Tosefta Kifshutah on Demai Chapter 3
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
- **משם ר' נתן אחיו וכו'.**במקבילה בבבלי גיטין ס"ב א': משום ר' יוחנן אחיו וכו'. ובכי"מ שם: משום ר' יונתן שאמר משום וכו'. וכן ביוחסין השלם, 70 ע"ב, בערך ר' יוסף בן משולם: והוא העיד הלכה משום יונתן אחיו שאמר משום ר' אלעזר חסמא בסוף פ' הניזקין וכן בפ' ה' דדמאי (עיין להלן פ"ו ה"ז) בתוספת'. ובפתיחת המאירי לאבות (ד"ר כ' ע"א, ד' וינה י"ב ע"א) מונה בין התנאים של מס' דמאי: ר' נתן אחיו ש"ר יוסי ן' המשולם. והנה ברוב המקומות נזכר תנא זה בשם בן המשולם, ומכאן משמע שמשולם הוא שם תואר. ובמשניות שלפנינו (תרומות פ"ד מ"ז, בכורות פ"ג מ"ג ופ"ו מ"א): ר' יוסי בן משולם, אבל בבכורות שם במשנה שבבבלי ועוד: המשולם. ואשר ליונתן (עיין לעיל) בן משולם, הרי נזכר תנא בשם זה בספרי זוטא חקת עמ' 302. ברם בפרשת מטות סוף עמ' 327: אמר ר' אליעזר בן יעקב פעם אחת שאלתי את יונתן בן משולם ואת יהושע בן ממל וכו'. ור' יוסי בן המשולם שמסר כאן הלכה בשם ר"א חסמא היה בן זמנו של ר"ש בן אלעזר ור"ש בן מנסיא,¹ ולפ"ז ברור שר' יונתן בן המשולם שלפנינו אינו אותו התנא שנזכר בס"ז הנ"ל.
footnotes: ¹ עיין בתולדות תנאים ואמוראים ערך ר' יוסי בן משולם.
- **שאין עושין טהרות לעם הארץ.**בבבלי הנ"ל חסרה בבא זו. וכנראה שבבא זו מתפרשת בדברים הבאים להלן, והיינו: לא יעשה לו וכו'.
**לא יעשה לו עיסתו של תרומה בטהרה.**בגיטין הנ"ל: אין עושין חלת ע"ה בטהרה. ופירש"י: עם הארץ שאמר לגבל חבר, הפרש חלה מעיסתי, ועשה אותה בטהרה, לא ישמע לו, שהרי כבר נטמאה כל העיסה ביד ע"ה וכו'. אבל רוב הראשונים (הרמב"ן, הרשב"א, הריטב"א, המאירי ותוספ' הרא"ש) השיגו על רש"י וקבלו את פירוש הר"ח ש"אין עושין חלת ע"ה בטהרה" כוונתו שאסור לגבל עיסה שלמה בשביל ע"ה, כדי שיוכל לעשות את כולה חלה, כלומר שע"ה יפריש ממנה חלה בטהרה על שאר העיסות שלו.² וכנראה שהלשון "תרומה" כאן הוא באשגרה מלהלן שו' 4, וכאן הכוונה שלא יעשה לו עיסה כדי להרים ממנה חלה על שאר עיסות (ואחרת אין להבין למה שבק התנא "חלה" שעוסק בה ונקט "תרומה"), כפירוש רוב הראשונים בבבלי. ועיין להלן.
footnotes: ² עיין גם בתוספ' גיטין שם ד"ה אין עושין ובמהרש"א שם.
2-3. **אבל עושה לו עיסתו של חולין בטהרה וכו'.**כלומר, לצורך הפרשת חלה התירו לו לחבר לגבל עיסת חולין בטהרה, כדי להפריש חלה מתוכה בטהרה. ופירשו בבבלי גיטין שם: משום חייו דגבל. ועיין ר"מ פ"ח מה' בכורים הי"ב ופי"ב מה' תרומות ה"ט. וכאן החבר בעצמו מפריש מן המוקף ומן הטהור על הטהור.
- **ונותן לתוך כפישה.**בבבלי שם: ומניחה בכפישה או באנחותא. וזהו ע"פ לשון המשנה טבול יום פ"ד מ"ב, עיין במלאכת שלמה שם. והם כלים שאינם מקבלים טומאה, ועיין בפיה"ג אהלות עמ' 84 ובהערות שם, ועיין בספר כלי חרס בספרות התלמוד, עמ' רמ"ו ואילך. ופירשו בגמרא גיטין שם שמזהירין את הע"ה שלא יגע בה ומאיימין עליו שאם יגע בה תחזור העיסה לטבלה.
- **ונותן לתוך כליו של חבר.**פירשו בבבלי הנ"ל: כלים שהחברים ראויים להשתמש בהם, והיינו כלי גללים וכו'. ובתוספ' שם ד"ה ומניחה העירו שלא נקטו כאן את לשון הרישא, מפני שכפישה ואנחותא אינם ראויים לזיתים. ולולא דבריהם, היה נראה לפרש להפך, שאם מניח חלה בכפישה יש כאן היכר שמפני מעלת הטהרה הניחה שם, אבל זיתים רגילים להניח בכפישה³ ואין היכר בזה, ולפיכך הטילו עליו להטילם בכלי חבר. ועיין טהרות פ"ט מ"ד ובבלי חגיגה כ"ה א' ובמפרשים שם.
footnotes: ³ עיין טהרות פ"ט מ"ה, ובהערות לפיה"ג אהלות, עמ' 84, הע' 23 והע' 27.
- **כשם שאין נותנין תרומה וכו'.**כפו"פ פי"ט עמ' תמ"ב. ועיין להלן תרומות פ"ז ה"ד. ועיין מ"ש לעיל פ"ב ה"ב.
- **האוכל תרומת עם הארץ וכו'.**ר"מ פ"י מה' תרומות הכ"א. ולהלן תרומות פ"ז ה"ה פירשתי שמדברים בתרומה שלא הוכשרה, עיי"ש.
- **וחבר נוטל דמים וכו'.**כלומר, החבר שאכל נוטל את הדמים מן הכהן החבר ומפייס לע"ה, וכן פסק בר"מ הנ"ל, וכן מוכח מן הירושלמי (תרומות פ"ו סה"א), וכן משמע מן הלשון נוטל דמים. ובירושלמי שם פירשו שלמ"ד מתנתו מקדשתה, אינה נעשית תרומה לפני שמשלם לבעלים, ולפיכך צריך לזכות לו ע"י אחר. ועיין במה"פ שם ד"ה אכל. ועיין בח"ד תרומות הנ"ל. ופיוס זה אינו אלא בקרן אבל את החומש מעכב לעצמו, שהרי ביד הבעלים לתתו לכל כהן שירצה, כמפורש בתרומות פ"ו מ"ב. ברם מלשון הברייתא בתרומות פ"ז סה"ז משמע שהחבר הוא הכהן, כמו שפרש בח"ד. ואפשר שהר"מ גרס כאן: נותן דמים. ועיין מ"ש בתרומות שם.
- **למכור את חלקו.**שהרי אי אפשר לחלק, שמא יפול לו מחלקו של חבר, ואין מוסרין תרומה לע"ה.⁴ ובכי"ע כאן: בטעות: ליטול חלקו, אבל להלן בתרומות גם בכי"ע: למכור חלקו.
footnotes: ⁴ ואם היא תרומה שהוכשרה, כל התרומה אסורה באכילה כדין תרומה טמאה וטהורה שנתערבו ותרקב, וכמו שפסק הר"מ בפי"ד מה' תרומות הי"ד (ח"ד בתרומות).
- **חולק כהן עם ישראל ישראל עם כהן כותי וכו'.**וכ"ה בד (אלא ששם בט"ס: וחולק). אבל הנכון הוא בכי"ע: חולק כהן ישראל עם כהן כותי וכו', וכן הגיהו בח"ד ובהגהות הגר"א. וכן במס' כותים פ"ב (הוצ' היגר עמ' ס"ה): חולקים כהני ישראל עם כהני כותים במקומם, מפני שהם כמצילם מידם. והטעם שבמקום כותים אין לחשוש שמא יחזיקו את הכותי שחולק עמו לכהן, שהרי כולם יודעים שגם בעל הגורן הוא כותי, ואם לא יחלוק כהן ישראל אתו יתן את כולו לכותי.
- **אבל לא בארץ ישראל וכו'.**במס' כותים הנ"ל. אבל לא במקום ישראל שלא יחזיקנו בכהונה, כלומר, בארץ ישראל⁵ אסור לו לחלוק עם כהן כותי בגורן של כותי, מפני שאפשר שלא ידעו שהוא גורן של כותי ויסברו שהוא גורן של ישראל, ומכיוון שכהן מוחזק לכהונה חולק עמו, יחזיקו לכהונה אף את הכהן הכותי.
footnotes: ⁵ בניגוד לארץ הכותים, עיין ירוש' ע"ז פ"ה ה"ד, מ"ד ע"ד. וצירפו שם את משנת מקואות פ"ח מ"א ותוספתא שם רפ"ו.
- **במקום שמכירין בו וכו'.**מהמשך הלשון משמע שמכירין אותו, פירושו כהן הכותי, ואעפ"י שאין מכירין את בעל הגורן. עיין להלן.
**לחלוק הימנו,**כ"ה בכל הנוסחאות. ופירושו חולק ומציל ממנו, מכהן הכותי, שאם לא ירצה לחלוק יתן בעל הגורן הכותי את הכל לכהן הכותי.
12-13. אוכל כהן ישראל עם כהן כותי.⁶כלומר, בזמן שהכותי אוכל יחד אתו, ולפיכך אין לחשוש שמא מאכילהו דברים אסורים, שהרי אף הכותי אוכל אותם הדברים. וכן מפורש במס' כותים הנ"ל: כהן כותי שהוא אוכל ומאכיל לישראל בטומאה מותר, כלומר שהוא אוכל בעצמו ומאכיל אותם הדברים לישראל. אבל כשאינו אוכל עם ישראל אינו נאמן, שכותי חשוד הוא לעבור על לפני עור לא תתן מכשול ולהאכיל לישראל דברים אסורים. עיין חולין ג' ב', ד' א', ה' ב'. ועיין נדה נ"ז א'.
footnotes: ⁶ וכ"ה בד. אבל בכי"ע בטעות: אבל כהן חבר עם כהן עם הארץ שעושה בטומאה.
- **בזמן שעושה בטומאה.**ולפיכך אין לחשוש שיאכילנו קדשים (עיין להלן), שהרי הכותי לא יאכל קדשים בטומאה. ועל שאר איסורים לא נחשדו, לפי התנא של הברייתא.
- **מפני שמאכילו בשר בכור טהור.**וכ"ה בד. פירשו המפרשים שהחשש הוא שמא יאכילנו בשר בכור שנשחט שלא ע"פ מומחה, והכותים סברו שיש כאן מום, והם אינם בקיאים במומין. וקשה שאם כן אף כשהכותי טמא יש לחשוש לכך (עיין דברים ט"ו, כ"ב). ושמא החמירו הכותים על דברי תורה כדרכם, ולא אכלו בטומאה אפילו בכור בעל מום, ולפיכך אין כאן חשש שיאכילנו בשר בכור. ונראה שהכותים נהגו כב"ש (בכורות פ"ה מ"ב) ואסרו בכור בעל מום לזרים, ולכהנים טמאים אפילו בטומאה שאינה יוצאה מגופם, עיין להלן בכורות פ"ג הט"ז ובבלי שם ל"ג א'.
**ומשקה אותו יין רביעי.**צ"ל: יין רבעי, כמו שהוא בכי"ע ובד (עיין פרה פ"א מ"א), אלא שבד מוסיף באשגרה מלעיל "טהור". ומכאן ברור שלפי הלכות הכותים פירות רבעי לכהן, ולפיכך אסרו לאכול עם כהן כותי גרידא, אבל מותר לאכול עם כותי זר, מפני שהוא בעצמו לא ישתה יין רבעי. וכן מפורש בספר יהושע שלהם (כרמי שומרון, עמ' 76): לא אכלו את פרים לפני שנה הרביעית, ואז (כלומר, בשנה הרביעית) אכל אותם הכהן הגדול. וכן מונה יהודה הדסי (אשכל הכופר אות ר"ה, פ"א ע"ג) בין מתנות כהונה: וקדש הלולים הוא ערלת פרי עץ האדמה, ועיין בת"י ויקרא י"ט כ"ד ובאבן עזרא שם.⁷ וכמובן שהכותים לא אכלו פירות רבעי בהר גריזים, שהרי בכתוב אינו מפורש שצריך לאכול אותו לפני ה', והם לא קבלו את דרשות חז"ל שלמדו רבעי ממע"ש. ומה שלא הזכירו כאן חשש של יין מע"ש, הוא מפני שמפורש בתורה שהוא נפדה ברחוק מקום, ולפיכך לא נחשדו הכותים לאכול אותו מחוץ לשכם בלי פדיון, ואשר לחשש של יין בכורים, נראה שגם הכותים לא עשו את בכוריהם משקים, עיין בס' יהושע שלהם פל"ח הנ"ל.
footnotes: ⁷ ועיין ספרי נשא פי' ו', עמ' 9, וירוש' פאה פ"ז ה"ו, כ' ע"ג (ובמקבילה במע"ש). ושמא נאמרו דברי ר' יוסי הגלילי בעיקרם, כרי להוציא מדעת הכותים. ור' זעירא שם פירש ע"פ ההלכה. והתוספתא שלנו נעלמה מאברהם גייגר באורשריפט שלו, עמ' 182. ועיין מ"ש ר"ד רעוועל בצופה האנגלי סדרא חדשה כ"ב (1912), עמ' 533.
- **שנעשה גבוי.**בגליון תוקן בכ"י אחר: גבאי. ואין צורך, כי גבוי הוא על משקל תנוי (=תניי, תנא. עיין פסיקתא דר"כ פסי' כ"ח, קע"ט ע"א), מינוי (=מיניי, שם קל"ו סע"ב, עיין מ"ש לעיל, עמ' 54, הערה 84), כלומר, גביי, גבאי.
**דוחין אותו מחבורתו.**בבבלי (בכורות ל"א א') מוסיף: פירש אין מקבלין אותו ולפ"ז הדחייה היא לעולם, וכשיטת ר"מ לעיל פ"ב ה"י.
15-16. **כל זמן שהוא גביי אין נאמן.**בירושלמי (פ"ב ה"ג): כל זמן שהוא גביי דוחין אותו מחבורתו.
- **פירש מגבייתו הרי זה נאמן.**לכאורה משמע מכאן שהוא נאמן בלי קרוב מחדש וכן מפורש בירושלמי: יצא מגבייתו הרי הוא כחבר. אבל בבבלי הנ"ל: פירש הרי הוא ככל אדם. ומכאן משמע שצריך קבלה מחדש. וכן פסק הר"מ בפ"י מה' מטמאי משכב ומושב ה"ח (ח"ד ומה"פ ד"ה בראשונה). ועיין בח"ד שהעיר על המעשה ברב הונא בר חייא בבבלי שם שלא קבל מחדש. ותירץ שרב הונא בר חייא זקן ויושב בישיבה היה, ולא היה זקוק לקבלה.
**חבר שחכר מעם הארץ וכו'.**במשנתנו רפ"ו שנינו: החוכר שדה מישראל תורם ונותן לו. ופי' בח"ד שכאן מחמת חברות המקבל אתינן עלה, שאסור לו למסור טבלים לע"ה, ולפיכך מעשר ומנכה לו מדמי חכירותו (עיין להלן). אבל במשנתנו בישראל נאמן עסיקינן שלא קבל עליו דברי חבירות, וסומך ע"ז שרוב ע"ה מעשרין הן. ואין הוא דומה למוכר טבלים לע"ה, שהרי משדהו הוא נותן לו (ר"ש פ"ו מ"א). ומה שתמה בח"ד על הר"ש שפירש שאין מנכה לו את התרומה, וכאן מנכה לו את המעשר (לפי פירוש הח"ד), אין הוא קשה כלל, שבתרומה מדינא עליו לתרום, שאי אפשר לגורן שתיעקר בלי תרומה גדולה (כפי' המהרי"ק בפ"ו מה' מעשר הי"א. ועיין הפירוש בריבמ"ץ שם במקומו), מה שאין כן במעשרות שאינו מעשר אלא בשביל ע"ה. ור' יונה פירש שכאן חכר עיקרי תאנים ודליות גפנים ע"מ לשתלן בתוך שדהו, ונמצא שחייב לעשר מדינא, מפני שגדלו בתוך שדהו. אבל פירוש זה קשה מאד, שהרי לפי זה אפילו חכר מחבר חייב לעשר, שהרי שלו הם, וכיצד יכול לפרע חובו בטבל, וכאן מפורש: חבר שחכר מע"ה. ולא עוד אלא שלפי פירושו אין דין התוספתא עניין כלל לדברי חבירות. ולפיכך נראה עיקר כפירוש בעל ח"ד.
- **ואין נותן לו אלא משלו.**ר' יונה פירש שנותן לו משל עצמו, ואינו מנכה לו מחכירותו. ובח"ד פירש "משלו" משל ע"ה, כלומר, שמנכה לו מחכירותו, ושני הפירושים דחוקים. ולפיכך נראה לפרש ע"פ בעל מנחת יצחק שאין החבר נותן לע"ה את פירות החכירות אלא משדה ע"ה שחכר ממנו, ונמצא שאינו מוכר לו כלום אלא נותן לו טהרות משלו,⁸ אלא שבטבל אסור לו לחכר למסור לע"ה בידים אפי' הן שלו. אבל כשנותן לו משדה אחר חייב לעשר מדינא, שלא יהא כפורע חובו בטבל. ומכיוון שהוא חבר הרי אסור למכור לו (והוא הדין לפרוע חובו) אפילו יבש כמפורש במשנתנו פ"ב מ"ג. ואם נניח מסברא שהחבר מנכה מן החכירות את המעשר, הרי בוודאי שאינו נותן לו את הפירות אלא משלו (כלומר, משדה ע"ה), שהרי אחרת לא יוכל לנכות לו דמי המעשר. עיין דעת ר"י במשנתנו רפ"ו, ומ"ש במהרי"ק פ"ו מה' מעשר הי"א.
footnotes: ⁸ עיין לעיל פ"ב הכ"ב והכ"ד ומש"ש. אבל כאן עדיין לא הוכשרו הפירות.
17-18. **בן חבר שהיה הולך וכו'.**מן הבבלי יבמות (קי"ד א') מוכח שבבן קטן עסיקינן. ועיין לעיל פ"ב הט"ו. ומכאן ואילך בחבר נאמן למעשרות עסיקינן ולא בחבר לטהרות.
- **אם אמ' לו האכילני וכו'.**כלומ' אם התינוק אמ' לו תן את הפירות שבידי לתוך פי (עיין ירוש' פ"ג ה"א, כ"ג ע"א) אסור, שהרי אף לבהמה אסור להאכיל דמאי, עיין לעיל פ"א הט"ו והכ"ג ומש"ש.
- **לא ישתמש חבר במשתאו וכו'.**וכ"ה בכל נוסחאות התוספתא, ובירושלמי פ"ב סה"ב: תני לא ישמש וכו'. וכן פסק הר"מ בפ"י מה' מעשר ה"ו. ובחבר למעשרות ולא לטהרות עסיקינן. ועיין להלן שו' 30 ומש"ש.
- **אלא מניקות אחת.**בכי"ע: מניקית. ובד: מינקת (והמלה "אלא" חסרה שם בט"ס). והיא, כנראה, כף שיש לה יד ארוכה לקדוח בה משקין.⁹
footnotes: ⁹ השבעים מתרגמים את המלה מנקית שבמקרא κύαθος. ועיין תיאורו של אפיפניוס בספרו על המשקלים והמדות, נוסח הסורי 66 ע"א (הוצ' ספרים ע"י האוניברסיטה בשיקגו, 1935). וכן פירש בס' השרשים לר' יונה בן ג'נאח (סוף ערך נקה): ואת המנקיות כפות. ועיין מ"ש ד"ר יהושע בראנד בספרו כלי החרס בספרות התלמוד, עמ' שט"ו, ואילך. ועיין מ"ש בתרביץ ש"ג, עמ' 209.
- **חבר שהיה יושב במשתאו של עם הארץ וכו'.**וכ"ה בד ובכפו"פ פל"ט עמ' תקמ"ה. ובירושלמי פ"ב ה"ב הנ"ל: ראו אותו מיסב אינו חזקה. ועיין ר"מ פ"י מה' מעשרות ה"ו. וכאן מדברים בחבר אורח שאינו שמש, ואין אחריות של תקון הסעודה עליו.
- **שמא עישר בלבו.**וכ"ה בכל הנוסחאות ובכפו"פ הנ"ל. ובירוש' הנ"ל: על התנאים שבלבו הוא מיסב. כלומר אפילו מיסב בשבת, אני אומר שמא התנה מאתמול "מה שאני עתיד להפריש למחר הרי הוא מעשר וכו' ", כמפורש במשנתנו רפ"ז. ובירושלמי פ"ז שם: וצריך להלחיש בשפתיו. ועיין ר"מ הנ"ל ופ"ט ה"ט שם.
**היה בנו מוסב אצלו וכו'.**כנראה שבבנו גדול עסיקינן אלא שהוא טפול לו וסמוך על שלחנו, ולפיכך חייב לעשר עליו. ועיין בר"מ פ"י מה' מעשר ה"ז שפסק שהאב חייב להתנות על בנו (ולעשר על ידו). ומסתימת לשונו משמע שבבנו גדול עסיקינן. ועיין להלן.
- **אחר אין מעשר עליו.**ואינו חושש שמא סומך עליו וחושב שהסעודה מתוקנת, ונמצא מכשילו, שהרי ע"פ ההלכה אין השתתפותו בסעודה מוכיחה על תיקונה. אעפ"י שאמרו להלן שכל אילו הם תקלה לאחרים.
**בנו במקום אחר וכו'.**וכן פסק בר"מ הנ"ל, ועיין ברדב"ז שם. ובמהרי"ק שם ציין לתוספתא שלנו. ובירושלמי פ"ב סה"ב חסרה בבא זו.
26-27. **בן חבר שהיה יושב במשתאו של עם הארץ וכו'.**בבא זו חסרה בירושלמי. והר"מ הנ"ל הביאה, ועיין במהרי"ק שם. ובח"ד פירש שהחידוש הוא בזה שאעפ"י שאין לו לבן פירות משלו שיתנה עליהם מתחילה, מ"מ חיישינן שמא התנה ועישר בלבו, ואין כאן חזקה לסעודה מתוקנת. ולפ"ז ברור שבבן גדול ובר דעת עסיקינן. ועיין להלן.
- **שמא עישר בלבו.**בר"מ הנ"ל: שמא אביו התנה עליו. ואולי היתה לו גירסא אחרת כאן.
- **כל אילו תקלה לאחרים הן.**בכפו"פ פל"ט, עמ' תקנ"ה הנ"ל: כלומר, שיחשבו שתהיה הסעודה מתוקנת.
**אם היה שותף עמו בחנות וכו'.**ההלכה פשוטה שהרי החבר מעשר על הכל, וכל זמן שלא חלקו הם שלוחים זה לזה.¹⁰ וכבר תמה בח"ד למה השמיט הר"מ הלכה זו.
footnotes: ¹⁰ עיין רש"י ע"ז כ"ב א', ד"ה אסור.
- **שהיה משתמש בחנות.**בכי"ע: בחנות חבר. ובד: בחנות של חבר. וכן בר"מ פי"א מה' מעשר הי"ד: ע"ה שהיה משתמש בחנותו של חבר וכו'. ואין משתמש אלא משמש עיין לעיל שו' 20 ומש"ש. ובס' חסידים סי' תתתתרסה, עמ' 450: עם הארץ שהיה משמש וכו'. ואפשר שמדברים כאן בחנות שאוכלים ושותים בה,¹¹ וע"ה זה משמש את האורחים. ועיין בבלי ברכות נ"ב ב'.
footnotes: ¹¹ עיין במ"ר פ"כ, כ"א; קה"ר פ"א, י"ח; שם פי"א, ט; איכ"ר פ"א הוצ' בובר, כ"ד ע"ב. ועיין בבלי פסחים ק"י ב' ועוד בכ"מ.
30-31. **אעפ"י שחבר יוצא ונכנס וכו'.**כלומר, אעפ"י שמתעסק באומנותו, ואין עיניו על החנות. והגי' שלנו בטוחה, וכ"ח גם בס' חסידים ובר"מ הנ"ל, ועיין בכ"מ שם. ועיין להלן, ועיין במשנת ע"ז פ"ד מי"א; שם פ"ה מ"ד ועוד.
- **ואינו חושש שמא החליף.**ומכאן משמע שאם החבר אינו נכנס כלל לחנות אנו חוששים שמא החליף. ואעפ"י שע"ה אינו חשוד להחליף את הפקדון (עיין במשנתנו פ"ג מ"ד ובמקבילות), היינו משום שאם יחליף הוא שולח יד בפקדון, אבל בחנות אנו חוששים שמא יתן ללקוחות את שלו ויקח מן החנות את חלקו, שהרי כל מה שבחנות למכירה ניתן (ע"פ פאת השלחן סי' ט"ז ס"ק ט"ו).
**היה הוא נאמן וכו'.**ר"מ פ"י מה' מעשר ה"ה, ס' חסידים הנ"ל.
- **ואע"פ שאמרו הרי הוא כשרוי עם הנחש וכו'.**רומז לברייתא שבבבלי כתובות ע"ב א': תניא היה ר' יהודה אומר כל היודע באשתו שאינה קוצה לו חלה יחזור ויפריש אחריה. אמרו לו אין אדם דר עם נחש בכפיפה. ולפ"ז דעת החכמים הם שצריך לגרשה מפני שעוברת על דת יהודית, וזימנין דמקרי ואכיל, מ"מ אם לא גירש לא הפסיד בזה את נאמנותו, ולוקחין ממנו. ובירושלמי (פ"ב ה"ב) גורס: אבל אמרו הרי הוא כדר עם הנחש וכו'.
- **בכפיפה,**כ"ה גם בכי"ע ובד, ובירושלמי הנ"ל ובבבלי כתובות ע"ב א', ע"ז א', פ"ו ב'. וצוקרמנדל הוסיף מדעתו: אחת. וכן הוא בס' חסידים הנ"ל, ובבבלי יבמות קי"ב סע"ב.
**מתארחין אצלו וכו'.**כלומר מאמינים לאשתו שהיא מתקנת כל מה שמוציאה מתחת ידה. וכן בר"מ פ"י מה' מעשר ה"ה (בכל כתה"י שבדקתי): היתה אשתו נאמנת והוא אינו נאמן מתארחין אצלו,¹² ואין לוקחין ממנו. ותבוא מארה למי שאשתו נאמנת והוא אינו נאמן. ועיין להלן בסמוך.
footnotes: ¹² כ"ז נשמט בכל הדפוסים, לרבות האינקונבלים. אבל השאר ישנו בכל הדפוסים העתיקים. ובהוצאות החדשות של הר"מ השלימו בסוגרים אף את השאר.
**ואין לוקחין הימנו.**בירושלמי הנ"ל מוסיף: אבל אמרו תבוא מאירה למי שאשתו נאמנת והוא אינו נאמן. ועיין במשנה סוכה פ"ג, י', ירושלמי ברכות פ"ג סה"ג, ו' ע"ב (ובמקבילות) בבלי שם כ' ב'. ובמקבילה בתוספתא (ברכות פ"ה סהי"ז) חסרה הקללה.
- **הוא אין נאמן וכו'.**וכן בכי"ע, ובס' חסידים הנ"ל. ובד בט"ס: הוא נאמן. ובירושלמי חסרה בבא זו.
**ואחד ממשפחותיו נאמנת.**בד: ואחת משפחתו נאמנת. ובכי"ע ובס' חסידים הנ"ל: אחד מעבדיו ומשפחותיו נאמן. וכצ"ל גם בכי"ו וד: אחת משפחותיו נאמנת. אבל לפני הר"מ (פ"י מה' מעשר ה"ד) היתה הגירסא: אחד ממשפחתו נאמן (וכ"ה בכל כתי"י הר"מ שבדקתי).
- **ועושין לו ואוכל.**כלומר, מותר גם להתארח אצלו, אם הבן, העבד, או השפחה מכינים לו את המאכל. (ח"ד). ועיין להלן.
35-36. **בשביעית ובטהרות אינן רשאין לעשות כן.**וכ"ה בד. ובכי"ע ובס' חסידים הנ"ל: אינו רשאי וכו'. ופי' בח"ד שדוקא בדמאי שהקלו בו סומכים עליהם, אבל לא בשביעית וטהרות. ומכאן משמע כשיטת הראשונים (עיין רשב"א חולין ו' א') שע"ה חשודין אף על השביעית. ובמנחת בכורים פירש שהמלה בשביעית נמשכת למעלה: ואוכל בשביעית. וגם לפירוש זה משמע שע"ה חשודין על השביעית, אלא שסומכין כאן על בנו וכו' הנאמנים. ואפשר שר"ת (עיין גם בתוס' כתובות כ"ד א' ד"ה שלי) יפרש שבוודאי חשוד עסיקינן כאן. ועיין בכורות פ"ד מ"י.
36-37. **אלא כדי תרומת מעשר וחלה.**וכ"ה בכל נוסחאות המשנה (פ"ב מ"ד) והתוספתא. ואפשר שהמלה "כדי" היא באשגרה ממשנתנו רפ"ה. ור' יהוסף אשכנזי מחק מלה זו, ואיננה גם בבבלי יומא ח' ב'. ובריבמ"ץ פירש שלפיכך נקטו כאן "כדי", מפני שהוא צריך להפריש ולתת לכהן מעשר כדי תרומת מעשר, והשאר הוא שלו. ועיין בלשון הר"מ פ"ט מה' מעשר הי"ב ובירושלמי בסוגיין ובתוספ' יומא ח' ב' ד"ה תנן. ולפ"ז מפריש הגבל תרו"מ וחלה כאחת. ועיין להלן.
- **פטורין מן השני.**שלא חייבו אותו אלא בתרו"מ וחלה שאינן אלא כשלשה אחוז, אבל לא הטריחו עליו לעשר מע"ש ולהביאו לירושלים. ופירשו בבבלי (יומא ט' א') מפני שהפרהדרין חובטין אותו ומכריחין אותו למכור בזול. ולפיכך התירו לו כאן למכור לחבר (כפי' הר"ש) טבל הטבול למע"ש, והלוקח יחוש לעצמו. וכע"ז פירשו בירושלמי (פ"ב ה"א, כ"ב ע"ג) בעניין הלוקח מן התגר: "תיפתר שהיה אגרונימוס¹³ גוי " (כגי' כי"ר), ודחק עליו להיות מוכר בזול, והתירו לו להיות מוכר טבלים, והלוקח יחוש לעצמו. ועיין בירושלמי בסוגיין.
footnotes: ¹³ כלומר, החשבן הממונה על השוק.
**במי דברים אמורים וכו'.**עיין מ"ש על צורה זו¹⁴ הרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1262.
footnotes: ¹⁴ והיא רגילה מאד בכ"י שלנו, עיין לעיל פ"א רהי"ג; להלן פ"ד ה"י וה' ל"א; פ"ה ה"ה; תרומות פ"ד הי"ב; פ"ה ה"ו; פ"ו ה"ה; פ"ז ה"כ; פ"ט ה"א; פ"י ה"ו והי"ג; שביעית פ"ב ה"ד, ה"ה והט"ו; פ"ג ה"א; פ"ד הי"ב וה"כ; פ"ו ה"כ; ספ"ז; כלאים פ"א הט"ו, פ"ה הי"ב; מעשרות פ"א ה"ה; פ"ב ה"ה והי"ב; מע"ש פ"א הט"ו; פ"ב ה"ז והי"ח; רפ"ג; פ"ד הי"ג; פ"ה הי"ד והי"ז; ערלה רפ"א ועוד.
37-38. **במוכר בחנותו על פתח חנותו.**וכ"ה בד. ובכי"ע: בחנותו על פתח ביתו. וכ"ה ברא"ש פ"ב מ"ד, וכצ"ל בר"ש שם. ובירושלמי (פ"ב ה"ב): בחנותו או על פתח חנותו, וכ"ה בר"מ פ"ט מה' מעשר הי"ב. ובירושלמי הנ"ל בכי"ס: בחנותו או על פתח ביתו. ועיין ברדב"ז על הר"מ הנ"ל. והנכון כלפנינו, ופירושו: או על פתח חנותו, ובשתיהן מוכר הרבה, ובזול.
- **המוכר בפלטיר.**כלומר, בחנות שקונים בה קימעא קימעא (πωλητήριον), ואף התינוקות מצויין לקנות בה. ועיין להלן.
**או בחנות הסמוכה לחנותו וכו'.**בר"ש הנ"ל בד"ר: הסמוכה לחנות. וברא"ש שם: הסמוכה לר"ה. ובירושלמי הנ"ל: או בחנותו שהיא סמוכה לפלטר. ונ"ל שפירושו הוא: חנותו שהיא מסתפקת מן הפלטר. וכלשון הירושלמי (שבת פ"ח ה"א, י"א סע"א ומקבילות): ולא תאמין בחייך זה הלוקח מן הפלטר. ואנא סמיך לפלטירא. כלומר, אני לוקח מן הפלטר (השוה הביטוי: סמוך על שולחנו). וכן הפירוש אף לפי גירסת התוספתא, שאם הוא מוכר בחנות שהיא מסתפקת מחנותו האחרת צריך להפריש גם מע"ש, מפני שמשתכר משתיהן יחד. ובירושלמי הנ"ל פירשו: פלטר מידה דקה, וחנות מידה גסה וכו' מידה דקה, הואיל והמוכר משתכר, המוכר מפריש וכו'.
38-39. **את שדרכו לימדד וכו'.**וכן בירושלמי שנעתיק להלן (להימדד). וכן במשנתנו (פ"ב מ"ה): את שדרכו להמדד (כגי' ד' נפולי, לו, קויפמן) וכו'. ולפ"ז מדברים בדבר הנמכר, ולא במוכר, עיין להלן. אבל בד, בכי"ע ובר"ש (פ"ב מ"ה) גורס כאן: את שדרכו למוד וכו'. וכן במשנה בכמה נוסחאות עם פירוש הר"מ: את שדרכו למדוד. ולפ"ז מדברים כאן במוכר. וכנראה ששניהם אמת, עיין להלן הי"א והי"ג.
- **טפילה דקה לגסה.**וכן במשנה הנ"ל בד"נ: ר' מאיר אומר את שדרכו להמדד בגסה ומדדו בדקה טפלה דקה לגסה. וכן הוגה בגליון בהוצ' קויפמן, והסיפא של משנתנו חסירה שם. והואיל ומסתבר ש"דברי ר' מאיר" שלהלן מוסבים אף על בבא זו, הרי התוספתא והמשנה מתאימים בדיוק. עיין שו"ת רמ"ע מפאנו ס' כ"ח. ובכי"ע, נוסף כאן: את שדרכו למוד בדקה מודדו בין בדקה בין בגסה טפילה גסה לדקה. וכ"ה בד (אלא ששם: לימדד) ובר"ש הנ"ל.¹⁵ ונוסחא זו מתאימה לגירסת המשנה בהוצאות שלפנינו, והכל הולך אחרי הדבר הנמדד. ברם בכמה נוסחאות (לו, גוף כ"י קויפמן, כי"מ, ר"ש) גרסו במשנה: ר"מ אומר את שדרכו להמדד בדקה ומדדו בגסה, טפילה דקה לגסה. ולפ"ז הכל הולך אחרי המעשה ואחרי המדה של עכשיו, ועלינו לומר שהמשנה והברייתא חולקות. עיין במלא"ש ובשו"ת רמ"ע מפאנו סי' כ"ח ובגירסת המשנה שבירושלמי (והשוה מ"ש לעיל הע' 15) ובפי' הריבמ"ץ.
footnotes: ¹⁵ וכן בנוסח הירושלמי של הרש"ס (פ"ב ה"ד): תני ר' חייא כן. את שדרכו להימדד בגסה, ומדדו בדקה טפילה דקה לגסה. את שדרכו למדוד בדקה, ומדדו בגסה טפילה גסה לדקה דברי ר"מ. והכוונה לתוספתא כאן. ואעפ"י שבירושלמי שלפנינו (וכן בכי"ר) חסרה הסיפא הנ"ל, מ"מ מוכח מתוך הסוגייא שם שגירסת הרש"ס נכונה, עיי"ש בפ"מ. ומסתבר שאף בכי"ו צ"ל כמו בד ובכי"ע, אלא מכיוון שאף במשנה הנוסחאות חולקות לא הגהתי כלום בפנים.
- **אילו מיני תבואות.**ריבמ"ץ פ"ב מ"ה. ועיין במשנה פ"ב סמ"ד, ומ"ש ר' סולימאן אוחנא (מובא במלא"ש) בפ"ב מ"ה.
**וקטניות דרכן לימדד בדקה.**כלומר, אבל קיטניות וכו'. והכל הולך אחרי דרכו של הנמכר. ובריבמ"ץ הנ"ל: קטנית דרכו וכו'.
- **ומדדן בגסה.**וכ"ה בד ובר"ש (אלא ששם: ומדדו). ובכי"ע: מודדן בגסה, כלומר, מותר לו לכתחילה למדוד בגסה ולהשפיע על המדה, כדי למכרן דמאי.
41-42. **משפיעה ומוכרן וכו'.**וכ"ה בד, כלומר, משפיע את המדה, ומוסיף עליה. עיין פיה"מ פ"ב מ"ד, ופי"א מה' מעשר ה"ב. ובכי"ע: משפען ומוכרן וכו', כלומר משפיע את המדות. ולפ"ז לדברי חכמים הכל הולך אחר המדה שמודד בה. ועיין בפיה"מ להר"מ פ"ב מ"ה ובחיבורו הנ"ל.
- **אם מדדן בדקה הרי זה חייב.**וכ"ה בד. ובר"ש הנ"ל: ומודדו בדקה וכו'. ונראה שהגירסא הנכונה היא בכי"ע: מכרן בדקה וכו'. ופירושו שאם מדד בגסה, אבל מכר ע"פ המחירים של הדקה חייב. וכן בירושלמי פ"ב סה"ד: מדד לו סאה לעניין רבעין, הואיל והמוכר משתכר, המוכר מפריש וכו'. ולפי הגירסא שלפנינו שמא צריך לפרש שאם מדד בדקה חייב אע"פ שהשפיע על המדה, שאינו דומה שיפוע על מידה גסה שהיא רחבה למדה דקה שהיא צרה. ועיין במשנת ב"ב ספ"ה ובספרי דברים פי' רצ"ד עמ' 313, ובבבלי ב"ב פ"ט א' ובשאילתות קדושים סי' ק"ב ובהעמק שאלה שם.
42-43. **הנמכר בדקה הרי הוא כדקה וכו'.**כלומר, אין הדבר תלוי לא בריוח המוכר ולא בדרך הרגילה של המדידה, אלא בכלים שהוא מודד בהם, וכל הנמכר בכלי דק חייב לעשר אפילו הוסיף במיוחד על המדה, וכל הנמכר בכלי גס אפילו לא השפיע על המדה פטור מלעשר. ובירושלמי הנ"ל: חברייא בשם ר' יוחנן מפני התינוקות דלא ייכלון טבל (כלומר, לפיכך אסור לחנוונים למכור דמאי) וכו'. מתני' מסייעא לחברייא. ר' נחמיה אמר את שהוא טפל (בכי"ר: נופל) לדקה כדקה, ואת שהוא טפל (בכי"ר: נופל) לגסה כגסה. ואפשר ש"טפל לדקה" פירושו שהוסיף קצת במיוחד על הדקה בלי מעות, וטפל לגסה פירושו שהוסיף על הגסה בכלי דק. ולפ"ז חייב לעשר אם מכר בדקה אפילו לא הרויח הרבה, מפני התינוקות שדרכן לקנות בדקה.
- **אפי' לא מכר לו אלא סאה ורובע וכו'.**כלומר, אפילו לא הוסיף על הסאה אלא אחד מכ"ד שבה שהיא המדה הקטנה ביותר שהקונה מקפיד עליה (עיין בבלי ב"ב צ"ד א'), מ"מ צריך לעשר את הרובע, שהרי לוקח כסף בעדה. ואעפ"י שאין דרך התינוקות לקנות סאה ורובע (שהרי אמרו במשנתנו ספ"ב שחצי סאה היא מדה גסה) חייב לעשר את הרובע. ומכאן הביאו ראיה בירושלמי הנ"ל לר' אילא שמחמת ריוח אתינן עלה ולא משום חשש תקלת התינוקות.
45-46. **סלי תאנים וכו'.**כלומר, כל אילו אם מכרן כמות שהן דינן כנמכר בגסה, ופטור. והתוספתא לא הוסיפה על משנתנו ספ"ב אלא שרשב"ג הוא שאמר כן בשם ר' יוסי. ומעולם לא נחלק רשב"ג על משנתנו, כשיטת הראב"ד בפי"א מה' מעשר הי"ד. והר"מ שם שלא פסק כמשנתנו סובר, שר' יוסי יחידאה הוא, וחכמים חולקים עליו, כפי' מהרי"ק, רדב"ז ומרן בכ"מ. אבל הר"ש בספ"ב סובר שהתוספתא חולקת על משנתנו. ועיין בח"ד. והמלים שהקפתי בפנים אינן בכי"ע ובר"ש הנ"ל, ובאו באשגרה מלהלן שו' 48, עיי"ש. וכן מחקן בח"ד.
- **לימין במדה גסה מלימין וכו'.**בכי"ע ובר"ש הנ"ל: לימון וכו' מלימון וכו'. וצ"ל: לומין וכו' מלומין וכו'. ואין לומין אלא נומין (בהחלפת למי"ד ונו"ן, דוגמת אנטונינוס אנטולינוס, וכדומה), כלומר νουμμίον,¹⁶ מטבע שבזמן ידוע היה שויו איסר. ובירושלמי ספ"ב: תני ר' חייא הין מדה גסה. מן ההין ולמטן מידה דקה. נומן¹⁷ מידה דקה, מנומן (כ"ה בכי"ל ובכי"ר) ולמעלן מדה גסה. ואין להגיה את המקורות אחד ע"פ השני, ובזמן התנא של הברייתא שלנו היו הפירות יותר בזול. ועיין להלן פ"ה שו' 50 ומש"ש. ומדברי הירושלמי למדנו שהבבא לימין במדה וכו', אינה מדברי רשב"ג, אלא הלכה בפני עצמה.
footnotes: ¹⁶ כפירושו של קרויס במלונו למלים שאולות מיונית, ערך לומין, עמ' 311. ועיין בספרו של הולטש Metrologicorum Scriptorum Reliquiae, מפתח היוני, עמ' 200, ערך νουμμίον. ¹⁷ כ"ה בכי"ל ובכי"ר. ולפנינו בטה"ד: טמן. ועיין בהגהה שבמלא"ש בסוף פ"ב. וכנראה שיש שם ט"ס בהגהת ר"ב אשכנזי, וצ"ל שם: נומן.
- **ובלח הין במדה גסה וכו'.**וכ"ה בירושלמי הנ"ל. ואמרו שם שלשיטת התנא של התוספתא נתנו שיעור ללח ולא נתנו שיעור ליבש. נתנו דמים ליבש ולא נתנו דמים ללח.
- **קליעה של שום וכו'.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע ובר"ש בטעות: קליפה של שום. וכן להלן עוקצין פ"א ה"ז: קליעה של שום, ובד שם בטעות: קליפה של שום. ועיין להלן מעשרות פ"א ה"ו, מכשירין פ"ג ה"ג.
**הרי היא כמדת גסה.**בכי"ע ובר"ש: הרי זו (בר"ש: זה) מידה גסה (ועיין בשנו"ס), ופירושה שסתמה כמדה גסה, ודינה כסלי תאנים שנשנו לעיל.
48-49. **לא התירו למכור דמיי וכו'.**כל הברייתא בבבלי ב"מ נ"ו א', והרישא בירוש' כאן פ"ב ה"ד כ"ג ע"א (ובמקבילות). ורוב הראשונים פירשו שלא התירו אלא למכור לחבר, עיין בתוספ' ובשטמ"ק ב"מ שם. אבל עיין בפי' הראב"ד שבשטמ"ק שם, ועיין להלן פ"ו סה"י ומש"ש.
- **בין כך ובין כך וכו'.**פירש"י בב"מ בין מוכר במדה גסה ובין מוכר במדה דקה. ור"מ לטעמיה דסבירא ליה (לעיל ה"י) שאנו הולכים אחרי הנוהג הרגיל, והרי בעה"ב רגיל למכור במדה דקה. ועיין מ"ש בסה"י לכבוד מרכס ח"א עמ' שי"ד.
50-51. **מותר למכור ולשלח לחבירו וכו'.**כלומר, החכמים לדעתם שסוברים (לעיל הי"א) שאנו הולכים אחרי המדה שמודד בה עכשיו, ומדברים כאן שמוכר או שולח במדה גסה. ובירושלמי פ"ג ה"ג: מידה גסה שאדם רשאי למוכרה דמאי ישלח לחבירו דמאי. ועיין במשנה שם.
- **המשלח בין לעם הארץ וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע: המשלח ביד עם הארץ וביד חבר וכו'. וצ"ל: המשלח ודאי וכו', כגי' הגר"א. ועיין במשנתנו פ"ג מ"ג. ובר"מ פ"ו מה' מעשר ה"ו: אין מוכרין את הטבל אלא לצורך, ולחבר (דמאי פ"ה מ"ח). ואסור לשלח את הטבל ואפילו חבר לחבר שמא יסמכו זה על זה ויאכל הטבל. ועיין ברדב"ז, מהרי"ק וכ"מ שם. ולפ"ז אסור לשלוח טבל ע"י שליח אפילו לצורך.
- **לחבר צריך להודיע.**כ"ה בד. ובכי"ו בטעות: לעם הארץ צריך להודיע. ובכי"ע חסר מאמר זה של רשב"ג. ולפ"ז אף כאן מוסר רשב"ג הלכה של ר' יוסי. עיין במשנה פ"ג סמ"ג. ועיין להלן.
**אמ' רבן שמעון בן גמליאל מעשה וכו'.**כפו"פ פ"ה, נ"ה ע"א, בשם התוספתא.
- **אתרוג גדול.**וכ"ה בד ובכפו"פ הנ"ל. אבל בכי"ע ובירושלמי (פ"ג ה"ג) חסרה המלה "גדול". ובח"ד מעיר שר' יוסי עשה כשיטתו (סוכה פ"ג סמ"ז) ושלח לו לרשב"ג אתרוג גדול לחג הסוכות. ועיין להלן. ובירושלמי הקשו: ויעשר ממנו עליו וכו' ומכאן שידעו שהיה בו יותר משעור מצומצם. ובריטב"א (ר"ה י"ד א' ד"ה ת"ר): מעשה בר"ע וכו', פי' אילן של אתרוגין דאילו אתרוג א' לא מחייב במעשרות.¹⁸
footnotes: ¹⁸ וכוונתו שאין שם ספק מע"ש, מכיוון שאין במעשר שוה פרוטה. ועיין בריטב"א ב"מ נ"ג ב' מ"ש בשם הראב"ד. ואף כאן תירוצו כתירוץ הראב"ד שר"ע לקט הרבה אתרוגים. וסתם אתרוג באחד בשבט אינו שוה יותר משתי פרוטות (עיין מעילה פ"ו מ"ד ומ"ש בתוספ' סוכה ל"ט א' ד"ה יותר), ואין במעשר שלו שוה פרוטה.
**מציפורי.**וכ"ה בד ובכפו"פ הנ"ל. ובכי"ע: בציפורי, ובירושלמי חסר שם המקום. ואנו הולכים אחרי רוב הנוסחאות, והיינו שר' יוסי שלח את האתרוג ממקום ישיבתו, כלומר מציפורי, לרשב"ג שהיה באושא או ביבנה.
- **שהיה ודיי.**מפרש בירושלמי: שפירות קיסרין ודאי וכו'. ולא רבי התיר קיסרין? ורשב"ג קודם לרבי היה.
**ושהיה טמא.**בירושלמי הנ"ל: שהוא טמא. מרביצין עליו מים. ולהלן מכשירין פ"ג ה"י: ואתרוגי קיסרי הרי אלו בחזקת טהרה. ובתוספ' ע"ז נ"ט רע"א: דאמרינן בירושלמי במסכת דמאי וכו', שהוא טמא. שמרביצין עליו מים, והוכשר. וא"ת הא תנן בשילהי תוספתא דטהרות דאתרוגים אינן מזלפין עליהם מים, הני מילי באותם שמוכרים בעיר, אבל לא מדרך רחוקה מסברא זלף עליו מים, כדי שלא יכמש. עוד י"ל דהני מילי בשאר ימות השנה, אבל בחג מרביצין עליו מים, כדי שיהא הדר, כדתנן בסוכה (מ"ב א'). ועיין בתוספ' ר' יהודה ברכות ל"ו א' ד"ה הוה, ומ"ש בתס"ר ח"ד עמ' 117. ועיין להלן.
55-56. **ושלא היה בידו אלא זה בלבד.**בכי"ו חסרה המלה "זה". ובד ובכי"ע: זו בלבד, והוא באשגרה מן המליצה "ולא זו בלבד". ומכאן שבשנה זו היו האתרוגים מצפצפים, ולא היה בידי ר' יוסי אלא אתרוג אחד. אבל רשב"ג היה יכול לקבוע מעשר מיניה וביה, לקנות את המעשר מן הלוי, לפדות מע"ש ולקבוע תרו"מ בתוך פנים האתרוג (חוץ מקליפתו) ולקנות את התרו"מ מן הכהן. ונמצא שיכול לצאת באתרוג זה אפילו ביום ראשון לכתחילה, עיין בבלי סוכה ל"ה ב' ובתוספ' שם ד"ה מפני (וכאן הרי כבר הוכשר). וכשיטת רוב הראשונים שאפי' ישראל יוצא בתרומה.¹⁹ ור' יוסי לא עשה כן, מפני שאם מוכרחים לסמוך על השליח שיודיענו שיש כאן תרומה באתרוג, הרי כבר אפשר לסמוך עליו שיודיענו שהוא טבל. ובירושלמי שם מפרש שבדרך כלל לא רצה ר' יוסי לעשות מעשה כדעתו (שמותר לשלוח טבלים לחבר), אלא דווקא כאן שלא היה לו אתרוג אחר להפריש ממנו על המתנה, סמך על דעתו. ובתוספות ע"ז שם פירשו שהמעשה היה בחוה"מ,²⁰ ולפ"ז יכול היה רשב"ג לצאת באתרוג של טבל לכ"ע.
footnotes: ¹⁹ ואפשר שהיה לו לרשב"ג אתרוג אחר פסול, והיה יכול להפריש ממנו על אתרוג כשר זה. ולשיטת הרמב"ן (מובא בריטב"א סוכה ל"ד ב' ובר"ן במקומו) יוצא באתרוג של טבל אפילו ביום הראשון. ולפ"ז לא היה צריך רשב"ג לעשרו לפני החג. ²⁰ ולפיכך שאלו בירושלמי: ויעשר ממנו עליו, כלומר, שיחתוך ממנו קצת וכו', ואינו נפסל בחסר. ולוא היה עושה כן, לא היה עובר על דעת החכמים. ותירצו: אין דרך בני אדם להיות משלחין לחביריהן דברים חסירין.
- **שאילו היה בידו אחר היה מעשר וכו'.**וכתבו בתוספ' ע"ז הנ"ל: וא"ת ואימא דהכי נמי הוה, שבא לידו אחר, ומה שהודיעו שבא מקיסרין זהו לפי שהוכשר. וי"ל שאם לא שלח לו אלא בשביל דבר אחד היה לו לפרש, ולפי ששני דברים תלויים בו שלה לו סתמא. ועיין בבלי גיטין ג' א'.
56-57. **הלוקח מן התגר וכו'.**כלומר מע"ה שאינו מוכר ממכנסו, אלא מע"ה שקונה מאחרים, והוא אומר שיש בידו תבואה שהיא וודאי (כלומר, שקנה מן הגוי או מן הכותי), אינו נאמן אף על המתוקן, ואנו מאמינים לו שהוא קנה ודאי, ואין אנו מאמינים לו שקנה דמאי. עיין להלן פ"ד ה"כ ומש"ש.
57-58. **את שדרכו לימכר דמיי נאמן.**מפני ששתיקתו פטורה, עיין לעיל פ"א ה"ח. ובכי"ע בטעות: את שדרכו לימנות דמיי נאמן. איתמר וכו'. וצ"ל כלפנינו. וכבר שערתי בתס"ר, עמ' 66, שהסופר כתב בחפזון: את שדרכו לימנות איתמר,²¹ ומכיוון שאין לזה שום מובן, העבירו אח"כ את האיתמר אחרי המלים "דמיי נאמן".
footnotes: ²¹ ע"פ הבבלי ביצה ג' ב' ומקבילות: את שדרכו לימנות שנינו.
- **חבר שהיה מוכר משפיע ומתוקן וכו'.**וכ"ה גם בד, ופירושו שהיה מוכר משפיע שפטור מן הדמאי, אלא שהחמיר על עצמו לקנות ולמכור מתוקן, אם נתמנה לו דמאי צריך להודיע, כדי שלא יסמכו על מנהגו למכור מתוקן.
- **שכל דבר שהוא דמיי וכו'.**כל מקום שהתירו למכור או לשלוח או להאכיל דמאי צריך להודיע שהוא דמאי. וכן בירושלמי פ"ג ה"א: תני צריך להודיע.
59-60. **רבן גמליאל היה מאכיל וכו'.**משנה פ"ג מ"א, ועיין במלא"ש שם. ובירושלמי שם הקשו: תמן תנינן (פ"ז מ"ג) פועל שאינו מאמין לבעל הבית [וכו']. תמן את אמר (כלומר, במשנתנו) הפועל מפריש²² וכה²³ את אמר בעל הבית מפריש?²⁴ אמר ר' יונה תמן (כלומר, בפ"ז) במאכילו מן המנויין.²⁵ ברם הכא במאכילו מן האבוס.²⁶ ולפ"ז אין להאכיל את הפועלים דמאי אלא במאכילם מן האבוס בלבד.
footnotes: ²² שהרי ר"ג האכיל את הפועלים דמאי, והודיע להם, כדי שהמתקנים יפרישו. ²³ כלומר, בפ"ז מ"ג (שאמרו שם שפועל שאינו מאמין לבעה"ב הפועל מפריש). ורגיל הוא מאד בירושלמי לפתוח ב"תמן" למשנה במקומה ולסיים ב"הכא" למשנה במקום אחר. ובמשך המשא והמתן מקבלים "תמן" ו"הכא" את מובנם הרגיל. וכבר עמדו ע"ז הראשונים, עיין בראשונים שהביא באהצו"י שביעית, עמ' 66, ועיין בחי' הרמב"ן שבועות מ"ג א', ד"ה ומצאתי בירושלמי, ובמה"פ שבועות ספ"ו ד"ה רב הונא. ²⁴ שהרי דווקא אם אינו מאמין לבעה"ב מפריש הפועל, אבל אם בעה"ב נאמן חזקה שהפריש בעה"ב דמאי, כפירוש הגר"א. ²⁵ כלומר, שבעה"ב מאכיל את הפועל מניין קבוע של תאנים, ולפיכך מוכרח לספק לו חולין, שלא יהא פורע חובו בדמאי. ועיין להלן מעשרות פ"ב ה"י. ומפי' בעל מלא"ש במשנתנו (נראה שהעתיק מפי' הרש"ס) משמע שגרס כאן: במאכילו מן התנויין, כלומר, מחמת התנאים (עיין במפתח לתשה"ג הרכבי, עמ' 416, ערך תנוי) שהתנה עמו, ולפי גירסא זו בוודאי מוכרח להאכילו חולין, ועיין רמב"ן ב"מ פ"ה ב' ד"ה ואני, ובמגיד משנה לפי"ב מה' שכירות ה"י. ²⁶ כלומר, שאינו מצמצם את מזונותיו, ומאכיל את הפועלים בשפע. ולפיכך אם יפריש הפועל אחוז אחד לתרו"מ עדיין ישאר לו די והותר לאכילה, ומשום זה פטרו את בעה"ב מהפרשת דמאי, כשם שפטרו את המשפיעים במדה גסה. ואם הפועל רעבתן ורוצה לאכול הרבה, דינו כעני שמאכילין אותו דמאי. ואעפ"י שאמרו (נדרים פ"ד מ"ד): לא יאכל עמו מן האבוס שלפני הפועלים, אין הטעם משום צמצום, אלא אנו חוששים שמא יאכל מעט ונמצא מהנה את חבירו שיוכל לאכול יותר מן המדה.
- **ומודיע.**שלא יסברו הפועלים שממכנסו הוא, והוא מתוקן.
**ואם בידוע של בעל הבית מאותו המין וכו'.**כ"ה בד, ובכי"ו בטעות: ואמ' בידוע וכו'. ובכי"ע: אם בידוע שאותו המין בעל הבית וכו'. וכנראה שצ"ל לפנינו: אם בידוע שלבעל הבית [אין] מאותו המין וכו' (מעין הגהת הגר"א), כלומר שהפועלים יודעים שאין אותו המין במכנסו של בעה"ב, וממילא חזקתו לקוח מן השוק, ובחזקת דמאי הוא.
- **גבאי קופה אין גובין וכו'.**בכי"ע ובס' חסידים (סי' תתתתרפ"ה עמ' 450): גבאי קופה ביום טוב לא היו גובין ומכריזין וכו'. ובד: אין גובין ומכריזין ביום טוב. ובירוש' פ"ג ה"א: גבאי צדקה ביו"ט לא היו (כגי' כי"ר) מכריזין וכו'. ובר"מ ספ"ד מה' שביתת יו"ט: וגבאי צדקה גובין מן החצרות בי"ט ולא היו מכריזין כדרך שמכריזין בחול וכו'. ועיין במ"מ שם. והכוונה כאן לגביית אוכלין בשביל העניים.
62-63. **על כל שכונה ושכונה.**בירושלמי ובר"מ הנ"ל: לכל שכונה ושכונה בפני עצמה. אבל לא לכל עניי העיר בב"א, כדי שלא לעשות כעובדין דחול.
- **מדלגין על פתחיהן של אוכלי שביעית וכו'.**כלומר, אין מקבלין מהן צדקה בשביעית, מפני שנחשדו לתת פירות שביעית לצדקה.
- **אין צריכין לדקדק באוכלי שביעית וכו'.**וכן בירושלמי פ"ג ה"א: גבאי קופה בשביעית לא יהו מדקדקין בחצירות של אוכלי שביעית וכו'. ונזכרה רק דעת החכמים. ובירושלמי שם העמידה ר' פנחס במקום שחשודין רק על הזריעה ולא על האכילה. ומסתימת לשון התוספתא משמע שאפילו במקום שחשודין על האכילה מותר לקבל מהם. ואפשר שהטעם הוא כמפורש בירושלמי (פאה פ"ח ה"ב כ' ע"ד): שאין אדם עושה בדבר מצוה (כ"ה בכי"ל, ונמחק בטעות) ערוה. וכן סתם הר"מ בספ"ח מה' שמיטה ויובל.
- **שלא נחשדו נותנות אלא מעות ובצים בלבד.**בכי"ע ובד: שלא נחשדו מתנות וכו'. והנכון כלפנינו, והכוונה שלא נחשדו הנשים אלא לתת מעות וכו'. ובירושלמי הנ"ל: שלא נחשדו ישראל להיות נותנין וכו'. ובר"מ הנ"ל: שלא נחשדו ישראל להיות נותנין אלא מעות שביעית או ביצים הנלקחות מדמי שביעית. ופי' ברדב"ז שע"ה אינם סוברים ששביעית תופסת את דמיה.
- **אם היתה עיר כולה וכו'.**חוזר לדברי ר"מ, ובזה אף ר"מ מודה שאין מדקדקין מפני חיי נפשות (ח"ד). והר"מ השמיטה מפני שפסק כחכמים. ועיין מ"ש להלן תרומות פ"ו ה"ג.
- **הכהנים גובין בטהרה וכו'.**בירושלמי הנ"ל: כהנים המגבלין בטהרה לא יהו מדקדקין בחצירות של אוכלי שביעית. אית תניי תני מדקדקין. וכצ"ל לפנינו: הכהנים [ה]גוב[ל]ין בטהרה וכו', כמו שהגיהו המפרשים. ופירשו בירושלמי שם: מאן דאמר מדקדקין. מפני חלתן. כלומר, שלא ימצאו אוכלי שביעית גבלים להפריש להם חלה בטהרה, וע"י זה יגדרו מאכילת פירות שביעית. ועיין ירוש' שביעית ספ"ט, ל"ט ע"א.