Tosefta Kifshutah on Demai Chapter 2
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
- **אורז במקומו מותר בחולת אנטוכיה.**וכן ברש"י בכורות ל"א רע"א: בתוספתא דמסכת דמאי פרק האורז במקומו מותר בחלת אנטוכיא. ובד בטעות: שבתחילת אנטכיא. ובירושלמי (פ"ב ה"א, כ"ב ע"ד): תני האורז שבחולת אנטוכיא מותר במקומו. וכנראה שכן צ"ל גם בתוספתא, ועיין בפ"מ בירושלמי שם. ובמשנתנו (פ"ב מ"א) שנינו: האורז שבחוצה לארץ כל המשתמש ממנו פטור. ולפי פשוטו פירושו שמין האורז הגדל בחו"ל פטור מן הדמאי בכל מקום שמשתמשים ממנו,¹ ואפילו בא"י.² וע"ז הוסיפה הברייתא שהאורז של חילת אנטוכיא³ הדומה לאורז שבא"י אינו מותר אלא במקומו.
footnotes: ¹ עיין לעיל פ"א הי"א, שו' 33: שהן משתמשין ביהודה. ² ועיין בפאת השלחן סי' י"ה ס"ק ה' שהביא את הפירושים האחרים. ³ כלומר, בקעת אנטוכיא - Κοίλη Ευρία.
- **מותר הוא עד בורו.**וכ"ה בד ובכי"ע ובכפו"פ פי"א, עמ' רע"ט. ובירושלמי הנ"ל: עד כדון (וכ"ה בכי"ר שם). ובר"ש מעתיק מן הירושלמי: עד בורו. ובנוסח ר"ש סיריליאו (לפי ירוש' הוצ' לונץ): עד בירות. ועיין מ"ש בהירושלמי כפשוטו עמ' 418. והכונה כאן למקום שבדרום לחולת אנטוכיא, וממנו ואילך אסור. ועיין מ"ש הורוביץ בספרו א"י ושכנותיה, עמ' 108, ערך בורו. ובירושלמי שם ממשיך: ר' יונה בעי וכמידתה לכל רוח? ומכאן שבורו עצמה אינה בחילת אנטוכיא, ולפיכך שואל אם ר' אלעזר בר' יוסי מתיר בכל המקומות מסביב חילת אנטוכיא במדת המרחק של חילת אנטוכיא מבורו.
2-3. **המקבל עליו ארבעה דברים מקבלים אותו להיות חבר וכו'.**במשנתנו (פ"ב מ"ג): המקבל עליו להיות חבר אינו מוכר לעם הארץ לח ויבש, ואינו לוקח ממנו לח,⁴ ואינו מתארח אצל ע"ה וכו', ולא הזכירו במשנה זו נאמנות על המעשרות, שהרי כבר נשנו הלכות נאמנות על המעשרות במ"ב לעיל שם. אבל התוספתא שנתה בתחילה הלכות חברות ואח"כ הלכות נאמנות על המעשרות. ומתקבל הסברו של ר' יונה בר"ג שיש הבדל בין המשנה והתוספתא, והיינו שבמשנתנו נמנו מנהגי החברים אחרי שכבר קבלו עליהם חברות, וכאן מנו את התנאים שמקבל עליו ת"ח וע"ה לפני שמכניסים אותו לחבורה (עיין להלן ה"י), ונאמנות על המעשרות היא בכלל התנאים. ועיין מ"ש להלן.
footnotes: ⁴ כלומר, לח דווקא, אבל יבש מותר, שאין מחזיקין תבואה ופירות בטומאה, עיין להלן ע"ז הוצ' צוקרמנדל פ"ד הי"א ומכשירין פ"ג ה"ז. ואפילו דברים שדרכם להיות מוכשרים ע"ה נאמן עליהם, כמפורש במשנת מכשירין פ"ו מ"ג. ועיין ירוש' בסוגיין ובשבת פ"ב ה"ז, ה' ע"ב; בבלי חגיגה כ"ב ב'. ועיין בס' הקנה הארוך ד' קארעץ ע"א ע"ג ואילך.
- **שלא יתן תרומה ומעשרות לעם הארץ.**רש"י בכורות ל' ב'. ובספרי קרח (פי' קכ"א, עמ' 148): ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן, מה אהרן חבר אף בניו חברים. מכאן אמרו אין נותנין מתנות אלא לחבר. ולפ"ז אף מעשר אינו ניתן אלא לחבר⁵ מפני תרומת מעשר שבו.⁶ ולשיטת הראב"ד אף תרומה טמאה אינה ניתנת אלא לחבר.⁷ ומדבריו למדנו שלאו דווקא משום הכשר טומאה אתינן עלה, אלא שהלכה היא במתנות. וכל מי שלא קיבל עליו הלכה זו אינו נכנס לחבורה. ובמשנתנו כאן השמיטו תנאי זה מפני שכבר קבל אותו לפני שנכנס לחבורה. ועיין להלן.
footnotes: ⁵ עיין להלן מעשרות פ"ג הי"ג ד"ה וכן בן לוי ומש"ש. ⁶ ועיין להלן פ"ג סה"א וירושלמי כאן פ"ד סה"ח, כ"ד ע"ב; בבלי סנהדרין צ' ב': חולין ק"ל ב' (ובתוספ' שם): ר"מ פ"ו מה' תרומות ה"ב, בכ"מ וברדב"ז שם, ובשו"ת שלו, לשונות הר"מ, סי' רצ"ג. ועיין מה שהאריך ר' חיים פאלאג'י בהערותיו לשו"ת הרשב"א ח"ה (שהוציא לאור) סי' רל"ט, נ"ז ע"ב ואילך. ⁷ עיין בפ"ו מה' תרומות ה"ב הנ"ל. וע"פ שיטת הראב"ד נ"ל לפרש את דברי התנחומא (ריש תרומה): כל כהן שאינו בן תורה מותר לשרוף (כגי' הרשב"ץ לאבות פ"ד מי"ג. ולפנינו בטעות: לאכול) תרומה על קברו. ופירושו, מותר לו לישראל לשרוף את התרומה הטמאה (מבלי שיהנה ממנה) ולא ימסרה לעם הארץ ("על קברו" היא מליצה וקללה). ועיין שמו"ר פל"ח, ג'. ועיין בנספח לסוף משנת חלה (כי"מ, קויפמן, גליון פרמה), ומ"ש להלן חלה פ"ב סוף שו' 36.
3-4. **ושלא יעשה טהרות לעם הארץ.**בד וכן ברש"י הנ"ל: אצל עם הארץ. וכ"ה באבות דר"ן שנביא להלן. וכן בכי"ע: טהרותיו אצל עם הארץ. והגי' שבכי"ו היא באשגרה מלהלן רפ"ג (ולפנינו עדיין לא הוחזק בחברות, ולא הגיע למדרגת החבר שעושה חולין בטהרה לע"ה, כדי להפריש חלה בטהרה, עיין להלן רפ"ג). וכאן החשש הוא שלא יטמא את הטהרות. ולהלן ע"ז פ"ג ה"י: שאין כופין את החבר (כלומר, אשה חברה אשת ע"ה) שיעשה טהרות על גב עם הארץ. ועיין מ"ש להלן.
- **ושיהא אוכל חולין בטהרה.**כלומר, שלא יטמא באכילת אוכלין טמאין. ובר"מ פ"י מה' מטמאי מו"מ ה"א: ומה הן דברי חבירות, שיקבל עליו שיהא נזהר בטומאות שלא יטמא בהן, ובטהרות שלא יטמא אותם. ובמשנתנו לא נמנו שני דברים הללו, מפני שכבר קבל אותם לפני כן, ועיין בס' משנה ראשונה פ"ב מ"ג ד"ה ואינו לוקח.
4-5. **המקבל עליו להיות נאמן.**בכי"ו ובד נמצא ריוח לפני בבא זו, לסימן שמכאן ואילך היא הלכה חדשה. אבל בכי"ע אין כאן שום ריוח. וברש"י בכורות הנ"ל: ושיאכל חולין בטהרה ושיעשר את שהוא אוכל ואת שהוא מוכר ואת שהוא לוקח. ולפ"ז נראה שצ"ל לפנינו: ומקבל⁸ עליו להיות נאמן. וזהו תנאי רביעי של קבלת חבירות.⁹ ובאבות דר"ן פמ"א (הוצ' שכטר עמ' 132) שנינו (לפי כי"ע, וכע"ז גם בהגהת תמת ישרים): כל המקבל עליו ארבעה דברים מקבלים אותו להיות חבר, אינו הולך לבית הקברות, ואינו מגדל בהמה דקה (דעת ר"י במ"ג), ואינו נותן תרומה ומעשר (בתמת ישרים חסרה המלה "ומעשר") לכהן עם הארץ, ואינו עושה טהרות אצל עם הארץ, ואוכל חולין בטהרה. והנה שלשת הדברים האחרונים הם כמו בתוספתא, אבל נוספו עוד שני תנאים; וכנראה שתנא זה לא הכניס גידול בהמה דקה לכלל המניין, מפני שהוא סוג מיוחד לגמרי, עיין במשנתנו פ"ב סמ"ג ובמפרשים שם. אבל עצם המניין ארבעה דברים היה מקובל בחבורה (עיין מנחות פ"ט מ"ב). ועיין להלן ע"ז פ"ג סה"י, בבלי ברכות מ"ז ב' ומ"ש במסורת התוספתא לשו' 4.
footnotes: ⁸ והוי"ו של "ומקבל" נשתבשה להי"א ("המקבל") בהשפעת המשנה, או בהשפעת ההי"א שבסוף המלה "בטהרה". ⁹ ועיין בתוספ' רי"ד נדה נ"א סע"א. ובירושלמי (פ"ב ה"ב ובמקבילות): תני הנאמן על הטהרות נאמן על המעשרות. ועיין במשנת בכורות ספ"ד.
- **מעשר את שהוא אוכל וכו'.**פיסקא ממשנה ב' פרק ב'.
- **דברי ר' מאיר.**במשנה הנ"ל חסרות מלים אלו, וסתם רבי כר' מאיר.
**וחכמים או' המתארח וכו'.**במשנה: ר' יהודה אומר המתארח וכו'. והר"מ (פ"י מה' מעשר ה"א) פסק כר"מ וסמך על משנתנו ששנתה דעת חכמים של התוספתא בשם יחיד. ועיין כפו"פ רפל"ו עמ' תקי"ז.
- **יהא נאמן עלי.**בד: יהא נאמן על. וצ"ל: על[י]. ובכי"ע: על עצמו אינו נאמן, עלי הוא נאמן. ועיין הלשון במשנה. ועיין מ"ש להלן.
**אמ' לו מימיהם וכו'.**בכי"ע: אמרו לו מימיהם וכו'. וכן בד: אלו (צ"ל: א' לו, עיין להלן פ"ד שו' 55 ובשנו"ס שם) כלומר החכמים אמרו לר"מ. ובכי"ו בטעות: אמ' להם וכו'. ובירושלמי פ"ב ה"ב: תני א"ר יודה מימיהם וכו'. וזה מתאים למשנתנו, שהחכמים של התוספתא הם ר' יהודה.
7-8. **מימיהם של בעלי בתים לא נמנעו מלהיות אוכלין זה אצל זה וכו'.**תשובת ר' יהודה יכולה להתפרש בשתי פנים. א. שאעפ"י שלא נמנע מלאכול אצל בעה"ב ע"ה, מ"מ לא הפסיד את נאמנותו, שהרי אנו רואים שהעושים כן זהירים לתקן את פירותיהם בתוך בתיהם, ומי שנחשד בדבר אחד לא נחשד על הכל, כמפורש להלן ה"ג. ב. שמכיון שאנו רואים שהעושים כן מתקנים את פירותיהם בתוך בתיהם, הרי מוכח שאף על עצמם לא נחשדו, והם מתקנים מה שהם אוכלים. עיין להלן פ"ג ה"ז, וירושלמי פ"ז ה"א, כ"ו רע"ב. ובירוש' פ"ב הנ"ל: תני אמר ר' יודה מימיהן של בעלי בתים לא נמנעו להיות מתארחין אצל בעלי בתים חביריהם, אעפ"כ נוהגין היו בפירותיהן מתוקנין לתוך בתיהן. א"ר יונה חבירין אינן חשודין לא לאכול ולא להאכיל (כלומר, תשובת ר' יהודה היא שהמקבל עליו חבירות אינו חשוד אף לאכול, וממילא אם הוא מתארח אצל ע"ה אנו תולים שתיקן מה שהוא אוכל וכמ"ש לעיל). ר' יוסי אומר חבירין חשודין לאכל ואינן חשודין להאכיל (כלומר, ר' יהודה הוכיח ממנהג בע"ב שאעפ"י שהוא נחשד לאכול מ"מ אינו חשוד להאכיל. והרי כל עניין הנאמנות הוא חשש שמא יכשיל אחרים, ואם נחשד לאכול, עדיין לא יצא ידי נאמנותו לאחרים. עיין להלן). מתניתא פליגא על ר' יוסי. אמרו לו על עצמו אינו נאמן. כיצד יהא נאמן על של אחרים (כלומר, לפירוש ר' יוסי בדברי ר' יהודה הרי אין תשובתו מסלקת את טענת החכמים במשנתנו, הואיל ואף ר' יהודה מודה שהוא חשוד לאכול, כיצד נאמן על אחרים, והרי קי"ל (משנת בכורות ספ"ד): כל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו).¹⁰ מיליהון דרבנין מסייעין על ר' יוסי, דא"ר חנינא ר' יסא בשם ר' יוחנן לא אמר ר' יודה אלא בסוף (כלומר, כשכבר הוחזק לנאמן, לא הפסיד את נאמנותו כשהתארח אצל ע"ה) אבל בתחילה (כלומר, כשמקבל עליו בתחילה) אוף ר' יודה מודי (כלומר, שצריך לקבל עליו שלא יתארח אצל ע"ה). אין תימר חבירים אין חשודין לא לוכל ולא להאכיל (כלומר, שר' יהודה הוכיח ממנהג בע"ב שחזקתם מתקנים אף מה שהם אוכלים)? מה בין בתחילה מה בין בסוף. ודוחה הירושלמי: דתני (להלן ה"ה) המקבל עליו להיות נאמן חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו וכו'. כלומר, דווקא מי שהוחזק בחברות אנו תולים שהוא מתקן מה שהוא אוכל, אבל כשבא לקבל חבירות צריך לקבל את הכל, ואם לאו אין מקבלין אותו.
footnotes: ¹⁰ ואעפ"י שר' יהורה סובר (עיין להלן שו' 10 ומש"ש) שהחשוד על דבר אחד אינו חשוד אלא על אותו דבר בלבד, ברם כאן הרי הוא חשוד על אותו דבר.
- **עם הארץ שקבל עליו וכו'.**בירושלמי הנ"ל: החשוד על דבר אחד חשוד הוא על הכל. ובבבלי (בכורות ל' ב') כלפנינו. ועיין בס' המפתח לרבינו נסים עירובין ס"ט א' (ס' ע"א מן הספר); תוספ' בכורות ל"א א' ד"ה וכולן.
- **וחכמים אומ' אין חשוד וכו'.**וכ"ה בבכורות הנ"ל. אבל בירושלמי הנ"ל: ר' יודה אומר אינו חשוד וכו'. ועיין מ"ש לעיל שו' 7 ד"ה אמ' לו וד"ה מימיהם. והר"מ (פ"י מה' מטמאי מו"מ ה"ט) פסק כאן כחכמים. אבל לעיל בה"ב (עיין מ"ש לעיל שו' 6 ד"ה וחכמים) פסק כר"מ. ולאו מטעם שהחשוד לדבר אחד נחשד על כולן, אלא מפני שאם על עצמו אינו נאמן, כיצד יהא נאמן על אחרים, עיין מ"ש לעיל הע' 10.
- **גר שקבל עליו וכו'.**וכ"ה בד ובבבלי בכורות הנ"ל. אבל בכי"ע: גוי שקיבל וכו'. וכן בתוספ' בכורות ל"א א' (בשם התוספתא): גוי שקבל עליו דברי חבירו' כו' גוי¹¹ שקבל עליו דברי תורה כו'. וכנראה שיש כאן כפילות מלמעלה שם. ועיין בשטמ"ק שם אות י"ג. וכן מעתיק אף מן הבבלי בה' בכורות להרמב"ן (פ"ד, קי"ז ע"ב): וגוי שקבל עליו וכו'.
footnotes: ¹¹ כ"ה בדפוסים ראשונים. ובד"ה תקנו: גר.
11-12. **ונחשד על דבר אחד אפי' על כל התורה כולה וכו'.**וכן בד: אפילו על התורה כולה וכו'. ובכי"ע: אפילו... כל התורה כולה וכו'. וצ"ל שם: אפילו [נחשד על] כל התורה וכו'. וכן בבכורות הנ"ל (לפי שטמ"ק אות ד'): וגר שקבל עליו דברי תורה ונחשד לדבר אחד, ואפי' חשוד לכל התורה כולה הרי הוא כישראל מומר. ובכי"מ שם: הגר שקבל עליו דברי תורה, אפי' נחשד לכל התורה כולה הרי הוא כישר'. ובה' בכורות להרמב"ן הנ"ל: וגוי שקבל עליו דברי תורה ונחשד לדבר א', ואפי' לכל התורה כולה הרי הוא כישראל. וכן הפירוש גם לפנינו, שמבדילים בין ע"ה שנחשד ובין גר שנחשד: ע"ה שנחשד מסולק מחבירות, אבל גר שנחשד, ואפי' נחשד על כל התורה כולה, אין הוא מסולק מיהדותו, והרי הוא כישראל משומד, וקידושיו קידושין, כמו שמפרש בבכורות שם, ועיין יבמות מ"ז ב'.
- **עם הארץ שקבל עליו וכו'.**בירושלמי (פ"ב ה"ב): המקבל עליו להיות נאמן חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו. ובבבלי הנ"ל: הבא לקבל דברי חבירות וכו'. ובתוספ' ר' אלחנן (ע"ז ז' א' ד"ה וכולן): ובתוספ' דדמאי איתני בתר ההיא דע"ה הבא לקבל עליו וכו' (=וכולן) שחזרו בהן (להלן ה"ט) וכו'. ועיין ר"מ פ"י מה' מטמאי מו"מ ה"ב.
- **גר שקיבל עליו וכו'.**בבא זו נשמטה בכי"ו ע"י הדומות וישנה בכי"ע ובד. וכן בתו"כ קדושים פרק ח' ה"ג (צ"א ע"א): מיכן אמרו גר שקיבל עליו את כל דברי התורה וכו'. ובמיוחס להר"ש שם (פ"א ע"ב): מכאן אמרו בתוספתא דדמאי ומייתי לה בפ' עד כמה (בכורות ל' ב'). ולפנינו בגמרא שם: גוי שבא לקבל דברי תורה וכו'. ובתנחומא ויקרא (הוצ' בובר סי' ג'): אמר ר' יוסי¹² גר שקיבל עליו דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו ולא עוד אלא דקדוק אחד מדקדוקי תורה או מדקדוקי סופרים.
footnotes: ¹² עיין הגירסא בתנחומא שנדפס מכבר, שם סי' ב'.
- **אפי' דבר קטן מדקדוקי סופרים.**וכ"ה בד ובתו"כ הנ"ל. ובכי"ע אפילו דבר אחד מדיקדוקי סופרים וכ"ה במכילתא דרשב"י, וכן מעתיק בילקוט מן התו"כ. ובבבלי בכורות הנ"ל: אפי' דקדוק אחד מדברי (בשטמ"ק: מדקדוקי, וכ"ה ברש"י) סופרים. ועיין בתנחומא הנ"ל. ובבלי יבמות מ"ז ב': ומודיעים אותו מקצת מצות קלות וכו', אסיר לן תחום שבת וכו'. ועיין בחי' אגדות למהרש"א שם ובהגהות מהר"ץ חיות במקומו. ועיין בר"מ פי"ד מה' איסורי ביאה ה"ב.
**כהן שקבל עליו וכו'.**בכורות הנ"ל בשינוי סדר (לוי לפני כהן). רש"י שם ל"א רע"א ד"ה וכולן, ר"מ ריש ה' בכורים, מדרש תנאים עמ' 108. ועיין במקבילות שנביא להלן. ועיין מ"ש להלן חלה פ"ב סה"י.
- **בן לוי שקבל עליו וכו'.**בספרי סוף קרח פי' קכ"ב: מיכן אמרו בן לוי שקבל עליו כל עבודת לויה חוץ מדבר אחד אין לו חלק בלויה. וברבינו הלל שם (נ' ע"ד): מכאן. בתוספת' דמאי פרק ב' בן לוי שקבל(ו) וכ'. ועיין בתו"כ שנציין להלן ור"מ רפ"ג מה' כלי המקדש.
18-19. **מניין ליציקות ובלולות וכו'.**בתו"כ ובבבלי הנ"ל נשנה כ"ז בשם ר' שמעון, והוא חולק (לפי התלמוד שם) על המשנה שם שסוברת שיציקה ובלילה כשרה בזר. ובמקבילות מוסיף כאן: והפתיתות והמליחות, ועיין בשטמ"ק מנחות י"ח ב' אות ג'; כ' א' אות א'; בריטב"א קידושין ל"ו א' סד"ה מתניתין.
- **המליקות והקבלות וההזאות.**וכ"ה בד ובמקבילות. ובכי"ע חסרה המלה "המליקות" בט"ס. וברש"י חולין (קל"ג רע"א): ההזאות היא זריקות דם הנזרקין במזבח, בין הניתזין בפנים על הפרוכת ועל מזבח הזהב, בין הניתזין בחוץ. וכוונת רש"י על הניתזין בחוץ בשאר קרבנות חוץ משלמים, שכבר הזכיר ברישא, עיין בשטמ"ק מנחות י"ה ב' אות ב'. ואולי הכוונה כאן להזאת בן עוף, כמו במשנת קדושין פ"א מ"ח, וכפירוש הבבלי שם ל"ו ב',¹³ ואינם מדברים כאן בהזאות הפנימיות שהן רק בכה"ג (עיין בבלי קידושין שם), ואינן שייכות לקבלת כהן הדיוט, ולא בהזאות על מזבח החיצון, שכבר נכללו למעלה בכלל "זריקות דם".
footnotes: ¹³ הסדר הנכון במשנה שם הוא: והמליקות והקבלות וההזאות. וכ"ה ברוב הנוסחאות, וכן מוכח מסוגיית הבבלי. ועיין גם במשנת מגילה ספ"ב, תו"כ שמיני פ"א ה"ח, מ"ו ע"ד ועוד. ונוסח המשניות (בקידושין) "והמליקות וההזאות והקבלות" הוא תיקון ע"פ הבבלי, כדי להסמיך הזאה למליקה, ששתיהן בבן עוף, אבל קבלה אינה שייכת בבן עוף, עיין רש"י מנחות ב' סע"ב.
- **ועריפת עגלה.**עיין ספרי זוטא קרח, עמ' 293, ובהערה 25 שם. וכנראה שלא נשנו כאן כל הדברים, ומניינא דבבלי לאו דוקא, עיין בתוספ' מנחות י"ח ב' ד"ה מניין.
- **אמ' ר' שמעון וכו'.**מן המקורות המקבילים שהבאנו לעיל (שו' 18–19) אנו למדים שאף הרישא ר' שמעון.
- **כי בו בחר ה' וכו'.**במדרש תנאים לדברים (עמ' 108): כי בו בחר ה' אלקיך. בזמן שהוא מקבל עליו כל עסקי כהונה את נותן לו (כלומ', ראשית דגנך וכו'), ואם אינו מקבל עליו וכו'.
- **כל המקבל עליו שירות וכו'.**וכ"ה בד ובילקוט המכירי מלאכי עמ' 15. ובכי"ע: עליו לשרת וכו'.
- **משלהן הן נוטלין ואין נוטלין משלי.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע ובמכירי הנ"ל: ואין נוטלין משלו. ויפה פירש בחשק שלמה: משלו. משל כהן המקריב. והכוונה היא שהכל הוא משל הקב"ב, וחלקם הוא שכר קבלת העבודה בכלל, ולא שכר ההקרבה של אותה מנחה, ואינם נוטלים כלום משל כהן המקריב. ולהלן מנחות פ"ז ה"ט: בזמן שישראל ברצון לפני המקום, מה נאמר בהם את קרבני לחמי (במדבר כ"ח ב'), כבנים שמתפרנסים מאביהם, כלומר, כל מה שמקבלים משל הקב"ה מקבלים, וממילא כל מה שנותנים לכהן משלו נותנים לו.
- **ויסגר דלתים וגו'.**וכ"ה בד. ובמכירי: ויסגור דלתים ולא תאירו מזבחי חנם. ולפ"ז אין הכהן עושה שום דבר בחנם (אפילו דבר שאין בני אדם נמנעים לעשותם בחנם), ומקבל את חלקו בעד ההקרבה של אותה מנחה, ושאר הכהנים אוכלים משלו. ועיין בתו"כ צו פט"ז ה"י, מ' ע"א הנ"ל.
- **וכולן שחזרו בהן וכו'.**בבלי ע"ז ז' א'; בכורות ל"א א'. ובר"ח וברי"ף ע"ז שם: ת"ר כל הפושעים שחזרו אין מקבלין אותם וכו'.¹⁴ וע"פ מסורת עתיקה זו פירש"י שם: וכולן שחזרו. אגזלנין ועמי הארץ קאי. אבל בבכורות חזר בו, והראה לתוספתא שלנו, וכאן מוכח מהמשך העניין שהדברים הולכים על ע"ה שחזרו לסורם, ורוצים לקבל חברות מחדש. וכן הוכיחו מן התוספתא בתוספ' בכורות שם ד"ה וכולן, בתוספ' רי"ד ע"ז מהדו"ק ז' א' ובתוספ' ר' אלחנן שם. וכן פירשו כמה מן הראשונים (עיין ריטב"א, ר"ן מאירי ועוד) מבלי להזכיר את התוספתא. ובמיוחס לרבינו גרשם בכורות פירש ע"פ המשך הברייתות בבבלי בכורות שם.
footnotes: ¹⁴ וכן פירש ברייתא זו גם הר"מ בספ"ג מה' תשובה.
- **חזרו בפרהסיא וכו'.**הראשונים הנ"ל פירשו שאם חזרו לסורן בפרהסיא הרי אין לחשוש שמא צבועין הן, ויש להאמין להם אם חזרו בתשובה, אבל אם חזרו לסורם במטמוניות, ובפרהסיא נהגו כחברים, אין מקבלין אותם, מפני שאין אמונה בצבועים. ובבבלי שם מוסיף: איכא דאמרי עשו דבריהם במטמוניות מקבלין אותן בפרהסיא אין מקבלין אותן.¹⁵ ופירשו הראשונים הנ"ל, שאם התנהגו בחבירות אפילו במטמוניות לפני שחזרו לסורן, וכבר נשתרשו בחבירות, מקבלין אותם וכו'. וקשה מאד לפרש שעשו דבריהם כוונתו: התנהגו בחבירות. ומדברי רש"י [וכן ברש״י ובר״ח כאן במקומו [ע״ז ז׳ א׳].] והמיוחס לר"ג בבכורות שם מוכח שפירשו שחזרו בהן במטמוניות ועשו דבריהם במטמוניות הוא היינו הך, כלומר שהתנהגו כע"ה במטמוניות. ולפי האיכא דאמרי המסורת היא להפך, שאם חזרו לסורן במטמוניות, והודיעו בעצמם שחזרו לסורן, מקבלים אותם בחזרה, אבל אם עשו דבריהם המכוערים בפרהסיא, ולא מפיהם אנו חיים, אין מקבלים אותם.
footnotes: ¹⁵ בה"ג ד"ב, עמ' 585, גורס שם: ר' אלעזר ור' שמעון אמרי עשו דבריהן. וברי"ף ע"ז לא העתיק את הוספת האיכא דאמרי. ועיין בר"ח שם.
- **ור' יהושע בן קרחא או' מדין בין כך וכו'.**צ"ל: אומרין (במלה אחת) בין כך וכו'. ובבבלי שם: אמר ר' יצחק איש כפר עיטוש¹⁶ א"ר יוחנן הלכתא כאותו הזוג. וכן פסק הר"מ בספ"ג מה' תשובה.¹⁷
footnotes: ¹⁶ כגי' הר"ח והרי"ף בע"ז שם. וכ"ה בה"ג ד"ו, קכ"ג ע"א, ד"ב, עמ' 585. והוא ר' יצחק עטושיא, שנזכר כמה פעמים בירושלמי. עיין מ"ש בהירושלמי כפשוטו, עמ' 258. ¹⁷ לפי פירושו בברייתא, עיין מ"ש לעיל הע' 14.
- **הבא לקבל עליו וכו'.**בבלי בכורות ל' ב', כגי' כי"ו וד (בערך). ובכי"ע משובש.
- **ר' שמעון אומר לעולם מקבלין אותו.**וכ"ה בכי"ע. ובד נשמט כ"ז. ובבבלי הנ"ל: ר' שמעון בן יוחי אומר בין כך ובין כך מקבלין וכו'. ובה' בכורות להרמב"ן פ"ד קי"ז ע"ב: ר"ש בן יהודה משום רשב"י אומר וכו'. והסגנון חשוד מאד בעיני, מפני שבכל מקום הסגנון הוא: ר"ש בן יהודה בשם ר"ש (בלי שם אביו). ועיין הפירוש להלן.
**ומלמדין אותו והולכין.**כלומר, אפילו לא נהג מקודם בצינעא בכל דברי חבירות מקבלין אותו מיד ומלמדין אותו והולכין. ובבבלי הנ"ל גורס: מקבלין אותו והוא למד כדרכו והולך. ובכי"ע נמצא ריוח בין "אותו" ובין "והולכין". וכן התחיל צוקרמנדל בהלכה חדשה: והולכין ומקבלין לכנפים וכו'. אבל הנכון כלפנינו, וכן פירש בח"ד, וכן יוצא ברור מן הבבלי הנ"ל עיי"ש. וכן בירושלמי שנצין להלין.
- **ומקבלין לכנפים ואחר כך מקבלין וכו'.**וכן בבבלי בכורות ל' ב': ת"ר מקבלין לכנפים, ואח"כ מקבלין לטהרות וכו'. וכן פסק הר"מ בפ"י מה' מו"מ ה"ב. ואשר לפירוש המלה "כנפים" יש בידינו מסורת עתיקה (המיוחס לר"ג בכורות ל' ב', ערוך ערך כנף א' שציין גם לתוספתא שלנו, ר"מ הנ"ל) שכוונתה נטילת ידים, כלומר ידים טהורות. ונ"ל שרמזו בזה להלכה שכל הכנפים (כלומר, כל הנעשה מכנפי עוף) טהורות.¹⁸ ולפיכך אמרו (ירושלמי נזיר פ"ד סה"י, נ"ה ע"ג): תורת הנזיר בין שיש לו כנפים בין שאין לו כנפים (במקבילה בבבלי שם מ"ו ב': כפים. עיין עה"ש ערך כנף א'). והטעם הוא שבמקדש ובקדשים אנן קיימין, ובידים טהורות עסיקינן. וצדקו החכמים (עיין עה"ש ערך כנף א') ששערו שבעל כנפים פירושו בעל ידים טהורות, והפירוש שבבבלי שבת מ"ט א' אינו אלא טעם אגדתי. ובירושלמי פ"ב ה"ג שנינו (לפי גי' כי"ר וכי"ס): תני מקריבין¹⁹ לכנפים ואחר כך מלמדין לטהרות. אמר ר' יצחק בר' אלעזר כנפים מדפות. טהרות היסטות. ר' מנא אמר כנפים מדפות הסטות. טהרות מעשרות.²⁰ וכן שנינו בירושלמי (שבת פ"ז ה"ב, ט' ע"ד): תולדות השרץ אי זהו. ר' יודה בשם ר' תנחום מדפות. מהו מדפות? מגעות.²¹ אב הטומאה מטמא את הכל. וולד הטומאה אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין וכלי חרס.²² וכן הפירוש אף לפנינו. ור"י בר' אלעזר מבאר שכנפים הן מדפות, כלומר צריך לקבל עליו נטילת ידים אם יגע במדפות, והיינו במגעות שנגעו באב הטומאה, וכשיטת החכמים במשנת ידים פ"ג מ"א. ובתוספתא ידים פ"ב ה"ט: אלו פוסלין לידים אוכל ראשון והמדפות והמשקין.²³ ואחרי שקבל עליו לכנפים מקבלין אותו לטהרות, כלומר להיסטות, והיינו ההיסטות שנשנו בזבים פ"ג מ"ב, שאמרו עליהן: וכולן טהורין לבני הכנסת. ופירש"י (נדה ז' א'): לבני הכנסת. אוכלין חוליהן בטהרה, שאין זה היסט גמור וכו'.²⁴ וכנראה שהחברים החמירו יותר מבני הכנסת, וטהור לבני הכנסת טמא לחברים. ור' מנא חולק על ר"י בר' אלעזר, וסובר שאף היסטות בכלל כנפים הן, והמקבל לכנפים מקבל גם להיסטות, אבל טהרות פירושו טהרת מעשרות, עיין חגיגה פ"ב מ"ו ובירושלמי ובבבלי שם. ולפי כ"ז מובנת יפה הבבא שלהלן.
footnotes: ¹⁸ כלים פי"ז מי"ד; תוספתא שם ב"מ פ"ז ה"ה. וכחכמים שחולקים על ר' יוחנן בן נורי. ¹⁹ עיין מ"ש על "קרב" ב־Journal of Biblical Literature כרך ע"א (1952), עמ' 202, ובהערה 37 שם. ²⁰ ובפי' הירושלמי אני מקבל בעיקרו את פירוש הרז"פ במקומו, בשינויים ובהוספות משלי. ²¹ עיין בבלי נדה ד' ב'. ²² עיין ידים פ"ג סמ"א. ²³ ועיין מ"ש בתס"ר שם ח"ד, עמ' 134. ²⁴ ועיין היטב בירושלמי חגיגה פ"ב ה"ז, ע"ה ע"ג, ובר"ש טהרות פ"ז מ"ה.
34-35. **איני מקבל עלי אלא לכנפים בלבד וכו'.**שהרי בין לפירוש ר"י בר' אלעזר ובין לפירוש ר' מנא הנ"ל בעניין כנפים, כבר קבל עליו לאכול חולין בטהרת חולין. והשאר אינן אלא חומרות יתירות. ועיין להלן חגיגה פ"ג סה"ב.
- **קבל עליו לטהרות וכו'.**לדברי ר"י בר' אלעזר הנ"ל פירושו שקיבל עליו להחמיר בהיסטות הקלות של הזב, אבל לא קבל עליו להחמיר בתולדות השרץ. ולדברי ר' מנא פירושו שקבל עליו לאכול חולין בטהרת מעשרות, אבל לא קבל עליו היסטות הקלות.
- **עד מתי מקבלין וכו'.**בכורות ל' ב'. ועיי"ש במיוחס לר"ג וברש"י. ובר"מ פ"י מה' מו"מ ה"ב: כשמקבלין אותו חוששין לו כל שלשים יום עד שילמד ויהיה רגיל בטהרות וכו'. ומכאן שפירש שאינו נעשה חבר גמור אלא אחרי נסיון של זמן ידוע.
- **למשקין שלשים יום וכו'.**כלומר, אחרי ל' יום של נסיון מאמינים לו בטהרת משקין שטומאתן קלה (רש"י בכורות).
**לכסות שנים עשר חדש.**כלומר להחזיק כסותו כחבר, כמשנת חגיגה ספ"ב (רש"י הנ"ל). והנה לכל הדעות אינו נעשה חבר גמור לב"ש אלא אחרי נסיון של י"ב חדש. נמצאנו למדים שע"ה שבא לקבל דברי חברות אינו מתקבל בב"א לחבר גמור. בראשונה צריך להתנהג בחברות מחוץ לחבורה (לעיל ה"י), אח"כ מקבלין אותו לכנפים ואח"כ לטהרות (לעיל הי"א). ואחרי שכבר קבלו אותו אינו נעשה חבר למשקין אלא לאחר ל' יום, וחבר גמור אלא לאחר י"ב חודש, לשיטת ב"ש. כ"ז מזכיר לנו את הסדר של הקבלה לחבורת האיסיים כפי המתואר אצל יוסף הכהן במלחמות (ספר ב' פ"ו סי' ז' ס"ק 137 ואילך). לפי דבריו (שם סי' ח', 143 ואילך) היו האיסיים מחמירים מאד בחבריהם שחזרו לסורם, מעין שיטת ר"מ לעיל ה"ט.²⁵
footnotes: ²⁵ ועיין מ"ש על תקנות אנשי הכת שנמצאו במערת יריחו במאמרי הנ"ל (לעיל הע' 19), עמ' 201, ואילך.
37-38. **ובית הלל או' זה וזה לשלשים יום.**בבכורות ל' ב': "אחד זה ואחד זה לשנים עשר חודש. א"כ הוה ליה מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה? אלא אימא ב"ה אומרים אחד זה ואחד זה לשלשים יום". ובתוספתא בכל הנוסחאות כתיקון הבבלי.
- **אפי' תלמיד חכם וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע: אפילו חכם וכו'. ובין השורות תלוי (כנראה בכת"י הסופר עצמו): תלמיד, כלומר, קרי תלמיד חכם. ובירושלמי פ"ב ה"ג: תני כל הבא צריך לקבל עליו, אפילו חבר,²⁶ אפילו תלמיד הכם. ועיין בבבלי הנ"ל, ומ"ש להלן שו' 41.
footnotes: ²⁶ כלומר, חבר שמותר להתארח אצלו, אבל אינו נאמן לרבים, עיין ירושלמי שם ה"ב: אבל ברבים אינו נאמן עד שיקבל עליו ברבים. וכן שם פ"ה ה"א, כ"ד ע"ג.
38-39. **אבל חכם היושב בישיבה וכו'.**וכן בירושלמי הנ"ל: חכם שישב בישיבה. ובבבלי: זקן ויושב בישיבה וכו'. ופירושו חכם שנתמנה ונסמך.²⁷
footnotes: ²⁷ עיין יומא ע"ח א' ומ"ש בקרית ספר שי"ד, עמ' 331, ובתס"ר ח"ב, עמ' 184. ובירושלמי בכורים (פ"ג ה"ג, ס"ה ע"ד): שאין ממנין זקנים בחוצה לארץ וכו', כל ישיבה שלך לא יהא אלא על אדמתך.
- **אף תלמיד חכם אין צריך לקבל וכו'.**וכ"ה בד ובבבלי הנ"ל. אבל בכי"ע ובירושלמי חסר מאמר אבא שאול. ולפי מסורת הבבלי מוסר לנו אבא שאול הלכה עתיקה, אבל אח"כ משחרב בית המקדש התחילו לנהוג סלסול שלא להאמין אפילו לתלמיד חכם. ועיין ר"מ פ"י מה' מטמאי מו"מ ה"ג.
40-41. **אף אחרים מקבלין בפניו.**מרהיטת הלשון משמע שלאבא שאול מקבלים בפניו ביחידות. ושמא הפירוש הוא שאעפ"י שהוא בעצמו לא קבל מ"מ הוא מוחזק בחברות ומקבל אחרים בצרוף שני חברים אחרים. ועיין להלן.
- **המקבל בפני חבורה וכו'.**בבכורות ל' ב': הבא לקבל דברי חבירות צריך לקבל בפני שלשה חברים²⁸ וכו'. וכן גרס הבבלי שם גם בתוספתא לעיל רהי"ג. ובירושלמי כאן ה"ג: תני הוא נענה (כלומר, נכנע) לחבורה. ולא נזכרו ג' חברים.²⁹ ובבבלי ע"ז (ס"ד ב'): ת"ר איזהו גר תושב, כל שקיבל עליו בפני ג' חברים שלא לעבוד ע"ז דברי ר"מ וכו'. ונראה שהקבלה שלפנינו מעין נדר ושבועה היא, עיין בבלי נדרים ח' א', ר"מ פ"א מה' נדרים הכ"ט, ובריטב"א שם בסוגיין.
footnotes: ²⁸ וכן פסק הר"מ בפ"י מה' מטמאי מו"מ ה"ה. ובמעשה רוקח שם תמה למה שינה הר"מ את לשונו ברפ"י מה' מעשרות שכתב: וצריך שיקבל עליו דברים אילו ברבים. אבל הדברים פשוטים, שהרי אין כאן הבדל בעניין אלא שינוי לשון גרידא, ובה' מעשרות העתיק רבינו את לשון הירושלמי (עיין לעיל הע' 26) המדבר בקבלה למעשרות, וכאן העתיק את לשון הברייתא המדברת בקבלה לטהרות. ²⁹ עיין לעיל הערה 28.
- **אלא מקבלין בפניו.**חסר בבבלי הנ"ל. ובר"מ פ"י מה' מטמאי מו"מ ה"ה: ובניו ובני ביתו אינן צריכין לקבל בפני שלשה, מפני שהוא מלמדן ומרגילן בדרך טהרה. ובירושלמי הנ"ל: "ובניו ובני ביתו נענין לו. אית תניי תני הוא ובניו ובני ביתו נענין לחבורה. ולא פליג. כאן בטפולין לאביהן, וכאן בשאינן טפולין לאביהן" ולפ"ז מדברים כאן בע"ה שמקבל חבירות יחד עם משפחתו. אבל אם נולד לו בן לחבר אינו צריך לקבל אח"כ חברות. ועיין להלן.
42-43. **רבן שמעון בן גמליאל אומ' אין דומה חבר שקלקל וכו'.**וכ"ה בכל הנוסחאות של התוספתא. וכן ברש"י בכורות (ל' ב'): ובתוספתא שאין דומה חבר שקלקל וכו'. ובירושלמי חסר מאמר רשב"ג.³⁰ ובה' בכורות להרמב"ן (פ"ד, קי"ז ע"ב) מעתיק מן הבבלי שם: רשב"ג אומר אף בניו וב"ב צריכים לקבל בפני ג' חבירים, שאינו דומה חבר שקלקל לבן חבר שקלקל. ולפנינו בבבלי: ר' שמעון בן גמליאל אומר אף בניו ובני ביתו צריכין לקבל בפני שלשה חברים, לפי שאינו דומה חבר שקיבל לבן חבר שקיבל. ולפום רהיטא משמע כלשון ראשון שברש"י שהכל הוא מדברי רשב"ג, ואינו דומה חבר שמקבל מחמת עצמו לבן חבר שמקבל מחמת אביו, ולפיכך מוטב שיקבל מחמת עצמו בפני שלשה. וכן, כנראה, צריך לפרש אף לפי הגירסא שלפנינו, ופירושה שאינו דומה חבר שקלקל שהתנו תנאים בחזרתו (עיין לעיל ה"ט), לבן חבר שקלקל שדינו כמתקבל מחדש אם חזר בו. ולפיכך מוטב שאף בן חבר יקבל מעצמו בפני ג', כדי שיזהר שלא יקלקל. וצ"ע.
footnotes: ³⁰ כלומר, המאמר "אין דומה וכו' ". ועיין מ"ש בפנים, לשו' 42, בשם הירושלמי.
- **בן חבר וכו'.**ריבמ"ץ ור"ש פ"ב סמ"ג: ס' הקנה הארוך, ד' קארעץ, ע"א ע"ג, וע"ד, ע"ב ע"ב, עיי"ש דברים תמוהים מאד.
- **אין אביו חושש וכו'.**וכ"ה בראשונים הנ"ל. ובכי"ע בטעות: אין אבי אמו חושש.
שמא מאכילו בטהרות וכו'."טהרות" הוא כינוי ולשון נקיה לטומאות. ולהלן פ"ג ה"ה (בבלי יבמות קי"ד א'): בן חבר שהיה הולך אצל אבי אמו ע"ה אין אביו חושש שמא מאכילו דברים שאינן מתוקנין. היו בידו פירות אינו חושש שמא אין מתוקנין הן. ואינו עניין לברייתא כאן, ושם בחבר הנאמן למעשרות, ובבנו קטן עסיקינן, וכל החשש הוא לקטן אוכל נבילות. אבל כאן עוסקים בחבר לטהרות, והחשש הוא שלא יאכילנו אוכלים טמאים, ויטמא הבן (עיין טהרות פ"ב מ"ב), ויטמא טהרות של אביו. ולפיכך מספק אין אנו חוששים שמא מאכילו אוכלים טמאים, אבל אם ידוע הוא שאבי אמו מאכילו, אסור לאביו להרשות לו ללכת לאבי אמו ע"ה. ואם הלך בגדיו טמאין מדרס, כדין ע"ה ממש. ובס' הקנה הנ"ל ע"ב ע"ב: ומ"ש בעל הברייתא אם ידוע שיאכיל אותו זקנו, שהוא ע"ה, טהרות, בגדיו של תינוק³¹ מדרס לפרושים, הדין נותן שהמאכיל טהרות לטמא גם הוא טמא,³² ומה שלא חשש כשנתארח אצל זקנו הכי הוא, מדקתני אסור ובגדיו מדרס אם ידוע שהאכילו, מכלל דלענין דין קתני, והכי קתני, ההולך אצל אבי אמו מונעו מללכת, ואם הלך לא נענש בשמא האכילו, אבל אם ידע שהאכילו נענש ובגדיו מדרס לפרושים אע"פ שאין חשש מדרס נדה.³³
footnotes: ³¹ המלים "של תינוק" הן הוספת פירוש של בעל ספר הקנה, שהרי לעיל שם (ע"א סע"ג) העתיק בשם התוספתא: ואם יודע שיאכילנו טהרו' הרי הוא טמא ובגדיו טמאים מדרס. ולהלן שם (ע"א ע"ד): הרי זה אסור. ³² הכוונה לאביו של תינוק שטמאהו זקנו ע"ה, ואם אביו מאכילו אח"כ טהרות אף הוא נחשב לע"ה, שהרי הוא מארח אצלו ע"ה בכסותו, עיין במשנתנו פ"ב מ"ג. ³³ עיין חולין ל"ה רע"ב ובתוספ' שם ד"ה שמא.
- **בת עם הארץ שנשאת לחבר וכו'.**ר"מ פ"י מה' מו"מ ה"ו; ה' מעשרות פ"י ה"ג. ולהלן ע"ז פ"ג ה"ט: וחכמ' או' גדולה ומקבלת עליה.
46-47. **לקבל עליהן כתחילה.**כלומר, אעפ"י שע"ה שנכנס לחבורה אין אשתו צריכה לקבל בפני החבורה, אלא מקבלת לפניו (כלעיל הי"ד), אבל בת ע"ה או אשתו שנישאת לישראל שהיה חבר מכבר צריכה לקבל חבירות בתחילה לפני חבורה. ובר"מ ה' מעשרות הנ"ל העתיק: בתחילה, אבל בה' מו"מ הנ"ל העתיק (פעמיים): כבתחילה, ופירושו כאילו באו בתחילה. ובמעשה רוקח שם: "י"א לכתחילה, וכן עיקר". וכ"ה הגירסא בבכורות בכי"מ (פעמיים: לכתחלה), ועיין בבבלי בע"ז ובבכורות בסיפא בדברי ר"מ. וברש"י בכורות (ל' סע"ב): צריכין לקבל דברי חבירות בתחילה גרס', ולא גרס' כבתחילה (כגי' הר"מ הנ"ל), ובתוספת' גרסי' הכי כתחילה (כ"ה בדפוסים ישנים. ובד"ח בטעות: בבתחלה) כלומר מתחלה קודם שנחזיקנה בחבירות. ועיין מ"ש הרי"ן אפשטין ז"ל במבוא לנוסח המשנה, עמ' 1260 ואילך.
- **הרי זה בחזקתן עד שיחשדו.**לפי פשוטו משמע שאפילו כשהן תחת יד ע"ה נאמנין. וכן משמע מסתימת לשון הר"מ (פ"י מה' מעשרות ה"ג). ובבבלי (ע"ז ל"ט א', בכורות ל' ב'): אינן צריכין לקבל דברי חבירות בתחילה.³⁴ ופירש"י (בבכורות) שאין צריכין לקבל אם חזרו תחת יד חבר. ומכאן שכל זמן שהן תחת יד ע"ה אינם נאמנים. ומדברי הבבא שלהלן משמע יותר כפירש"י, עיין מש"ש.
footnotes: ³⁴ בע"ז מוסיף: דברי ר' מאיר. ועיין מ"ש להלן.
- **ר' שמעון בן אלעזר אומר צריכין וכו'.**כ"ה בד ובכי"ע. ובכי"ו השמטה ברורה ע"י הדומות. וכן בבכורות הנ"ל (לפי שטמ"ק שם אות י"ג): רשב"א (בכי"מ שם: ר' שמעון) אומר אף הן צריכין לקבל עליהן וכו'. ולפנינו שם: ר"מ אומר אף הן³⁵ וכו'. ובע"ז (הנ"ל): ר' יהודה אומר אף הן וכו'. ולתנא זה הכוונה היא שבת חבר שנישאת לע"ה צריכה להתנות שלא תעשה טהרות ע"ג בעלה,³⁶ עיין להלן ע"ז פ"ג סה"ט וה"י. ולפי פירש"י הנ"ל הפירוש כפשוטו, שצריכין לקבל כשיוצאים מרשות ע"ה.
footnotes: ³⁵ עיין לעיל הע' 34. ולהלן בע"ז (פ"ג ה"ט) אמר ר' מאיר שאין נותנין לע"ה בנות לא קטנות ולא גדולות, עיי"ש. ועיין שיטת ר"מ בברייתא שבבבלי פסחים מ"ט ב'. ולפירש"י שכל זמן שהן תחת ידי ע"ה אינם נאמנים כלל, צריך לפרש שר"מ אינו דן אותם כחוזרים לסורם כשהיו ברשות ע"ה, עיין שיטתו לעיל ה"ט. ³⁶ אבל קשה לפרש כן אצל עבד. ושמא יכול לעשות כן ברשות בעליו.
49-50. **וכן היה ר' שמעון בן לעזר וכו'.**וכ"ה בע"ז הנ"ל. ובבכורות חסרות המלים "וכן היה". והמלים "משם ר' מאיר" חסרות בע"ז, אבל ישנן בר"ח שם ובבכורות. וברייתא זו (בלי שם האומר) הובא בברייתא דמס' כלה פ"א, הוצ' היגר, עמ' 175.
50-51. **והיתה קומעת על ידו תפלין.**וכ"ה בד. ובכי"ע: על ידיו. ובבכורות: והיתה קומעת לו תפילין על ידו. ובע"ז והיתה קושרת לו תפילין על ידו. והנה הגירסא "על ידו" (על ידיו) של התוספתא מקויימת ומתאשרת ע"י כל נוסחאות הבבלי ע"ז ובכורות בדפוסים ובכי"מ. ולפי פשוטו "על ידו" פירושו "בשבילו",³⁷ כלומר, שהיתה קומעת,³⁸ או קושרת את הקשרים, בתפילין שהחבר היה מכין לאחרים. ופירוש זה מתאים לגמרי להקבלה של הסיפא: והיתה קושרת על ידו קשורין (עיין להלן). ואח"כ מצאתי שכבר קדמני בזה הר"י שור בספרו משנת ר' יעקב, י"ד ע"ד. [וכ״ה במגזין של ברלינר ש״ב, עמ׳ 4.] ברם הראשונים ז"ל למדו מן הברייתא כאן שתי הלכות. א. שאשה מותר לה לקשור לבעלה תפילין בידו.³⁹ ב. הכרעה לשיטת ר' אליהו מפריס שבתפילין של יד צריך בכל יום לקשור מחדש את הקשר של תפילין,⁴⁰ שהרי מכאן משמע שאשה זו היתה עושה כן בקביעות (במס' כלה הוצ' היגר הנ"ל מפורש: והיתה קושרת לו קשר תפלין על ידו בכל יום. אבל בהוצ' קורוניל חסרות המלים "בכל יום"). והנה בתוספ' מנחות, באו"ז וברא"ש הנ"ל (בהערה 40) העתיקו מן הבבלי בע"ז: והיתה קושרת לו תפילין בזרועו (וכן הגירסא גם בר"ח ע"ז שם), ולפי זה הוכרחו לפרש כמו שפירשו,⁴¹ אבל בתוספ' גיטין הנ"ל (עיין הע' 39) העתיקו כגירסא שלפנינו, ומ"מ פירשו שקשרה לו תפילין על ידו ממש. ואפשר שדייקו מן הלשון שבבבלי: קומעת לו... על ידו, אבל גם בסיפא הלשון כן, ושם בוודאי פירושו בשבילו. ועיין מ"ש להלן.
footnotes: ³⁷ עיין לדוגמא במשנת שביעית פ"ז מ"ג; שקלים פ"א מ"ג, מ"ו, ועוד בכ"מ. ³⁸ עיין אוצר הגאונים גיטין, חלק התשובות, עמ' 12, סי' כ"ו. ³⁹ תוספות גיטין, כפי שהובאו בהגה"מ פ"א מה' ציצית הי"ב, עיין מ"ש הר"י ענגיל בגליוני הש"ס לע"ז שם. ועיין בברכי יוסף או"ח ריש סי' י"ד. והם מפרשים שהאשה היתה קושרת לו על ידו ממש. ⁴⁰ תוספ' מנחות ל"ו א' ד"ה משעת; או"ז ח"א סי' תקע"ט, ע"ח ע"ד; רא"ש חולין פ"א, סי' י"ב. ⁴¹ ועיי"ש שהוסיפו: ואפילו לספרים שכתוב בהם קומעת (כנראה, שהיה כתוב בספרים הללו: קומעת לו בזרועו), מכל מקום רוצה לומר שהיתה קושרת לו כעין קמיע וכו'. ועיין בבלי סנהדרין כ"א ב', כ"ב א', ומ"ש בספרי ההיליניסמוס בא"י העברית, עמ' 108, הע' 50.
- **והיתה קושרת על ידו קשורין.**בכי"ע: וקשרה על ידיו קשרים. ובמקבילות שבבבלי: והיתה קושרת לו קשרי מוכס על ידו. והיא היא, עיין שבת פ"ח מ"ב ובמפרשים שם. ובמקור שלנו השתמש הדרשן בדברים רבה:⁴² "וקשרתם לאות על ידך וכו'. אדם יוצא לדרך ובידו פרגמטיא, אם אין בידו סימן ואות מן המלך הוא ירא מן המוכסין שיטלו כל מה שבידו, ואם בידו סימן ואות מן המלך אינו מתירא מן המוכסין, לפי' אמר הב"ה לישראל, בני, קשרו אות שלי על ידיכם ואין אתם מתיראים, למה שקשרו של מלך עליך". ופשיטא שאין מכאן ראיה לפירוש הראשונים הנ"ל בברייתא שלנו, מפני שהדרשן התאים את המשל לעניין הפסוק.
footnotes: ⁴² הוצאה שלי, עמ' 70, עיי"ש בהערה 8. אלא שהנוסח שם מקוטע קצת, ואני מעתיק כאן מילקוט סיקילי לדברים כת"י.
- **שהיה למד אצל עם הארץ וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע: שלמד אצל ע"ה וכו'. ולכאורה פירושו שלמדו אומנות אצלו. ודין עבד שלמד אצל ע"ה, כעבד שנמכר לע"ה שהוא בחזקתו, עיין לעיל הי"ז. וכן פסק הר"מ בפ"י מה' מעשרות ה"ג ובפ"י מה' מטמאי מו"מ סה"ו, אבל בה' מעשרות שם בסמוך פסק: בנו או עבדו של חבר שהיו למודין אצל ע"ה צריכין לקבל. וזה סותר לתוספתא שלנו ולפסק הר"מ עצמו לעיל שם ובה' מטמאי מו"מ. ועיין במהרי"ק במקומו שמגיה בר"מ כנוסח התוספתא כאן. ומלשון הר"מ משמע שהיו רגילין⁴³ מרצונם הטוב לבקר אצל ע"ה. ועיין מ"ש בפאת השלחן סי' ט"ו ס"ק ג' אות י"ד.
footnotes: ⁴³ עיין להלן, עמ' 305, הע' 35. ובמשנה סוף תרומות: למודה אצל אביה. ובירושלמי יבמות ספ"ט: מתלמדתה של כהן, כלומר, שאוכלת אצלו.
53-54. **בנו של עם הארץ שלמד וכו' צריכין לקבל עליהן.**בבא זו חסרה בד ובכי"ע, ולכאורה הכפלה מוטעית היא. ואולי יש כאן נוסח אחר מוטעה לרישא, וצ"ל: בנו של חבר שהיה למוד אצל ע"ה וכו'. עיין מ"ש לעיל בשם הר"מ. ושמא פירושו שהם צריכים לקבל עליהם, כדי שישארו בחזקתם אף אחרי שיצאו מרשותו, וכפי שמפורש בסיפא. ועיין לעיל הט"ז ומש"ש.
54-55. **בנו של עם הארץ שהיה למד אצל חבר וכו'.**וכן פסק בר"מ ה' מעשרות הנ"ל, אלא שאף שם גרס: שהיו למודים אצל חבר וכו'. עיין מ"ש לעיל.
56-57. **לא יאמר חבר לעם הארץ הילך ככר זו וכו'.**ריבמ"ץ פ"ב מ"ג, ופירש שהתוספתא משלימה את משנתנו שם, שלא זו בלבד שאין מוכרין טהרות לע"ה, אלא שאף אין משלחין לחבר ע"י ע"ה. ובח"ד פירש שאפילו אם הככר הוא בכלי טהור לא ישלח לו. וכל הבבות עד סוף הפרק נעתקו בס' חסידים הוצ' מק"נ סי' תתתתרס"ה, עמ' 450.
- **לא יתן לו וכו'.**כ"ה בכל הנוסחאות ובס' חסידים הנ"ל. ומשמע מלשון זו שאם קבל את הטהרות מע"ה אסור לו לקיים שליחותו, ואפשר שצריך לפייסו בממון, עיין להלן בפ"ג ה"ב.
59-60. **תן לי ככר זה ואוכלנו וכו'.**בריבמ"ץ פ"ב מ"ג: תן לי דבר (צ"ל: ככר) ואוכלנו, יין ואשתנו וכו'. וכן ברא"ש שם: תן לי ככר ואכלנו, תן לי יין ואשתנו וכו'. ובר"ש שם: תן לי ככר ואוכלנו, יין זה ואשתנו וכו'. וצ"ל "זה" בשתיהן כמו שהוא לפנינו, וכן מעתיקים בס' חסידים הנ"ל, ברמב"ן ברכות מ"ה א' סד"ה זו ששנינו ובס' הקנה הארוך ע"א ע"ג (אלא ששם בט"ס: ע"ה שאמר לחבירו). ופירושו שאעפ"י שככר ויין טהורים אלו (עיין לעיל) של ע"ה הן, והוא יכול לקחת אותם בעצמו, מ"מ אסור, שאין מאכילין טהרות לע"ה, ולא מחמת לפני עור לא תתן מכשול אתינן עלה. ועיין מ"ש להלן.
- **היה נדור מן הככר וכו'.**ס' חסידים ורמב"ן הנ"ל, מאירי ברכות מ"ז א' (פ"ג ע"ד). ועיין מ"ש להלן.
62-63. **שאין מאכילין את האדם וכו'.**כצ"ל, וכ"ה בד, בכי"ע וברמב"ן הנ"ל. וכ"ה להלן בסמוך. ובס' חסידים ובמאירי: לאדם. ואעפ"י שיכול לקחתם בעצמו, מ"מ אסור לסייע בידי עוברי עבירה, אעפ"י שאינו עובר משום לפני עור לא תתן מכשול. עיין תוספ' שבת ג' א' ד"ה בבא, ברא"ש שם, בריטב"א ע"ז ו' ב' ד"ה ת"ל ועוד. וכן מוכח מלשון הירושלמי פ"ג ה"א, כ"ג ע"ב: אם היה אבר מן החי אפילו משל חולה אסור, שלא יבוא (צ"ל: יביא) לידי תקלה. ובע"כ שיכול ליטול בעצמו, שאם לא כן הרי יש כאן לאו של לפני עור לא תתן מכשול.
- **כיוצא בו לא יושיט ישראל אבר מן החי וכו'.**וכ"ה הסדר בד ובמאירי הנ"ל. ובכי"ע: כיוצא בו לא יושיט אדם כוס יין לנזיר וכו'. וכ"ה הסדר והגירסא בערוך ערך שט ד', ברמב"ן ובס' חסידים (אלא שבס' חסידים חסרה המלה אדם) הנ"ל, וכ"ה הסדר והגירסא במדרש הלכה שבבבלי.⁴⁴ ובבאור הגר"א או"ח סוף סי' תרי"ב (והעיר עליו בעיטור בכורים כאן) דייק מלשון התוספתא כאן שלא נקטו בבבא זו "ואוכלנו, ואשתנו", שדווקא באבר מן החי לבני נח (שאינו מקיים דברי תורה) וביין לנזיר שסתם כוס יין הוא לשתיה, ולפיכך אסור, אבל בשאר איסורים, אם לא אמר לו בפירוש שהוא רוצה לאוכלם, מותר, מפני שאין אנו חושדים בו שרוצה לאכלם, כשיטת התוספ' בע"ז ו' ב' ד"ה מנין. וצ"ע בככר לע"ה למה צריך לומר שאוכלנו, שהרי ע"ה חושב את עצמו לטהור ממנו ובוודאי יאכלנו.
footnotes: ⁴⁴ פסחים כ"ב ב'; ע"ז ו' ב'. וכ"ה בכל הנוסחאות שם, וכן מעתיקים משם בשאילתות נח ריש סי' ו', בה"ג ד"ו, קל"ה ע"ג; ד"ב, עמ' 567.
64-65. **וכולן אין מברכין עליהן וכו'.**וכ"ה במאירי הנ"ל. ובד, בכי"ע ובס' חסידים הנ"ל: ועל כולן וכו'. וברמב"ן הנ"ל: אכל כולן וכו'. והוכיחו מכאן ברמב"ן ובמאירי הנ"ל כשיטת הר"מ (פ"א מה' ברכות הי"ט) שאין מברכין ברה"מ על האיסורין. ובריבמ"ץ (דמאי פ"א מ"ד. וממנו בר"ש שם) פירש ומברכין עליו שבמשנתנו שם: אומר על כוס יין של דמאי ברכת המזון. וכבר פירשתי במ"א שהריבמ"ץ נדחק לפרש כן, מפני שהוא כנראה סובר כשיטת הראב"ד שאפילו אכל טבל וודאי מברכין ברכת המזון, אבל פשיטא שאין לברך ברכת המזון על הכוס של וודאי. וכאן אי אפשר לפרש כן שהרי נזכרו לפנינו אף אוכלים אחרים. ובר"ש בדמאי שם: ועוד יש לומר דמברכין עליו מיירי בברכה שלפניה, כגון ברכת המוציא, ומזמנין עליו מיירי בברכה שלאחריה, כגון ברכת המזון, ולפטור אחרים וכו' עייש. ולפ"ז אפשר לפרש אף כאן שבאיסורי תורה אין מברכין ברכה שלפניהם, ואין פוטרים אחרים בבה"מ על איסורי תורה. [ועיין בבלי ברכות נ״א ב׳.] ועיין בכ"מ על הר"מ ברכות הנ"ל ובמאירי ב"ק צ"ד א' (והובא גם בשטמ"ק), עמ' 266, ובה"ג ברכות⁴⁵ רפ"ז ד"ו, ט' ע"ג, ד"ב, עמ' 61, ומה שהאריך בשונה הלכות שם, ל' ע"ג ואילך. ועיין בברכי יוסף או"ח סי' קצ"ו ס"ק ד' ובשיורי ברכה שם.
footnotes: ⁴⁵ ובה"ג פירש שאף שם "בוצע" פירושו מפשר, שעושה פשרה במצוותיו של הקב"ה ואומר שגזל מותר, אבל שאר מצות צריך לקיים.
- **ואין מזמנין עליהן וכו'.**מן הלשון "ועל כולן" משמע שגם על ככר הנדור אין מזמנין. ועיין בתוספ' ברכות מ"ה א' סד"ה אכל טבל ובב"י טוא"ח סי' קצ"ו.
65-66. **נשאלין לעם הארץ וכו'.**וכ"ה בד. ופירושו שמותר להשאל לע"ה ולענות לו, ובלבד שלא יאמר צא אכול וכו', אלא אומר לו בדרך מפשטת כאילו הוא מלמד הלכה. ובכי"ע גורס: ואין נשאלין לעם הארץ על טהרותיו לא יאמר לו וכו'. ופירושו: ואם⁴⁶ נשאלין לע"ה, בל יאמר לו צא אכול וכו'. ברם בס' חסידים הנ"ל גורס: ואין נשאלין לעם הארץ על טהרותיו ולא יאמר לו וכו'. וכנראה שט"ס הוא, וצ"ל: לא⁴⁷ יאמר לו, כגי' כי"ע.
footnotes: ⁴⁶ עיין מ"ש לעיל סוף עמ' 167 ולהלן חלה פ"ב הערה 28. [ולהלן שבת פי״ג ה״א. ועיין בירושלמי כפשוטו סוף עמ׳ 315. ומ״ש להלן עירובין פ״ז ה״י, ופ״ה הי״ט.] ⁴⁷ והוי"ו של "ולא" נכפלה מסוף המלה טהרותיו.
- **צא שרוף.**כנראה שבתרומה עסיקינן, ולא ראינו שנגע בה ע"ה בבגדיו (עיין טהרות פ"ד מ"ה), או שיש כאן ספק אם הוכשרו אם לאו, אבל בחולין מה איכפת לנו אם ישרוף בידים טהרותיו של ע"ה, עיין להלן פ"ו ה"ח. ושמא אם יש כאן ספק שמא לא הוכשרו אסור לומר לו: צא שרוף, עיין ירושלמי תרומות ספ"ה ובמקבילות.