1-2. פ"ד¹ (פ"ו בכי"ע) **התקבל לי גיטי, ואשתך אמרה התקבל לי גיטי, הולך, הוליך לה, התקבל לה, וזכי לה, אם רצה לחזור לא יחזור.**בד: האשה שאמרה התקבל לי גיטי, ואשתך אמרה התקבל לי גיטי, הילך, הוליך לה וכו'. וכן כנראה היה הסדר גם בכי"פ. ובכי"ע הסדר הפוך, וגורס בסיפא: התקבל לי גיטי, ואשתו אמרה התקבל לי גיטי, הולך, ותנו לה, התקבל לה, וזכי לה, אם רצה להחזיר לא יחזיר דברי ר'. וגירסא זו מתאימה לבבלי ס"ג א', אלא שם חסר "דברי רבי", ואמרו שם: ואיבעית אימא וכו', מאן ת"ק רבי. ובירושלמי ובתוספתא לא הבדילו בין "הולך" ו"הילך", וכנראה שהסיבה היא במבטא שבא"י, ועיין בפי' הר"א ב"ע לשמות ב', ט', ומ"ש בשם הגאון (רב סעדיה) שם. ועיין בראשית מ"ז, כ"ג, ובתו"ש שם, הערה ס"ד. ועיין בבלי ס"ב ב' ובתוספ' שם, ד"ה דילמא. ועיין מ"ש להלן. ומן התוספתא מוכח שאף לפניה היה פרק התקבל אחרי פרק הניזקין, כמו שהוא בירושלמי, עיין בתוספות ס"ב ב', ד"ה האומר, ע"ב א', ד"ה ומשום. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 997. ואף במאירי הסדר הוא מי שאחזו, ואח"כ התקבל. ועיין במלא"ש למשנתנו.

footnotes: ¹ וכן היה מניין הפרקים לפני הרשב"א, עיין בשו"ת שלו ח"א סי' אלף רמ"ד. ועיין גם להלן פ"ה, הערה 1, פ"ו, הערה 1,

2-4. **הבא לי גיטי, ואשתך אמרה הבא לי גיטי, הילך, הולך לה, ותן לה, התקבל לה, וזכי לה, אם רצה לחזור יחזור, דברי ר'.**וכ"ה בד. ובזה אין מחלוקת, שהרי הבעל אינו יכול לעשות שליח לקבלה. ובכי"ע נשנית הלכה זו ברישא בסתמא בלי הזכרת שם "רבי". ועיין מ"ש להלן, שורה 6–7, סד"ה רבי אומ'.

4-6. **רבן שמעון בן גמליאל אומ', הולך לה, ותן לה, אם רצה לחזור יחזור. התקבל לה, וזכי לה, אם רצה לחזור לא יחזור.**ובהכרח שרשב"ג חולק על הרישא, שהרי בסיפא לא עשתה האשה שליח לקבלה, ואין חולק עליה (עיין מ"ש לעיל), כפירוש בעל מנ"ב. ופירוש בעל פני יהושע ס"ג א', ד"ה מאי לאו, בתוספתא כאן קשה מאד. ועיין מ"ש להלן שורה 7–9, ד"ה ובכי"ע. וכבר כתבנו לעיל שבכי"ע גרס בדברי רבי כגירסת ד ברישא וכברייתא שבבבלי אלא שכאן גרס: ר' נתן² אומ', הולך, ותן, לה אם רצה להחזיר יחזיר וכו'. וכן בבבלי הנ"ל: ר' נתן אומר, הילך, ותן לה, רצה לחזור יחזור וכו'. ובירושלמי פ"ו ה"א, מ"ז ע"ד (מע"ש פ"ד ה"ז, נ"ה סע"א): אמרה הבא לי גיטי, והלך ואמר לו אשתך אמרה התקבל לי גיטי, הוליכו לה, ונתנו לה, זכה לה, התקבל לה אם רצה להחזיר לא יחזיר דברי רבי.³ ר' נתן אומר, הוליכו לה, ונתנו לה, אם רצה להחזיר יחזיר. זכה לה, והתקבל לה, אם רצה להחזיר לא יחזיר.⁴ וכבר ראינו לעיל בסמוך שבכי"ע ובברייתא שבבבלי גרסו גם בדברי ר' נתן "הולך ותן לה", ואפשר לפרש שהוא דיבור אחד, אבל בתן לה לחוד סובר ר' נתן שתן כזכי דמי. אבל מלשון התוספתא כאן והירושלמי שאמרו בפירוש: הולך לה, ותן לה הרי ברור שלפנינו שני דיבורים, ואף תן אינו כזכי. וכן משמע מלשון המאירי ס"ג ב', עמ' 278 (הוצ' שנייה, עמ' 293) שהוכיח מן הירושלמי שנזכרו שם שני דיבורים. וכן בריטב"א ס"ג א': והא דאמרינן הולך ותן לה, הולך או תן לה קאמר וכו', ולר' נתן בין הולך בין תן לא הוי כזכי, ובירוש' גרסי' הכי, הולך לה תן לה, וכיון דאיתא בירוש' בהדיא, ובגמרא דילן איתמר סתם, כפירוש הירושלמי כן נקטי'. ועיין גם בר"ן פ"ו סי' תק"ד ובגליון שם. אבל אף לפי הגירסא שלפנינו מוכח כן שהרי נקט "לה" פעמיים, כפי שמשמע מן המאירי הנ"ל. ובחידושי הרמב"ן ס"ג ב': דודאי ר' נתן בתן נמי פליג, והולך, ותן לה קאמר, והכי מתניא בתוס' ובירושלמי. ונראה שצ"ל שם: והולך, [א]ו תן לה קאמר וכו'. ומדברי הרמב"ן משמע קצת שגרס גם בתוספתא "ר' נתן", כגי' כי"ע. אבל אין כאן הוכחה גמורה, ואפשר שכיון לבבלי, והביא ראיה לפירושו בבבלי בדברי ר' נתן. ובבבלי העמידו את מחלוקת ר' ור' נתן (רשב"ג שבכי"ו וד) בהולך כזכי, ולרבי הולך ותן כזכי, ולפיכך אינו יכול לחזור, ולר' נתן הולך לאו כזכי, ולפיכך יכול לחזור בלשונות הללו. אבל בירושלמי משמע שלרבי אינו יכול לחזור, משום שאפילו אם הבעל עושה אותו שליח להולכה (הולך לאו כזכי), הרי האשה עשתה אותו שליח לקבלה,⁵ ור' נתן (או רשב"ג) סובר שאין אשה עושה שליח לקבל גיטה משליח בעלה, ולפיכך אם הבעל אמר הולך לה (והולך לאו כזכי) יכול לחזור בו. וכן אמרו בירושלמי (כאן ומע"ש הנ"ל): וקשיא על דרבי, הילך (במע"ש: הא לך) מן דיבורי, אם רצה להחזיר לא (כ"ה במע"ש) יחזיר? וקשיא על דר' נתן, הילך לדבורה (במע"ש: הא לך מדיבורא), אם רצה להחזיר יחזיר? רב הונא אמר נעשה שלוחו ושלוחה.⁶ אסי אמר כל היכא דאמר שלוחו ושלוחה מגורשת ואינה מגורשת.⁷ ואעפ"י שרב הונא בשם רב אמר לעיל שם בירושלמי שאין האשה עושה שליח לקבל גיטה מיד שלוחי בעלה, אפשר שכאן שאני שהיא עשתה אותו שליח לקבלה לפני שעשה אותו הבעל שליח להולכה, עיין בבלי ס"ג ב'. ועיין שי"ק פ"ו סה"א, ד"ה אני, ובמה"פ שם. ועיין בשדה יהושע כאן צ"ז ע"א.

footnotes: ² עיין מ"ש להלן בפנים, ד"ה ובחידושי הרמב"ן. ³ המפרשים הגיהו ע"פ התוספתא והבבלי הנ"ל: אמרה התקבל לי גיטי וכו'. וכן מסתבר. ⁴ כ"ה במע"ש. ולפנינו בגיטין השמטה ע"י הדומות. ⁵ וההלכה דבעינן חזרה שליחות אצל הבעל שבבבלי ס"ג ב', כ"ד א', לא נזכרה כלל בירושלמי, עיין מה שכתבתי בספר מתיבות הוצ' רב"מ לוין, עמ' 54, הערה 3, ועיי"ש עמ' 55. הערה ה'. ⁶ כלומר, אפילו אם עושה אותו שליח להולכה, הרי האשה עשתה אותו שליח לקבלה, וסובר רבי שהאשה עושה שליח לקבל גט משליח בעלה, כפירוש המפרשים. ור' נתן חולק. ⁷ והוא חולק על רב הונא. ועיין בבלי ס"ג ב'.

6-7. **ר' אומ' בכולם לא יחזור, עד שיאמר אי איפשי שתקבל לה, אלא הולך, ותן לה.**וכ"ה ("הולך ותן לה") גם בד, בכי"ע ובכי"פ. ועיין גם בברייתא שבבבלי ובמשנתנו רפ"ו. ובירושלמי הנ"ל: אלא שתוליכו לו. ורבי מוסיף על דבריו לעיל שאם אמר אי איפשי אף "הולך ותן לה" אינו מועיל,⁸ וכמו שאמרו בבבלי ס"ג א': איבעית אימא אי איפשי אתא לאשמעינן, ואיבעית אימא הא קמ"ל מאן ת"ק רבי. ושניהם אמת כמפורש ברישא. אבל אי אפשר למחוק ברישא "דברי רבי" (כמו שעשו בעל פני יהושע וח"ד), שהרי גם בירושלמי כאן ומע"ש הנ"ל הגירסא כן.

footnotes: ⁸ ואפילו לשיטת הירושלמי, אם הבעל אומר אי איפשי, אין האשה יכולה לעשות אותו שליח לקבלה.

7-9. **הבא לי גיטי, ואשתך אמרה התקבל לי גיטי, התקבל לי, ואשתך אמרה הבא לי גיטי, הילך, הולך, ותן לה, התקבל לה, וזכי לה, אם רצה לחזור יחזור.**וכ"ה בד. ובכי"פ:⁹ [הבא לי גיטי, והיא] שאמרה התקבל לי גיטי, הילך, הולך לה, ותן לה, התקבל לה, וזכה לה, אם רצה לחזור יחזור. וכנראה שכאן יכול לחזור אפילו לשיטת הירושלמי, ואין השליח יכול להיעשות שליח לקבלה, שהרי אמר לבעל שהיא אמרה לו שיהא שליח להולכה. ואמרו בירושלמי פ"ו רה"א, מ"ז ע"ד: רב נחמן בר יעקב אמר אמרה הבא לי גיטי, ואשתך אמרה התקבל לי גיטי, אף על פי שהגיע לידה אינו גט, שהוא סבור מדעת השליח מתגרשת, ואינה מתגרשת אלא מדעתה. וכן אמרו בבבלי ס"ב ב' (בשם רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב). והקשו שם (ס"ג א') מן הברייתא שלנו (ושם מסיים: משהגיע גט לידה מגורשת), ותירצו: קבלה אהולכה, והולכה אקבלה (כלומר, מה שאמר הבעל התקבל לה וכו' קאי על האשה שאמרה התקבל לי גיטי, ומה שאמר הבעל הולך ותן לה קאי על האשה שאמרה הבא לי גיטי, אלא שהשליח שינה בשניהם), ולפיכך כשבא הגט לידה מגורשת. ובכי"ע כאן: אם רצה להחזיר לא יחזיר. והוא שיבוש ברור, שהרי אם האשה אמרה הבא לי גיטי למה לא יחזיר, והרי האשה לא עשתה אותו שליח לקבלה. ועיין בפני יהושע ס"ג א', ד"ה מאי לאו, ופירושו קשה מאד, שהרי אפילו אם עשתה אותו שליח להולכה, אינו יכול הבעל לזכות לה גט, שאני אומר שמא חזרה בה, כמפורש בירושלמי רפ"ו, מ"ז ע"ד. ושיבוש זה גם בירושלמי פ"ו ה"א, מ"ז ע"ד: ר' זעירא בעי (כלומר, על דברי רב נחמן שהבאנו לעיל) עד כדון כשאמרה הבא לי, אמרה (כ"ה בגוף בי"ל. וצ"ל: אמ'=אמר) לו התקבל לי, אמרה התקבל לי, והוא אמ' לו הבא לי? אשכח תני על תרויהון הרי זה גט, ואם רצה להחזיר לא יחזיר. והוא שיבוש ברור, שאם רצה להחזיר לא יחזיר פשיטא שהוא גט, ובעל כרחינו אנו אומרים שצ"ל: ואם רצה להחזיר יחזיר, כמו שהגיהו בק"ע ובפ"מ, וכגירסת התוספתא בכי"ו, ד, וכי"פ. והברייתא שלנו חולקת על רב נחמן, כפירוש המפרשים בירושלמי.

footnotes: ⁹ אלא ששם היה, כנראה, הסדר הפוך, מתחילה: התקבל לי וכו', ואח"כ הבא לי גיטי וכו'.

9-10. **שא לי גיטי, טול לי גיטי, יהא גיטי לי בידך, האומרת התקבל לי.**וכ"ה בד.¹⁰ והנכון הוא בכי"ע: כאומרת התקבל לי. ואף בכי"פ: באומרת התקבל לי גיטי. וברור שצ"ל: כאומרת וכו'. וברישא גרס בכי"ע: שא לי גיטי, קח לי גיטי, יהא לי גיטי בידך. ובכי"פ: שָא לי גיטי, טול לי גיטי, יהא גיטי (בלי המלה "לי", עיין מ"ש להלן) בידך. ובמשנתנו פ"ו מ"א: רבן שמעון בן גמליאל אומר אף האומרת טול לי גיטי אם רצה לחזור לא יחזור. ובמאירי שם, עמ' 281 (הוצ' שנייה, עמ' 296): ובתוספתא הוסיפה בה שא לי גיטי וכו' דוקא בדאמרה לי. ובירושלמי פ"ו ה"א, מ"ז סע"ד: והוא שאמרה לו, היא טול לי, יהא לי בידך. והנכון הוא בעיטור¹¹ בשם הירושלמי: אמר ר' חנינא הלכה כרבן שמעון בן גמליאל.¹² והוא שא לי, הוא טול לי, הוא יהא לי בידך. ובירושלמי נשתבש "שא לי" ל"שאמרה לו", עיין לעיל ספ"א, הערה 86. ולהלן שם בירושלמי הבדילו בין "יהא לי בידך" לבין "יהא בידך", עיי"ש ומ"ש בס' מתיבות לרב"מ לוין, עמ' 54 ואילך, ועיי"ש עמ' 55, הערה ה'. ועיין גם בבבלי ס"ג ב', ובראשונים שם ובדק"ס לרמ"ש פלדבלום לשורה 29. ולפ"ז גירסת כי"פ "יהא גיטי בידך" היא ט"ס, וצ"ל: לי בידך, כגירסת כי"ו, ד, כי"ע, ירושלמי ובבלי בהוצאות שלפנינו (עיין להלן). ועיין בבאור הגר"א אה"ע סי' קמ"א סעיף א', אות ג'. ועיין מ"ש להלן שורה 20–21, ד"ה הרי זה גיטיך. ובבבלי ס"ג סע"ב: תנו רבנן, טול לי, ושא לי, ויהא לי בידך, כולן לשון קבלה הן. ובגליון שם העירו על גירסת הרי"ף והרא"ש שחסר שם "ושא לי". ובעיטור:¹³ ת"ר טול לי, יהא לי בידך, כולן לשון קבלה הן, ובנוסחא דילן שא לי.¹⁴ וכ"ה מעתיק להלן שם, מ"ז ע"א.

footnotes: ¹⁰ ובמנ"ב המשיך את המלים "האומרת התקבל לי" למטה. וכן פירש בשדה יהושע לירושלמי כאן צ"ז סע"ב. וכבד תפס עליו בח"ד כאן במקומו. ¹¹ שלישות גט, ד"ו כ"ט סע"ג, הוצ' רמא"י ח"א, מ"ו ע"ד. ¹² לפנינו בירושלמי בטעות: כרבן גמליאל. ¹³ הנ"ל (לעיל, הערה 11). ¹⁴ וכ"ה מעתיק להלן שם מ"ז ע"א.

10-11. **הולך גט אשתך, גט בתך, גט אחותך, והלך ונתנו לה כשר.**וכ"ה בד (אלא ששם: הילך) ובכי"ע (הילך גט לאשתי וכו'). ובכי"פ: הילך גט אשתך, גט בתך, גט אחותך, והלך ונתנו לה פסול. ואין ספק שזו היא ("פסול") הגירסא הנכונה, אלא שברישא צ"ל: גט אשתי (כעין גירסת כי"ע). וכן בירושלמי פ"ו ה"א, מ"ז סע"ד: אמר לו הולך גט אשתי, גט בתה, גט אחותה, והלך ונתנו לה אינו גט. והכוונה שאמר הבעל לשליח הולך (או: הילך) גט אשתי, או שאמר הבעל לחמיו הא לך גט בתך (הגדולה), או שאמר לאחי אשתו הולך גט אחותך, אנו אומרים שלא נתכוון אלא לפקדון ולאיים על אשתו שישפיעו עליה אביה, או אחיה, שתיטיב את דרכה, ולא היה להם רשות למסור לה את הגט, שהרי לא אמר להם הוליך גט לאשתי, או לבתך וכו'. ועיין בק"ע ובשי"ק סד"ה א"ל, וכנראה שפירש כן בתוספתא, והגיה את הירושלמי על פיה.

11-12. **אמרו לו נכתוב גט לאשתך, הילך גט אשתך, גט בתך, גט אחותך, והלך ונתנו לה פסול.**וכ"ה ("פסול") גם בד ובכי"ע, אלא שבכי"ע לנכון: הילך גט אשתי. ובד: הילך גט אשת'. ובכי"פ: הילך גט אשתך (וצ"ל: אשתי כגי' כי"ע, או: אשת', כגי' ד) גט בתך וכו', והלך ונתנו לה כשר. וכן בירושלמי הנ"ל: תבעו השליח ואמר לו תן גט לאשתו (צ"ל: לאשתך), אמר לו הילך גט אשתי, גט בתה, גט אחותה, והלך ונתנו לה הרי זה גט. והפירוש הוא שאם חמיו, או אחי אשתו, תבעו אותו שיתן גט לאשתו, ואמר הילך גט אשתי, או גט בתך, או גט אחותך, בוודאי לא נתכוון לפיקדון, אלא לעשות רצונם שתתגרש, ולפיכך אם נתנו לה את הגט, כשר (כגי' כי"פ). וכן צריך להגיה גם בירושלמי (כלומר, גט כתך, גט אחותך), כמו שהגיה בק"ע.

12-13. **אפי' הן הראשונים הן האחרונים, אין אחד מן הראשנים ואחד מן האחרני'.**וכ"ה בד. ובשניהם ט"ס, וצ"ל: או¹⁵ (הוי"ו נארכה, ויצא "אן", וכתבו הסופרים מלא: אין) אחד וכו'. והיא פיסקא ממשנתנו פ"ו מ"ב: האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שתי כתי עדים, שנים שאומרים בפנינו אמרה, ושנים שאמרה בפנינו קבל וקרע.¹⁶ אפילו הן הראשונים והן האחרונים, או אחד מן הראשונים ואחד מן האחרונים ואחד מצטרף עמהן. ובכי"ע חפיסקא מקוצרת וחסר שם "או אחד מן הראשונים וכו'." ובכי"פ מסתיים הקטע במלים "הן האחרונים". ועיין בתוספ' ס"ג ב', ד"ה אפי'. ועיין במלא"ש שהביא את שיטות הראשונים בפירוש המלה "אפילו", שהרי לכאורה אם הם עדי מינוי השליח ועדי הקבלה עדיף יותר, שאין כאן הוה אמינא של דבר ולא חצי דבר.

footnotes: ¹⁵ חילוף רגיל במקורות בין "או" ל"אן". ¹⁶ כמנהג א"י, עיין חילופי מנהגים שבין אנשי מזרח ובני א"י סי' י"ג ובדברי ר"מ מרגליות ז"ל בהוצאתו, עמ' 121. ועיין בס' שערי תורת א"י על הירושלמי, עמ' 394. ועיין בבלי ס"ד א'.

13. **אפי' אחים ואחד מצטרף עמהן.**בד ובכי"ע: שני אחים וכו'. והוא דין משנתנו בב"ב פ"ג מ"ד. ואף כאן הן שתי עדויות, ואין כאן חצי דבר (עיין בתיו"ט בב"ב שם), ולהזמה היא עדות אחת, כגון שמתה האשה ויורשיה תובעים כתובתה, והבעל אומר שלא גירשה וירשה, או אפי' אם הוא חי, וכמשנת מכות פ"א מ"א.

13-14. **קטנה שיודעת לשמר את גיטה, הרי זו מתגרשת.**במשנתנו פ"ו סמ"ב: וכל קטנה שאינה יכולה לשמר את גיטה אינה יכולה להתגרש. ובבבלי ס"ד ב': ת"ר קטנה היודעת לשמור את גיטה מתגרשת, ושאינה יודעת לשמור את גיטה אינה מתגרשת. ועיי"ש בתוספות, ד"ה וכל, ובראשונים כאן במקומו. ועיין מ"ש בשער המלך פ"ב מה' גירושין הי"ח. וכל הברייתא גם בליקוטין הנ"ל.¹⁷

footnotes: ¹⁷ עיין לעיל פ"א, הערה 5.

14-15. **אבל אין עושה שליח עד שתביא שתי שערות.**עיין במשנתנו פ"ו מ"ג ומ"ש בצפנת פענח פ"ו מה' גירושין ה"ט. ובבא זו חסרה בברייתא שבבבלי כאן ס"ד ב' הנ"ל.

15-16. **אי זו היא קטנה שיודעת לשמור את גיט', כל שנותנין לה גיטה, או דבר אחר, ומחזרתו לאחר שעה.**וכ"ה הגירסא ("או דבר אחר") גם בד, בכי"ע ובליקוטין הנ"ל. וכן מעתיק הראבי"ה בסי' תתקכ"א בכי"א, אלא שיש שם השמטה אח"כ (עיין מ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 74), ואין להגיה בתוספתא. ופירושה שאם נתנו לה דבר אחר לפני הגירושין, וכשדרשו ממנה החזירה אותו, מתגרשת, ואינה צריכה שוב בדיקה בהחזרת הגט. ובברייתא שבבבלי ס"ד ב' הנ"ל: כל שמשמרת גיטה ודבר אחר. מאי קאמר? א"ר יוחנן ה"ק כל שמשמרת דבר אחר מחמת גיטה וכו', כל שמבחנת בין גיטה לדבר אחר. ובירושלמי פ"ו סה"ב: אי זו היא קטנה שהיא צריכה להתגרש.¹⁸ אמ' ר' יוחנן כל שנותנין לה גיטה ודבר אחר עמו והיא מוציאה אותו לאחר זמן, כלומר כשדורשין ממנה את גיטה היא מוציאה את הגט ולא את הדבר האחר,¹⁹ אעפ"י שנתנו לה את שניהם בזמן אחד, והיא כמסקנת הבבלי: שמבחנת בין גיטה לדבר אחר, כפירוש בעל פ"מ. ועיין מ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 74, בפירוש הראבי"ה. ועיין ירושלמי יבמות פי"ג רה"ב, י"ג ע"ג,²⁰ ובשי"ק שם, ד"ה איזו. ועיין בשו"ע אה"ע סי' קמ"א סע' ו' ובנו"כ שם.

footnotes: ¹⁸ כלומר, שהיא יכולה להתגרש, עיין מ"ש לעיל ח"ד, עמ' 822, סד"ה ובבבלי, ועוד בכ"מ. ¹⁹ במאירי ס"ד רע"ב, עמ' 287 (הוצ' שנייה, עמ' 303): שמבחנת בין גיטה לדבר אחר, כלומר, שאם גיטה בידה ומסרו לה שטר אחר בפקדון ומקבלים אותו ממנה היא נזהרת ומבחנת שלא ליתן הגט במקום השטר וכו'. אבל ברש"י בסוגיין ס"ד ב': כל שמשמרת דבר אחר מחמת גיטה, שאם אבד גיטה משמרת דבר אחר שאינו דומה לו וכו' הא שוטה בעלמא היא וכו', דמדלא קתני שמשמרת שטר אחר, מכלל דלאו שטר הוא אלא מידי דלא דמי, וברור מדברי רש"י שלפי התירוץ "כל שמבחנת בין גיטה לדבר אחר" הכוונה לדבר שאינו דומה לו (כדיוקו לעיל, שהרי לא אמרו: כל שמבחנת בין גיטה לשטר אחר), אבל אם אינה מבחנת בין גטה לשטר אחר, עדיין יכולה להתגרש. וכן מפורש בנ"י כאן, עמ' קס"ו: כל שמבחנת בין גיטה לדבר אחר שאינו שטר. ואפשר שלרבא (להלן בבבלי שם) צריכה להבחין בין גט לשטר. ²⁰ מלשון הירושלמי שם "מן מה דמר ר' יוחנן" משמע שעיקר דבריו נאמרו בגיטין לעניין גירושין, והירושלמי הוא שדימה מיאון לגירושין, והפירוש הוא, איפוא, כעין שפירש בק"ע. ועיין בחי' הרשב"א כאן ס"ה א'.

16-17. **האשה שאמרה התקבל לי גיטי במקום פלוני, וקבלו לה במקום אחר פסול, ור' לעזר מכשיר.**כ"ה בד. וכע"ז בכי"ע. ובכי"ו נשמטו בטעות המלים "פלוני וקבלו לה במקום". והיא פיסקא ממשנתנו פ"ו מ"ג, ובכמה נוסחאות הגירסא שם "ר' אליעזר", והנכון "ר' אלעזר", עיין במלא"ש למשנתנו, וכן יוצא מן הירושלמי תרומות פ"ח ה"א, מ"ה ע"ב: ולא ר' ליעזר כר' לעזר, דתנינן (פ"ו סמ"ד כאן) ר' לעזר אוסר מיד. ועיין שם בפי' הרש"ס ובפי' הר"מ סהולא שהביא שם. וכע"ז להלן קידושין פ"ב ה"ד.

18. **הבא לי גיטי ממקום פלני, והביאו לה ממקום אחר, כשר.**משנתנו הנ"ל. וכאן כולם מודים שהרי הוא שליח להולכה והיא מקבלת אותו. ובכי"ע חסר כ"ז. ועיין ר"מ פ"ו מה' גירושין ה"ד, במ"מ שם, ומ"ש להלן שו' 18–19, ד"ה ובכי"ע.

18-19. **בכולם (אין) מגורשת, עד שיאמר אי איפשי שתקבלנו לה אלא במקום פלני.**וכ"ה (כלומר, אין מגורשת) גם בד. וט"ס ברורה היא, וצ"ל בכולן מגורשת וכו', ומדברי ר' אלעזר שלעיל היא. ובכי"ע: ר' אלעזר מכשיר עד שיאמר אי איפשי אלא שתקבלנו במקום פלוני. ומכאן מוכח שר"א חולק גם על הרישא של משנתנו, בבעל שאמר תן גט לאשתי במקום פלוני ונתנו לה במקום אחר, ואף בזה מכשיר ר' אלעזר, ואינו פוסל אלא אם אמר אי איפשי וכו'. ובבבלי ס"ה א' אמרו שדווקא באשה שמתגרשת אפילו בעל כרחה, ואינה יודעת באיזה מקום ניחא לו לבעל לתת לה את הגט, אינה אלא מראה מקום לו, לשיטת ר' אלעזר, אבל בבעל שאינו מגרש אלא מדעתו, ובו הדבר תלוי, אף ר' אלעזר מודה שאנו אומרים מקום פלוני בדווקא הוא. ואפשר שלמדו כן ממשנת קידושין פ"ב מ"ד שלא נזכר שם שיטת ר' אלעזר. ועיין בלשון הבבלי כ"ט א', ולרווחא דמילתא נקט כן, שהרי שם יש יותר מקום להקפיד, עיין מ"ש לעיל פ"ב הערה 56. אבל בירושלמי כאן פ"ו ה"ג, מ"ח ע"א, מוכח שאף ברישא חולק ר' אלעזר, וכן משמע מירושלמי קדושין פ"ב ה"ד, מ"ב ע"ג, וכן מפורש בתוספתא שם פ"ד ה"ב (לעניין קידושין). ובמה"פ כאן, ד"ה מתניתא, העיר שמן התוספתא כאן משמע כשיטת הירושלמי שאף ברישא חולק ר' אלעזר. ועיין בתוספות ס"ה ב', ד"ה הא, בחי' הרשב"א שם ועוד. ובכי"ע מסיים כאן: וכולן כיון שהגיע גט לידה מגורשת. ובבא זו ליתא בכי"ו ובד. ושמא סוברת התוספתא שאפילו אם אמרה האשה התקבל לי גיטי ממקום פלוני אין הגט פסול אלא אם קרעו השליח (עיין במשנתנו פ"ו מ"ב), או שנאבד, אבל אם הגיע גט לידה ולא סרבה לקבל אותו (משום שהשליח קבלו במקום אחר) הרי היא מגורשת, משום שבשליחות לקבלה בלולה גם שליחות להבאה (ולבעל לא איכפת לו כאן כלל), עיין מ"ש באו"ש פ"ו מה' גירושין ה"ה, ד"ה אולם, וד"ה ומה נעים. ועיין שו"ע אה"ע סי' ק"מ סעיף ה' ובבאור הגר"א שם ס"ק ו' ובהשמטות הרמב"ן במכילתין. ומה שאמרו בתוספתא "וכולן" הכוונה בין שאמרה הבא לי גיטי ממקום פלוני, ובין שאמרה התקבל לי גיטי במקום פלוני בכולן מגורשת כשמגיע גט לידה. וצ"ע בדבר.

19-20. **האומ' תרכו את אשתי, כותבין ונותנין לה.**במשנתנו פ"ו מ"ה: האומר וכו' גרשוה וכו', הרי אלו יכתבו ויתנו. ובירושלמי שם ה"ז, מ"ח ע"א: האומר תרכוה כאומר גירשוה. ועיין בבבלי ס"ה ב' ששנו בברייתא עוד כמה לשונות. וכל הברייתא גם בליקוטין הנ"ל.²¹

footnotes: ²¹ עיין לעיל פ"א הערה 5.

20-21. **הרי זה גיטיך, ואמרה תנוהו לפלני, אין מגורשת. שיקבלנו לי, הרי זו מגורשת.**וכע"ז גם בכי"ע. ובליקוטין הנ"ל: על מנת שתקבלינו לו הרי זה מגורשת. וכלשון שלפנינו (בד, כי"ו וכי"ע) גם גבי קידושין, כמפורש להלן קידושין פ"ב ה"ח (ועיין הלשון בבבלי שם ח' ב').²² ובבבלי כאן ס"ג ב': אזל שליחא וכו', אמר לה הילך גיטך, אמרה ליה ליהוי בידך וכו'. ועיי"ש בדק"ס לרמ"ש פלדבלום שם. והרמב"ן, הרשב"א, הריטב"א והמאירי שם (עמ' 280, הוצ' שנייה, עמ' 295), נ"י שם (עמ' קנ"ו), והר"ן פ"ו סי' תק"ד, ד"ה אמרה ליהוי, הביאו את התוספתא כאן, והסתייעו ממנה לדברי הראב"ד (על הרי"ף בסוגיין) שכתב "הא דאמרי' להוי בידך לאו דווקא, אלא להוי לי בידך אמרה". ולדבריהם: ומה לי תנהו לפלוני מה לי יהא בידך, כל זמן שלא אמרה לי אינה מגורשת. ועיי"ש שהביאו את גירסת הר"ח בבבלי שם. וכבר הארכנו בהלכה זו לעיל שורה 9–10, ד"ה שא לי גיטי, עיי"ש.

footnotes: ²² ושם: על מנת שיקבלם לי וכו', כגירסת הליקוטין בתוספתא.

21-23. **אמ' לשנים תנו גט לאשתי, או לשלשה כתבו גט ותנו לאשתי, כתבו ותנו גט לאשתי, כותבין ונותנין לה, ואם אינן יודעין ילמדו.**וכ"ה בד, אלא ששם חסר "כתבו ותנו גט לאשתי", ואף לפנינו הוא שינוי נוסח מ"כתבו גט ותנו לאשתי" (ושינוי נוסח זה גם במשנתנו פ"ו מ"ז). ובכי"ו נשמטה המלה "יודעין" בטעות וישנה בד ובכי"ע, ואף בכי"ו יש סימן להשלמה בגליון. וכגירסת ד מביא המאירי כ"ג א', עמ' 85 (הוצ' שנייה, עמ' 88) בשם התוספתא. והוא דין משנתנו פ"ו מ"ז: אמר לשנים תנו גט לאשתי, או לשלשה כתבו גט ותנו לאשתי, הרי אלו יכתבו ויתנו. אמר לשלשה תנו גט לאשתי הרי אילו יאמרו לאחרים ויכתבו, מפני שעשאן בית דין דברי ר' מאיר וכו'. ולפ"ז הברייתא שלנו כר"מ במשנתנו. ועיין בח"ד, ולא נתחוורתי בדבריו ז"ל. ובכי"ע הסדר בברייתות אחר, ושם הגירסא: אמר לשנים תנו גט לאשתו, כתבו גט לאשתו, או לשלשה תנו גט לאשתו, וכתבו גט לאשתו הרי אילו יכתבו ויתנו וכו'. והלשון מגומגמת, ואם הכוונה "וכתבו גט": או שאמר להם כתבו גט²³ וכו', ואף בתנו כותבין בעצמם הרי הברייתא כר' יוסי שבמשנתנו הנ"ל, ואין הבדל בין שנים לשלשה.

footnotes: ²³ בה"ג ד"ו ע"ט ע"ג: גברא דאמר לבי דינא כתבו גט לאשתי. וחד מהנך סופר הוא. כותבין ונותנין, ואע"ג דלא אמר תנו, אבל חוץ לבית דין אין כותבין ונותנין עד דאמר להו תנו וכו'. וכ"ה בה"ג ד"ב, עמ' 328, עיין אוה"ג, עמ' 149. אבל עיין בהלכות פסוקות, הוצ' הר"ס ששון, עמ' קכ"ט, והלכות ראו, עמ' 99.

23-24. **מכירין את האיש ואין מכירין את האשה כותבין ונותנין, מכירין את האשה ואין מכירין את האיש, כותבין ואין נותנין.**וכ"ה בליקוטין ובמאירי הנ"ל. ובמשנת ב"ב פ"י מ"ג: כותבין גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו, והשובר לאשה אף על פי שאין בעלה עמה, ובלבד שיהא מכירן. ועיין בירושלמי כאן פ"ד ה"ב, מ"ה ע"ג, ובבבלי ב"ב קס"ז ב'. ולהלן פ"ו ה"ה, שורה 23–24, ד"ה ואמרו, הארכנו בבאור הירושלמי, עיי"ש. ולכאורה התוספתא היא בשיטת ר' אילא בירושלמי, וכמו שאמר רב יהודה בשם רב בבבלי, עיין בח"ד. ועיין בצפנת פענח פ"ב מה' גירושין ה"ג. ברם מדברי המאירי כ"ג א' הנ"ל נראה שאין תוספתא זו עניין למחלוקת שבירושלמי ובבלי הנ"ל, והוא פירש שמדברים כאן שהעדים שהם גם שליחים לתת את הגט אין מכירין את הבעל, או את האשה, בעצמם, אבל אחרים מעידים עליהם שהם הם, ובמכירין את הבעל בעצמם, ואת האשה ע"י שאלה, כותבין ונותנין, אבל אם אין מכירין את הבעל אלא ע"י שאלה כותבין, ואין נותנין אלא אלו שמכירין את הבעל בעצמם. וכן מסתבר, שהרי אם אין מכירין את הבעל כלל פשיטא שאין נותנין. וכוונת התוספתא, כנראה, שאין שאלה מועילה לעד אחד, או לנשים, אבל בעדות ברורה פשיטא שנותנין, שאין לך הכרה גדולה מזו. אבל עיין בחי' הרמב"ן בהשמטות ("אהל רחל", ירושלים תש"ב, עמ' קכ"א) ובבבלי כ"ט ב' ומ"ש המאירי הנ"ל לעיל שם. ועיין שו"ע אה"ע סי' ק"כ סע' ג' ובבאור הגר"א ס"ק י'.

25. **אמר כתובו, ולא אמ' תנו, אע"פ שמכירין את שניהן כותבין ואין נותנין.**הדברים לכאורה תמוהים, ומה עניין הכרה לנידון דידן. ולפי פירוש המאירי הנ"ל, הרי באין מכירין את הבעל אלא ע"י שאלה הרי אין נעשין שלוחין אפילו אמר להם כתבו ותנו, אבל אם לא אמר להם תנו אפילו מכירים את שניהם בעצמם (שלא ע"י שאלה) כותבין ואין נותנין. ובמשנתנו פ"ו מ"ו: הבריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה. ופירשו המפרשים, ופסקו כל הפוסקים, שכותבים ואין נותנין. ועיין בתוספות רע"א למשנתנו שתמה מה עניין שחוק לכאן, שהרי אין נותנין משום שלא עשה אותם שלוחים לנתינה, ועיי"ש מה שתירץ. ועיקר כוונת דבריו שאין כאן אלא הקדמה למה שנאמר אח"כ שאם איבד את עצמו מיד, אעפ"י שכתבו ונתנו הרי זה גט, משום שהיה בהול, ואם אמר כתבו כוונתו כתבו ותנו, כברישא של משנתנו ולעיל מ"ה שם, אבל בדרך כלל כשלא אמר תנו, אין כוונתו ב"כתבו" שיתנו לה, אלא שהוא רוצה שיהא הגט בידו וישחק באשתו בגט זה, ויקנתר אותה. ואני מעיר על כך, מפני שראיתי לרב אחד שהעיר על דברי רבינו גרשום בחולין ל"ט ב' שכתב: "רצה לשחק בה, כלומר, ואין כותבין, שאינו עושה אלא שחוק", ומסיק הכותב: ולפי זה אם כתבו אין לגרש בגט זה אפילו אם יאמר הבעל לגרש, שהרי נכתב לא בצווי הבעל. והקשה עליו מתוספתא שלפנינו. וכן העירו על תשובת הגאון (אוה"ג, סוף עמ' 146): אם אמר כתובו בלבד אין כותבין עד שיאמר תנו וכו', ואי אמר כתבו עד דא' תנו לא כתבינן דתנן בריא וכו' רצה לצחק בה ולא אמר כלום, ואין כותבין עד דא' כתבו ותנו וכו', עיין בהשלמות ותוספות למשניות הוצ' ר"ח אלבק, עמ' 404, והביא ראייה לשיטה זו מן התוספתא להלן "כפי הגירסה ברמב"ן ובראשונים: הבריא שאמר כתבו גט וכו', אם לאחר זמן נפל אין כותבין ואין נותנין וכו'". מן התוספתא ראייה להפך, שהרי בכל הנוסחאות (כי"ו, ד וכי"ע) הגירסא היא: אם לאחר זמן נפל, כותבין ואין נותנין. וברמב"ן, בר"ן, ברא"ש ובס' חוה לרבינו ירוחם (והבאתים להלן במקומו) הגירסא היא: אין כותבין ונותנין, והיא היא, והואיל ואמר ברישא: "כותבין ונותנין" אמר בסיפא "אין כותבין ונותנין", והעיקר הוא שאין נותנין, אבל בכתיבה בלא נתינה לא איכפת לנו כלל. היחיד הוא הרשב"א בחידושיו (וכן העתיק בנ"י, עמ' ק"ע, והוא מן הרשב"א כדרכו) שהעתיק בסיפא: ואם לאחר זמן נפל אין כותבין ואין נותנין. ואף שם לא נאמרו הדברים אלא אגב הרישא.²⁴ ועיין מ"ש להלן, הערה 34. ותמה אני כיצד אפשר להעלות על הדעת שאם בריא אמר כתבו גט לאשתי, ולא אמר תנו, אין כותבין, ולא הנחת לבעל לתת גט בידיו לאשתו בלי שליחות, שאם לא יאמר תנו לא יכתבו לו גט, אתמה. וכי לראיות מברייתות ומשניות אנו צריכים שכותבים גט לבעל אפילו אם לא יאמר לעדים תנו, וישתקעו הדברים ולא יאמרו.²⁵ והראייה מדברי הגאון אינה ראייה, שהרי מצינו אצל הגאונים כמה דברים שיש בהם תמה תימהון, וכבר העירונו על כך במבוא לח"ו (יבמות כתובות), עמ' י"ג-י"ד. ואשר לדברי רבינו גרשום בחולין ל"ט ב', יתכן שנמשך אחר הגאונים, ואפשר שצ"ל שם: "רצה לשחק בה, כלומר, ואין נותנים"²⁶ וכו'. ולעדים אין הוא עניין כלל, ואם רוצה הבעל לעשות את דמיה של אשתו צחוק הוא החייב, אבל אינו מעיניינם של העדים שניצטוו לכתוב גט.

footnotes: ²⁴ וכנראה שהכשלתי את ר"ח אלבק במה שהעתקתי בתס"ר ח"ב, עמ' 75, את גירסת הרשב"א הנ"ל, והוספתי: וכן מעתיק ברא"ש וכו', ולא נתכוונתי אלא לעיקר הדברים, ולהשמטה שבדברי רשב"ג, עיי"ש. ²⁵ וראיתי לאותו מפרש של התוספתא שהעיר על תוספות רי"ד (י"ח רע"א) שפירש "כתביה ואותביה בכיסתיה דאי מפייסה תיפייס" כתבו וחתמו ליתנו לה, ואחר ליתנו לה שמא תיפייס מן הקטטות וכו'. והוסיף הרב הנ"ל: הרי מדבריו משמע בהדיא שכתבו ותתמו בהחלט לתתו לה ונכתב לשם כריתות בפועל, רק איחר לתתו לה שמא תתפייס. ברם חס לנו להעמיס שיטה זרה זו בדברי הרי"ד, ועל כגון דא אנו אומרים שפיל לסיפא דקרא. וכן אומר הרי"ד להלן שם: פי' לר' יוחנן מקשה וכו' (כדעת הר"י בתוספות שם, סד"ה ואנחיה) וכו', דאי לריש לקיש האמר דמשעת חתימה יש לה פירות, ואע"פ שאיחר נתינת הגט וכו', ומוכרח היה לפרש שכתבו וחתמו ליתנו לה, אבל אם כתב בדעת שלא יתן לה אלא אם לא תתפייס אין לה פירות, עיין בתוספות שם, ד"ה ואנחיה, ואינו עניין כלל להלכה שלנו, והעדים תמיד כותבין גט בציווי הבעל. ²⁶ שהרי כי"ף ובי"ת דומות לנו"ן כפופה בכי"י, ואם קרא הסופר בטעות: "נותבין", או "כותנין", אין פלא אם תיקן "כותבין". ועיין להלן פ"ה, הערה 3.

26-27. **היה צורח וצווח מראש ההר, ואומ' כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי, הרי אילו יכתבו ויתנו.**במשנתנו פ"ו מ"ו: מי שהיה מושלך לבור, ואמר כל השומע את קולו יכתב גט לאשתו, הרי אלו יכתבו ויתנו. ובבבלי ס"ו א' שאלו: וליחוש שמא שד הוא²⁷ וכו', ודלמא צרה היא, תנא דבי ר' ישמעאל בשעת הסכנה כותבין ונותנין, אע"פ שאין מכירין. ועיין גם בירושלמי בסוגיין ה"ח, מ"ח ע"ב (ובמקבילה ביבמות פט"ז ה"ו, ט"ו ע"ד). ומטעם זה פירשו כל המפרשים את משנתנו שהמושלך פירש את שמו ושם עירו, כמשנת יבמות פט"ז מ"ו, והחידוש הוא שכותבין אעפ"י שאין מכירין, וכן משמע קצת מן הסדר שבתוספתא כאן, עיין בבבא הסמוכה לעיל. ברם כבר העיר בתוספות רע"א למשנתנו: הא י"ל דכל עיקרו דמתניתין לאשמעינן רק דאע"ג דלא אמר תנו הוי ככתבו ותנו דבפחדיה טריד ולא פריש, ופשטא דמילתא מורה כן, דהוי כמו מתני' דקודם דיוצא בקולר, וכן מדקתני במתני' שאח"ז הבריא שאמר וכו', דמשמע דכך סדרא דמתני' וכו', אבל בריא שאמר כתבו לא הוי כתנו, וא"כ י"ל דפשיטא שראינו שהשליכו בעלה לבור, והשמיע קולו מבור שיכתבו גט לאשתו, אף דלא אמר תנו כותבים ונותנים, והכי דייקא לישנא מי שהיה מושלך בבור ואמר משמע דידענו מי שהושלך בבור וכו', עיי"ש. ואח"כ כתב: ואפשר כיון דאמר מן הבור ושם מצויין שדים, אף שראינו שהשליכו את אדם לשם חיישינן דילמא היה הקול מן השד, וע"ז פריך הגמרא וכו'. ולפ"ז אין ראייה מן הגמרא שפירשו את משנתנו שלא כפשוטה. ואף שהקשו שם גם מצרה, הרי אפשר שיש כאן בלשון הקושיא העברה מיבמות קכ"ב א'.²⁸ ובר"מ פ"ב מה' גירושין הי"ג: וכן מי שהיה מושלך לבור וכו', והוא שידעו אותו,²⁹ ואע"פ שהעלוהו ולא הכירוהו,³⁰ ופסק כן ע"פ תנא דבי ר' ישמעאל, ויש כאן הלכה נוספת. ואף בתוספתא לא נזכר כלל שהזכיר את שמו ושם עירו,³¹ ולפי פשוטה משמע שראו את בעלה שהיה צורח וצווח. ומן הלשון "היה צורח וצווח" (וכ"ה בד, ובכי"ע: היה צווה) משמע שהיה בסכנת נפילה מן ההר, ומתוך פחד ובהלה לא אמר אלא כתבו (ולא אמר תנו). וכן בה"ג ה' גיטין (ד"ו ע"ט ע"ג, ד"ב עמ' 328): אבל חוץ לב"ד אין כותבין ונותנין עד דאמר להו תנו לבר מן המפרש, והיוצא בשיירא, והמושלך בבור,³² והמסוכן, דכי אמרין לסהדי כתבו גט לאשתי, ואע"ג דלא אמר תנו כותבין ונותנין, מ"ט הני משום דטרידי הוא דלא אמרי תנו.

footnotes: ²⁷ באותו זמן היתה קיימת האמונה שאף שדים כותבים גיטין לנשותיהם, כפי שמצוי בהשבעות המגיות. וכן אצל Montgomery בספרו Aramaic Incantation Texts וכו', עמ' 169: כמא דכתבין שידין גיטין ויהבין לינשיהון, ותוב לא הדרין עליהין. וכ"ה להלן שם, עמ' 193, ועמ' 209. ועיין מה שכתבתי בספר "מחקרים בקבלה ובתולדות הדתות מוגשים לגרשם שלום", עמ' קס"ה, הערה 12. ולפ"ז שמא אין הפירוש שנתכוון להכשיל, אלא שבקש שדים אחרים שמכירים את קולו שיכתבו גט לאשתו. ובאבות דר"ן פל"ז, הוצ' שכטר, עמ' 109: ששה דברים נאמרו בשדים וכו', ג' כבני אדם וכו' פרין ורבין כבני אדם ומתים כבני אדם (עיין בבלי חגיגה ט"ז א') וכו', ויש אומרים אף הופכין פניהן לכל דמות שירצו, ורואים ואינם נראים. ²⁸ כוונתי ללשון הקושיא גרידא (וכיוון לומר, שמא היה אחר שם, עיין בהגהות הרש"ש), והתירוץ הוא עיקרו כאן, ומכאן הועבר ליבמות, משום שלפי תנא דבי ישמעאל אין חוששין לשד, ואין צורך בבבואות, כפי שכבר פירשו כמה מן הראשונים, עיין מאירי יבמות קכ"ב א', הוצ' ר"ש דיקמן, עמ' 479, ובהערה 156 שם (במאירי כתב שם: ואנו גורסים אלא תנא דבי ר' ישמעאל). ²⁹ כלומר, שידעו מי הוא כשנפל לבור. וקשה להעמיס בלשון הר"מ שכוונתו שאמר "אני פלוני בן פלוני" וכו', שאין דרכו של הר"מ לסתום את דבריו. ³⁰ ופשוטו כמשמעו: והוא שידעו אותו וראו שבעלה נפל לבור, אלא שאח"כ העלוהו ולא הכירוהו, כלומר, שנשתנו פניו (עיין במשנת יבמות פט"ז סמ"ו ובתוספתא שם פי"ד ה"ז, עמ' 53 שורה 49), אשתו מותרת, ואין חוששין שמא יצא בעלה מן הבור, ואחר נפל לשם ומת, והקול היה של שד, ואינו גרוע משעת הסכנה שכותבין אע"פ שאין מכירין, כמו שסיים הר"מ שם. ³¹ שלא כמשנת יבמות פט"ז מ"ו ותוספתא שם פי"ד ה"ז. ³² בהלכות פסוקות הוצ' ר"ס ששון, עמ' קכ"ט, ובהלכות ראו, עמ' 99, דלגו על "והמושלך בבור".

27-28. **בארי שאמ' כתבו גט לאשתי, ועלה לראש הגג ונפל, כותבין ונותנין לה כל זמן שיש בו נשמה.**וכ"ה בד. ובכי"ע: רבן שמעון בן גמל' אומ' הבריא שאמ' וכו'. וכ"ה בעיטור מאמר ז', הוצ' רמא"י, כ"ט ע"א. אבל ברמב"ן ס"ו סע"א, ברשב"א ס"ה ב', ברא"ש פרק התקבל סי' י"ח ובנ"י ס"ה ב', עמ' ק"ע, כגירסא שלפנינו. ועיין ברמב"ן, רשב"א³³ וריטב"א ע' ב', מאירי שם, עמ' 250 (הוצ' שנייה, עמ' 261), ור"ן רפ"ז (פעמיים שם) שאמרו שכל זמן שיש בו נשמה בבדיקה קאמר, עיי"ש. ואף הרמב"ן כיוון לתוספתא כאן (ולא ללהלן רפ"ה), כמפורש ברשב"א, ריטב"א והר"ן, עיין מ"ש להלן רפ"ה, ד"ה והראשונים. ובעיטור הנ"ל הביא את שתי הברייתות.

footnotes: ³³ ובסוף העמוד שם הביא ראייה מתוספתא זו שגוסס כחי הוא אפילו בדברים דלא אתו ממילא, עיי"ש. וכ"ה בנ"י כאן, עמ' קע"ט. ועיין בתוספות המיוחסים לר"י הזקן קידושין ע"ח סע"ב שהביא ראייה זו מן התוספתא להלן רפ"ה. ועיי"ש בתוספות, ד"ה לא, ועוד בכ"מ.

28-30. **רבן שמעון בן גמליאל או' אם מעצמו נפל, הרי זה גט, אם לאחר זמן נפל, כותבין ואין נותנין, שאני אומ' הרוח דחפתו.**וכ"ה בד (אלא ששם: שמא הרוח), וכ"ה ברמב"ן הנ"ל, אלא ששם: אין כותבין ונותנין שאני אומר שמא הרוח וכו'. והיא היא, והעיקר הוא שאין נותנין, וכותבין שמא יבריא, אבל אין נותנין, שמא לא היה בדעתו לאבד את עצמו, ודינו כבריא שאם לא אמר תנו אין נותנין. ובמשנתנו פ"ו מ"ו: הבריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה. מעשה בבריא אחד שאמר כתבו גט לאשתי, ועלה לראש הגג ונפל ומת, אמר רבן שמעון בן גמליאל אמרו חכמים אם מעצמו נפל הרי זה גט, אם הרוח דחאתו אינו גט. ובבבלי שם (ס"ו א'): מעשה לסתור? חסורי מחסרי, והכי קתני אם הוכיח סופו על תחילתו הרי זה גט, ומעשה נמי בבריא וכו'. וכתבו ברמב"ן וברשב"א הנ"ל שהלכה כרשב"ג, ואין אנו אומרים שרשב"ג הוא בשיטתו שסובר בכותב נכסיו וכו', שהוכיח סופו על תחלתו, וחכמים חולקים עליו, שהרי כאן אמר כתבו, ויש כאן הוכחה בתחילה, כמו שאמרו בחולין ל"ט ב', עיי"ש ברש"י. וסתם משנתנו כרשב"ג ואין החכמים חולקים עליו, והביאו את התוספתא כאן, והסיק ברשב"א ס"ו סע"א: והכי איתא בתוס' בריא שאמר וכו' (ויש שם חסרון בדבריו, עיין להלן) אלמא דרבנן (כלומר, ת"ק שבתוספתא) עדיפא מדרשב"ג (כלומר, וממילא משנתנו לכל הפחות כרשב"ג). ובכי"ע: רבן שמעון בן גמל' אומ' הבריא שאמ' (כלומר, הרישא שלפנינו, עיין מ"ש לעיל ברישא) וכו', כותבין ונותנין כל זמן שיש בו נשמה. אם לאחר זמן נפל, כותבין ואין נותנין לה, שאני אומ' שמא הרוח דוחתו. ולפי גירסא זו אין כאן ת"ק כלל. וכנראה שיש כאן השמטה בנוסחאות שלנו, וברשב"א ס"ה ב' מעתיק (ואני משלים במרובעים מה שחסר בתוספתא שלפנינו): רשב"ג אומר אם נפל מעצמו הרי זה גט [ואם הרוח דחפתו אינו גט. ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו, אם לאלת' נפל כותבין ונותנין, שאני אומר מעצמו נפל] ואם לאחר זמן נפל אין כותבין ואין נותני',³⁴ שאני אומר שמא הרוח דחפתו. וכן מעתיק בנ"י ס"ה ב', עמ' ק"ע. וכע"ז היתה הגירסא לפני הרא"ש פ' חתקבל סי' י"ח, הר"ן פ"ו סי' תקכ"ד, ד"ה מעשה לסתור, וכ"ה בס' חוה לרבינו ירוחם נתיב כ"ד ח"ג (קרוב לסופו). ועיין ברשב"א שם מה שהעיר על הירושלמי והרמב"ם, ועיין בירושלמי פ"ו ה"ח, מ"ח ע"ב, ומ"ש בשי"ק שם ה"ו (בד' זיטומיר), ד"ה הדא אמרה. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 600, והשוה מ"ש בתס"ר (ירושלים תפרח"י), עמ' 75.

footnotes: ³⁴ ביחס לגירסא "אין כותבין ואין נותנין", עיין מ"ש לעיל בפנים שורה 25, ד"ה ואני מעיר. ואפשר שבנידן דידן אין כותבין משום שהוא הולך למות, ומה תועלת בכתיבה בלי נתינה. ואם יבריא אין בהלה, ויכתבו אח"כ ויתנו בציוויו.

30-33. **אמ' לשנים תנו גט לאשתי על מנת שתמתין לי שתי שנים, וחזר ואמ' לשנים תנו גט לאשתי על מנת שתתן לי מאתים זוז, לא בטלו דבריו האחרנים את הראשונים, אלא הרשות בידה, רצת תמתין, רצת תתן.**וכ"ה בד ובכי"ע (אלא שבכי"ע באה הלכה זו אחרי ההלכה "האומר תרכו את אשתי" וכו'). וכ"ה הגירסא אצל כמה מן הראשונים, עיין להלן. ובבבלי ע"ו א': תנו רבנן אמר לה בפני שנים הרי זה גיטך על מנת שתשמשי את אבא ב' שנים,³⁵ וחזר ואמר לה בפני שנים הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז, לא ביטל דברו האחרון את הראשון, רצתה משמשתו, רצתה נותנת לו מאתים זוז. ופירש"י: אמר לה בפני שנים הרי זה גיטך ולא מסרה לה בפניהם, דאי מסרה איגרשה לה בהאי תנאי, ותו לא מצי לאתנויי תנאה אחרינא, אלא כך אמר בפניהם כשאמסרנו לה לא אמסרנו אלא על מנת כן וכו'. ואין כאן לא הוספה בתנאי שהרי לא אמר "מאתים זוז נוסף על תנאי הראשון", ואין כאן עיקור התנאי הראשון שהרי לא בטלו, אלא כוונתו תעשי או זה, או זה. וכבר העירו הראשונים, שבשאילתות (מטות סי' קל"ח) פירש כפירש"י³⁶ שכתב: אלמא מצי הדר ביה כל כמה דלא מטא גיטא לידה וכו', עיי"ש בהעמק שאלה. ברם מלשון הברייתא בבבלי "הרי זה גיטך על מנת" משמע שכבר מסר לה את הגט. וכן פירש בעיטור מאמר ג', אגב, הוצ' רמא"י י"ד ע"א. ולשיטתו אפילו למ"ד כל האומר על מנת כאומר מעכשיו (להלן פ"ה ה"ו), הני מילי כשנתקיים התנאי, אלא שבנתים אבד הגט, או שקבלה קידושין מאחר, אבל אם לא נתקיים התנאי דין הגט כאילו עדיין בידו של בעל, ובעל התנאי (כלומר, הבעל) יכול לחזור, לבטל את התנאי ולהוסיף עליו עיי"ש, ולשון הברייתא בבבלי כפשוטה. ובחי' הרמב"ן ע"ו א' אף הוא אומר שאם נאמר שהברייתא היא כמ"ד האומר על מנת לאו כאומר מעכשיו הרי הלשון הוא כפשוטו עיי"ש. ועיין מ"ש רמא"י בשער העיטור במקומו ומ"ש להלן פ"ה סה"ה, שו' 30–31, ד"ה ונחלקו. ובהשגות הראב"ד על הרי"ף במקומו אף הוא מפרש שלא מסר לו את הגט בשעת התנאי, אלא מתחילה אמר בפני שני עדים ע"מ שתשמשי את אבא, ואח"כ אמר בפני שנים אחרים ע"מ שתתני לי מאתים זוז, ואח"כ מסר לה את הגט בפני כולם, דינו כתוספתא קידושין ספ"ב שהמקדש סתם על מנת תנאו הראשון מקדש. ובנידון שלפנינו הואיל ועשה שני תנאים (שאינם סותרים זה את זה, עיין בסיפא) לפני שתי כיתי עדים, ומה שהתנה בפני זו לא התנה בפני זו, מוכח שאינו רוצה בשני התנאים, ותלה בדעת האשה שתעשה כרצונה. ולפי פירוש הראב"ד מובן למה שנו כאן שני כתי עדים, שאם התנה שני התנאים בפני כת אחת היינו אומרים שרוצה בשני התנאים. אבל כבר העיר הרשב"א כאן במקומו ששנו כאן שני כתי עדים מפני הסיפא בעניין הצירוף, עיין להלן. ועיין בחי' הרמב"ן שהאריך. ומכל מקום הסתייע בחי' הרשב"א ע"ו א' מלשון התוספתא כאן שמשמע ממנו כפירש"י שעדיין לא מסר את הגט לאשה, שלא כשיטת בעל העיטור. אבל מאידך גיסא משמע שאפילו בתנאי שני לא מסר מיד את הגט אלא אח"כ (שלא כפירש"י).³⁷ וכן הביאו את התוספתא בר"ן פ"ז סי' תקמ"א, ובנ"י עמ' קצ"ד, ועיין מ"ש בב"י טואה"ע סי' קמ"ג, ד' ווארשא ס"ב ע"א ואילך. ועיין בתשב"ץ ח"ב סי' קי"ז שהביא את הרישא כאן, עיי"ש. שוב הוכיח בחי' הרשב"א פ"ד ב' מתוספתא זו שתנאי בעל פה אינו פוסל בגט אפילו לפני כתיבת התורף (נגד שיטת הר"מ בפ"ח מה' גירושין ה"ד). וכן בתשובה שלו ח"א סי' אלף רמ"ד: ונראה לי ראיה ממה ששנינו בתוספתא פרק רביעי (כמניין הפרקים שלפנינו ושבדפוסים) אמר לשנים תנו גט לאשתי וכו' (כלשון שלפנינו). ועיין גם בשו"ת הרדב"ז ח"א (ד' וויניציאה) סי' פ"ג.

footnotes: ³⁵ בתוספות רי"ד במקומו מוסיף: ועל מנת שתניקי את בני שתי שנים, ולא מצאתי הוספה זו במקום אחר. וכנראה שיש כאן אשגרה ממשנתנו שם ע"ה ב', ומן הברייתא שהביא הבבלי לעיל שם. ³⁶ הסדר בברייתא שם אחר הוא, וכ"ה בר"מ פ"ח מה' גירושין הי"ח, כמו שהעיר בהעמק שאלה במקומו. ³⁷ אלא כפירוש הראב"ד שמסר לה אח"כ בפני שתי הכיתות, כפי שכבר ראה בח"ד.

33-34. **אמ' לשנים תנו גט לאשתי על מנת שתמתין לי שתי שנים, וחזר ואמ' לשנים תנו גט לאשתי על מנת שתמתין לי שלש וכו'.**רמב"ן, רשב"א ור"ן הנ"ל. ובבבלי הנ"ל הדוגמא היא: הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז, וחזר ואמר לה על מנת שתתני לי שלש מאות זוז וכו', והיא היא. ושניהם נתרצו בתנאי האחרון, ועיין בראשונים הנ"ל.

35-36. **ואין אחד מן הראשונים ואחד מן האחרונים מצטרפין לתת לה גיטה.**וכ"ה בד, בכי"ע, ברמב"ן ור"ן הנ"ל. ובחי' הרשב"א בט"ס: דמסיים בה ואח' מן הראשונים וכו', וצ"ל: ואין אח' וכו'. ובבבלי הנ"ל: ואין אחד מן הראשונים ואחד מן האחרונים מצטרפין. ופירש"י: מצטרפין להעיד שהיה תנאי בגט זה. ושאלו בגמרא: אהייא? אילימא אסיפא (כלומר, בשעה שבטלו דבריו הראשונים, ואין אחד מן הראשונים כשר להעיד על התנאי הראשון), הרי בטל (ואפילו באו שניהם אינו כלום) אלא ארישא (כלומר, במקום שיכולה לקיים או זה, או זה) וכו'. וברור שאף בתוספתא הפירוש כן, והבבא שלנו עונה על הרישא. ומלשון התוספתא מוכח שאין אחד מן הראשונים ואחד מן האחרונים יכולים להיות עדי מסירה, אע"פ ששניהם מודים שהגט כשר (שהרי ברצון האשה הדבר תלוי), ודינם כעדות מיוחדת, עיין מ"ש בצפנת פענח פ"ח מה' גירושין הי"ח.

36-37. **הרי זה גיטיך על מנת שלא תבעל לפלני הרי זה גט, ואינו חושש שמא תלך ותבעל.**בתוספות הרא"ש פ"ב ב', בפסקיו פ"ט סי' ב', בתוספותיו לקידושין ס' ב', ובשו"ת שלו כלל מ"ה סי' י"א מעתיק: על מנת שלא תיבעל לפלוני חיישינן שמא תיבעל לו. וגירסא זו מתאימה לכאורה למ"ש להלן פ"ה רהי"א: על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם, על מנת שלא תשתי יין לעולם, אינו גט, שמא תלך ושמא תשתה. וכן בבבלי פ"ד א' (בכ"י וותיקן, עיין בשנו"ס אצל רמ"ש פלדבלום שם): אמ' לה ע"מ שלא תבעלי לפלוני אינו גט. ואפשר שזו היא הוספה ע"פ דברי רש"י שם, ד"ה אין חוששין: "אבל אמר לה על מנת שלא תבעלי לפלוני אינו גט שמא תבעל לו, דומיא דעל מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם". ועיין בטור אה"ע סי' קמ"ג, בשו"ע שם סע' י"ט, בט"ז שם ובבאור הגר"א שם, אות מ"ד. ועיין בתוספות פ"ג א', ד"ה ועמדה. אבל בחי' הרשב"א פ"ג א' חולק על רש"י, וכותב: ה"ה דלאחר נמי אין חוששין שמא תבעל לו, דבשב ואל תעשה לא חשידא לקלקל נפשה וכו' ועוד דאחר נמי לא חשיד בהא, משום שאם בא עליה נמצא גט בטל, והוי ליה כאבא ואביך³⁸ וכו', עיי"ש. ועיין בבעל המאור ובחי' הרמב"ן ובשאר הראשונים שם, והוא כשיטת התוספתא כאן לפי גירסת ד וכי"ו, ועיין מ"ש להלן פ"ה רהי"א שו' 63–65, ד"ה הרי זה גיטך. ועיין בצפנת פענח פ"ח מה' גירושין ה"א. אבל בכי"ע: הרי זה גיטך על מנת שלא תינשא לאבא, לאחי, הרי זה גט, על מנת שלא תיבעלי לאבא, ולאחי, אינו גט שמא תיבעל להן (ולפ"ז מכל שכן בלא תיבעלי לפלוני שאינו גט). וכע"ז גם בליקוטין הנ"ל³⁹ ובתוספות פ"ג א', ד"ה ועמדה, בשם התוספתא, ומהן בשו"ת הריב"ש סי' ר"ז, ד"ה וכן, ועיין גם בתוספות הרא"ש שם, ד"ה על מנת. ובבבלי פ"ד א': על מנת שלא תבעלי לאבא ולאביך אין חוששין שמא נבעלה⁴⁰ להם.

footnotes: ³⁸ אבל ברא"ש פירש לפי גירסתו דחיישינן שמא תבעל לו באונס. ³⁹ עיין לעיל פ"א הערה 5. ⁴⁰ עיין בחי' הרמב"ן פ"ג ב', ד"ה על מנת שלא תבעלי לאבא, שמפרש גירסא זו. ובתוספות פ"ג א', ד"ה ועמדה, ופ"ד א', ד"ה ע"מ שתבעלי, מעתיקים: אין חוששין שמא תבעל. ועיין בתוספות שם.

37-38. **על מנת שתנשא ותבעל לאבא, ולאחי, הרי זה לא תנשא, לא תצא.**וכ"ה בד. ובכי"ע: על מנת שתינשאי לפלוני הרי זו לא תינשא, אם נישאת הרי זה גט, וכע"ז בליקוטין הנ"ל. ובבבלי פ"ד א': ואילו על מנת שתבעלי לאבא ולאחיך לא קתני, והסיקו שם שלר' יהודה בן תימא שפסקו שם הלכה כמותו (ועיין להלן פ"ה הי"ב) הוא גט. והתנאי אינו כלום. ולפי זה נראה שיש כאן השמטה בכי"ו ובד, וצ"ל: ותבעל לאבא ולאחי הרי זה [גט. על מנת שתינשאי לפלוני הרי זה] לא תנשא [ואם נישאת] לא תצא, כעין גירסת כי"ע. וכ"ה בברייתא שבבבלי פ"ד א', ופירשו שם שלא תינשא לאותו פלוני, שלא יאמרו נשותיהן נותנים במתנה, אבל בדיעבד אם נישאת לו לא תצא, שהרי נתקיים התנאי. ועיין בח"ד ובמנ"ב שאף הם השלימו כאן את הברייתא שבבבלי הנ"ל, אלא שהגיהו גם את הרישא ע"פ התוספות. ועיין מ"ש להלן.

39-40. **הרי זה גיטיך על מנת שלא תאכלי בשר.**בד: על מנת שלא תאכלי בשר חוזר. והנכון הוא בכי"ע: על מנת שתאכלי בשר חזיר. וכ"ה בברייתא שבבבלי פ"ד ב'. ובליקוטין הנ"ל: הז"ג ע"מ שתאכלי דבר שאינו טהור, ע"מ שתאכלי תרומה וכו'. ועיין להלן בסמוך.

40-42. **ואם היתה זרה, על מנת שתאכלי תרומה, ואם היתה נזירה, על מנת שתשתי יין, אם אכלה ושתתה הרי זה גט, ואם לאו אינו גט.**וכע"ז בברייתא שבבבלי הנ"ל. ואמרו שם שלרבא ברייתא זו כר' יהודה בן תימא (עיין מ"ש לעיל שו' 37–38, ד"ה על מנת), שדווקא בתנאי שאי אפשר לקיימו התנאי בטל והמעשה קיים, אבל בנידן דידן הרי "אפשר דאכלה ולקיא" (שם פ"ד א'), ואינו דומה לרישא (לעיל שורה 37–38, ד"ה על מנת, עיין מש"ש), משום שברישא לאו בדידה תליא מילתא, ומי ישמע לה לעבור על איסור מיתת ב"ד וכרת, עיי"ש פ"ד א'. והסיק רבינא בבבלי שם (פ"ד ב') שאין כאן מתנה על מה שכתוב בתורה, משום ש"לא תיכול ולא תיגרש", ועיין בתוספות כתובות נ"ו ב', ד"ה הרי. ולרבינא קיים התנאי, שדווקא בדברים שאינם להצאים שייך הטעם של מתנה ע"מ שכתוב בתורה, כמו שאמרו בתוספות לעיל בסמוך שם. ועיין ר"מ פ"ו מה' אישות ה"ח-ה"י.

42-43. **האומר לאשתו הילך גיטיך שעה אחת לפני מיתתו, וכן האומ' לשפחתו וכו'.**וכ"ה בד. וכע"ז גם בכי"ע. וכל הברייתא בירושלמי כאן פ"ג ה"ג, מ"ד סע"ד. והרישא גם בבבלי כ"ח א', סוכה כ"ג ב', יבמות ס"ט ב' ונדרים ג' ב'. ועיין בשי"ק בירושלמי הנ"ל, ד"ה תמן.

44-45. **אמ' לעשרה תנו גט לאשתי, אחד מוליך על ידי כולן וכו'.**ירושלמי ספ"ו, מ"ח ע"ב, בבלי ס"ז ב'. ופירש"י: ע"י כולן בשביל כולן.

45. **אחד נותן במעמד כולן.**כ"ה בד ובכי"ע. ובכי"ו בטעות: אחד עומד במעמד כולן. ובליקוטין הנ"ל, וכן בבבלי הנ"ל: אחד מוליך במעמד כולן. ובירושלמי הנ"ל: כולם מוליכין, ואחד נותן על ידי כולן. והיא היא.

45-46. **לפיכך אם מת אחד מהן וכו'.**וכ"ה בירושלמי הנ"ל, ובבבלי חסרה בבא זו, ועיין במשנתנו ספ"ו.