1-2. פ"ה¹ (פ"ז בכי"ע) **היה צלוב, ומגוייד, ורמז לכתוב גט לאשתו, כותבין ונותנין לה כל זמן שיש בו נשמה.**וכ"ה בד. ובכי"ע: היה צלוב, או מגוייד, ורמז ואמ' כתובו גט לאשתו וכו'. וכע"ז בליקוטין הנ"ל.² ובעיטור ח"א מאמר ז', כתיבת גיטין, הוצ' רמא"י, כ"ט ע"א: היה צלוב, ומגוייד, ואמר כתבו גט לאשתו כותבים כל זמן שיש בו נשמה. ובראבי"ה כת"י סי' תתקל"ג: ובתוספתא תניא ראוהו מגוייד, או צלוב, ואמר כתבו גט לאשתי כותבים ונותנים, וכל זמן שהנשמה בו. ובמיוחסות לר"י הזקן קידושין ע"ח סע"ב: ובהדיא אמרי' בתוספתא היה צלוב, ורמז ואמר כתבו גט לאשתי כותבים ונותנים כל זמן שיש בו נשמה. ועיין ברא"ש שם פ"ד סי' ט"ז, ובהגהות הרד"ל שם שנסתפק מה דינם של הללו שמטמאין באהל מחיים, והביא את התוספתא כאן, והניח בצ"ע. ובירושלמי פ"ז ה"א, מ"ח ע"ג: אמר' ר' זעירא מתניתא פליגא על ריש לקיש (עיין להלן) ולית ליה קיום (כלומר, תירוץ), הרי שהיה צלוב, או מגוייד, ורמז ואמר כתבו גט לאשתי כותבין ונותנין³ בחזקת שהנשמה תלויה בו, ואיפשר שלא נטרפה דעתו שעה אחת?⁴ ובבבלי ע' ב': ראוהו מגוייד, או צלוב על הצליבה, ורמז ואמר כתבו גט לאשתי, הרי אלו יכתבו ויתנו. ואנו רואים שברוב הנוסחאות⁵ הגירסא היא "רמז ואמר", ופירושו שאעפ"י שקשה היה לו לדבר וקיצר ודיבר ברמיזה כותבין ונותנין. ואמרו בבבלי שיש הבדל בין מי שאחזו קורדייקוס לבין מגוייד, או צלוב, ואם אמר כתבו גט לאשתי כשהיה בריא ואח"כ אחזו קורדייקוס יש מאן דאמר שאין כותבין גט לאשתו, אבל במגוייד, או בצלוב, אין חוששין שמא נטרפה דעתו, משום שכל הזמן דעתו צלולה עליו. אבל בירושלמי הנ"ל הקשו מברייתא זו, ולא תירצו כלום, וכבר העירו על כך הרמב"ן והרשב"א רפ"ז. ובחי' הרמב"ן ע' ב': ואשכחן נמי בההיא תו' דכתבו כותבין ונותנין כל זמן שיש בו נשמה, ואיכא דאמרי שאין כותבין אלא בבדיקה וכו' וכולהו בעי בדיקה, וכי תניא בתוספות כל זמן שיש בו נשמה, בבדיקה ג"כ קאמר, ונשתתק מתוך חוליו נמי בעי בדיקה, אלא שדיו פעם אחת, והכי איתא בירושלמי (פ"ז ה"א, מ"ח סע"ג). ומ"ש רבינו "בההיא תו' דכתבו" כוונתו לתוספתא לעיל פ"ד, שורה 26, בארי שאמ' כתבו, כמו שהביאו משם הראשונים, עיין מ"ש להלן בסמוך. אבל במאירי כאן, עמ' 250 (הוצ' שנייה, עמ' 261) אפשר שכיוון לברייתא שלפנינו. והראשונים בסוגיין שהצריכו בדיקה בחולה (וצויינו לעיל פ"ד, שורה 27–28, ד"ה בארי), לא כיוונו לתוספתא כאן אלא לתוספתא פ"ד (הנ"ל), כמפורש בדבריהם, והטעם מבואר בחי' הרשב"א כאן ע' ב', ד"ה הא דאקשינן: אבל צלוב, או מגוייד, או ששחט בו שנים, או רוב שנים, כותבין ונותנין כל זמן שיש בהן נשמה, ואין צריכין בדיקה אח"כ, דדעת' צלית' נינהו כו', אבל הכא דמתוך חליו פעמים שאינו מיושב בדעת, והא נמי דתניא בתוספת' (לעיל פ"ד הנ"ל) הבריא שאמ' כתבו גט לאשתו ועלה לגג ונפל ומת כותבי' כל זמן שיש בו נשמה, וההי' כמתוך חליו הוא, דילמא התם בבדיקה קאמר.

footnotes: ¹ וכ"ה מניין הפרקים לפני הרשב"א והרב המגיד, עיין רשב"א ל"ח סע"א ומ"מ פ"ט מה' זכייה ומתנה הי"א. ועיין לעיל פ"ד, הערה 1. ² עיין לעיל פ"א, הערה 5. ³ כ"ה בכי"ל, ובד"ו בטעות: וכותבין. ⁴ בירושלמי מעשרות פ"ג סה"ג, נ' ע"ג, שאלו (בעניין אחר): ואיפשר שלא נטרפה דעתו שעה אחת (כלומר, לפני מיתתו). א"ר בון בר חייה תיפתר שמת מתוך יישוב. ושם הכוונה שבדקו אותו לפני מיתתו וראו שלא נטרפה דעתו (עיין ירושלמי שבת פ"ב ה"ז, ה' ע"ב, ובבלי סנהדרין ס"ה א'). אבל כאן הרי מפורש בירושלמי שכותבין בחזקת שהנשמה תלויה בו, ובהכרח שלא בדקו אותו בשעת נתינת הגט, שהרי לשיטת הירושלמי צריך בדיקה בשעת נתינת הגט. אפילו אם כתבו בשעה שהיה בריא (כמו שאמרו שם: נתן לה את גיטה ואמר לא יהא גט אלא למחר, ואחזו קורדייקוס וכו'), כמו שהוכיח הרשב"א ע' ב'. ועיין בתוספות שם. ד"ה התם. ⁵ וכגירסת התוספתא בכי"ע ובראשונים, עיין מ"ש לעיל בפנים.

2-3. **היה חולה, ומשותק, אמרו לו נכתוב גט לאשתך, הרכין בראשו, בודקין אותו שלשה פעמים וכו'.**במשנתנו פ"ז מ"א: נשתתק, ואמרו לו נכתוב גט לאשתך, והרכין בראשו בודקין אותו ג' פעמים וכו'. ובירושלמי שם, מ"ח סע"ג (תרומות פ"א ה"א, מ' ע"ב): ותני כן⁶ במה דברים אמורים בזמן שנשתתק מתוך בוריו, אבל אם נשתתק מתוך חולייו דיו פעם אחת. והרשב"א ע' ב' הביא את התוספתא כאן שהיא מזכירה גם "חולה", ומכאן שאף בחולה היא מצריכה בדיקה ג' פעמים. וכן הביא בר"ן רפ"ז, בנ"י עמ' קע"ח, בתיקון סופרים להרשב"ש (יבין שמועה להרשב"ץ), ס"ג ע"ב.

footnotes: ⁶ כלומר. שבבריא אנו מחמירים יותר. עיין מ"ש בפירוש הסוגיא שם לעיל פ"ב ה"ח שורה 42–45, ד"ה ברם מלשון.

4-5. **וכשם שבודקין אותו לגיטין, כך בודקין אותו למקחות, ולמתנות, ולירושות, ולעידיות.**וכע"ז בכי"ע. ובליקוטין הנ"ל:⁷ כך בודקין אותו למקח לממכר ולמתנות ולירושו' ולעדיו'. והובאה הברייתא בבבלי ע"א א' בשינוי לשון. ובירושלמי פ"ז סה"א, מ"ח ע"ד: תני רב ששת (כנראה ברייתא בבלית) כשם שבודקין אותו בגיטין שלשה פעמים, כך בודקין אותו בירושות, ובמקח וממכר, ובמתנות. ולא הזכירו "עדיות" בברייתא זו. ולעיל בסמוך שם אמרו: אף בעדיות כן?⁸ אתא ר' אבהו בשם ר' יוחנן אף בעדיות כן. אדם מעיד עדותו מיושב. אף בנדרים כן. ופירשו כל הראשונים (עיין בעמודי ירושלים בירושלמי הוצ' ראם) שהכוונה שמעידים בישיבה (אם הם חולים). ויש סוברים שאפילו בדיעבד העדות פסולה בישיבה, עיין מ"ש ר' יעקב שמחה מקעמפנא בספרו משכן העדות שער ב' פרק ה'. ובאמת תמוה מאד מה עניין ישיבה לכאן. וכבר כתב השואל לבעל חות יאיר בשו"ת שלו סי' כ"ב (והעיר עליו בעמודי ירושלים הנ"ל): דמאי עניין ישיבה להתם, דהכא קאי אנשתתק אי הוא מיושב בדעתו, או לא. ואלמלי דברי רבותינו הראשונים היה נראה להכריע כדברי החכם הנ"ל, ואין "מיושב" אלא מתוך יישוב, וככתיב העתיק שבספרות א"י שכתבו "יושב", במקום "ישוב" (עיין במבוא לנוסח המשנה למהרי"ן אפשטין, עמ' 1256). וכס"ז בירושלמי מעשרות פ"ג סה"ג, נ' ע"ג: תיפתר שמת מתוך יישוב. ובבבלי ע"א א' העמידוה בעדות אשה שהקלו בה חכמים, וכן שאר ההלכות שבברייתא זו בדרבנן עסיקינן. ובירושלמי ר"ה פ"ג סה"א, נ"ח ע"ד: ביומוי דר' ברכיה אישתתקון, אמר לון שמעתון דאיתקדש ירחא, וארכינון בראשיהון וקבלון, ועיין לעיל שם. וכן מה שאמרו "אף בנדרים כן", הכוונה שבודקין אותו אם מתוך יישוב נדר. והשוה הלשון בירושלמי נדרים פ"א ה"א, ל"ו ע"ד, ונזיר ספ"א, נ"א ע"ג: וזה מתוך יישוב נדר, ופיו ולבו שוין. ובב"ר פמ"ט, ט', עמ' 508: אברהם אמרה ביישוב. ועיי"ש במנחת יהודה, הערה 5, שציין לעמ' 174, 191, 333 בב"ר שם.

footnotes: ⁷ עיין לעיל פ"א, הערה 5. ⁸ כלומר, אם בודקין אותו כן בנשתתק והרכין בראשו, כפירש"י בבבלי ע"א א'.

5-6. **זה גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה, אם מתי מחולי זה הרי זה גיטיך מהיום, דבריו קיימין.**במשנתנו פ"ז מ"ג לא נזכר אלא "מהיום אם מתי" (כלומר, מתחילה "מהיום", ואח"כ התנאי "אם מתי"). ואמרו בבבלי ע"ב א' שהדיבור "אם מתי" יכול להתפרש כתנאי שהגט יחול לאחר מיתה, ואינו גט, כמפורש במשנתנו הנ"ל. ויכול להתפרש כתנאי מעכשיו, שאם ימות יחול הגט משעת נתינה, ולפיכך הוספת המלה "מהיום" מוכיחה על "אם מתי" שהכוונה היא "מעכשיו".⁹ ומלמדת התוספתא שבין אם אמר "מהיום" לפני התנאי "אם מתי", ובין אם אמר "מהיום" אחרי התנאי "אם מתי", יש כאן הוכחה שכוונתו ל"מעכשיו" ואין כאן חזרה, כן פירש בה"ד. ועיי"ש שהעיר שמן התוספתא לכאורה מוכח שמעשה קודם לתנאי אינו פוסל אלא דווקא אם היתה עשיית המעשה לפני התנאי, אבל בסדר הדבור לא איכפת לנו, כשיטת הר"מ בפ"ו מה' אישות ה"ד, שהרי התוספתא שנתה כאן שני אופנים.¹⁰ ועיי"ש שהאריך בדיני התנאים ובדין "מעכשיו". ובכי"ע בטעות: אם מתי מחולי זה הרי זה גיטך מהיום ולאחר מיתה הרי זה גט. ועיין במשנתנו הנ"ל ולהלן ה"ג.

footnotes: ⁹ וכשיטת רבינו אלחנן בתוספות ע"ב א', ד"ה מהיום. ¹⁰ ואין לומר שיש כאן לשון קצרה, והכוונה שהתנה כדיני התנאים, וכמו שמפרשים את משנתנו.

6-9. **זה גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה, נפל עליו בית, ונשכו נחש, אינו גט, שלא מת מאותו חולי. אם לא עמדתי מחולי זה, נפל עליו בית, ונשכו נחש, הרי זה גט, שלא עמד מאותו חולי.**כ"ה ("הרי זה גט") בד ובכי"ע. ובכי"ו בטעות: אינו גט (ועל האותיות "נו" נראה כמין קו לסימן מחיקה). והובאה הברייתא שלנו (בשינויי לשון קלים) בירושלמי פ"ז ה"ד, מ"ח ע"ד. ברם בבבלי ע"ג א' הובאה הברייתא שלנו ולא נזכרו שם הטעמים "שלא מת מאותו חולי", "שלא עמד מאותו חולי". והקשו שם: "מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא", ותירצו "שלחו מתם אכלו ארי אין לנו". ופירש"י: אין לנו שיהא גט, דאונסא דלא שכיח לא אסיק אדעתיה. ולפ"ז בשתי הבבות אינו גט, ואין הלכה כסיפא של הברייתא. ולהלן שם הקשו מן הסיפא כאן לרבא שסובר שאונס דלא שכיח לא אסיק אדעתיה, ולמה אמרו בסיפא שאם הכישו נחש הרי זה גט. והמשיכו שם: א"ל רבא ואימא מרישא אינו גט. א"ל רב אחא מדפתי לרבינא ומשום דקשיא רישא אסיפא לא מותבינן תיוכתא מינה? אמר ליה אין, כיון דקשיא רישא אסיפא לא איתמר בי מדרשא ומשבשתא היא, זיל בתר סברא. וכבר הקשו הראשונים למה הקשו לרבא מן הסיפא, והרי בפירוש שלחו מתם "אכלו ארי אין לנו", ולפי פירש"י אינו גט, והוא כרבא. ולא עוד מה עניין למשבשתא כאן ו"ללא מותבינן מינה תיובתא", שהרי לפי פשוטו הכוונה היא שרבא אמר עד שאתה מקשה לי מן הסיפא תסייע לי מן הרישא. ולפיכך פירשו הראשונים (עיין בהי' הרמב"ן, ברשב"א, בתוספות ובר"ן) שלפי שיטת השולחים מתם ברישא אין הגט גט משום שאמר בפירוש "אם מתי מחולי זה" ומשמע מלשונו שדווקא אם ימות מחמת חולי זה יהא גט, אבל אם נשכו נחש הרי לא מת מחמת החולי, ולפיכך אינו גט, ולא משום שלא הסיק על דעתו אונס דלא שכיח, וכן בסיפא "אם לא אעמוד מחולי זה" כוונתו שאם לא יעמד מחולי זה וימות מחמתו יהא גט, ואם נשכו נחש הרי לא מת מחמת החולי, ואינו גט, ואין דברי השולחים מתם עניין לאונס דלא שכיח, ולפיכך שאלו מלשון הברייתא בסיפא שאמרו שם "הרי זה גט" (ומן הרישא אין ראייה כלל לרבא), ותירצו שהברייתא היא משבשתא משום שיש כאן סתירה מרישא לסיפא, וזיל בתר סברא, שאין הבדל בין הלשון ברישא ללשון שבסיפא, ואין לחלק ביניהן (באיזה צד שתרצה) והיא משובשת. זו היא שיטת הבבלי שהברייתא שלנו משובשת. וכבר ראינו שבירושלמי נעתקה הברייתא כעין הנוסח שבתוספתא, ונתנו טעם לחילוק בין הרישא לסיפא, וכבר העירו הרמב"ן, והרשב"א (ע"ג א') והרא"ש פרק מי שאחזו סי' ד' על התוספתא כאן, ובתוספות (ע"ג א', ד"ה מ"ש) העירו גם על הירושלמי הנ"ל. והביאו הראשונים הנ"ל (חוץ מן התוספות) את פירוש הר"ח שהשולחים מכוונים להלכה שברישא, כלומר, שהתנה בגטו מהיום אם מתי מחולי זה ואכלו ארי, ושלחו מתם "אכלו ארי אין לנו", כלומר אין בידינו להתיר, שהרי לא מת מחולי זה, ואינו גט, כמפורש בברייתא, וכטעם התוספתא. וכן פירש בערוך ערך אכל. והפירוש הוא דחוק, והעיקר חסר מן הספר, ומסקנת התלמוד חולקת, שהרי אמרו שהיא משבשתא ויש כאן סתירה בין הרישא ובין הסיפא, ולפי פירוש הר"ח מתרצתא היא. ועיין בפירוש הרשב"א שנדחק. ועיין בשי"ק כאן, ד"ה שלא. ולפי פשוטו של לשון "אכלו ארי אין לנו" הכוונה היא, אין בידינו קבלה כיצד להורות, מפני שאין אנו יודעים את ההבדל בין הרישא להסיפא, ואף אם אמר "אם לא אעמוד מחולי זה" כוונתו ל"אם מתי מחולי זה", והוא אותו הדבר, אלא שאחד מנוסח בסיגנון חיובי ואחד בסיגנון שלילי, ו"זיל בתר סברא". והביא הבבלי ראייה מ"שלחו מתם" שאף הם לא ידעו מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא והברייתא היא משובשת. והרמב"ם פ"ט מה' גירושין הי"ח פסק שבסיפא היא ספק מגורשת, וקרוב לוודאי שהר"מ פירש שהכוונה בביטוי "אין לנו", ספק הוא בידינו. כפירוש הרב המגיד במקומו, המאירי והר"ן בסוגיין. ועיין בקרבן נתנאל על הרא"ש פ' מי שאחזו סי' ד', אות ע', ובשי"ק, ד"ה שלא, הנ"ל.

9-11. **מהיום לאחר מיתה, ר' אומ' גט, וחכמים אומ' אינו גט, ואם מת, חולצת ולא מתיבמת.**במשנתנו פ"ז מ"ג: מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט, ואם מת חולצת ולא מתייבמת. אבל בכל הנוסחאות מטיפוס א"י הגירסא היא: אינו גט,¹¹ כגירסת התוספתא כאן. וכבר ראה הרידב"ז בירושלמי במקומו שכן היא מסורת הירושלמי, ואפשר לפרש שאינו גט כלל, משום שיש כאן כעין שיור בגט,¹² ואינה מתייבמת, משום חומרא בעלמא.¹³ אבל עיין מ"ש להלן שו' 12–14, ד"ה ובעל כרחינו. אבל הבבלי גרס במשנתנו "גט ואינו גט", כמו שהוא לפנינו במשנה שבבבלי, וכמו שהובאה בקידושין ס' א' ובב"ב קל"ו א'. וכן הובאה הברייתא שלפנינו בבבלי כאן ע"ב ב', ע"ד ב', קידושין נ"ט ב', ס' ב': מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט דברי חכמים. רבי אומר כזה גט. והלשון "גט ואינו גט" משמעותו שהוא גט מספק, משום שיש כאן ספק תנאי ספק חזרה, עיין בבלי קידושין נ"ט ב' וירושלמי כאן פ"ז ה"ג, מ"ח ע"ד, וב"ב פ"ח ה"ט, ט"ז ע"ג. והפירוש בירושלמי אינו ברור לגמרי, עיין בק"ע ובפ"מ ובפי' הרידב"ז. והנה בבבלי הגירסא בברייתא זו בדברי רבי "כזה גט", ודייקו מלשון זו שהוא בא להוציא מדברי ר' יוסי שדווקא גט כזה שהזכירו בו "מהיום" הוא כשר, אבל אם אמר הרי זה גיטך אם מתי לא אמר כלום, ואין אומרים זמנו של שטר מוכיח עליו, ולאפוקי מדר' יוסי. אבל בתוספתא לא נזכר בשום נוסח "כזה", ולא בא רבי להוציא משיטת ר' יוסי, עיין בירושלמי בסוגיין פ"ז ה"ג, מ"ח ע"ד, ובפי' הרידב"ז שם. ואף במסורת שמות החולקים יש הבדל בין הירושלמי והבבלי. ועיין בהגהות יפה עינים ע"ב א'.

footnotes: ¹¹ עין בשנו"ס אצל רמ"ש פלדבלום. וכ"ה במשנה שברי"ף, במשניות עם פיה"מ להר"מ, במאירי ועוד. וכן מעיד ר' יהוסף אשכנזי (לפי מלא"ש) שכן מצא בכל הספרים. ¹² כשיטת ר' יוחנן בבבלי קידושין ס' א'. ועיין בירושלמי כאן פ"ז ה"ג, מ"ח ע"ד. ומקבילה בב"ב פ"ח ה"ט, ט"ז ע"ג, ומ"ש להלן בסמוך בפנים. ¹³ בבבלי קידושין הנ"ל מפרש אביי שאינה מתייבמת גזירה משום "מהיום אם מתי".

11. **וכן האומ' לשפחתו הילך גט שיחרוריך מהיום לאחר מיתה וכו'.**כלומר, אף בשיחרורי עבדים סובר רבי שהעיקר הוא "מהיום" והיא משוחררת וודאי, ולחכמים היא לכאורה ספק משוחררת, ונותנין עליה חומרי עבדים וחומרי בני חורין, כדין גיטין. ובאמת יש הבדל גדול בין גט אשה לשטר שחרור, שהרי בשטר שחרור יכול לשחרר את השפחה מיד ולשייר לעצמו מעשי ידיה עד יום מיתתו, עיין בירושלמי פ"ז ה"ג, מ"ח ע"ד, ומקבילה בירושלמי ב"ב פ"ח הנ"ל. ועיין היטב בבבלי ט' א'. ובירושלמי פ"ז ה"ג, מ"ח ע"ד: אף בגט שיחרור כן.¹⁴ הרי גט שחרורך מעכשיו לאחר שלשים יום, על דעתיה דרבי הרי זה גט, על דעתין דרבנין אינו גט. ועיין בק"ע ובפ"מ, וצריך לפרש אינו גט מספק, שמא יש כאן חזרה. אבל עיין בתוס' הרי"ד (לרידב"ז) בירושלמי במקומו, ד"ה ובאמת לא אבין, וצ"ע. ועיין מ"ש להלן בסמוך. ומסיים בירושלמי: אף בקדושין כן (כלומר, המקדש מעכשיו ולאחר שלשים יום). אשכח תני ר' אומר מקודשת קידושין גמורין. ועיין במשנת קידושין פ"ג מ"א, בירושלמי שם, ס"ג סע"ג, ובבלי שם נ"ט ב'.

footnotes: ¹⁴ אפשר לפרש שגם בגט שיחרור דינו כגט, ויש כאן מחלוקת של רבי וחכמים, ואח"כ מתחילה הלכה אחרת הדומה לה. אבל אפשר לפרש שיש כאן פתיחה לדברים שבאו אח"כ, כפירוש בעל ק"ע ופ"מ.

12-14. **האומ' עשו פלני עבדי בן חורין מהיום לאחר מיתה, לא אמ' כלום, וכופין את היורשין לקיים דברי המת.**וכ"ה ("מהיום לאחר מיתה") גם בד. וכן מעתיק הרשב"א ל"ח א': בתוספתא דמכילתין פ' חמישי¹⁵ האומר עשו פלוני בן חורין מהיום ולאחר מיתה, לא אמר כלום, וכופין את היורשים לקיים דברי המת. אבל בכי"ע חסרה המלה "מהיום", וגורס שם: עשו עבדי פלוני בן חורין לאחר מיתה וכו', והיא לכאורה גירסא משובחת, אלא שקשה להגיה נגד כי"ו, ד וגירסת הרשב"א הנ"ל. ולהלן ב"ב ספ"ט: האומר וכו' יעשיהו (בד: יעשהו, ובכי"ע: יעשה) בן חורין, ר' אומ' זכה, וחכמים אומ' לא זכה, וכופין את היורשין לקיים דברי המת. ועיין גם בירושלמי פ"א ה"ו, מ"ג ע"ד,¹⁶ ועיין גם בבבלי מ' ב'. ושם מדברים שכתב כן בשטר, עיין בבלי וירושלמי שם. ולפ"ז לרבנן לא זכה אפילו לא הזכיר כלל "לאחר מיתה", ולרבי (לשיטתו לעיל) היינו צריכים לומר שדבריו קיימין, אפילו אם אמר "מהיום ולאחר מיתה" שהרי העיקר הוא "מהיום", ולאחר מיתה הוא משום תנאי. ובעל כרחינו אנו אומרים שכאן מדברים שציווה בעל פה: עשו פלוני עבדי בן חורין וכו', ואלמלא הזכיר "לאחר מיתה", היו העדים כותבין ונותנין, אבל עכשיו שהזכיר "לאחר מיתה" אין נזקקין לו. ומן הלשון "לא אמר כלום" משמע שברישא שכתב "מהיום ולאחר מיתה" בשטר שיחרור שדינו כגיטי נשים לדברי החכמים אינו אלא ספק שיחרור, משום ספק תנאה, ספק חזרה, שאם נאמר שאינו שיחרור כלל אפילו בשטר, פשיטא שבעל פה לא אמר כלום. וכאן היא הרבותא שאם אמר לכתוב שטר שחרור ויש כאן ספק בכוונתו אין כותבין כלל. וברשב"א ל"ח א' הנ"ל מביא ראייה מן התוספתא נגד שיטת המפרשים שבכגון דא (האומר אל ישתעבדו בה) כבר נפקע שעבוד הגוף ונאסר בשפחה, ומשום כך כופין אותם לקיים את דברי המת, שהרי כאן מפורש "לא אמר כלום". ועיין בתוספות מ' א', ד"ה אותו העבד, ומ"ש בפני יהושע עליהם, ד"ה בא"ד. ובר"מ פ"ט מה' זכייה ומתנה הי"א: אמר פלוני עבדי עשו אותו בן חורין וכו'. ובמ"מ שם: החלק הראשון מפורש בירושלמי פ"ק דגיטין ובתוספתא פ"ה.¹⁷ ברם בר"מ לא נזכר כלל "לאחר מיתה".

footnotes: ¹⁵ עיין לעיל, הערה 1. ¹⁶ והביאוהו כגירסת הדפוסים ברמב"ן, ברשב"א, במאירי ובריטב"א י"ג א', ובר"ן פ"א סי' תט"ז. ¹⁷ עיין לעיל, הערה 1.

14-15. **זה גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה, ימים שבנתים זכיי במציאתה וכו'.**במשנתנו פ"ז מ"ג: מהיום אם מתי, מעכשיו אם מתי, הרי זה גט וכו'. ובמ"ד שם: לא תתייחד עמו אלא בפני עדים וכו', מה היא באותן הימים, ר' יהודה וכו'. ובבבלי ע"ג ב': תנא ובלבד שימות (עיין בתוספתא להלן). ולכי מיית הוי גיטא? והא קיימא לן דאין גט לאחר מיתה. אמר רבה באומר מעת שאני בעולם. ופירש"י שהבבא "מה היא באותן הימים" של משנתנו אינה דבוקה לרישא ל"מהיום אם מתי" שהרי בכגון דא אם מת נמצאת מגורשת משעת נתינה, והיא פנוייה, אלא בבא זו מדברת באומר שהוא מגרש אותה מעת שהוא בעולם, כלומר רגע סמוך למיתתו, ובכל רגע ורגע ספק הוא שמא ימות, ולר' יהודה אם מת אחרי שעה הוברר הדבר למפרע שהיא כאשת איש לכל דבריה, אבל לר' יוסי מגורשת ואינה מגורשת, עיין ברש"י, בתוספות ובתוספות רי"ד. ופירוש זה דחוק מאד, שהרי העיקר חסר מן הספר, וכבר הקשה הרשב"א שלפי פירש"י היה רבה צ"ל בפירוש: חיסורא מחסרא וכו', ולפי פשוטה דבוקה הסיפא לרישא ל"מהיום אם מתי". וכבר הוכיחו בתוספות כתובות ט' ב', ד"ה כל, תוספות כאן כ"ה ב', ד"ה מה, ע"ג ב', ד"ה אמר, רמב"ן, רשב"א, ריטב"א, תוספות הרא"ש וחי' הר"ן ע"ג ב', שו"ת הרא"ש כלל מ"ו סי' א', מרדכי פ"ז סוף סי' תכ"ח, פי' ר"י אלמנדרי על הרי"ף כאן במקומו ותשב"ץ ח"א סי' קי"ז מן התוספתא כאן, שהבבא "ימים שבנתיים" דבוקה ל"מהיום אם מתי", כפירוש הפשוט של משנתנו, וכן פירש רש"י בעצמו כאן כ"ה ב'. ואשר לדברי רבה בבבלי "באומר מעת שאני בעולם" הביאו הראשונים הנ"ל את פירוש ר"ח שגרס שם: "נעשה כאומר מעת שאני בעולם", והכוונה שאפילו אם אמר "מהיום אם מתי" אין כוונתו אלא לרגע האחרון לפני מיתתו, ואינו נפרד ממנה אלא ברגע האחרון של חייו. וכנראה שאין כאן אלא פירוש, ו"באומר" פירושו "כאומר", עיין בראשונים הנ"ל.

15. **זכיי במציאתה, במעשה ידיה, ובהפר נדריה, דברי ר' יהודה וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ע (אלא שבכי"ע בטעות: דברי ר' מאיר). ובבבלי ע"ג ב': תנו רבנן ימים שבינתים, בעלה זכאי במציאתה, ובמעשה ידיה, ובהפרת נדריה, ויורשה, ומטמא לה. כללו של דבר, הרי היא כאשתו לכל דבר וכו', דברי ר' יהודה וכו'. ובהגהות הרש"ש במקומו תמה על גירסת הבבלי "ויורשה ומטמא לה", שהרי אם היא מתה ברישא בוודאי לא היתה כוונתו לגרשה אלא אם ימות הוא קודם, והוסיף "ובתוספתא לא גרס לה". ברם כבר הרגיש בזה הרשב"א בחידושיו ע"ב ב' (בקשר לעניין אחר) וכתב: ואי אפשר לומר דאם מתי לעולם בחייך קאמר, א"כ אפילו באומר אם מתי מחולי זה נימ' אם מתי מחולי [זה] בחייך קאמר, ואם מתה היא בחייו, אע"פ שמת הוא מאותו חולי יהא בטל, וברייתא קתני לקמן ימים שבנתים בעלה זכאי במציאתה ויורשה ומיטמא לה וכו'. ומעולם לא עלה על דעת אדם לבטל את הגט אם היא מתה תחילה, עיין שו"ת ר"א מזרחי ח"א סי' ל"ד ובכנה"ג אה"ע, הגהות הטור סי' קמ"ח סוף אות ז'. וכל הספק הוא אם הלכה כר' יוסי, עיי"ש.¹⁸ והנה מתוך התוספתא והבבלי ברור שברייתא זו מבארת את הימים שבנתים לשיטת ר' יהודה, ובין אם מת אח"כ ובין אם לא מת, היא כאשתו לכל דבר, ויורשה ומיטמא לה, ואפילו ימות אח"כ ונמצאת שהיא מגורשת אין הגט חל אלא סמוך למיתתו. ובירושלמי פ"ז ה"ד, מ"ח ע"ד: ליידא מילה. ר' לעזר אומר ליורשה דתנינן תמן (כתובות פ"ד מ"ד) וזכאי במציאתה, ובמעשה ידיה, ובהפר נדריה. אמר ר' זעירא זאת אומרת שהיא כאשת איש לכל דבר. ופירשו הראב"ד ובעל מ"מ פ"א מה' נחלות ה"ט¹⁹ שהדברים דבוקים למה שכתוב למעלה בירושלמי, והיינו אם נתייחדו בפני עדים שחוששין לקידושין, וע"ז אמר ר' לעזר ליידא מילה²⁰ וכו'. והדברים קשים, ואינו מצוי כלל שהדברים ייאמרו דרך אגב בסוגייא אחת ולא נשנו כלל בסוגייא העיקרית על משנתנו (פ"ח מ"ט): המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי וכו'. ולא עוד אלא שמן המקבילות בבבלי ובתוספתא משמע שהדברים עונים על משנתנו, על דברי ר' יהודה שהיא כאשת איש לכל דבר, כמו שפירשו בשדה יהושע, בק"ע ובפ"מ.²¹ ובפירוש הדברים נראה שר' אלעזר מבאר את משנתנו ששנתה "כאשת איש לכל דבר", והרי גם ארוסה אשת איש היא, ומ"מ אינו יורשה, ובנידן דידן שאסור להתייחד עמה,²² ובכל שעה ושעה היא עלולה להיות מגורשת (שמא ימות מיד), הייתי אומר שאינו יורש אותה וכו', והלשון "כאשת איש" אינו מוכיח כלום. וע"ז אמר ר' אלעזר שהיא אשת איש אף ליורשה וכו'. וכן העיר ר' אלעזר (ירושלמי כתובות פ"ד ה"ז, כ"ח ע"ד) גם על משנת כתובות (פ"ד מ"ה) "הרי היא ברשות הבעל" שהיא ברשות הבעל ליורשה, וריש לקיש אמר להפר נדריה, ור' זעירא אומר שם ש"להפר נדריה" פירושו שהיא יצאה מרשות האב להפרת נדרים (עיין בבלי שם מ"ט א'), אבל הבעל עדיין אינו מיפר נדריה. ואותם הדברים גם בירושלמי סוף סנהדרין, ל' ע"ג, למשנה שם ("כיון שנכנסה לרשות הבעל לנישואין").²³ וכאן אומר ר' זעירא שמדברי ר' אלעזר ברור שהיא כאשת איש לכל דבר, ונקט את לשון המשנה וכוונתו שהיא כאשתו לכל דבר (אפילו להפרת נדריה, שלא ככתובות וסנהדרין הנ"ל), כלשון ר' יהודה עצמו בברייתא שבבבלי ע"ד רע"א.

footnotes: ¹⁸ עיין להלן, הערה 20. ¹⁹ והעיר על כך בהגהות הרש"ש במקומו. ²⁰ ועיין מ"ש הרב המגיד במקומו. ולעיקר הדין שם, עיין בה"ג ד"ב, עמ' 322, ובהערות הר"ע הילדיסהיימר שם. ²¹ לפי פירוש הראב"ד והרב המגיד מוכח מן הירושלמי שהמקדש בביאה היא כנשואה, עיין בבלי קידושין י' א' ובשי"ק יבמות פ"ו סה"ה, ד"ה הדא אמרה. ועיין בבאור הגר"א לאה"ע סי' ל"ג אות ה' וסי' ל"ח אות מ"ד. ושוב מוכח מן הירושלמי לפי פירושם שבנתייחדה גרידא אפילו אם לא ראו שבא עליה יש כאן קידושין וודאין, שלא כשיטת רוב הפוסקים, עיין בשו"ע אה"ע סי' קמ"ט סע' ב' ומ"ש בישועות יעקב שם. ²² ואפילו לר' יהודה, משום גט ישן, עיין בתוספות ע"ג סע"א ובשאר ראשונים שם. ²³ בסנהדרין הגירסא היא "ר' יוחנן" במקום "ר' אלעזר". ובקטע מן הגניזה שנתפרסמה בתרביץ שי"ז, עמ' 130, חסר, או טושטש, מקום השם, והמו"ל השלים ע'פ הדפוסים: ר' יוחנן.

15-16. **ר' מאיר או' ספק. ר' יוסה או' בעילתו תלויה.**וכ"ה בד. ובבבלי ע"ד א': ר' מאיר אומר בעילתה תלויה.²⁴ ר' יוסי אומר בעילתה ספק. וכן בתוספ' הרא"ש ע"ג ב' ובשו"ת שלו כלל מ"ו סי' א' הנ"ל: ועוד תניא בתוספתא וכו' ותני' פלוגתא דתנאי לקמן, אלא שמהפך דברי התנאים. אבל בכי"ע: ר' יהודה אומ' ספק (עיין גירסת כי"ע ברישא). ר' יוסי אומ' בעילתו תלויה. ובבבלי שם: אמר ר' יוחנן וכו', לר"מ (כלומר, שאמר בעילתה תלויה) לא מייתי אשם תלוי, ולר' יוסי (כלומר, שאמר בעילתה ספק) מייתי אשם תלוי. ובגליוני הש"ס לר"י ענגיל ע"ד א' ציין לבבלי הוריות ג' ב' שאף שם אמר ר' יוחנן אשם תלוי איכא בינייהו, והחילוק שם כמו כאן בגיטין, עיי"ש. ושוב ציין למשנה סוף נדה "ובעילתן תלויין", והרי שם הכוונה שמחכין עד שיתברר הספק, ואם תראה דם אחר הטבילה יהיו חייבין חטאת, ואם לאו פטורין. אבל בירושלמי פ"ז סה"ד, מ"ט רע"א (בגוף כי"ל): בעילתה מהו? אית תניי תני בעילתה ברורה, ואית תניי תני בעילתה ספק. מאן דאמר בעילתה ספק, מת פטור, לא מת מביא חטאת.²⁵ וגירסת כי"ל נראית משובחת. והדברים מדובקים למה שאמרו לעיל שם שהיא כאשתו ליורשה וליטמא לה וכו'. ושאל הירושלמי בעילתה מהו? וענו שיש כאן מחלוקת התנאים, ולר' יהודה בעילתה ברורה וחייב חטאת,²⁶ ולתנא אחר בעילתה ספק, וממתינים עד שיתברר הדבר, ואם מת, נתברר הדבר למפרע שהיא גרושה, והם פטורים, ואם לא מת חייבים חטאת. והירושלמי לא היה צריך לבאר מה זו "בעילתה ברורה" שהדבר ברור מאליו, אבל "בעילתה ספק" צריך באור, שלא נטעה לחשוב שחייב אשם תלוי. וממש כסיגנון זה בירושלמי קידושין פ"ג ה"א, ס"ג ע"א: ר' אבהו בשם ר' יוחנן הרי זו עולה שלשים יום, כל שלשים הרי זו עולה, לאהר שלשים יום יצאת לחולין מאיליה. מעילתה מהו? ר' יוחנן אמר מעילתה ברורה, ר' זעירא ר' הילא תריהון אמרין מעילתה ספק. וכאן אין אנו זקוקים לבאור שהרי אין אשם תלוי במעילה (כחכמים במשנת כריתות פ"ח מ"ב), ובעל כרחינו אנו אומרים ש"מעילתה ברורה" פירושו שחייב באשם וודאי, ובספק פטור מכלום. והפירוש הנכון הוא ברידב"ז במקומו שהספק הוא בכך: אם יקריב את העולה בתוך שלשים יום מעל בוודאי, ואם לא הקריבה יצאה לחולין מאליה, ונמצא שלא היתה עולה כלל, כלומר, לא הקריבה בתוך שלשים יום פטור, הקריבה בתוך שלשים יום והשתמש בה לפני כן חייב בקרבן, ממש כמו הסיגנון כאן. ברם הואיל ומסתבר מתוך השלמת המגיה שיש כאן חסרון בירושלמי, הרי אפשר ואפשר שיש כאן השמטה יותר גדולה, והמגיה לא השלים את הכל, וכצ"ל בירושלמי (ואני משלים במרובעים את ההשמטה): ואית תניי תני בעילתה ספק [אית תניי תני בעילתה תלויה. מאן דאמר בעילתה ברורה מביא חטאת. מאן דאמר בעילתה תלויה מביא אשם תלוי] מאן דאמר בעילתה ספק, מת פטור, לא מת מביא חטאת. ועיין מ"ש ר"ד הלבני בספרו מקורות ומסורות, עמ' תקצ"ד, הערה 12. והירושלמי כיון לשלשת התנאים שבתוספתא כאן: ר' יהודה, ר' מאיר, ור' יוסי. והת"ק של משנתנו פ"ז מ"ג (מהיום אם מתי וכו' הרי זה גט) סובר שהיא מגורשת למפרע אם ימות, עיין להלן.

footnotes: ²⁴ עיין ירושלמי נדרים פ"י ה"ה, בק"ע ובשי"ק שם, ד"ה אפילו. אבל הנכון הוא כפירוש בעל פ"מ שם, כפי שיוצא ברור מן הירושלמי יבמות רפי"ד שציין לו בפ"מ שם. ²⁵ ובגליון הושלם: ברורה מביא אשם תלוי, ומאן דאמר בעילתה. ²⁶ עיין רש"י ע"ג ב', ד"ה ובלבד שימות.

16-17. **וחכמי' אומ' מגורשת לכל דבר, ובלבד שימות.**וכן מעתיקים בשם התוספתא בחי' הרמב"ן והריטב"א ע"ג סע"ב. וכ"ה גם בכי"ע, אלא ששם: אלא שימות, וכן מעתיק בתשב"ץ ח"א סי' קי"ז, והיא היא. ואף בבבלי ע"ד א' גרסו הגאונים, הר"ח והרי"ף כגירסת התוספתא (עיין בראשונים הנ"ל, והעירותי על כ"ז בתס"ר במקומו), וכן מעיד בעל המאור שכ"ה הגירסא בספרי ספרד. וכן היתה הגירסא לפני הרמ"ה בחידושיו לגיטין, כעדותו של הרשד"ם בשו"ת לאה"ע סי' מ"ה (עיי"ש שהאריך). אבל בספרי הדפוס ובכי"י שלפנינו ובגירסת רש"י: וחכמים אומרים מגורשת ואינה מגורשת, ובלבד שימות (ועיין בבלי ע"ג ב'). ולהלן שם: חכמים היינו ר' יוסי וכו', אבל הגאונים, הר"ח והרי"ף הנ"ל גרסו להלן שם: חכמים היינו ר' מאיר, עיין בראשונים ובתשב"ץ הנ"ל.

17-18. **לא תתיחד עמו אפי' על פי בנה קטן, לפי שאינה בושה לשמש כנגדו.**וכ"ה בד ובראשונים שנביא להלן. אבל בכי"ע חסרה המלה "לפי", וכן מעתיק בס' יחוסי תנאים ואמוראים ערך זכריה [בן הקצב], סוף עמ' קע"ו, בשם תוספתא דגיטין. ולפי גירסא זו אפשר לפרש שלאו בכל קטן עסיקינן אלא דווקא בקטן כזה שאינה בושה לשמש כנגדו. והארכנו בזה להלן קידושין פ"ה שורה 50–51, ד"ה חוץ מן הקטן.²⁷ ואף בר"מ פ"ח מה' גירושין ה"ב: מפני שאינה בושה. ובמ"מ שם: מבואר בתוספתא, ונזכרה בהלכות (כלומר, הרי"ף). וכן במאירי בסוגיין (הוצ' ראשונה, עמ' 259): וכן פירשו בתוספתא שבנה קטן אין נעשה לה צוות, שאינה בושה לשמש כנגדו, ובעל כרחינו אנו אומרים שגרס, או פירש,²⁸ לפי שאינה וכו', ובכל קטן עסיקינן. וברי"ף פ"ז סוף סי' תקל"ד מסמיך את התוספתא ישר לסוגיית הבבלי (מבלי לציין את המקור): וחכמים אומרים מגורשת לכל דבר ובלבד שימות. ולא תתיחד עמו ואפילו בנה קטן עמה, לפי שאינה בושה לשמש כנגדו. ראוה שנים שנתיחדה עמו וכו' (ועיין ר"ן שם), וממנו ברא"ש שם סוף סי' ד'. וכבר העירותי בכ"מ²⁹ שדרכו של הר"ח להסמיך את התוספתא (ולפעמים קרובות בלי ציון המקור) לסוגיית התלמוד, והראשונים הבאים אחריו חשבו שכן היה לפניו בבבלי, וע"פ כך הוסיפו לפעמים בגוף התלמוד. וקרוב בעיני שאף כאן שאב הרי"ף מן הר"ח, וע"פ זה הוסיפו הסופרים בגוף התלמוד, עיין מ"ש להלן בסמוך, שו' 21–22, ד"ה וכבר שערנו. והתוספתא כאן חוזרת למשנתנו פ"ז מ"ד: לא תתייחד עמו אלא בפני עדים וכו'. ועיין מ"ש להלן.

footnotes: ²⁷ ושם הוכחנו שגירסת כי"ע נכונה. ²⁸ על המשמעות הכפולה של "ש" במובן "אם", או "מפני", עיין מ"ש לעיל ח"ה, סוף עמ' 1341. ²⁹ עיין מ"ש בתס"ר ח"א, עמ' 196, מבוא לח"ב שם, עמ' 13, לעיל ח"ד (יומא), עמ' 834, ועוד.

18-20. **ראוה שנתיחדה עמו באפילה, או שישנה עמו במרגלות המטה, אפי' הוא ער והיא ישינה, הוא ישן והיא ערה, אין חוששין שמא נתעסקו בדבר אחר, ואין חוששין משום ביאה וכו'.**וכ"ה בד. וכ"ה בכי"ע, אלא ששם הגירסא בסיום: וחוששין משום ביאה וכו'. וכ"ה בבבלי ע"ג ב': ת"ר ראוה שנתייחדה עמו באפילה, או שישנה עמו תחת מרגלות המטה, אין חוששין שמא נתעסקו בדבר אחר, וחוששין משום זנות וכו'. וכן בירושלמי פ"ז ה"ד, מ"ח ע"ד: נתייחדה עמו בדי בעילה³⁰ חוששין לה משום בעילה וכו'. ואין שום ספק שגירסת כי"ע נכונה, והיא מקויימת ע"י הירושלמי והבבלי, ולפנינו תוקן ע"פ הרישא "אין חוששין שמא נתעסקו בדבר אחר". ועיין בבבלי שנדחקו מאד בפירוש הברייתא. אבל לשון התוספתא "אפילו הוא ער והיא ישינה וכו'" קשה מאד, ומאי "אפילו", ופשיטא שאם היא ישינה, או הוא ישן, יש יותר מקום שלא לחשוש משום ביאה, כמו שתמה בח"ד ממקומו. ברם הביטוי "דבר אחר" בבבלי בעניינים מעין אילו ע"פ רוב מכוון לתשמיש, והוא אינו מצוי כל כך במשמעות זו בספרות א"י, ועיין בירושלמי ברכות פ"ח ה"ז, י"ב סע"ב (ועיין בבלי שם נ"ג א'). ולפיכך נ"ל בכוונתו שאפילו הוא ער והיא ישינה, וכן להפך, אין חוששין למעשה חידודין,³¹ אלא חוששין משום ביאה,³² כלומר, שצריכה להמתין ג' חדשים³³ משעת הייחוד, אבל אם לא נתייחדה עמו, ומת מיד, אינה ממתינה אלא משעת נתינת הגט, עיין ירושלמי יבמות פ"ד הי"א, ו' ע"ב, ובבלי כאן י"ח א', ומ"ש לעיל ח"ו (יבמות), עמ' 54, ומכל שכן כאן שכבר נתגרשה מכבר אם נתקיים התנאי,³⁴ ומשום זונה מתהפכת בוודאי אין כאן.

footnotes: ³⁰ עיין בשו"ת הרלב"ח סי' מ"ג שדן בכך, והביא ראייה מסוטה. ועיין כנה"ג אה"ע, הגהות הטור סי' קמ"ט, אות י"ב. והדברים מפורשים בירושלמי כאן. ³¹ בבבלי יבמות נ"ה ב', סוטה כ"ו ב': פרט לדבר אחר. מאי דבר אחר וכו', פרט לשקינא לה דרך איברים. ³² שהרי סוף כל סוף נתייחדה עמו, ויש לחשוש שמא העירה אותו, או העיר אותה, או שבא עליה כשהיא ישנה, ופשיטא שאין כאן חשש של קידושין. ועיין שו"ת הרלב"ח סי' מ"ג. ³³ לפי לשון הבבלי "וחוששין משום זנות" משמע שהנגינה היא על זנות, להוציא קידושין, וכפירש"י ושאר מפרשים, אבל לפי הלשון "חוששין משום ביאה" אפשר לפרש שחוששין שמא בא עליה ונתעברה. ³⁴ ועיין ר"מ פי"א מה' גירושין הי"ט. ושם, כנראה, הכוונה אפילו לתנאי בלי "על מנת", או "מעכשיו".

20. **ואין חוששין משום קידושין.**ברור שבבא זו אינה עונה על "אפי' הוא ער והיא ישנה" וכו', שהרי פשיטא היא שבכגון דא אין חוששין משום קידושין, ואין מי שיחלוק על כך. והיא בבא בפני עצמה, והכוונה שאין חוששין משום קידושין בשום פנים, ואפילו ראוה שנבעלה, ואפי' נתן לה כספים, עיין בירושלמי (בפתרון ר' יוסי) ובבבלי הנ"ל.

21. **[ר' יוסי בר' יהודה או' אף חוששין משום קידושין].**כ"ה בכי"ע ובירושלמי ובבבלי הנ"ל. אבל בד ובכי"ו נשמט בטעות ע"י הדומות. ועיין הפירושים בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ובמשנתנו פ"ז מ"ד: לא תתייחד עמו אלא בפני עדים, אפילו עבד וכו'. ועיין ברש"י שם ע"ג א'. אבל בירושלמי פ"ז ה"ד, מ"ח ע"ד: ועבד ושפחה נאמנין? יודעין הן העדים שבשעה שנתייחדה עמו שהיה שם עבד או שפחה, כהדא, נתייחדה עמו בפני שנים צריכה הימנו גט שני וכו'. הרי לך ברור שהירושלמי פירש שהבבא "לא תתייחד וכו' " דבוקה לרישא למ"ג שם: מהיום אם מתי מעכשיו אם מתי הרי זה גט, ואם מת חל הגט למפרע, ואם נתייחדה עמו בנתים יש לחשוש לקידושין, והיא ספק אשת איש, וצריכה חליצה אם מת בלי בנים, ולפיכך שאלו: ועבד ושפחה נאמנין? ואח"כ הביאו שם את המחלוקת של הת"ק ור' יוסי בר' יהודה הנ"ל, ואמרו אתיא דבית שמאי³⁵ כרבנין (כלומר, כת"ק של ר' יוסי בר' יהודה), ובית הלל כר' יוסי בר' יהודה (כלומר, והלכה כמותו שחוששין לקידושין, וסתם משנתנו כמותו). ולפי שיטת הירושלמי במגרש על תנאי ונתייחדה עמו, יש כאן מחלוקת ב"ש וב"ה, ולב"ה היא ספק אשת איש, ועיין גם בבבלי ע"ג ב'. ולפ"ז "ספק אשת איש" שלעיל יבמות פ"א ה"י (עמ' 3, שו' 34) הכוונה להלכה שלנו, וכפירש"י בבבלי שם י"ד ב'.

footnotes: ³⁵ כלומר, הסוברים שהמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי אינה צריכה ממנו גט שני, שאין חוששין לקידושין, וכר' מנא בירושלמי פ"ח הי"א, מ"ט סע"ג, שהרי טעמו של ר' יוסי בר' בון שם אינו שייך לכאן. ולפנינו בירושלמי שם השמטה ע"י הדומות, והנכון הוא בעיטור, מאמר ז', כתיבת גיטין ושטרות, הוצ' רמא"י כ"ט ע"ג, ובחי' הרשב"א ע"ט ב'. וכן הגיהו בד"ח.

21-22. **ראוה שנים שנתיחדה עמו, צריכה הימנו גט שני, אחד, אין צריכה הימנו גט שני וכו'.**ירושלמי הנ"ל, ירושלמי סוטה פ"א ה"א, ט"ז ע"ג. וכן מעתיק הרשב"א בחידושיו פ"א סע"א כלשון התוספתא. וברי"ף פ"ז סוף סי' תקל"ד הנ"ל: "ראוה שנים שנתייחדה עמו צריכה הימנו גט שני, אחד, אינה צריכה הימנו גט שני. אחד בשחרית ואחד בין הערבים, זה היה מעשה ואמרו אין מצטרפין", והוא קיצור מן התוספתא כאן. וכן הביאוה בלשון זו בראבי"ה ח"ד, עמ' רי"ז, במאירי עמ' 314, בהגה"מ פ"ח מה' גירושין ה"ב, במ"מ פ"י מה' גירושין הי"ח, שו"ת הריב"ש סי' ו', שו"ת מהר"מ אלשקר סוף סי' ג', ועיין גם בשו"ת ר"י בן לב ח"ג סי' פ"ו, וכולם העתיקו, כנראה, ע"פ הרי"ף. וכבר שערנו לעיל, שו' 17–18, ד"ה וברי"ף, שהרי"ף העתיק כאן מן הר"ח, והסופרים הכניסוה לגוף התלמוד, עיין מש"ש. וכן באמת בשו"ת ר"א בן הר"מ, הוצ' פריימן, עמ' 186: והוסיף התלמוד על זה, ראוה שנים שנתיחדה עמו צריכה ממנו גט שני. והעירותי על כך בתס"ר ח"ב (ירושלים תפרח"י), עמ' 76.

23. **זה היה מעשה, ובא ושאל ר' לעזר בן תדיי לחכמים וכו'.**וכ"ה ("בן תדאי") גם בד ובכי"ע ובחי' הרשב"א הנ"ל ובירושלמי סוטה פ"א ה"א, ט"ז ע"ג הנ"ל. אבל בירושלמי כאן פ"ז הנ"ל בטעות: בן תרדיון.

24-25. **הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז, ומת וכו'.**בבלי ע"ד א', קידושין ס' ב'.

26-27. **תתן לאביו, או לאחיו, או לאחד מן היורשין.**וכע"ז גם בבבלי הנ"ל. אבל בירושלמי פ"ז ה"ה, מ"ט ע"א, וקידושין פ"ג ה"ב, ס"ג ע"ד: תני לא הספיקה ליתן עד שמת, רבן שמעון בן גמליאל אומר תינתן³⁶ לאביו, ולאחיו, והיא פטורה מן החליצה ומן הייבום. ובהגהות הרש"ש ע"ד א' תמה על גירסת התוספתא והבבלי, כיצד יתכן שתתן לאחד מן היורשין (חוץ מאביו ואחיו), שהרי אם זקוקה לייבום בהכרח שיש לו אח, והוא קודם לכל היורשין. ותירץ: "דנ"מ שתפטר מן האיבול, או דלא תקרא קטלנית, ובירושלמי דמסיים בדרשב"ג והיא פטורה מן החליצה כו' ליתא בדבריו או לאחד מן הקרובים". ועיין גם בחשק שלמה לר"ש הכהן במקומו. ובאמת כבר ישבו הראשונים על מדוכה זו, עיין בחי' הרשב"א קידושין ס' ב' ובמה שהביא שם בשם התוספות. ועיין גם בריטב"א, בתוספות הרא"ש ובתוספות ר"ש בר' יצחק קידושין שם שכולם הקשו קושיא זו, עיי"ש. ומלשון התוספתא שלא הזכירה "לבנו" מוכח שלעניין ייבום אנן קיימין, כמפורש בירושלמי. ואפשר שאו, או קתני, כבסוף דברי הרשב"א שם.

footnotes: ³⁶ בירושלמי קידושין: נותנן.

27. **הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז, ונתקרע הגט וכו'.**וכ"ה ("ונתקרע") גם בד כאן ובסמוך ולהלן שורה 46 ושורה 48, בכל הנוסחאות, ובברייתא שבבבלי ע"ד א', בכי"י המשובחים (עיין בהוצ' ר"ש פלדבלום). אבל בכי"ע כאן ובסמוך ובהוצ' שלנו בבבלי: ונקרע הגט, וגירסת ד וכי"ו מדוייקת יותר, עיין לעיל רפ"ב, שורה 4, ומש"ש בד"ה והנה.

28. **שהאומ' על מנת כאומ' מעכשיו דמי.**בכי"ע ובבכלי חסר כ"ז. ובד חסרה המלה "דמי", וכן חסרה מלה זו להלן, שורה 47, גם בד ובכי"ע. וכן נכון, והיא הוספה ע"פ הבבלי כאן ע"ד א' (להלן בסמוך שם), ע"ה ב', ע"ז א', קידושין ח' א', ס' ב', ע"ז ל"ז א'. ועיין ירוש' פ"ז ה"ג, מ"ח ע"ד.

29. **לכשתתני לי מאתים זוז, ונתקרע הגט וכו'.**וכע"ז להלן שורה 47–48. ובבבלי ע"ו סע"ב (ע"ז ל"ז א'): אמר אביי הכל מודים היכא דאמר לכשתצא חמה מנרתיקה וכו'. ועיין שו"ע אה"ע סי' קמ"ד סע' ד'.

30-31. **הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז, וחזר ואמ' לה הרי זה גיטיך מעכשיו, לא אמ' כלום וכו'.**עיטור ח"א מאמר ג' אגב, הוצ' רמא"י י"ד ע"א, רמב"ן ע"ו א', רשב"א ע"ד ב', ע"ו א', מאירי שם (הוצ' ראשונה, עמ' 269), ר"ן פ"ז סוף סי' תק"מ, ד"ה אבל, שו"ת הרשב"ש סי' ר"ז. ובבבלי ע"ד ב': בעי מיניה ר' אסי מר' יוחנן הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז, וחזר ואמר לה מחולים לך מהו וכו', אמר ליה אינה מגורשת. ובארו שכוונתו היתה לצערה, והואיל ולא נצטערה לא נתקיים התנאי. ועיין להלן רה"י שו' 61–62, ד"ה וחזר ואמר ומש"ש. ונחלקו הראשונים אם יכול לבטל התנאי אחרי שנתן לו את הגט לפני שנתקיים התנאי, עיין בשו"ת הרי"ף הוצ' הגרז"ו לייטר סי' ל"ב,³⁷ ובהערות שם, בעיטור הנ"ל ובשער החדש שם, והרבה חילוקים בדבר, באם שניהם רוצים, באם המתנה לבד רוצה, בקיום התנאי בקום ועשה, או בשב ואל תעשה, בדבר התלוי בהם ובדבר שאינו תלוי בהם כלל, עיין בשו"ת הרא"ש כלל ל"ה אות ט' שהעיר עליו בשו"ת הרשב"ש הנ"ל, עיי"ש בבאורו, ועיין במ"מ פ"ח מה' גירושין ה"א ועיין בשו"ת מהר"ם אלשקר סי' ל"א, ועיין בס' דברי אמת, קונטרס א' בענין גיטין, ובחקרי לב אה"ע סי' נ"ו, קכ"ג ע"ב ואילך, ועיי"ש קכ"ט ע"ב. ובאר הרשב"א ע"ד ב' הנ"ל שלא אמר ר' יוחנן באמר מחולים לך אינה מגורשת, אלא באמר בלשון זו דוקא "מחולין לך", אבל אם בטל את התנאי ואמר הנך מגורשת מעכשיו דבריו קיימין, והתוספתא שלנו היא כר"ש בן אלעזר (להלן פ"ו סה"א ומקבילות), והלכה כסתם משנתנו פ"ח מ"ב שאינו צריך ליטלו הימנה, והיא מגורשת מכח נתינתה הראשונה (שהרי אין כאן טלי גיטך מעל גבי קרקע). וכן פירש את התוספתא גם ברמב"ן ע"ו א'. ולפ"ז משמע שאפילו בנתן "על מנת",³⁸ אם ביטל את התנאי הראשון דינו כאילו מגרשה עכשיו, ולר"ש בן אלעזר אינו גט עד שיטלנה ממנה. ולהלן שם כתב הרמב"ן: הלכך מנתינה מתגרשת על תנאי זה השני, ואי ס"ד להאי תנא (כלומר בפ"ד ה"ט) שאומר על מנת לאו כאומר מעכשיו, אתיא מילתא כפשט', דאיהו מתני ומבטל אדנפשיה. ועיין בשו"ת הרא"ש כלל ל"ה סוף אות ט'. ולפ"ז אם נאמר שהיא מגורשת מזמן האמירה השניה צריך שיהא הגט קיים באותו זמן, אבל נתקרע הגט, או נאבד, אינה מגורשת עד שיקבל ממנה את המעות ויחזירן לה, כמפורש להלן רה"י, עיין מש"ש. ועיין מ"ש לעיל פ"ד, שו' 30–33, ד"ה ברם. ועיין בתוספות רע"א רפ"ט, אות צ"ה. ועיין שו"ת הרא"ש כלל מ"ה סי' כ"ו ושו"ת מבי"ט ח"א סי' כ"ד וסי' ק"ז.

footnotes: ³⁷ ועיין באו"ש פ"ט מה' גירושין ה"ט, ומ"ש בס' עצי ארזים סי' ל"ח ס"ק פ'. ועיין מ"ש על כל העניין דודי זקני בשו"ת דברי מלכיאל ח"א, אה"ע סי' פ"ה. ³⁸ והאומר על מנת כאומר מעכשיו לשיטת התוספתא לעיל שורה 28.

32-35. **הרי זה גיטיך על מנת שתשמשי את אבא, ועל מנת שתיניקי את בני, שמשתו שעה אחת, והניקתו שעה אחת, הרי זה גט. על מנת שתיניקי את בני, עשרים וארבעה וכו'.**וכ"ה הסדר בד, אבל בכי"ע הסדר הפוך: על מנת שתניקי את בני עשרים וארבעה... על מנת שתשמשי את אבה וכו'. וסדר זה נראה יותר הגיוני. ובמשנתנו פ"ז מ"ו: הרי זה גיטך על מנת שתשמשי את אבא, על מנת שתניקי את בני, כמה היא מניקתו, שתי שנים וכו'. והקשו בבבלי ע"ה ב': ומי בעינן כולי האי, ורמינהי שמשתו יום אחד, הניקתו יום אחד,³⁹ ה"ז גט וכו'. הכי קאמר, יום אחד משתי שנים, לאפוקי לאחר שתי שנים דלא וכו'. ולפי גירסת כי"ע מפרש מתחילה את שיעור יניקת הולד בכלל,⁴⁰ ואח"כ מבאר התנא שאם התנה על מנת שתניקי את בני מספיק אם היניקתו שעה אחת בתוך הזמן שקבעו לעיל, וכפירוש רב אשי בבבלי הנ"ל, ושלא כפירוש רבא בבבלי ע"ה ב', עיין בח"ד. וכן בחי' הרשב"א ע"ה ב', ד"ה אמר לה סתם: אבל מצאתי בתוספתא וכו', וכדקתני לעיל מינה, על מנת שתשמשי את אבא, ועל מנת שתניקי את בני, שמשתו שעה אחת הרי זה גט, וזו ודאי בסתם היא ולא במפרש. ולפי גירסת כי"ו וד מקדים מתחילה את עצם ההלכה, ואח"כ מפרש שבשימוש האב אין הגבלה ובכל זמן שמשמשתו שעה אחת נתקיים התנאי, אבל "על מנת שתניקי" צריכה לקיים את התנאי בתוך הזמן שקבעו חכמים. ובירושלמי פ"ז ה"ו, מ"ט ע"א:⁴¹ אמר ר' חייא בר בא, בחייו, והוא שתשמשנו כל צורכו, והוא שתניקו כל צורכו. לאחר מיתה, אפילו לא שימשתו כל צורכו, אפילו לא הניקתו כל צורכו. רשב"ל אמר, בחייו, אפילו לא שמשתו כל צורכו, ואפי' לא הניקתו כל צורכו, אלא אפילו שמשתו שעה אחת, ואפי' הניקתו שעה אחת. לאחר מיתה אפילו לא שימשתו ולא הניקתו כלום. מתניתא פליגא על ריש לקיש. כמה היא מניקתו, שתי שנים, ר' יהודה אומר שמונה עשר חדש. א"ר אבין בשכר מניקה שנו. ועיין בחי' הרשב"א למשנתנו ע"ה ב' שמפרש את דברי ר' אבין. ולולי דברי רבינו היה נ"ל בפירוש דברי ר' אבין המעמיד את משנתנו בשכר מניקה⁴² שהוא רומז להלכה שבתוספתא כתובות פ"ה ה"ה: אם היה בנה מכירה כופה אותה להניק (ועיין תוספתא נדה פ"ב ה"ה) ונותנין לה שכר מניקה (ועצם ההלכה גם בירושלמי ובבבלי שם). והמשנה מדברת בהווה, באשה שמיניקה את בנה, וסתמו מכיר אמו (עיין הפירוש בתוספ' רי"ד כתובות ס' א'),⁴³ וכשגירשה, הרי אין כופין אותה להניק (תוספתא כתובות הנ"ל ומקבילות), אלא אם כן מכירה. ובכגון דא הרי בין כך ובין כך מחוייבת להניק אותו כ"ד חודש, אלא שצריך לתת לה שכר מניקה, וממילא כשמתנה עמה שתניק את בנו כוונתו לעניין שכר (כלומר שתניק אותו בלא שכר), וברור שכוונתו לכל כ"ד חודש (כמפורש בתוספתא ב"מ פ"ה סה"ה), ולא לשעה אחת. אבל ריש לקיש פסק את ההלכה בכלל, שאם התנה הבעל עם האשה שתניק את בנו (שאינו בנה),⁴⁴ ולא הזכיר זמן קבוע אפילו היניקתו שעה אחת מספיק, וכמפורש בתוספתא כאן. וביחס לשימוש האב, בוודאי לא כיוון אלא להרווחה שלו, שאם לא כן למה לא אמר ע"מ שתשמש את פלוני, וממילא אם מת האב, שאין לו צורך בשימוש, הרי זה גט. ועל "לאחר מיתה" (כלומר, מת הבן, או האב), עיין מ"ש להלן, שורה 42–44, ד"ה ולעיל.

footnotes: ³⁹ עיין בתוספות ע"ה ב', ד"ה ורמינהו. ובתוספתא ובירושלמי (עיין להלן בפנים) מפורש שעה אחת. וכבר רמז על כך הרשב"א בחי' ע"ה ב'. ⁴⁰ עיין בחי' הרשב"א במקומו שכתב שהמשנה מצטטת את עיקר של שיעור יניקת הוולד, עיין תוספתא נדה פ"ב ה"ב, ירושלמי סוטה פ"ד ה"ד, י"ט ע"ג, בבלי כתובות ס' א'. ובאבות דר"ן נו"ב פמ"ב. נ"ט ע"ב: השלישית שמניקה עד כ"ד חדש. ⁴¹ לפנינו בד"ו השמטה ע"י הדומות: והנכון הוא בד"ח שהשלימו את החסר ע"פ הרשב"א למשנתנו ע"ה ב', ד"ה ה"ז גיטך ע"מ שתשמשי. ⁴² כע"ז גם בירושלמי להלן פ"ח ה"ג, מ"ט ע"ג: ר' אבין בשם חזקיה בשכר הלבלר שנו. ובמקבילה בירושלמי ב"מ פ"א ה"ד, ז' ע"ד: חזקיה אמר בשכר הליבלר היא מתניתא. ⁴³ והוא הדין בשאינה אמו, אלא שהוא מכירה, כפסק הריא"ז בשלטה"ג על הרי"ף כתובות פ"ה סי' רע"ד. ועיין בהגהת הרמ"א אה"ע סי' פ"ב סעיף ה'. ⁴⁴ והוא הדין בבנה אם אינו מכירה.

35-36. **רבן שמעון בן גמליאל אומ' מונין לתינוק משעת לידתו.**וכן ברש"י למשנתנו (ע"ה ב'): ב' שנים שיהא לולד שתי שנים, שכך הוא זמן הנקתו. וכן בתוספות רי"ד ע"ו א': "כל זמן היניקה, משמע שתי שנים לולד" (ובחנם הגיהו שם בגליון), כלומר, שלא נטעה לחשוב שמיניקה אותו כ"ד חודש אפילו אם הוא בן שנתים והולך ויונק,⁴⁵ אלא מיניקתו עד שימלאו שנתים לתינוק מיום הולדו, ואם הוא בן שנתים פחות חודש אינו מיניקתו, אלא חודש. וכן, כנראה, הכוונה בתוספתא ב"מ פ"ה סה"ה הנ"ל. וכן משמע לכאורה מסדר התוספתא שהדברים עונים על התנאי "ע"מ שתניקי את בני", סתם. וכנראה שכן פירש גם בח"ד, עיי"ש. ולפי דרכנו למדנו שמהלוקת ר' מאיר ור' יהודה במשנתנו אינה העברה פשוטה ממחלוקתם בתוספתא נדה פ"ב הנ"ל, שהרי דברי רשב"ג אינם שייכים כלל להלכה של דיני ההנקה, ובהכרח נאמרו על משנתנו במגרש ע"מ שתניק את הבן, ואין להניח כלל שהוא מפרש את דברי התנא המאוחר שהשתמש בדברי ר' מאיר ור' יהודה בתוספתא נדה פ"ב הנ"ל. ברם פירוש זה קשה, וכי איזה שיעור הוא כ"ד חודש (או י"ח חודש) לתינוק שכבר ינק זמן ידוע, ופשיטא שמונין מזמן לידתו. ולפיכך נראה כפירוש בעל מנ"ב שדברי רשב"ג עונים על הסיפא של משנתנו: "על מנת שתניקי את בני שתי שנים" ועליה אמר רשב"ג שמונין משעת הלידה, אעפ"י שאמר בפירוש "שתי שנים", ואינה מיניקתו אלא עד שימלאו שתי שנים לוולד. ועיין בצפנת פענח פ"ח מה' גירושין הי"ט, ולדעתו חולק הת"ק על רשב"ג, עיי"ש.

footnotes: ⁴⁵ כר' יהושע בתוספתא נדה פ"ב ה"ג ומקבילות בירושלמי כתובות פ"ה ה"ו, ל' ע"א, ובבלי שם ס' א'.

36-38. **ועל מנת שתיניקי את בני, הרי זו מגורשת מיד, עד שיאמר אם לא תשמשי, ואם לא תניקי, דברי ר' מאיר וכו'.**וכ"ה (אם לא תשמשי ואם לא תניקי) גם בחי' הרשב"א ע"ה, ב', ד"ה רב אשי, רא"ש פרק מי שאחזו סי' ט', שו"ת שלו כלל מ"ו סי' א', וכן הוא הסיגנון להלן קידושין פ"ג ה"ב, וציינו לה הראשונים הנ"ל. וכן בבבלי ע"ו א': אע"פ שלא נתקיים התנאי הרי זה גט, לפי שלא אמר לה אם תשמשי אם לא תשמשי, אם תניקי ואם לא תניקי, דברי ר' מאיר, כלומר בכל מקום שלא כפל תנאו, התנאי בטל והמעשה קיים. ובד ובכי"ע: עד שיאמר לא תשמשי ולא תניקי, ואף שם הפירוש, עד שיוסיף ויאמר גם את השלילה, כלומר, שיכפול תנאו. והגאונים (עיין אוה"ג, התשובות, עמ' 172 ואילך) והרי"ף (פ"ז סי' תק"מ, שו"ת שלו ד' ליוורנא סי' ל"א) סוברים שאם אמר "על מנת" אין דיני התנאים קיימים, ואין צורך בתנאי כפול וכדומה, מפני שהאומר על מנת כאומר מעכשיו דמי, עיין בבלי ע"ה ב', ור' מאיר אינו סובר שהאומר על מנת כאומר מעכשיו דמי. אבל בחי' הרמב"ן וברשב"א וברא"ש הנ"ל הוכיחו מן התוספתא שאף ב"על מנת" קיימים דיני התנאים שהרי למטה בסמוך (שורה 47) מפורש שכל האומ' על מנת כאומ' מעכשיו, ולא חלק ר' מאיר שם, ומכאן שאף ר' מאיר סובר שכל האומר על מנת כאומר מעכשיו, ומכל מקום מצריך תנאי כפול אפילו בעל מנת, עיי"ש בראשונים הנ"ל. בירושלמי (עירובין פ"ג ה"ה, כ"א ע"ב, ובמקבילה בקידושין פ"ג) השיטה הפוכה, ודווקא ב"על מנת" צריך תנאי כפול, אבל ב"אם" אין צורך בתנאי כפול, עיי"ש, והביאוהו כמה מן הראשונים, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו במקומו, עמ' 269 ואילך, ועיין מש"ש עמ' 270 ואילך בפי' הירושלמי ומה שהבאתי בשם העיטור. ועיין בירושלמי פ"ז ה"ג, מ"ח ע"ד.

39-40. **אין תניי בכתובין שאינו כפול.**להלן קידושין פ"ג ה"ב, בבלי כאן ע"ו א' הנ"ל, עיי"ש.

40-42. **על מנת שתשמשי את אבא, ועל מנת שתיניקי את בני, ומת, הואיל ולא נתקיים התנאי אינו גט, דברי ר' מאיר. וחכמים או' יכולה היא שתאמר לו הבא אביך ואשמשנו וכו'.**כל הברייתא בליקוטין הנ"ל,⁴⁶ והסדר בברייתות שם הוא כמו בכי"ע. ובבבלי ע"ו א': הרי זה גיטך ע"מ שתשמשי את אבא שתי שנים, על מנת שתניקי את בני שתי שנים, מת האב, או מת הבן, אינו גט, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים אע"פ שלא נתקיים התנאי הרי זה גט, יכולה היא שתאמר לו וכו'. ובתוספתא לא נזכרו כאן "שתי שנים", ומשמע שאפילו אם מת הבן, או האב, לפני שהיניקתו כלל הרי זה גט לשיטת החכמים,⁴⁷ והוא כשיטת הר"י בתוספות ע"ה ב', ד"ה מת, ועוד. וכן הוכיח מן התוספתא כאן במ"מ פ"ח מה' גירושין הי"ט. ועיין מ"ש להלן בסמוך, ד"ה ולעיל.

footnotes: ⁴⁶ עיין לעיל פ"א, הערה 5. ⁴⁷ שהרי כאן לא נזכר זמן כלל, שלא כמשנתנו פ"ז מ"ו וברייתא שבבבלי ע"ו א', וכן משמע מן הטעם שנתנו החכמים לדבריהם.

42-44. **על מנת שתשמשי את אבא, ואמ' האב אי איפשי שתשמשני, הואיל ולא נתקיים התנאי, אינו גט. רבן שמעון בן גמליאל אומ' אם ברצון אמר, הרי זה גט וכו'.**וכן מעתיק בשם התוספתא בחי' הרשב"א ע"ה ב', ד"ה אמר לה סתם, ומביא ראייה ממנה שאפילו במתנה סתם אינה מגורשת לדברי חכמים. ובבבלי ע"ו א' הנ"ל לא הובאו דברי רשב"ג כאן, ואמרו שם מאן חכמים דהכא רבן שמעון בן גמליאל דאמר (במשנתנו פ"ז מ"ו הנ"ל) כל עכבה שאינה הימנה הרי זה גט. וברור שרשב"ג מודה לדברי חכמים שאם מת הבן, או האב, שהגט כשר, שאין לך עכבה שאינה הימנה יותר מזה. אבל החכמים כאן חולקים על רשב"ג ומכשירים דוקא אם מת הבן, או האב, שאינו צריך כלל ליניקה ולשימוש, אבל באמר אי אפשי אפילו שלא בהקפדה אינו גט, כת"ק של משנתנו (הנ"ל). ועיין ירוש' נדרים ספ"ח, מ"א ע"א. ולעיל, שורה 32–35, ד"ה ובירושלמי, הבאנו את דברי ריש לקיש שסובר שבאומר על מנת שתניקי סתם, אם מת הבן אפילו לא הינקתו כלל, הרי זה גט, כמפורש בתוספתא כאן ברישא לדברי החכמים. אבל בשיטת רשב"ג כאן מפרש הירושלמי שטעמו הוא משום שהוא סובר "אונס כמאן דעבד", עיין מחלוקת ר"י ורשב"ל בירושלמי שם, ולבסוף מסיק הירושלמי: אשכחת אמר רב ור' יוחנן ור' בא סברין כרשב"ג (כלומר דאמר עכבה שאינה ממנה הרי זה גט) ר"ל ורב נחמן בר יעקב לא סברין כרשב"ג. חתכה דדה כמי שעכבה, וחתכה⁴⁸ דדה, כמי שלא עכבה. והגירסא שלפנינו בירושלמי לקויה בחסרון ובשיבושים והעתקתי על פי גירסת הרשב"א ע"ה ב', ד"ה ובירושלמי. ברם גם גירסת הירושלמי שהיתה לפני הרשב"א משובשת, והנכון הוא כמו שהגיה הרשב"א שצריך להפך את הגירסא ולגרוס: רב ור' יוחנן ור' בא לא סברין כרשב"ג, ור"ל ורב נחמן בר יעקב סברין כרשב"ג, וכמו שמסיק רבינו: דהא ר"ל ורב נחמן יש טענת אונס ס"ל, כרשב"ג. ועיי"ש במסקנת הרשב"א, וצע"ג. אבל במחנה אפרים ה' שכירות סי' ד' קיים את הגירסא שלפנינו. ועיין או"ש פ"ט מה' גירושין הי"ח, עיי"ש היטב. ועיין מ"ש להלן, עמ' 885, שורה 69–70, ד"ה על מנת.

footnotes: ⁴⁸ צ"ל: נחתכה. ולפנינו בירושלמי בטעות: נחתך. ובמאירי ע"ד ב', עמ' 263 (הוצ' שלישית, עמ' 275): נחתכו דדיה.

45. **על מנת שתשמשי את אבא וכו'.**רמב"ן ע"ה ב', רשב"א שם, ד"ה רב אשי וד"ה א"ל סתם, רא"ש פ' מי שאחזו סי' ט', שו"ת שלו כלל מ"ו סי' א'.

46. **ונתקרע הגט, או שאבד וכו'.**כע"ז לעיל, שורה 27, עיין מש"ש בד"ה הרי זה גיטיך וכו'.

47. **שכל האומ' על מנת כאומ' מעכשיו דמי.**המלה "דמי" חסרה בד ובכי"ע, עיין מ"ש לעיל, שורה 28, ד"ה הרי זה. והראשונים הנ"ל הסתייעו מכאן שאפילו ר"מ סובר כן, עיי"ש.

47-48. **לכשתשמשי את אבא וכו'.**עיין לעיל, שורה 29, ומש"ש בד"ה לכשתתני.

50. **נתקיים התניי, אפי' לאחר מיתה.**בד: יתקיים התנאי וכו'. ובכי"ע: ונתקיים התנאי וכו', והיא היא, והכוונה שאם נתקיים התנאי, ואפילו לאחר מיתת הבעל, הרי זו מגורשת. ועיין בתוספות רי"ד פ"ג סע"ב ובכמה מן הראשונים שנשאו ונתנו בדברי בה"ג ה' גיטין ד"ו, ע"ז ע"ד, ד"ב, עמ' 319, ועיין בשער החדש על העיטור אות תיו, תנאי, שנים עשר, ל"ט ע"ג, אות ג'-ד', ובתשב"ץ ח"א סי' י"א. ועיין בהגהת הרמ"א אה"ע סי' קמ"ג סעיף ב' ובפתחי תשובה שם, אות ג' (ד"ה ואם מת הבעל), ובשו"ת ר"ע איגר סי' קכ"ו וסי' קכ"ז. וכבר האריכו בזה האחרונים.

50-52. **כפר עותני בגליל, אנטיפטרס ביהודה. בינתים, מטילין אותו לחומרו, מגורשת ואינה מגורשת.**ירושלמי ב"מ ספ"ז, י"א ע"ג, בבלי כאן ע"ו סע"א. ובבא זו כשהיא לעצמה אינה מובנת כלל. ונראה שיש כאן פתיחה למה שנאמר להלן, ולא פירוש למשנתנו פ"ז מ"ז. ובכי"ע הסדר אחר, והלכה זו באה שם מיד אחרי הי"ב שלנו (סוף הפרק), ומתוך הירושלמי הנ"ל מוכח כגירסת כי"ע. וכן היה הסדר גם בליקוטין הנ"ל.

52-53. **שאני הולך מיהודה לגליל, והגיע לאנטיפטרס וחזר, בטל התניי. שני הולך מגליל ליהודה, והגיע לכפר עותני וחזר, בטל התניי וכו'.**במשנתנו פ"ז מ"ז: הרי זה גטך אם לא באתי מכאן עד שלשים יום, והיה הולך מיהודה לגליל, הגיע לאנטיפטרס וחזר, בטל תנאו, הרי זה גטך אם לא באתי מכאן עד שלשים יום, והיה הולך מגליל ליהודה, והגיע לכפר עותנאי וחזר, בטל תנאו וכו', היה הולך למדינת הים, והגיע לעכו וחזר, בטל תנאו. ובבבלי ע"ו סע"א הקשו מן הברייתא שברישא שהיא שונה שאנטיפטרס ביהודה, ואם הגיע לאנטיפטרס הרי עדיין לא הגיע לגליל, ולמה בטל תנאו. ותירץ אביי: תרי תנאי קאמר לה, אי מטינא לגליל לאלתר ליהוי גיטא, ואי מישתהינא באורחא תלתין יומין ולא אתינא, ליהוי גיטא. הגיע לאנטיפטרס וחזר, דלא לגליל מטא ולא אישתהויי נמי אשתהי תלתין יומין, בטל תנאו, וכן תירץ להלן שם על "היה הולך למדינת הים והגיע לעכו וחזר בטל תנאו". ועיין הפירוש במאירי במקומו שטרח ליישב דברי אביי שלא יהא בהם דוחק, עיי"ש. ברם ברור שבירושלמי פירשו את משנתנו אחרת. וכ"ה שם (ה"ח, מ"ט ע"א): ליידא מילה (כלומר לאיזה דבר, לאיזה מקום, להיכן "אם לא באתי"). ר' לעזר אמר לביתו. ר' יוחנן אמר למקומות. מתני' מסייעא למאן דאמר לביתו. הגיע לעכו וחזר, בטל התנאי וכו'. תיפתר כמאן דאמר עכו כארץ ישראל לגיטין. ונראה בפירושו שר' אלעזר סבר שאם הלך מיהודה לגליל והתנה שאם יגיע לגליל ולא יחזור לביתו בתוך שלשים תהא מגורשת, אם הגיע עד אנטיפטרס וחזר כבר בטל תנאו, שהרי לא הגיע לגליל ואינו גט, ואפילו אם אחר כך יגיע לגליל לא עשה כלום, שהרי בטל כבר את התנאי, ושוב אינו יכול לקיימו. אבל עבר את אנטיפטרס וחזר, הרי יש כאן ספק שהוא באמת הגיע לגליל וחזר לביתו בתוך שלשים יום ולא נתקיים התנאי וודאי, ופשיטא הוא שאם לא קיים התנאי שהגט אינו גט. וכל עיקר החידוש של משנתנו שאם חזר לפני שהגיע למחוז חפצו⁴⁹ כבר בטל התנאי, ואפילו אם קיימו אח"כ לא עשה כלום. ובהלכה זו רבותא יותר גדולה אם חזר ביהודה עצמה, עד אנטיפטרס, אבל מכאן ואילך יש ספק שכבר לא נתקיים התנאי וודאי, ובאמת הגיע לגליל וחזר לביתו בתוך שלשים יום. ור' יוחנן מפרש שהתנאי היה שאם לא יבוא למקומות⁵⁰ שהוא הולך לשם בתוך שלשים יום הרי זה גט, וכגון שהוא נמלט מרודפיו, והוא בטוח שאם יגיע לגליל, או למדינת הים, בתוך שלשים יום הוא ניצל, ואח"כ יביא את אשתו אליו, אבל אם לא יספיק להגיע למחוז חפצו בתוך שלשים יום הוא אבוד, ואשתו תתעגן או תצטרך לייבום, ולפיכך מגרש אותה. ואם בא לאנטיפטרס וחזר בתוך שלשים יום, בטל תנאו, שהרי לא הלך לגליל כלל וחזר בו מתנאו, ואינו גט משום שגרש אותה אם ילך לגליל ויבוא לשם בתוך שלשים, והרי לא הלך. אבל אם עבר את אנטיפטרס וחזר בתוך שלשים יום פשיטא שבטל את תנאו, שהרי כאן נוסף ספק שלא נתקיים התנאי וודאי, וכמו שפירשנו לעיל. והקשה הירושלמי על ר' יוחנן מן הסיפא של משנתנו "והגיע לעכו וחזר בטל התנאי", והרי עכו היא חו"ל, והוא בא לחו"ל בתוך שלשים יום כמו שהתנה, ולמה שנתה המשנה "וחזר" בטל התנאי, הרי אפילו בלא חזר בטל התנאי, שהרי הגיע "למקומות" בתוך שלשים יום, ואפילו אם לא יחזור אינה מגורשת.⁵¹ ומתרץ הירושלמי שהתנא סובר שעכו כא"י, ועדיין לא הגיע למדינת הים, ואלמלי חזר לביתו הגט הוא גט שהרי לא בא למדינת הים בתוך שלשים, אבל אם חזר לביתו לפני שהגיע למדינת הים בטל תנאו.⁵² ובתוספתא כאן הלכה אחרת, שאמר הרי זה גיטך שאני הולך מיהודה לגליל, ולא קבע זמן כלל, ואם הגיע לגליל מגורשת מיד, אבל אם חזר לביתו לפני שהגיע לגליל בטל את התנאי (וכתנאי הראשון בדברי אביי בבבלי ע"ו ב'). ולפיכך שנתה כאן התוספתא שאם הגיע לאנטיפטרס וחזר, בטל תנאו שהרי לא הגיע לגליל, אבל אם עבר את אנטיפטרס היא ספק מגורשת וכמו ששנינו ברישא. ואין הלכה של התוספתא כדין המשנה (אפילו לר' יוחנן), משום שבתוספתא לא קבע זמן לכניסתו למקומות, אבל לפי דין המשנה אם הגיע למקומות בתוך הזמן, בין חזר ובין לא חזר, אינה מגורשת, ואם עבר את אנטיפטרס וחזר בתוך שלשים יום בוודאי אינה מגורשת, בין אם היא מיהודה בין אם היא מגליל, שאם היא מיהודה הרי ביטל תנאו לפני שהגיע לגליל, ואם היא מגליל הרי בא משם לפני שלשים יום ולא נתקיים תנאו. ומה ששנתה התוספתא לעיל "בינתים מטילין אותו לחומרו, מגורשת ואינה מגורשת" היא פתיחה לדין התוספתא כאן שהתנה שאם יגיע למקומות הגט חל מיד (ואפילו אם יחזור אח"כ לביתו), וממילא אם עבר את אנטיפטרס (כלומר בנתיים) היא ספק מגורשת, שמא כבר הגיע לגליל. ויתכן שאף הירושלמי בגיטין הכיר את התוספתא ברישא (כשם שהכירוה בירושלמי ב"מ, ספ"ז), אלא שלא הקשו ממנה לר' יוחנן, משום שאינה עניין למשנתנו, אלא להלכה שבתוספתא כאן.⁵³

footnotes: ⁴⁹ ואשר לסיפא ("הגיע לעכו וחזר בטל תנאו") סובר תנא זה שעכו כא"י, ועדיין לא הגיע למדינת הים, ואם חזר לביתו בטל תנאו, כדין המגיע לאנטיפטרס, וכתירוץ הירושלמי להלן בשיטת ר' יוחנן. ואפילו אם נאמר שעכו כחו"ל הרי אין קושיא גדולה ממשנתנו, ולר' אלעזר כוונתה שהתנאי בטל בין אם חזר לפני שהגיע למחוז חפצו לבין שהגיע אח"כ, ואפילו אם קיים אח"כ את התנאי לא עשה כלום. ובאמת אין רבותא בסיפא, אבל הדין דין אמת, מה שאין כן לשיטת ר' יוחנן, עיין מ"ש להלן בפנים. ⁵⁰ כלומר, למדינות, גליל, יהודה ומדינת הים, עיין לעיל כתובות פ"ו ה"ו: מקום שנהגו וכו', ממנהג המדינה. וכן בנוסחאות של החוק הרומי: secundum mores locorum, או secundum mores regionis. עיין מ"ש E. Volterra בסה"י לכבוד J. Macqueron עמ' 679, ולעיל שם. ועיין מ"ש לעיל פ"א, הערה 14, ובפנים שם. ⁵¹ אבל לר"א עיקר התנאי הוא שיחזור לביתו, ואם הגיע לחו"ל ולא חזר לביתו בתוך שלשים, היא מגורשת, ונתקיים התנאי, ולפיכך צ"ל "וחזר". ועיין מ"ש לעיל הערה 49. ⁵² ועיין בשערי תורת א"י, עמ' 422, שפירש את הירושלמי אחרת. ופירושו שנראה יותר פשוט אין לו קיום, שהרי הוא מבוסס על ההנחה שלר' יוחנן "בטל תנאו" שבמשנתנו כוונתו שהתנאי בטל והגט קיים, ושלא כר' אלעזר בירושלמי שם. ברם הנחה זו אינה נכונה, כפי שמוכח מן התוספתא כאן, ולא עוד אלא שלפירושו אינו מובן למה הכניסה משנתנו את יסוד הזמן ("מכאן עד שלשים יום"), והרי עיקר החידוש הוא שאנטיפטרס כיהודה, ולמה שנתה המשנה בשלילה ("אם לא באתי"), ולא בחיוב ("אם באתי"), כמו ששנתה התוספתא, כלומר, שאם אמר שמגרש אם יגיע לגליל, והגיע לאנטיפטרס, אינה מגורשת, משום שלא יצא מיהודה. יתר על כן, הלשון "בטל תנאו" (במקום "לא נתקיים תנאו") אף הוא מחוספס לפי פירושו. ⁵³ ועיין מ"ש הרא"ש רוזינטל ב Proceedings של האקדמיה האמריקנית למדעי היהדות, 1963, עמ' 54, הערה 64.

54. **והגיע לעכו וחזר וכו'.**וסובר תנא זה שעכו כא"י, כפירוש הירושלמי הנ"ל. ועיין בבלי כאן ע"ו ב', ובתוספות ב' א', ד"ה ואשקלון, שצויין להן בגליון במקומו. ולפי פשוטו, כשאדם מגיע לעכו מא"י, והוא הולך מדרום לצפון, הרי נכנס מתחילה לחציה הדרומי שדינו כא"י,⁵⁴ עד שמגיע לכיפה של עכו.⁵⁵

footnotes: ⁵⁴ עיין ירושלמי כאן פ"א ה"ב, מ"ג ע"ב, ובמקבילה בשביעית פ"ו ה"א, ל"ב סע"ב ואילך. ⁵⁵ עיין בירושלמי הנ"ל, ובירושלמי שביעית פ"ד ה"ט, ל"ה ע"ג, ובבבלי כתובות קי"ב א', ובתוספות שם, ד"ה מנשק. ובאגדות התלמוד שם: כיפי. פי' עומדים (כלומר, עמודים) דעכו. ועיין בפירש"י שם, ובכפו"פ פי"א, הוצ' לונץ, סוף עמ' רע"ג ואילך.

54-55. **שאני מפרש בים הגדול, והגיע למקום שהספינות מפרשות וכו'.**התוספתא דייקה בלשונה, ואם הגיע לנמל פשיטא שהוא עדיין בא"י, וכמו שאמרו בירושלמי כאן פ"א סה"א, מ"ג ע"ב: ואין למינה של קיסרין כקיסרין, כלומר, אתמה. והכוונה שאפילו במקום שאין נמל אמיתי, והגיע למקום שהספינות מפרשות,⁵⁶ ופעמים היו חציין בים וחציין ביבשה, דוגמת גרירייא דאשקלון,⁵⁷ מ"מ דינו כאילו לא פירש לים הגדול, כל זמן שלא היה בספינה.⁵⁸

footnotes: ⁵⁶ בספרו של יוליאנוס מאשקלון "על חוקי א"י ומנהגיה" פמ"ז: ... πόλει, ὴ οτάσει πλοίων, τελεῖον μὴ ἐχούση λιμένα "במקום מעמד האניות, בעיר שאין לה נמל אמיתי". ⁵⁷ עיין מ"ש בס' "מחקרים בקבלה ובתולדות הדתות מוגשים לגרשם שלום", עמ' קע"ז ואילך. ועיין מה שכתבתי שם על המקום "ששם מושכין את הספינות ליבשה" בסביבות נמל עכו (שהזכירה משנתנו בעניינינו). ⁵⁸ בירושלמי כאן פ"א סה"א הנ"ל: ספינה מפרשת היתה, כלומר, וכבר דינו כאילו הוא במדינת הים.

56. **כל זמן שאעבור וכו'.**משנתנו פ"ז מ"ז. ועיין היטב במלא"ש שם.

57-58. **ולא תינשא עד שיעבר מכנגד פניה שלשים יום.**בבא זו מבארת את משנתנו הנ"ל, שהגט שניתן לה הוא גט ולא נתבטל, אעפ"י שלא עבר מכנגד פניה שלשים יום, אבל אינה מגורשת עד שיעבור מכנגד פניה שלשים יום. ועיין בבלי ע"ו ב' (כגי' כי"י, גאונים וראשונים), בתוס' רי"ד, ברמב"ן ורשב"א שם. ועיין מ"ש להלן, שורה 59.

58. **הרי זה גיטיך אם לא באתי וכו'.**משנתנו פ"ז מ"ח.

59. **ומת בתוך שנים עשר חדש, לא תינסי.**בד: לא תינשי, ובכי"ע: לא תינשא, והיא היא. ובמשנתנו הנ"ל: אינו גט. ואף לפי גירסא שלפנינו היא אשת איש גמורה, שהרי לת"ק אין הגט חל אלא לאחר י"ב חודש, ואין גט לאחר מיתה. ואף לעיל שו' 57–58, אמרו "ולא תינשא", והכוונה שהיא אשת איש גמורה.

**ורבותינו הורו לה לינשא.**בד: חזרו (צ"ל: הורו) לה לינשא, ובכי"ע: הורו שתינשא. ובס' יחוסי תנאים ואמוראים כת"י, ערך ר' יהודה נשיאה: ובתוספתא דגיטין פרק צלוב הברייתא כך שנויה, ורבותינו הורוה שתנשא. ובבבלי ע"ו ב': תנא רבותינו התירוה לינשא. מאן רבותינו וכו', ר' יהודה נשיאה בריה של ר"ג בר רבי הורה ולא הודו לו כל סייעתו, ואמרי לה כל שעתו. ועיין ע"ז ל"ז א'. ואמרו בבבלי כאן שרבותינו סוברים כר' יוסי דאמר (לעיל כתובות פ"ח ה"ג, ומקבילות) זמנו של שטר מוכיח עליו.⁵⁹ ועיי"ש ע"ב ב'. ובירושלמי פ"ז ה"ג, מ"ח ע"ד: מני רבותינו, ר' יהודה הנשיא ובית דינו. בג' מקומות נקרא ר' יהודה הנשיא רבותינו, בגיטין, בשמן, ובסנדל וכו', בית דינו חלוק עליו בגיטין. ועיין ירושלמי שבת פ"א ה"ד, ג' ע"ד, ע"ז פ"ב ה"ט, מ"א ע"ד, נדה פ"ג ה"ד, נ' ע"ד. ואף "רבי ובית דינו" שהתיר בשמן (הוספה שבמשנת ע"ז פ"ב מ"ו. ועיין ירושלמי שבת וע"ז הנ"ל) ור' יהודה הנשיא שבירושלמי הוא ר' יהודה נשיאה שבבבלי, עיין תוספות ע"ז ל"ו א', ד"ה אשר. ועיין מ"ש שי"ר בכרם חמד ח"ז, עמ' 161 ואילך, מהרי"ן אפשטין במבוא לנוסח המשנה, עמ' 949, ובמבואות לספרות התנאים, עמ' 230 ואילך.

footnotes: ⁵⁹ ועיין בק"ע ובפ"מ בירושלמי פ"ז רה"ג, ואין הכרח, עיין בהמשך הירושלמי. ועיין מ"ש ר"ד הלבני בספרו "מקורות ומסורות", עמ' תקצ"ח.

59-60. **ואם נתקרע גט, או אבד וכו'.**חוזר לדברי הת"ק הסובר שאין הגט חל אלא לאחר י"ב חודש, כפירוש בעל מנ"ב. ובח"ד נדחק מאד.

61-62. **וחזר ואמ' לה הרי הן מחולין ליך, לא אמ' כלום.**כר' יוחנן בבבלי ע"ד ב'. ועיין מ"ש לעיל שורה 30–31, ד"ה ונחלקו. ולפלא שלא הביאו הראשונים שנתנו ונשאו בזה (חוץ מן המאירי, עיין להלן) את התוספתא שלפנינו.

62-63. **כיצד יעשה, יטלם ממנה ויחזור ויתנם לה, ויאמר לה הרי הן מחולין ליך.**וכ"ה בד. ובכי"ע: יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה ויאמר וכו'. ולפי גירסא זו הכוונה לגט, כלומר שיטול ממנה את הגט ויחזור ויתן לה את הגט ויאמר לה וכו'. וכע"ז בליקוטין הנ"ל:⁶⁰ יטילנו הימנו(!) ויתננה לה ויאמר וכו'. וגירסא זו אינה נכונה, ולמה לו לומר אח"כ "הרי הן מחולין", יתן לה את הגט סתם, או שיאמר לה הרי זה גיטך מעכשיו, כמפורש לעיל שורה 30–32, עיין מש"ש ד"ה ונחלקו. וברור שהגירסא שלפנינו נכונה, והכוונה שיטול את הכסף ממנה ויחזירם לה כמתנה, וכבר נתקיים התנאי והיא מגורשת למפרע, ואפילו אם נתקרע הגט, או אבד, יש בידו לגרשה למפרע בכגון דא. ועיין בח"ד שבטל גירסא זו, ובמאירי (עיין להלן) מפורש שלא כדבריו. ובמאירי ע"ד ב', עמ' 263: ובתוספתא אמרו כיצד יעשה, יטלם הימנה ויחזור ויקנם לה. ובהערות שם ציין לתוספתא לעיל שורה 30–32, הנ"ל. ובהוצ' שלישית, עמ' 275, תיקן המו"ל בפנים: ויחזור (ויקנם) ויתנה (!) לה, ותיקן ע"פ הברייתא שלעיל סה"ה, עיי"ש, והיא טעות.

footnotes: ⁶⁰ עיין לעיל פ"א, הערה 5.

63-65. **הרי זה גיטיך על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם, על מנת שלא תשתי יין לעולם, אינו גט, שמא תלך ושמא תשתה.**וכ"ה גם בד ובכי"ע. ולכאורה הדברים סותרים לברייתא שלעיל פ"ד שו' 36–37: הרי זה גיטיך על מנת שלא תבעל לפלני, הרי זה גט, ואינו חושש שמא תלך ותבעל. ואפשר שבנידון ההוא אינו חושש שמא תבעל לו, שהרי אם תבעל לו מתבטל הגט ויש כאן איסור אשת איש, ודינו כאילו אמר על מנת שלא תיבעלי לאבא ולאביך שאין חוששין שמא תבעל להן, וכברייתא שבבבלי פ"ד א', וכמו שכתב הרשב"א שם פ"ג א'. אבל עיין בתוספות פ"ג א', ד"ה ועמדה, ובגירסת כי"ע לעיל שם. ובספרי כי תצא פי' רס"ט, הוצ' ר"א פינקלשטין, עמ' 289, ובבבלי כ"א ב', פ"ג ב', עירובין ט"ו ב', סוכה כ"ד ב', קידושין ה' א': הרי זה גיטך על מנת שלא תשתי יין, ע"מ שלא תלכי לבית אביך לעולם,⁶¹ אין זה כריתות (בנו"א: אינו גט) וכו'. ואמרו בבבלי כ"א ב': מיבעי ליה דבר הכורת בינו לבינה, ומשמע שהכוונה היא משום שאין כאן כריתות גמורה מבעלה, אבל לא משום חשש שמא תלך ותשתה. וכן משמע מלשון הספרי הנ"ל: כריתות, שיהא כריתות. מכאן אתה אומר האומר לאשתו וכו'. ברם ברש"י פ"ד א', ד"ה אין חוששין כתב: "אינו גט שמא תבעל לו, דומיא דעל מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם", ומכאן מוכח שאם יש חשש שמא תעבור על התנאי כל ימי חייה, ואפילו אם תעבור בקום ועשה אין זה כריתות כלל, "כיון שכל ימיה בתנאה היא עומדת",⁶² או משום שצריך קיום התנאי ממש, ולא שלא לעבור, כמו שכתב בצפנת פענח פ"ח מה' גירושין ה"א ופ"ז מה' אישות ה"א, ד"ה שם בה"ה. ועיין בשו"ת הרשב"א המיוחסות להרמב"ן סי' קמ"ג שכתב שאם התנה שלא תעשה מעשה ידוע לעולם אין זה כריתות, ואינו עניין לחשש שמא תעבור, ובתוספתא כאן מפורש שלא כדבריו,⁶³ ואף בחידושיו בסוגיין מוכח שבשלא קבע זמן אין כאן כריתות, משום דאגידא ביה, ולא משום חשש. ורבינו לא השגיח ברישא כאן, אע"פ שהוא בעצמו הביא את הסיפא להלן, וטעמו משום שהיא סותרת את הבבלי כ"א ב', ולא נשנית בבית המדרש. וכן לא הביאוה שאר הראשונים שהביאו את הסיפא להלן. ועיין מ"ש לעיל פ"ד שורה 36–37, הנ"ל, ד"ה ה"ז גיטיך, בשם הרשב"א.

footnotes: ⁶¹ בספרי הסדר הוא כבתוספתא כאן. ⁶² לשון הרמב"ן פ"ג ב', ד"ה כל ימי חיי. והוא ממשיך שם: וי"ל (-ויש לחשוש) שעדין יבטל הגט אם תבעל לו, אינו גט כלל. ובסוף פ"ג ב', סד"ה כל ימי חייכי, כתב: אי נמי דשלא תבעלי לפלוני, לרבנן אינו גט דשיורא הוי. ועיין בתשובות חכמי פרובינציא, הוצ' ר"א סופר (ירושלים תשכ"ז), עמ' 244 ואילך, ולעיל שם, עמ' 188. ושוב כתב הרמב"ן לעיל שם, ד"ה כל: ואפשר שיש בלשון רש"י ז"ל טעות ידי הסופר במה שכתב לעולם, אלא דומיא דע"מ שלא תלכי לבית אביך הוא, עיי"ש. ולעיל פ"ג א', ד"ה א"ה, כתב: וא"ת ע"מ שלא תשתי יין כל ימי חייכי מאי מהני ליה אי הוי כריתות, הא אסורה לינשא לעולם (כלומר, לשיטה שאסורה להינשא עד שיתקיים התנאי), לאו מילתא היא, דכי אמרינן שאסורה לינשא, שמא לא יתקיים התנאי, איסור דרבנן הוא, ואם נישאת לא תצא. ⁶³ והעיר על כך ר"י ענגיל כ"א ב', ולפניו במעשה רוקח על הר"מ פ"ח מה' גירושין הי"א.

65-67. **על מנת שלא תלכי לבית אביך מיכן ועד שלשים יום, על מנת שלא תשתי יין מיכן ועד שלשים יום, הרי זה גט, ואינו חושש שמא תלך, ושמא תשתה.**וכ"ה הגירסא בד. ולפי גירסא זו ברור שהיא מותרת להנשא מיד לפני שנתקיים התנאי. ובכי"ע וכן בספרי ובברייתא שבבבלי הנ"ל חסרה הסיפא "ואינו חושש שמא תלך ותשתה". אבל לפני כל הראשונים שהביאו את התוספתא הגירסא היא כמו בד ובכי"ו. וכן הביאו את התוספתא בחי' הרמב"ן,⁶⁴ בחי' הרשב"א, בחי' הריטב"א וחי' הר"ן פ"ג א', במאירי שם, עמ' 322 (הוצ' שלישית, עמ' 342), בתשב"ץ ח"א סי' קי"ו וסי' קי"ט. והביאו מכאן ראייה שבתנאי התלוי רק בה, והוא בשב ואל תעשה, מותרת להנשא מיד, אפילו עדיין לא נתקיים התנאי בפועל, וכמו שאמרו בבבלי שם (פ"ג סע"א): אי הכי בכולה תנאי דעלמא נמי לא תנסיב, דילמא לא מקיימא ליה לתנאי וכו', ומכאן שבכל תנאי, לכל הפחות בשב ואל תעשה (כדוגמת התלמוד שם), מותרת להנשא לפני שנתקיים התנאי. ועיין בה"ג באוה"ג (התשובות), עמ' 193, והובא בראשונים. אבל כמה מן הקדמונים פסקו שאסורה להנשא עד שיתקיים התנאי אפילו אם הקיום הוא בשב ואל תעשה (עיין בחי' הרמב"ן ועוד) משום גזירה בעלמא. וכן מוכח מדברי הר"ח.⁶⁵ וכתב הרשב"א (בשיטת הר"ח): והא דאמרינן אי הכי בכל התנאין דעלמא לא תינסוב, אפילו בשנתקיים התנאי קאמר, לומר שאינה ראויה לינשא כלל, שאינו כריתות, דשמא לא יתקיים התנאי וכו', דמ"מ לאו כרות גיטא הוא (כלומר, והוא לא יתכן, שא"כ אין תנאי בגט כלל). וכע"ז בחי' הרמב"ן שם. ועיין מאירי הנ"ל, עמ' 322 (הוצ' שלישית, סוף עמ' 341 ואילך). ואשר לשיטת רש"י הרי כתבו הרמב"ן והרשב"א הנ"ל שהוא סובר כשיטת הר"ח שאסורה להנשא עד שיתקיים התנאי בפועל, והסתייעו מדבריו פ"ד א', ד"ה אין חוששין: על מנת שלא תבעלי לפלוני אינו גט, שמא תבעל לו, דומיא דעל מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם.⁶⁶ אבל כבר כתבנו לעיל בסמוך, ד"ה ברם, שלא אמר רש"י כן אלא בתנאי לכל חייה, משום שאין כאן כריתות,⁶⁷ אבל לא בתנאי לזמן קבוע. ויותר מכאן כתב בתוספ' רי"ד פ"ב א': פירש המורה (פ"ג סע"א) הרי זה כריתות מיד והיא תקיים התנאי. וכנראה ששאר הראשונים לא דייקו מדבריו שמותרת להנשא מיד, אלא הכוונה שהגט חל מיד, ועליה לקיים את התנאי. ובשו"ת הרשב"ץ ה"א סי' קי"ו וסי' קי"ט הנ"ל הרגיש בסתירה בין דברי רש"י כאן פ"ד א' (ופירשם כדברי הרמב"ן, והרשב"א הנ"ל) לבין פירש"י בקידושין ה' א' שכתב: הרי זה כריתות אפילו מיד. ובאמת ברש"י עירובין ט"ו ב' כתב: ומותרת מיד לאיש אחר. אבל בסוכה כ"ד ב' פירש"י: הילכך מעכשיו מותרת לינשא מן התורה. ומשמע מדבריו שמדרבנן אסורה לינשא, משום גזירא שמא לא תקיים תנאה, כמו שהחמירו הגאונים. והר"מ פסק בפ"ח מה' גירושין ה"א שבתנאי "על מנת", או "מעכשיו", מותרת להנשא מיד, אעפ"י שעדיין לא נתקיים התנאי, ובתנאי לזמן, אפילו לזמן ארוך, יש כאן כריתות (עיין ה' גירושין פ"ח הי"ב). ובחי' הרשב"א פ"ג א', ד"ה כל ימי חיי פלוני: ואפילו היא זקנה, ואמר לה על מנת שלא תשתי יין מכאן ועד חמשים שנה ה"ז כריתות, דכיון דאפשר שתחיה היא יותר מכאן כריתות קרינן ליה. וכע"ז כתב גם בשו"ת שלו המיוחסות להרמב"ן סי' קמ"ג. אבל בתוספות רי"ד פ"ג ב' נסתפק בזה. ועיין בתשב"ץ ח"א סי' ד' ובשו"ע אה"ע סי' קמ"ג סעיף כ'. ונראה ששאר הראשונים שעומדים בשיטת הרמב"ן וסייעתו, וכן החולקים עליו, שלא הביאו את התוספתא כאן לראייה, או לסתירה, היתה להם הגירסא כאן כנוסה כי"ע, ואין מכאן ראייה לא לכאן ולא לכאן.

footnotes: ⁶⁴ ושם: מצאתי כתוב, וצ"ל: מצאתי בתוס'. ⁶⁵ הביאו בתוספ' רי"ד פ"ב א' ובחי' הרשב"א פ"ג א'. ⁶⁶ ועיין מ"ש לעיל, הערה 62. ⁶⁷ וכן משמע מלשונו "אינו גט", ואי משום חשש בעלמא הרי אם נישאת לא תצא, עיין בחי' הרמב"ן שהבאנו לעיל, סוף הערה 62, ובלשון רש"י סוכה כ"ד ב' שהבאנו להלן בפנים.

67-69. **על מנת שלא תעלי באילן זה, ועל מנת שלא תעלי בכותל זה, נקצץ האילן, נסתר הכותל, הרי זה גט.**ברשב"א פ"ג ב', ד"ה ע"מ שלא תלכי, בשו"ת שלו ח"א סי' תר"מ, שם סי' אלף קס"ח (=מיוחסות סי' קכ"ט), נ"י (בשמו), עמ' רי"ט, וטור אע"ה סי' קמ"ג (קרוב לסופו) מוכיחים מברייתא זו שאין הלכה כפסק הר"מ בפ"ח מה' גירושין הי"א שפסק: הרי זה גיטך, על מנת שלא תאכלי בשר זה לעולם, שלא תשתי יין זה לעולם, אינו גט, שאין זה כריתות וכו'. והראשונים הנ"ל סברו שכוונת הר"מ שאפילו ישפך היין לא יועיל, מפני שלא הותרה בדבר האסור לה, והרי כאן אנו רואים מפורש שבנקצץ האילן מותרת. ומתוך דבריהם ברור שגרסו בר"מ בשר זה... יין זה וכו'. ועיין גם במ"מ על הר"מ במקומו, ובב"י בטור אה"ע הנ"ל. וכן גרס בר"מ גם המאירי פ"ג ב', עמ' 322 (הוצ' שלישית, עמ' 342), אלא שלא ראה כנראה את סברת הרשב"א, וחשב שהר"מ מדבר בזמן שהבשר והיין קיימין, ולפיכך כתב: ואני תמה שהרי יכולה לשרוף את הבשר, או לשפוך את היין, ובגמרא לא נאמרה אלא ביין סתם. ומטעם זה לא הביא את התוספתא כאן, שהרי לשיטתו אין מכאן סתירה כלל לדברי הר"מ. ובשו"ע אה"ע סי' קמ"ג סעיף כ"ג פסק להחמיר אפילו בנשפך היין, ונקצץ האילן, ונפל הכותל (שלא כתוספתא כאן), כסברת הרשב"א בדברי הר"מ. ועיין בתשובת ר' שלמה איגר בשו"ת רע"א סי' קכ"ו מה שפילפל בדברי הר"מ, כסברת הרשב"א. ועלינו לברר מתחילה את גירסת הר"מ בפ"ח מה' גירושין הי"א. אנו רואים מדברי הרשב"א והמאירי שגרסו בר"מ שם: על מנת שלא תאכלי בשר זה לעולם, שלא תשתי יין זה⁶⁸ לעולם. אמנם בכל ההוצאות הישנות של הר"מ (רומי, קושטא, וויניציאה רפ"ד) חסרה המלה "זה" בין בבשר ובין ביין, וכן איננה גם בכ"י סאראיבה שבביה"מ לרבנים כאן, אבל היא ישנה בכ"י עתיק על קלף (כ"י רבינוביץ שבביה"מ כאן): על מנת שלא תאכלי בשר זה לעולם אינו גט (ויש כאן השמטה ע"י הדומות). ובכ"י איטלקי על קלף (מספר 282): על מנת שלא תאכלי בשר זה לעולם, על מנת שלא תשתה יין לעולם. ובשני כי"י תימן (327, 456ª) ישנה מלה "זה" בין בבשר ובין ביין. הרי שגירסא זו בוודאי ובוודאי יש לה על מה לסמוך. ואשר להנחת הרשב"א שאם אמר "יין זה" אסורה להנשא, אפילו אם נשפך היין, הרי סברא זו מוכרחת, שאם לא כן למה אסורה להנשא, הרי יש כאן קצבה, דוגמת שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני שהיא מותרת להנשא, משום שיש כאן קצבה, שהרי ניתרת ביין אחרי מיתת פלוני (כמפורש בבבלי פ"ג ב' ומקבילות), ומכל שכן כאן שבידה לשרוף את הבשר ולשפוך את היין (כקושיית המאירי שחבאנו לעיל). ובעל כרחינו עלינו לחלק ולומר שאם מת פלוני הרי ניתרת ביין שאסר עליה מתחילה, אבל ביין זה ונשפך, הרי מעולם אינה ניתרת באותו יין שאסר עליה. ולא עוד אלא שנראה שלהרשב"א היתה גירסא אחרת (מאשר לפנינו) בר"מ שם גם בהי"ב, כפי שנראה להלן. וכן בחידושיו פ"ג ב' על הקושיא של הראשונים⁶⁹ למה אמרו "ע"מ שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות" והרי בנדרה שלא תכנס לבית אביה אם מכרו האב, או שמת, מותרת להכנס (כדאיתא בנדרים מ"ו א') כתב רבינו: והרמב"ם ז"ל כתב דכיון שאינה מותרת בו כל זמן שהוא של אביה אין זה כריתות, דמה שנאסר לה לא הותר לה, דאם מכרו האב, או שמת אע"פ שהיא מותרת להכנס בו אין זה בית אביה שנאסר' בו, ואנן כל שלא הותרה במה שנאסרה לא קרינן ביה כריתות. ודכותה אמר לה על מנת שלא תשתי יין זה לעולם וכו', וכן על מנת שלא תנשאי לפלוני שלא הותרה בו מעולם. ולכאורה אין ההשוואות האילו כתובות בר"מ כלל, אלא הן סברות של הרשב"א. אבל ברור שהרשב"א גרס גם בהי"ב שם: הרי זה גיטך על מנת שלא תנשאי לפלוני אינו גט, הא למה זה דומה לאומר לה הרי זה גיטך על מנת שלא תשתי יין זה לעולם, או שלא תלכי לבית אביך לעולם וכו'. ואעפ"י שבכל הדפוסים שראיתי,⁷⁰ וכן במובאה שבא"ח ח"ב, עמ' 157, חסרה כאן המלה "זה", אבל כ"ה (כלומר, יין זה) בכ"י האיטלקי ובכ"י תימן מספר 327, ובכ"י סאראיבה הנ"ל.⁷¹ וכן בתשובת ר"י בר' נתן הנביא (תשובות הכמי פרובינציא, הוצ' הר"א סופר, עמ' 188): שלא כדעת הרמב"ם ז"ל שהוא פסק לאיסורא בע"מ שלא תינשאי, ולא נודע לי דעתו בזה, ובמה שמדמהו ללא תשתי יין זה לעולם. הרי לך שגירסא זו ("יין זה") בהי"ב מקויימת ע"י כי"י וראשונים. ועיין מ"ש בתוספת בכורים כאן באריכות, אבל לפי פשוטו נראה שהר"מ לא השגיח בתוספתא שלנו.⁷² ועל יתר דברי הרשב"א שם, עיין מ"ש בתוספת ראשונים ח"ב, עמ' 77 ואילך, ובהערות לוי"ר הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' תת"פ ואילך.

footnotes: ⁶⁸ שאר הראשונים העתיקו, כנראה, ע"פ הרשב"א, חוץ מן המאירי, עיין מ"ש לעיל בפנים. ⁶⁹ עיין בתוספות כ"א ב', ד"ה שלא תלכי, ובמקבילות, ובכמה ראשונים במקומו שם, ובמקבילות. ⁷⁰ ד' דומי, קושטא, וויניציאה רפ"ד ושלאחריהם. ⁷¹ אעפ"י שבכ"י סאראיבה חסרה המלה "זה" בהלכה י"א בין ביין ובין בבשר. ובכ"י רבינוביץ על קלף ישנה השמטה בהלכה זו. ⁷² ברשב"א הנ"ל כתב בסוף דבריו: וכן נמי ביין זה, כיון שהוא מצוי לאבד הרי זו מגורשת, והיינו נמי דבתוספתא לא קתני ע"מ שלא תכנסי לבית זה, נפל הבית הרי זו מגורשת (כלומר, משום שבית אינו מצוי ליפול "כיון שעכשיו בשעת תנאו אינו מצוי לינפל ולישרף לא קריא ביה כריתות". כלשון הרשב"א לעיל שם), אבל כותל כיון שהוא מצוי ליפול ואילן ליקצץ קתני שאם נפל הכותל, או נקצץ האילן הרי זה גט. ומ"ש רבינו שבית אינו מצוי ליפול, עיין מ"ש בחידושיו לב"מ ס"ד ב', ד"ה המלוה, ובתוספות שם, ד"ה ולא ישכור, ובשאר ראשונים שם, ואינו עניין לכאן, עיי"ש.

69-70. **על מנת שתעלי באילן זה, ושתעלי בכותל זה, נקצץ האילן, ונפל הכותל, אינו גט.**ובמאירי כתובות ב' ב', עמ' 12, כתב: "ומכל מקום במה שכתבנו שאף בגיטין לא הופקעה טענת אונס אלא מתקנת צנועות ופרוצות, יש מקון עיון שהרי מצינו כן אף בדבר שאין בו מקום לצנועות ופרוצות, כמו שאמרו בתוספתא הרי זה גיטך על מנת שתעלי לאילן, או בכותל, ונקצץ האילן, או נפל הכותל, אין זה גט, וזו אין בה מקום לצנועות ופרוצות. ואיפשר שלא חלקו חכמים בגיטין, ולדעתי יש לחלק בין תנאי שאעשה ללא אעשה, שכל שהתנה אם לא אעשה, אם לא באתי, וכיוצא באלו, אחר שהיה הוא רוצה לעשות ואונס עכבו הרי הוא כמי שעשאו, אבל כשהתנאי כשאעשה, אם עשאו נתקיים המעשה, ואם לא עשאו, לא נתקיים אע"פ שאונס עכבו. והדברים נראין". ובמאירי כאן ע"ד א', עמ' 263 (הוצ' שלישית, עמ' 275) וכן להלן שם ע"ה ב', עמ' 268 (הוצ' שלישית, עמ' 281) הביא את התוספתא שלנו לקיים את פסקו שאין הלכה כר' שמעון בן גמליאל הסובר שכל עכבה בתנאי שאינה הימנה אינו פוסל את הגט, והרי בנידון שלפנינו יש כאן אונס, ואין העכבה ממנה, ולמה אין אנו רואים בה כאילו נתקיים התנאי. ועיין מ"ש לעיל שורה 42–44, ד"ה ולעיל. ובתשובת ר' יהודה בר' נתן הנביא (תשובות חכמי פרובינציא, הוצ' ר"א סופר, עמ' 190 ואילך) הביא את התוספתא שלנו, וכתב שאם קצצו הבעל הרי בוודאי ובוודאי גט הוא לשיטת רשב"ג, והרי כמה מן הראשונים פוסקים כרשב"ג. ועיין בח"ד.

70-71. **על מנת שלא תפרחי באויר, על מנת שלא תעברי את הים הגדול ברגליך, הרי זה גט.**כלומר, משום שהללו דברים בטלים בעלמא הם. ויתכן שאף כאן תפסו דוגמא ממה שקרה, ואדם גירש אשתו חולה בעלת הזיות, והוא אמר בשעת מסירת הגט ה"ז גיטך על מנת שלא תפרחי באויר וכו', אנו מקבלים את הדברים כפשוטם, והיא מגורשת, ואפילו אם נאמר שהתנאי צריך להתקיים בפועל ולא בכח, הרי כאן ידע הבעל מתחילה שלא תוכל לעבור על תנאו, והיא מגורשת מיד, ובזה אף החולק על ר' יהודה בן תימא (עיין להלן) מודה. ובבא זו ליתא בבבלי פ"ד א', אבל ישנה בירושלמי, נזיר פ"ב ה"ג, נ"ב ע"א: הרי זה גיטיך על מנת שלא תפרחי וכו' (כלפנינו). ובמאירי ע"ד א', עמ' 263 (הוצ' שלישית, עמ' 275): ובתוספתא אמרו הרי זה גיטיך על מנת שלא תפרחי באויר, על מנת שלא תעלי לרקיע, הרי זה גט. ויש מפרשים בזו שאפילו אמר על מנת שלא תפרחי בתוך שלשים יום, נשאת לאלתר.

71-72. **על מנת שתפרחי באויר, ועל מנת שתעברי הים הגדול ברגליך, אינו גט.**וכ"ה בירושלמי נזיר פ"ב הנ"ל. ועיין מ"ש להלן שורה 74–76, ד"ה ויש, בשם הרמב"ן והרשב"א. ובבבלי פ"ד א': ת"ר הרי זה גיטך על מנת שתעלי לרקיע, ע"מ שתרדי לתהום, על מנת שתבלעי קנה של ד' אמות, על מנת שתביאי לי קנה בן מאה אמה, על מנת שתעברי בים הגדול ברגליך, אינו גט. ובשלשה כתי"י (עיין בשנו"ס אצל רמ"ש פלדבלום) גורס: אם נתקיים התנאי הרי זה גט, ואם לאו אין זה גט. וכ"ה (כלומר, אם נתקיים וכו') גם בה"ג ה' גיטין ד"ו ע"ז ע"ד, ד"ב, עמ' 320, ובבבלי ב"מ צ"ד א' (בשינויים בנוסח התנאי). ונראה שאף כאן יתכן פירושו כמו ברישא, שהאשה היא בעלת הזיות ואמר לה בשעת מסירת הגט על מנת שתפרחי באויר וכו', כלומר, על מנת שתקיימי את חלומותיך, ולדעת הת"ק אנו מקבלים את דבריו כפשוטם, שכוונתו לומר, אם תוכלי לקיים את התנאי תהא מגורשת, ואינה מגורשת עד שיתקיים התנאי.⁷³ ואין כאן בברייתא אלא מליצה בעלמא.⁷⁴ ועיין בתוספות כאן פ"ד א', ד"ה על מנת שתעלי.

footnotes: ⁷³ עיין בלשון הירושלמי בטעם ר"י בן תימא שהבאנו להלן בפנים, ד"ה ר' יהודה. ⁷⁴ ועיין מ"ש להלן הערה 75.

72-73. **ר' יהודה בן תימא או' בזה גט.**וכ"ה בד. ובכי"ע ובבבלי הנ"ל: כזה (חילוף רגיל מאד) גט. ובירושלמי הנ"ל: ר' יהודה בן תימא אומר גט. אמר ר' זעירא תדע לך שעילה היה רוצה לגרשה⁷⁵ שתלאה בדברי' שאינה יכולה לעמוד. מה טעמא דר' יודה בן תימא, מכיון שתלאה בדברים שאינה יכולה לעמוד, כמי שנתקיים התנאי בגט.

footnotes: ⁷⁵ לפי הלשון שלהלן בסמוך משמע שר' זעירא מפרש את דברי הת"ק ולא את דברי ר"י בן תימא שטעמו נתפרש אח"כ. ואפשר שצ"ל: ללגרשה (-לא לגרשה, עיין מ"ש לעיל פ"ב, הערה 64, ולעיל ח"ו, עמ' 166), כלומר, שבאמת רצה שלא לגרשה וחיפש עילה לבטל את הגט, ותלאה בחלומותיה שאינם קיימים במציאות.

73-74. **כלל אמ' ר' יהודה בן תימא, כל תניי שאי איפשר לה לעשות והתנה וכו'.**ירושלמי ב"מ ספ"ז י"א ע"ג, בבלי כאן וב"מ הנ"ל. ועיין במשנת ב"מ ספ"ז. והביאה בשם התוספתא בחי' הרשב"א פ"ד ב', וכ"ה בליקוטין הנ"ל.⁷⁶ ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1214 ואילך, על סוגיית הבבלי, עיי"ש היטב.

footnotes: ⁷⁶ עיין לעיל פ"א, הערה 5.

74-76. **בין שאמ' בפה, ובין שאמ' בשטר. כללו של דבר, כל תניי המתקיים בפה מתקיים בשטר, כל תניי שאין מתקיים בפה, אין מתקיים בשטר.**ירושלמי ב"מ הנ"ל כהמשך הברייתא שלנו. ובבבלי פ"ד ב': ת"ר כל התנאין פוסלין בגט דברי רבי, וחכמים אומרים כל שפוסל על פה פוסל בכתב, וכל שאינו פוסל על פה אינו פוסל בכתב. חוץ שפוסל על פה פוסל בכתב, על מנת שאינו פוסל על פה אינו פוסל בכתב. ונחלקו בפירושו רש"י ור"י (תוספות פ"ד ב', ד"ה כל). לרש"י סובר רבי שכל התנאין שכתבם בגט פוסלין, ואפילו נתקיימו (גזירה משום "חוץ מפלוני"), וחכמים חולקים וסוברים שתנאי על מנת אינו פוסל בכתב, הואיל ואינו פוסל על פה בשעת מסירת הגט. ור"י סובר שאם נתקיים התנאי לכ"ע הגט כשר, אלא המחלוקת היא בלא נתקיים התנאי אלא שהבעל מחקו לפני המסירה, ורבי גזר על מנת אטו חוץ, והרי אמרו במשנתנו פ"ט מ"א: כתבו בתוכו אע"פ שחזר ומחקו פסול. ועיין בבעל המאור ובהשגות הראב"ד ובחי' הרמב"ן שם שבארו לשיטתם את דברי רב ספרא (לעיל בבבלי) ומחלוקת ר' זירא ורבא להלן בבבלי שם. ובעל המאור העיר על הירושלמי פ"ג ה"א, מ"ד ע"ד: ותני כן כל התנאין פוסלין בגט דברי רבי, וחכמים אומרים את שהוא פוסל בפה פוסל בכתב, ואת שאינו פוסל בפה אינו פסול בכתב, הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני, הואיל והוא פוסל בפה פוסל בכתב, הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז, הואיל ואינו פוסל בפה אינו פוסל בכתב. א"ר יודן מה פליגין בשביטל תנאו, אבל אם לא ביטל תנאו אף רבי מודה וכו'. ובמלחמות להרמב"ן הביא את כל סוגיית הירושלמי ובארו. ויש שחשבו שהברייתא שלנו כאן הם הם דברי החכמים שבבבלי ובירושלמי הנ"ל. וכן כתב הרמב"ן בחידושיו פ"ד ב': ויש טועים ומקשים מדתני' בתוספת' זה הכלל כל התנאי המתקיי' בפה מתקיים בשטר, וכל תנאי שאינו מתקיי' בפה אינו מתקיים בשטר, ולא דייקי דהכי תני ברישא על מנת שתעלי לרקיע (כגירסת הברייתא שבבבלי) אינו אלא כמפליגה בדברים, בין שאמר בפה בין שאמר בכתב, זה הכלל וכו', כלומר אע"פ שכתב על מנת שתעלי לרקיע בגט אינו אלא כמפליגה בדברים, ואפילו לפני התורף, דלא תנאי הוא כלל, וליכא למיגזר ביה אטו חוץ. וכ"ה גם בחי' הרשב"א שם (ואף הוא העתיק בשם התוספתא ברישא: על מנת שתעלי לרקיע). ולפי הסדר בכי"ע (וכן היה הסדר גם בליקוטין הנ"ל)⁷⁷ באה בסמוך אחרי הברייתא שלנו: כפר עותני בגליל וכו', וכבר העירונו לעיל שורה 50–52, שכן מוכח גם מן הירושלמי ב"מ ספ"ז הנ"ל.

footnotes: ⁷⁷ עיין לעיל פ"א, הערה 5.