ"ב. ועיין להלן.

42-43. **ולא מצאתיו אלא באוצר של יבנה.**בד ובכי"ע מוסיף: בלבד. ובירושלמי הנ"ל: עד שלמדתיה מאוצר של יבנה. וחכמים אומרים אפילו כולו גוי²⁹ וישראל אחד מטיל לתוכו דמאי. הדא אמרה שטהור אחד מזה על כמה טמאין. ועיין להלן.

footnotes: ²⁹ וכ"ה הגירסא במשנת מכשירין פ"ב מ"י בהוצ' לו, קויפמן ועוד. ובחנם הגיהו בירושלמי בהוצ' לונץ.

43. **שטהור אחד מזה אפי' על מאה טמאים.**הדמיון לאוצר של יבנה תמוה מאד, ולא עוד אלא שהברייתא שלנו בסוף מכשירין אינה מעניין הדברים שם כלל. וכבר העיר הר"ש (מכשירין פ"ו סמ"ז): והזה הטהור. דבר תימא מה שייכא מילתא זו הכא. ועיין מה שהאריך בזה הר"ב אשכנזי בשו"ת שלו הנ"ל (לעיל הע' 27). ולפיכך נ"ל שר' יהושע בן קבוסאי אמר את דבריו באגדה, בדרך מוסר ודרש, שטהור אחד יכול לטהר כמה טמאים (רשעים).³⁰ ובכל מקום דבר איסור אוסר את כל התערובות, אבל באוצר של יבנה (שהטילו שם רוב כותים, ור"י בן קבוסאי סובר שכותי כגוי לעניין מעשרות והפירות שהוא מוכר הם ודאי מדרבנן) ישראל ("טהור") אחד עושה את כל הפירות שהם ודאי ("מאה טמאים") דמאי.³¹ והברייתא בסוף מכשירין שייכת באמת לפ"ב מ"י שם, אלא שהמסדר העבירה לסוף המסכת כדי לסיים באגדה ובדבר טוב, ועניינו כסוף מסכת יומא ור"מ סוף ה' מקוואות.

footnotes: ³⁰ ומליצות כאילו של העברת לשון הלכות לעניין מדות ומוסר מצויות בדברי חז"ל, עיין מ"ש בהירושלמי כפשוטו סוף שבת, עמ' 216, ובהערה שם. ³¹ עיין מ"ש לעיל שו' 35–36 בשם פי' הרא"ש. והשוה לשון הירושלמי שהעתקנו לעיל והסוגייא בירושלמי לעיל שם.

44. **הלוקח פירות לאכילה וכו'.**וכ"ה הסדר בד. אבל בכי"ע הסדר אחר, ושנו כאן: הלוקח לבהמה ולחיה וכו' (לפנינו להלן הי"ט). והסדר בכי"ע הוא יותר הגיוני, ומתחילה משמיעה לנו התוספתא שהלוקח לבהמה פטור מן הדמאי, ואח"כ היא מלמדת אותנו שזהו דווקא בלוקח בתחילה לבהמה. ובמשנתנו (פ"א מ"ג): הלוקח לזרע ולבהמה וכו' פטור מן הדמאי. ובירושלמי שם: א"ר יוחנן ותני כן (עיין בבלי חולין ז' ב') וכו' לקחן לאכילה וחישב עליהן לזרע לא הכל ממנו.

**ונמלך למכרן.**בברייתא שבחולין (ז' ב'): ונמלך עליהן לבהמה. ובס' המפתח לר' נסים, כתובות כ"ח ב' (תשה"ג אסף, הוצ' מק"נ, ירושלים תש"ב, עמ' 198): ונמלך עליהן לזריעה.

**לא ימכרם לגוי.**שהרי כשקנה לעצמו נתחייב בדמאי, ואסור למכור טבל לגוי (מ"ב). ובח"ד פירש דחיישינן שמא ימכרם הגוי לישראל, והוא מפי' הרדב"ז לפי"ג מה' מעשרות הט"ו. ולא זכיתי לרדת לסוף דעתם בזה, למה לא פירשו כפשוטו, שהרי ברור שאסור להאכיל לגוי טבל של דמאי בחובו,³² ומכ"ש שאסור למכור לו טבל. ולא עוד אלא שמלשון הר"מ שם "הלוקח פירות לאכילה ונמלך עליהם לבהמה³³ הרי זה לא ימכרם לגוי" משמע שאם מתחילה לקחם לבהמה מותר למכור אותם לגוי, ולא חיישינן שמא ימכור אותם הגוי לישראל לאכילה, והקונה לא ידע שהיו כבר ביד ישראל.³⁴ וכן משמע מלשון התוספתא כאן שאם קנה מלכתחילה ע"מ למכרם לגוי מותר לעשות כן ולא חיישינן למכשול.

footnotes: ³² ועיין במשנתנו רפ"ג ובירושלמי שם, וברש"י ברכות מ"ז א' ד"ה אכסניא ולהלן הכ"ב. ³³ כלשון הברייתא בחולין ז' ב'. ³⁴ ומסתבר שמחשבת המוכר היהודי (בשעת קנייתו) אינה מבטלת את מחשבת הקונה השני מיד הגוי.

44-45. **ולא יאכילם לבהמת אחרים ולא לבהמת עצמו.**כלומר, לא יאכילנו לבהמת אחרים בשכר, שהרי הוא מוכר טבל, ולא לבהמת עצמו שהוא נהנה בטבל בהנאה של כילוי.³⁵ ודווקא אם לוקח מתחילה לבהמה ולנר מותר, כמפורש במשנתנו. ובבלי חולין ז' ב' גורס: לא יתן לא לפני בהמתו ולא לפני בהמת חברו. ועיין הלשון בר"מ הנ"ל.

footnotes: ³⁵ עיין במשנת פאה פ"א מ"ו, להלן ה"כ, ובבלי שבת כ"ו א' ובתוספ' שם ד"ה אין.

45-46. **כיוצא בו מי שנפל לו פירות בירושה וכו'.**כלומר, סתם פירות חזקתן לאכילב, ואינו יכול לשנותן במחשבתו לבהמה או למכירה לגוי. ועיין במשנתנו פ"ו מ"ט. וכבר תמה בח"ד למה השמיט הר"מ הלכה זו.

47-48. **לוקחין שדה זרועה וכו'.**כלומר, ואפילו בדבר שאין זרעו כלה, ומותר לאכול ממנו עראי (עיין תרומות פ"ט מ"ו), ואין חוששין שמא זרע טבל ודאי שקנה מישראל.

48. **וכן מישראל במוצאי שביעית.**וכ"ה בד. ובכי"ע: מיש'³⁶ למוצאי שביעית. ולהלן שביעית פ"ג הי"א: אין חוכרין נירין מישראל החשוד על השביעית, אבל לוקחין הימנו שדה זרועה וכו'. אלא שלהלן בשדה שזרעה בשביעית בזרע של היתר עסיקינן, וכל האיסור הוא רק שעבר וזרע בשביעית, ולשיטת התוספתא התבואה מותרת בדיעבד, אם מכר את השדה לאחרים, עיין מ"ש שם. אבל כאן במו"ש אנן קיימין, ויש לחשוש שמא זרע את השדה בפירות שביעית, ובדבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין וצריכים ביעור (עיין בירושלמי שביעית פ"ו ה"ג ל"ו ע"ד), קמ"ל שאין אנו חוששים שמא זרע מפירות שביעית.

footnotes: ³⁶ קרי: מישראל. ובגליון שם תוקן בכ"י מאוחר: משביע'. וטעה המתקן.

49. **משצמחה ובין עד לא צמחה.**כ"ז ליתא בד ובכי"ע. ולא מצאתי חילוק זה בישראל שזרע פירות שביעית במזיד. ואולי קונסים אותו שתבטל שדהו ע"ג פירות שביעית אם אין זרעו כלה.³⁷

footnotes: ³⁷ עיין ירושלמי תרומות רפ"ט מ"ו ע"ג לעניין תרומה.

49-50. **אחד דבר שזרעו כלה וכו'.**ר"ש ורא"ש פ"א רמ"ג.

50. **אין זורעין את הטבל וכו'.**ר"מ פ"ו מה' מעשר ה"ג. ועיין במשנה פיאה פ"א מ"ו, ובירושלמי כאן פ"א רה"ג.

**ואין מחפין את הטבל.**ירושלמי (כגי' כי"ר וכי"ס) ור"מ הנ"ל, כפו"פ פמ"ג עמ' תקי"ב. ואם מחפהו בעפר הרי הוא כזורע או כמקיים ע"י מעשה, עיין להלן כלאים פ"א רהט"ו ומש"ש. ועיין להלן.

51. **ואין עושין עם הגוי בטבל.**מסתימת הלשון משמע שאין מחפין אותו אף עם הגוי. אבל בירושלמי הנ"ל מפורש: אבל מחפין עם הגוי טבל. והטעם הוא שאפילו אם נאמר שחיפוי הוא כזריעה, מ"מ אין זו זריעה ממש ולא גזרו בה בסיוע הגוי. והתנא שלנו סובר שאין קנין לגוי בא"י להפקיע מידי מעשר, ופירותיו הם טבל גמור. ועיין במה"פ רה"ג ד"ה אין.

51-52. **עד שלא צמחה חייב וכו'.**בכפו"פ הנ"ל וכן בכי"ע: עד שלא צימיחה חייב וכו'. אבל בד: עד שלא צימחה פטור שכבר אבדה, וכן העתיק בפ"מ בירושלמי שם. ואפשר שהעדיף את נוסח הדפוס מפני שהוא מתאים לירושלמי הנ"ל, שכן שנינו שם: השכח וזרע טבל פטור שכבר אבד. בדבר שאין דרכו להתלקט (כלומר, כגון זרע תבואה), אבל בדבר שדרכו להתלקט (כלומר, בשתילי לפת וצונן, עיין ר"מ פ"ו מה' מעשר סה"ג) קונסין אותו שילקט אותו. בלא צמח. אבל אם צמח נעשה כדבר שאין דרכו להתלקט. ומכאן שלשיטת הירושלמי בדבר שאין דרכו להתלקט, אפילו אם לא צמח אין קונסין אותו ללקט. והר"מ פ"ו מה' מעשר ה"ו פסק כירושלמי.

52. **הלוקח לבהמה לחיה וכו'.**עיין ריבמ"ץ פ"א מ"ג, ועיין הלשון בפאה פ"א מ"ו.

53. **לא יקשור ישראל בהמתו וכו'.**תנא זה סובר שאין קניין לגוי וכו' (עיין מ"ש לעיל הי"ח סד"ה ואין עושין עם הגוי), ולפיכך כשקושר את בהמתו הוי ליה כאילו מאכילה טבל בידים.

53-54. **אם הלכה בהמתו מאליה וכו'.**בד: שאם אכלה בהמתו וכו'. ועיין להלן שביעית פ"ה ה"כ. וההלכה פשוטה שאין טבל אסור בהנאה, ואין היהודי מוזהר על ושמרו את משמרתי בטבל של הגוי.

56. **גוי שאמ' לישראל תן שמן וכו'.**ר"מ פי"ג מה' מעשר הי"ז. ובירושלמי (פ"ג ה"א, כ"ג ע"ב): רופא חבר שהיה מאכיל לחולה וכו', בבני נח אפי' בודאי מותר, משל חולה, אבל משל רופא אסור. והטעם הוא שטבל אסור בהנאה של כילוי (עיין לעיל הט"ו), ואסור לישראל להאכיל טבל לגוי. וכן אסור לאבד את השמן בסיכה.

57. **ובדמיי מותר.**נראה ששמן על גבי מכה הוא בדווקא, מפני שהגוי חולה ובדמאי מותר אפילו להאכיל לגוי חולה (כמו שמותר להאכיל לאכסניא, עיין במשנה רפ"ג, אבל לישראל ע"ה חולה אסור. עיין בירושלמי שם), ולאו דווקא סיכה, ולא אסר הירושלמי לעיל להאכיל לגוי חולה משל רופא אלא בוודאי. ומה שנקטה התוספתא כאן סיכה הוא משום הרישא, שבוודאי אפילו סיכה אסורה. ועיין להלן תרומות פ"ט הי"ג.

**נפל על גבי בשרו וכו'.**כלומר ע"ג בשרו של ישראל, ואעפ"י שהמשנה (ספ"א) אוסרת שמן של דמאי בסיכה, מ"מ אם כבר נפל השמן מאליו על גבי בשרו אינו חושש. ומהמשך דברי התוספתא נראה לפרש שהכוונה היא שאם ישראל נתן שמן של דמאי על גבי מכת הגוי, ובשעת הנתינה נפל קצת שמן על גבי בשרו של ישראל משפשף ואינו חושש. אבל עצם הדין אינו משתנה, עיין להלן תרומות פ"י הי"א ומש"ש, ועיין ר"מ פי"ג הנ"ל הי"ח.

58. **גוי שנתן שמן על גבי טבלה וכו'.**כלומר, שנתן שמן טבל וודאי של ישראל (עיין ר"מ הנ"ל הי"ז) על גבי טבלה של שיש מותר לו לישראל לישב אחריו, שהרי גם בתרומה מותר, עיין להלן תרומות פ"י ה"י ומש"ש.

59. **הלוקח יין וכו'.**ר"מ פי"ג מה' מעשר הי"ח. ועיין ערוך ערך אלונתית.

**לתוך המורייס.**מורייס (muries) הוא ציר שהיו מכינים אותו מקרבים של דגים שהיו מטילים יין לתוכו. וברש"י שבועות (כ"ג רע"א): אניגרון ואכסיגרון וכו' ורגילין לתת לתוכו יין כדתניא בתוספתא דדמאי או תרומ' (כ"ה בד' פיזרו) יין לתוך אניגרון ואכסיגרון.³⁸ ושמא היה לפניו כאן בתוספתא: יין ליתן לתוך המורייס ולתוך אניגרון ואכסיגרון.³⁹

footnotes: ³⁸ וכנראה שממנו שאב הר"ש סיריליאו (שביעית קכ"ג ע"ב) שכתב: אניגרון, דדרך ליתן בו יין כדתניא בתוספתא דמס' דמאי. ³⁹ ועיין רש"י יומא ע"ו סע"א וברכות ל"ה ב' ומ"ש להלן תרומות פ"ט סה"ו וסה"י.

59-60. **ויין לעשות אילנתית.**לפי המקורות שלנו הוא יין שנותנין בו שמן,⁴⁰ והוא, כנראה, οἰνανθίς שהיה לו אותו מובן כמו οἰνάνθινον. ועיין בהוספות לעף אצל קרויס LW עמ' 52.

footnotes: ⁴⁰ עיין בבלי שבת ק"מ א', ע"ז ל' א', ולהלן בתוספתא תרומות פ"ט ה"ז ומש"ש.

60. **וכרשנין לעשותן טחינין.**כ"ה בכל נוסחאות התוספתא והבבלי. ובירושלמי: קטניות לעשותן טחינין, וכן העתיק בר"מ הנ"ל. ומשניהם היו נוהגים לעשות טחינין. וכן להלן תרומות פ"י ה"ה: קטניות של תרומה אין עושין אותה טחינין. ר' שמעון מתיר בכרשינין (ועיין מש"ש). וכרשינין הם כמין פולין שחורים (Vicia Ervilia),⁴¹ וטחינין הם קטניות או כרשינין טחונים כקמח, ששמים בהם תבלין ודבש. ובבבלי שם מוסיף: עדשים לעשות מהם רסיסין. והיא היא. וכן בירושלמי נדרים ספ"ו, מ' סע"א: [הנודר] מן העדשים אסור באשישים וכו', טלופחין מקליין וטחינן ומגבלן בדבש וכו', אילין אינון אשישין שאמרו חכמים. ובכפו"פ פכ"א עמ' תנ"ד: גם נמצאים אתנו בארץ כנען שני מיני משקים שהם מתוך גסותם לא יתערבו זה בזה אלא לזמן מרובה, כגון דבש תמרים, ואוכל עשוי מהשומשמים ונקרא טחינה, והוא מין ממיני מתיקה. ושמא אין עניינו לכאן, עיין מ"ש דלמן בספרו ארבייט אונד זיטטע אין פאלאסטינא, ח"ג סוף עמ' 302 ואילך. ור"ש מתיר בכרשינין מפני שעיקרן מאכל בהמה.⁴² ומכאן למדנו שכרשינין חייבין גם בדמאי.

footnotes: ⁴¹ עיין מ"ש ר"ע לעף בספרו פלורה ח"ב, עמ' 483 ואילך. ⁴² עיין ד"מ פ"א מה' טומאת אוכלין ה"ט ופ"ב מה' תרומות ה"ב וברדב"ז שם.

**חייב בדמיי וכו'.**כלומר, אעפ"י שמשנה את האוכל מברייתו, מ"מ נהנה ממנו אח"כ באכילתו, ואין הוא דומה ללוקח שמן לסוך בו את הכלים.

60-61. **הן עצמן פטורין מן הדמיי.**בירושלמי (פ"א ה"ג, כ"ב ע"א) מוקים לה כרבי שסובר (עיין להלן תרומות פ"ט ה"ו ומש"ש) שאם נפל יין של תרומה לתוך המורייס, המורייס אסור לזרים, מפני שהיין בעינו הוא, ומן הדין אם קונה מורייס מן עם הארץ היה צריך לעשר דמאי, מחמת היין שבתוכו, אלא שזו היא מן הקולות שבדמאי. אבל לר"א בר"ש הסובר שאם נפל יין של תרומה למורייס בטל ומותר לזרים, הרי הקונה מורייס מע"ה אפילו וודאי פטור מלעשר. ועיין להלן. ובבבלי חולין: מפני שהם תערובת, ולא גזרו על תערובת דמאי. וכ"ה בר"מ הנ"ל.

61. **יין ושמן ליתן על גבי חטטין.**להלן תרומות פ"ט הי"ד (ובמקבילות): ומי שעלו בו חטטין סך את השמן, ואינו סך יין וחומץ, ששמן דרכו לסוך ויין וחומץ אין דרכו לסוך. כלומר, אין דרכו של אדם בריא לסוך יין, אלא רק לחולה, ולפיכך אסור בתרומה. וכאן חייב בדמאי, שהרי מכל מקום גופו נהנה. והר"מ לא העתיק הלכה זו.

62. **ור' שמעון בן לעזר פוטר.**רשב"א סובר שלא גזרו בקונה לסיכה למכה, מכיוון שעצם ההלכה ששתייה כסיכה אינה מחוורת (עיין ירוש' מע"ש פ"ב ה"א, נ"ג ע"ב ובמקבילות), ואפילו ביוה"כ מותר (לפי הברייתא בבבלי יומא ע"ז ב') לסוך שמן ע"ג חטטין, לא גזרו עליה בדמאי. ואפשר שרשב"א חולק גם על שמן שהגרדי סך באצבעותיו (עיין במשנה בסוף פירקין, ובתוספתא להלן). ואפשר שבגרדי מ"מ נהנה, אבל שמן ע"ג חטטין אינו נהנה כלל מן הסיכה, אלא רק מונע את הצער.

63. **הלוקח כרשינין לעשותן טחינין וכו'.**אולי צ"ל: ועשאן טחינין, כלומר, אם לקח את הכרשינין לאכילה כמות שהן, ואח"כ נמלך לעשותן טחינין ג"כ פטור מן הדמאי, אעפ"י שכבר נתחייב, מפני שרשב"א סובר שלא גזרו על תערובת הדמאי כשנשתנה מברייתו, אבל בוודאי חייב. ודווקא במורייס שנתן בו יין פוטר ר' שמעון בן אלעזר מן הוודאי מפני שכבר בטל, אבל לא בטחינין.

69. **ודנין.**וכ"ה בד. ובכי"ע חסרה מלה זו. ובירושלמי הנ"ל: ווירינון. ובכי"ר שם: ווי דנין. ומתקבלת השערת ר' בנימין מוספיה (ערך ירינון) שהגירסא הנכונה היא בירושלמי, ואין ווירינון אלא ואירינון, כלומר, ושמן אירינן, ἴρινον, שמן ששמים בו את פרח האירוס (עיין להלן כלאים פ"ג רהי"ג ומש"ש) - משחת האירוס. ולפ"ז פוטרין ב"ה כל שמן ערב מן הדמאי, חוץ משמן ורד ושמן האירוס. ומכאן משמע שהורד והאירוס לא היו מפסידין לגמרי את השמן מאכילה.⁴⁶ ולפיכך מחייבין אותו ב"ה בדמאי, אעפ"י שמשתמש בו לסיכה, ודינו כשמן שהגרדי סך באצבעותיו.

footnotes: ⁴⁶ ועיין שביעית ספ"ז ובירושלמי שם. ועיין מ"ש לעיל, שו' 66 סוף ד"ה שמן ערב.

64. **וקמח לעשותו מלוגמא ורטייה.**והקמח נמאס בתוך המלוגמא (μάλαγμα). והיא מלוגמא היא רטיה, אלא שהראשון יונית והשני עברית. ועיין ר"מ הנ"ל.

**וחייב בודיי.**שהרי טבל ודאי אסור בהנאה של כילוי (עיין לעיל ה"כ ומש"ש).

65. **פטורין מן הודיי.**כלומר, לכ"ע, שהרי כבר נמאסו ובטלן. ובירושלמי הנ"ל מקשה: הכא את אמר פטורין מן הודאי, והכא (כלומר, ביין למורייס) את אמר פטורין מן הדמאי. ומתרץ: כאן על גב גופו הוא בטל⁴³ וכאן (כלומר, ביין לקילור) כיוון שהוא נותנו הוא בטל.

footnotes: ⁴³ כלומר, היין אינו נמאס בתוך המורייס, שהרי הוא שותהו, ואינו בטל אלא על גב גופו. והסיגנון הוא באשגרה מסוף פירקין שם.

66. **ושל ודיי שנתן לתוכו עורות וכו'.**דינו כמלוגמא הנ"ל, שכבר נמאס הקמח ובטל.

**שמן ערב וכו'.**וכ"ה בד ובכל נוסחאות המשנה (פ"א מ"ג). ובכי"ע: שמן טוב, וזהו השם העתיק של שמן ערב. ופירושו שמן הנותן ריח טוב, עיין במלונו של גיזיניאוס ערך טוב I, וכן מתרגם סומכוס שמן טוב (קהלת ז', א'): שמן בעל ריח טוב. והיו משתמשים בשמן טוב לסיכה (תהלים קל"ג, ב'). והביטוי שמן טוב הוא בלתי מצוי בספרות התלמודית, ובמקומו בא: שמן ערב, והוא הוא, ועיין להלן. ושמן ערב שאנו עוסקים בו כאן הוא שמן שהיה מקודם ראוי לאכילה, אלא שפטמו אותו בבשמים ועשבים לריח טוב.⁴⁴ סוף דבר כל שמן הנותן ריח טוב נקרא שמן ערב (טוב), ובכללו גם שמן אפרסמון (עיין בבלי ברכות מ"ג א'), אלא שבכל מקום הוא לפי עניינו. ובאבות דר"ן פי"ח (שכטר ל"ד א'): שמן טוב יש עמך, פולייטין יש עמך, אפרסמון יש עמך. וכן שם ספי"ט (ל"ה ע"ב): מעיין של שמן טוב אפרסמון ופלייטון. וכולם בכלל שמן טוב. וכאן שאנו עוסקים בחיוב מעשרות פירושו שמן שהיה מקודם ראוי לאכילה, וע"י פיטום בסממנין נפסדה אכילתו. ובירושלמי שביעית (פ"ח ה"ב, ל"ח ע"א): אין מפטמין שמן של שביעית. אבל לוקח הוא שמן ערב [ב]שביעית ואינו חושש. ועיין להלן.

footnotes: ⁴⁴ עיין ירוש' ברכות פ"ו ה"ו, י' ע"ד. ועיין בכפו"פ פל"ה סוף עמ' תקט"ו וברדב"ז פי"ג מה' מעשר הט"ז סד"ה שמן ערב. והיתה להם הגירסא בפיה"מ להר"מ כאן (פ"א סמ"ג): ושמן ערב הוא שמן המור (וכ"ה בהוצ' שלפנינו). אבל בהוצ' ציפי, עמ' 7: ושמן ערב הוא שמן זית המבושם בבשמים.

67. **ובית הלל פוטרין.**וכ"ה במשנתנו הנ"ל. ולפ"ז פוטרין ב"ה כל שמן טוב מדמאי. והטעם הוא מפני שאין חזקתו לאכילה ועיקרו לסיכה, ולפיכך לא גזרו עליו חכמים בשעה שגזרו על הדמאי (ר"מ פי"ג מה' מעשר הט"ז. ועיין בתוספ' רע"א למשנתנו).

**אמ' ר' נתן וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע: א' ר' יהודה וכו'. וכ"ה בירושלמי פ"א סה"ג, כ"ב ע"ב.

68. **אלא בשל פליטון בלבד.**והטעם הוא שבמשחת עלי הנרד, [unguentum] foliatum, היו שמים הרבה סממנים⁴⁵ ובטל השמן לגבי הסממנין, ולפיכך פטור מדמאי (עיין ריבמ"ץ ור"ש), אבל בשאר מינין של שמן ערב אף ב"ה מחייבין בדמאי.

footnotes: ⁴⁵ עיין מ"ש פליניאוס בספרו תולדות הטבע, סי"ג פ"ב,סי' ט"ו; לעף פלורה ח"ג, עמ' 485 ואילך.

69. **ודנין.**וכ"ה בד. ובכי"ע חסרה מלה זו. ובירושלמי הנ"ל: ווירינון. ובכי"ר שם: ווי דנין. ומתקבלת השערת ר' בנימין מוספיה (ערך ירינון) שהגירסא הנכונה היא בירושלמי, ואין ווירינון אלא ואירינון, כלומר, ושמן אירינן, ϊρινον, שמן ששמים בו את פרח האירוס (עיין להלן כלאים פ"ג רהי"ג ומש"ש) - משחת האירוס. ולפ"ז פוטרין ב"ה כל שמן ערב מן הדמאי, חוץ משמן ורד ושמן האירוס. ומכאן משמע שהורד והאירוס לא היו מפסידין לגמרי את השמן מאכילה.⁴⁶ ולפיכך מחייבין אותו ב"ה בדמאי, אעפ"י שמשתמש בו לסיכה, ודינו כשמן שהגרדי סך באצבעותיו.

footnotes: ⁴⁶ ועיין שביעית ספ"ז ובירושלמי שם. ועיין מ"ש לעיל, שו' 66 סוף ד"ה שמן ערב.

**תשלומי תרומה וחומשה וכו'.**הר"מ השמיט כ"ז, מפני שהביא (פי"ג מה' מעשר הי"ד) את דין משנתנו (פ"א מ"ג) שהמדומע פטור מן הדמאי, וק"ו הוא לתשלומי תרומה שדינם כתרומה לכל דבר.⁴⁷ ובירושלמי (פ"א ה"ג, כ"ב ע"א): אמר ר' יוחנן בשעה שגזרו על הדמאי לא גזרו על הדברים הללו. אמר ר' הושעיה אימת קדשים עליו ואינו נותן לכהן דבר שאינו מתוקן. ואנו למדים ממסקנת הירושלמי שם שלדעת ר' הושעיה אנו עוסקים כאן בע"ה שאכל תרומה בשוגג והפריש אח"כ חולין לתשלומי תרומה. ומפני שאימת קדשים על ע"ה, לא נחשד להיות מפריש טבל לתשלומי תרומה, והן פטורין מן הדמאי. אבל חבר שאכל תרומה בשוגג אסור לו להפריש תשלומי תרומה מטבל של דמאי. אבל לר' יוחנן אין הבדל, ומותר לו לחבר להפריש תשלומי תרומה מטבל של דמאי, מפני שלא גזרו דמאי על דברים הללו.

footnotes: ⁴⁷ עיין להלן תרומות פ"ה ה"ח ומש"ש, וכן פסק הר"מ בפ"י מה' תרומות הט"ו.

69-70. **מותר העומר.**וכן בריבמ"ץ (פ"א סמ"ג): דתניא מותר העומר ושתי הלחם וכו'. ופירש בשירי מנחה בשם פירוש כת"י שברייתא זו היא בשיטת ר"ע (מנחות פ"י מ"ד, בבלי שם ס"ו א') שמחייב מותר העומר במעשרות, ומשום זה משמיעה לנו הברייתא שהמותר פטור מן הדמאי. והר"מ פסק כחכמים ופטור גם מן הודאי, ולפיכך השמיטה. ברם פירוש זה אינו מחוור כלל, שהרי אם נתלה הלכה זו במחלוקת ר"ע וחכמים, נצטרך לפרש שהגזבר מרח את התבואה, ולפ"ז אין כאן דמאי כלל אלא ודאי. לפיכך נ"ל ברור שבקבוצה שמנו כאן אין הכונה כלל למותר העומר שבמשנת מנחות הנ"ל, אלא הוא מותר העומר הוא שיירי העומר, כמו במשנת זבחים פ"ט מ"ה ופי"ד מ"ג.⁴⁸ ואנו עוסקים בעומר שבא מתבואה שנגמרה מלאכתה בידי ע"ה.⁴⁹ והברייתא שלנו אינה מונה אלא דברים של אכילת אדם, ובזה מחייבין ב"ש בדמאי, אבל באכילת מזבח, כלומר בקומץ העומר עצמו, אף ב"ש מודים שלא גזרו עליו דמאי. ועיין בס' משנה ראשונה פאה ספ"א.

footnotes: ⁴⁸ ועיין בבלי ב"ק ק"י ב' וברש"י שם ד"ה מותר העומר; דק"ס חולין קל"ג ב' הע' ו'; ספרי קרח פי' קי"ט, עמ' 142; ערוך ערך עשר (עסר), ר"מ פ"א מה' בכורים סהי"ג; רש"י מנחות נ"ז ב' ד"ה מותר העומר ועוד. ⁴⁹ עיין מ"ש להלן תרומות פ"ה ה"ז ד"ה ותרומת הקדש.

70. **ושתי הלחם ולחם הפנים.**כלומר, אם קנו תבואה ממורחת מע"ה בשביל שתי הלחם ולחם הפנים, אין חוששין שמא טבל הוא שאין מביאין ממנו מנחות,⁵⁰ ואעפ"י שכולן לאכילת כהנים. ואין לפרש ש"מותר" הולך אף על שתי הלחם וכו', כלומר, מותר העומר ומותר שתי הלחם וכו', שהרי ראינו לעיל שמותר העומר פירושו כאן שיירי העומר, ובשתי הלחם ולחם הפנים אין שיריים שהרי אין מהן לגבוה, כמשנת מנחות פ"ו מ"ב.⁵¹

footnotes: ⁵⁰ עיין תוספתא שקלים פ"א הי"א ובמקבילות, עיין מש"ש. ⁵¹ בבבלי מנחות נ"ז ב': וממותר העומר וממותר שתי הלחם ולחם הפנים ומשירי מנחות. וזו היא ט"ס ברורה, וצ"ל: וממותר העומר ומשתי הלחם וכו'. וכ"ה בכל כתה"י שם (עיין דק"ס, עמ' 142, הע' ת'). וכ"ה בתוספתא מכות (הוצ' צוקרמנדל, עמ' 443, שו' 32), בתו"כ נדבה פי"ב ה"ו, הוצ' רמא"ש, עמ' 113, ובירושלמי שבת פ"ז ה"ב, ט' ע"ג. ואעפ"י שהדין דין אמת, שמותר שתי הלחם ולחם הפנים שוה למותר העומר לעניין מעשרות (עיין ר"מ פ"ו מה' בכורים ה"ג ופ"ח מה' תמידים ומוספים סה"ג. ודברי בעל משנה ראשונה בחלה פ"א מ"ג תמוהים מאד), מ"מ יגיד עליו רעו שבכל המקומות שהזכרנו לעיל הכוונה לשירי העומר ולא למותר שנפדה, ובשתי הלחם ובלחם הפנים אין שירים, והכוונה להן עצמן.

**ושירי מנחות.**הלכה זו נזכרה אף במשנתנו (פ"א מ"ג), ופסקה הר"מ בפי"ג מה' מעשרות הי"ד, אלא שהוסיף: וכולן שאמר לו ע"ה מתוקנין הן, אינו צריך לעשר. וכבר תמהו ברדב"ז ובח"ד כאן, מניין לו לרבינו שצריך לשאול את הע"ה. ובמעשה רוקח במקומו העיר שרבינו סמך על הירושלמי רפ"ד שאמרו שם: אם מפני כבוד שבת למה לי שואלו? ומתרץ: ע"י עילי עילה (כלומר, ע"י עילות שבעילה, תואנות שבתואנה להתלות בהן). ורואים משם שאעפ"י שעיקר הפטור הוא מפני שמשום כבוד שבת לא גזרו שם על הדמאי, מ"מ צריך שאלה. ועיין בח"ד ומ"ש בס' משנה ראשונה פ"א מ"ג ד"ה והמדומע. ועיין בפיה"מ פ"ב רמ"ב ובחיבורו פ"י מה' מעשרות סה"א.

**ותוספת הבכורין.**בכורים פ"ג מ"י, ופסקה הר"מ בפי"ג מה' מעשרות הי"ד. ובתוספתא להלן (בכורים פ"ב הי"ג) מפורש שאף מן הוודאי פטור. וכ"ה בירושלמי שם פ"ג, לפי נוסח הרש"ס, נ"ב ע"א. ועיין בתוספ' רע"א, בהגהות הרש"ש ובתפארת ישראל למשנתנו, בועז אות ד'. ונתבארו הדברים להלן בתוספתא בכורים הנ"ל, עיי"ש.

70-71. **ר' שמעון בן יהודה או' משם ר' שמעון בית שמיי מחייבין וכו'.**וכ"ה גם בד ובכי"ע, ואין לשבש את כל הנוסחאות. ולפיכך נראה שלר' שמעון נחלקו ב"ש בכל הדברים שנזכרו במשנתנו (פ"א מ"ג) מחלת ע"ה ואילך, ושנה: חלת ע"ה והמדומע והלקוח בכסף מעשר שני ושירי המנחות ושמן ערב ב"ש מחייבין וכו'.⁵² אמנם לפי פירוש בעל פ"מ בירושלמי כאן רפ"ה מסקנת הירושלמי היא שלא נחלקו ב"ש בזה, אבל פירושו בירושלמי דחוק מאד, ואינו מסתבר כלל. וכן שנינו שם: אף על החלה.⁵³ וחלה חייבת בדמאי? ולא כן תנינן חלת עם הארץ והמדומע פטורין מן הדמאי. ר' אחא וכו' דבית שמאי היא.⁵⁴ ותני כן ר' שמעון בן יהודה אמר משום ר' שמעון חלה בית שמאי מחייבין ובית הלל פוטרין.⁵⁵ וע"ז שואל הירושלמי: כלום אמרו בית שמאי (אלא) [אף]⁵⁶ דבר שהוא לזריעה? אילו הלוקח לזרע ולבהמה, קמח לעורות, שמן לנר, שמא אינו פטור מן הדמאי? כלומר, הרי לא נחלקו ב"ש וב"ה ברישא, בלוקח לזריעה שהוא פטור מן הדמאי, מפני שאין כאן אכילה כלל, ולפ"ז אף במשנתנו שלוקח עיסה מנחתום ע"ה, הרי העיסה כבר הוכשרה, ובחזקת טומאה היא, וחלתה טעונה שריפה, ולמה יפריש דמאי על החלה הנשרפת אפילו לב"ש?⁵⁷ וע"ז מתרץ הירושלמי שבנחתום שגיבל במי פירות עסקינן, או שעשה בטהרה, ולפ"ז החלה נאכלת, וצריך להפריש עליה דמאי לשיטת ב"ש. ונמצאנו למדים שגם למסקנת הירושלמי הברייתא שלנו קיימת.⁵⁸

footnotes: ⁵² והתנא שחלק עליו, הוסיף במשנתו "פטורין מן הדמאי" אחרי "ושירי מנחות". ועדיין נשאר לנו שריד במשנה מטיפוס א"י (משנה שבירושלמי, הוצ' לו, פרמה): ושמן ערב במקום "שמן ערב". ⁵³ כלומר, וכי צריך להפריש מעשרות אף על החלה, כפי שמוכח ממשנתנו שם רפ"ה. ⁵⁴ כלומר, משנתנו רפ"ה, שמחייבת לעשר אף על החלה בלוקח מן הנחתום, היא משנת ב"ש. ⁵⁵ וכנראה שגרסו כן בפירוש בברייתא שלנו. ובכל אופן הדין דין אמת, שהרי לשיטת ר"ש מחייבין ב"ש לעשר דמאי אף על שתי הלחם ולחם הפנים, ומכ"ש שמחייבין לעשר על חלה. ⁵⁶ כנ"ל להגיה, שהרי הסופרים רגילים לקצר "אלא" ו"אף", וכותבים תכופות "א'" גרידא. ⁵⁷ כן פירש הגר"א ז"ל, אלא שהגיה בירושלמי "לאכילה" במקום "לזריעה", ולפי הגהתנו הקלה לעיל, אין צורך בזה. ⁵⁸ ובהמשך הסוגיא שם אין צורך בשום הגהה, והכל מתפרש כדלעיל, ויתפרש אי"ה במקומו.

71-72. **וכולם שקרא שם למעשר שני שלהן מה שעשה עשוי.**כלומר, אעפ"י שבכל הדברים שנמנו פטור מלהפריש דמאי, מ"מ אם הפריש דמאי, וקרא שם למע"ש מה שעשה עשוי (עיין להלן). ובירושלמי פ"א ה"ג (ובמקבילה בקידושין פ"ב ה"ח, ס"ג ע"א): וכולן שקרא שם לתרומת מעשר או למעשר שני שלהן מה שעשה עשוי. וכ"ה בר"מ פי"ג מה' מעשרות הי"ט. ולכאורה תמוה מאד למה לא הזכירה התוספתא "תרומת מעשר". והמפרשים הוסיפו כן ע"פ הירושלמי, אבל "תרומת מעשר" לא נזכרה בשום נוסח של התוספתא, וכבר הראינו בכ"מ שאין להגיה מקור אחד ע"פ מקור שני בשעה שכל הנוסחאות במקור האחד הן שוות. ולפיכך נ"ל שהנוסח שלנו הוא בדווקא, וברייתא זו הולכת על מה שנשנה למעלה בתוספתא גרידא, וכל הדברים שנמנו שם אינם נאכלים אלא לכהנים,⁵⁹ ומשום זה אם הפריש מהם תרומת מעשר אינו מעלה ואינו מוריד, שהרי בין כך ובין כך אסורים לזרים⁶⁰ אבל מעשר שני שייך בכולם: בתשלומי תרומה, שצריך לאוכלן בירושלים, ובתוספת בכורים שמפקיע מהן דין נכסי כהן.⁶¹ ואם הפריש מע"ש מלחם הפנים ומשתי הלחם נראה שצריך לפדותו, כדי שלא יראה כאילו מביא מנחות מחטי מע"ש.⁶² ואעפ"י שאין פודין מע"ש בירושלים, דינו כמע"ש שנטמא, ומה לי נטמא שאינו יכול לאוכלו בטהרה, ומה לי קדושת מנחות שמוכרח לאוכלו חולין. ולא עוד אלא שמכיוון שאין פדייתו מתירתו להוציאו מחוץ לירושלים (משום קדושת מנחות) אפשר שאין כאן איסור פדיון כלל.⁶³ ובירושלמי כאן (פ"א ה"ג וקידושין פ"ב ה"ח ס"ג ע"א) אמר ר' יוסי שלשיטת ר' יהודה אף בשיירי מנחות נוהג דין הברייתא שלנו. ולכאורה הדבר תמוה, למאי נפקא מינה, שהרי בין כך ובין כך אינם נאכלים אלא לכהנים, ובעזרה דווקא. ולפיכך נראה שהכוונה היא לעניין שאם הפריש מע"ש שצריך פדיון, וכמו שכתבנו.⁶⁴ ברם בירושלמי (הנ"ל) פירשו שהברייתא שלנו הולכת על משנתנו, ושם שנו גם הלקוח בכסף מעשר, ולפיכך הזכירו גם תרומת מעשר שאוסרת לזרים את הלקוח בכסף מעשר.

footnotes: ⁵⁹ עיין מ"ש לעיל בבאור מותר העומר. ⁶⁰ ועיין מ"ש בס' טל תורה לירושלמי כאן, ובוודאי שקשה לפרש את התוספתא ע"פ השיטה התמוהה שהביא. ועיין מ"ש להלן הע' 61. ⁶¹ עיין מע"ש פ"א מ"ז ובכורים פ"ג מי"ב. ובס' משנה ראשונה לבכורים פ"ג מ"י (ד"ה נאכלת) הסיק שתוספת בכורים נאכלת לזרים, ולפ"ז אם הפריש ממנה תרומת מעשר נאסרת לזרים. אבל דבריו שם אינם מוכרחים כלל, ומסתבר שתוספת בכורים אסורה לזרים מדרבנן. ותוספתא זו סוברת כמשנתנו כאן שבתרומת מעשר של דמאי אין חומש (וחולקת על משנת מעילה פ"ד מ"ב, עיין בבלי ב"מ נ"ה ב', וירושלמי כאן פ"א ה"ב, כ"א ע"ד), וממילא אין הבדל בין תרומת מעשר של דמאי ובין תוספת בכורים, ושתיהן אסורות לזרים מדרבנן. ⁶² עיין מנחות פ"ז מ"ה; ירוש' מע"ש פ"א ה"ג, נ"ב ע"ד; ועיין להלן שקלים פ"א הי"א ובמקבילות. ⁶³ ובפרט שאנו עוסקים כאן במע"ש של דמאי. עיין פיה"מ להר"מ כאן פ"א מ"ב. אבל עיין במלא"ש שם. ⁶⁴ ולר"א שם אין דין הברייתא נוהג בשירי מנחות. ועיין במה"פ ה"ג ד"ה כולן.

72. **בפת המרחץ וכו'.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע לנכון: כפת המרחץ וכו'. וכן בכפו"פ פ"ב עמ' ט"ז: כפת המרחץ פטורה מן הודאי וכו', כפת המרחץ עשב, שכן פירש"י ז"ל מסכת כריתות (ו' א') כפת הירדן. ועיין רש"י ב"ק פ"ב ב' ד"ה גינת ורדין. ומכיון שכיפת הירדן נמנית בין סממני הקטורת מוכח שהיא נותנת ריח טוב והיא מין בשמים. ולפיכך נראה שגם כאן מדברים בשמן שפטמו בכפה, וסכין בו במרחץ.⁶⁵ וכנראה שהשמן בטל לגמרי לגבי הכפה, ודינו כיין בקילור שהוא פטור מן הודאי (לעיל הכ"ה). וכאן עוסקים בלוקח מע"ה שמן שכבר פטמו בכפת מרחץ, ולא שמן לעשותו כפה של מרחץ.

footnotes: ⁶⁵ וזהו אחד ממיני הבשמים של מרחץ שנזכרו לעיל ברכות ספ"ה.

73-74. **אף אין מטמא טומאת משקה.**ודינו כשמן שנסרח ונפסל מאכילת כלב.

74. **שמן שהגרדי סך וכו'.**וכ"ה בד ובר"ש ספ"א, וכ"ה במשנה ספ"א. וביארו בירושלמי: מה בין זה לזה? זה על גב גופו בטל (כלומר וסיכה כשתיה), וזה על גב צמר הוא בטל. ופירש בריבמ"ץ (ספ"א) שדינו כלוקח שמן לסוך בו את הכלים שפטור מן הדמאי (כמפורש במשנה פ"א מ"ג). ועיין ר"מ פי"ג מה' מעשר הט"ז.

75. **לפיכך שמן של שביעית נותנין וכו'.**פירש בר"ש הנ"ל שמותר לתת ממנו לגרדי, שהרי שמן של שביעית ניתן לסיכת אדם (שביעית פ"ח מ"ב) ולא ניתן לסיכת כלים (שם סמ"ה). ועיין ברא"ש בסוף פירקין, ומ"ש ע"ז ידידי הגר"א חסקין ז"ל בכלכלת שביעית, עמ' תכ"ב, הע' ל"ב. והר"מ השמיט הלכה זו, והביאה להלכה בפי' הר"ש סיריליאו לשביעית פ"ט קנ"ו רע"ג.