1-2. **ר' יהודה אומ' אין אדם מתנה על עירובו אלא בשני דברים, או' בא חכם וכו'.**ברייתא זו חולקת על משנתנו פ"ג מ"ה, הבאה מיד אחרי ברייתא זו. ולפי דעה זו בשיטת ר' יהודה אין אדם מתנה בעירובו אלא בשני דברים, והיינו: אומר אם בא (כלומר, אם כבר בא) חכם למזרח ערובי למזרח, [ואם כבר בא] למערב עירובי למערב, אבל אינו יכול לומר אם בא לכאן ולכאן למקום שארצה אלך, מפני שאין הדבר מבורר בשעת קניית העירוב לאיזה צד ירצה ללכת, ור' יהודה סובר אין ברירה. והוא הדין שאינו יכול להתנות: אם יבוא חכם למזרח, והחכם עדיין לא בא בין השמשות, בשעת קניית העירוב. ובבבלי ל"ו ב': אמר רב ליתא למתניתין¹ מדתני איו, דתני איו ר' יהודה אומר אין אדם מתנה על שני דברים כאחד, אלא אם בא חכם למזרח, עירובו למזרח, ואם בא חכם למערב עירובי למערב, אבל לכאן ולכאן לא. והיא התוספתא שלפנינו.

footnotes: ¹ ששנתה בדעת ר' יהודה (משנתנו רפ"ג ולהלן בסמוך): ואם היו שניהן רבותיו למקום שירצה ילך.

2-3. **בא לכן ולכן למקום שירצה הולך, לא בא וכו'.**מכאן עד "ילך אצל רבו" היא פיסקא ממשנתנו פ"ג מ"ה (ובקג"נ הפיסקא מקוצרת), והיא חולקת על הבבא שלעיל, ומסדר התוספתא הביא את שתי הדעות החולקות בשיטת ר' יהודה, כלומר את הברייתא של [איו] ומשנתנו, עיין מ"ש לעיל. ועיין מ"ש הר"ח אלבק בספרו מחקרים בברייתא ותוספתא, ריש עמ' 160, ועמ' 165. ושמא נכנסה פיסקא זו שלא במקומה, וצריך לגרסה לפני מאמר ר' יהודה.²

footnotes: ² ועיין בס' העתים, סוף עמ' 62, ובהערה שם. ואין ספק בעיני שרבינו לא כיוון לבבא שלנו, שהרי לא נזכרו בה גוים כלל, ולא עוד אלא שלא הוסיפה כלום על משנתנו. והעיקר הוא בכ"י שם (עיין בהערה קכ"ו שם): ושניא נמי בתוספתא, [וכן] במס' יום טוב פרק משילין ת"ר וכו', וכוונתו לברייתא שלהלן, שו' 13–14 ואילך, עיין מש"ש, ד"ה עירובי.

4. **אילו היה מהן רבו וכו'.**וכע"ז בד ובכי"ע, אבל בכי"ל ובמשנתנו: אם היה וכו'. ובקג"נ:... היה אחד מהם רבו וכו'. ועיין רש"י ל"ו ב' ד"ה ר' יהודה.

4-5. **שניהם רבותיו ילך אצל מי הרגיל אצלו אם היה רגיל אצל שניהם וכו'.**וכ"ה ("מי הרגיל") גם בד, בכי"ל ובקג"נ. ובכי"ע: אצל הרגיל וכו'. ובמשנתנו הנ"ל: ר' יהודה אומר וכו' שניהן רבותיו, למקום שירצה ילך. והוסיפה התוספתא שאף ברבותיו יש חילוק, ואם יש ביניהם רב שהוא רגיל אצלו, ילך אצל מי שרגיל אצלו, ודווקא אם היה רגיל אצל שניהם יש הרשות בידו ללכת למקום שירצה. וברייתא זו גם בירושלמי, אלא שהסופרים השמיטוה, ונשתמרה בשרי"ר, עמ' 99 (ואני מעתיק מן הצילום של כתה"י): ר' יודה או' אם היה אחד מהם רַגִול ילך לו אצל רָגול (ואפשר לקרוא גם: רגיל), שניהן רגילין למקום שירצה ילך. ולפי הירושלמי הכוונה שרבו האחד היה רגיל, כלומר, רגיל של בית הוועד³ או, שהיה רגיל בחכמה ורגיל באגדה,⁴ והוא עדיף מרבו שאינו רגיל. ועיין בתוספות ל"ו ב' ד"ה ואם, וכבר העיר בח"ד שבדבריהם הם נגד התוספתא. ויש להוסיף שהם אף נגד הירושלמי שהבאנו.

footnotes: ³ בירושלמי ר"ה פ"ב ה"ו, נ"ח ע"ב (סנהדרין פ"א ה"ב, י"ח ע"ג): לעיבור הולכין אחר המינוי, לבית הועד הולכין אחר הרגיל, עיין מ"ש ע"ז בתרביץ ש"ד, עמ' 378 ואילך. ⁴ ירוש' תענית פ"ב רה"ב, ס"ה ע"ב. ועיין בבלי שם ט"ז סע"א.

6. **ואו' עירובי לשבת זו ולא לשבת אחרת, לשבת אחרת וכו'.**וכן פסק הר"מ בפ"ח מה' עירובין ה"ו. ובמ"מ שם: כמדומה לי שמבואר זה בתוספתא, ופשוט הוא. וכעין ברייתא זו להלן פ"ו ה"י והובאה בבבלי ל"ז ב': דתניא הריני מערב לשבתות של כל השנה, רציתי אלך, רציתי לא אלך, רצה מבעוד יום עירובו עירוב וכו'. ופירש"י: היה מונח עירובו בסוף אלפים אמה למזרח במקום המשתמר, והרי הוא מניחו שם עכשיו לכל השנה כולה, שבשבת שירצה יקנה לו עירובו, ובשבת שלא ירצה יהא כבני עירו וכו'. ופסקה הר"מ בה"ז שם (וכר' שמעון שם שאפילו אם רצה משתחשך, עירובו עירוב).

7. **לשבתות ולא לימים טובים, לימים טובים וכו'.**רמב"ם הנ"ל. וקצת מפרשים הסמיכוה למשנתנו פ"ג מ"ו (להלן רפ"ד), למחלוקת אם יו"ט ושבת היא קדושה אחת, או שתי קדושות. ברם מתוך העניין כאן מוכח שאינם מדברים כאן ביום טוב הסמוך לשבת, אלא במובדלים זה מזה, דומיא דרישא, וכשם שמערב לשבת זו ולא לאחרת ולהפך, כך גם ביו"ט ושבת כן, ועיין מ"ש להלן.

7-8. **לשבת ולא ליום הכפורים, ליום הכפורים ולא לשבת.**ומותר לערב ליום הכפורים, מפני שהסעודה ראוייה לקטן, שמאכילין אותו בשתי ידים, ולא עוד אלא שאין שום איסור על המאכל עצמו, אלא היום הוא הגורם, עיין רשב"א, ריטב"א ומאירי ל' ב', ומ"ש ביבמות קי"ד א'. ובקג"נ חסרה בבא זו. ואף הר"מ בפ"ח ה"ו הנ"ל השמיטה, ועשה כן בכוונה שהרי ברישא כאן ("לשבתות ולא לימים טובים וכו' ") הדין רווח בין במובדלים בין בסמוכים לפי פסק הר"מ בה"ה שם, אבל כאן אינו אלא בשבת שהיא מובדלת מיוה"כ, אבל לא בסמוכה, לשיטת הרמב"ם. וכן הוא כותב בה"י שם: יום הכפורים שחל להיות ערב שבת, או לאחר שבת, בזמן שמקדשין על פי הראיה, יראה לי שהן כיום אחד, וקדושה אחת הם. וכן בעבוה"ק להרשב"א ש"ה, סוף סי' י"ח, ל"ד רע"ב: יום הכפורים ושבת, יש מי שהורה ששניהם כקדושה אחת, ונראין דבריו. ועיין במ"מ במקומו. ולפי זה אם מערב לשבת ולא ליוה"כ, או להפך (כשהשבת סמוכה ליוה"כ), הוי ליה כמערב לחצי יום. ועיין בירושלמי פ"ג ה"ז, כ"א ע"ב, ומ"ש הרשב"א ל"ח א' והמאירי ל"ג ב' ד"ה יתבאר.

8-9. **האומ' לחבירו ערב לי בתמרים וכו'.**בבלי גיטין ס"ה ב'.

9-10. **במגדל, ועירב עליו בשובך וכו'.**בר"מ פ"ו מה' עירובין הכ"ג: אמר לו הניח עירובי במגדל והניחו בשובך, בשובך והניחו במגדל, בבית והניחו בעליה וכו'. וניסח כן מפני שפסק כרבה בגיטין ס"ה ב'.⁵ אבל לרב יוסף שם בכגון דא עירובו עירוב, ודווקא אם אמר לשלוחו שיערב לו מפירותיו של המערב ושינה בפירות, או ששינה ממקום הפירות ולקח מפירות השובך או העלייה, והמערב א"ל שיקח מפירות המגדל או הבית, אין עירובו עירוב. והברייתא השניה שהובאה בבבלי שם ששונה: עירובו עירוב, מעמידה רב יוסף שהשליח מערב מפירותיו, ובזה לא איכפת לו לבעה"ב אם הוא משנה מציוויו.⁶

footnotes: ⁵ וכרבנן שם בפ"ו מ"ג שסוברים שהמשלח מקפיד שלא ישנה השליח בשום תנאי מדבריו, ואפילו בדבר שאין רגילים להקפיד בו, ולאו דווקא בשליחות הגט, אלא בכל שליחות. ⁶ כפירוש התוספות שם ד"ה הא והרמב"ן במקומו. והרשב"א, המאירי והר"ן שבחו לפירוש זה.

11-12. **אבל אמר ערב לי סתם וכו'.**ר"מ פ"ו סהכ"ג הנ"ל, ומקורו מכאן, כמו שציין הגר"א באו"ח סי' ת"ט.

13-14. **עירובי זה לצפון וזה לדרום, זה מהלך בצפון וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ל. וברור שצ"ל: עיריבו (כגי' כי"ע) זה לצפון וכו', וגירסא זו מתאימה לברייתא שבבבלי ביצה ל"ז ב',⁷ והיינו שנים ששאלו בגד מבעל הבית, ועיריבו זה לצפון וזה לדרום וכו'. וברייתא זו נסמכה למשנה ששנתה מעין משנת ביצה פ"ה מ"ד. אבל בכי"ע: עיריבו זה לצפון וזה לדרום מהלך לצפון וכו', ובאדם אחד המהלך עסיקינן. וגירסא זו מתאימה לתוספתא להלן ביצה פ"ד, שו' 23, ולברייתא שבבבלי כאן נ' ב': אמר לשני עבדיו⁸ צאו ועירבו לי, אחד עירב עליו לצפון, ואחד עירב עליו לדרום מהלך לצפון וכו', וזו היא בוודאי הברייתא שלפנינו, שהרי התלמוד מביא שם גם את הרישא (אלא שבבבלי הסדר הפוך). וגירסת כי"ע היא, איפוא, הנכונה. והר"מ פסק כשתי הברייתות, עיין בפ"ח מה' עירובין ה"א ובפ"ה מה' יו"ט הי"ח והי"ט. ועיין ברי"ף פ"ד סוף סי' תרכ"א.

footnotes: ⁷ אלא שכאן נשנתה ההלכה לעניין שבת, ובשאלו בגד בערב שבת עסיקינן, ורגלי הבגד כרגלי שניהם. ועיין להלן בסיפא, ומוכח ממנה שבשני מהלכים אנו מדברים, וקשה להגיה את רוב הנוסחאות, ועיין גם בס' העתים, עמ' 62, ומ"ש לעיל הע' 2. ולפיכך שערנו מה ששערנו. ⁸ כגי' כ"י אוקספורד וד' שלוניקי, עיין דק"ס, עמ' 189, הע' ו'.

14. **כעירובו של זה בדרום וכו'.**כלומר, אם אחד מהם נתן את עירובו אלף אמה מן העיר בצפון, ואחד מהם אלף אמה מדרום (והעיר עצמה אלף אמה, או פחות), אין לו אלא אלף אמה מכל צד ולא יותר, שהרי יש לו אלפים אמה ממה נפשך, שאם העירוב שבדרום קנה לו שביתה, יש לו ממנו אלפים אמה (והעיר נחשבת לו כד' אמות), ויכול ללכת בבגד ששאל אלף אמה לצפון העיר, ואם העירוב שבצפון קנה לו שביתה יכול ללכת מטעם זה אלף אמות לדרום העיר.

15. **אם מיצעו את התחום אל יזוזו ממקומן.**וכ"ה בד. ובכי"ל: לא יזיזם ממקומן. וגירסא זו מתאימה לגירסא של נוסחאות אילו ברישא, ולברייתא בביצה הנ"ל, והכוונה לשנים ששאלו בגד מבעל הבית, ולפיכך אם כל אחד מהם הניח את עירובו אלף והמש מאות אמה מן העיר ואלפים אמה ממקום הבגד וכלתה מדתם באמצע העיר, ואחד הניח לצפון, והשני לדרום, אל יזוזו ממקומן בבגד ששאלו. ולפי גירסת כי"ל פירושו שלא יזיזו את הבגדים ממקומן, אבל כל אחד יכול ללכת בעצמו לצד עירובו. אבל בכי"ע: לא יזוז ממקומו. והכוונה לשנים שעירבו בשביל בעל הבית, ולפיכך לא יזוז בעל הבית ממקומו, כשמיצעו את התחום, וכברייתא שבעירובין הנ"ל.

15-16. **ועירב לצפון וחזר ועירב לדרום ביטל האחרון וכו'.**בכל הנוסחאות: עירב (ערב) לצפון וכו'. ושמא יש לפנינו וי"ו התנאי, כלומר אם עירב לצפון וכו', ועיין מבוא לנוה"מ של מהרי"ן אפשטין, עמ' 1090 ואילך. ולעצם העניין יפה הסמיך לכאן בעל מרא דמתניתא את הירושלמי פ"ד ה"ה, כ"ב ע"א: בירר לו מבעוד יום חוזר בו מבעוד יום וכו', והיינו שיכול לחזור בו מעירובו כל זמן שלא החשיך. ועיין מ"ש בפירוש הירושלמי שם בספרי הירושלמי כפשוטו, עמ' 285 ואילך.

16-17. **טעה ועירב לשתי רוחות, כמדומה שמותר בשתיהן וכו'.**כלומר, שעירב ע"י שלוחים חצי יום לצפון וחצי יום לדרום, וטעה שמערבין לחצי יום,⁹ ורצה בשני העירובין, דינו כשני שלוחיו שעירבו עליו אחד לכל היום בצפון ואחד לכל היום בדרום, וכמו ששנינו ברישא. וברייתא זו הובאה בבבלי נ' ב', ושם: כמדומה הוא (וכ"ה בכי"ע כאן), ובד"י שם: דומה הוא וכו'. ובירושלמי פ"ג ה"ה, כ"א ע"ב: הרי שעירב בין שני תחומין מהלך בדרום כעירובו בצפון, בצפון כעירובו בדרום וכו'.

footnotes: ⁹ עיין להלן פ"ד, שו' 3, ומקבילות.

17-18. **כעירובו של זה בדרום, ובדרום כעירובו של זה בצפון.**וכ"ה בד. והברייתא מדברת בשלא עירב בעצמו, אלא ע"י שלוחים, עיין בבבלי הנ"ל. ובכי"ע: כעירובו לדרום, ולדרום כעירובו לצפון. וכע"ז בכי"ל ובירושלמי הנ"ל.

18. **אל יזוז ממקומו.**כ"ה ("יזוז") בד, כי"ע, כי"ל, קג"נ, ובירושלמי הנ"ל. ובכי"ו בטעות: יזוזו.

19. **גוים שבאו על עיירות ישראל וכו'.**לכאורה היה נראה שברייתא זו נסמכה למשנתנו פ"ג מ"ה: מתנה אדם על עירובו ואומר אם באו גוים מן המזרח ערובי למערב וכו'. אבל מתוך סדר ההלכות כאן משמע שהיה לו לתנא ברא סדר אחר במשניות שלו, והוא מוסיף על משנתנו פ"ד סמ"ג: שכל היוצאים להציל חוזרין למקומן. ועיין מ"ש מ"ד הר בתרביץ ח"ל, עמ' 242 ואילך, עמ' 341 ואילך.

20. **אימתי בזמן שבאו על עסקי נפשות וכו'.**בירושלמי פ"ד ה"ג, כ"א ע"ד: תני גוים שבאו לעיירות הסמוכות לספר (הסיפא כאן) ליטול מהן אפילו תבן, אפילו עצים וכו', באו לעיירות המובלעות אין יוצאין עליהן בזיין, אלא אם כן באו על עיסקי נפשות וכו'. וכן בבבלי מ"ה א' (כג' כי"א ובה"ג ד"ב, עמ' 82): תניא נמי הכי גוים שצרו על עיירות ישראל אין יוצאין עליהן בכלי זיין, ואין מחללין עליהן את השבת, במה דברים אמורים בשבאו על עסקי ממון, אבל באו על עסקי נפשות יוצאין עליהן וכו'. ובר"מ פ"ב מה' שבת הכ"ג: אם באו על עסקי ממון אין מחללין עליהן את השבת, ואין עושין עמהן מלחמה, ובעיר הסמוכה לספר וכו'.

21-22. **באו לעיירות הסמוכות לספר וכו'.**בבבלי הנ"ל הוסיפו לו טעם לשבח מן הכתוב (ש"א כ"ג, א') והמה שוסים את הגרנות. ועיי"ש בתוספות ד"ה אי. ועיין מ"ש בצפנת פענח פ"ב מה' שבת הכ"ג.

22. **ליטול את הפת.**צ"ל: את הקש, כמו שהוא בד, כי"ע, כי"ל וקג"נ. וכע"ז בבבלי הנ"ל, אבל וודאי גמור אין כאן.

23. **בראשנה היו מניחין וכו'.**ירושלמי הנ"ל ובבלי לעיל שם.

25. **התקינו שיהא כל אחד ואחד מחזיר לביתו.**בר"מ הנ"ל מוסיף: כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא. וכן בפירוש האגדות להרשב"א (מובא בעין יעקב ברכות ספ"א): כאמרם בחזרת כלי זין בשבת כדי שלא תהא מכשילן לעתיד לבא. וכע"ז בחידושיו לנדה ס"א ב', ועיין שם בהוצ' הגרי"מ בן מנחם בסוף הספר בהשמטות.

25-26. **מחנה היוצאה למלחמת הרשות אין צרין על עיר של גוים פחות משלשה ימים קודם לשבת וכו'.**בספרי שופטים פי' ר"ג, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 238: כי תצור על עיר. במלחמת הרשות הכתוב מדבר וכו', ימים רבים. ימים שנים, רבים שלשה, מיכן אמרו אין צרים על עיר של גוים פחות משלשה ימים קודם לשבת, ועיין להלן שם, עמ' 239. ובירושלמי שבת פ"א סה"ח, ד' סע"א: אין מקיפין על עיר של גוים וכו', הדא דתימא במלחמת הרשות וכו'. ובבבלי שם י"ט א': ת"ר אין צרין על עיירות של נכרין פחות משלשה ימים וכו'. ולא נזכר שם החילוק בין מלחמת רשות ומצוה. ועיין מ"ש להלן. וכנראה שלפנינו קיצור לשון, והיינו: מחנה היוצאה למלחמת הרשות אין יוצאה לדרך פחות מג' ימים קודם השבת, וכן אין צרין על עיר של גוים וכו'. וכן במס' שמחות פ"ו ה"י, הוצ' היגר, עמ' 133: אין יוצאין לשיירא קודם לשבת פחות משלשה ימים, ואין יוצאין למלחמת הרשות קודם לשבת פחות משלשה ימים, אין צרין על העיר מפחות משלשה ימים קודם לשבת (כ"ה בכ"י אדלר, עיי"ש בשנו"ס). אבל פשיטא שאף אין צרין וכו' במלחמת הרשות עסיקינן, אבל במלחמת מצוה מתחילין אף בשבת, כלשון הטור או"ח ריש סי' רמ"ט. ועיין מ"ש להלן ד"ה וכך היה שמיי. ובטעם האיסור נחלקו הראשונים, עיין ברי"ף שבת פ"א סוף סי' רצ"ט ובר"מ פ"ל מה' שבת הי"ג שכתבו שעד שלשה ימים אין דעתם מתיישבת עליהם והם אחוזי פחד, ומתבטלים מעונג שבת, ובבעל המאור כתב משום שיש כאן חשש של חילול שבת. ואעפ"י שבספרי הנ"ל למדו כן מן הכתוב אינה אלא אסמכתא. ועיין מה שהארכנו בזה לעיל שבת פי"ג, שו' 57, ד"ה אין מפליגין.

[ נמושות [לתוספתא עירובין פ"ג, עמ' 100] אחרי שנגמר הסדור בעמודים של כל ספרי הופיע (באחור זמן) כרך כ״ט (1960-61) של Proceedings of the American Academy for Jewish Research ובתוכו מאמרו החשוב מאד של הר״מ צוקר: מספר המצות לר׳ חפץ בן יצליח. רב חפץ מביא שם (סוף עמ׳ 50): ושנתחיל במלחמה ג׳ ימים קודם השבת.............כאמרם (שבת י״ט א׳) תנו רבנן אין צרין על עיירות של גוים פחות מג' ימים קודם לשבת, ואם התחילו להלחם נגדנו ובאו על עסקי נפשות מותר לנו להלחם נגדם בכל זמן שהוא, ואפילו ביום השבת, כאמרם ואם התחילו אף בשבת אין מפסיקין, וכך היה שמי הזקן דורש עד רדתה וכו׳. וודאי גמור הוא שהמאמר האחרון הוא מן התוספתא עירובין פ״ג (עמ' 100, שו' 27) ולא מן הבבלי הנ״ל, שהרי המלים ״אף בשבח״ אינן בשום נוסח של הבבלי שלפנינו, ולעומת זה הן נמצאות בכל נוסחאות התוספתא (לרבות קטעי הגניזה). והנה הסיגנון בתוספתא מגומגם מאד, והגר״א ז״ל הגיה בה. אבל אין ספק שרב חפץ פירש את התוספתא: ואם התחילו אפילו בשבת וכו', כלומר, אפילו אם אירע שהתחילו במצור בשבת אין מפסיקין. וכן צריך לפרש גם באריכות לשון הספרי (שופטים פי׳ ר״ג, עמ׳ 239): ואם הקיפוה ואירעה שבת להיות (כלומר, בשעה שהקיפוה), אין השבת מפסקת מלחמתה. ומה לי התחלנו אנו, מה לי התחילו הם, והרי ק״ו הוא. וכשהמלחמה מתחילה שוב יש כאן מלחמת הגנה, ואם נעזב אותם סופם שיעשו אתנו מלחמה, עיין בלשון המקרא שופטים םס״כ (שהיא עושה עמך מלחמה, עד רדתה), שם כ׳, י״ב, ובספרי במקומו פי׳ ר׳, עמ׳ 237, ובמדרש תנאים, עמ׳ 121. וכן הסביר פירקוי בן כבוי (תרביץ ש״ב, תרצ״א, עמ׳ 404) גם את מלחמת יהושע בשבת. ועיין גם בדברי רב חפץ לעיל שם ריש עמ׳ 50. והתוספתא מוכיחה גם על הבבלי הנ״ל, ופירושו שאם התחילו, בדיעבד, פחות מג׳ ימים אין מפסיקין¹, כפי שהבין בכנה״ג בלשון טאו״ח ריש סי׳ רמ״ט.²]

footnotes: ¹ ועיין בתוספות שבת ט׳ ב' ד״ה ואם ובפיה"מ להר"מ תענית ספ״ב ומ׳ש לעיל, עמ׳ 1088, הע׳ 34. ודברי הפרישה בטאו"ח שם קשים, והגע עצמך אדם שחילל את השבת ונסתכן, הרי אפילו אחרים מחללים עליו את השבת בטון דא, כמפורש בבבלי סנהדרין ע"ב ב׳. וכנראה שאף הרב לא כיוון אלא לעניין הפירוש אבל לא להלכה. ² הקטעים מלאים פירושים חשובים ונוסחאות משובחות. כן, לדוגמא, שנינו בספרי (פי׳ קצ״ט, הוצ׳ הר"א פינקלשטין, עמ׳ 237, שם פי׳ ר׳־נ, עם׳ 238): אל עיר ולא לכרך, אל עיר ולא לכפר. ובמדרש תנאים שם בעמ׳ 121): אל עיר ולא לכרך ולא לכפר וכו׳, ופתחה לך, במעשה ולא בדברים. ורב חפץ גרס, כנראה, במדרש: אל עיר. לכרך, ולא לכפר, שכן כתב (עמ׳ 55): ועיר, הערים הגדולות והמצודות המבוצרות, כאמרם אל עיר ולא לכפר, אלא אם כן הם מקדימים ומבקשים ממנו שלום, אז מאמינים להם אם זה בכנות. וכוונת דבריו שאנו צריכים לפתוח בשלום לכרך שהוא יכול להוכיח במעשים את קבלת השלום, בפתיחת שעריו, אבל כפר. אם כוונתו לשלום, צריך לצאת לקראתנו ולבקש שלום, ובזה הוא מוכיח את כנות כוונתו. ודבריו מיוסדים על המכילתא שבמדרש תנאים. ועיין לעיל שם בדברי רב חפץ (עמ׳ 29) ומ״ש על פיסקא זו (העתקתי את דבריו מתוך הקטלוג של נויבאוער קווילי, סבלי לדעת מי הוא המחבר) בקרית ספר שי"ד, עמ׳ 328. ועיין לעיל שם, עמ׳ 12, מה שתמה הר"מ צוקר על רב סעדיה. הדברים מבוארים בספרי קרח פי׳ קט"ו, סוף עמ׳ 132, שם פנחס פי׳ קמ׳ב, עמ׳ 189, שב״ד מוזהרין על עשיית הקרבנות כתיקונן. ועוד ישנם כמה חדושים רבים באותם הקטעים, ועל רובם עמד לנכון המהדיר בעצמו, ואין כאן המקום להאריך בכך.

27-28. **וכך היה שמיי הזקן דורש עד רדתה ואפי' בשבת.**בכי"ע: וכן היה הילל הזקן וכו'. אבל בד, כי"ל ובבלי הנ"ל כלפנינו. ובמדרש תנאים, עמ' 123: ובנית מצור (דברים כ', ב'). בין בחול בין בשבת, מה אני מקיים מחל' מות יומת בשאר כל דבר חוץ ממלחמת רשות, או אף במלחמת רשות וכו', ת"ל עד רדתה אפלו בשבת, דברי ר' יאשיה. ולפי כל זה אנו מדברים במלחמת רשות גרידא, ובשהתחילו לצור שלשה ימים קודם השבת. ומלחמת מצוה לא נזכרה כאן כלל. ובירושלמי הנ"ל: הדא דתימר במלחמת הרשות, אבל במלחמת חובה אפילו בשבת, שכן מצינו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת, דכתיב כה תעשה ששת ימים (יהושע ו', ג'), וכתיב וביום השביעי תסובו את העיר שבע פעמים, וכתיב עד רדתה אפילו בשבת. ומדברי הירושלמי מוכח שסיבוב העיר במשך ששת ימים אינו נחשב כהתחלת המצור, שהרי בכל יום שבו ולנו במחנה (יהושע ו', י"א ואילך), והכבוש בשבת דינו כתחילת מלחמה,¹⁰ ולפ"ז במלחמת מצוה (חובה, עיין לעיל פ"ב ה"ו, שו' 21–22, ומש"ש) מתחילין אפילו בשבת, וכדברי טאו"ח ריש סי' רמ"ט הנ"ל. וכן מוכח בירושלמי מו"ק פ"ב ה"ד, פ"א ע"ד, שבכבוש הארץ מתחילין אף בשבת. ומן הרישא כאן (ומן המקבילות שהבאנו) שהדגישו "מלחמת הרשות" מוכח שמלחמת מצוה מותר להתחיל פחות מג' ימים לפני השבת, אבל בשבת עצמה עדיין לא שמענו. והנה עצם המסורת שיריחו נכבשה בשבת רווחת ברוב המקורות שלנו. וכ"ה בסדר עולם רבה פי"א ובב"ר פמ"ז-י', עמ' 477. אלא שבמדרשות אמרו¹¹ שיהושע עשה כן ע"פ הדבור, או שעשה מדעתו והסכים הקב"ה על ידו. ובפרקי דר' אליעזר פנ"ב אמרו שאותו יום שיהושע העמיד בו את השמש והירח (יהושע י', י"ב) ערב שבת היה, כדי שלא יחללו ישראל את השבת. ולפי זה אין להתחיל בשבת אפילו במלחמת מצוה. ועיין במדרש במ"ר פ"ב, ט', ובשתי המהדורות של התנחומא פרש' במדבר סי' ט', ומשמע קצת משם שלא כבשו את יריחו בשבת. ובאמונות ודעות לרב סעדי' גאון מאמר ג' פ"ט: ואמרו כי יהושע נלחם בשבת, ואין הדבר כן, כי לא זכר בכל יום מלחמה, אבל היו בכל יום נושאים את הארון, ותוקעים בשופרות, ואלו המעשים מותרין, אבל היום שבו היתה המלחמה לא היה שבת. וכנראה שכבר בזמן המדרשות הנ"ל אמרו מה שאמרו כדי להוציא מלבן של המונין את ישראל, ואח"כ נתוספו גם הקראים על המציקין, עיין מ"ש הר"ל גינצבורג בספרו אגדות היהודים ח"ו, עמ' 174, ור"ד רטנר במבוא לסדר עולם, עמ' 58 ואילך. ועיין על כל העניין כאן מ"ש הר הנ"ל (לעיל סוף שו' 19). ובר"מ ספ"ב מה' שבת ופ"ו מה' מלכים הי"א לא חילק בין מלחמת רשות ומלחמת מצוה. ועיין מ"ש להלן.

footnotes: ¹⁰ ומה שסיימו שם "עד רדתה אפילו בשבת" אינה אלא ראייה מן התורה שמותר להלחם בשבת, עיין מ"ש להלן בפנים. ¹¹ במ"ר פי"ד, א', פכ"ג, ו'; תנחומא נשא סי' כ"ח (הוצ' בובר סי' ל"א), שם מסעי סי' ה' (הוצ' בובר סי' ד'), בראשית רבתי לר"מ הדרשן, עמ' 232.

28. **עיר שהקיפוה גוים או נהר וכן ספינה המטורפת בים וכו'.**בכי"ע: עיר שהקיפוה גייס¹² וכו'. ונראה שנקטו כאן את לשון המשנה בתענית פ"ג מ"ז.¹³ ובעיר שהקיפוה גייסות, או נהר שעומד לשטוף את העיר, אעפ"י שאין שם סכנת נפשות מחללין את השבת משום כבוש הארץ,¹⁴ וכמו שהבאנו לעיל. וכן בילקוט עקב רמז תתס"א (בד"ח רמז תת"ס): ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור (ויקרא כ"ו, מ"ב) מן הפסוק הזה אתה למד וכו', כשם שהמילה דוחה את השבת, כך כיבושה של ארץ ישראל דוחה את השבת.¹⁵ וכשהם באים עליו דינו כמלחמת חובה, כמפורש בירושלמי סוטה ספ"ח, כ"ג ע"א, ובר"מ רפ"ה מה' מלכים.¹⁶ ולעיל, שו' 19 ואילך, בגוים שבאו על עיירות ישראל, אין מדברים אלא ברומאים שבאו לבוז, והארץ בין כך ובין כך כבושה לפניהם, ואין כאן כלל שאלה של כיבוש הארץ, ולפיכך אם באו במפורש על ענייני ממונות גרידא, אין מחללין עליהן את השבת. אבל אם באו סתם מחללין עליהן את השבת, כמו שפסק הר"מ בפ"ב מה' שבת הכ"ג. ועיין בבלי כתובות כ"ז א' ובמקבילות, והברייתא כאן כללה דין הכיבוש עם דין סכנת נפשות של רבים שהלכה אחת להם, ונקטה את לשון המשנה הנ"ל. ועיין גם במשנת ר"ה פ"ב סמ"ה. ועיין ר"מ הנ"ל הכ"ד ובמ"מ שם.

footnotes: ¹² אצל צוקרמ' בטעות: גוים. ¹³ ואף במשנה שם בכי"מ ובכי"ל: גייס, עיין בהוצ' מלטר, עמ' 73. ויש להוסיף שכ"ה גם בכ"י פרמה ובמשנה סדר מועד על קלף של ביה"מ כאן. וכ"ה גם בבבלי לפנינו שם י"ד א'. וכ"ה בכי"ע להלן תענית פ"ב, שו' 75, עיין מש"ש. ¹⁴ עיין ירושלמי חלה פ"ד ח"ח, ס' ע"א, ובשטמ"ק ב"מ כ"ב רע"א. ¹⁵ מקורו, כנראה, בילמדנו, כמו ששער לנכון ר"א גרינהוט בס' הליקוטים ח"ה, ק"ל ע"א, הע' ז'. ¹⁶ ועיין בספרי בהעלותך ריש פיס' ע"ו, עמ' 70. ו"בארצכם" לא חילקו בין אם הם באין עלינו, ובין אם אנו באים עליהם.

28-29. **וכן היחיד שהיה נרדף מפני גוים ומפני ליסטים ומפני רוח רעה וכו'.**וכלשון זו גם להלן תענית פ"ב הי"ב, ובבלי שם כ"ב ב'.¹⁷ ובתנחומא בשתי המהדורות ריש מסעי: ילמדנו רבינו מי שנרדף מן הגייס ומן הליסטין מהו שיחלל את השבת, כך שנו רבותינו מי שהיה נרדף מן הגייס ומן הליסטים מחלל את השבת ומציל את נפשו, שכך אנו מוצאים בדוד כשביקש שאול להורגו ברח מפניו וכו'. ובבמ"ר ריש מסעי: ילמדנו רבינו (כ"ה בכ"י אוקספורד) מי שהוא נרדף מן הגוים וכו', שנו רבותינו הנרדף מן הגוים וכו'. והגירסא מן הגוים יותר נכונה. ודין התוספתא כאן מפורש במשנתנו שבת פ"ב מ"ה: המכבה את הנר מפני שהוא מתיירא מפני גוים, מפני לסטים, מפני רוח רעה וכו' פטור. ובירושלמי שם פ"ב ה"ה, ה' ע"א: א"ר שמואל בר רב יצחק כיני מתניתה (כ"ה בשרי"ר ובראשונים) מפני גוים של סכנה, מפני ליסטים של סכנה וכו', ניתני מותר. רבנין דקיסרין בשם ר' יוסי בר חנינה מותר. וכן מפרש גם הבבלי ל' א', לפי פירוש הרמב"ן, הרשב"א ועוד שם. ובר"מ פ"ב מה' שבת הכ"ד: ואפילו יחיד הנרדף מפני הגוים, או שהוא רודף אחריו להרגו, מצוה להצילו ואפילו בעשיית כמה מלאכות וכו'. כ"ה הנוסחא בכל הדפוסים הישנים ובכת"י שבדקתי, וכ"ה בשנו"ס מר"מ כת"י על קלף פראנקפורט תר"ן, עמ' 17. ולפ"ז הפירוש הוא שהנרדף מפני הגוים, או שיחיד (ישראל) רודף אחריו, מותר לחלל עליו את השבת, כפירוש מרן בכ"מ. ורבינו פסק ע"פ המדרשות הנ"ל שנזכר שם הנרדף ע"י הגוים ופשטו משאול שרדף אחרי דוד.¹⁸ ובר"מ ד"ו של"ד ואילך הגירסא היא: או מפני נחש או דוב שהוא רודף אחריו להורגו. ויש שפירשו כאן בתוספתא שכוונת הר"מ לנסח בזה "רוח רעה" שבתוספתא, וכמובן שאין לדברים הללו יסוד כלל, עיין בפיה"מ לרבינו שבת פ"ב מ"ה ובחיבורו פכ"ז מה' שבת הי"ב ובפ"א מה' תעניות ה"ו. והדין דין אמת, שכן שנינו בתוספתא ע"ז פ"א הט"ז: אפילו מתיירא מפני גוים, ומפני ליסטים ומפני רוח רעה. ובר"ח שם כ"ב סע"א: מפני רוח רעה, חיה רעה וכו'. ובבבלי יומא פ"ג סע"ב: כלב שוטה וכו' רוח רעה שורה עליו. ואף דוד שבמדרשות הנ"ל נרדף ע"י רוח רעה, עיין ש"א ט"ז, י"ד. וברד"ק שם: ובעתתו, עד שלא היה בדעתו. ומ"מ אין להוספה זו שבד"ח מקום, עיין ר"מ פי"א מה' שבת ה"ד.

footnotes: ¹⁷ ועיין גם במשנתנו כאן רפ"ד. אבל בספרי זוטא פרשה שלח, עמ' 287, נזכרו גם ליסטים. ¹⁸ והר"מ אינו מזכיר כאן כלל אם מותר להרג את הרודף בשבת, ופסקה בפ"ט מה' גניבה ה"ז ע"פ התלמוד בסנהדרין ע"ב ב' (וכ"ה במכילתא דרשב"י, עמ' 192). ועיין במשנה למלך פכ"ד מה' שבת ה"ז, ותפס עליו הרש"ש מן הבבלי הנ"ל. אבל במאירי סנהדרין שם, עמ' 268, כתב: כשם שבארנו בבא במחתרת שמותר להורגו אף בשבת, כך הרודף אחר חברו להרגו יראה שניתן להצילו בנפשו אף בשבת. ומן הלשון "יראה" משמע שסבר שאין מגמרא זו ראייה מכרחת.

29-30. **הרי אילו מחללין את השבת ומצילין את עצמן.**וכ"ה בד ובכי"ל. וכ"ה במדרשות הנ"ל: מחלל את השבת ומציל את נפשו, כלומר בורח. ובכי"ע: מחללין עליהן את השבת וכו', והוא באשגרה מן הלשונות לעיל בתוספתא, אעפ"י שהדין דין אמת.

30. **הרועין והקייצין והבורגנין וכו'.**כל הברייתא בבבלי ע"ג רע"א. וקבוצה זו אף בבבלי סוכה ח' ב', סוכת רקב"ש. וקייצין פירושו קוצצי תאנים, והם קייטיא בארמית, וכן מתורגם "קייט[י]א" שבירושלמי תענית פ"ד ה"ח, ס"ט ע"א, ואיכ"ר פ"ב, ב' (הוצ' בובר, עמ' 106. ועיין ערוך ערך גרב ג') "קוצצי תאנים" בבבלי ברכות מ"ד א'. ומפני שהתאנים אין לקיטתן כאחד (לעיל פאה פ"א ה"ז ובמקבילות), והיו נוהגים לקוצצן בכל יום בקריצתא, בבוקר השכם לפני זריחת השמש,¹⁹ היו הקייצים לנים לפעמים בשדה. וכנראה שאח"כ היו נשארים שם לשמור את התאנים השטוחות בשדה, והיו שומרים אף בשבת, עיין בר"ח וברש"י. והבורגנין כאן הם יושבי הבורגן, כעין פירוש ר"ח, βουργάριοι, burgarii. ובראבי"ה סי' ת"ב, ח"א, עמ' 458: וכן מוכח בתוספתא דמכילתין פרק שלישי²⁰ ומייתי לה בפרק הדר וכו'.

footnotes: ¹⁹ ירושלמי ברכות פ"ב ה"ח, ה' ע"ג; ב"ר פס"ב, ב', עמ' 673; שהש"ר פ"ו, ב'; קה"ר פ"ה, י"א. ²⁰ והיה לפניו חילוק הפרקים כלפנינו, ושלא ככי"ע, אעפ"י שבדרך כלל הגירסאות שלו בתוספתא מתאימות לכי"ע. ועיין להלן, הע' 61.

31. **אעפ"י שחשיכו חוץ לתחום.**בבבלי הנ"ל ליתא, אבל גם בראבי"ה הנ"ל: אף על פי שהחשיכו חוץ לתחום וכו'. ופירש רבינו: "חוץ לתחום, בסוף התחום, אי נמי חוץ לתחום ממש, ובתוך שתי אמות לר' אליעזר (כמשנתנו ספ"ד), כדגרסינן לעיל (נ"א ע"ב) לא יצא עשיר חוץ לתחום וכו'²¹ הרי אלו כאנשי העיר. אלמא אע"ג דחשיכו להו בסוף התחום, כיון דדעתיהו ללון בעיר הרי הם כאנשי העיר".

footnotes: ²¹ עיין רש"י שם ד"ה ה"ג ולא יצא. ובתוספות שם ד"ה ויצא פירש ר"י שחוץ לתחום פירושו כאן חוץ לעיבורה של עיר, והביא ראייה ממשנתנו פ"ה מ"ז, וכפירוש התלמוד ס' ב'. ועיין במבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, עמ' 513. ובהשלמות ותוספות של הר"ח אלבק למשנה כאן, עמ' 434. ועיין להלן, שו' 48, ושו' 63–64, ד"ה ובלבד, ומש"ש.

32. **ובזמן שדרכן ללון בשדה וכו'.**ופירש"י: אעפ"י שאוכלין בעיר. ואמרו שם בגמרא שאפילו למ"ד מקום פיתא גורם, שאני הכא דאנן סהדי שנוח להם יותר להשאר בשדה לוא היו מביאים להם פת לשם.

32-33. **אין להן אלא אלפים אמה בלבד.**וכ"ה בראבי"ה הנ"ל. ופירושו שאינם יכולים להכנס אלא לתחילת העיר, עד מקום שכלה מדתן בלבד. ובבבלי הנ"ל: יש להם אלפים לכל רוח. אבל בר"ח שם גרס גם בבבלי כמו בתוספתא כאן, והיא גירסא יותר נוחה, שהרי העיקר הוא שאינן כבני העיר.

33. **מי שיצא לילך בעיר שמערבין בה וכו'.**במשנתנו פ"ד מ"י: מי שיצא לילך לעיר²² שמערבין בה (ופירש"י: "שסמוכה לעירו בתוך ד' אלפים", כלומר, שמערבין לה), והחזירו חברו, הוא מותר לילך, וכל בני העיר אסורין. ונראה "שמערבין בה" פירושו לעיר שבני העיר רגילין לערב לה (עיין להלן בסוף פירקין), והם שלחו את עירובם ביד שליח וחזר ולא עירב. וכן מוכח מן הברייתא כאן, שהרי כאן אמרו מפורש שהיו מחוץ לתחום. ועיין מ"ש להלן. ובברייתא שבבבלי נ"ב א': תניא נמי הכי מי שיש לו שני בתים וביניהן וכו'. וכאן לא נזכר שהיו לו שני בתים, אבל כן משמע קצת מן הסיפא להלן. ועיין מ"ש הרב המגיד בפ"ז מה' עירובין ה"ח, ומ"ש בגאון יעקב נ"ב א' ד"ה והרמב"ם.

footnotes: ²² כ"ה ברוב הנוסחאות, עיין במבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, עמ' 1224.

34. **ובין זו לזו כארבעת אלפים אמה חסר אחת.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע ובכי"ל: ארבעת אלפים אמה חסר אחת. וזו הגירסא הנכונה בתוספתא, ולפנינו נתערבבו שתי גירסאות, וצ"ל: כארבעת אלפים אמה (ולא יותר). וכן בבבלי הנ"ל בד' שלוניקי: וביניהן כשני תחומי שבת. אבל אם יש ביניהם ארבעת אלפים אמה ממש, הרי מדתו כלה בתחילת העיר, ואינו יכול להכנס לביתו, אפילו אם הוא סמוך לחומה, כמו שפירש בתוספות בכורים.

34-35. **הואיל והחזיק בדרך מותר לילך וכו'.**כלומר, מכיוון שהחזיק בדרך²³ וכוונתו היתה ללכת לעיר השניה ממש (ולא לקנות שביתה באמצע התחומין) הרי הוא כמי שבא בדרך ואמר שביתתי במקום פלוני שדינו כעני לכ"ע (וכשיטת רוב הראשונים), ומערב ברגליו. וכאן אפילו לא אמר, כמי שאמר שהרי הולך לביתו (לפי גירסת הבבלי) או שהולך לעיר שרגיל לערב לה, ואפילו לא אמר, כמי שאמר, עיין בבלי נ"ב א' וברש"י שם בל"א, וברש"י נ"א ב' ד"ה איהו כיון דנפק.

footnotes: ²³ בלשוננו חכ"ג (ניסן תשי"ט), עמ' 179: מביא ש' נובל משו"ת מהר"מ סי' תתק"ב: וביום שהחזיק בדרך, ומסיק שהוא תרגום מגרמנית. ופשיטא שהוא דבור תלמודי מובהק כמו שאנו רואים כאן ובמקבילה שבבבלי נ"ב א'. וכ"ה בבבלי פסחים פ"ב א', נזיר ז' א', הוריות ד' א', ברכות ל' א' (לפי כ"י, עיין דק"ס שם, עמ' 154, הע' ס') ועוד. וכן הוא מונה בלשוננו שם (עמ' 178) "מעבירין עליו את הדרך" (שו"ת מהר"מ סי' רמ"ט) כתרגום מגרמנית, ואף הוא ביטוי תלמודי מובהק, עיין בבלי סנהדרין ל"א ב', תוספ' ב"מ פי"א סהכ"ז, ספרי ואתחנן פי' כ"ט, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 46. ועיין גם מאירי סנהדרין, עמ' 96. ובילקוט איוב רמז תתק"ח: בעל זרוע אינו מבקש משפט אלא מעביר את הדרך. ומצאתי שמקורו הוא בתנחומא ריש שופטים (ואינו נמצא בהוצאות שלפנינו), שכן מביא בס' תנחומות אל (שאלוניקי של"ח) ריש שופטים, ק"מ ע"ב, בשם התנחומא, עיי"ש.

35-36. **יתר על כן אמ' ר' יהודה אפי' החזירו חבירו מן הדרך וכו'.**כ"ה בכל נוסחאות התוספתא. אבל בבבלי הנ"ל: יתר על כן אמר ר' יוסי בר' יהודה אפילו מצאו חבירו ואמר לו לין פה, עת חמה היא, עת צינה היא, למחר משכים וכו'. ופירש רבה שם שיתר על כן כוונתו אעפ"י שלא החזיק בדרך וכו', ובניגוד לר' יהודה שסובר שצריך להחזיק בדרך. ורב יוסף מפרש שיתר על כן כוונתו, אעפ"י שחבירו אמר לו שלא ילך מחמת החום והצינה, ואפשר לחשוב שבטל את מחשבתו ללכת לעיר, מ"מ מותר לו ללכת. ור' יהודה סובר שאסור לו ללכת אלא אם כן אמר בפירוש שכוונתו ללכת, ולקנות שם שביתה. ושוין רבה ורב יוסף שיש כאן מחלוקת של תנאים. אבל לפי הנוסחא שלפנינו מפורש שהכל הוא מדברי ר' יהודה. והחזירו מן הדרך דווקא. ועיין מ"ש להלן.

36-37. **החזירו מן העיר הרי הוא כאנשי העיר.**כלומר, אם לא החזיק בדרך, אלא החזירו כשעדיין היה בפנים העיר, הרי הוא כאנשי העיר. והוא בהפך מן הבבלי הנ"ל, ולא עוד אלא ששם (נ"ב סע"א) אמרו בפירוש שאפילו ירד מדרגה אחת (מן העלייה) דינו כהחזיק בדרך. ושמא הוסיף כאן הבבלי: יתר על כן אמר ר' יוסי בר' יהודה אפילו מצאו חבירו וכו', כלעיל.²⁴ ור' יוסי בר' יהודה חולק על אביו, ואומר שאפילו לא החזיק בדרך מותר ללכת, וכפירוש רבה שם. ובמרא דמתניתא מפרש החזירו מן העיר, מן העיר שהלך לה, עיי"ש. ונדחק לפרש כן, כדי שלא תחלוק על הבבלי הנ"ל, אבל בין כך ובין כך ברור שלבבלי היתה שיטה אחרת בזה.

footnotes: ²⁴ והרי ממש כעין זה בתוספתא יבמות פי"ג סה"א. ובבבלי שם ק"ח א' הוסיפו: יתר על כן אמר ר' יוסי בר' יהודה אפילו שיגרה בעלה אצל חנוני וכו'. אמנם בב"ח שם מגיה: יתר על כן אמר ר' יהודה וכו', והוא ע"פ הרי"ף שם. אבל ברי"ף ד' קושטא גורס: ר' יוסי בר' יהודה וכו', וכ"ה בבבלי כי"מ ובה"ג ד"ו, ס"ב ע"ג, ד"ב, עמ' 297, ה' פסוקות, עמ' ק"ג ועוד. ברם בירושלמי שם פי"ג סה"א, י"ג ע"ג: תני בשם ר' יודה אפילו לא נכנסה אלא ליטול חפץ מן החנווני וכו'.

37. **רשות שבת כך הוא.**כלומר, אם אדם יוצא מחוץ לעיר ורוצה לקנות שם שביתה, הרי עליו מתחילה לקנות רשות שבת, שאם אין לו ד' אמות אין לו תחום. עיין ר"ח מ"ט ב'.

**עומד אדם במקומו וכו'.**כדי שיסתיימו לו ד' אמותיו. ועיין במאירי מ"ט ב' (68 ע"ב), ולפי שיטתו אפילו במסיים ואומר שביתתי במקום פלוני, אף הוא צריך לאמרו בעמידה.

37-38. **ואומ' שביתתי במקומי.**וכ"ה במדרש במ"ר פ"ב, ט', ובתנחומא בשתי המהדורות פרש' במדבר סי' ט'.²⁵ ושנו כאן שהיוצא מחוץ לעיר צריך כוונה לשבות, עיין להלן הי"ז, שו' 61 ואילך. וכן כתב הרשב"א נ"א א' סד"ה מתני'. ועיין בס' העתים, עמ' 76, ובהערה קצ"א שם. ועיין ר"מ פ"ז מה' עירובין סה"ט, ובתוספות מ"ט ב' ד"ה ואמר, וברא"ש פ"ד סי' י"ג ועוד. ועיין בבלי ל"ח ב' ובראשונים שם.

footnotes: ²⁵ ואף שבמדרשות שם משמע שבבא בדרך עסיקינן, אין שם אלא צרוף מקורות שונים, והעתיקו מן התוספתא כאן כלשונה.

38. **שנ' שבו איש תחתיו. כמה תחתיו מלוא קומתו.**מסוגיית הירושלמי רפ"ד משמע שבבא זו נסמכה למשנתנו רפ"ד: מי שהוציאוהו גוים או רוח רעה, אין לו אלא ארבע אמות. ומביאה התוספתא ראייה מן הכתוב. ומלשון התוספתא משמע שהיא מקדימה את עיקר ההלכה, שהוא קונה ד' אמות, בין ביוצא מחוץ לתחום בשבת, ובין בקונה שביתה, אלא שביוצא מחוץ לתחום אין לו אלא ד' אמות, ובקונה שביתה מוסיפים לו אלפים אמה לכל רוח מחוץ לד' אמות שקנה. ופירשו חז"ל שכתוב זה ("שבו איש תחתיו") הוא אזהרה ליוצא מחוץ לתחום. וכ"ה במקרא (שמות ט"ז, כ"ז ואילך): ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקט ולא מצאו. ויאמר ה' אל משה עד אנה מאנתם לשמר מצותי וגו', שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי. ובמכילתא שם, ויסע פ"ה, עמ' 170: שבו איש תחתיו. אלו ארבע אמות. אל יצא איש ממקומו. אלו אלפים אמה. וכ"ה במכילתא דרשב"י שם, עמ' 114, ובירושלמי כאן רפ"ד, כ"א ע"ד, ובבבלי נ"א א'. ופירשו חז"ל שמשה הזהיר מתחילה את האנשים שיצאו ללקט שלא יזוזו מתוך ד' אמות שלהם. וכן פירש הרשב"ם:²⁶ הני ד' אמות שיש לו לאדם וכו', כדתניא שבו איש תחתיו וכו', וביוצא חוץ לתחום איירי, דכתיב לעיל מיניה יצאו מן העם ללקוט, וקאמר להו קב"ה שבו איש תחתיו. וכן בטאו"ח ריש סי' שצ"ו: שבו איש תחתיו וכו', משה אמר כן לאותן שיצאו חוץ לתחום ללקוט. ועיין בראב"ע וברלב"ג במקומו, ע' ע"ג, שפירשו שלשאר העם ציווה שלא יצאו ממקומם, כלומר, מחוץ לתחום, כמו שעשו המלקטים.²⁷ ובספרי זוטא שלח, הוצ' הורוביץ, עמ' 287: לפה שאמר שבו איש תחתיו, יכול אם היה מוטל צפון דרום אל יפול לו (כלומר, אל יפול לרשותו)²⁸ מזרח מערב, מזרח מערב, אל יפול לו צפון דרום, תלמוד לומר אל יצא איש ממקומו,²⁹ יהא לו מקום. וכמה? אמרו ארבע אמות. וכן מי שיצא שכור, וכן מי שהוציאתו רוח רעה, וכן מי שהוציאוהו גוים או ליסטים אין לו אלא ארבע אמות וכו'. ואף כאן הפירוש הוא שהאזהרה היתה לאלה שיצאו חוץ לתחום במזיד, ולפיכך הוסיפו: וכן מי שיצא שכור וכו', כלומר אפילו יצאו באונס, אף הם אין להם אלא ארבע אמות.³⁰ ולפי דברי חז"ל למדו מכאן שקונה ד' אמות כשיצא מחוץ לתחום. ועיין בפסיקתא זוטרתי שמות ט"ז, כ"ט, נ"ו ע"ב, בתרגום יונתן שם, ומה שהאריך בזה באור גדול לעירובין פ"ד מ"א. ולפי הברייתא כאן פירושו שד' אמות יש לו תמיד, כרשות מיוחדת, בין שקנה שביתה, בין שלא קנה שביתה, עיין מ"ש להלן, שו' 40–41, ד"ה חוץ לארבע.

footnotes: ²⁶ לפי או"ז ח"ב ה' עירובין סי' קנ"ב, מ' ע"ג. ²⁷ עיין היטב בתוספ' רי"ד מהדו' תניינא נ"ב א' (ד' ע"ד מן הספר) ד"ה אמר. ²⁸ שהרי הלשון "נפל ל" פירושו נפל לחלק, לרשות, מגיע. וכן בספרי בהעלותך פי' צ"ה, עמ' 95: הרי הם נופלים ששה לכל שבט. וכן בירושלמי יומא פ"ו ה"ג, מ"ג ע"ג: והיה נופל לכל אחד ואחד עד כזית. ובמקבילות (תוספתא סוטה פי"ג ה"ז, בבלי יומא ל"ט א'): מגיע (במקום: נופל). וכן בירושלמי שקלים פ"ב סה"ד, מ"ו ע"ד: ונפל לכל אחד מהן טבע וכו'. ולהלן שם פ"ד ה"ה, מ"ח ע"א: מה דנפל לסאה רביעית נפל לבירוצים, ועיי"ש בפ"מ. וכן רגיל בירושלמי: מה דנפל לדין נפל לדין (פסחים ספ"ג, שם פ"ז ה"ז, ל"ד ע"ד, ומקבילה בנזיר פ"ט ה"ב, נ"ז ע"ד). והארכתי בזה מפני חכמי זמננו שתלו בוקי סריקי בספרי זוטא. ²⁹ במדרש זה דרשו "ממקומו" במקום "תחתיו". ועיין מכילתא משפטים פ"ד, עמ' 262, ירושלמי כאן רפ"ד, בבלי נ"א א'. ועיין ירוש' פ"ג ה"ד, כ"א ע"א, פסחים פ"ו ה"ב, ל"ג ע"ב. ³⁰ מן הלשון "אין לו אלא ארבע אמות" (שלא אמרו: יש לו ד' אמות) מוכח שמוסיפים כאן על הרישא, שאפילו הללו שיצאו בשוגג אין להם יותר. ועיין בשאילתות בשלח סי' מ"ח ובהעמק שאלה שם אות ב'.

38-39. **כמה תחתיו מלוא קומתו ופשוט ידיו, הרי ארבע.**וכן בירושלמי כאן רפ"ד, כ"א ע"ד: ארבע אמות שאמרו מלא קומתו ופישוט ידיים. ובבבלי מ"ח א': וכמה תחתיו ? גופו שלש אמות, ואמה כדי לפשוט ידיו ורגליו דברי ר' מאיר. ועיין דב"ר הוצ' ליברמן, עמ' 32, ומ"ש בהערות 7–8 שם, ובתוספות כאן ד"ה גופו.

39-40. **ר' יהודה אומ' גופו שלש חוץ לארבע אמ' כדי שיהא נוטל חבית ממראשתיו ונותן למרגלותיו וכו'. בד: גופו שלש אמו' כדי שיהא וכו',**והמלים "חוץ לארבע" חסרות שם. וכן הן חסרות גם בקג"נ, עיין בשנו"ס. ובכי"ל: גופו שלש אמות וכדי שיהא וכו'. ובכי"ע: גופו שלש אמות... שיהא וכו'. ובשלש הנקודות שנתן הסופר בריווח שהשאיר סימן שהיו כאן מלים שלא העתיק אותן. ואפשר שאף לפניו היה כתוב: שלש אמות חוץ לארבע שיהא וכו'. ובבבלי הנ"ל: ר' יהודה אומר גופו שלש אמות, ואמה כדי שיטול חפץ מתחת מרגלותיו וכו'. ולפי גירסת הבבלי הם דברי ר' מאיר הם דברי ר' יהודה. ולפיכך שאלו: מאי בינייהו? איכא בינייהו ארבע אמות מצומצמות וכו'. ועיין בשאילתות פרש' בשלח סי' מ"ח. ועיין במדרשות שהבאנו לעיל שו' 37–38, ד"ה ואומ' שביתתי. אבל בירושלמי הנ"ל: ר' יהודה אומר הוא ושלש אמו' כדי שיהא נוטל חבית מראשותיו. ולא שאלו בירושלמי "מה ביניהון"? ולפיכך ברור בעיני שצ"ל שם: והוא שלש אמו', כדי שיהא וכו'. כלומר, ר' יהודה מוסיף על דברי הת"ק שמחוץ לארבע אמות נותנים לו עוד ד' אמות,³¹ שלש לגופו, ואחת כדי שיהא נוטל וכו', כמפורש בתוספתא, כאן בנוסח שלפנינו, והיינו ד' לטלטול, ושמנה ללכת.³² ועיין בלשון הספרי זוטא שהעתקנו לעיל, שו' 38, ד"ה ובס"ז. אבל בבבלי לא יכלו לפרש כן, שהרי אמרו לעיל שם בפירוש: תניא נמי הכי יש לו שמונה על שמונה דברי ר' מאיר. ולפ"ז ר' מאיר הוא שסובר שיש לו שמנה על שמנה, ור' יהודה הוא שסובר שאין לו אלא ארבע על ארבע. והוא לשיטת הבבלי שמפרש את משנתנו שם פ"ד מ"ה: ר' יהודה אומר לאיזה רוח שירצה וכו', עיי"ש. אבל מתוך הירושלמי פ"ד ה"ה, כ"ב ע"א, יוצא שהם פירשו שר' יהודה אינו מדבר כלל בד' אמות אלא ברוחות של אלפים אמה, עיין מ"ש בפירוש הירושלמי בספרי הירושלמי כפשוטו, עמ' 284 ואילך. ולפי שיטת הירושלמי והתוספתא סובר ר' יהודה שנותנים לו שמונה על שמונה.

footnotes: ³¹ באו"ז ה' עירובין ח"ב סי' קנ"ב, מ' רע"ד: ונראה היה בעיני לומר דארבע אמות משערינן לבד ממקום שהוא עומד בו וכו'. ולפ"ז היה אפשר לפרש שר' יהודה מוסיף שנותנים עוד ארבע אמות אורך (אורך גופו ג' אמות, ואמה לחבית אצל מראשותיו) על רוחב אמה אחת (עיין דב"ר הוצ' ליברמן, עמ' 32). אבל לפ"ז קשה למה לו להזכיר "כדי שיהא נוטל חבית ממראשותיו ונותן למרגלותיו", והרי יש לו ד' אמות מסביבו, ויכול להעביר את החבית, ובעל כרחינו אנו אומרים שהכוונה שמוסיפים לו עוד ד' על ד' של העברת החבית מכל צד ממראשותיו למרגלותיו. ³² ואפשר שצריך להפסיק לפנינו אחרי המלה לארבע, כלומר, גופו שלש חוץ לארבע, אמ' (=אמה) כדי שיהא נוטל וכו',

40-41. **חוץ לארבע אמ' יש לו אלפים אמה וכו'.**כלומר חוץ לארבע אמות שהוא קונה בשביתתו כרשותו, מוסיפים לו עוד אלפים אמה, עיין בבלי נ"ב רע"א, וברש"י ד"ה שבת. וכן בשאילתות פרש' בשלח סי' מ"ח: משחינן ליה אלפים אמה לבר מארבעה אמות וכו'.

41-42. **מרובעות לא עגולות. ר' חנינא בן אנטיגנוס או' עגולות ולא מרובעות.**משנתנו פ"ד מ"ח. ועיין במדרשות הנ"ל, לעיל שו' 37–38, ד"ה ואומ' שביתתי. ולר' חנינא בן אנטיגנוס אין לו אלא אלפים אמה מכל נקודה שהוא פונה ממקום שביתתו. אבל לת"ק יכול ללכת בשטח כל הריבוע שבתוכו עיגול בקוטר של ארבעת אלפים אמה, ונמצא שיכול ללכת באלכסון יותר מאלפים אמה, עיין להלן פ"ד, שו' 67, ומש"ש.

42-43. **השובת בתל גבוה עשרה טפחים ובנקע עמוק עשרה וכו'.**רוב המפרשים הגיהו כאן (ע"פ הבבלי ט"ו א' וסוכה כ"ה א') והוסיפו את התנאי: והוא מארבע אמות עד בית סאתים. אבל פשיטא שאין להגיה את כל הנוסחאות. והתוספתא סוברת שאם שבת ממש בתוך המחיצות, וקידש עליו היום, ובדעתו ללון שם, כל הרשות נחשבת לו כד' אמות, ואפילו אם יש שם יותר מבית סאתים. ובתוספות בכורים העיר שכ"ה שיטת הירושלמי והרמב"ם,³³ ולא חילקו בין בית סאתים ויותר מבית סאתים (להלן שו' 50 ואילך ומקבילות) אלא בקונה שביתה שם ע"י פת או ע"י רגליו, אבל בשובת ממש, כלומר שקידש עליו היום ובדעתו ללון שם אין חילוק בגודל השטח, ובלבד שיהא מוקף מחיצות,³⁴ עיין מ"ש הרב המגיד על הר"מ הנ"ל. ונברר מתחילה את שיטת המקורות בזה. בירושלמי שהעיר עליו בתוספות בכורים הנ"ל שנינו (פ"ה ה"ח, כ"ג ע"א): ר' יעקב בר אחא בשם ר' אלעזר קל הוא הקונה שביתה בקרפף מן הנותן עירובו בקרפף, הקונה שביתה בקרפף מהלך את כולו וחוצה לו אלפים אמה, הנותן עירובו בקרפף אין לו מקום עירובו אלא אלפים אמה. ופירש בשי"ק שעלינו לומר שהקרפף הוא יותר מבית סאתים, שאם לא כן למה לא יחשב לו כד' אמות בנתן שם עירובו, ומכאן שאם שבת ממש בקרפף יותר מבית סאתים מהלך בכולו וחוצה לו אלפים אמה, כשיטת הר"מ הנ"ל, ותמה מכאן על הרשב"א, ועיין גם בגליון הש"ס בירושלמי שם במקומו. ותמה אני על תמיהתם של רבותינו, שהרי מפורש בעבודת הקודש להרשב"א ש"ה סי' ט"ו, ל"ב ע"א: וכן [אם נתן עירובו] בקרפף שלא הוקף לדירה אעפ"י שאין בו אלא בית סאתים, או פחות מכאן, אין לו אלא אלפים אמה ממקום עירובו.³⁵ וכן מבואר בחידושי הריטב"א (אמשטרדם תפ"ט) כאן נ"ב רע"א, ובחידושי הרשב"א שם. הרי לך מפורש החילוק בין קונה שביתה ובין נותן עירובו בקרפף, שבנותן עירובו בקרפף שלא הוקף לדירה אפילו אם הוא פחות מבית סאתים אין הקרפף כד' אמות, והשובת בקרפף בית סאתים או פחות לכולי עלמא נחשב כולו כד' אמות. והרשב"א מפרש שהירושלמי מדבר בקרפף שהוא לא יותר מבית סאתים. ועכשיו שזכינו לחידושי הרשב"א לעירובין (שלא היה בדפוס לפני רבותינו הנ"ל) אנו רואים שכן כתב בפירוש בספ"ה שם, והביא את הירושלמי הנ"ל, וכן הובאו דבריו גם במאירי שם. ועדיין לא שמענו מה דינו של שובת בקרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה לשיטת הירושלמי. ברם עצם חידושו של הרשב"א, שהנותן עירובו בקרפף פחות מבית סאתים שלא הוקף לדירה, אעפ"י שמותר לטלטל בכל הקרפף, מ"מ אם נתן עירובו בתוכו אין הקרפף נחשב כד' אמות, ואין לו אלא אלפים אמה ממקום עירובו, צריך ברור.³⁶ והנה הרשב"א בחידושיו ס"א רע"ב כתב:³⁷ נמצא עכשיו דבין למר (כלומר, לשמואל שם) ובין למר (כלומר, לר' אלעזר) כל שאינו ראוי לדירה והניח שם עירובו אין לו אלא אלפים אמה ממקום עירובו, ומינה שמעינן למניחו בתל גבוה עשרה, או בבקעה עמוק עשרה, אעפ"י שאין יתירים על בית סאתים, אי נמי בקרפף שאינו יתר על בית סאתים שלא הוקף לדירה, שאין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה וכו'. ומפרש רבינו מערה שאינה ראויה לדירה, היינו "שנפלו קצת ממחיצותיה ואדם ירא ללון בתוכה".³⁸ ולפ"ז אפילו עדיין נשארו לה מחיצות גמורות שמותר לטלטל בכולה, אם היא לא יותר מבית סאתים, מ"מ אינה ראויה לדירה קרינן בה,³⁹ דומיה דעיר חריבה (עיי"ש בגמרא), והוא הדין בתל ונקע וקרפף שלא הוקף לשם דירה, אעפ"י שאין בהם בית סאתים ומותר לטלטל בהם, מ"מ אינם נחשבים כד' אמות אם הניח שם עירובו. אבל פירוש זה הוא בשיטת הרשב"א שקיבל את פסק הראב"ד⁴⁰ שפסק כשמואל שהמניח את עירובו בעיר חריבה אעפ"י שמותר לטלטל בכולה מ"מ אם הניח שם עירובו אינה נחשבת לו כד' אמות. אבל לפסק הר"מ בפ"ו מה' עירובין ה"ד שפסק כר' אלעזר שעיר חריבה נחשבת לו כד' אמות, אף מערה שיש לה מחיצות ודינה כרשות היחיד, אף היא נחשבת לו כד' אמות אם הניח שם עירובו, אף שלא הוקפה לדירה, ופירש בפיה"מ אינה ראויה לדירה, היינו שנפלו מחיצותיה, כפירש"י במקומו. ולפ"ז אף תל וקרפף שלא הוקף לדירה נחשבים לו כד' אמות אם הניח שם עירובו, ואין בהם יותר מבית סאתים. ובירושלמי הנ"ל הרי ר' אלעזר הוא המחלק בין קונה שביתה בקרפף ובין נתן שם עירובו, ור' אלעזר סובר (לעיל בירושלמי שם בה"ז) שעיר חריבה נחשבת כד' אמות, כשיטתו בבבלי, וממילא אף קרפף שלא הוקף לדירה דינו כן, ובעל כרחינו אנו אומרים שר' אלעזר בירושלמי הנ"ל מדבר בקרפף יותר מבית סאתים,⁴¹ והשובת בתוכו מהלך את כולו וחוצה לו אלפים אמה,⁴² כשיטת התוספתא שלנו, וכפסק הר"מ בפ"ז מה' עירובין ה"ד. ולא עוד אלא שבירושלמי (בה"ח שם) מפורש שמערה שאינה ראוייה לדירה פירושה מערה שמים נכנסים לשם, או שלחלוחית האויר מהפך את קרקעיתה לטיט, וממילא אפילו אם היא באותו זמן יבשה רואים אנו אותה כאילו מלאה מים וטיט, אבל כשאין מים וטיט נכנסים לתוכה ראויה לדירה היא, אעפ"י שלא נעשתה לשם דירה, והנותן שם עירובו מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה. וכן שנינו גם בבבלי מ"ד ב': שבת במערה שבתוכה ארבעת אלפים וכו' מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה. ולפי פשוטה היא מערה יותר מבית סאתים (עיין להלן) ואין בה דיורין, כפירוש הראב"ד שהובא במאירי שם.⁴³ הרי לך שאם שבת ממש במקום שלא הוקף לדירה אפילו אם הוא יותר מבית סאתים מהלך את כולה⁴⁴ וחוצה לה אלפים אמה.⁴⁵ וכן יוצא אף מן הבבלי ס"א ב', עיין מ"ש להלן, שו' 45–46, ד"ה השובת במערה. ברם בבבלי ט"ו א', וסוכה כ"ה א' אמרו: ת"ש שבת בתל שהוא גבוה עשרה, והוא מארבע אמות ועד בית סאתים וכו'. ומכאן שאפילו שבת בתוכו בעינן שלא יהא יותר מבית סאתים. אלא שהר"מ יפרש ששבת, שקנה שביתה ע"י אמירה ממקום רחוק, כפירוש בעל גליון הש"ס בירושלמי פ"ה רה"ח. אבל רש"י שם, ובתוספות מ"ז ב' ד"ה דכולה, ובתשובת רבינו יואל בראבי"ה סי' שפ"ו, ח"א, עמ' 420, והסכים לו רבינו אפרים שם, עמ' 422, רשב"א ס"א ב' הנ"ל מאירי ט"ו א', הרא"ש פ"ד סי' י' ועוד פירשו את הברייתא כפשוטה ששבת שם ממש וקידש עליו היום שם,⁴⁶ ולפ"ז אפילו שבת ממש במקום שלא הוקף לדירה אינו נחשב לו כד' אמות אם הוא יותר מבית סאתים.⁴⁷ ולשיטה זו עלינו להדחק ולפרש בבבלי מ"ד ב' שהמערה נחפרה לשם דירה, או שעשו מחיצות בתוך המערה, או שהמערה רחבה אמה וטפח, ולפיכך אם ארכה ארבעת אלפים אמה עדיין אין בה בית סאתים⁴⁸ ומטלטלין בכולה, כשיטת התוספות כ"ה ב' סד"ה קרפף. והשובת ממש בתוכה כולה נחשבת לו כד' אמות. ועיין מ"ש להלן הערה 49. ולשיטת הראשונים הנ"ל חולקים התוספתא והירושלמי על הבבלי בשובת במקום שאינו מוקף לדירה, והוא יותר מבית סאתים.

footnotes: ³³ פכ"ז מה' שבת ה"ד. ועיין בפ"ז מה' עירובין ה"ד. ³⁴ וכן משמע בס' העתים, עמ' 68, שאם שבת במקום מוקף מחיצות גמורות (כלומר, שתי וערב) אעפ"י שהוא יותר מבית סאתים מהלך בכולו וחוצה לו אלפים אמה. וכן, כנראה, סובר אף הראב"ד, עיין מ"ש במאירי מ"ד סע"ב ד"ה גדולי המפרשים. ³⁵ ואעפ"י שכבר העירו האחרונים שספר זה איננו מצוי אפילו ביד אחד ממשפחה, ואינו רגיל בפומייהו דרבנן (עיין מ"ש בס' אור החיים לר"ח מיכל, עמ' 580, ועיין בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת או"ח סי' מ"ח מה שתמה על הפרישה), אבל כן הביא גם הרב המגיד בפ"ז מה' עירובין ה"ד. וכן פסק בס' אהל מועד להר"ש ירונדי בשער עירובין דרך שביעי נתיב א', ס"א ע"ב. ³⁶ עיין להלן הערה 41. ³⁷ על לשון הגמרא שם "לא תימא שאין בה (כלומר, במערה) דיורין, אלא שאינה ראויה לדירה", היינו אם אין המערה ראוייה לדירה ונתן שם עירובו אינה נחשבת כולה כד' אמות, ³⁸ לשון רבינו יהונתן למשנתנו ד"ה והשיבו לו רבנן ומאירי ס"א ב' (86 ע"ב). ³⁹ ואע"פ שהוקפה לדידה, כגון שעשה דלתות למערה מפולשת משתי רוחותיה. ⁴⁰ "כתוב שם" כאן ספ"ה ("הסגלה" חל"ו, עמ' 8) והביאו הרשב"א בספ"ה והסכים לו. ⁴¹ וכשנדייק בדברי הרשב"א בחידושיו שם ספ"ה נראה שאין הוא מסתייע כלל מן הירושלמי לשיטתו במניח עירובו בקרפף בית סאתים שלא הוקף לדירה, אלא מכוין שם לפירושו שיש חילוק בין המניח עירובו ובין מערב מרגליו, עיי"ש ובזה הוא מסתייע מן הירושלמי. אבל את עצם חידושו למד מן הבבלי שם, כפי שכתבנו לעיל בפנים ד"ה ברם. ורבינו סבר שאין להביא ראייה מן הירושלמי לתחילת דבריו שם, שהרי בירושלמי בעל החילוק הוא ר' אלעזר, אלא שפירש את דברי ר' אלעזר לפי הנחתו הראשונה. אבל ראייה מן הירושלמי בוודאי שאין כאן. ⁴² ואעפ"י שאמרו בירושלמי פ"ד ה"ב, כ"א ע"ד: תיפתר שהיה בלמן יותר מבית סאתים, ומכאן שהיוצא באונס ונמצא נתון בקרפף יותר מבית סאתים אינו נחשב לו כד' אמות, הוא מפני שלא הקילו עליו אלא שיהא דינו כדין יוצא בדרך ואמר תהא שביתתי במקום פלוני המוקף לדירה (שהרי סוף כל סוף לא שבת שם מבעוד יום), ובזה בעינן שלא יהא יותר מבית סאתים לכולי עלמא, עיין להלן שו' 50 ומש"ש. ומה שאמרו לעיל בה"א שם בירושלמי על דין רבן גמליאל "קל הוא מי שקנה לו שביתה" כוונתו לשביתה במקום דחוק ע"י אמירה שהשוו לו את היוצא באונס ונתון במחיצות. ⁴³ ועיי"ש בראב"ד שמחלק בין שובת בתוכה ממש, ובין נתן עירובו לשם. ואף הראב"ד סובר כשיטת הר"מ שאם שבת ממש בתוך מחיצות שלא הוקפו לדירה נחשב לו כל המקום כד' אמות ואעפ"י שהוא יותר מבית סאתים, כמו שכתבנו לעיל, הע' 34. ⁴⁴ ומה שהיא מקורה אינו מועיל לעניינו כלום, שהרי אינה מקורה לשם דירה, עיין בבלי ט"ו א', צ' ב', צ"ט סע"ב ומקבילות, סוכה כ"ה רע"א וברש"י שם. ועיין מ"ש לעיל שבת פ"י, שו' 37, ד"ה ובלבד. ⁴⁵ ועיין גם בירושלמי פ"ה ה"ח, כ"ג ע"א, אלא שהנוסח שם משובש, והנכון הוא כמו שתיקן בגליון הש"ס, וצ"ל: הדא אמרה מערה (במקום "עיר" שלפנינו) שיש לו שני פתחים וכו'. והפירוש הנכון הוא בגליון הש"ס הנ"ל, אלא ש"הדא אמרה" אין כוונתה לברייתא שלעיל שם, אלא למה שנאמר שם בסמוך, והיינו למערה שראוייה לדיורין שנחשבת כד' אמות לעניין הנחת העירוב אם היא אינה יותר מבית סאתים. ומכאן שהשובת שם (ובזה הרי אין חילוק בין בית סאתים ובין יותר מכאן) מהלך את כולה (לרבות את גגה) וכו', כבבלי הג"ל, עיי"ש בגליון הש"ס. ⁴⁶ ועיין להלן הע' 60. ⁴⁷ אבל עיין מ"ש בהעמק שאלה לשאילתות סי' מ"ח, ד' ירושלים תש"ח, ש"ד ע"ד. ⁴⁸ חמשת אלפים אמה מרובעות.

44. **השובת בעיר אפי' גדולה כאנטוכיא וכו'.**בבלי ס"א ב', מדרש במ"ר פ"ב סי' ט', תנחומא בשתי המהדורות פרש' במדבר סי' ט', ילמדנו בערוך ערך עבר (ה'). והביטוי "עיר גדולה כאנטוכיא" אף להלן בירושלמי פ"ה ה"ה, כ"ב ע"ד, ותענית פ"ג ה"ה, ס"ו ע"ד. ובמס' שמחות ספ"ב: לא ישרה באותה העיר, אלא אם כן היתה עיר גדולה כאנטוכיא. ובבבלי הנ"ל לא הביאו את הרישא (הי"ב) שלנו. ועיין ברש"י שם ד"ה אפילו ישיבה, ורבינו לא הזכיר ששבת בחריבה נתפרש ברישא של אותה ברייתא עצמה שהביא הבבלי.

45–46. **השובת במערה, אפי' כמערת צדקיהו מהלך את כולה וכו'.**בתנחומא הנ"ל: והשובת במערה אפי' היא גדולה כמערה שברח בה צדקיה מלך יהודה, שהיה בה שנים עשר מיל. ובבמ"ר וערוך הנ"ל: י"ח מיל. וגירסא זו יותר נכונה, כפי שיוצא מפסיקתא רבתי פכ"ו, הוצ' רמא"ש, קל"א ע"א, והערה ס"ז שם. וי"ח מיל הוא מספר לדוגמא, והיתה קצת יותר גדולה. הרי לך ברור בשבת במערה יותר מבית סאתים, שהרי המערה הנ"ל תהיה יותר מב' סאתים אפילו אם היתה צרה פחות מכדי מקום (ד' טפחים), מ"מ נחשבת לו כולה כד' אמות, והוא מפני ששבת בתוכה ממש, וקידש עליו היום שם, וכמו שכתבנו לעיל.⁴⁹ והיא מערה שלנו הוא נקע שברישא, ולא שנו כאן מערה אלא כדי לפרש להלן בסמוך דין גגה. אמנם הבבלי ס"א ב' מפרשה אליבא דר' אלעזר במערה מיושבת, אבל הבבלי לא נדחק כן אלא אליבא דר' אלעזר, וכדברי הראב"ד בכתוב שם (הסגלה חל"ו, עמ' 8, והביאו הרשב"א כאן בספ"ה): שינוייא דחיקא הוא, ודחייה בעלמא הוא, ולא סמכינן עלה.⁵⁰ אבל לשמואל פירשו כפשוטו, "עיר דומיא דמערה, מה מערה חריבה" (כלומר, שאין בה דיורין, כרוב המערות) "אף עיר חריבה" (כלומר, שאין בה עכשיו דיורין, מפני שחרבה). ולפ"ז מפורש שאעפ"י שאין במערה דיורין ויש בה יותר מבית סאתים השובת בתוכה ממש נחשבת לו כד' אמות, וכפשוטה של הברייתא.

footnotes: ⁴⁹ ולשיטת רש"י וסייעתו שאפילו שובת ממש במקום שלא הוקף לדירה והוא יותר מבית סאתים אינו נחשב לו כד' אמות נפרש בבבלי כמערת צדקיהו לאו דווקא, אלא מערה ארוכה כתחום שבת ורחבה קצת פחות משתי אמות ומחצה, ויש בכולה פחות מבית סאתים ומטלטלין בכולה כשיטת התוספות כ"ה ב' ד"ה קרפף. ועיין ברש"י ס"א ב' ד"ה והא כמערת צדקיהו, ולפיכך אפילו אם אין בה דיורין השובת בתוכה נחשבת לו כד' אמות. ⁵⁰ ועיין מ"ש להלן בפנים, סוף שו' 46–47, ד"ה ובבבלי.

46-47. **על גגה אין לו אלא ארבע אמות בלבד.**כלומר, אם שבת על גג המערה, דינו כשבת בשדה. ובמשנתנו ספ"ה: נמצא קל תוכה מעל גבה. כלומר, אם הניח עירוב בתוך המערה הראוייה לדיורין נחשבת לו כולה כד' אמות, אבל אם הניח על גבה אין לו אלא אלפים אמה ממקום עירובו. ודין המשנה אינו עניין לתוספתא כאן, שהרי במשנה אנו מדברים במניח עירובו, ובזה כולי עלמא מודי שאין המקום נחשב לו כד' אמות אלא אם הוא ראוי לדירה, וגב המערה אינו ראוי לדירה, כפירוש רבינו יהונתן והרע"ב במשנתנו. ואף אם נאמר גוד אסיק מחיצתא אפילו במערה, מ"מ אינה ראויה לדירה היא. ובירושלמי פ"ה ה"ח, כ"ג ע"א: גג המגדל נידון כעיר, גג המערה נידן כשדות. ואעפ"י שהירושלמי נקט כעין לשון התוספתא להלן פ"ד ה"י,⁵¹ אבל כוונתו לנידון של משנתנו, והוא שאם הניח את עירובו על גג המגדל, אעפ"י שהמגדל יוצא למעלה מחומת העיר, דינו כאילו הניח את העירוב בפלטיא של העיר (עיין בירושלמי בה"ז שם, כ"ג רע"א), שכל העיר נחשבת כמקום דירה, אבל אם מניח על גג המערה כהניח בשדה. ובכוונה שינה הירושלמי מלשון התוספתא הנ"ל ששנתה "גג המערה הרי זה כארץ", אלא שנה "כשדות", כלומר כמניח באינו מקום דירה. ברם בנידון דידן שהוא שבת בעצמו על גג המערה, ולוא היה שובת בתוכה היתה נחשבת לו כד' אמות, אעפ"י שלא הוקפה לדירה, היה מקום לחשוב שאנו אומרים גוד אסיק מחיצתא, ואפילו הגג נחשב לו כד' אמות. ובחידושי הרשב"א מ"ד ב' מביא בשם הראב"ד שהשובת במערה נעשית המערה כבית מיושב, ורשותה עולה עד לרקיע, ואע"ג שלעניין טלטול נחשב גג המערה כרשות הרבים, אבל לעניין מדידה דין הגג כדין המערה. והוא לכאורה ההפך ממה שלפנינו בתוספתא. והשיג עליו הרשב"א שהרי במערה לא מסיימי מחיצתא,⁵² ואפילו לשמואל שסובר שאף שאין המחיצות ניכרות שפיר דמי, מ"מ מודה ביותר מבית סאתים שדינו ככרמלית.⁵³ ופירוש הראב"ד, כפי שמביאו הרשב"א, קשה מאד, וכי יחיד ששבת במקרה במערה עושה אותה מקום דירה, ואם המערה נחשבת כרשות היחיד, מה לי אם שבת בתוכה מה לי אם לא שבת, גג המערה הוא כרשות היחיד, ואפילו אם שבת על גג המערה היתה צריכה להחשב לו כד' אמות, כדין שובת ממש במחיצות שלא הוקפו לדירה שהמקום נחשב לו כד' אמות, אפילו אם הוא יותר מבית סאתים, לשיטת הראב"ד עצמו. אבל במאירי שם מביא בשם גדולי המפרשים (הראב"ד): ואף בששבת אין גגה נמדד בתוכה (צ"ל: כתוכה), אבל אם היו בה דיורין הרי היא כבית, ואף בלא שבת (כלומר, בתוכה) מודדין למעלה כלמטה, שהמחיצות התחתונות בוקעות למעלה. ולפ"ז בשובת בתוך מערה שאין בה דיורין, אין הגג נמדד כתוכה, מפני שלא אמרו גוד אסיק מחיצתא אלא במחיצות המועילות לעניין טלטול, אבל במערה שהיא יותר מבית סאתים, ואין בה דיורין אסור לטלטל בה, ובה כולי עלמא מודי שאין אומרים גוד אסיק מחיצתא. ובתוספתא כאן מדברים בשובת על גג מערה שאין בה דיורין ושהיא יותר מבית סאתים, ואין כאן סתירה לדברי הראב"ד. ובבבלי ס"א ב' העמידו את המערה שלנו ("כמערת צדקיהו" שברישא), אליבא דר' אלעזר, במערה המיושבת, ולפי שיטת הראב"ד במערה מיושבת אנו רואים את המחיצות כאילו הן עולות, אפילו אם המערה יותר מבית סאתים, וגגה נמדד כתוכה, ולפ"ז קשה למה אינו נחשב לו גג המערה כד' אמות, ומה לי שבת בתוך המערה מה לי שבת על גגה, ודינו היה צריך להיות כאילו שבת על גג המגדל בתוך העיר. אבל כבר הראינו לעיל, שו' 45–46, ד"ה אמנם, שהראב"ד בעצמו כתב על האוקימתא שבבבלי "שינוייא דחיקא הוא, ודחייה בעלמא הוא, ולא סמכינן עלה", ופירש אליבא דהילכתא שאנו מדברים כאן במערה שאין בה דיורין, והיא יותר מבית סאתים.

footnotes: ⁵¹ עיין מש"ש, שו' 51. ⁵² עיין בבלי צ' א' וירושלמי רפ"ט ובנוע"י שם, ומ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 351. ⁵³ אבל הראב"ד יסבור שאם אין המחיצות ניכרות אין הן מתירות לטלטל ודינן ככרמלית, אבל לעניין מדידת תחומין הרי אפילו שבת בכרמלית מוקפת מחיצה נחשבת לו כד' אמות, עיי"ש ברשב"א.

47. **הנותן את עירובו בעיבורה של עיר וכו'.**משנתנו פ"ה מ"ז, בבלי ס' ב'. ופירש"י: "בעיבורה של עיר באחד מן הבתים העומדין בתוך שבעים אמה ושירים". ולהלן פ"ד ה"ז, שו' 36 ואילך, נמנו הבניינים המתעברים עם העיר, אעפ"י שהן חוצה לה. ובתנחומא במדבר סי' ט' בד"ר: השובת במדינה אפילו היא כאנטוכיא שהיא מדינה גדולה (לעיל שו' 44) מהלך את כולה ועיבורה, וחוץ מעיבורה אלפים אמה. ומהו עיבורה, סטיות⁵⁴ וסנדקאיות⁵⁵ שהן חוץ למדינה על הדרך.

footnotes: ⁵⁴ כ"ה בערוך כ"י ברסלוי, לפי תוספות הערוך השלם ערך עבר ה', עמ' 307. ובתנחומא ד"ק וד"ו: חטיות, וברור שצ"ל: סטיות (רבים מסטיו), כלומר, איסטווניות, ובתנחומא הוצ' מנטובא ואילך, וכן בהוצ' בובר שם ובשאר נוסחאות הערוך בטעות: חנויות. ⁵⁵ כ"ה בד"ק ובד"ו, ובד' מנטובא: ופנדקאיות. ובילקוט במדבר רמז תרפ"ג: ופונדקיות, ובהוצ' בובר: והפונדקיות, ובערוך: ופונדקין, וכנראה שכן צ"ל גם לפנינו: ופונדקאיות. אבל וודאי גמור אין כאן, והכתיב החסר "פנדקאיות" (במקום פונדקאיות הרגיל במקורות) מעורר חשד, ושמא צ"ל: וסנדמאיות (במקום "וסנדקאיות" שלפנינו), והכוונה לשלדי בניין המכוסים בלוחות ששמשו מחסה מפני הגשמים לעוברי דרכים, σανιδόματα, ולפנינו צורת הרבים הארמית של המלה σανίδομα, ואין סנדמיאות אלא פיגמין, עיין מ"ש להלן פ"ד הע' 20.

48. **נתנו חוץ לתחום אמה אחת וכו'.**וכ"ה במשנתנו הנ"ל. ושאלו בבבלי ס' ב': חוץ לתחום סלקא דעתך (כלומר, הרי הנותן עירובו חוץ לתחום אינו עירוב), אלא אימא חוץ לעיבורה. ובברייתא שלנו גרסו בבבלי שם: נתנו חוץ לעיבורה של עיר אמה אחת וכו'. ועיין להלן רפ"ה ומ"ש לעיל, שו' 31, ד"ה אעפ"י שחשיכו, ובהערה 21 שם.

48-49. **מסתכר באותה אמה ומפסיד את כל העיר מפני וכו'.**וכ"ה בבברייתא שבבבלי הנ"ל. ובמשנתנו הנ"ל: מה שנשכר הוא מפסיד. ופירשו בבבלי הנ"ל שמשנתנו מדברת בכלתה מדתו בסוף העיר, והעיר עולה לו כד' אמות, ולא הפסיד אלא אמה אחת מצד השני של העיר, והולך לצד השני אלפים אמה חסר אחת, עיין בתוספות שם ד"ה כאן. אבל הברייתא שלנו מדברת בעיר גדולה, ואם נתן עירובו מחוץ לעיר אפילו אמה אחת מודד אלפים אמה ממקום עירובו ומפסיד את עודף העיר וכל האלפים אמה חוצה לה מן הצד השני. ועיין בתוספות שם ד"ה אין.

49-50. **האומ' שביתתי על גבי אילן, על גבי חרוב וכו'.**וכ"ה בד אלא שחסר שם "על גבי חרוב". ובכי"ל: בצד אילן, בצד הרוב וכו'. ובכי"ע: בצל האילן, בצל החרוב וכו'. והנכון כלפנינו, ודווקא אם אמר שקונה שביתה על גב האילן קנה עירובו, אבל אם אמר ששביתתו בצדו לא אמר כלום, שהרי לא סיים מקום שביתתו, עיין במשנתנו פ"ד מ"ז⁵⁶ ומ"ש להלן, שו' 56–57, ד"ה האומ' שביתתי בצד אילן. ועיין מ"ש להלן בסמוך בשם הרש"ש.

footnotes: ⁵⁶ במשנתנו שם: ואמר שביתתי תחתיו לא אמר כלום. ובפי' רבינו יהונתן שם: כשאומר תהא שביתתי תחת צל האילן, ואותו צל מחזיק כ' או ל' אמה וכו'. הרי שפירש תחתיו שבמשנתנו "בצל האילן", ואמרו שם שלא אמר כלום. ועדיין אפשר לפרש בדוחק את גי' כי"ע באילן קטן שצילו מכל צד פחות מד' אמות, עיין בבלי נ' ב' ובפירוש הר"ח שם וברי"ף פ"ד סי' תרכ"א, וכיוון שבתי השביתות מובלעים אחד בשני הרי הוא כמי שסיים. אבל גירסת כי"ל "בצד" האילן בוודאי קשה מאד.

50. **על גבי הגה.**בד בט"ס: על גבי הגנה. ובכי"ל: בצד אגא וכו', ובכי"ע: בצל האגא וכו'. ואף כאן הגירסא "על גבי" נכונה, עיין מ"ש לעיל בסמוך. ואשר להגה, היא הגה היא אגא, והוא "היגי" הרגילים בבבלי, קוץ הגמל, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 551, ד"ה עיקר, ושם, עמ' 634. והגה נשנה תכופות במקורות בסמוך לחרוב, עיין לעיל ח"ב, עמ' 551 הנ"ל. ובפירוש הרש"ס לשביעית פ"ו, ק"ח ע"א: ובתוספתא דעירובין פ"ג⁵⁷ נמי תניא עיקר החרוב עיקר האגא. וכנראה שהיתה לפניו הגירסא כאן: האומר שביתתי בעיקר האילן, בעיקר החרוב, בעיקר האגא. וגירסא זו מתאימה למשנתנו פ"ד מ"ז הנ"ל.

footnotes: ⁵⁷ כחלוקת הפרקים שלפנינו.

**בתל גבוה עשרה טפחים לא יתר מבית סאתים וכו'.**וכן בבבלי נ' ב': כגון ששבת בתל שהוא גבוה י' טפחים והוא מד' אמות עד בית סאתים וכו'. ולעיל שו' 42–43, ד"ה השובת בתל, הוכחנו בשיטת התוספתא והירושלמי (ולכמה מן הראשונים היא אף שיטת הבבלי) שבשובת ממש בנקע או בתל, והיינו שקידש עליו היום שם, נחשבים לו כד' אמות, אפילו הם יותר מבית סאתים. ובירושלמי פ"ה ה"ח, כ"ג ע"א, אמרו: ר' זעירא בעי אמר תקנה לי שביתה בקרפף? א"ר חנניה בריה דר' הילל מחלוקת ר' מאיר ור' יודא, ר' מאיר אומר עיקר עירוב בככר, כנותן עירובו בקרפף,⁵⁸ אין לו מקום עירובו אלא אלפים אמה, ר' יודה אומר עיקר עירוב ברגליו, באומר תקנה לי שביתה בקרפף, מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה.⁵⁹ ובבבלי נ' ב' מוכח שהברייתא שלנו מדברת בבא בדרך, עיי"ש. ולפי הירושלמי צ"ל שנשנית בשיטת ר"מ שעיקר עירוב בפת, והאומר תקנה לי שביתה במקום פלוני דינו כדין נותן פת במחיצות שלא הוקפו לדירה, שאם השטח שביניהן יותר מבית סאתים⁶⁰ אין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה. אבל לר' יודה הרי המערב ברגליו דינו כמו ששבת ממש בתוך המחיצות שלא הוקפו לדירה, ואפילו אם יש בתוכן יותר מבית סאתים נחשב לו כל המקום כד' אמות. ועיין היטב בשאילתות סי' מ"ח ובהעמק שאלה שם אות י"א, ולפלא שלא הזכיר את הירושלמי הנ"ל.

footnotes: ⁵⁸ כלומר, שהוא יותר מבית סאתים, עיין מ"ש לעיל בפנים, שו' 42–43, ד"ה ומפרש רבינו. ⁵⁹ ולא עוד אלא במקום שאנו דנים את הקרפף כד' אמות אינו צריך לסיים בדיוק את מקום שביתתו, אבל אם אין הקרפף כד' אמות צריך לסיים את מקום שביתתו בקרפף עצמו, ואחרת לא אמר כלום, עיין מ"ש לעיל בפנים, שו' 49–50, ד"ה האומ', ועיין בראבי"ה ח"א סי' שצ"ג, ריש עמ' 450. ⁶⁰ ולשיטת הרשב"א הסובר שהנותן עירובו בקרפף שלא הוקף לדירה אעפ"י שאינו יותר מבית סאתים אין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה (עיין מ"ש לעיל, שו' 42–43, ד"ה ותמה אני) הרי הוא הולך לשיטתו שאם שבת ממש בתוך המחיצה, שנחשב לו כל המקום כד' אמות אינו אלא דווקא אם המקום המוקף אינו יותר מבית סאתים, ולדעתו הברייתא שלנו היא כר' יהודה, והקונה שביתה ברגליו (ולא בככר ע"י שליח) כאילו שבת שם ממש.

51. **פחו' מעשרה טפחים אין יתר מארבע אמות וכו'.**כלומר אם התל גבוה פחות מעשרה טפחים ורחבו לא יותר מארבע אמות, אף הוא מודד מן התל, שהרי ד' אמות יש לו אפילו שובת ברשות הרבים, עיין רש"י נ' ב' ד"ה במקום המסויים.

52-53. **ובגנה מוקפת גדר גבוה עשרה וכו'.**בראבי"ה סי' שצ"ז, ח"א, סוף עמ' 455: ומסתייעא מתוספתא דעירובין פרק שלישי⁶¹ האומר שביתתי בגינה מוקפת גדר גבוה עשרה טפחים לא יתר על בית סאתים וכו'. וכל התשובה שם היא של ר' שמואל בר נטרונאי. וכ"ה באו"ז ה' עירובין סי' קס"ו, ח"ב מ"ג ע"ד, בפירוש בשם רשב"ט הנ"ל. וכן ברוקח סוף סי' קצ"ג: בפ' ג' בתוספתא האומר שביתתי בגנה וכו', מלה במלה כמו באו"ז הנ"ל בשם רשב"ט. ועיין מ"ש להלן.

footnotes: ⁶¹ כמניין הפרקים שלפנינו, עיין לעיל, הע' 20.

54-55. **בא לאותו מקום מהלך את כולה וכו'.**בר"ח נ' ב': ואין אדם קונה שביתה חוץ למקומו, דתניא הגיע לאותו מקום מהלך את כולו וחוצה לו אלפים אמה, אימתי בזמן שהוא בתוך אלפים אמה שלו וכו'. וכוונת רבינו היא לא לברייתא שבבבלי שם, אלא לתוספתא כאן⁶² שהרי כל הסיום שהביא בר"ח אינו בבבלי שם אלא בתוספתא כאן. והמו"ל של הר"ח הגיהו שם, מפני שחשבו שהר"ח מכוין לברייתא שבבבלי, ושכל הדיבור "אימתי בזמן וכו' " הוא מהר"ח עצמו.

footnotes: ⁶² אעפ"י שלא ציין לה, כרגיל אצלו, עיין מ"ש במבוא לתס"ר ח"ב, עמ' 13 ואילך.

56. **לא היה בתוך אלפים אמה אין לו אלא אלפים אמה בלבד.**בד, כי"ע, כי"ל, ר"ח ורשב"ט בראבי"ה ובאו"ז הנ"ל, רוקח הנ"ל: אין לו אלא ארבע אמות בלבד. ברם לא שלחתי יד בפנים הנוסח, שהרי כן פוסק הר"מ בפ"ז מה' עירובין ה"ג: או שהיה בין המקום שנתכוין לשבות ובין המקום שעומד בו כשחשכה יותר מאלפים אמה וכו', ואין לו אלא אלפים אמה לכל רוח ממקום שהוא עומד כשחשכה. והוא כגירסת כי"ו כאן.⁶³ וכן יוצא מן התוספתא להלן פ"ה ה"א, שו' 2, עיין מש"ש ד"ה נתנו חוץ לתחום. ובעיקר הדין מצאתי חבר לרבינו והוא הרי"ד בתוספותיו מ"ט ב' (ט' ע"ד מן הספר), עיי"ש היטב. ועיין להלן, הערה 70. ופירושו, איפוא, אין לו אלא אלפים אמה ממקום שעמד בו כשחשיכה לכיוון שהולך לשם. והרשב"ט הנ"ל הביא מכאן ראייה (לפי גירסתו) לשיטת השאילתות (סי' מ"ח) ובה"ג (ריש ה' עירובין, ד"ו כ"ה סע"ד, ד"ב, עמ' 122) וספר והזהיר, ויקהל, עמ' 234, שהנותן עירובו מחוץ לתחום אינו זז מתוך ד' אמותיו.⁶⁴ והר"ח, וכן הרשב"ט, הסתייעו מכאן לפי גירסתם בתוספתא שאף שמואל מודה (כבבלי נ' ב') שאם נתכוין לקנות שביתה מחוץ לתחום הפסיד גם את מקומו, ואינו זז מחוץ לד' אמות. ולא עוד אלא שהרשב"ט חולק על רש"י (ס' סע"א) ותוספות (מ"ט ב') הסוברים שאם היה בעירו, וטעה ועירב מחוץ לתחום שאינו מפסיד את תחומי עירו, משום שאנן סהדי שלא עקר את עצמו מעירו אם לא יקנה לו עירובו, ורשב"ט סובר שבכל מקום שנתכוין לקנות שביתה מחוץ לתחום, אינו זז ממקומו. וכן היתה דעת הרשב"א בעבודת הקודש הארוך, לפי הרב המגיד בפ"ו מה' עירובין ה"ה.⁶⁵ ומה שאמרו במשנתנו פ"ג מ"ד: נתגלגל חוץ לתחום ונפל עליו גל וכו' מבעוד יום אינו עירוב, ולא אמרו שאינו זז ממקומו, פירש רשב"ט הנ"ל שהטעם הוא מפני שנתכוין לקנות שביתה במקום הראוי לו, אלא שהאונס גרם, ומה שאמרו במשנתנו פ"ה מ"ז: מי שהיה במזרח ואמר לבנו ערב לי במערב וכו', אם יש הימנו ולביתו אלפים אמה ולערובו יותר מכאן, מותר לביתו ואסור לעירובו, הטעם שמותר לביתו הוא לא מפני שלא נתן דעתו לעקור מבני עירו אם העירוב לא קנה (כפירש"י ותוספות), אלא מפני שעירב ע"י שליח, והשליח הוא שטעה, ויכול לומר לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי, ובטלה כל השליחות. ועיין בפירוש רבינו יהונתן למשנה שם. וסיים באו"ז הנ"ל (מ"ד ע"א): מיהו אין לו (לרשב"ט) ראיה ברורה לחלוק על רבינו שלמה, דההיא דתוספתא נמי איכא לאוקומיה בבא בדרך.⁶⁶

footnotes: ⁶³ ועיין גם להלן מגילה פ"ב, שו' 54, ואף שם גירסת כי"ו משונה מכל הנוסחאות, אבל מתאימה בדיוק לניסוח הר"מ, עיין מש"ש ד"ה אבנים. וחכם עדיף מנביא, והוא הגר"י כהנא בפירושו מרא דמתניתא כאן ובגאון יעקב נ' ב', שהסיק: וצריכנא למימר הרמב"ם מתני אין לו אלא אלפים אמה ממקומו. ⁶⁴ וטעמם, שהנותן עירובו מחוץ לתחומו קנה שם שביתה ונמצא שהוא נתון מחוץ לתחומו כשקידש עליו היום, וממילא אין לו אלא ד' אמות, כדין היוצא מחוץ לתחום, כמפורש בראב"ן, ע' ע"א. אבל שיטת הר"מ והתוספתא לפי כי"ו היא שהנותן עירובו חוץ לתחום לא עשה ולא כלום, ודינו כאילו לא עירב כלל. ⁶⁵ ועיין בהסכמת הגר"א מסאכאטשוב לחי' הרשב"א עירובין, ורמז שם לשטמ"ק ביצה כ"ד סע"ב, כ"ח ב'. ועיין מ"ש להלן פ"ו, שו' 4, ד"ה נתוספו. ולעצם העניין עיין בציוניו של מהרש"מ בארחות חיים של הר"ן כהנא סוף סי' ת"ח שציין לכמה מן הראשונים שהבאתי כאן. ⁶⁶ במקבילה שבבבלי נ' ב' משמע באמת שהדברים אמורים בבא בדרך, ולא עוד אלא שמסתבר שהברייתא שלנו נסמכה למשנתנו פ"ד מ"ז, ובבא בדרך עסיקינן.

56-57. **האומ' שביתתי בצד אילן בצד חרוב בצד הגה לא אמ' כלום וכו'.**וכ"ה בד.⁶⁷ ובכי"ע: האומר שביתתי על גבי האילן, על גבי חרוב, על גבי האגא וכו'. וכע"ז בכי"ל. וכן בראבי"ה הנ"ל, סוף עמ' 456: תניא בתוספתא האומר שביתתי על גבי אילן, על גבי חרוב, לא אמר כלום וכו'. ואף כאן הגירסא הנכונה כלפנינו, והאומר בצד אילן וכו', כוונתו לד' אמות בצד האילן, ומכיוון שלא ברר לאילו ד' אמות כיוון, אם לתחילת ד' אמות לצד צפון, או לסוף ד' אמות לצד דרום, הרי לא סיים מקום שביתתו, עיין בבלי נ' ב'. אבל אם אמר על גבי האילן וכו', למה לא אמר כלום, והרי אפילו החרוב הרחב ביותר שראה ר' חנינא⁶⁸ לא היה בקוטר כוורתו יותר מד אמות.⁶⁹ ואפילו אם נדחק ונאמר שהכוונה לנופו, הרי להיגין בוודאי אין נוף רחב ד' אמות מכל צד. ועיין מ"ש לעיל, שו' 49–50, ד"ה האומ' שביתתי על גבי אילן. ובבבלי מ"ט ב' נחלקו רב ושמואל, לרב לא קנה בכגון דא שביתה כלל, ואינו זז ממקומו, ולשמואל יכול ללכת לכל הפחות עד האילן מן הצד הסמוך לו, ונעשה תחתיו של אילן חמר גמל. ועיי"ש בשני הפירושים של רש"י ומ"ש להלן שו' 59, ד"ה אם מכיר. ועיין ר"מ פ"ז מה' עירובין ה"ה ומ"ש הרב המגיד שם ומ"ש בבאור הגר"א או"ח סי' ת"ט ס"ק י"א,⁷⁰ ומ"ש עליו בהעמק שאלה לשאילתות סי' מ"ח אות י"ז. ועיין מה שהאריך בגאון יעקב נ' ב' ד"ה אמר הרמב"ם.

footnotes: ⁶⁷ אלא ששם בטעות: גנה (במקום: הגה). ⁶⁸ ירושלמי פיאה פ"ז ה"ד, כ' ע"א, סוטה פ"א ה"ח, י"ז ע"ב; במ"ד פ"ט סי' כ"ד. ⁶⁹ ופשיטא שאין להדחק ולומר שלא אמר כלום, מפני שאין משתמשין באילן (עיין בבלי ל"ב ב'), דמה עניינו לכאן, ולא עוד אלא אם אמר שביתתי על גבי האילן יכול לשבת תחתיו שהרי יש לו ד' אמות לכל צד. ⁷⁰ וכיוון בעיקרו לפירוש בעל תוספ' רי"ד מהדורא תליתאה מ"ט ב' (ט' ע"ד מן הספר), עיי"ש היטב. ופירש "לא יזוז ממקומו", לא יזוז מתחום שביתתו הראשונה. וע"פ זה מובן מ"ש בשלטה"ג פ"ד (בהוצ' ראם, י"ד ע"ב, אות א') בשם הריא"ז. אבל הר"מ סובר שבמקום שיש להסתפק שעירובו קנה לו לא יזוז ממקומו מספק (עיין פ"ח מה' עירובין סה"ב), ודווקא במקום שעירובו לא קנה לו כלל הוא כבני עירו. ומ"ש הגר"א שם שהר"מ פסק כרב, כן פסק גם הרי"ף במהדו"ק, עיין דק"ס, עמ' 188, הע' ג', בס' העתים, עמ' 70, ומאירי מ"ט ב' רד"ה ולעניין פסק.

57-58. **עד שיקנה לצפונו או לדרומו ארבע אמות. קנה לצפונו וכו'.**וכ"ה ("עד שיקנה") בד, בכי"ל ובראבי"ה הנ"ל. ובכי"ע נשמטו בטעות המלים "עד שיקנה".

59. **אם מכיר את מקומו הרי זה מותר. ואם לאו הרי זה אסור.**לרב הנ"ל פירושו שלא יזוז ממקומו. ושמואל יפרש שאסור לו ללכת לביתו, אפילו אם ידע בוודאי שאין מן המקום שהיה שם האילן או הגדר אלפים אמה לביתו, כשם שאסור לו ללכת לביתו אם אמר שביתתי תחת האילן, אפילו אם האילן הוא בתוך אלפים לביתו, וכפירוש הר"ח, הר"י ברצלוני בס' העתים, עמ' 69, קצת פירושי ספרד שהביא במאירי מ"ט ב' סד"ה המשנה, ורש"י מ"ט ב' בל"א שאמר עליו "וזה שמעתי". ועיין לעיל, שו' 56, ד"ה לא היה בתוך אלפים ומש"ש. ושמא בכגון דא שנעקר האילן ונמצא שאינו נותן כלל שעור לדבריו, אף שמואל יודה שאינו זז ממקומו, לפירוש רוב הראשונים שאם לא קנה עירובו כלל והוא בדרך אינו זז ממקומו.⁷¹ ובמאירי מ"ט ב' ד"ה המשנה: ונחלקו רב ושמואל בגמרא שלדעת רב לא אמר כלום, דאפי' תחת האילן אינו יכול לילך וכו', שלא סיים את מקומו, וכל שאומר שביתתי בשדה פלוני, או בבקעה פלונית, או ברחוק אלף אמה לא קנה שם שביתה. ומדבריו משמע קצת שלרב גרידא אמר כן.

footnotes: ⁷¹ תדע לך שהוא כן, שהרי לפירש"י בלשון ראשון וסייעתו סובר שמואל שאם כל האילן הוא בתוך תחום ביתו מותר לו ללכת לביתו, וא"כ למה אמרו במשנתנו פ"ד מ"ז: מי שבא בדרך וכו', והיה מכיר אילן או גדר וכו' אם אינו מכיר, או שאינו בקי בהלכה, ואמר שביתתי במקומי וכו', והרי אם הוא בקי בהלכה, אפילו אינו מכיר יכול לומר שביתתי בסוף התחום. ומכאן שאפילו לשמואל אם אינו מסיים כלל את מקום שביתתו לא קנה עירוב כלל.

60. **ר' יוסה או' היו שנים וכו'.**בירושלמי פ"ד ה"ו, כ"ב ע"א, ובבבלי נ' ב', נשנית הלכה זו בסתם, אבל בבבלי נ"א א' שנאה רבה לרב יוסף בשם ר' יוסי, ואמרו שם: ולא היא, לא תנא ליה כר' יוסי אלא כי היכי דליקבל ליה מיניה משום דר' יוסי נימוקו עמו. אבל בכל הנוסחאות של התוספתא נשנית בשם ר' יוסי, וכ"ה בראבי"ה הנ"ל, עמ' 457. ובראשון לציון להגר"י ברלין אבות פ"ה מ"ז כתב: ודע כי בחבורי על התוספתא⁷² כתבתי דיש לתמוה אמאי דאמר לא אמר ר"י דבר זה, דבתוספתא דעירובין איתא להדיא דבר זה בשם ר"י. וצ"ע.

footnotes: ⁷² עיין מ"ש עליו במבוא לח"א, עמ' י"ד ואילך.

61-62. **האומ' שביתתי במקום פלני בשדה פלני במקום שאזכה בו משתחשך וכו'.**כלומר, אם סיים את המקום ואת השדה, אלא שהוא מקום שאינו יכול להגיע אליו מבעוד יום אפילו אם ירוץ, אין עירובו עירוב, מפני שאין מערבין משתחשך. ודווקא אם יכול להגיע למקום עירובו מבעוד יום, אלא שהוא עייף ורוצה לנוח, וללכת אח"כ לאטו, יכול לקנות שביתה שם, אבל אם אינו יכול להגיע אליו מבעוד יום, אין עירובו עירוב. וכבר העירו המפרשים שהיא מימרא של רבא בבבלי נ"א רע"א.

62. **שאין מערבין משתחשך.**משנתנו רפ"ח, להלן פ"ו, שו' 19.

62-63. **זהו שאמרו העני מערב ברגליו אחד עני ואחד עשיר.**במשנתנו פ"ד מ"ח: אם אינו מכיר, או שאינו בקי בהלכה, ואמר שביתתי במקומי זכה לו מקומו אלפים אמה לכל רוח וכו', וזו היא שאמרו העני מערב ברגליו. אמר ר' מאיר אנו אין לנו אלא עני. ר' יהודה אומר אחד עני ואחד עשיר, לא אמרו וכו'. ולנכון פירש בגאון יעקב נ"א ב' שאין כאן מחלוקת בין המשנה והתוספתא, והכוונה כאן שמה שאמרנו במשנתנו הנ"ל שהמהלך בדרך הוא בדווקא, מפני שכל המהלך בדרך הוא עני, מפני שאין פת מצויה לרוב הולכי דרכים (כשיעור עירוב),⁷³ כפירוש הר"ח נ"א ב', ואחד עני ואחד עשיר דינו כן. ובמשנתנו "אין לנו אלא עני" פירושו אין לנו אלא דין משנתנו, כלומר, ההולך בדרך דווקא שדינו תמיד כעני, ואפילו הוא עשיר. וברישא של משנתנו הנ"ל שנינו: מי שבא בדרך וחשכה לו והיה מכיר אילן או גדר, ואמר וכו' שביתתי בעקרו, מהלך ממקום רגליו ועד עקרו אלפים אמה וכו'. ופירשו הראשונים (הרשב"א, הריטב"א והמאירי) שלבבא זו אין להסמיך את ההלכה של עני מערב ברגליו, משום שעירוב ברגל לר"מ הוא כשבא למקום שרוצה לשבות שם, וברישא הנ"ל קולא אחרת היא שלא הטריחוהו לרוץ למקום שרוצה לשבות בו. והר"מ בפיה"מ (פ"ד סמ"ט) פירש שהקלו עליו, מפני "שאין לו יכולת להגיע שם ולהניח שם פת". וכנראה שהר"מ סבר מתחילה כשיטת הראב"ד שאעפ"י שהוא עייף ואינו יכול להגיע לשם, מ"מ יכול לערב, מפני שלולא היה עיף היה יכול להגיע לשם כשהיה רץ בכל כוחו.⁷⁴ והרי המשנה לא נתנה שיעור לדבריה, ומכיוון שאף באין הוא יכול להגיע מבעוד יום למקום עירובו, מחמת עייפותו, התירו לו לקנות שביתה במקום פלוני, אף בכל הולכי דרכים הקונים שביתה ברחוק מקום, מפני שקשה להם להגיע לאותו מקום מבעוד יום, התירו להם לומר כן, ומגיעים לשם משחשיכה, וקונים שם שביתה. ומטעם זה אמרו בבבלי נ"א ב' אליבא דרב נחמן (והלכה כמותו) שהבבא "וזו היא שאמרו העני מערב ברגליו" דבוקה למשנה שלפניה דווקא, ולא לרישא דרישא, עיי"ש בפיה"מ הנ"ל ובתוספות נ"א ב' ד"ה ואהיכא. ובבבלי נ"א ב' הביאו ראייה מן הברייתא שלנו לרב נחמן הסובר שלא נחלקו ר"מ ור"י אלא באומר שביתתי במקומי, אבל אם אומר שביתתי במקום פלוני דברי הכל עני אין עשיר לא, וכ"ה שם: תניא כוותיה דרב נחמן אחד עני ואחד עשיר מערבין⁷⁵ בפת ולא יצא עשיר וכו'. וכנראה שהמלים "מערבין בפת" הוא פירוש התלמוד עצמו שהוסיפו לתוך הברייתא. ובר"ח שם: וקיי"ל כרב נחמן דתניא כוותיה, דתניא זהו שאמרו (מפני) העני מערב ברגליו ולא יצא העשיר וכו'. ונראה שכיוון לתוספתא כאן (שהרי בבבלי לא מצאנו את הרישא בשום נוסח), אלא שקיצר, והרכיב אח"כ את לשון התוספתא עם לשון הבבלי.

footnotes: ⁷³ ואפילו אם יש לו דינו כן, דלא פלוג רבנן (רשב"א, ריטב"א ומאירי נ"א ב'). ⁷⁴ כ"ה במאירי מ"ט ב' (68 ע"ב) על מאמר רבא (נ"א רע"א): "ושיהא יכול להגיע שם קודם חשיכה אף ע"י הדחק, כגון במרוצה גדולה ואפילו לא היה הוא יכול לרוץ. וכן מצאתיה לגדולי המפרשים". ⁷⁵ המלה "מערבין" חסרה בה"ג ה' עירובין פ"ח, ד"ו כ"ו ע"ג, ובס' העתים, עמ' 71. אבל ישנה בה"ג ד"ב, עמ' 125.

63-64. **ובלבד שלא יצא מן העיר ויאמר שביתתי במקומי וכו'.**בבבלי הנ"ל: ולא יצא עשיר חוץ לתחום ויאמר שביתתי במקומי וכו'. ולפי גירסא זו ברור שר"מ אינו מתיר לעשיר לערב ברגליו, אעפ"י שהוא מגיע למקום שרוצה לקנות שביתה שם. ומלשון התוספתא כאן, משמע שבין עני ובין עשיר אינם יכולים לצאת מביתם כדי לערב ברגליהם, מפני שכל אדם יש לו פת בביתו, ואף עני כשהוא בביתו עשיר הוא לעניין זה. וכן סוברים רש"י (ד"ה ומחשיכין על התחום), הרשב"א והריטב"א, וכן מביא במאירי (68 ע"ב) בשם התוספות. ואשר לדבור "חוץ לתהום" שבבבלי, עיין בתוספות נ"א ב' ד"ה ויצא, ומ"ש לעיל הערה 21. ובר"ח נ"א ב' מעתיק: ולא יצא עשיר חוץ לתחום וכו'. אבל לעיל ל"ח א' מעתיק: ולא יצא העשיר חוץ לעיר וכו'. ועיין מ"ש להלן, שו' 65, ד"ה אחד עני. וברי"ף פ"ד סי' תרכ"ב גורס בבבלי: ולא יצא עשיר חוץ לתחום ויאמר שביתתי במקום פלוני. וכן מביא בעל המאור שם, ומעיר "ושמא טעות סופר הוא", אבל הוא מקיים גירסא זו, ומפרש שלא אסר ר' מאיר לעשיר אלא דווקא אם קונה שביתה במקום רחוק, אבל כשמגיע ברגליו למקום שביתה אף ר"מ מודה, ומכ"ש שר' יהודה יודה בזה. אמנם הראב"ד בכתוב שם (הסגלה חל"ה, עמ' 7) השיג עליו: "טעותו היה, כי לא כן בהלכות אלא שביתתי במקומי בדברי שניהם" (כלומר, בין בדברי ר"מ ובין בדברי ר' יהודה). וכן במלחמות שם: בהלכות שלו בלבד טעה הסופר, ובשאר כל נוסחי ההלכות הבדוקות כתוב לא יצא עשיר חוץ לתחום ויאמר תהא שביתתי במקומי. ברם גם בס' העתים, עמ' 71, מעתיק כדברי בעל המאור. וכן הגירסא גם בה"ג ה' עירובין פ"ח, ד"ו כ"ו ע"ג, וד"ב, עמ' 125.⁷⁶ וקשה מאד לפרש את הסוגיא בבבלי לגירסא זו. ועיין ר"מ פ"ז מה' עירובין ה"ג ומ"ש בגאון יעקב נ"א ב' בבאור שיטות הראשונים בזה.

footnotes: ⁷⁶ וכן, כנראה היתה הגירסא גם לפני רש"י, אלא שהגיה, ולפיכך כתב: ה"ג ולא יצא וכו' ותהא שביתתי במקומי. וכמובן שאין כאן הכרח כלל להניח שרש"י כיוון לגירסא זו.

65. **אחד עני ואחד עשיר היוצא מן העיר ואמ' שביתתי במקומי וכו'.**בבבלי הנ"ל: אחד עני ואחד עשיר מערבין ברגל, ויצא עשיר חוץ לתחום ויאמר תהא שביתתי במקומי וכו'. ובר"ח שם: ויוצא העשיר חוץ לעיר, לתחום⁷⁷ ואמר שביתתי תהא במקומי. ובירושלמי פ"ד ה"ה, כ"ב ע"א: אע"ג דר' יודה אמר עיקר עירוב ברגליו, ובלבד שלא ישב לו בתוך ביתו, ויאמר תקנה לי שביתה במקום פלוני אלא יוצא לו חוץ, לשדה,⁷⁸ ויאמר תקנה לי שביתה במקום הזה,⁷⁹ וממתין שם עד שחשיכה, וחוזר ובא לעירו.

footnotes: ⁷⁷ כנראה שהרכיב כאן את לשון התוספתא עם לשון הבבלי, עיין מ"ש לעיל, שו' 62–63, סד"ה ובבבלי, שו' 63–64 סד"ה ובלבד. ושמא פירש כן את לשון הבבלי, עיין בירושלמי שהעתקנו להלן בסמוך בפנים. ⁷⁸ כ"ה בכי"ל שם, וכן מעתיק הראבי"ה ח"א סי' שצ"ט, עמ' 457, ובחנם תיקן המו"ל שם את גירסת שני כתה"י. ⁷⁹ בראבי"ה הנ"ל: במקום פלוני. אבל מהמשך הירושלמי "וממתין שם עד שחשיכה" ברור שצריך להגיע למקום שרוצה לקנות לו שביתה.

67-68. **אמ' ר' יהודה מעשה בבית ממל ובבית גוריון ברומה וכו'.**בד ובכי"ל: ברומא, ובכי"ע: בדרומא. ובירושלמי הנ"ל: מעשה במשפחת בית ממה ומשפחת בית גוריון מרומה וכו'. ובראבי"ה הנ"ל (לעיל הערה 78) מעתיק בשם הירושלמי: מעשה במשפחת בית דימה ומשפחת בית גוריון מדומה וכו'. ובבבלי הנ"ל: מעשה באנשי בית ממל ובאנשי בית גוריון בארומא⁸⁰ וכו'. ואף שם יש גורסים: ברומה, ברומא,⁸¹ עיין דק"ס. ומתקבלת דעת החוקרים שקבעו את רומה במקום חרבת רומה של ימינו, והיא Ροῦμα' שמזכיר יוסף הכהן במלחמות (הנ"ל, לעיל הערה 80). והיא בדרום מערב של בקעת נטופה. והיא באמת כשני תחומי שבת מתל בדויה, המקום שקובעים שם את כפר שיחין, עיין להלן.

footnotes: ⁸⁰ ושמא צ"ל גם בכי"ע: בארומא (במקום: בדרומא). ובירושלמי תענית פ"ד ה"ח, ס"ט ע"א: שני אחים הוון בכפר חריבה והוון רומים אזלין עליהון ומקטלין לון וכו'. ובאיכ"ר פ"ב, ב', הוצ' בובר, נ"ג ע"א: תרין אחין הוון בכפר חרובה, הווה אדריינוס משלח גייסין עליהון וכו'. ובילקוט האזינו רמז תתקמ"ו מביא משם: בכפר חנניא. ומכיוון שהשם כפר חרובה לא נזכר במקום אחר, ומקומו בלתי ידוע שמא מותר לשער בדרך אולי ואפשר שהכוונה לכפר חרומה, ארומה (בחילוף הרגיל בין בי"ת ומי"ם, עיין מבוא הירושלמי לרז"ף פרנקל, ח' ע"א), ורומזים שם לשני האחים נטירא ופיליפא מכפר רומא (απο 'Ροῦμας κώμης) שהיו עושים שמות ברומאים, כפי שמספר יוסיפוס במלחמות ס"ג פ"ז סי' כ"א (233). ובעלי האגדה העבידו את המאורע לתקופת אדריינוס, כרגיל אצל דרבנן דאגדתא. ⁸¹ ובראב"ן, ס"ט ע"א, גורס שם: מעשה באנשי בית גולגול ובאנשי בית חורון שהיו מחלקין גרוגרות וכו'. ושמא כתב רבינו באשגרת לשון מעירובין כ"ב ב', וגרס שם: בית חורון (במקום: בית מרון), כגירסת הר"ח, הריטב"א ועוד, עיין דק"ס, עמ' 81 הע' כ'.

68-69. **והיו עניי שיחין יוצאין ומערבין ברגליהן ונכנסין ואוכלין משחשיכה.**ובירושלמי הנ"ל: והיו עניי שיחין יוצאין ומערבין ברגליהן וממתינים שם עד שתחשך, ולמחר היו נכנסין ואוכלין שם וחוזרין. וכל מה שהיו עושין על פי חכמים עושין. וכ"ה בראבי"ה הנ"ל. אבל בבבלי הנ"ל: ובאין עניי כפר שיחין ועניי כפר חנניה⁸² ומחשיכין על התחום, למחרת משכימין ובאין. ברם כפר חנניה (לפי המקום שקובעים אותו חוקרי זמננו) הוא הרבה יותר משני תחומי שבת מרומה הנ"ל, ובתוספתא ובירושלמי לא נזכרו כאן עניי כפר חנניה, ושמא נוספו בבבלי באשגרה משבת ק"כ ב', ב"מ ע"ד א'. ולעצם העניין מגירסת התוספתא משמע שהעניים היו הולכים בערב שבת לרומא, ולא היו חוזרים לעירם מיד אחרי שקנו שביתה, אלא המשיכו ללכת לרומא, כדי לאכול שם. אבל מכיוון שלמחרת היו חוזרים לעירם, הרי יצאו על מנת לערב, כדי שיוכלו לחזור, ובכגון דא היו צריכים לערב ברגליהם, כלומר, לבוא עד מקום התחום ולקנות שם שביתה, שהרי כל עני בביתו עשיר הוא (עיין מ"ש לעיל, שו' 63–64, ד"ה ובלבד), וש"מ שאף עשיר אם הוא מחשיך על התחום שפיר דמי, מפני שעיקר עירוב ברגל. ועיין בתוספות נ"א ב' ד"ה ויצא, ברשב"א ובריטב"א שם ובמאירי מ"ט ב' (68 ע"ב). אבל בעל המאור פירש שר' יהודה אינו מוסר אלא מעשה שהיה, ואף ר"מ מודה בה, עיי"ש, וכבר כתבנו לעיל, שו' 63–64, סד"ה וברי"ף, ששיטת בעל המאור קשה מאד.

footnotes: ⁸² אמנם בריטב"א נ"א ב' סד"ה ויוצא עשיר מעתיק: ובאין עניי כפר שיחין ומחשיכין וכו', אבל נראה שאין שם אלא קיצור לשון, שכן גם הראב"ן (הנ"ל), הרשב"א והמאירי מ"ט ב' (68 ע"ב) מעתיקים: כפר שיחין וכפר חנניה.