1. **שיתוף מבוי כיצד וכו'.**בבלי פ' א'. וברשב"א ע"ט סע"ב ובמאירי שם (115 ע"א) הביאו את כל הברייתא בשם התוספתא. ובמשנתנו פ"ז מ"ו: כיצד משתתפין במבוי, מניח את החבית ואומר וכו'.

1-2. **חבית של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות ושל זתים וכו'.**וכ"ה ("ושל תבואה") בד, בכי"ע, בכי"ל, בקג"נ, ברשב"א ובמאירי הנ"ל. ובבבלי הנ"ל: ושל שמן ושל תמרים ושל גרוגרות ושל שאר מיני פירות וכו'. אמנם בכ"י אוקספורד שם חסרות המלים "ושל שמן ושל תמרים", אלא שמסתבר שנשמטו בט"ס, וישנן בכל הנוסחאות, וכ"ה בר"ח שם. אבל בתוספות פ"ב א' ד"ה כיצד חסרה המלה "ושל תמרים". ובח"ד הגיה גם כאן ושל "תמרים" במקום "ושל תבואה", והעיר "דמה עניין תבואה באמצע הפירות, ועוד דבתבואה אין מערבין ואין משתתפין". ברם ברור שאין להגיה בתוספתא נגד חמש נוסחאות המקויימות גם ע"י הרשב"א והמאירי. ולא עוד אלא שכן שנינו אף בתוספתא ב"מ פ"ב ה"ג: מצא וכו' וחביות של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות ושל זתים וכו', ממש כמו כאן, וכן מצינו כמה פעמים שהיו מחזיקים חטים ושעורים בכד, עיין בבלי חולין קי"ד ב'. ועיין ב"מ מ' א', נ"ט א' וב"ב נ"ה א', והיינו כד היינו חבית. ואשר לקושייתו השניה שאין מערבין בתבואה, כפי שמוכח מן הבבלי כ"ט א', ופסקוה כל הפוסקים (עיין בשו"ע או"ח סי' שפ"ו ס"ק ה'), הרי כתב הר"מ בפ"א מה' עירובין ה"י: כל האוכל שהוא נאכל כמות שהוא, כגון פת ומיני דגן ובשר חי, אם נשתתפו בו, שיעורו וכו'. ואין מיני דגן אלא חמשת מיני תבואה (עיין לשון הר"מ בפ"ט מה' נדרים סה"ט). הרי לך שפסק שמערבין בתבואה, והתוספתא מסייעת לו. וכן פסק הר"מ בהי"א שם שמערבין בתבלין. ורבינו מפרש את הבבלי כ"ט א' בדרך הוה אמינא, כלומר, לדידך שאתה סובר שאין מערבין בתבלין, מפני שאינן בני אכילה "מי לא קתני חטין ושעורין, ולאו בני אכילה נינהו" והיינו שחטין חיות אינן יותר בני אכילה מתבלין. ולפי המסקנא מערבין בחטין, כפשוטה של משנתנו ברפ"ג,¹ עיין בב"י טאו"ח סי' שפ"ו. ובמעשה רוקח על הר"מ במקומו הבין את דברי הר"מ כפשוטם שמערבין בחטים ושעורים, ובכל דבר שאינן בני אכילה לרוב בני אדם, אם יש מקצת בני אדם שאוכלים אותם לפעמים,² עיין להלן ביצה ספ"א, ירושלמי שם פ"א הי"א, ס"א ע"א, בבלי שם י"ד ב' ובגירסת הר"ח שם. ועיין מ"ש הר"י קורקוס בפ"י מה' תרומות ה"ז. ועיין מ"ש להלן, שו' 5–6, ד"ה והיינו. ופשוטה של ברייתא שמשתתפין לכתחילה בדברים הללו, והם עדיפים מפת. וכברייתא שבבבלי ע"א ב': משתתפין במבוי ביין, ואם רצו להשתתף בפת משתתפין. וכן בתוספות שם ד"ה משתתפין. אבל בס' העתים, עמ' 65: ואנן חזי לן וכו', ואי ערוב עירובי תחומין ושתופי מבוי בפת כש"כ דמעלי ליה, ובתשובה נמי וכו'.³ וכ"ה ברש"י ע"א ב' סד"ה ומשתתפין, כפי שהעיר לנכון בהערות שם.

footnotes: ¹ ועיי"ש בירושלמי פ"ג ה"א, כ' ע"ג: בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח, בין בדבר שנאכל חי כמות שהוא, בין בדבר שאינו נאכל חי כמות שהוא. והכל נלקח בכסף מעשר ובלבד דבר וכו'. וקרוב לוודאי שצריך להפך שם את הגירסא, כמו שהגיהו המפרשים. ² ועיין במשנת חלה פ"א מ"ח ובתוספות אנשי שם במקומו, ומ"ש לעיל ח"ב, עמ' 796, ובהע' 27 שם. ³ כלומר, ובתשובה לגאון נמי כתב כן. ועיין לעיל שם, עמ' 64, ובהערה קל"א שם. וכן מפורש בהלכות פסוקות סי' קמ"ח.

3. **היתה משלהן אין צריך לזכות, היתה משלו מגביהה מן הארץ ואו' וכו'.**וכ"ה בד. וברש"י ע"ט ב': והכי תני לה בתוספתא אם משלהן אין צריך לזכות, ואם משלו, השליח מגביה מן הקרקע ואומר זכיתי לכם. וכ"ה ברש"י שברי"ף, וכן העתיק בשם רש"י בתשב"ץ ח"ב סי' רצ"ד, ס"ו ע"ב. וכן מעתיקים בשם התוספתא באו"ז ח"ב ה' עירובין סי' קפ"ב, מ"ח ע"א, רבינו יהונתן פ"ז סי' תר"ן, סמ"ג עשין דרבנן א' (ה' עירובין), רמ"ג ע"ב, פי' תלמיד הרמב"ן למס' ביצה ט"ז ב',⁴ עמ' 63, ור"ן ביצה פ"ב סי' תתע"ח. וכנראה שכולם העתיקו ע"פ רש"י, ולפיכך הוסיפו "השליח" דרך באור, ושנו "הקרקע" (במקום "הארץ") ע"פ הבבלי פ' א'. ולפ"ז אף בנוסח של התוספתא של רש"י לא נזכר השעור של הגבהה. ועיין גם במ"מ פ"א מה' עירובין סהי"ז. אמנם בשבלי הלקט השלם ה' יו"ט סי' רמ"ו, עמ' 230, מעתיק בשם רש"י: ובתוספתא תני והשליח מגביה מן הקרקע טפח, ואומר זכיתי לכם. אבל כבר ראינו שהרב הוא בודד בגירסא זו, והוא תיקון ע"פ הבבלי שם. אבל בכי"ע, כי"ל וקג"נ כאן: מגביהה (בכי"ע: מגביה) מן הארץ כל שהוא וכו'. וכן מעתיק הרשב"א והמאירי הנ"ל, וכן בשו"ת הרשב"א ח"ג סי' רס"ה ובריטב"א ע"ט ב'. ובבבלי פ' א' הנ"ל: אם משלו צריך לזכות, ואם משלהן צריך להודיע,⁵ ומגביה מן הקרקע משהו (בר"ח: כל שהוא). ופירשו שם: מאי משהו נמי דקאמר, טפח. ומלשון הבבלי משמע שצריך להגביה, אפילו אם היתה החבית שלהן. ולעיל שם ע"ט ב': אמר רב יהודה חבית של שיתופי מבואות צריך להגביה מן הקרקע טפח. אבל בה"ג ה' עירובין (ד"ו כ"ז ע"ג, ד"ב, עמ' 130): צריכה שתהא גבוהה מן הקרקע טפח. ומשמע מן הלשון שלאחר הזיכוי צריך להשאיר את החבית למעלה מן הקרקע טפח. וכן מפורש בה' קצובות ה' עירובין סוף סי' י"ד, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' 66. וכן ברבינו יהונתן הנ"ל אחרי שהביא את התוספתא שלנו מעיר: וי"מ (=ויש מפרשים) שיגביהנה מן הקרקע טפח אחר⁶ שזכו בה הזוכים כמשפט כל הגבהה, צריך שתעמוד החבית מופרשת משאר החביות העומדות באוצר, ותהיה גבוהה טפח מהם. וכן כתבו ברשב"א ובמאירי שם. וכן מוכח מדברי הר"מ בפיה"מ למשנתנו ובחיבורו פ"א מה' עירובין הי"ז, עיי"ש במגיד משנה. ולפי פירוש זה בבבלי אין ההגבהה עניין כלל לקניין, אלא אחרי שזיכו את החבית באחד מדרכי הקניין מגביהה, וממילא אין מכאן ראייה שהגבהה בטפח מספיקה, או שבעירובין הקלו, עיין בתוספות ע"ט ב' ד"ה צריך ובגליון שם. ועיין מ"ש להלן, שו' 14, סד"ה אין משתתפין. אבל שאר הראשונים הנ"ל שהביאו את התוספתא הוכיחו מכאן שדווקא אם הוא מזכה משלו צריך השליח להגביה, ומטעם קניין אתינן עלה. וכן משמע מתשובה המיוחסת לרב נטרונאי (הלכות פסוקות סי' קמ"א, אוה"ג, עמ' 63) שמטעם קניין צריך הגבהה טפח. ומכאן מוכח שלכל הפחות בזיכוי של עירובין מספיקה הגבהת טפח.

footnotes: ⁴ ושם: בתוס' גבי עירובי חצרות וכו', וצ"ל: גבי שיתופי מבואות. ⁵ פירש"י: צריך להודיע אם חפצין בכך, שמא מקפידין בעירובן וכו'. ⁶ כ"ה בפי' רבינו יהונתן כת"י, עיין דק"ס, עמ' 313, סוף הע' ז'.

3-4. **ואו' זכיתי לכם ולכל שנתוספו עליכם.**וכ"ה בכל הנוסחאות, בחידושי הרשב"א, בתשובתו ה"ג סי' רס"ה, ובמאירי הנ"ל. ועיין מ"ש בפירושה להלן. וכתב במאירי פ' ב' (117 ע"א): כתבו גדולי הדור (הרשב"א) שמתחלה מתכוונים לזכות לכל הבא, ואעפ"י שהוא כעין מקנה למי שאינו בעולם, בעירוב הקילו.

4. **נתוספו עליהם מזכה ואין צריך להודיע.**וכ"ה בכל הנוסחאות. והראשונים הנ"ל לא הביאו אלא עד בבא זו ולא עד בכלל. ובמשנתנו פ"ז מ"ז: נתוספו עליהם מוסיף ומזכה, וצריך להודיע. ולכאורה נ"ל לשער שנתחלפו כאן השורות מלהלן סה"ג, שו' 10, וכאן צ"ל: מודיע, ואין צריך לזכות (שהרי כבר זכה להם מקודם), ולהלן שו' 10, צ"ל: מזכה ואין צריך להודיע (שהרי לא ידעו כלל שכלה העירוב, ואם זיכה להם מחדש, מה לי כלה מה לי לא כלה). אבל קשה לשבש חמש נוסחאות. ולא עוד אלא שכאן מפורש שאפילו אם התנה בתחילה "ולכל שנתוספו עליכם" צריך שוב לזכות. ועיין מ"ש לעיל, סוף שו' 3–4. ובעבודת הקודש להרשב"א ש"ד סי' ד', כ"ה ע"א כתב: וכשהוא מזכה, אם בקי בהלכה הוא צריך לזכות לבני המבוי ולכל מי שניתוסף מיום זה ואילך במבוי, שאם לא כן פעמי' שנתוספו דיורין ויאסרו עליהם עד שיוסיפו עליהם. ואם עשה כן (כלומר, אם היה בקי בהלכה ואמר "ולכל שנתוספו") אפי' נתוספו אין צריך להוסיף. וי"ל שאם נתמעט האוכל עד שלא נתוספו הדיורין צריך הוא להוסיף, שלא יאמרו (צ"ל: אמרו) סוף עירובו בכל שהו (הרשב"א פסק כר' יוסי במשנתנו פ"ז מ"ט) אלא באותן שזכו בתחלת הערוב, אבל אלו שלא היו בתחלת הערוב לא, וצריך להתיישב בדבר.⁷ ומכיון שרבינו העיד בפירוש (בתשובתו ח"ג סי' רס"ה הנ"ל) שהביא את התוספתא שלנו בחיבורו עבודת הקודש,⁸ ועל פיה כתב מה שכתב בקיצור בעבודת הקודש הקצר שלפנינו, הרי מסתבר מאד שיש כאן לפנינו שני פירושים לבבא שלנו. והיינו פירוש אחד שהרישא מדברת בחכם ובקי בהלכה שידע שעדיף לערב אף לנוספים אח"כ, והבבא שלנו היא באדם שלא ידע לעשות כן, ולא עירב מתחילה על הנוספים, ולפיכך צריך להוסיף על העירוב כשניתוספו דיירין, וכן פירש בח"ד מדעתו. והפירוש השני הוא שבבא זו סמוכה למשנתנו הנ"ל, לנתמעט האוכל, ומוסיפה התוספתא שאם נתמעט האוכל משתי סעודות, צריך עכשיו להוסיף אם נתוספו הדיירין, ודינן כעירוב בתחילתו ולא כשיירי העירוב.⁹ ואשר לסתירה שבין משנתנו שאומרת מזכה וצריך להודיע, וכאן אמרו אינו צריך להודיע, הרי מן הסיפא כאן משמע שהברייתא נשנית בשיטת ר' יהודה, ור' יהודה סובר שמערבין לו לאדם שלא מדעתו, ולפיכך אינו צריך להודיע, עיין בבבלי פ' ב' ובראשונים שם, ומ"ש בגאון יעקב שם. אבל הרישא כאן ששנתה "זכיתי לכם" היא כר"מ. ובירושלמי פ"ז ה"ז, כ"ד ע"ג: מהו מודיע? הלכה. ולנכון פירש באו"ש פ"א מה' עירובין סהי"ז: "שמודיע הלכה, כלומר, הדין, שזה להיתר המבוי", והיינו שאינו מבקש רשות מהם לערב, אלא מודיע להם הדין שצריך לערב והעירוב מתיר.¹⁰ וכן פירש בצפנת פענח פ"ה ה"ב שם, וציין לתוספות קידושין ה' א' ד"ה שכן, שם מ"ד א' ד"ה במאמר. ואפשר שהכוונה היא שצריך להודיע לנוספים שנתמעט העירוב ועירב עליהם, שמא יש ביניהם שרוצה לזכות במצוה בממונו, וירצה לשלם לו אח"כ בעד עירובו. ולפ"ז אף משנתנו כר' יהודה שיכול לערב על אדם שלא מדעתו, כדי להתיר את המבוי, ואם ירצה לזכות במצוה ישלם לו אח"כ. אבל בתוספתא כאן פירושו שאינו צריך להודיע ולבקש רשות לפני שערב, כמפורש להלן בסמוך. ועיין היטב בתוספ' רי"ד מהדו' תליתאה פ' ב' ד"ה ניתוספו ואילך.

footnotes: ⁷ וכן כתב בחידושיו כאן פ"א א' (ל"ה ע"ד מן הספר, והדברים שייכים לעיל שם פ' ב'): ומיהו אם נתמעט הערוב קודם שנתוספו, בזה אפשר שצריך להוסיף מחמת אותן דיורין שנתוספו, דלא אמרו סוף ערוב בכל שהו אלא לאותן שהיה להם בתחלת עירובן כשיעור וכו'. וכן בשו"ת שלו המיוחסות להרמב"ן סי' רי"ב: ומי' (=ומיהו) נ"ל שא' (=שאפשר כלשונו בחידושיו הנ"ל. ועיין גם בריטב"א ע"ט ב' ד"ה נתמעט מ"ש בשם רבו) בתוספות דיורים לאחר שנתמעט האוכל צריכי' להוסיף וכו'. ולא יפה עשו בד"ח של שו"ת המיוחסות שהדפיסו: ומיהא נ"ל שאמר וכו', שהרי רבינו לא אמרה אלא כמפקפק, כפי שיוצא מעבודת הקודש שלו ומלשונו בחידושיו הנ"ל. אבל במאירי פ' ב' (117 ע"א) כתבה בשם גדולי הדור (הרשב"א) כפסק הלכה, ולא הזכיר שרבינו היסס בדבר. ⁸ כוונתו לספרו הארוך, עיין מ"ש לעיל פ"ג, הע' 65. ⁹ ולשיטת הראב"ד שהבאנו להלן, שו' 7, ד"ה וברשב"א, שהמערב במשקין צריך שיהא לעולם לכל אחד ואחד רביעית, התוספתא מתפרשת כפשוטה שאם נתוספו דיורין במדה כזו שאין עכשיו רביעית לכל אחד ואחד מוסיף ומזכה וכו'. אבל לא מצאתי לו חבר לרבינו בשיטה זו, עיין מש"ש. ¹⁰ בהלכות קצובות ה' עירובין ה"ט, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' 64: ואם עשה עירוב אחד מהם על כולם מקמח שלו עירובו קיים, אבל צריך להודיעם ולומר להם, סמוכו על עירובי אשר עשיתי עליכם.

5-6. **והיינו מבשלין קדירה של עדשים וכו'.**בבאורי הגר"א או"ח סי' שפ"ו ס"ק ה' הביא מכאן ראייה לשיטת הרא"ש פ"ג סי' א' (ועיי"ש בקרבן נתנאל אות ק') והטור סי' שפ"ו שאין מערבין בעדשים חיים (נגד הב"ח לטור שם ובהגהותיו לרא"ש הנ"ל), שהרי כאן הזכיר ר' יהודה בפירוש שהיו מבשלין את העדשים. ואף בריש פירקין לא הזכירו אלא חבית של תבואה,¹¹ ואין עדשים חיים בכלל תבואה,¹² ואינם ראויים כלל לאכילה. ופשיטא שראייה גמורה אין כאן, משום שמעשה שהיה כך היה, ולכתחילה בוודאי עדיף יותר לערב בעדשים מבושלים.

footnotes: ¹¹ בח"ד שם הגיה ע"פ הבבלי "ושל תמרים" וכן הגיה שם הגר"א ז"ל, עיין מ"ש לעיל שו' 1–2. ¹² עיין נדרים פ"ז מ"ב. ועיין בבלי ביצה י"ד ב', ותבואה שם כוונתה חטים ושעורים, אלא שהוסיף אף עדשים לתבואה.

6. **עומד על פתח מבוי ואו' זכיתי לכם וכו'.**כלומר, מודיע אחרי שערבו, ואינו מבקש רשות, אלא מודיע שזכו להם, ואם אחד מהם רוצה להשתתף בממונו, הרשות בידו לשלם אח"כ, עיין מ"ש לעיל, שו' 4, ד"ה ובירושלמי.

7. **היין כדי לשתות בו מזון שתי סעודות.**וכ"ה ("לשתות") אף בד, בכי"ע ובכי"ל. אבל בקג"נ: כדי לאכל בו וכו'. ובירושלמי פ"ג ה"א, כ' ע"ד (פאה פ"ח ה"ה, כ' סע"ד): תמן תנינן חצי לוג יין וכו', אמר ר' אלעזר וכן לעירוב. ובבבלי כ"ט א': משום דקתני חצי לוג יין, ואמר רב מערבין בשתי רביעיות של יין (=חצי לוג) וכו', ומי בעינן כולי האי, והתניא ר' שמעון בן אלעזר אומר יין כדי לאכול בו (פירש"י: לשרות בו פת מזון ב' סעודות), חומץ כדי לטבל בו, זיתים ובצלים כדי לאכול בהן, כי קאמר בחמרא מבשלא.¹³ ולפ"ז בסתם יין, שאינו מבושל, שיעורו כדי לשתות בו מזון שתי סעודות, והיינו שתי רביעיות, אבל יין מבושל שיעורו כדי לאכול בו, כדי לטבל בו מזון ב' סעודות, והוא פחות מיין שאינו מבושל (ועיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, סוף עמ' 152 ואילך). ועיין היטב בריטב"א שם. ונראה שגירסת קג"נ תוקנה ע"פ הבבלי הנ"ל, והנכון כלפנינו, שאם לא כן למה לא כללה הברייתא את היין ואת השמן יחד. ושמא מפני שאין שיעורן שוה, ובשתי סעודות אוכלין ומטבלין ביותר יין מאשר בשמן. וברשב"א פ"א א' (שייך לפ' ב', עיי"ש ל"ח ע"ד מן הספר) הביא בשם הראב"ד שאם משתתפין במשקין צריך שיהא לכל אחד ואחד רביעית,¹⁴ ואפילו הן רבוא. וכן הביא בשמו בריטב"א פ' ב' ובמאירי כ"ט א' (בשם גדולי המפרשים בפ' חלון). ועיין בס' עצי אלמוגים סי' שפ"ו ס"ק ט"ו, קצ"ט ע"א, שתמה על הראב"ד הנ"ל מהבבלי עירובין כ"ט א' שאמרו שם שמערבין בשתי רביעיות יין, והרי להראב"ד צריך רביעית לכל אחד ואחד, ומאי שנא שתים דנקט. ותירץ: וסבירא ליה (כלומר, להראב"ד) דכל מה שנאמר בפרק בכל מערבין לעניין שיעור המשקין בשתי סעודות, לא נאמר אלא לעניין עירובי תחומין, דשם אין הטעם משום איסור הוצאת שבת,¹⁵ אלא לקנות שביתה במקום סעודתו וכו', אבל בפרק הדר דמיירי משתופי מבואות, לכן צריך שיעור רביעית וכו'. ברם מתוך התוספתא שלנו מוכח שאפילו בשיתופי מבואות שנו שתי סעודות, ובהכרח נקטו כאן שתי סעודות, משום שבכגון דא אפילו הם רבוא אינו צריך להוסיף, כדין אוכלין של שתי סעודות ששנו במשנתנו פ"ז מ"ח.

footnotes: ¹³ כ"ה בכי"י ובד"ש, עיין דק"ס, עמ' 110 הע' ה'. ולפנינו: כדי לאכול בהן שתי סעודות. התם בחמרא מבשלא. ועיין ברשב"א ובריטב"א שם. ועיין בעבודת הקודש להרשב"א ש"ד סי' ד', נ"ה ע"א, והביאו הרב המגיד בפ"א מה' עירובין סה"י. ¹⁴ וכן הביא בעבודת הקודש הנ"ל בשם "ויש מגדולי המורים שאמר וכו' ". ¹⁵ הראב"ד גרס במשנתנו פ"ז מ"ח: כגרוגרת להוצאת שבת לכל אחד, כברוב הנוסחאות, עיין במלא"ש, בתשה"ג חמדה גנוזה סי' ע"ג, בס' העתים, עמ' 92, ובחידושי הרשב"א הנ"ל.

7-8. **והשמן כדי לוכל בו מזון שתי סעודות.**בבבלי הנ"ל ליתא. אבל בירושלמי פ"ג ה"א, כ' ע"ד (פאה פ"ח ה"ה, כ' סע"ד): תני מערבין בשמן מזון שתי סעודות.

8. **והחומץ כדי לטבל בו מזון שתי סעודות.**ירושלמי הנ"ל, בבלי כ"ט א' הנ"ל. ופירשו בירושלמי: כדי לטבל ירק הנאגד¹⁶ מזון שתי סעודות. ובבבלי שם: כדי לטבל בו מזון שתי סעודות של ירק (פירש"י: שכל הסעודה של ירק) וכו', איכא דאמרי וכו', ירק הנאכל בשתי סעודות (פירש"י: ירק הנאכל בב' סעודות בפת). ועיין בתוספות שם ד"ה חומץ ובשלטה"ג בשם קונטרס הראיות להריא"ז.

footnotes: ¹⁶ בחידושי הרשב"א כ"ט א' מעתיק בשם הירושלמי: ירק הנאכל וכו', כמו שהוא בבבלי. ובירוש' פיאה הגירסא היא: כדי לטבל בירק הנאגד וכו'. ואין "בירק" אלא "בו ירק", וכ"ה בנוסח הרש"ס שם, ועיין מ"ש לעיל פ"ה, הערה 26. והגירסא ירק הנאגד בוודאי נכונה, וירק זה שהיו אוגדים אותו פתילות, או עלים, היו טובלים בחומץ, אבל שאר ירקות שהיו מניחין אותם בכלים כמו שהם (עיין מעשרות פ"א מ"ה ובמלא"ש שם), רובם לא היו נטבלים בחומץ.

8-9. **תחלתו וסופו כשיעור הזה.**כדעת הת"ק במשנתנו פ"ז מ"ז: נתמעט האוכל מוסיף ומזכה.

9. **ר' שמעון אומ' תחלתו כשיעור הזה אע"פ שאין סופו וכו'.**בבא זו של ר' שמעון חסרה בכי"ע ובכי"ל, אבל ישנה גם בד ובקג"נ. והיא דעת ר' יוסי במשנתנו פ"ז מ"ט: אמר ר' יוסי במה דברים אמורים בתחלת הערוב, אבל בשירי הערוב כל שהוא.

10. **כלה החפץ מודיע ואין צריך לזכות.**וכ"ה בד ובקג"נ. ובכי"ע בטעות: כל החפץ וכו'. ובכי"ל בטעות: כלה החומץ וכו'. ולעיל, שו' 4, ד"ה נתוספו, שערנו שנתחלפו הגירסאות משם לכאן, ומכאן לשם, וצ"ל: כלה החפץ מזכה ואין צריך להודיע. אבל כבר אמרנו שקשה להגיה נגד כל הנוסחאות. ובמשנתנו הנ"ל: נתמעט האוכל מוסיף ומזכה ואין צריך להודיע. ופירשוה בבבלי פ' ב': איבעית אימא ממין אחד, מאי נתמעט, נתמטמט. ופירשו הר"ח ורש"י שהוא כלה לגמרי. וכנראה שפירושו כאן מודיע שכלה, ואינו מחוייב לזכות משלו, אעפ"י שכלה בפשיעה שגררוהו העכברים, עיין בירושלמי פ"ז ה"ז, כ"ד ע"ג. ובמשנתנו אמרו שאם הוא רוצה מוסיף ומזכה, ואינו צריך להודיע ולבקש רשות מהם, אפילו לר' מאיר הסובר שאין מערבין לאדם אלא מדעתו, מפני שכבר נתרצו מתחילת העירוב. עיין להלן בבבלי שם.

10-11. **אמ' ר' שמעון בן לעזר פעם אחת היינו יושבין לפני ר' מאיר בערדסקיס וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע: לפני ר' מאיר בבית המדרש¹⁷ בערדסקס וכו'. ובכי"ל: בבית המדרש בארדסקוס. ובקג"נ: בבית המדרש בעַרְדיֵסקִיס.¹⁸ ועיין בתוספות כ"ט א' ד"ה והושיבו שכתבו: חוץ לעיר היה וכו'. ובריטב"א שם: בשדה הוה, ושם מצאו לר' מאיר. ובבבלי כ"ט א': אמר ר' שמעון בן אלעזר פעם אחת שבת ר' מאיר בערדיסקא (בכי"י שם: בערדסקיס) וכו'. אבל בירושלמי פ"ג ה"א, כ' ע"ג: דתני אמר ר' יודה מעשה ששבת ר' מאיר בארדסקס ובא אחד ואמר וכו', וכנראה שהיא טעות סופר, ור' יהודה לא היה קורא לר' מאיר "ר' מאיר" אלא "מאיר". ועיין גם לעיל תרומות פ"ג ה"ד, עמ' 117, שו' 1. וכן יוצא מן ההמשך להלן שהגירסא הנכונה היא "ר' שמעון בן אלעזר". וערדסקוס היא כנראה "קוסקוס" לא רחוק מטבעון, עיין בספר הישוב כ"א, ה"א, עמ' 124. ועיין להלן בסמוך.

footnotes: ¹⁷ מגירסת כי"ע, כי"ל וקג"נ בתוספתא משמע שר' מאיר סובר כר' יהושע שאפילו בבית אין לו אלא ד' אמות, כתירוץ השני שבתוספות שהבאנו להלן בפנים. ¹⁸ הניקוד הוא מכ"י יותר מאוחר מן הנוסח.

11-12. **ואמ' אחד עירבתי בבצלים.**וכן בירושלמי הנ"ל: עירבתי על ידי בצלים, ולא נזכר המקום שערב לשם. אבל בבבלי הנ"ל: עירבתי בבצלים לטבעין. ופירש"י שערדסקוס היתה באלפים אמה שבין עירובו לטבעין.

12. **והושיבו ר' מאיר בארבע אמות.**כדין יוצא מחוץ לתחום, מפני שאין מערבין בבצלים. ופירשו בבבלי שם שעירב בעלי בצלים, אבל בבצלים ממש עירובו עירוב. ובירושלמי הנ"ל לא נזכר חילוק זה. ומן התוספתא כאן שהפסיקה באמצע בעירובי תחומין משמע שדין הבצלים נוהג אף בשיתופי מבואות. וכן שנו בבבלי כ"ט א' ברישא כאן: ר' שמעון בן אלעזר אומר יין כדי לאכול בו, חומץ כדי לטבל בו, זיתים ובצלים כדי לאכול בהן (עיין מ"ש לעיל, שו' 7, ד"ה היין). ושאלו מר' שמעון בן אלעזר על ר' שמעון בן אלעזר, ולפיכך הוצרכו לחלק בין בצלים ועלי בצלים. אבל לפנינו לא נזכרו ברישא (שו' 7 ואילך) לא בצלים ולא ר' שמעון בן אלעזר. ומן הירושלמי הנ"ל נראה שיש מחלוקת בדבר, ולחכמים מערבים בבצלים.

12-13. **וכן היה ר' שמעון בן לעזר אומ' מערבין לחולה ולאסטניס ולקטן במזונו וכו'.**בבבלי ל' א', ל' ב': ר' שמעון בן אלעזר אומר מערבין לחולה ולזקן כדי מזונו וכו'. אבל בירושלמי שבת פט"ז ה"ג, ט"ו ע"ד (סתם): מערבין לחולה ולקטן¹⁹ כדי מזונו וכו'. ואסטניס (ἀσθενής) הוא אדם חלש וחולני מטבעו, ונפשו אינה יפה, מה שאין כן חולה שהוא אדם בריא שחלה. ולעצם העניין ברור שהלכה זו בעירובי תחומין גרידא, שהרי בשיתופי מבואות השיעור הוא בכגרוגרת לכל אחד ואחד, ואם יש שם מזון ב' סעודות, מועיל השיתוף אפילו לרבוא. וכן פירש הר"מ בכלים פי"ז מ"א. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

footnotes: ¹⁹ מדברי הרשב"א שם קי"ז א' משמע קצת שגרס גם בירושלמי "ולזקן" עיי"ש שגרס כן בברייתא הסמוכה שם, ולפנינו בירושלמי אף שם: ולקטן. וחילוף זה בין זקן לקטן בין התוספתא והירושלמי ובין הבבלי גם לעיל שבת פי"ב, שו' 10, עיי"ש הערה 3.

13. **ולרעבתן בבינונית של כל אדם.**וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ובמשנת כלים פי"ז מי"א שנינו: ויש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם וכו', ובמזון שתי סעודות לעירוב, מזונו לחול אבל לא לשבת דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר וכו', אלו ואלו (עיין במלא"ש שם) מתכוונין להקל. ושאלו בבבלי (ל' ב'): לימא פליגא אדר' שמעון בן אלעזר (כלומר, שאם משערין בעירוב לפי מה שהוא אדם, הרי אף לרעבתן צריך לשער במזונו) וכו', תרגומא אחולה וזקן, אבל רעבתן בטלה דעתו אצל כל אדם.²⁰ וכתב הרשב"א פ"ב ב': דהכל מה שהוא אדם דקתני גבי עירוב לקולא קאמר, אחולה וזקן קאי וכו', וכדתני ר' שמעון בן אלעזר וכו', ולפי זה יש לפרש דר' מאיר ור' יהודה בחולה וזקן קא מיירי, וארישא דהכל לפי מה שהוא אדם קיימי, ולומר מזונו לחולה כיצד משערים לו, ר' מאיר אומר מזונו לחול וכו'. ועיין גם ברא"ש פ"ח סי' ג' ובקרבן נתנאל שם אות ק', ובב"ח טאו"ח סי' ת"ט. ולפי פירוש זה מדוייק הלשון בסוף המשנה הנ"ל: אילו ואילו מתכוונין להקל, כלומר, החכמים, ר' מאיר ור' יהודה כולם מתכוונים להקל, ו"לפי מה שהוא אדם" אינו אלא להקל על החולה והזקן שיהא לפי מזונו ועל הרעבתן שיהא כבינונית. וכן במאירי פ"ב א': "שלא נאמר בה לפי מה שהוא אדם אלא להקל, כלומר ששיעור זה ר"ל מזון שתי סעודות בינוניות מתיר אפילו ברעבתן שברעבתנים, הא כל שדיו בסעודתו בפחות מכן, כגון זקן או חולה, דיו בשתי סעודות הראויות לו. וכן מי שמזונו בחול מועט ממזונו בשבת וכו'.²¹ ולפי פירוש זה ברור שאף אם הוא כעוג מלך הבשן, ויש לו צורך באכילה מרובה, אף הוא שיעורו בבינונית, שהרי המשנה אמרה בפירוש שכולם מתכוונים להקל, ולפי מה שהוא אדם אינו אלא לקולא, שאם הוא קטן (או זקן לפי נוסח הבבלי) מספיק לו בפחות, ואם הוא גדול דינו כרעבתן, וכמו שהסיק בתוספ' רי"ד הנ"ל (לעיל הערה 20) ד"ה ואינו. והרי"ף והר"מ השמיטו להא דר' שמעון בן אלעזר, ועיין מ"ש הגרא"מ הורוויץ בהגהותיו לבבלי ל' סע"ב, ועיי"ש בגירסת הר"ח מ"ח א'. ומחוורתא שהרי"ף והר"מ פסקו כר' יוחנן בן ברוקה בפ"ח מ"ב שנתן שיעור קבוע בב' סעודות לכל אדם,²² כמו שהסיק בתוספ' רי"ד הנ"ל (לעיל הערה 20) ד"ה ואינו.²³ ועיין בתוספות ל' ב' ד"ה תרגומא. ועיין מ"ש להלן שו' 40–41, ד"ה ומלשון.

footnotes: ²⁰ וכתב בתוספ' רי"ד שם (מהדו' תניינא, ב' סע"א מן הספר) ד"ה פיסקא: פי' אית ליה לרשב"א לגבי עירוב הכל לפי מה שהוא אדם, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו. ולא משערין באחריני בסעודת בינונית, והחולה והזקן כדי מזונו, אבל הרעבתן שאוכל יותר משאר בני גיליו, בטלה דעתו אצל כל אדם, ולא ע"ז דברה המשנה הכל לפי מה שהוא אדם וכו'. ועיין להלן שם ד"ה ואינו שדחה פירוש זה. ועיין במהרש"א ל' רע"א ובהגהות הרש"ש ל' סע"ב. ²¹ ואין צורך לבטל את הנוסח "אילו ואילו" גם במשנתנו כאן פ"ח מ"ב, כמו שהסיק בדק"ס, עמ' 325, הע' ר'. ומשנתנו בעירובין לקוחה ממשנת כלים הנ"ל. ועיין בס' משנה אחרונה בכלים שם. ²² עיי"ש ברי"ף ובפיה"מ להר"מ למשנתנו ובפיה"מ לכלים פי"ז מי"א ובחיבורו פ"א מה' עירובין ה"ט ופ"ו ה"ז. ²³ ועיין ברש"י כתובות ס"ד ב' שכתב: ה"ג מני מתני' לא ר' יוחנן בן ברוקא ולא ר"ש. ומרש"י מהדו"ק שהביא בשטמ"ק שם אנו למדים את הגירסא שהיתה לפניו (ושהגיה אותה), והיא: מני מתניתין לא ר"מ ולא ר' יהודה, ועיי"ש בשטמ"ק שביטל גירסא זו. אבל מתוך דברי המאירי בכתובות שם, עמ' 273, ברור שהיתה לפניו הגירסא שרש"י ביטל אותה, ודבריו שם מתבארים ע"פ פירושו בעירובין שהעתקנו לעיל בפנים. ומתוך גירסא עתיקה זו מוכח שאף ר' יוחנן בן ברוקה ור"ש אינם אלא נותנים קצבה לדברי ר"מ ור' יהודה, עיין במאירי ובשטמ"ק כתובות שם. ולפי פירוש זה הכוונה לתת קיצבה לרעבתן שאף הוא דינו כבינוני. אבל חולה וזקן מספיק להם בפחות, והיא כשיטת הראשונים שהעתיקו את דברי ר"ש בן אלעזר להלכה.

14. **אין משתתפין לא באוצר ולא במבוי אלא אם כן ייחד לו מקום.**וכ"ה בד, בכי"ע ובכי"ל. ושמא צ"ל: לא באוצר ולא במרת' (=במרתף) וכו', עיין מ"ש להלן בשם הירושלמי. אבל קרוב לוודאי שהנכון הוא בקג"נ: אין משתתפין באוצר במבוי וכו'. ובירושלמי פ"ז ה"ו, כ"ד ע"ג: תני אין מזכה להן בחבית שבמרתף. אמר רב הושעיה שמא ישכח וישתנה, כלומר, שמא ישכח וישתה אותה. וכן לעיל שם פ"ג ה"ז, כ"א ע"ב: ושווין שלא יתננה בסל. אמר ר' בא שמא ישכח ויאכלנה. וכן להלן בירושלמי פ"ז ה"י, כ"ד ע"א: שמא ישכח ויוציאנה. אבל בבבלי ס"ח א' אמרו: תניא אין משתתפין באוצר. והא תניא משתתפין. אמר רב אושעיא ל"ק, הא ב"ש והא ב"ה וכו'. ופירשוה מטעם ברירה, עיי"ש. וכבר העיר בקרן אורה שם שמן התוספתא מוכח שלא מטעם ברירה אתינן עלה. ואפשר שלפי הבבלי לא חששו שמא ישתנה, שהרי צריך להגביהה מן הקרקע מיד, עיין מ"ש לעיל, שו' 3, סד"ה אבל בכי"ע.

14-15. **האנשים שנשתתפו שלא לדעת הנשים שיתופן שיתוף וכו'.**בירושלמי מעשרות רפ"ג, נ' סע"ב: אין לה עליו בית דירה?²⁴ ומתרץ הירושלמי: כהדא דתני אנשים ששיתפו שלא מדעת הנשים²⁵ שיתופן שיתוף. נשים ששיתפו שלא בדעת אנשים אין שיתופן שיתוף. כלומר, אם האשה אין לה דירה מיוחדת משלה, והיא גרה יחד עם בעלה, והיא שיתפה כנגד רצון בעלה אין שיתופה כלום, אבל אם הבעל שיתף כנגד רצון אשתו שיתופו שיתוף, ומכאן שאף בדירה אין לה אלא זכות אורח שלא ייחדו לו מקום, ולפיכך אין חצר בעלה קובעת לה למעשר. ובבבלי פ' א': נשים שעירבו ונשתתפו שלא מדעת בעליהן אין עירובן עירוב ואין שיתופן שיתוף. והעמידוה בבבלי (לפי פירוש הר"ח והר"מ בפ"ה מה' עירובין ה"ה) בשאוסר הבעל על בני המבוי, והיינו שמיחה בפירוש עליה, ואינו רוצה לערב עמהם. ולפי פירש"י שם העמידוה בשאינו אוסר על בני המבוי, והיינו ביש לו פתח למבוי אחר והוא רגיל לצאת משם, ולפיכך אפילו בסתם אין האשה יכולה לערב ולשתף בלי רשות מפורשת מבעלה. אבל אם יש לה מקום מיוחד, והיא מקבלת פרס מבעלה, או שיש לה בית מנכסיה, האשה אוסרת, עיין לעיל פ"ה, שו' 25, בבלי ע"ג א' ונדרים פ"ח ב', ותוספות כאן ע"ט ב' ד"ה וע"י אשתו.

footnotes: ²⁴ כלומר, הירושלמי מקשה על משנתנו שם רפ"ג ששנתה: המעביד תאנים בחצירו לקצות, בניו ובני ביתו אוכלין ופטורין, מפני שהתאנים עדיין לא נגמרו מלאכתן, והחצר אינה שלהן. והשאלה היא למה מותר לבני ביתו (=אשתו) לאכול, והרי יש לה זכות בית דירה בחצר, וכשם שהחצר קובעת לבעלה כך תקבע גם לה. כן פירשו בפי' הרא"ף ובס' ניר שם. ²⁵ כ"ה בכי"ר. וכן בנוסח הרש"ס: נשים. אבל בד"ו בטעות: אנשים.

16. **משתתפין במבוי ואם רצו לערב מערבין.**וכ"ה בד ובכי"ל. ובכי"ע בטעות: ואם לא עירב מערבין. ועיין מ"ש להלן.

17. **מערבין בחצרות אבל אין רשאין להשתתף.**בבלי ע"א ב': דתניא מערבין בחצירות - בפת - ואם רצו לערב - ביין - אין מערבין. משתתפין במבוי - ביין - ואם רצו להשתתף - בפת - משתתפין. ואין ספק שזו היא חברייתא שלפנינו והמלין "בפת" "ביין" הן פירוש לעירוב ושיתוף. ופירש"י שעירוב הוא משום דירה, ודירתו של אדם אין לבו נמשך אלא אחר הפת, אבל שיתוף מבואות אינו אלא לשתף את החצירות שבמבוי ולא את הבתים, וחצר לאו בת דירה היא. ועיין מ"ש להלן בשם הירושלמי.

17-18. **משתתפין במבוי ומערבין בחצרות שלא לשכח עיקר העירוב דברי ר' מאיר וכו'.**במשנתנו פ"ז מ"ט: לא (כ"ה ברוב הנוסחאות, ועיין בתיו"ט שם מ"י) אמרו לערב בחצרות אלא כדי שלא לשכח את התינוקות. ובבבלי ע"א ב' הנ"ל: מערבין בחצירות ומשתתפין במבוי כדי שלא לשכח תורת עירוב דברי ר' מאיר,²⁶ וחכמים אומרים או מערבין או משתתפין. ועיי"ש המחלוקת בגמרא בפירוש הדברים וברש"י ובתוספות שם ד"ה בפת. ובבבלי שם וכן להלן שם ע"ג ב' מוכח, שלכל הפחות לחד מאן דאמר, אם עירבה כל חצר לעצמה בפת, ולא השתתפו במבוי, וכן אם השתתפו במבוי בפת, ולא עירבו בחצרות, אסור לטלטל במבוי לר"מ, אבל לחכמים עירוב בפת מועיל אף למבוי, בין אם עירבו בה בחצירות, בין אם השתתפו בה במבוי. אבל מסוגיית הירושלמי פ"ו ה"ח, כ"ג ע"ד, מוכח שעירוב בחצירות אינו מועיל לטלטול במבוי אף לחכמים, והם חולקים בנשתתפו במבוי, ולא ערבו בחצרות, שלחכמים מועיל השיתוף לחצרות,²⁷ ולר"מ אינו מועיל. ובמשנתנו פ"ו מ"ח: חמש חצרות פתוחות זו לזו ופתוחות למבוי, עירבו בחצרות ולא נשתתפו במבוי, מותרין בחצרות ואסורין במבוי, ואם נשתתפו במבוי מותרין כאן וכאן. ערבו בחצרות וכו'. והירושלמי אמנם מעמידה כר' מאיר, אבל לא מטעם הבבלי, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, סוף עמ' 317 ואילך, ופירשו במשנתנו "ואם נשתתפו במבוי" כלומר, אחרי שעירבו בחצרות, כלומר ואם נשתתפו נמי במבוי (כבבלי ע"ג ב'). ועיין ירושלמי פ"ו ה"ה, כ"ג ע"ג, שם ה"ח הנ"ל, ספ"ז, כ"ד ע"ד, תענית פ"ד ה"א, ס"ז ע"ב, מגילה פ"ב ה"ג, ע"ג ע"ב, ובבלי כאן ע"ב א'. ואמרו להלן שם בירושלמי פ"ו הנ"ל: פשיטא מערבין בחצירות ומשתתפין במבוי. מערבין בחצירות, אם רצו להשתתף (במבוי)²⁸ אינן משתתפין. ואם נשתתפו (צ"ל: משתתפין) במבוי, אם רצו לערב מערבין.²⁹ ותני מערבין ומשתתפין כאחת דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים מערבין בחצירות, או משתתפין במבוי, אם מערבין בחצירות מותרין בחצירות ואוסרין במבוי. ואם נשתתפו במבוי מותרין כאן וכאן. אמר להן אף אתם משכחין עלינו הלכות עירובין. ועיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 318. ולמדתי את עיקר הדברים מס' גאון יעקב ע"א סע"ב ד"ה ומדקאמר הרמב"ם, עיי"ש. ועיין גם מ"ש זקן זקני בקרן אורה שם, וקרובין דבריהם להיות שוין.

footnotes: ²⁶ כ"ה בר"ח ובכי"י, עיין דק"ס, עמ' 288, הע' ב'. ²⁷ עיין בתוספות ע"א ב' ד"ה בפת. ²⁸ המלה "במבוי" היא אשגרה מוטעית. ²⁹ זו היא הרישא של הברייתא שלנו, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 319. ועיין בהגהות יפה עינים כאן ע"ג סע"ב, ודברי הרב ז"ל לא נתחוורו לי.

19-20. **שיתוף מבוי צריך שיהא עמהן במבוי, עירוב חצרות צריך וכו'.**בבבלי פ"ה ב': תניא דמסייע לך עירובי חצירות בחצר, ושיתופי מבואות במבוי וכו', אימא עירובי חצירות בבית שבחצר, שיתופי מבואות בחצר שבמבוי. ופירש"י: בבית שבחצר, לאפוקי בית שבחצר אחרת. בחצר שבמבוי, לאפוקי חצר שאינה פתוחה לו. ופירוש זה מקויים ע"י לשון התוספתא שלפנינו, כמו שהעיר בגאון יעקב פ"ה סע"ב, עיין מש"ש. ועצם הברייתא כאן לא ירדה לעניין מקום הנחת העירוב שבמבוי עצמו, או שבחצר עצמה. והסיקו בירושלמי פ"ו ה"ח, כ"ד ע"א, ובבבלי פ"ה ב' (ועיין גם סוכה ג' א'), שעירוב חצירות צריך להניחו בבית דווקא, במקום דירה (עיין גם במשנתנו פ"ח מ"ד), אבל בשיתופי מבואות נחלקו בירושלמי, ושמואל סובר שאף שיתוף צריך בית, ורב ור' יוחנן סוברים שם שאף אויר מבוי כשר, עיין בגירסת כי"ל ובראשונים שהבאתי בירושלמי כפשוטו, עמ' 322 ואילך. והבבלי הנ"ל סובר ששיתוף צריך מקום דמינטר, ונותנים אותו בחצר שבמבוי (או בבית שבחצר שבמבוי, לפירש"י ולרוב הראשונים המסתייעים מן הירושלמי הנ"ל). וכן מביא הירושלמי הנ"ל בשם מתניתא דשמואל: שיתוף נותנו בבית שער. אבל אפשר שהכוונה שאין צורך בבית, אבל לא לפסול באויר. ובבבלי הנ"ל הביאו ברייתא: הנותן את עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת ובחצר ובמבוי ה"ז עירוב וכו', אימא הרי זה שיתוף (כלומר, עירוב כאן כוונתו שיתוף). שיתוף במבוי לא מינטר, אימא בחצר שבמבוי. והירושלמי לא נחת כאן לדין נטירותא, אלא שהעיקר הוא ששיתוף מבואות הוא לא מטעם דירה משותפת, ולפיכך יכול לתת את העירוב בתיבה סגורה ותלויה בשלשלת באויר החצר, או באויר המבוי, במקום המשותף לכולם.

20-21. **שנים ששותפין זה לזה בין ביין בין בשמן צריך שיהא עמהן במבוי.**כלומר, שנים שהשתתפו שלא לשם עירוב, ויש כאן שותפות טבעית, אף כאן צריך שיהא היין או השמן במבוי שהשתתפו בו. ועיין לעיל פ"ה, שו' 22 ואילך.

21-22. **אמ' ר' מאיר מפני מה אמרו אין מערבין לאדם אלא לדעתו וכו'.**כלומר, מפני מה אמרו כן במשנתנו פ"ז מי"א.

22. **לפי שאין רוצה שישתתפו אחרים עמו בחלקו.**בירושלמי ספ"ז: ולית ליה לר' מאיר זכין לאדם שלא בפניו, ואין חבין לו? סבר ר' מאיר לית הדא זכו, לא בעי בר נש ייעול חברייא (צ"ל: חבריה) לביתיה בר מדעתיה. ועיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 338. ונ"ל שהברייתא כאן נותנת טעם אחר מן הירושלמי, והיינו שר' מאיר חולק אף על הרישא וסובר ששותפות שלא לשם עירוב אינו מועיל, מפני שאפשר שאינו רוצה שאחר ישתתף עמו בחלקו, וחוב הוא לו.³⁰ וכן מפורש בירושלמי פ"ו ה"ה, כ"ג ע"ג (על משנתנו שם: בעל הבית שהיה שותף לשכינים לזה ביין ולזה ביין אינן צריכין לערב): תני ר' אלעזר בן תדאי אומר בין כך ובין כך אסורין עד שיערבו וכו', אתיא דר' אלעזר בן תדאי כר' מאיר. היידן ר' מאיר וכו', ר' מאיר דו אמר שאין מערבין לאדם אלא לדעתו,³¹ כלומר הברייתא שלנו, וכפירוש בעל ק"ע ופ"מ שם. ושמא אף במזכה לו אחר משלו חוב הוא לו, מפני שאינו רוצה להיות שותף בסעודה עם אחרים. ועיין במרא דמתניתא כאן ומ"ש בספרו גאון יעקב פ' ב' ד"ה כלה שאני (השני). ועיין מ"ש לעיל פ"ה, שו' 25, ד"ה אסורין.

footnotes: ³⁰ אין כאן עניין למקפיד על עירובו (ירושלמי פ"ו ה"ח, כ"ד ע"א, ובבלי מ"ט א'), שלא דנו בו אלא אחרי שעירב מדעתו, אבל כאן השאלה היא אם רצונו לערב. ³¹ ועיין בקרן אורה ע"א א' שנסתפק אם בשותפין צריך לומר בערב שבת שסומכין על השיתוף משום עירוב. ומדברי הירושלמי כאן מוכח שאין צורך באמירה. וכן הסיק בקרן אורה שם: ומלשון הרמב"ם ז"ל נראה דאין צריך אמירה, אלא השותפות מחברתן, עיין ר"מ ריש פ"ה מה' עירובין.

22-23. **אבל אם היתה לו עיסה או תבשיל אצל חבירו זכה לו תבשילו.**כלומר, אם לא היו שותפין לשם סחורה, אלא שהיתה לו עיסה (כלומר, פת, עיין בבלי ב"ב נ"ב ב'), או תבשיל, אצל חברו, כדי לאכול שם בשבת, אפילו לא נתכוין לשם עירוב, זכה לו תבשילו, שהרי עיקר דירה הוא מקום הפת,³² ואפילו אם אוכל משלו בלבד, ומקפיד על עירובו, ואין משתף את חבירו בסעודתו אינו צריך לערב (עיין ב"י בטאו"ח סוף סי' ש"ע). ובירושלמי פ"ו ה"ו, כ"ג ע"ג: שוין שאם היו שותפין בעיסה ובתבשיל שהם מערבין עירוב אחד לכולן. ר' שיין בעי מעתה אפילו מקצתן שרויין בחדרים או בעליות. כלומר, מכיון שהם שותפין בעיסה ובתבשיל, הרי אפילו שרויין בחדרים ואוכלים שם, אף הם יוצאים בעירוב אחד לכולן.

footnotes: ³² עיין מ"ש לעיל פ"ה, שו' 20–21.

23-24. **המערב על ידי בני עירו שילכו עמו לבית האבל או לבית המשתה וכו'.**במשנתנו רפ"ח: כיצד משתתפין [בתחומין] מניח את החבית ואומר הרי זה לכל בני עירי, לכל מי שילך לבית האבל ולבית המשתה וכו'. ודייקו מכאן בבבלי פ"ב א' שאין מערבין אלא לדבר מצוה.³³ וכן מוכח בירושלמי פסחים פ"ג ה"ז, ל' ע"ב, וכגירסא הנכונה שבכי"ל, שרי"ר והרא"ש שם, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 425.

footnotes: ³³ בה"ג ה' עירובין פ"ד (ד"ו כ"ו ע"א, ד"ב עמ' 123) פסק שלא עשו החכמים תקנה בעירוב אלא לדבר מצוה, אבל לדבר הרשות לא עשו בו תקנה זו, ואין עירובו עירוב. ובמאירי פ"ב א' סד"ה והמשנה כתב: אלא שבמקצת ספריהם (כלומר, של גדולי המחברים, הרמב"ם), ומן המדוייקים שבהם, מצאתי שכתבו הרי זה אינו עירוב. אבל בר"מ שלפנינו (פ"ו מה' עירובין ה"ו): הרי זה עירוב. וכ"ה בכל הדפוסים הישנים ובכל כתה"י שבדקתי. ואף המאירי הנ"ל מעיד שכן היא הגירסא ברוב הספרים. והרשב"א בעבודת הקודש ש"ה סי' ט"ו, ל"ב ע"א, פסק שאין עירובו עירוב. ועיי"ש שמחלק בין עירב בפת ובין עירב ברגליו, ואם עירב ברגליו כ"ע מודי שעירובו עירוב. ועיין מ"ש רבינו יהונתן כאן ומאירי הנ"ל. ורוב הפוסקים פסקו שאף בפת עירובו עירוב, עיין בשו"ע או"ח סי' תי"ד. וכן פסק בקונטרס הראיות להריא"ז, עיין בשלטה"ג רפ"ח.

24. **יקבלו עליהן שיבאו.**בד ובכי"ל: וקבלו עליהן וכו'. ובכי"ע: וקיבלו וכו'. ולפי הגירסא שלפנינו פירושו, שאין מערבין עליהן שלא מדעתן (כמפורש להלן), שהרי בעירוב זה הם מפסידים את התחומים מן הצד שכנגד. ומסתבר יותר שצ"ל: וקבלו כבשאר נוסחאות. ומלשון הברייתא מוכח שאין צורך אלא בקבלה, ואין המערב צריך לזכות להם את העירוב, כשיטת רב ור' יוחנן בירושלמי רפ"ח, וכרב בבבלי פ' א' [אלא כשמואל בירושלמי ובבבלי שם], שדייקו כן אף מלשון משנתנו הנ"ל ששנתה סתם "מניח את החבית", ולא הזכירה שצריך לזכות. והסבירו בירושלמי שבעירובי חצירות יש עירוב רשויות, ולפיכך צריך לזכות, אבל בעירובי תחומין אין שם אלא קביעת סעודה במקום שרוצה לערב, ומה איכפת לנו אם קבע סעודתו על מזון חבירו. אבל בבבלי שם הסיקו שצריך לזכות, וכן הלכה. ובמשנתנו הנ"ל: וכל שקיבל עליו מבעוד יום מותר, משתחשך אסור וכו'. ושאלו בבבלי פ"ב א': ש"מ אין ברירה וכו', אמר רב אשי הודיעוהו ולא הודיעוהו קתני. כלומר, צריך שיודיעוהו מבעוד יום, ולא איכפת לנו אם לא גמר בלבו מבעוד יום, ולא קיבל עליו בוודאות אלא משחשיכה. אבל מלשון התוספתא (וכן בירושלמי לא בארו כלום בעניין זה) משמע שצריך שיקבל עליו מבעוד יום. ועיין בסמ"ג עשין דרבנן, רמ"ה סע"ב, שהעתיק את המשנה כצורתה,³⁴ ותמה עליו בב"י טאו"ח סי' תי"ג, שהוא נגד סוגיית הגמרא. ועיין מ"ש בישועות יעקב שם. ברם ברשב"א מביא בשם הראב"ד פירוש אחר בגמרא שם,³⁵ ולפיו אף הבבלי מודה שצריך שיקבל עליו מבעוד יום. וכנראה שכן פירש גם הסמ"ג.

footnotes: ³⁴ וכן בה"ג ה' עירובין רפ"ח (ד"ו כ"ז ע"ב, ד"ב עמ' 124) העתיק את המשנה כצורתה, ולא הביא את פירוש הבבלי. ³⁵ הראב"ד פירש כן, מפני שלפי פירוש כל המפרשים "לא קבל עליו" כוונתו שלא החליט בוודאות לאן ללכת, ויש כאן עניין של ברירה, וזה היה נראה לו דחוק להראב"ד. ולפיכך פירש שמתחילה סבר התלמוד שהמשנה מדברת על קבלת המערב, אלא שלא החליט בעצמו על מי לערב בוודאי (כעין הברייתא בבבלי ל"ז ב': אמר לחמשה הריני מערב וכו'). ותירצו: הודיעוהו ולא הודיעוהו קתני, והכוונה לקבלת האיש שעירבו עליו, ואין מדברים כלל באדם המפקפק לאן ללכת, ולפיכך אם קיבל עליו מבעוד יום עירובו עירוב, אבל אם לא קיבל עליו (כלומר, שלא רצה ללכת לשם) מבעוד יום אינו עירוב.

25. **הרי זה מערב עליהן בקופות של תמרים וכו'.**שהרי בכל מערבין עירובי תחומין, כמשנתנו רפ"ג ופ"ז מ"י.

25-26. **מזון שתי סעודות וכו'.**משנתנו פ"ח מ"ב. ועיין בברכי יוסף או"ח סי' תי"ג. ומוסיפה התוספתא שאם כולם קבלו כאחת, ואין לכל אחד ואחד מזון שתי סעודות אינו עירוב אף לאחד מהם.

27-28. **המערב על ידי עצמו לרוח אחת וכו'.**בבלי ל"ז ב'. ועיין מ"ש לעיל פ"ג, שו' 6, ד"ה ואו'.

29. **משחשיכה אסור וכו'.**בבבלי הנ"ל: משחשיכה ר' שמעון אומר עירובו עירוב, וחכמים אומרים אין עירובו עירוב. ובנידון שלפנינו שהמערב התנה מקודם "רציתי אלך וכו' ", אלא שלא גמר בדעתו אלא משחשיכה, הרי ההלכה תלויה בברירה, ולר' שמעון דאית ליה ברירה אנו אומרים שהוברר הדבר למפרע שרצה מבעוד יום ללכת לשם.

30. **ואמר למקום שארצה אלך וכו'.**כלומר, ולא הזכיר שאם ירצה שלא ללכת לא לכאן ולא לכאן יהיה כבני עירו (כמשנתנו פ"ג מ"ה), או רציתי לא אלך כלל, כברישא. ולפ"ז בשעת התנאי היה בטוח שלא ישאר בעירו, ולפיכך אם רצה משחשיכה הרי זה חמר גמל, ואנו מסתפקים אם קנה לו עירובו מצד מזרח או מצד מערב, ואין לו אלא השטח שאינו רחוק אלפים אמה בין עירובו למזרח ובין עירובו למערב.

31-32. **לא יערב אדם על ידי בנו ובתו גדולים וכו'.**בבלי פ"ב ב' בשם תניא אידך. וכעין ברייתות אלו להלן פסחים פ"ז שו' 14 ואילך, עיין מש"ש.

33. **אלא מדעתן.**כלומר שמודיע להם ואינם מוחין, עיין בבלי שם.

33-34. **ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענין.**ומכאן מוכח שעבדו אינו כבהמתו³⁶ (שאם לא כן הרי הוא כרגלי הבעלים, אפילו לא ערב עליו), אלא שיכול לכופו ללכת למקום שירצה, עיין בקרן אורה פ"ב ב'.

footnotes: ³⁶ וכן הדין נותן, שהרי אף העבד מצווה על התחומין, ונותנין לו תחום לעצמו, עיין בריטב"א פ"ב ב'. וכשהיה רבן גמליאל ברומי בוודאי שלא העמידו את עבדיו בא"י בד' אמות. ומסתבר שאף הכלים פעמים שהם ברשות בני הבית (עיין להלן ביצה פ"ד, שו' 43–44). ועיין מ"ש לעיל שבת, עמ' 293, בשיטת הראב"ד.

35. **יוצאין בשל עצמן.**בגליון כי"ע מתוקן: רבן, וצ"ל: יוצאין בשל [רבן ואין יוצאין] בשל עצמן. וכע"ז בבבלי הנ"ל, ועיין מ"ש להלן בפסחים הנ"ל.

**חוץ מן האשה וכו'.**ופירשו בבבלי הנ"ל ופסחים פ"ח א': אשה וכל דדמי לה, כלומר כל אלו שנשנו ברישא שאינו מערב אלא מדעתם, ונקט אחת מהן, והוא הדין בשאר.

36. **שהאשה יכולה למחות וכו'.**ומכיוון שעירבה לעצמה, אין לך מחאה גדולה מזו (בבלי הנ"ל).

36-37. **עבד עברי ומי שחציו עבד וחציו בן חורין יוצאין בשל עצמן.**כמשנת גיטין פ"ד מ"ה ועדיות פ"א מי"ג, שכופין את הבעלים לשחרר אותו, וכבר אינו משועבד לו ואינו יכול לכופו. ועיין להלן פסחים פ"ז, שו' 19 ואילך ומש"ש.

37-38. **עבד של שני שותפין יוצא בעירוב שניהן וכו'.**במלחמות להרמב"ן פ"ד סי' תרי"ו הביא מכאן ראייה לשיטת שמואל בבבלי מ"ט ב' שאפשר לתת שתי שביתות בעירב לב' רוחות, עיי"ש. וכתב בקרן אורה מ"ט סע"ב: ולא זכיתי להבין דברי מאור עינינו הרמב"ן ז"ל וכו', וכן פשוט בכמה מקומות דדבר של שותפות הרי הוא כרגלי שניהם, והיינו משום דלכל אחד יש לו זכיה בגווה ומושכה לשביתתו, וא"כ מאי עניין עבד של ב' שותפין להא דשמואל וכו', אבל בדבר של שותפות פשיטא דאין עניין כלל לפלוגתא דרב ושמואל, ודברי הרמב"ן ז"ל נפלאו ממני. ברם נראה לי שהרב הרגיש בסוגיין שהרמב"ן כיוון יפה בראייתו, שהרי מכאן מוכח שעבד אין דינו ככלי, ויש לו לעבד תחום משלו, אם אין רבו מוחה. ולפיכך בעבד של שני שותפין שכל אחד ערב לצד אחר, וזה יכול לכופו ללכת לצד זה, והשני יכול לכופו ללכת לצד אחר, הרי לרב הסובר שאין לתת שתי שביתות, היה צריך העבד לצאת בתחום עצמו, כמו בשנים ששאלו חלוק, וכל אחד ערב לצד אחר, שמן הדין היה שבכגון דא יהיה החלוק כרגלי המשאיל לשיטת רב, כראייה שהביא הרי"ף בפ"ד שם, וכמו שהסביר בקרן אורה עצמו בדף מ"ט ב'.

39. **אל יזה ממקומו.**יזה=יזח. וצ"ל: יזוז, כמו שהוא בד, כי"ע, כי"ל ומלחמות הנ"ל. ויזח במובן יזוז הוא לשון מקרא, ואינו מצוי בלשון חכמים, ולפנינו נתחברה הוי"ו והזי"ן, ויצא חי"ת.

39-40. **קטן שצריך לאמו יוצא בעירוב אמו וכו'.**להלן חגיגה פ"א, שו' 5, בבלי כאן פ"ב א'. ובירושלמי סוכה פ"ב ה"ט, נ"ג ע"ב: דבית ר' ינאי אמרי כל שהוא צריך לאמו שתקנחנו. ר' יוחנן אמר כל שהוא ניעור משנתו וקורא אימא. וכן בבבלי כאן פ"ב א' וסוכה כ"ח ב': ואיזהו קטן שאין צריך לאמו אמרי דבי ר' ינאי, כל שנפנה ואין אמו מקנחתו. ר' שמעון בן לקיש כל שניעור ואינו קורא אימא וכו'. ועיין דק"ס שם. ועיין להלן טהרות פ"ג ה"ח, ומ"ש בתס"ר ח"ד, עמ' 57. והסיקו בבבלי שם (פ"ב ב') שהוא עד שש שנים, ואין כאן אפילו מצות חינוך. ועיין רי"ף רפ"ח ובהגהות הב"ח שם.

40-41. **ושאין צריך לאמו מערבין עליו מזון שתי סעודות בעירובי תחומין.**וכ"ה להלן חגיגה פ"א ה"ב הנ"ל, בד ובכי"ל. ובבבלי הנ"ל: ושאין צריך לאמו אין יוצא בעירוב אמו. ובירושלמי סוכה הנ"ל: תני ר' הושעיה קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה, ויוצא בעירובה של אמו. והנה ברישא כאן "יוצא בעירוב אמו" פירושו שאין צורך לערב על ידו כלל, "וכשעירבה האם לעצמה, ולא זיכתה לו בעירוב מוליכתו עמו, דכגופה דמי, דמסתמא דעתה עליה, דלא סגי ליה בלאו אמו", כמו שפירש"י. ולפ"ז אף בסיפא של הברייתא בבבלי "אין יוצא בעירוב אמו" פירושו שהוא צריך עירוב לעצמו, כמפורש בתוספתא כאן. אבל בירושלמי שם לא נזכרה הרישא, ואפשר לפרש שקטן שאינו צריך לאמו "יוצא בעירוב אמו" כוונתו בעירוב שעירבה אמו בשבילו וזיכתה לו, ואפילו עירב אביו על ידו אינו יוצא אלא בעירוב אמו, כמו שפירש בפ"מ שם ע"פ הבבלי כאן פ"ב רע"ב, שכן העמידו שם את מאמר רב אסי: קטן בן שש יוצא בעירוב אמו, שהכוונה בעירוב אמו שעירבה עליו, ולא בעירוב אביו שעירב עליו. ועיין מ"ש להלן חגיגה פ"א, שו' 5–6, ד"ה ומכל מקום. ומלשון התוספתא כאן ובחגיגה "מערבין עליו מזון שתי סעודות בעירובי תחומין" משמע קצת שצריך מזון שתי סעודות בינוניות, שאם לא כן למה לא אמרו: מערבין עליו מזונו שתי סעודות וכו'. ועיין לעיל סה"ד, שו' 13, ומש"ש. ועיין בח"ד שפירש כאן שמערבין עליו לפי מזונו.

41. **כותל חצר שנפרץ מארבעה טפחים וכו'.**במשנתנו פ"ז מ"ב: כותל שבין שתי חצירות גבוה עשרה ורחב ארבעה מערבין שנים, ואין מערבין אחד וכו'. נפרץ הכותל עד עשר אמות מערבין שנים, ואם רצו מערבין אחד, מפני שהוא כפתח; יותר מכאן מערבין אחד ואין מערבין שנים. והברייתא שלנו מדברת אף בכותל חצירו של יחיד שנפרץ למקום האסור, ואם היתה הפירצה מד' טפחים עד עשר אמות מותר לטלטל בחצר, אבל אם היתה הפירצה יותר מעשר אסור לטלטל בה מפני שנפרצה במלואה למקום האסור לה. ונקטו כאן פירצה מד' טפחים, מפני שפחות מכאן אין כאן פירצה כלל, וסתמה כרשב"ג, עיין מ"ש לעיל פ"א שו' 24–25, ד"ה אבני בניין. ועיין לעיל פ"ב ה"ב וכלאים פ"ד ה"ו ובציונים שם.

42. **יתר מיכן כנגד הפירצה אסור.**המלים "כנגד הפירצה" הן באשגרה ממשנת כלאים פ"ד מ"ד, ומחקו אותן המפרשים. ועיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 640, שו' 18.

43-44. **אם הפרוץ מרובה על העומד כנגד עשרה בתים בטלה מחיצה.**וכ"ה בד ובכי"ל. וכע"ז בכי"ע, אלא שחסרה שם המלה "בתים". וברייתא זו בגירסא שלפנינו לית לה פיתרא. ולפי צורת האותיות נ"ל להגיה: אם הפרוץ מרובה על העומד בגבה (=בגובה) עשרה [ט]פחים בטלה מחיצה, כלומר, אפילו אם אין הפרוץ מרובה על כל העומד, אלא שהוא מרובה רק על העומד שהוא גבוה עשרה טפחים בטלה מחיצה, מפני שהעומד שאינו גבוה עשרה טפחים עושה כרמלית ולא רשות היחיד.

44-45. **שתי חצרות זו לפנים מזו, בין זו לזו ארבעה טפחים, מערבין שנים ואין מערבין אחד.**וכ"ה בד. ולפי גירסא זו פירושו שהיה אויר ד' טפחים בין כותלי החצירות, ולפיכך אין מערבין אחד, אפילו אם יש פתחים ביניהן, מפני שכרמלית מפסיקה ביניהן, ודינן כשתי גזוזטראות שנשנה להלן פ"ח ה"ב. ובמשנתנו פ"ז מ"ג: חריץ שבין שתי חצרות עמוק עשרה ורחב ארבעה מערבין שנים ואין מערבין אחד. אבל אם אינו עמוק עשרה אפילו רחב יותר מערבין אחד, מפני שמדברים שם שהחריץ שייך לשניהם, ואינו כרמלית. ובכי"ע ובכי"ל: שתי חצרות זו כנגד זו, ובין זו לזו עשרה טפחים וכו', ושיער בתכ"מ שהכוונה שזו גבוהה מזו וכו', והיא הברייתא שבבבלי צ"ג ב'. אבל מן הברייתא שלהלן נראה שאין לפרש כן. והעיקר כגירסת כי"ו וד בסוף ("ארבעה טפחים"), וגירסת כי"ע וכי"ל בתחילה ("זו כנגד זו").

45-46. **היתה אחת מהן גבוהה עשרה טפחים ממעטה וכו'.**עיין להלן פ"ז, שו' 41 ואילך, פ"ח, שו' 3 ואילך.

46. **ממעטה באבנים וכו'.**בירושלמי פ"ז ה"א, כ"ד ע"ב: תני בכל ממעטין באבנים ובלבינים וכו'.

**בכפתים.**עיין מ"ש לעיל שבת פי"ג, שו' 75–76, ד"ה כיפת. ובפיה"ג כלים פ"כ מ"ה, עמ' 55: כופת פי' עץ עב מקורתו של קורה וכו' והוא מן תמרה וכו', עיי"ש שהביא ראיה מתוספתא כלים פ"ב ה"א. ובבבלי ע"ח א': אמר רבה אמר ר' חייא דקלים שבבבל אינן צריכין קבע, מ"ט כבידן קובעתן. ופירש"י: פיסקי דקלים של בבל שהניחן סמוך לכותל למעטו אין צריך לקובען בקרקע, ואע"ג דדבר הניטל הוא, דתורת כלי עליהן, דראויין למושב, אפ"ה כבידן קובען, שאין בא אדם ונוטלן. והן כפתים הן דקלים שבבבל, ור' חייא קבען בתוספתא שלו. אבל בירושלמי להלן שם: יסא אמר כופת שהדריגו ממעט. ובברייתא עצמה שבירושלמי לא נזכרו כפתים.

**ובסולם הצורי.**בבבלי ע"ז ב': סולם המצרי אינו ממעט, והצורי ממעט. היכי דמי סולם המצרי, אמרי דבי ר' ינאי כל שאין לו ארבעה חווקים³⁷ וכו', מאי טעמא דסולם המצרי דלא ממעט וכו', משום דהוה ליה דבר שניטל בשבת, וכל דבר שניטל בשבת אינו ממעט. אי הכי אפילו צורי נמי, התם כובדו קובעו. וכן בירושלמי הנ"ל: ובסולם צורי ובסולם מצרי, והוא שקבעו. ולפי פשוטו פירושו שהתנאי של קביעה עונה על סולם מצרי גרידא, ומכיוון שקבעו במסמרות³⁸ הרי אינו מיטלטל. וברשב"א ע"ז ב' נראה כמסתפק אם התנאי "והוא שקבעו" דבוק לסולם מצרי בלבד או לשניהם. אבל ברוקח ועוד³⁹ פירשו שעל מצרי בלחוד קאי. וכן מוכח מסיגנון המשנה בזבים פ"ג מ"ג. ולהלן שם בירושלמי אמר ר' בא שאם ייחדו לכן (כלומר, למקום זה בלבד), אפילו לא קבעו ממעט. ועיין בס' עצי אלמוגים סי' שע"ב סוף סי' כ"ד, קי"ב ע"ב. ועיין מ"ש להלן. ועיין בתוספות ע"ז ב' ד"ה א"ה, ברשב"א שם, בר"מ פכ"ו מה' שבת ה"ז, ולהלן ביצה פ"א, שו' 27–28, ד"ה ומתוך.

footnotes: ³⁷ וכ"ה בבבלי ב"ב נ"ט א'. ועיי"ש בירושלמי פ"ג ה"ח, י"ד ע"ב, ושבת פ"ג ה"ו, ו' ע"ג. ³⁸ כפירושו של בעל ק"ע. ועיין במשנת זבים פ"ג מ"ג ולהלן בתוספתא ב"מ פי"א הי"ד. ³⁹ עיין בירושלמי כפשוטו, עמ' 328.

46-47. **נסר שרחב ארבעה טפחים וקבעו בה וכו'.**כלומר, אם קבע⁴⁰ במקום הנמוך שבחצר נסר שרחבו ארבעה טפחים, וע"י זה מיעט את גובה כותל החצר, דין הנסר כדין פתח. ואף ברישא כשמיעט ע"י אבנים וסולם צריך שיהא רחבם ד' טפחים, עיין בירושלמי הנ"ל. ועיין בתוספות ע"ז ב' ד"ה אם. ואם הנסר רחבו ד' אמות, נראה שמערבין אחד ואין מערבין שנים, כשתי חצירות שהכותל שביניהן הוא פחות מעשרה טפחים, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 331.

footnotes: ⁴⁰ נראה שהלשון "וקבעו" שבתוספתא היא בדווקא. וכן בשלטה"ג כאן פ"ז (ברי"ף הוצ' ראם, כ"ה ע"א) מביא בשם קונטרס הראיות להריא"ז: ונראה בעיני שצריך שיהא הנסר קבוע שלא יהיה ראוי ליטלו בשבת. ומלשון התוספתא כאן ראייה לדבריו.

48. **פחות מיכן מערבין אחד וכו'.**בבא זו חוזרת לרישא, כלומר אם היתה אחת מהן גבוהה פחות מעשרה טפחים מערבין אחד וכו'. ובכי"ל יש כאן חסרון, אבל כנראה שהיתה שם הגירסא: מערבין שנים ואין מערבין אחד, ולפ"ז הפירוש הוא פחות מיכן, נסר פחות מד' טפחים ברוחב. ועיין להלן, שו' 52–53, ומש"ש.

48-49. **היתה אחת מהן גבוהה חמשה טפחים עושין לה מחיצה גבוהה חמשה טפחים ומבטלה.**נראה שהדברים דבוקים לבבא שלפניה, והיינו שבפחות מעשרה מערבין אחד ואין מערבין שנים, ולפיכך אם רצתה העליונה לבטל את העירוב, כדי שתוכל לערב לבדה, הרי היא עושה מחיצה גבוהה חמשה ומבטלת את ערוב הרשויות.⁴¹ ועיין בבלי צ"ג ב'. ועיין הסיגנון להלן פ"ז הי"ב, שו' 46. ובד: הייתה אחת מהן גבוהה עשרה טפחים עושין לה מחיצ' וכו'. ובכי"ל: היתה גבוהה עשרה טפחים עשו לה מחיצה גבוהה חמשה טפחים ביטלה. ובכי"ע כגירסת כי"ו, אלא שבסוף גורס: ועשה לה מחיצה וכו', כגי' כי"ל. וגירסת ד וכי"ל לית לה פיתרא. ושמא היתה שם הגירסא כגירסת כי"ו, וחכם הגיה בסיפא: עושין לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים וכו', שאם לא כן אין העליונה יכולה לערב כלל, כשיטת רב חסדא בבבלי צ"ג ב', והכניס סופר את ההגהה "עשרה" שלא במקומה. ועיין בתוספות בכורים.

footnotes: ⁴¹ ולפ"ז צ"ל: ומבטלו, והגירסא "ומבטלה" היא באשגרת המחיצה.

49-50. **כותל שבין שתי חצרות גבוה עשרה טפחים וכו'.**רוקח סי' קמ"ו בשם התוספתא. ועיין מ"ש להלן.

50. **ורחב ארבעה וכו'.**וכ"ה ברוקח הנ"ל. ומכאן מוכח שמחיצה המבדילה צריכה להיות רחבה ארבעה טפחים, כשיטת מקצת הגאונים שהביא הרשב"א, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 619, שו' 57. אבל נראה שאין כאן אלא פיסקא ממשנתנו פ"ז מ"ב, וכבר אמרו בירושלמי שם שהמשנה נקטה "רחב ארבעה" מפני הסיפא שם: היו בראשו פירות וכו', ובלבד שלא יורידו למטה. והתוספתא תפסה בלשון משנתנו כמו שהיא.

51. **ובכפתים ובסולם הצורי וכו'.**ברוקח הנ"ל בד' פאנו: ובכפיסים ובסלם המצרי וכו'. וכן נשתבש בערוך ערך כפת האחרון (עיין בערה"ש) בתוספתא להלן פ"ח. וצ"ל: ובסלם הצורי, עיין מ"ש לעיל.

52-53. **פחות מכן מערבין אחד ואין מערבין שנים.**וכ"ה בד, וכן הוגה (ע"י אותיות "ב" "א") בכי"ע. וכ"ה לעיל, שו' 48. ולפ"ז פירושו פחות מכן, פחות מעשרה טפחים, בגובה הכותל. אבל בגוף כי"ע, וכן בכי"ל: מערבין שנים ואין מערבין אחד. וכ"ה להלן פ"ח, שו' 5. ולפ"ז פירושו שאם הנסר, או הסולם, וכו' היו פחות מד' טפחים ברוחב, עיין מ"ש לעיל שו' 48. וכן בירושלמי פ"ז ה"ד, כ"ד ע"ג: אית תני מערבין שנים ואין מערבין אחד, אית תני מערבין אחד ואין מערבין שנים. מאן דמר מערבין שנים ואין מערבין אחד, פחות מיכן - בנסר. מאן דמר מערבין אחד ואין מערבין שנים, פחות מיכן - בחלל (כלומר, בחלל החריץ. ולפנינו הכוונה בחלל הגובה). ועיין מ"ש להלן פ"ח, שו' 5 הנ"ל.

53. **מתבן שבין שתי חצרות וכו'.**משנתנו פ"ז מ"ה. והכוונה לגדיש של תבן שחוצץ לאורכן של שתי חצירות.

54-55. **אילו מאכילין מיכן ואילו מאכילין מיכן.**בירושלמי פ"ז ה"ה, כ"ד ע"ג, פירש ר' אלעזר כפשוטו שממלאין את קופתן ומאכילין. אבל בבבלי ע"ט א': אמר רב הונא ובלבד שלא יתן לתוך קופתו ויאכיל. ועיין בתוספות רי"ד שם. ועיין מ"ש להלן.

55. **נתמעט התבן מעשרה טפחי' שניהם אסורין.**במשנתנו הנ"ל: מערבין אחד ואין מערבין שנים. ובירושלמי הנ"ל: תני מתבן⁴² שבין שתי חצירות זה פותח פתחו מיכן ומאכיל, וזה פותח פיתחו מיכן ומאכיל. נתמעט התבן מעשרה טפחים שניהם אסורין עד שיערבו. וכן בבבלי ע"ט א': והתניא בית שבין שתי חצירות ומלאהו תבן מערבין שנים ואין מערבין אחד, זה נותן לתוך קופתו ויאכיל וזה נותן לתוך קופתו ויאכיל, נתמעט התבן מי' טפחים שניהם אסורים וכו'. ופירש רבינו יהונתן שאפילו נתמעט בשבת אסורין, ועיין מ"ש עליו בגאון יעקב ע"ט א' ד"ה נתמעט. ועיין גם במאירי ע"ח ב', וכנראה ששאב מפירוש רבינו יהונתן.

footnotes: ⁴² שמא צ"ל: ביתבן (ונתחברו הבי"ת והיו"ד למי"ם), כלומר, בי תבן, בית תבן. אבל אפשר שמתבן פירושו כאן בית תבן, כספרי ואתחנן פי' ל"ו, עמ' 67, ועיי"ש בהערות הר"א פינקלשטין, ובדק"ס יומא י"א א', עמ' 24, הע' ס', ומ"ש להלן פסחים פ"א, שו' 9, ד"ה בית התבן.

55-56. **אלא אם רצה סותם את פתחו ומבטל את רשותו וכו'.**וכן בירושלמי הנ"ל: לפיכך אם רצה אחד מהם לסתום את פתחו ולבטל רשותו וכו'. וכן בבבלי הנ"ל: כיצד הוא עושה נועל את ביתו ומבטל את רשותו וכו'. ופירשו להלן שם: או נועל את ביתו, או מבטל את רשותו, ואיבעית אימא לעולם תרתי (כלומר, שנועל ומבטל), כיון דדש ביה אתי לטלטולי.

56-57. **וכן בנות של תבן שבין שתי חצרות.**בד: וכן בכותל של תבן מבין שתי חצרות. ובכי"ע: וכן בנות שבתבן שבין וכו'. ובכי"ל: וכן שבתבן וכו', ונשמטה שם המלה "בנות". ובירושלמי הנ"ל: חריץ שבין שתי חצירות. אבל בכי"ל שם: וכן בבור שבין שתי חצירות. ובגליון נכתב ע"י הסופר עצמו: וכן בנוד שבתבן. ומחק המגיה את הגליון ואת המלים "וכן בבור" שבפנים, ותלה בין השורות: חריץ. וברור שגירסת הסופר עצמו נכונה, וצ"ל שם: וכן בנות שבתבן (=שלתבן, של תבן) שבין וכו', והיא הברייתא שלפנינו. והכוונה שאם היו נות תבן⁴³ בין שתי החצירות דינן כבית תבן. ובבבלי הנ"ל: וכן אתה אומר בניב⁴⁴ של תבן שבין ב' תחומי שבת. ופירש"י שהיה חציו בתחום עיר זו וחציו בתחום עיר זו, אילו נוטלין ואוכלין מתוך תחומן ביוט טוב וכן אילו, ואין חוששין שמא אילו יקחו מן התחום השני. ומתוך הגירסא בירושלמי הנ"ל, מוכח שאין להגיה בתוספתא ע"פ הבבלי, ושתי ברייתות הן.

footnotes: ⁴³ וכמשמעותו במקרא, נוה צאן, נוה רועים, והכוונה כאן לגדר תבן, מקום גדור במחיצות גרועות להחזיק שם את התבן, והתבן משלים את המחיצות. ⁴⁴ כגירסת הר"ח, ערוך ערך נב ב', הראב"ד (לפי הרשב"א והריטב"א במקומו), וממנו גם במאירי שם. ולפנינו: בגוב.

57-58. **ר' מאיר אומ' סלונות שבכרכים מחזיקין סאתים אע"פ נקובין שופכין לתוכן מים בשבת.**במשנתנו פ"ח מ"ט: חצר שהיא פחותה מארבע אמות אין שופכין בתוכה מים בשבת אלא אם כן עשו לה עוקה (גומא) מחזקת סאתים מן הנקב ולמטה, בין מבחוץ בין מבפנים, אלא שמבחוץ צריך לקמור (לכסות), מבפנים אין צריך לקמור. ר' אליעזר בן יעקב אומר ביב שהוא קמור ארבע אמות ברשות הרבים שופכין לתוכו מים בשבת, וחכמים אומרים אפילו גג או חצר מאה אמה לא ישפוך וכו'. ופירשו בירושלמי ובבבלי שאם יש בחצר ארבע אמות, המים ששופכים לתוכה נבלעים בקרקעיתה ואינם יוצאים לחוץ, אבל בפחות מכאן כשהוא שופך לתוכה מים הם יוצאין לחוץ, ונמצא כאילו שופך מים לרשות הרבים. ולפיכך עושה גומה מחזקת סאתים⁴⁵ שתוכל לקלוט שיעור מים שאדם משתמש בהם ביום. ואם עושה את הגומא מבחוץ עושה לה כיפה, ונמצא שהמים יוצאים מרשות היחיד לרשות היחיד, אבל אם הגומא פתוחה והיא פחות מג' טפחים בעומקה, הרי היא רשות הרבים, ואפילו אם היא יותר מכאן הרי היא כרמלית,⁴⁶ ואסור להוציא מרשות היחיד לכרמלית. ולשיטת הרשב"ם⁴⁷ אפילו לא עשה עוקה אינו אסור מן הדין, שהרי הוא שופך לחצר ואינו מתכוין שיצאו לחוץ, וגם אי אפשר שבשטח שוה לא ינוחו השופכים רגע לפני שמתגלגלים. וגזרו כאן משום חשדא ומשום מראית העין גרידא,⁴⁸ שלא יאמרו שהוא שופך בכוונה מים לחוץ, ועיין בגאון יעקב ד"ה ראב"י. ואשר לדעת ר' אליעזר בן יעקב במשנתנו פירשוה כל המפרשים שדינו כעוקה קמורה מבחוץ, אלא שהוסיף שמותר לו לשפוך מים ישר לתוך הביב, ולאו דווקא לחצר והם יוצאים מעצמם לביב. ובמאירי פירש בשם גדולי האחרונים שבביב מותר לשפוך לאו משום שהמים כלים בד' אמות, אלא משום שהביב אינו פתוח לר"ה, אלא לביב גדול שבו מתקבצים המים מן הביבים הקטנים, ולפיכך כל שהוא אינו קרוב לחצר לא גזרו בו, עיי"ש. אבל בירושלמי ספ"ח, כ"ה ע"ב: אמר ר' ירמיה ר' מאיר ור' אליעזר בן יעקב שניהן אמרו דבר אחד. ר' אליעזר בן יעקב, דתנינן ר' אליעזר בן יעקב אומר ביב שקמור ארבע אמות ברשות הרבים שופכין בו מים בשבת וכו', ר' מאיר, דתני סילונות שבכרכין אף על פי שנקובין ישפך לתוכו מים בשבת דברי ר' מאיר. וכע"ז מעתיק בשם הירושלמי בחי' הרשב"א פ"ח ב'. והנה בדברי ר' מאיר ברור שהסילונות נקובין לרשות הרבים, ומכאן שלר' אליעזר בן יעקב מותר אף בכגון דא. אבל גירסתנו בירושלמי מפוקפקת מאד, וברור שלירושלמי היתה מסורת אחרת בדברי ר' אליעזר בן יעקב. וכן הוא במשנה שבירושלמי בכי"ל: ר' אליעזר בן יעקב אומר ביב שהוא קמור ארבע אמות ברשות הרבים אין שופכין לתוכו מים בשבת, ומחק המגיה את המלה "אין". אבל כגירסת כי"ל כ"ה גם בהוצ' לו, קויפמן וכת"י פרמה. וכן מעתיק בירושלמי כלאים פ"ט ה"ב, ל"ב ע"א: מתניתא פליגא על רב ביב שהוא קמור ארבע אמות ברשות הרבים אין⁴⁹ שופכין לתוכו מים בשבת. וכ"ה גם בכי"ר ובנוסח הרש"ס שם, וכן מעתיקים בשם הירושלמי כמה מן הראשונים, עיין אהצו"י שם, עמ' 71 ואילך. נמצאנו למדים שיש כאן יסוד גמור לחשוב שלבני א"י היתה מסורת אחרת⁵⁰ בדברי ר' אליעזר בן יעקב. ולפיה אין להבין את דברי הירושלמי הנ"ל בסוגיין. ברם במלא"ש פ"ח מ"ט סד"ה מן הנקב מעתיק: ובירוש' כתיבת יד אמר ר' ירמיה ר"מ ור"א בן יעקב אמרו דבר אחד. ר"מ דתני עוקא ד' אמות בר"ה שופכין לתוכה מים בשבת דברי ר"מ, וחכמים אוסרי' (כלומר, עד שיפקוק, עיין להלן בתוספתא). ראב"י, דתני סילונות שבכרכים אע"פ שהן נקובין שופכין לתוכן מים בשבת דברי ראב"י, וכוונת הירושלמי שר"מ של הברייתא ור"א בן יעקב של הברייתא עומדים בשיטה אחת, אבל לא הזכירו את ר"א בן יעקב של משנתנו, מפני שהוא סובר שאין שופכין לביב.

footnotes: ⁴⁵ והיא חצי אמה על חצי אמה ברום שלשה חומשי אמה (ר"מ פט"ו מה' שבת סהט"ז). ⁴⁶ ואעפ"י שכוחו מותר בכרמלית (עיין בבלי שבת ק' ב') מ"מ גזרו כאן שמא יעשה כן גם ברשות הרבים. ⁴⁷ עיין בתוספות פ"ח א' ד"ה ביב, ובריטב"א שם. ⁴⁸ עיין ר"מ פט"ו מה' שבת הט"ז, והבין במאירי בסוגיין (פ"ח א') שאף הר"מ פידש כן. וכ"ה דעת האחרונים. אבל השוה לשונו בפיה"מ כאן, ועיין גם בלשון הסמ"ג לאווין ס"ה, י"ז סע"ב. וצ"ע בדבר. ⁴⁹ ולפי גירסא זו צריך לפרש שהחכמים שחולקים עליו מוסיפים על דבריו, משום שלר' אליעזר בן יעקב אסור לשפוך לתוך הביב שראשו הוא בכותל רשות היחיד, אבל החכמים אוסרים אפילו אם הוא שופך במרחק רב מן הכותל. ⁵⁰ אבל בבבלי הגירסא בטוחה, כפי שיוצא מן הסוגיא עצמה פ"ח ב'. וכן הוא בכל כתה"י של המשנה שאינם מטיפוס א"י, לרבות קטעים מן הגניזה, וכ"ה במשנה סדר מועד על קלף שבביה"מ כאן: שופכין וכו'.

58-59. **וחכמים אוסרין עד שיפוקו.**בירושלמי פ"ח רה"ט, כ"ה ע"ב: ניקבה העוקה אית תני אין צריך לפוק, ואית תני צריך לפוק. ועיין מ"ש לעיל בשם ירושלמי כת"י מלא"ש.

59-60. **אחרים אומ' ביב שקמור ארבע אמות ברשות הרבים שופכין לתוכו מים בשבת.**לפי גירסת הבבלי במשנתנו הם דברי ר' אליעזר בן יעקב שם. אבל לפי מסורת הירושלמי (עיין מ"ש לעיל בסמוך ד"ה אבל וד"ה ברם) ר' אליעזר בן יעקב של משנתנו חולק על ברייתא זו.

60-61. **עוקה שבחצר מחזקת סאתים אע"פ שנתמלאה מערב שבת שופכין לתוכה וכו'.**בסמ"ג לאווין ס"ה, י"ז סע"ב: ותניא עלה בתוספתא אף על פי שנתמלאת העוקה מבעוד יום שופכים לה מים בשבת וכו'. ובירושלמי רה"ט הנ"ל: נתמלאת העוקה אית תני צריך לשפוך, אית תני אין (בד"ו בטעות: אית) צריך. אמר ר' מנא חד תנא הוא (עיין לעיל, שו' 58–59, ד"ה וחכמים). מאן דמר צריך לפוק אוסר לשפוך. מאן דמר אין צריך לפוק מותר לשפוך. ועיין מ"ש להלן.

61-62. **אחד עוקה ואחד גיסטרא מחזיקין סאתים אע"פ שנתמלאו מערב שבת וכו'.**בכי"ע ובכי"ל: אחד (בכי"ע בכל מקום: אחת, במקום "אחד") עוקה ואחד גיסטרא ואחד עריבה וכו'. ובפי' רבינו יהונתן ספ"ח סי' תרס"א (במשנה): דהא תניא בתוספתא עוקה, בגזוזטר,⁵¹ בריכה ועריבה אף על פי שנתמלא מים בערב שבת שופכין לתוכה מים בשבת וכו'. ובבבלי פ"ח סע"ב: והתניא אחת לי עוקה ואחת לי גיסטרא בריכה ועריבה אף על פי שנתמלאו מים מערב שבת שופכין לתוכן וכו'. ופירש"י: גיסטרא, כלי חרס שנסדק ונתנו שם חציו לקבל המים. להכי נקט גיסטרא דלא חזיא לתשמישא אחרינא.

footnotes: ⁵¹ גיסטרא, וכן נשתבש גם בר"ח פ"ט רע"א בברייתא שבבבלי.

62-63. **הגג והמרפסת, החצר ואכסדרה, מצטרפין לארבע אמות.**זוגי זוגי קתני. וכל זוג מצטרף מפני שהם בשטח שוה. ובמשנתנו פ"ח מ"י: החצר והאכסדרה מצטרפין לארבע אמות. ויש ממשיכים לכאן אף תחילת מי"א: וכן שתי דיוטאות זו כנגד זו. כלומר אף הן מצטרפות לד' אמות.⁵² אבל בכמה נוסחאות חסרה המלה "וכן", ולפי גירסא זו ברור שהכוונה היא: שתי דיוטאות מקצתן עשו עוקה וכו', ואין בבא זו דבוקה למשנה י'. ואף לפי הגירסא "וכן" מפרשים רוב הקדמונים שהדברים דבוקים למטה, עיין ר"ח פ"ח סע"ב, ועוד. ומן הירושלמי ספ"ח מוכח שחסרה לפניהן בבבא זו המלה "ואכסדרה", וגרסו אותה להלן בסיפא, ולפי גירסא זו אין כאן זוגות, ובהכרח שכולן מצטרפין, ולפיכך פירשוה שם: בשוה, כלומר שהגג והמרפסת שוין לקרקע החצר, שהבית נבנה בצד גבעה.

footnotes: ⁵² הראב"ד ורבינו יהונתן, עיין רשב"א, ריטב"א ומאירי פ"ח ב'.

63-64. **הבית והעליה, החצר והגג אין מצטרפין לארבע אמות.**אף כאן זוגי זוגי קתני, ואין מצטרפין מפני שאינם בשטח אחד. ובירושלמי הנ"ל: הבית והעליה ההצר והאכסדרה אין מצטרפין, ופירשוה "בשאין שוין", כלומר, שהחצר והאכסדרה אינן בשטח שוה.

64-65. **דיאטה שהיא מאה אמה לא ישפוך על פי הביב וכו'.**כחכמים במשנתנו פ"ח מ"י, והטעם הוא שנראה כאילו שופך בכוונה לרשות הרבים. ובירושלמי פ"ח ה"ט, כ"ה ע"ב: קטיפרס מבפנים (כלומר, שמדרון שופע מבפנים כלפי חוץ) אפילו יותר מעשר מותר, וצ"ל אסור, כמו שהגיהו המפרשים. ועיין בירושלמי פ"י ה"ה, כ"ו ע"ב, ובראשונים שהבאתי בירושלמי כפשוטו, עמ' 361 ואילך.

65-66. **אין עושין לה צנור, אבל עושין לה מזחלה וכו'.**לפי פשוטו פירושו שאין עושין לדיאטה צינור (אם רצונו לשפוך שופכין בשבת), מפני שחלל הצינור הוא קטן, והמים מקלחים מתוכו בחוזק, ואפילו שופך על הדיאטה אסור, מפני מראית העין, שנראה כאילו שפך לתוך הצינור עצמו. ובירושלמי ספ"ח וכלאים פ"ט ה"ב, ל"ב ע"א: אם היתה מזחילה מותר,⁵³ אם עונת הגשמים היא מותר, צינורות מקלחין אסור. ופירושו שאם היתה מזחילה מותר לשפוך על גבי המזחילה עצמה, שהרי המזחילה היא רחבה ושטוחה, והמים זוחלין ושותתין מתוכה,⁵⁴ ודינה כשטח שוה. ואם היתה עונת גשמים מותר לשפוך על פי הביב עצמו,⁵⁵ ואם היו צינורות מקלחין אסור אפילו אם שופך על הגג, מפני מראית העין, כפי שמפורש להלן בסיפא, וכפי שמוכח מהמשך הירושלמי: אם היה מקום צנוע מותר.

footnotes: ⁵³ הדברים עונים על דברי החכמים שבמשנתנו (פ"ח מ"י) בסיפא: לא ישפוך על פי הביב, עיין בירושלמי כלאים שם, ומ"ש לעיל, שו' 57–58, ד"ה אבל. וכן דרך הירושלמי להביא את הרישא גרידא ומכוין לסיפא, כידוע. ⁵⁴ עיין ערוך ערך מזחל ובתוספות ערוך השלם שם וברש"י צ"ט ב'. ⁵⁵ ועיין בתוספות פ"ח ב' ד"ה תנא ובר"מ פט"ו מה' שבת הי"ט. ועיין בריטב"א פ"ח ב'.

66. **שלא יאמרו צנורו של פלוני מקלח מים בשבת.**הדברים חוזרים לאיסור הצינור, ומחמת מראית העין אתינן עלה, עיין מ"ש לעיל.

67. **צנור המקלח לרשות הרבים אחד מים ואחד יין קולט בין ביד וכו'.**כלומר צנור שהוא מקלח מן הגג (שהוא רשות היחיד) מים, או אם נשברו חביותיו של יין בראש גגו והצנור מקלח יין לרשות הרבים, מותר לו לקלוט את המים ואת היין באויר, שהרי אינו מוציא מרשות היחיד, אלא מן האויר, עיין להלן. וכן להלן פ"ח, שו' 13–14: צנור המקלח לרשות הרבים אחד יין ואחד שמן קולט בין ביד בין בכלי ומכניס לתוך ביתו. ועיין לעיל שבת פ"ג, שו' 25, ובבלי שבת קי"ז ב'. ואין הברייתא שלנו עניין לא לרישא של משנתנו פ"י מ"ו ("וכן לגת"),⁵⁶ ולא למשנת מעשרות פ"א מ"ז. ובמשנתנו פ"י מ"ו הנ"ל, בסיפא: קולט אדם מן המזחילה למטה⁵⁷ מעשרה טפחים, ומן הצנור ומכל מקום ושותה.⁵⁸ ולפי גירסא זו פירושו שאדם קולט למטה מעשרה טפחים בין מן המזחילה בין מן הצנור ומכל מקום שמקלח ממנו.⁵⁹ ואין המשנה עצמה מבדילה בין מזחילה, צנור ומקום אחר. ונקטו למטה מעשרה טפחים לרבותא שאפילו מאויר רשות הרבים קולט, ומכל שכן שמותר לקלוט למעלה מעשרה טפחים שהוא מקום פטור, כפירוש המאירי. ברם רש"י (צ"ט ב') גרס במשנתנו: בין מן הצנור מכל מקום שותה, ופירש שבצינור שותה מכל מקום, אפילו מצרף את פיו לצינור, ולפיכך נקטו למטה מעשרה טפחים ברישא, מפני שלמעלה מעשרה טפחים אסור לצרף אף בצינור, גזירה משום צינור שהוא רחב ארבעה טפחים, שאם הוא למעלה מעשרה טפחים הרי הוא רשות היחיד גמורה. ועיי"ש ברש"י בגמרא ד"ה וקולט. ומתוך דברי בעל תוספות רי"ד מהדורא תניינא (ו' ע"ג מן הספר) משמע שפירש שמן הצנור קולט "מכל מקום", אפילו למעלה מעשרה,⁶⁰ מה שאין כן במזחילה. והגאונים (לפי עדות הריטב"א) גרסו במשנתנו: קולט אדם מן המזחילה למעלה מעשרה טפהים וכו'. וכן גרס הר"ח, הרי"ף, בעל ס' העתים, עמ' 147 ועוד. וגירסא זו קשה, כפי שהעיר הריטב"א.

footnotes: ⁵⁶ "וכן לגת" פירושו לגת שהיא כרמלית, ואף בה אסור לעמוד ולשתות מרשות היחיד, או מרשות הרבים, כפירוש אביי בבבלי צ"ט סע"ב, או כמו שפירשו רבא ורב ששת בבבלי שם, ור' חייה בירושלמי למשנתנו שהכוונה לעניין מעשר, כלומר, אף בגת לא יעמוד מחוצה לה וישתה, אלא צריך להכניס לתוכה ראשו ורובו. ואין בפירוש זה שום דוחק, שהרי תכופות נשנו דיני שבת ודיני מעשרות ביחד, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 703, שו' 27–28 ואילך. ⁵⁷ כ"ה בכל נוסחאות המשנה בדפוסים ובכי"י שבדקתי, חוץ מכ"י פרמה שכתוב שם על הגליון: למעלה. אבל בגוף כתח"י אף שם: למטה. ועיין מ"ש להלן בפנים. ⁵⁸ כ"ה ברוב הנוסחאות, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1101 ואילך. ⁵⁹ וכן בר"מ פט"ו מה' שבת ה"ג: וקולט מן האויר מן המים המקלחין מן הצנור, או מן הכותל (ובמגיד משנה שם: ומכל מקום בא לרבות את הכותל. וכדבריו מפורש להלן בתוספתא) ושותה, ובלבד שלא יגע בצנור או בכותל וכו'. והר"מ לא הזכיר את החילוק בין מזחילה לצינור, אלא ההבדל הוא בין אם היה הצינור למעלה מעשרה וסמוך לגג ג' טפחים, ובין אם היה למטה מעשרה טפחים, או מופרש מן הגג יותר מג' טפחים, ועיין בפיה"מ למשנתנו. ובזה הוא ההבדל גם לרש"י בין מזחילה וצינור, שסתם מזחילה היא סמוכה לגג, וסתם צינור מרוחק ממנו. אלא שהר"מ חולק על רש"י בשאר פרטים, עיי"ש. ⁶⁰ אלא שהפיסקא שם לקתה בחסרון, ואני משלימו במרובעים, וכצ"ל שם: קולט אדם מן המזחילה למטה מי' טפחים, פירוש דוקא למטה מי' טפחים [אבל למעלה מי' טפחים] לא יקלוט, ואעפ"י שקולט מן האויר, גזירה שמא יקח מתוך המזחילה, דהויא רה"י, כיון שהיא למעלה מי' טפחים. עיין בפסקא (כלומר, בפסקים שלו) שפירשתי בעניין אחר. ודבריו קשים מאד, עיין בבבלי שם ולהלן בתוספתא ומש"ש.

68-69. **ובלבד שלא יצרף פיו או פי החבית עם רשות הגג למעלה מעשרה טפחים וכו'.**וכ"ה גם בד"ר, אלא שבד"ח שבשו: אם רשות הגג וכו'. ועיין בר"ח צ"ט ב' מה שפירש בעניין צירוף. ומתוך התוספתא ברור כפירוש שאר כל המפרשים, שמצרף את פיו לרשות הגג. ועיין גם לעיל שבת פ"ג, שו' 26 ובהערה 22 שם.

69. **אבל מצרף הוא פיו לצנור למטה מעשרה טפחים.**וכ"ה בכל הנוסחאות, וכן מביא רש"י צ"ט ב' ד"ה וקולט ובתוספות שם ד"ה מן בשם התוספתא. ומכאן משמע שאפילו בצנור לא התירו לצרף אלא למטה מעשרה טפחים, שאפילו אם יזדמן שהצינור יהיה רחב ארבעה טפחים, אינה אלא כרמלית, אבל למעלה מעשרה טפחים אסור לצרף אף בצינור גזירה משום צינור רחב ד' שהיא רשות היחיד גמורה למעלה מעשרה. ועיין להלן.

70-71. **לא יצרף אדם ידו עם הכותל ועם המזחילה עם רשות הגג למעלה מעשרה טפחים וישתה.**וכ"ה ("למעלה מעשרה") אף בד ובכי"ע. ובכי"ל נשמטה בבא זו. ובר"מ פט"ו מה' שבת ה"ג: עומד אדם ברה"ר וקולט מן האויר מן המים המקלחין מן הצנור או מן הכותל ושותה. ובלבד שלא יגע בצנור או בכותל ויקלוט מעל גבן. ואם נגע, אם היה מקום שנגע בו למעלה מעשרה בפחות משלשה סמוך לגג, הרי זה אסור. וכבר הראינו לעיל (הערה 59) שצנור שהוא פחות משלשה לגג אינה אלא מזחילה בלשון הר"מ. ולפ"ז ברור שהר"מ ניסח כאן על פי התוספתא, ואף הוא גרס כלפנינו. ברם בתוספות צ"ט ב' ד"ה מן הנ"ל: ובתוספתא לא שרי אלא הצינור למטה, אבל צינור למעלה מעשרה, או מזחילה אפילו למטה, אסור. ובתס"ר כתבתי שמדברי התוספות משמע שגרסו כאן, למטה מעשרה וכו'. אבל אינו מסתבר להניח שהיתה לפניהם גירסא משונה מן שלש הנוסחאות שלפנינו, ולא עוד אלא שהבבא שלהלן אינה מובנת לכל הנוסחאות. ולפיכך קרוב לוודאי בעיני שצדק בעל מרכבת המשנה בהנחתו שהתוספתא חילקה בין צירוף פיו וכלי לצירוף ידו. והיינו כשאדם מצרף את פיו, או כלי, לצינור, או למזחילה, ומקבל משם את המים, יש כאן כעין הוצאה ממש, ולפיכך אם המזחילה למעלה מעשרה טפחים בוודאי אסור, שהרי היא סמוכה לגג, ודינה כרשות היחיד, והוא מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים. ובזה גזרו אף בצינור שהוא למעלה מעשרה, אעפ"י שאינו רחב ד' ורחוק מן הגג, גזירה אטו צינור שהוא רחב ד', שהוא רשות היחיד גמורה, וכשיטת רש"י המסתייע מתוספתא זו. אבל כשהוא מצרף את ידו למקום הקילוח, והמים עוברים דרך היד, ומשם לפה, או לחבית, ואין המים נחים ביד כלל, בזה לא גזרו בצינור אפילו הוא למעלה מעשרה, אם אינו רחב ד' טפחים. אבל אסרו במזחילה ובכותל⁶¹ שהם למעלה מעשרה שדינם כגג, והם רשות היחיד גמורה. ולפי זה דייקו בתוספות שלא התירה התוספתא (לעיל, שו' 69) צירוף הפה אלא בצינור למטה מעשרה טפחים, ומכאן שבמזחילה אסרו צירוף הפה אפילו למטה מעשרה,⁶² ולא התירו בה למטה מעשרה אלא צירוף היד בלבד. ורק ע"פ פירוש זה גרידא מתפרשת הבבא שלהלן. והר"מ לא חילק בין צרוף הפה וצרוף היד, ועיין גם בברייתות שבבבלי צ"ט ב'.

footnotes: ⁶¹ ובזה נראה לבאר את הירושלמי פ"י ה"ו, כ"ו ע"ב: ר' יהודה אומר דר' מאיר היא, דאמר אתה רואה את הכותל כגמום. והכוונה שאם לקח מים מן החור שבכותל שהוא מפולש מקיר הגג, דינו כאילו לקחן מגב הכותל (עיין בשנות אליהו כלאים פ"ו מ"ב. ועיין בבלי שבת ז' ב', ובפירוש ר' יהונתן למשנתנו). והדברים עונים על הברייתא שלנו ("לא יצרף אדם ידו עם הכותל"), אעפ"י שהירושלמי לא העתיק אותה, כמו שהוא מצוי בירושלמי. ודחה הירושלמי: דברי הכל במשתפע עשרה טפחים מתוך שלש, כלומר לא בלוקח מחור הכותל עסיקינן, אלא בשלקח מתוך המים הזבים על הכותל עצמו, והוא משתפע עשרה טפחים מתוך שלש אמות, ודינו בכגון דא כשטח שוה לרבנן בשיטת הירושלמי (עיין ירוש' פ"א ה"א, י"ח ע"ג, ומ"ש לעיל פ"ד שו' 70 ד"ה וכן מפורש). וע"ז שאל הירושלמי: ר' יוסי בעי אם במשתפע עשרה טפחים מתוך שלש כגג הן, ופשיטא שאסור לצרף את ידו לגג למעלה מעשרה. ושוב שאלו: מה נן (צ"ל: אן=אין) תמן שאינו צריך ניחא את אמר עד שינוח (כלומר, בגט שאין צריך ניחה, מ"מ אינה מגורשת אם אין סוף הגט לנוח, כגון שקדמה דליקה לגט, עיין בבלי גיטין ע"ט א') כאן (כלומר, בשבת) שצריך ניחא (כלומר שאינו חייב אלא עם נח למעלה מעשרה) לא כל שכן (ולמה אסרו לצרף את ידו למזחילה, והרי המים זזים כל הזמן, ולא נחו כלל למעלה. אבל הירושלמי לא שאל כלום על כותל, משום כשהוא מצרף את ידו לכותל המשופע הוא מעכב את מרוצת המים למעלה מעשרה, והמים נחים על הכותל לרגע). ותרצו: מכל מקום לא נח (כלומר, אתמה, והיינו כשצרף את ירו למזחילה, הרי עכב את המים משהו, וכאילו נחו, עיין בבלי שבת ק' סע"א), ודחו: מכיון שאין בו רחב ארבעה אפילו נח, כאילו לא נח. ולא חשו לתרץ קושיא זו, משום שאינה אלא גזירה דרבנן. ⁶² אמנם יש לציין שבד הגירסא היא: אם רשות הגג למעלה מעשרה וכו'. ולפי גירסא זו הרי יש כאן תנאי שאימתי אסור לצרף דווקא אם רשות הגג היא למעלה מעשרה, אפילו אם המזחילה יורדת למטה מעשרה טפחים, משום שדין המזחילה כדין הגג עצמו (וכן חורי הכותל המפולשים לגג), עיין במאירי למשנתנו ומ"ש לעיל שבת פ"י הערה 19. אבל קרוב לוודאי שגירסת ד היא טעות הדפוס. ולא עוד אלא שפירוש בעל מרכבת המשנה מוכח גם מן הסיפא כאן, עיין מש"ש.

71-72. **אבל מצרף הוא ידו לצנור למעלה מעשרה טפחים ושותה.**וכ"ה בד ובכי"ל. אבל בכי"ע: למטה מעשרה טפחים וכו'. והיא נוסחא "מתוקנת" כרגיל בכ"י זה. ואף לפי תיקון זה קשה למה חוזר שוב על הבבא שברישא. ולפיכך ברור שהנכון כלפנינו, ולא אסרו לצרף אפילו את היד אלא במזחילה ובכותל שהן כרשות היחיד (עיין מ"ש לעיל), אבל בצנור שהוא מובדל מן הגג, ואף אין בו רוחב ארבעה התירו לצרף את היד (אבל לא את הפה). ועיין בהגהות הב"ח על הרי"ף פ"י, ד' ראם, ל"ג סע"א, שפירש את התוספתא בדוחק רב.

72-73. **יש בפי צנור ארבעה על ארבעה טפחים אסור, שאין מטלטלי' מרשות לרשות.**כלומר, בכגון דא אסור מכל מקום, ולצרף אפילו את היד, אפילו הוא למטה מעשרה טפחים. ובר"מ פט"ו סה"ג הנ"ל: וכן אם היה בצנור ארבעה על ארבעה, בין שהיה הצנור בתוך עשרה, בין שהיה למעלה מעשרה, וקלט ממנו מים הרי זה אסור. ולמה אינו חייב, מפני שלא נחו המים, אלא הרי הן נזחלין והולכין. ובהכרח ש"קלט ממנו מים" פירושו שצרף את היד וקלט מן הצינור (שהרי הר"מ לא נקט כאן כמו בתחילת דבריו: וקלט מן האויר מן המים), שאם לא כן אין לשאול: ולמה אינו חייב.⁶³ (מרכבת המשנה הנ"ל). ועיין רש"י צ"ט ב' ד"ה וקולט. אבל מתוך הלשון של התוספתא עצמה אין הוכחה שאסור לצרף את היד אפילו לכרמלית, מפני שאפשר שהדברים דבוקים לרישא לצינור שהוא למעלה מעשרה, ואם הוא רחב ד', הרי יש כאן רשות היחיד גמורה. ואפשר שהכוונה לצרוף פה לצינור כזה אפילו הוא למטה מעשרה, כפירש"י. ובבבלי צ"ט ב': תנא אם יש בצינור ד' על ד' אסור מפני שהוא כמוציא מרשות לרשות. ובפירוש רבינו יהונתן למשנתנו: מפני שהוא מוציא מרשות לרשות. ואית דגרסי מפני שהוא כמוציא מרשות לרשות, אבל אינו מוציא ממש, לפי שלא נחו המים על גבי הצינור, אלא שהן מתגלגלין ובאין. ועיין באו"ז ה' עירובין סוף סי' ר"ד, ח"ב, נ"ב ע"ב, ובדק"ס, עמ' 387, הערה ש'. ועיין מ"ש להלן פ"ז, שו' 11, ד"ה שאין מטלטלין. ועיין בגאון יעקב צ"ט ב' ד"ה נמצאת שסיכם את שיטות הראשונים, ונדחק לפרש את התוספתא לפי שיטותיהם. ועיין גם מ"ש במרא דמתניתא שלו.

footnotes: ⁶³ וברור שהמפרשים שפרשו שברחב ד' אסור לקלוט (והיא גם שיטת בעל תוספות רי"ד, עיין מ"ש לעיל הע' 60) אין האיסור אלא מדרבנן, אבל הר"מ הרי שאל: ולמה אינו חייב? ובהכרח שצרף, ולא קלט מן האויר.

73-74. **בור ברשות הרבים אם אין בינו לכותל ארבעה טפחים וכו'.**בכי"ע ובכי"ל: באר ברשות הרבים וכו'. והיא היא, ואף לפנינו בבור מלא מים עסיקינן, והוא רשות היחיד אם הוא עמוק עשרה ורחב ארבעה, עיין לעיל שבת פ"י, שו' 40, ד"ה ובבור ומש"ש. ובמשנתנו פ"י מ"ז: בור ברשות הרבים וחליתו גבוהה עשרה טפחים, חלון שעל גביו ממלאין הימנו בשבת. ומכיון שהבור הוא רשות היחיד ויש לו חוליא עשרה, הרי מותר להוציא מרשות היחיד לרשות היחיד דרך מקום פטור. ואמר רב הונא בבבלי צ"ט ב', שהבור רחוק מן הכותל ארבעה טפחים, ולפיכך צריך שתהא לבור חוליא גבוהה עשרה, שאם לא כן הרי מטלטל ברשות הרבים באויר עשרה. ועיין להלן, שו' 76, ד"ה בור שלפני החלון. ור' יוחנן מעמידה בסמוך לכותל פחות מארבעה, והוא הדין אפילו אם אין החוליא גבוהה עשרה, אלא שהתנא משמיע לנו שהחוליא ועומק הבור מצטרפין לעשרה. ועיין בירושלמי למשנתנו ובגליון הש"ס שם. ולפ"ז הברייתא סמוכה למשנתנו, אלא שבמשנה מדברים שהבור סמוך לכותל הבית, ואי אפשר להשתמש ממנו אלא דרך החלון, ואין לבני החצר תפיסה בו, או שעירבו יחד, ולפיכך אין אוסרין על הבית. ובברייתא שלנו מדברים שלא עירבו בני החצר עם בני העליה, ומכיוון שלבני החצר תשמישו בנחת (שהרי כאן לא נזכרה חוליה) ולבני העליה תשמישו בקושי (בשלשול), נותנין את הבור לבני החצר, עיין בבלי פ"ג ב'.

74-76. **אם יש בינו לכותל ארבעה טפחים כדי שיהלך אדם בני חצר אסורין, ובני עליה מותרין.**וכ"ה בכל הנוסחאות, וקשה להגיה. וכבר כתב הרשב"א בעבודת הקודש ש"ג סוף סי' ה', י"ו ע"א: ואפילו במופלג מן הכותל ארבעה יראה לי שממלאין ממנו בשבת, לפי שמוציא מרשות היחיד לרשות היחיד דרך אויר רשות הרבים ואגדו בידו, וקליטה אינה כמונחת עד שתנוח על משהו, וכל שלא נח, ואין בו משום איסור מלאכה ואגדו בידו אפילו משום שבות אין בו. אבל כל המחברים ראיתי שהסכימו לאסור, עד שיהא סמוך תוך ארבע' לכותל. או שתהא חוליתו גבוה עשרה, ולהם שומעים שקבלתם דברי תורה היא. ומתוך דברי המאירי צ"ט ב' אנו למדים שהרשב"א תירץ שהסוגיא בבבלי היא אליבא דר"ע הסובר קלוטה כמי שהונחה. וכן כתב בריטב"א שם בשם "ויש מרבותי שהיו מתרצין וכו' ". ולשיטתם צ"ל שאף סוגיית הירושלמי למשנתנו היא אליבא דר"ע. וכל הפוסקים דחו את שיטת הרשב"א שאף הוא לא הורה כן הלכה למעשה. אבל בתוספתא כאן, וכן להלן בסמוך, מפורש כדבריו, ואינה הלכה.

76. **בור שלפני החלון משלשל וממלא הימנו בשבת וכו'.**מתוך הסיפא מוכח שמדברים כאן בבור שאין בפיו ד' על ד', ואף לא נזכר כאן שהבור היה ברשות הרבים, וכנראה שמדברים כאן בבור שבצידי רשות הרבים (עיין בבלי צ"ד א'), בכרמלית, עיין מ"ש להלן.

76-77. **ובלבד שלא יהא בינו ולכותל ארבעה טפחים וכו'.**כלומר, שהבור במקום פטור, ומכיוון שאף בבור אין רוחב ד' טפחים, הרי הוא מטלטל ממקום פטור לרשות היחיד, ומותר. אבל אם יש בינו ולכותל ארבעה טפחים, הרי הבור הוא בכרמלית, ואם אין בפיו ארבעה טפחים והוא עמוק עשרה, אף הוא כרמלית,⁶⁴ ואסור לטלטל מכרמלית לרשות היחיד.

footnotes: ⁶⁴ עיין ר"מ פי"ד מה' שבת ה"ו, לעיל שבת פ"י, שו' 8–9, ד"ה אבל במגדל עוז.

77-78. **ואם יש בפי הבאר ארבעה על ארבע' טפחים, בין כך ובין כך משלשל וכו'.**כלומר, אפילו אם יש בינו ובין הכותל ד' טפחים, שהרי הוא מטלטל מרשות היחיד לרשות היחיד דרך אויר רשות הרבים, ואגדו בידו, כסברת הרשב"א הנ"ל, עיין מ"ש לעיל שו' 74–76, ד"ה אם יש. ועיין מ"ש במרא דמתניתא ובאו"ש פט"ו מה' שבת הי"א ובמרכבת המשנה שם.

78-79. **בור שבין שתי חצרות משלשל וממלא הימנו וכו'.**כפי שמוכח להלן בבור שאין בפיו ארבעה טפחים עסיקינן, והוא קרוב לשתי החצירות בפחות מד' טפחים, ודינו ככותל שבין שתי חצירות שאין בו ד' טפחים, ששניהם מותרים בו, כר' זעירה בשם רב בירושלמי פ"ז ה"ב, כ"ד ע"ב, ור' יוחנן בבבלי ע"ז א'. (מרכבת המשנה הנ"ל). ועיין בבלי פ"ה א' ומ"ש במרכבת המשנה שם.

80-81. **אם יש בפי הבור ארבעה על ארבעה טפחים אסור וכו'.**כלומר, אם לא ערבו זו עם זו, מפני שאחד אוסר על חבירו, ודינו כמשנתנו פ"ח מ"ו.

81-82. **אמת המים שלפני חלון משלשל וממלא וכו'.**כנראה שאמת המים שלפני החלונות אינה אמה שבאה מן הנהר (שדינה ככרמלית), אלא אמת מים מלאכותית, שחופרים אותה בני אדם, והיא מתמלאת מי גשמים, ופיה היה צר, והוא חריץ שיש בו מים, ודינו כבור שאין בפיו ד' טפחים, וכלעיל, שו' 79, ועיין מ"ש להלן.

83. **באמה של פרטליס.**וכן בד: באמ' של פרטלי'. ובכי"ע: של טראפליס. ובכי"ל: של טרבליס. [תיקונים והוספות: בפי׳ למלים קשות של התוספתא בכ״י עתיק⁵ באמה שליטראפוליס.]

footnotes: ⁵ עיין מבוא לח"ו, עמ' ט"ו ואילך.

83-84. **ובא מעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל, ואמ' הואיל ואין בינה לבין הכותל ארבעה וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע ובכי"ל: לפני רבן גמליאל וכו'. ובבבלי פ"ז א': תניא אידך אמת המים העוברת בין החלונות פחות מג' משלשל דלי וממלא, ג' אין משלשל דלי וממלא, רשב"ג פחות מד' משלשל דלי וממלא, ד' אין משלשל דלי וממלא. במאי עסיקינן, אילימא באמת המים גופא וכו' אין בכרמלית פחותה מד', לימא כתנאי אמרה לשמעתיה. אלא באגפיה, ולהחליף. ופירש רש"י: דיש באמה שיעור כרמלית, והכא בשיש לה אגפים גבוהים, ומהני למיהוי הנך אגפים מקום פטור, כי לית להו רוחב ג', ומשלשלים את הדלי ומניחו על אגפים, ומשם מחליפו לאמה וכו'. ולהלן שם פ"ז ב': זעירי מוקים לה באמת המים גופא וכו'. ועיין במאירי שם. וכנראה שיש בבבלי מסורת אחרת באותו מעשה, או שברייתא אחרת היא.

85. **בין כך ובין כך משלשל וכו'.**מן הלשון בין כך ובין כך משמע שבין יש בפיה ד' טפחים, ובין אין בה, ודינה כבור (עיין מ"ש לעיל, שו' 81–82, ד"ה אמת המים), וכלעיל הכ"ד.

85-87. **אמת המים שעוברת בחצר אין ממלאין הימנה בשבת אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים בכניסה וביציאה וכו'.**משנתנו פ"ח מ"ז. ומדברים כאן באמת המים המושכת מן הנהר, והיא עמוקה עשרה טפחים, ורחבה ארבעה, והיא כרמלית, ואינה בטלה לגבי החצר, ולפיכך עושין לה מחיצה בתוך אוגנה, ובלבד שהמחיצה תהיה משוקעת במים טפח (או כמלוא הדלי, לשיטת הירושלמי), או שמשקיע את כולה בתוך המים, והיא בולטת מלמעלה טפח, עיין בבלי פ"ו א', וברי"ף למשנתנו ובר"מ פט"ו מה' שבת הי"ג. ופירש"י (פ"ז א'): ואע"ג דמחיצה תלויה מתרת במים, הני מילי היכי דנראית מחיצה שנעשית בשביל המים, כגון גזוזטרא וכו'. ועיין בבלי י"ב א' ובראשונים שם.

87-88. **עשו לה בכניסה ולא ביציאה וכו'.**בבלי פ"ז א'.

89-90. **היתה רחבה מראש אחד וצרה מראשה אחד הרי זה מרחיב את מקום הצר.**כסיגנון זה להלן פ"ז, שו' 44, לעניין אחר. ובבבא שלנו צריך לפרש שאם היתה אמת המים צרה ביציאתה, והמים שנכנסים לשם ממקום הרחב, ממלאים אותה על גדותיה, ואי אפשר לעשות שם מחיצה בתוך המים, מפני שהמחיצה תעכב את מרוצת המים, והם יתפשטו בחצר, הרי זה מרחיב את מקום הצר, כדי שישתווה למקום הרחב, ויוכל לעשות שם מחיצה. ובבא זו לא הובאה בתלמוד. ובד ובכי"ל מוסיף: ואין צריך לעשות מחיצ' אלא לרוחב בלבד. ופירושו, אם אינו רוצה לשנות את חוזק מרוץ המים מן המקום הצר, הרי זה מרחיב במקום הצר,⁶⁵ ומעמיד מחיצה במקום שהרחיב בלבד, והמחיצה תעכב את המים, ונמצא שהמקום הצר נשאר פתוח כמו שהיה מתחילה.

footnotes: ⁶⁵ כלומר, חופר מן הצד כרוחב מקום הצר ועודף עליו, ומעמיד שם פס, ונמצא שלא שינה כלום בשטח מרוצת המים, והפס מתירו מדין עומד מרובה על הפרוץ.

90-91. **וכן אתה או' בביבין המשקטין תחת הבתים וכו'.**בד: המקשקשין וכו', ובכי"ל: המשקטטים [תיקונים והוספות: בפי׳ למלים קשות של התוספתא בכ״י עתיק⁵ בבין הַמשוּקְטָטִין.]. והנכון הוא בכי"ע: בביבין המקשטין, כלומר המקושטין, המקושתין,⁶⁶ הקמורין תחת הבתים וכו'. ומכיוון שהביבין פתוחין משני צדיהן ומחוברין לביב גדול שבו מתקבצים המים, דינן ככרמלית, ואינן מתבטלין לגבי החצר,⁶⁷ ולפיכך עושין מחיצה בשני ראשיהן, כדי שיהיו רשות היחיד. וכשהן רשות היחיד מותר לשפוך לתוכן מים, אעפ"י שהם יוצאים לחוץ, וכמפורש לעיל, שו' 59. ואף הלכה זו לא הובאה בתלמוד. ועיין בבלי פ"ח א' ובתוספ' שם ד"ה הני. ובירושלמי פ"ח ה"ח, כ"ה ע"ב.

footnotes: ⁵ עיין מבוא לח"ו, עמ' ט"ו ואילך. ⁶⁶ על קשט=קשת, עיין במלונות ערך קשט. ⁶⁷ וצריך לפרש שהביבין עמוקים עשרה ורחבין ארבעה. ולשיטת ר' מנא בירושלמי פ"ח ה"ז, כ"ה ע"א, אסור למלא מן האמה שבחצר שהיא רחבה ארבעה אעפ"י שאינה עמוקה עשרה (אם לא עשה לה מחיצה), ולפ"ז אף בביבין שרחבין ד' ועמוקין שלשה אסור לשפוך להן.

91-92. **ר' יהודה או' כתלים שעל גביהן נדונין כמחיצה.**וסובר ר' יהודה שאף כאן מחיצה תלויה שמה מחיצה, עיין בבלי פ"ו ב' ובירושלמי פ"ח ה"ח ובגליון הש"ס שם. ועיין בברייתא שבבבלי הנ"ל, ובמשנה שם ובדק"ס, עמ' 342, הערה ת', ובתיו"ט פ"ח מ"ז.

92-93. **אמ' ר' יהודה מעשה באמת המים שהיתה באה מאבל לצפורי וכו'.**וכ"ה בבבלי הנ"ל. ובמשנתנו לא נזכרה צפורי.

93-94. **מפני שלא היתה עמוקה עשרה ורחבה ארבעה.**וכ"ה בבבלי הנ"ל. ובירושלמי פ"ח ה"ז, כ"ה ע"א: לא היתה לא עמוקה עשרה ולא רחבה ארבעה. ואמרו שם: מה דהוה עובדא הוה עובדא, כלומר, כך היה המעשה, ולא מפני שאינה ניתרת אלא דווקא שהיו בה תרתי לטיבותא.

94. **גזוזטרא שהיא למעלה מן הים וכו'.**תוספות י"ב ב' ד"ה הכא (ועיין גם בתוספות ישנים שם) ורוקח סי' קס"ב בשם התוספתא. ובמשנתנו פ"ח מ"ח: גזוזטרא שהיא למעלה מן המים אין ממלאין הימנה בשבת, אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים, בין מלמעלה בין מלמטה. ופירש"י: בין מלמעלה מן הנקב, בין מלמטה מן הנקב. ועיין באוה"ג, עמ' 69 ואילך, ומ"ש הר"ח אלבק בהשלמות ותוספות למשנה סדר מועד שהוציא, עמ' 441, ומ"ש להלן. ובכי"ע: גזוסטרא שהיא למעלה מן המים הים וכו'. ונמחקה המלה "המים" ע"י נקודות. אבל גם בתוספות ורוקח הנ"ל הגירסא היא "המים". ועיין להלן.

96-97. **למטה מן הים אע"פ שהמים צפין על גבה אין בכך כלום. ר' מאיר או' אף מלמעלה.**וכ"ה ("מן הים") אף בכי"ע. אבל בד, כי"ל ותוספות הנ"ל: למטה מן המים. וברוקח הנ"ל: מחיצה גבוה מן המים י' טפחים למטה, אעפ"י שהמים צפין על גבה אין בכך כלום וכו'. ומלשון התוספתא מוכח שלמטה פירושו למטה מן המים, ומלמעלה פירושו למעלה מן המים, ומשנתנו הנ"ל כר' מאיר. ופירוש זה מוכח אף מסוגיית הירושלמי למשנתנו, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, סוף עמ' 344 ואילך. ועיין ירושלמי שבת פי"א ה"ה, י"ג ע"ב, ובראשונים לבבלי שם ק' א', ומ"ש בשי"ק שם ד"ה רה"א. ועיין בליקוטים "חצי יהונתן" שברי"ף הוצ' ראם בסוף מכילתין ג' א'.

97-98. **ר' חנניה בן עקביא אומ' גזוזטרה שהיא למעלה מן הים גבוהה עשרה טפחים נוקבה וממלא וכו'.**וכ"ה ("מן הים") גם בד, כי"ע וכי"ל. וברוקח הנ"ל: למעלה מן המים גבוה י' נוקבה ומשלשל⁶⁸ וממלא ממנה בשבת. אבל בירושלמי פ"ח ה"ח, כ"ה ע"ב, ובבבלי פ"ז א', אמרו בפירוש שלא התיר ר' חנניא בן עקביא אלא בימה של טבריא. ולעיל שם בירושלמי: תני ר' חנניה בן עקביה אומר כצוצרה שהיא למעלה מן הים פוחת את המעזיבה, ומשלשל וממלא. ר' יעקב בר אחא בשם ר' יסא והוא שיהא בנקב ארבעה טפחים, והוא שיש בו רוחב ארבעה, והוא שיהא מחיצות גבוהות עשרה. תמן אמר (צ"ל: אמר', אמרין) אפי' אין מחיצות גבוהות עשרה, נעשית כמשמרת. ועיין מה שהגיה בשערי תוא"י, עמ' 209. ובבבלי פ"ו ב', פ"ז ב': חנניא בן עקביא אומר גזוזטרא שיש בה ד' על ד' אמות (כלומר, כ"ד טפחים מרובעות), חוקק בה ד' על ד' (כלומר, ד' טפחים באמצע, ונמצאו עשרה טפחים מכל צד הנקב), וממלא. וסובר תנא זה שאין צריך מחיצה אחרת, ואנו אומרים כוף גוד ואחית מחיצתא. ולהלן בבבלי פ"ז ב': ת"ר ג' דברים התיר ר' חנניא בן עקביא לאנשי טבריא ממלאין מים מגזוזטרא בשבת וכו'. ובירושלמי להלן שם: דתני ר' חנניה התיר שלשה דברים, התיר כצוצרה וכו'. ועיין גם בירושלמי שבת פ"ג ה"ג, ו' ע"א, סוכה פ"א ה"ט, נ"ב ע"ג.

footnotes: ⁶⁸ וכ"ה גם בכי"ע ובכי"ל. אבל בד כלפנינו.