1. **הבגר בתביעה, נותנין לה שנים עשר חדש.**וכן בס' יחוסי תנאים ואמוראים ערך ר' טרפון, הוצ' רי"ל מימון, עמ' תפ"ב: דה"ג בתוספת' דכתובות פ' הבגר בתביעה. ובכי"ע: הבגר כתביעה, וכצ"ל לפנינו. ובד: הבגרת בתביעה וכו', וצ"ל שם: הבגרת כתבועה, וכ"ה בשו"ת הרשב"א ח"א סי' אלף רל"ב: בתוספתא כתובות פרק חמישי שמתחיל הבוגרת כתבועה. ולגירסת כי"ו וד משמע שצריך בגרות ותביעה, ועיין להלן. ובמשנתנו פ"ה מ"ב: נותנין לבתולה שנים עשר חדש משתבעה הבעל לפרנס את עצמה וכו', ולאלמנה שלשים יום. ובירושלמי שם ה"ג, כ"ט ע"ד: תני הבגר בשעה (צ"ל: כתביעה, כמו שהגיהו המפרשים) שנים עשר חדש. ובבבלי נ"ז ב': בגרה הרי היא כתבועה. מאי לאו כתבועה דבתולה. לא כתבועה דאלמנה. תא שמע וכו', ובגרה היא כתבועה, כיצד בגרה יום אחד ונתקדשה נותנין לה שנים עשר חדש. כלומר, אם תבעה להנשא נותנין לה י"ב חודש מיום שבגרה. ועיין ברש"י בסוגיין ומ"ש בהפלאה שם. ועיין נדרים פ"י מ"ה, בבלי שם ע' ב', ע"ג ב', כאן נ"ז ב', ובתוספתא נדרים פ"ו סה"ד. ועיין מ"ש ר"ח אלבק בקובץ לזכר ר"מ שור, עמ' 21 ואילך.

1-2. **אם היתה קטנה, בין היא בין אביה יכולין לעכב.**בבלי נ"ז ב'. ובירושלמי פ"ה ה"ג, כ"ט ע"ד: היא קטנה ורוצה להגדיל שומעין לה. ואעפ"י שאמרו בבבלי מ"ז א': דזכי ליה רחמנא לאב למימסרה לחופה, כבר כתב הר"י מיגאש (שטמ"ק כאן): ואע"פ שאביה רוצה למסור אותה לבעלה כשהיא קטנה מציא מעכבא עליה, וטעמא מאי משום דכי זכי ליה רחמנא לאב לממסרה לחופה הני מילי כשהיא נערה דבת מסירה לחופה היא, אבל כשהיא קטנה דלאו בת מסירה היא לאו כל כמיניה הוא. ועיי"ש בתוספות מ"ז א', ד"ה דזכי, ובשטמ"ק שם. ועיין במאירי, עמ' 233, שכתב כן, והוסיף: אי נמי מדינא קאמר (כלומר, שיכול למסור אותה בעל כרחה), והכא מחמת איסור אתינן עלה.

2. **ר' טרפון או' נותנין לה הכל תרומה.**כל הברייתא בס' יחוסי תנאים ואמוראים, ערך ר' טרפון, הוצ' רי"ל מימון, עמ' תפ"ב, בשם התוספתא. ובמשנתנו פ"ה מ"ב הנ"ל: הגיע זמן ולא נישאו, אוכלות משלו ואוכלות בתרומה. ר' טרפון אומר נותנין לה הכל תרומה. ופירש"י: "הכל תרומה. אם ירצה, וכשיגיעו ימי טומאה תמכרנה ותקח חולין".¹ וסובר ר' טרפון שצריכה לצמצם במזונותיה,² שהרי כשיגיעו ימי טומאתה תצטרך למכור את התרומה שהיא בזול, ולא תקבל בדמיה אלא חולין מועטין. ועיין להלן. ויש לפנינו כאן פיסקא ממשנתנו, והתוספתא מוסיפה להלן את פירושיה. והובאה בבבלי נ"ח א' ושם הפיסקא מן המשנה גדולה יותר (כדרך הבבלי), ונוסף: ר"ע אומר מחצה חולין ומחצה תרומה. ועיין מ"ש להלן.

footnotes: ¹ ובמהדו"ק (לפי שטמ"ק) וכן בתוספות רי"ד פירשו שאם תיטמא יחליף לה אביה חולין בתרומה, שהרי בארוסה בת כהן לכהן עסיקינן (עיין להלן בסמוך). ובירושלמי פ"ה ה"ג, כ"ט ע"ד: תני ר' טרפון אומר נותנין לה הכל תרומה, שהתרומה מצויה בכל מקו'. ושמא הכוונה שהתרומה מצויה אצל כהנים בכל מקום, או שצ"ל: מצויה [למכור] בכל מקום. ² זו היא שיטת רש"י ועוד. ויש מפרשים אחרת, עיין בשטמ"ק.

2-3. **במי דברים אמורי' וכו'.**עיין מ"ש על צורה זו לעיל ח"א, דמאי, עמ' 227, הערה 14.

3-4. **מן האירוסין, אבל מן הנשואין מודה ר' טרפון שנותנין לה מחצה חולין ומחצה תרומה.**וכ"ה גם בס' יחוסי תו"א הנ"ל. וכ"ה בבבלי הנ"ל (אלא שהבבות שם בשינוי סדר). ופירש"י: אבל בנשואה שנותן לה בעלה מזונות בביתה, כגון משרה אשתו ע"י שליש וכו', לפי שכל כבודה של בת מלך פנימה (תהלים מ"ה, י"ד), ואביה ואחיה אינן אצלה שיתעסקו בצרכיה. וכן משמע מדברי הר"מ בפי"ב מה' אישות הי"ב והי"ג. ובנשואה אין הבדל בין בת ישראל לבת כהן, ואין האשה מחוייבת להזהר בכל מזונותיה, שהרי טומאה מצויה באשה, ואם תטמא את התרומה תפסיד אותה לגמרי, ואף באשה זקנה שאין לה וסת הדין כן. ועיין בירושלמי פ"ה ה"ג, כ"ט ע"ד הנ"ל. ולפ"ז מפורש בין בתוספתא ובין בבבלי שמחלוקת ר"ט ור"ע היא רק בארוסה, ולפי פשוטו המחלוקת היא למשנה האמצעית, וכשהגיע זמן ולא נשא משום שהיה העיכוב מחמתו, או כשהתנה במפורש לזון מן האירוסין (עיין להלן), אבל בנשואה אין מחלוקת. ועיין בפיה"מ להר"מ למשנתנו ומה שכתב הרב המגיד בפי"ב מה' אישות הי"ג. וצ"ע רב.

4-5. **במי דברים אמורים בבת כהן לכהן, אבל בת ישראל לכהן הכל מודים שמעלין לה כל מזונותיה מן החולין.**וכ"ה בד, בכי"ע וביחוסי תו"א, עמ' תפ"ב הנ"ל, וקשה להגיה. אבל בבבלי הנ"ל: דברי הכל מחצה חולין ומחצה תרומה. ונוסח התוספתא מובן יפה. והכוונה שדווקא בארוסה בת כהן לכהן שהיא רגילה להזהר בתרומה, ויש לה אב, או אחין, נותנין לה הכל תרומה לר' טרפון ומחצה חולין ומחצה תרומה לר"ע, אבל בבת ישראל שנתארסה לכהן אין להטיל עליה את הטרחה שתזהר בתרומה שלא הורגלה בה כלל. ובבת ישראל נשואה לכהן אפשר שבין ר"ע ובין ר"ט יודו שנותנין לה מחצה חולין ומחצה תרומה, שהרי צריכה עכשיו להרגל להזהר בתרומה. ואפשר שאפילו בבת כהן נשואה לכהן יודה ר' טרפון שנותנין לה מחצה חולין, אעפ"י שכשהיתה ארוסה היו נותנין לה הכל תרומה, והטעם הוא שמשום חייובי הבעל לאשתו אתינן עלה, והואיל והשרה אותה ע"י שליש ואינו זן אותה בביתו, אין להטיל עליה טרחה למכור את התרומה בימי נדתה, ונותנין לה מחצה חולין. נמצאנו למדים שבנשואה אין מחלוקת בין התוספתא והבבלי, ובין בת כהן לכהן ובין בת ישראל לכהן נותנין לה מחצה חולין ומחצה תרומה לכולי עלמא.

5-6. **ר' יהודה בן בתירה או' שתי ידות תרומה ואחת חולין.**שהרי ימי נדותה של אשה היא בערך שליש מימי טהרתה. וכתב הרא"ה (נ"ח א'): מסתברא דר"י ב"ב אפי' אנשואה פליג, ואפשר דלא שני לן בין ארוסה לנשואה, והכי נמי לר' יהודה ורשב"ג דלא אתמר ההוא הפרישא אלא לר' עקיב' ור' טרפון. ועיין בבבלי הנ"ל.

6-7. **ר' יהוד' אומ' מוכרת את התרומה ולוקחת בדמיה חולין.**ופירש"י: לר' יהודה נותנין לה תרומה כשיעור שאם באת ליקח מחצה חולין לא תפחות מן דמי מחצית חולין, אבל טורח מכירה מוטל עליה למכור לתתה תחת חולין. ולפ"ז סובר ר' יהודה שאפילו בנשואה נותנין לה הכל תרומה כשיעור דמי חולין ומטילין עליה את הטרחה למכור את התרומה, אם היא אינה רוצה להזהר בה שלא תטמא אותה.

7-8. **רבן שמעון בן גמליאל או' כל מקום שהוזכרו שם תרומה נותן כפול חולין.**וכ"ה בד. ובכי"ע: כל מקום שנזכרו שם תרומה וכו'. ובירושלמי פ"ה סה"ג, כ"ט ע"ד: תני רבן שמעון בן גמליאל אומר כל מקום שהזכיר תרומה וכו'. ובבבלי הנ"ל: כל מקום שהוזכרה תרומה וכו'. ולדברי רשב"ג נותנין לה תרומה בריוח שיקפצו עליה קונים לקנות אותה בזול ולא תהא לה טירחה במכירתה.

8-9. **זו משנה ראשונה. רבותינו אמרו אין האשה בת ישראל אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה.**וכ"ה בד, בכי"ע ובס' יחוסי תו"א, עמ' תפ"ב הנ"ל. וכן ("רבותינו אמרו") מעתיקים בשם התוספתא בס' הישר לר"ת כתובות סי' מ"ט, ט' ע"ב (הוצ' הרש"ש שלזינגר, עמ' 18), בתוספות נ"ח א', ד"ה ואפילו, יבמות ס"ז ב', ד"ה קנין, ושטמ"ק נדרים ע"ג ב' (בשם שיטה). ובר"ן כאן פ"ה סוף סי' רס"ח: בתוספתא זו משנה ראשונה בית דין של רבותינו חזרו ואמרו וכו'. אבל ברמב"ן נ"ז א', ד"ה והא דתנן: מדתניא בתוספת' משנ' ראשונ' ב"ד של אחריה' אמרו אין האש' אוכלת וכו'. וכ"ה גם ברא"ה (ומובא גם בשטמ"ק) נ"ה א'. וכן כותבים תלמידי רבינו יונה (שטמ"ק שם): ומה שמקשים מהתוספות ז"ל דקתני וב"ד של אחריהם אמרו וכו'. וכנראה שכולם נמשכו אחר לשון המשנה, עיין מ"ש להלן. ובריטב"א נ"ח א', ד"ה מתני' היבם: ותו בתוספת אמרי משנה אחרונה אמרו אין האשה וכו' ובתוס' כך אמרו משנה אחרונה שאין האשה אוכלת וכו'. ודברי הריטב"א הובאו גם בשטמ"ק שם, עיי"ש שהסמיך את שיטת הרשב"א לדבריו. ובמשנתנו פ"ה מ"ב-ג': הגיע זמן ולא נשאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה וכו', זו משנה ראשונה,³ ב"ד של אחריהן אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה. ומהרי"ן אפשטיין במבוא לנוה"מ, עמ' 972 ואילך, הסיק שאף בתוספתא אין "רבותינו" ב"ד של רבי וחבריו, שהרי ר"י בן בתירא נוקט הלכה זו (עיין להלן, שו' 17–18, ומקבילות) בשם "אמרו חכמים", ועיין ירוש' תרומות רפ"ח מ"ה סע"א ואילך, נדרים פ"י ה"ה, מ"ב ע"א, ובבלי שם ע"ג ב'. ברם להלן, עמ' 259, ד"ה ולפ"ז, הסקנו שריב"ב מכוין למשנה האמצעית, ולא למשנה האחרונה.

footnotes: ³ ראשונה לאו דווקא, שהרי למשנה ראשונה ארוסה אוכלת בתרומה, אלא משנה אמצעית, כמו שהסיקו בירושלמי במקומו, אלא שלגבי "ב"ד של אחריהך קראו לה "משנה ראשונה".

9. **והיבמה עד שתיבעל.**כל הראשונים הנ"ל, תוספ' רי"ד נ"ח א', תוספ' הרא"ש שם, סד"ה היבם, תשובת הר"ש משאנץ שהובאה בהגהות מרדכי קידושין סי' תקמ"ה.⁴ ורוב הראשונים הנ"ל הסתייעו מברייתא זו שלמשנה ראשונה יבמה אוכלת בתרומה, אם כבר אכלה בחיי בעלה, שהרי דווקא רבותינו אמרו שאין יבמה אוכלת בתרומה עד שתיבעל, בניגוד למשנה ראשונה. וזו היא שיטת ר"ת ורבינו אפרים וסייעתם. והביאו ראייה גם מלשון המשנה: ואפילו כולן בפני הבעל חסר יום אחד בפני היבם וכו', ומכאן שאם עשתה כולן בפני הבעל ומת ונפלה לפני יבם אוכלת לפי משנה ראשונה. והראשונים הסתייעו גם מן הירושלמי כאן למשנתנו. ועיין בבלי יבמות נ"ו א' ובראשונים כאן ושם. ועיין להלן, שו' 18–20, ומש"ש. והר"י חלק על רבינו תם, ודחה את ראייותיו, ופירש את התוספתא: שאין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה, כשם שאין היבמה אוכלת עד שתבעל,⁵ כמו שהביא הריטב"א כאן בשמו. ותלמידי רבינו יונה פירשו: "עד שתבעל, לאו למימרא דקודם לכן (כלומר, לפי משנה ראשונה) היתה אוכלת, אלא איידי דאיצטריך למימר דלמשנה אחרונה אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה שנה כל הדין ואמר ולא היבמה עד שתבעל, אבל ה"ה דקודם משנה אחרונה לא היתה היבמה אוכלת עד שתבעל, דאין חילוק בין משנה ראשונה למשנה אחרונה ביבמות אלא בארוסה". וכן פירש את התוספתא גם בתוספות הרא"ש הנ"ל, והוא בשיטת רש"י, שאפילו עשתה כולם בפני הבעל ונפלה לפני יבם אינה אוכלת בתרומה אפילו למשנה ראשונה. ובמאירי בסוגיין ונדרים ע"ג ב' ויבמות ס"ז ב' דבר בעניין זה, ולא הזכיר כלל את התוספתא. ושמא היתה לו גירסא אחרת כאן, שהרי כן הוא כותב בקידושין י' א', עמ' 75: וכן אמרו בתוספתא אין ארוסה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחפה, או שתבעל לשם נשואין. ועיין לעיל פ"ד ה"ד. וצ"ע.

footnotes: ⁴ עיין מ"ש לעיל יבמות פ"י, שו' 7–8, ד"ה אין אוכלת. ⁵ כלומר, אפילו למשנה ראשונה.

**אם מתה בעלה יורשה.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע ובס' יחוסי תו"א, עמ' תפ"ב הנ"ל, חסר. וכנראה שבבא זו חסרה גם לפני תלמידי רבינו יונה ותוספ' הרא"ש הנ"ל, שהרי יכלו להסתייע ממנה לשיטתם שההלכה "והיבמה עד שתיבעל" היא גם לפי משנה ראשונה דומיא ד"אם מתה בעלה יורשה", שאף למשנה ראשונה אין בעלה יורשה לפני שנכנסה לחופה. ואף שבעלה יורשה אם מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל (עיין לעיל פ"ד ה"ד, שו' 10 ואילך) לפני שנכנסה לחופה, הרי דין זה הוא גם לפי משנה אחרונה, ואין הבדל בין המשנה הראשונה והאחרונה בהלכה זו. ועיין להלן, שו' 18, ומשנת גיטין פ"ה מ"ה ועדיות ספ"ז.

9-10. **אמ' ר' מנחם בן נפח וכו'.**כ"ה בד, בכי"ע ובס' יוחסין השלם, 56 סע"א. ובכי"ו בטעות: בן בן נפח, ובס' יחוסי תו"א הנ"ל חסר "בן נפח". ולא מצאתי זכרו במקום אחר.

10-11. **מעשה בר' טרפון שקידש שלש מאות נשים להאכילן בתרומה וכו'.**ס' יחוסי תו"א ויוחסין השלם הנ"ל, ולעיל שם, 24 ע"ב, רש"י קידושין ע"א סע"א, רשב"ץ אבות פ"ב מט"ו, ל"ז ע"ב. והמעשה עצמו גם בירושלמי יבמות פ"ד הי"ב, ו' ע"ב, ובמדרש שה"ש הוצ' גרינהוט, ו' ע"ב.⁶ ופירש בס' יחוסי תו"א הנ"ל שלר' טרפון היו הרבה תרומות משלו שהיה עשיר גדול ובעל נכסים מרובים, ולא עוד אלא שהיה מקבל תרומה מכל אדם כל השנה, כמפורש לעיל חגיגה פ"ג הל"ג, עמ' 393. והנשים הללו היו בנות ישראל, והלכה זו היא לפי המשנה האמצעית שארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה כשהגיע זמן ולא נישאו, ולפנינו הרי התנה מתחילה שיזון אותן מיד, ודינן כהגיעו זמן ולא נישאו, ועיין ירושלמי נדרים פ"י ה"ה, מ"ב ע"א: קידש אשה על מנת לזון⁷ הבעל מיפר לה וכו'. ואין כאן חשש של סימפון, שהרי לא היה בדעתו לישא אותן, ומכיון שחייב במזונותיהן ייחד להן מקום לאכילתן. ואף שאמרנו לעיל, שו' 4–5, שבת ישראל שנתארסה לכהן נותנין לה הכל חולין, הלכה זו היא לטובתה, והיא יכולה לתבוע ממנו שיתן לה הכל חולין, אבל אם היא מתרצית בתרומה, פשיטא שאין מוחין בידה, ובנידון שלפנינו שהיו שני בצרות, וכל עצם הקידושין היה כדי להאכילן בתרומה, הרי בוודאי שנותנין להן הכל תרומה, ויאכלו ממנה בשעת טהרתן. ועיין מ"ש הר"ח אלבק הנ"ל (לעיל, עמ' 255, סד"ה ובמשנתנו).

footnotes: ⁶ ומשם בלקח טוב שם, הוצ' גראינוף, עמ' 15. ⁷ ועיין גם בירושלמי כאן פי"א רה"ב, ל"ד ע"ב.

11-12. **וכבר שלח יוחנן בן בגבג אצל ר' יהודה בן בתירה לנציבין וכו'.**ספרי קרח פי' קי"ז, עמ' 137, ירושלמי פ"ה ה"ד, כ"ט ע"ד, בבלי קידושין י' ב'.

17-18. **שהרי אמרו חכמים אין ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומ' עד שתכנס לחופה. אם מתה בעלה יורשה.**וכ"ה בספרי הנ"ל, אלא שנוסף שם באמצע "נכנסה לחופה, אע"פ שלא נבעלה אוכלת בתרומה", כמפורש לעיל פ"ד, שו' 5. ובירושלמי ובבבלי הנ"ל חסר "אם מתה בעלה יורשה", אלא שבירושלמי מוסיף: וסמכו להם מקרא כמה שנאמר כל טהור בביתך יאכלנו. והפסוק אינו אלא אסמכתא בעלמא, עיין לעיל שם בספרי, עמ' 136, ובס' הישר לר"ת סי' מ"ט, הוצ' הרש"ש שלזינגר, עמ' 17, ובתוספות יבמות ס"ח א', ד"ה קנין, ובתוספות הרא"ש קידושין י' ב'. אבל עיין רש"י שם. וכן אמרו בירושלמי יבמות פ"ט ה"ו, י' ע"ב: מאורסת לכהן. כל טהור בביתך יאכלנו, ולית היא גו בייתה וכו', לשומרת יבם לכהן, כל טהור בביתך יאכלנו, ולי' היא גו בייתה. וכ"ז אינו אלא אסמכתא בעלמא. אבל עיין תשב"ץ ה"ב סוף סי' רכ"א. ובספרי זוטא קרח, הוצ' הרח"ש הורוביץ, עמ' 295: בביתך. פרט לבת ישראל עד שלא זכו במעשה ידיה. ומניין אתה מרבה משזכו במעשה ידיה, אמרת, כל טהור בביתך יאכל אותו. ונראה שברייתא זו היא לפי המשנה האמצעית. ומשזכו במעשה ידיה, פירושו משנתחייבו במזונותיה, עיין להלן, שו' 18–20, ד"ה יבמה ומש"ש. ועיין מ"ש לעיל עמ' 233, הע' 15. ולפ"ז נראה שגם "אמרו חכמים" מתייחס למשנה האמצעית, כמו שפירשו כמה ראשונים.⁸ וכן משמע מלשון התוספתא כאן שצרפו לה "אם מתה בעלה יורשה", ודין הירושה הוא לאו דווקא בחופה אלא גם במסירת האב, עיין לעיל פ"ד שו' 10–13. ומה שאמרו כאן "עד שתכנס לחופה" הכוונה היא, פרט לארוסה.⁹ וכן כתבו בראשונים הנ"ל: ולפי שבהגעת זמן רגילים לעשות חופה נקט חופה. ועיין מ"ש לעיל, שו' 10–11, ד"ה והנשים.

footnotes: ⁸ עיין בתוספות ותוספות הרא"ש קידושין י"א א', ריטב"א שם, ועוד. ⁹ ולא נכנסו כאן לפרטים יוצאים מן הכלל, דומיא דירושתה, שאפילו במסירת האב לשלוחי הבעל, הבעל יורשה.

18-20. **יבמה מה היא למזונות? כל זמן שנתחייב הבעל, יבמין חייבין, לא נתחייב הבעל, אין יבמין חייבין.**בחי' הרמב"ן נ"ג סע"א, פירש שברייתא זו סמוכה למשנתנו פ"ה מ"ב הנ"ל, כלומר למשנה האמצעית שאנו עוסקים בה גם בתוספתא לעיל בסמוך, והכוונה ליבמה ארוסה אם יש לה מזונות מנכסי בעלה, ופירשה התוספתא שכל זמן שנתחייב הבעל, והיינו אחרי שהגיע זמן ולא נשא, ונתחייב במזונות, אף היבמים חייבים לזון אותה (מנכסי בעלה, כל שלשה חדשים ראשונים, עיין מ"ש להלן), ואם עדין לא הגיע זמן בחיי בעלה, ואף הוא לא נתחייב במזונותיה, אין היבמין חייבין. והביאו בס' חקת הדיינין סי' ש"ב, פ"ט ע"ב. וכן פירש הרשב"א נ"ג ב' (לפי שטמ"ק שם), נ"ח א' (לפי הנ"ל) והר"ן פ"ד סי' רנ"ג. ובריטב"א נ"ח א': ותו דבהדיא אמרינן ביבמות (בבלי שם נ"ו א') כל שהבעל מאכיל היבם מאכיל, והיינו כמשנה ראשונה וכו', וסתמא קתני לה ואפילו בארוסה. ובבבלי נ"ג ב' שאלו: ארוסה יש לה מזונות, או אין לה מזונות וכו'. ופירשו הר"ח והרי"ף שהכוונה לארוסה שהגיע זמנה להנשא ולא נישאת, ומת בעלה וכו'. ובתוספתא כאן מפורש שאם הגיע זמנה בחיי בעלה ניזונית משל יורשין, ופירש הרמב"ן שם: ומיהו לפר"ח ברייתא לא שמיע להו. והרשב"א (בשטמ"ק) שם חילק בין יבמה שאגידה בו ואינה יכולה להנשא מחמת היבם אפילו לאחר שלשה חדשים נזונית מן הנכסים, מה שאין כן שאר ארוסות, ולפיכך לא הסתייעו בבבלי שם מן התוספתא כאן שמדברת ביבמה. וכל הפירושים הנ"ל הם בתנאי שאנו מניחים שעיקר מקום התוספתא היא כאן, וביבמות פ"ו, שו' 11, הובאה מכאן דרך אגב. אבל אפשר שעיקר מקום התוספתא היא ביבמות שם (וכאן הובאה דרך אגב), ואף הר"ח הביא תוספתא זו ביבמות מ"א ב' (עיין רשב"א נ"ג ב' הנ"ל), ושם אפשר לפרש שהכוונה "כל זמן שנתחייב הבעל" פירושו יבמה שנפלה מן הנישואין, ו"לא נתחייב הבעל" כוונתו יבמה מן האירוסין, ואין מדברין כאן כלל בהגיע זמן ולא נישאו. ולפ"ז אין לפשוט מתוספתא זו את שאלת הבבלי הנ"ל. והנידון כאן הוא ביחס לג' החדשים הראשונים בלבד, עיין מש"ש ביבמות פ"ו שו' 11, ד"ה מה היא, ושו' 46, ד"ה יבמה.

20. **מעשה ידיה של מי? אם היתה נזונת משלהן, הרי הן שלהן וכו'.**בתוספות יבמות מ"א ב', ד"ה עמד, כתבו שאם ברח היבם והיא ניזונת משלו לאחר ג' חדשים, אין מעשה ידיה שלו. ובשו"ת הרא"ש כלל נ' סי' ד' כתב: ובאותם ג' חדשים שהיא ניזונית, מעשה ידיה ליבם בכל מה שתרויח וכו'. ועיין במשנתנו כאן רפי"א, ובשו"ע אה"ע ריש סי' ק"ס. ובטור שם פסק: מעשה ידיה שלה לעולם אפילו היא ניזונית, ועיי"ש בב"י, ב"ח פרישה ודרישה. ולפי פירוש הראשונים ברישא הכוונה כאן שאם הגיע זמן ולא נשאה בעלה, והיבמין חייבין במזונותיה (מנכסי בעלה) ג' חדשים הראשונים, מעשה ידיה שלהן, ואם נפלה מן האירוסין לפני שהגיע זמנה להנשא, ואין היבמין חייבין במזונותיה כלל (עיין מ"ש לעיל), מעשה ידיה של עצמה.

21. **[ירושתה ומציאתה בין כך ובין כך הרי הן של עצמה].**כ"ה בכי"ע, וכן היה בג', ולפנינו נשמט. ובד נשמטו המלים "ירושתה ומציאתה" גרידא. ודין ירושתה נתבאר בין בירושלמי¹⁰ ובין בבבלי (יבמות ל"ט א'). ועיין ר"מ פכ"ב מה' אישות ה"י ובשו"ע אה"ע סי' ק"ס ס"ק ה' ובנו"כ שם. ועיין מ"ש לעיל, עמ' 240, ד"ה ברם. ואשר למציאתה דינה כשאר אלמנות, עיין ירושלמי רפי"א, ל"ד ע"א, בבלי צ"ו א', עיי"ש.

footnotes: ¹⁰ פ"ח ה"ט, ל"ב ע"א; יבמות פ"ד ה"ג, ה' ע"ד, אלא שהגירסא נסתרסה שם, עיין מ"ש בבאורי לה' הירושלמי להר"מ, עמ' ס"ה, אות א'.

22. **המקדיש מעשה ידי אשתו, הרי זה מעלה לה פרנסה מתוכן, והשאר הקדש.**וכ"ה להלן ערכין פ"ג ה"ח. ובמשנתנו פ"ה מ"ד: המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת. המותר, ר' מאיר אומר הקדש, ר' יוחנן הסנדלר אומר חולין. ופירש"י (נ"ה ב', ד"ה המותר): הקדיש את מותר מעשה ידי אשתו, מה שהיא עושה לו יותר על הראוי שפסקו חכמים (משנתנו ספ"ה), ולא הקדיש מעשה ידיה עצמן, והמותר קנוי לו וכו'. ברם מלשון התוספתא כאן וערכין הנ"ל משמע שהבעל הקדיש את כל מעשה ידיה, אלא שההקדש אינו חל על אותו חלק ממעשה ידיה שממנו היא צריכה להתפרנס, והמותר הוא הקדש.¹¹ וכן כתבו בתוספות רי"ד נ"ח ב':¹² המקדיש מעשה ידי אשתו וכו', פי' אפילו למ"ד שאין האשה יכולה לומר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה אתיא מתני', וטעמא דמילתא מפני שיכול להערים ולומר איני רוצה לזונך, והיא זקוקה להתפרנס ממעשה ידיה, הלכך הרי זו עושה ואוכלת, ואין ההקדש חל על מעשה ידיה, מפני שמעשה ידיה הרי שלה, שאם לא יפרנסנה בעלה תתפרנס היא ממנו, והמותר מה שעשתה יתר על מזונותיה, שאותו המותר הוא של בעל, והכי תניא בתוספתא המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זה מעלה לה מתוכן פרנסה, והשאר הקדש. ר"מ אומר הקדש, דקסבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, ר' יוחנן הסנדלר אומר חולין, דקסבר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. וכן פירשו את משנתנו (שהסיפא דבוקה לרישא) בתוספות (עיין שטמ"ק), בתוספות הרא"ש, רבינו יהונתן בפירוש המשנה (עיין להלן) ובמאירי, עמ' 235. אבל בפירושו לגמרא כתב ר' יהונתן הנ"ל שמסוגיית הגמרא משמע כפירוש רש"י.¹³ ברם בתוספות רי"ד נ"ח ב', ובתוספות (לפי שטמ"ק) יישבו את סוגיית התלמוד נ"ח ב', נ"ט א', גם לפירושם הם. ולא עוד אלא שלפירש"י קשה קצת יישוב התלמוד נ"ח ב' "סיפא איצטריך ליה", ואם הסיפא היא הלכה לעצמה ("הקדיש המותר"), הרי יכול היה התנא לשנותה לבד, עיין בשטמ"ק שם, ד"ה סיפא. ועיין בפי' תלמידי רבינו יונה ובהפלאה במקומו. ואעפ"י שסוגיית התלמוד מתיישבת בדוחק לפי פירוש התוספות ועוד, הרי קשה להוציא את לשון המשנה מפשוטה, אפילו אם נניח שהתוספתא שלנו לא היתה ידועה לתלמודים. וראיתי לחכם אחד שהוכיח מהמשך התוספתא בערכין פ"ג ה"ח הנ"ל¹⁴ ששנתה מיד אחר הבבא שלנו: המקדיש מעשה ידי עבדו, הרי זה מעלה לו פרנסה מתוכן, והשאר הקדש¹⁵ שכל הברייתא לא היתה ידועה לתלמוד, שהרי העבד אינו יכול לומר איני ניזון ואיני עושה, עיי"ש בבבלי נ"ח ב'. ברם ברור שכל הראייה ממשנתנו היא משום שתפסו שהיא מדברת בניזונת מבעלה שאם לא כן "מאי למימרא" וכו', עיי"ש בבבלי הנ"ל. אבל בעבד בוודאי שמדברים באינו ניזון, ויש כאן חידוש שאין הרב יכול לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך. וכל הסוגיא הרי היא אליבא דרב, והוא סובר (בבלי גיטין י"ב ב') שאין הרב יכול לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך (ועיין בירושלמי שהבאנו לעיל), ולפי דחיית התלמוד שאפשר לפרש את משנתנו בשאינה ניזונית, הרי בוודאי שאין להכניס כאן את ההלכה של עבד, ושתי הבבות מדברות בשאין הבעלים מעלין מזונות.

footnotes: ¹¹ ואפשר לפרש "המותר" היינו כל מה שנשאר ממעשה ידיה לאחר מיתתה הוא הקדש, עיין במחלוקת האמוראים בירושלמי ובבבלי בסוגיין. ועיין במאירי, עמ' 235, הע' ה'. אבל בעבד (עיין בתוספתא ערכין פ"ג ה"ח הנ"ל ומ"ש להלן) אין לפרש כן, וכל אחד כדינו. ¹² והגירסא הנכונה היא בשטמ"ק, ולפנינו בש"ס הוצ' ראם לקוי בחסרון. ¹³ מן הירושלמי אין הוכחה לפירושו, ופירוש בעל פ"מ אינו מוכרח, וטעמו של ר' יוחנן הסנדלר אינו משום שסובר שמעשה ידיה תחת מזונות. ¹⁴ עיין מ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 33, סד"ה המקדיש. ¹⁵ וברייתא זו הובאה גם בירושלמי כאן פ"ה ה"ה, ל' ע"א, וב"ק פ"ח ה"ה, ו' ע"ב.

23-24. **מלאכות שהאשה עושה לבעלה, שבעה גופי מלאכות מנו, ושאר לא הוצרכו לימנות.**במשנתנו פ"ה מ"ה נשנו שבע מלאכות: טוחנת, אופה, מכבסת, מבשלת, מניקה את בנה, מצעת לו את המטה, ועושה בצמר. והן הן גופי מלאכות, וכנגדן פוחתין לה שבעה דינרין בשבת אם מרדה (פ"ה מ"ז), כמו שאמרו בירושלמי שם. אבל בוודאי שהאשה עושה עוד כמה מלאכות, כגון מכבדת את הבית וכדומה. והברייתא שלנו גם בירושלמי פ"ה רה"ו, ל' ע"א.

24. **[הכניסה לו בין משלו ובין משלה, לא טוחנת, ולא אופה, ולא מכבסת].**כ"ה בכי"ע. וכן בקג"נ ובריטב"א, עיין להלן. ובד ובכי"ו נשמטה בטעות. ובבא זו מבארת את ההלכה הראשונה שבמשנה הנ"ל: הכניסה לו שפחה אחת לא טוחנת, ולא אופה ולא מכבסת. ובבבלי ס"א א': תנא אחד שהכניסה לו ואחד שצמצמה לו משלה. אבל הגאונים (אוה"ג ח"א, עמ' 171) והרי"ף (פ"ה סי' רע"ח) גרסו בבבלי: ואחד שמצאה לו משלו, ועיי"ש בתוספות, ד"ה ואחת. ובכי"מ: ואחת שמצאתה לו משלו. ועיין באוה"ג ח"ב, עמ' 35. ובריטב"א שם, סד"ה לא: ובתוס' תניא אחת שהכניסה לו משלה ואחת שהכניסה לו משלו. וניסוחו הושפע ע"פ הברייתא שבבבלי. ואמרו בירושלמי (פ"ה ה"ו, ל' ע"א) ובבבלי ס"א א', שאפילו לא הכניסה שפחה ממש, אלא ראויה להכניס דינה כן. ופירש"י: שראויה להכניס. שהכניסה נדוניא רבה. ומלשון התוספתא (הכניסה לו משלו) משמע כפירש"י, והיינו אפילו לא הכניסה לו שפחה ממש משלה, אלא הכניסה לו נדוניא שהיא שלו, אף היא כמו שהכניסה לו משלה. אבל ברמב"ן ס"א רע"א, בריטב"א נ"ט סע"ב ובר"ן פ"ה סי' רע"ח, השיגו על פירושו מן הירושלמי הנ"ל שהמשיך: כהדא דתני אשתו עולה עמו וכו', שהכוונה שהוא עשיר ומצאת לו משלו וכו', עיי"ש. ומרן ר"י קארו בתשובה דחה את הראייה מן הירושלמי, עיין מ"ש בבאורי לה' הירושלמי להר"מ, עמ' נ"ה, אות ע'. ובכי"ע ובקג"נ נוסף אח"כ "מקום שנהגו שלא לעשות וכו'", והיא נשנית להלן בסמוך בד ובכי"ו, ושם נתפרשה.

25. **כופה לעשות לבנו, ולבתה, לאחיו, ולאחיה, ולהטיל לפני בהמתו.**וכ"ה ("כופה") גם בד. והנכון הוא¹⁶ בכי"ע ובקג"נ: אין (ואין) כופה וכו'. ובשטמ"ק נדרים פ"א ב', סד"ה לפי אבא: ועיינתי בתוספתא דכתובו', ול"ג אבל כופה לתת לפני בקרו, אלא ה"ג ואינו כופה להטיל לפני בהמתו. ובבבלי ס"א ב': דתניא אינו כופה לא לעמוד לפני אביו ולא לעמוד לפני בנו ולא ליתן תבן לפני בהמתו, אבל כופה ליתן תבן לפני בקרו. ובתוספות שם, ד"ה לא, גרסו בבבלי שם: לא ליתן תבן לפני בהמתו ולא ליתן תבן לפני בקרו. והביאו ראייה מבבלי נדרים פ"א ב'. אבל בספרי ספרד וברי"ף היתה הגירסא בבבלי: ולא ליתן תבן לפני בקרו, אבל כופין אותה ליתן תבן לפני בהמתו, עיין באוה"ג ח"ב, עמ' 35. וכן היתה הגירסא לפני הר"מ, עיין פכ"א מה' אישות ה"ה, ה"ו וה"ז. ועיין מ"ש להלן נדרים פ"ז, שו' 3–4, ד"ה שני מטילה.

footnotes: ¹⁶ וודאי גמור אין כאן, ואפשר שמדברים בסמוכים על שולחנו, עיין ריטב"א ס' ב' (ס"א א') בשם "ודייקינן רבני' ז"ל" ובמאירי, עמ' 256. ואשר "להטיל לפני בהמתו" הרי לפי כמה נוסחאות בבבלי כופין אותה להטיל תבן לפני בהמתו, עיין מ"ש להלן בפנים.

25-26. **מקום שנהגו שלא לעשות אחת מכל אילו, אינו יכול לכופה.**בבא זו דבוקה למשנתנו, והיינו בכל מקום שנהגו שלא לעשות מן המלאכות שנמנו במשנתנו (חוץ מעשייה בצמר, עיי"ש במשנתנו) אינו יכול לכופה. וכן מביאים תוספתא זו הר"ש משאנץ (בתשובת מהר"מ ב"ב, ד' פראג, סי' שי"ח), הרשב"א בשו"ת ח"ד סי' קס"ט, רבינו ירוחם בס' משרים נכ"ג ח"ה והרב המגיד פכ"א מה' אישות ה"א, והוא מציין שמכאן הוא מקור הר"מ שם. ועיין באוה"ג כאן ח"א, עמ' 171. ועיין בבלי נ"ט ב' ובתוספות שם, ד"ה תני ר' חייא. ובבא זו נשנית בכי"ע ובקג"נ לעיל לפני הבבא "[אין] כופה לעשות לבנו וכו' ", עיין מ"ש לעיל, שו' 24, ד"ה ובכי"ע.

26-27. **ר' יהודה או' אף אין כופה לעשות פשתן, מפני שמסריח את הפה, ומשרביט את השפתים.**וכע"ז בבבלי ס"א ב'. ובירושלמי פ"ה סה"ו: ותני כן, כופה לעשות בצמר אבל לא בפשתן, מפני שהיא מסרחת את הפה ומשלבקת את השפיות. ור' יהודה ששונה משנת ר' אליעזר (להלן זבחים ספ"ב ומקבילה בבבלי מנחות י"ח א') סובר שבמקום שנהגו שהאשה אינה עושה אחת ממלאכות האילו, מכל מקום כופה לעשות בצמר, ודינה כאילו הכניסה מאה שפחות, וכר' אליעזר בפ"ה מ"ו. ועיין מאירי, עמ' 249. ור' יהודה מבאר שלא נשתעבדה לו אלא לעשות בצמר, אבל אינו כופה לעשות בפשתן. ומדברי הר"מ בריש פכ"א מה' אישות מוכח שהלכה זו אינה אלא בשלא נהגו הנשים לעשות את המלאכות האילו (או שהכניסה לו ארבע שפחות), אבל בסתם כופה לעשות בפשתן. ובירושלמי ב"מ פ"א ה"ה, ח' ע"א: דתנינן תמן כופה לעשות בצמר, ואינו כופה לעשות בדבר אחר. והכוונה לדברי ר' אליעזר במשנתנו פ"ה מ"ה, והמלים "ואינו כופה לעשות בדבר אחר" הן הוספות באור של הירושלמי. ובהגהות יפה עינים ס"א ב' כתב: ובירושלמי ב"מ פ"א ה"ה מבואר דשולל גם כל המלאכות זולת בצמר. ולא נתחוורתי בדבריו, והירושלמי תפס לדוגמא את דברי ר' אליעזר במשנתנו, והיינו בשהכניסה לו כמה שפחות,¹⁷ שאינו כופה אלא לעשות בצמר, אבל לא במלאכה שאינה רגילה בה. והוא הדין בשאר נשים שלא הכניסו כלום אינו יכול לשנותה למלאכה שאינה שלה,¹⁸ אבל יכול לכופה לכל המלאכות שהיא רגילה בהם, כגון אריגה ורקימה וכיוצא בהן. ולפי הר"מ הנ"ל כופה אף לעשות בפשתן, במקום שנהגו הנשים לעשות את כל המלאכות. ועיין במשנת ב"ק פ"י מ"ט וברש"י שם קי"ח ב', ד"ה צמר. ואשר לטעמו של ר' יהודה פירושו שהפשתן פוצע ומסרט את הפה, "שהיא צריכה לשרות החוט תמיד ברוק"¹⁹ (לשון רש"י ס"א ב'), והחוט החד פוצע את החיך ואת הלשון, אם אינה נזהרת יפה, כמו שפירש מהרי"ן אפשטין בתרביץ ש"ח (תרצ"ז), עמ' 120, עיי"ש שהעיר על כמה דוגמאות וביניהן תוספתא כלים ב"ב פ"ז ה"י: הכוסות (הקיצין) הסידניים טהורין מפני שסורחין את הפה. וכן משמש "סרח" גם בסורית המזרחית ושל א"י. ועיין גם בערוך ערך סרח ובעה"ש שם. ו"סרח" כאן הוא דומיא ד"משרביט" (מנפח), או משלבק (שבירושלמי), שאף הוא פירושו מנפח ("שולבגא, נופחא זעירא", עיין אפשטין הנ"ל), כלומר מזיק בפועל. אמנם ר"ח ילון²⁰ ערער על פירוש זה, וטען שכבן כפר הוא יודע שסתם פשתן ריחו רע,²¹ וצריך להוכיח תחילה הוכחה ברורה, שפשתן בשעת טוייתו כבר כלה ריחו הרע וכו', מ"מ מסתבר פירושו של מהרי"ן אפשטין הנ"ל.²² ואשר לפליאתו של ילון שם על אשר נעלם מאפשטין ירושלמי מפורש:²³ "אפונין חיים מערבין בהן מזון שתי סעודות. למי נצרכה לר' מאיר, שלא תאמר הואיל ומסריחין את הפה אין מערבין בהן", אין מכאן סתירה לפירושו של מהרי"ן אפשטין. ואף שהמפרש בפיאה הוצ' לונץ, מ"ה ע"ב, כתב: "לר"מ שאומר בתוספתא שם שאסור לערב בבצלים מפני שמסריחין את הפה", אין הדבר כן, וטעמו של ר"מ לא נזכר בתוספתא (עירובין פ"ו ה"ו, עמ' 119 ומקבילות) כלל. ובבבלי עירובין כ"ט סע"א אמרו: לא שנו אלא בעלים, אבל באימהות לית לן בה, ובעלין נמי לא אמרן וכו'. הרי לך שאין טעמו של ר' מאיר משום סרחון, אלא משום הארס שבבצלים שאינן ראויין לאכילה כמו שהם (עיין בירושלמי שם רפ"ג, כ' ע"ג). ולפי הבבלי מערבין באימהות של בצלים, אעפ"י שמסריחין את הפה, ואף לפי הירושלמי אין הטעם משום סרחון הפח. ולא עוד אלא שאין אפונין חיים מסריחים את הפה יותר מאפונין מבושלים. ולפיכך ברור שמירושלמי זה ראייה לפירושו של אפשטין, והכוונה שאפונים חיים מתוך שהם קשים מסרטין את הפה, והייתי יכול לטעות שאין מערבין בהן, כשם שאין מערבין בבצלים לר"מ משום הארס שבהן, קא משמע לן שאין אנו חוששין לכך. ואף כאן מסריחין = מסרחין.

footnotes: ¹⁷ והוא הדין דברי ר' יהודה כאן, ובשלא נהגו הנשים לעשות המלאכות האילו. ¹⁸ ואינה גרועה מעבד עברי, עיין במכילתא ריש משפטים, הוצ' הרח"ש הורביץ, עמ' 248, ובירושלמי כאן פ"ו ה"א, ל' ע"ג, וב"מ פ"א הנ"ל. ועיין בבלי ב"מ י"ב ב'. ¹⁹ ועיין בבלי זבחים ע"ט ב', ומ"ש בתס"ר ח"ד, סוף עמ' 61 ואילך. ועיין בספר Studies in Ancient Technology של A. J. Forbes ח"ד, עמ' 163, ציור 16, ומ"ש שם, עמ' 165, בשם Catullus. ²⁰ קונטרסים ש"א, ירושלים תרצ"ז, עמ' 37 ואילך. ²¹ ומסריח, איפוא, פירושו כפשוטו. ובוודאי שצדק בעיקר דבריו (שהפשתן מסריח), וכן מוכח גם מן המקורות, עיין משנת ברכות פ"ג מ"ה ובפירש"י שם כ"ה כ', ד"ה מי המשרה, וכן בכמה וכמה מקומות. אבל בבבלי ס"א ב' העמידוהו "בכיתנא רומאה", ולעניין ריח רע הרי אין הבדל בין פשתן רומאי ובין פשתן של א"י. ועלינו להניח שחוטי הפשתן הרומאי היו יותר חדים וקשים מפשתן אחר, ולאו משום ריח רע אתינן עלה. ברם הגבלת הבבלי קשה, עיין בתוספות שם, ד"ה וה"מ, ובשטמ"ק שם בשם תלמידי רבינו יונה. ושמא היה נפוץ בא"י מין פשתן שקראו לו (ע"פ דמיונו): כיתנא רומאה. ועיין בבלי ב"מ כ"ט סע"ב, חולין פ"ד ב'. וצ"ע. ועיין מ"ש הגרב"ז שאפראן בשו"ת הרב"ז סי' מ"ב. ²² וריחו הרע של הפשתן בשעת שרייתו במים בא בעיקר מחמת פעולת ההפרדה ותחילת רקבון, מה שאין כן בחוט גמור ויבש שנותנין אותו לתוך הפה. ולאו מחמת ריח רע אתינן עלה. ²³ פיאה פ"ח ה"ה, כ' סע"ד, עירובין פ"ג ה"א, כ' ע"ד.

28-29. **נדרה שלא להניק את בנה, בית שמיי או' שומטת את דדיה מפיו, ובית הלל אומ' כופה אותה להניק וכו'.**כל הברייתא בירושלמי פ"ה ה"ו, ל' ע"א, ובבלי נ"ט ב'. ושומטת את דדיה מפיו היא מליצה, כלומר מונעת את היניקה מן הולד. ובמשנת ר' אליעזר פט"ו, עמ' 291: יונקי שדים. מכאן ששומטין דד מפי התינוקות (כלומר, בתענית ציבור). והאגדה שם היא בשיטת ב"ש, עיין מ"ש לעיל ה"ג (יומא), עמ' 813. ועיין להלן סוטה פ"ו סה"ד ומקבילות.

29-30. **אם היה בנה מכירה וכו'.**ירושלמי ובבלי הנ"ל. ובתוספתא נדה פ"ב ה"ה: תינוק המכיר את אמו אין נותנין אותו למיניקת אחרת, מפני סכנות נפשות. ובשיעור ההכרה, עיין ירושלמי הנ"ל ובבלי ס' א'.

30. **אין האיש כופה את אשתו וכו'.**בכ"י תימני קדום:²⁴ ודבר זה נאמר בתוספתא מפורש, אין האיש כופה את אשתו שתניק את בן חבירו, ואין האשה כופה את בעלה שתניק את בן חברתה. ותמצא זה בתלמוד ארץ ישראל בפרק אע"פ (ה"ו, ל' ע"א). ותוספתא שלנו כלשונה נעתקה גם בה"ג ה' כתובות, ד"ו ע"א ע"ב. וממנו, כנראה, בס' השרשים לר"י בן ג'נח שרש כפה, הוצ' בכר, עמ' 228: ועוד מאמרם אין האיש כופה את אשתו להניק את בן חברו, ואין האשה וכו'. ובסמ"ג לאוין פ"א, ל"ג סע"ג: תניא בתוספת' הרי שרצתה האשה להניק בן חבירת' עם בנה הבעל מעכב, ואינו מניחה אלא להניק בנו בלבד. ורבינו העתיק את לשון הר"מ פכ"א מה' אישות הי"ב (כדרכו תמיד), ופתח בשם המקור. ובאמת לא נזכר לא בירושלמי ולא בתוספתא "עם בנה" ולפי פשוטה פירושו שהבעל יכול לעכב את אשתו אם היא רוצה להניק את בן חברתה לבדו (כגון שמת בנה). ובבבלי ס"א א': היא אומרת להניק, והוא אומר שלא להניק, שומעין לה. צערא דידה הוא. ופירש"י: החלב רב בדדיה ומצערה. ולפי זה אין הבדל בין רוצה להניק את בנה או בן חברתה, אבל בר"מ פכ"א מה' אישות סהי"ג: שצער הוא לה לפרוש מבנה. ולפ"ז אין הבעל יכול לעכב אותה מבנה דווקא, אבל יכול לעכבה מלהניק בנה של אחר. ונמצא שרבינו פסק את שתי ההלכות שיכול לעכבה מלהניק בנה של אחר גרידא, ומעכבה גם מלהניק את של אחר יחד עם בנה, עיין בבלי ס' ב', ותוספתא נדה פ"ב ה"ד. ובמאירי, עמ' 250: נשאלה שאלה בימי הגאונים במי שהיו לו שתי נשים וילדו שתיהן, ומתה האחת, ונשאר הבן, ומת הבן של אשה אחרת, אם כופה להניק את בנו שיש לו מאותה שמתה, והיה מי שהורה שחייבת בכך, והביאה ממה שאמרו בתלמוד המערב וכו' שתניק את בנה של חבירתה, אלמא דוקא בבנו של חברו הוא דאינו כופה, הא בבנו שלו כופה. ומכל מקום רבם (=רובם) הסכימו שאינו כופה אותה בכך, שנוח לנו לדקדק בלשון הבבלי וכו', ולא עוד שהם מפרשים בו שלא תניק בנה של חברתה אפילו היה בנו של בעלה. ועיין בהערה ט' שם. ועיין מ"ש בבאורי לה' הירושלמי להר"מ, עמ' נ"ה, אות ל'.

footnotes: ²⁴ הוצ' ר"י קאפח בתלפיות ח"ח, ניורק גיסן תשכ"א, עמ' 132, והם קטעים ממגילת סתרים לר"נ, עיין מ"ש הר"ש אברמסון בספרו "רב נסים גאון וכו', עמ' 200, ועיי"ש עמ' 273, הע' 189.

32-33. **המדיר את אשתו מתשמיש המטה, בית שמיי או' שתי שבתות, כלדת נקבה, בית הלל אומ' שבת אחת, כלדת זכר, וכימי נדתה.**וכ"ה להלן עדיות פ"ב ה"ד ובירושלמי פ"ה ה"ח, ל' ע"א. ובמשנתנו פ"ה מ"ו ועדיות פ"ד מ"י נשנית מחלוקת זו של ב"ש וב"ה בלי נתינת טעם לדבריהם. ובבבלי ס"א ב': מ"ט דב"ש גמרי מיולדת נקבה, ובית הלל גמרי מיולדת זכר. ובית הלל נמי נגמרו מיולדת נקבה (כלומר, שהוא אסור באשתו שבועיים) ? אי מיולדת גמרי לה הכי נמי, אלא ב"ה מנדה גמרי לה. ואשר ללשון המדיר, שהדיר את אשתו בדבר שהוא משועבד לה כתב הגאון (לפי שטמ"ק ע' א') שאסר על עצמו הנאה ממנה, וכמו שתירצו בנדרים ט"ו ב'. וכ"ה בר"מ פי"ד מה' אישות ה"ו. והרשב"א בנדרים שם כתב שאפילו אם אמר קונם שאני משמשך נאסר, משום דנעשה כאומר הנאת תשמישך עלי, עיי"ש, וכן כתב במאירי שם בשם "יש מפרשים". ועיין בשטמ"ק בסוגיין. ומ"מ התקשו הראשונים למה לא אמרו כן בתלמוד בסוגיין בפירוש, כמו שאמרוה בנדרים. ור' דן אשכנזי יצא לידון בדבר חדש, וגרס בתוספתא כאן בסוף ההלכה דברי ר' יהודה, ופירש שר' יהודה סובר שעונה היא מדרבנן, אם פירש ונתן קצבה לנדרו²⁵ ולפיכך מפקיע הקונם מידי שעבוד, ומשום כך לא הקשו כאן כלום, אבל משנת נדרים היא כר' מאיר, והוא סובר עונה דאורייתא אפילו במפרש, ולפיכך שאלו שם כיצד חל הנדר והרי הוא משועבד לה. והרשב"א חולק עליו וכותב בתשובתו אליו (ח"א סי' אלף רל"ב): גם מה שכתב מר דמפרש פלוגתא דר' מאיר ור' יהודה, דלר' יהודה דרבנן, ומתני' דפרק אף על פי ר' יהודה, ומתני' דנדרים ר' מאיר, וסבירא ליה דאף במפרש דאוריתא, ואליבא דידיה פרכינן התם בפרק ואלו נדרים (ט"ו ב'). גם זה לא ידעתי היכן מחלוקת זו שנויה.²⁶ עוד אמרת שמצאת בתוספתא בפרק אף על פי²⁷ המדיר את אשתו מתשמיש המטה וכו', דברי ר' יהודה, ואיהו סבירא ליה דעונה במפרש דרבנן. גם זה לא ידעתי היכן היא שנויה, דאלו בתוספתא כתובות פרק חמישי שמתחיל הבוגרת כתבועה שנו שם מחלוקת ב"ש וב"ה ששנויה במשנתינו, אלא שהוסיפו שם טעם דבריהם כטעם שאמרו בגמרא שם, ב"ש אומרים שתי שבתות כיולדת נקבה, וב"ה אומרי' שבת אחת כיולדת זכר. ולא נזכר שם ר' יהודה כלל, אלא בסוף, במורדת על בעלה, כדרך ששנויה גם כן במשנתינו. ודברי ר' דן אשכנזי קשים גם מצד אחר, שהרי משנת עדיות פ"ד מ"י שהיא משנת אעפ"י כאן היא כר' מאיר, כמפורש בתוספתא עדיות פ"ב ה"ב (עיין מ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 183), ושוב נשארת הקושיא למה לא פירשו בגמרא כאן כמו שפירשו בנדרים.

footnotes: ²⁵ כלומר, עד שבועיים לב"ש ועד שבוע לב"ה. ומדברי הרשב"א (בסוף התשובה שהבאנו בפנים) אנו רואים שר' דן טען שכיוון שחל הנדר עד שתי שבתות לב"ש ועד שבת אחת לב"ה תו לא פקע לעולם. ופירש הרשב"א שם את כוונתו, משום דהוי ליה כאיסור כולל, שכלל דברים מותרים עם דברים אסורים, עיי"ש שהשיג עליו. ²⁶ ועיין מ"ש בהפלאה בקונטרס אחרון סי' ס"ט, ס"ק ו'. ²⁷ קרא את פרק התוספתא בשם פרק המשנה, כרגיל אצל הראשונים, עיין מ"ש לעיל פ"ד, הע' 84.

33-34. **יתר על כן, יוציא ויתן כתובה.**במשנתנו ליתא. ולפי פשוטה של לשון משמע, שאם הדירה יותר משבוע לב"ה, ושבועיים לב"ש, יוציא ויתן כתובה, וכפירש"י למשנתנו (ס"א ב'): אם הדירה ב' שבתות תמתין, ואם יותר יוציא ויתן כתובה, וכן משמע מלשון הר"מ פי"ד מה' אישות ה"ו. ואף ששמואל סובר (ס"א ב') שאף בהדירה סתם ימתין שבועיים לב"ש ושבוע לב"ה, אינו חולק על רב אלא על הדין, אבל לא על פירוש המשנה,²⁸ ואם הדירה בפירוש יותר מן השיעור שקבעו במשנתנו, יוציא ויתן כתובה מיד. ועיין במאירי, עמ' 257, ובהערה ה' שם, ואינו מוכרח. ובמשנתנו כאן רפ"ז: המדיר את אשתו מלהנות לו, עד שלשים יום יעמיד פרנס, יתר מכן יוציא ויתן כתובה. ושם אפשר לפרש שיתר משלשים יום²⁹ לא יעמיד פרנס אלא יוציא ויתן כתובה. ובריטב"א בסוגיין כתב: פרש"י ז"ל שהדירה שבת אחת, או שתי שבתות, אבל אם הדירה יותר לא תמתין וכו', לכך הנכון דמתניתין קתני סתם המדיר את אשתו, דב"ש אומר שתמתין שתי שבתות וכו', וזה שנחלקו בה רב ושמואל וכו'. ולפירוש הריטב"א לכאורה היה צריך לומר בתוספתא כאן: מכאן ואילך יוציא ויתן כתובה, כמו שכתב רש"י במהדו"ק, עיין בשטמ"ק שם. ובאמת אין לדייק כלל מן הלשון, שהרי גם להלן, שו' 38, אמרו: יתר על כן אפי' כתובתה מאה מנה וכו', והכוונה שם "מכאן ואילך". ובירושלמי בסוגיין לא נזכרה מחלוקת רב ושמואל כלל, אלא להלן פ"ז ה"א, ל"א ע"ב (והשיטות שם הפוכות), במדיר את אשתו מליהנות לו.³⁰ והואיל ואין זה מצוי כלל בירושלמי שלא יביאו את המחלוקת במקומה ויסמכו על מקום אחר מבלי לציין לכך, הרי אפשר שבנידון שלנו לא נחלקו כלל, וכצריכותא שבבבלי ס"א ב', ע"א א', וכאן, הואיל ואי אפשר בפרנס, אף שמואל יודה לרב שבין בסתם ובין במפרש יותר מן השעור (יותר מכאן) יוציא ויתן כתובה מיד.

footnotes: ²⁸ וכן בשטמ"ק שם, סד"ה ב"ש: מחלוקת במפרש כו' פי' פלוגתייהו לכ"ע הויא במפרש וכו', ושמואל אמר אף על גב דפלוגתייהו הויא במפרש וכדכתי', ומיהו ה"ה נמי בסתם וכו'. ²⁹ כלומר, יתר מכאן, מכאן ואילך, עיין מ"ש להלן בפנים. ועיין מ"ש להלן פ"ז, הע' 1. ³⁰ ועיין מ"ש להלן רפ"ז.

34. **הפועלין שתים בשבת.**פיסקא ממשנתנו פ"ה מ"ו, והתנא מבאר כאן את שיעורי העונה.

**אם היו עושין מלאכה בעיר אחרת וכו'.**בבלי ס"ב סע"א. ובירושלמי פ"ה ה"ח, ל' רע"ב, הקשו מן הרישא של משנתנו שאמרו שם: הפועלים שבת אחת, על הסיפא שם שאמרו: הפועלין שתים בשבת. ותירצו: תני בר קפרא הפועלין יוצאין למלאכתן שלא ברשות בתיהן שבת אחת, כלומר, הרישא דבוקה לשלפניה: התלמידים יוצאין שלא ברשות וכו' הפועלין יוצאין וכו', והוא כבתוספתא כאן. ועיין בתוספות ובראשונים שהביא בשטמ"ק ס"ב א', ד"ה והתניא הפועלים.

35. **החמרים אחת לשתי שבתות.**במשנתנו פ"ה מ"ו הנ"ל: החמרים אחת בשבת. ובשטמ"ק ס"א ב', ד"ה התלמידים, כתב: ושל פועלים שתים בשבת אפ"ה רשאין לשנות וכו', וכן הפועלין ז' ימים, אבל החמרים והגמלין והספנין אינן רשאין להוסיף יותר על שיעור עונתן, דדוקא פועלין דעונתן שתים בשבת רשאין לשנות עד שבוע וכו'. ובח"ד ציין לב"ש באה"ע (סי' ע"ו ס"ק ב' אות ג') שכתב: החמרים פעם אחת בשבת, היינו ודאי כשהם בעירם בכל לילה (ועיין בתוספות ובשטמ"ק ס"ב א' הנ"ל). וכנראה שבזמנו ומקומו של התנא של משנתנו לא היו משתמשים בחמרים להעביר סחורות למרחק יותר מג' ימים (אלא היו משתמשים בגמלים), וברוב רובן של הובלות משא היו החמרים יוצאים למקומות קרובים (עיין ירושלמי ב"מ פ"ה ה"ה, י' ע"ב). ובמקומו ובזמנו של התנא שלנו כאן היו משתמשים בחמרים למהלך שבוע (שבועיים ללכת ולחזור). ועיין בבלי ס"ב סע"א ומ"ש בבאורי לה' הירושלמי להר"מ, עמ' נ"ו, אות ד'.

35-36. **הגמלים אחת לשלשים יום, הספנין אחת לששה חדשים.**וכ"ה בד. ובכי"ע ליתא, והיא פיסקא ממשנתנו, ולפיכך השמיטוה הסופרים בכי"ע. אבל באמת הכוונה היא שאעפ"י שבפועלים ובחמרים פעמים שעונתן משונה מעונה שקבעו חכמים במשנתנו, אבל הגמלים והספנין עונתן קבועה.

36. **המורדת על בעלה וכו', זו משנה ראשונה.**בכי"ע חסרה המלה "וכו'", ואין הוא רגיל כלל בתוספתא לקצר את הפיסקאות במלה "וכו'", אלא שסופר כי"ו ראה שאין משמעות לשלשת מלים אילו בלי המשך הדברים, ולפיכך הוסיף את המלה וכו'. וכע"ז להלן, שו' 39–40, עיין מש"ש, ד"ה המשרא. אבל גירסת כי"ע נכונה, וכן דרך התוספתא, עיין מ"ש לעיל ח"ב (כלאים), עמ' 553, ובהערה 26 שם. ואשר למהות המרידה, עיין בירושלמי ובבבלי למשנתנו. וכל העניין מוכיח, שבמורדת מתשמיש עסיקינן. ובד: המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרי' בשבת. ר' יהודה אומר שבעה טרפעקי. זו משנה ראשונה וכו'. והשלים הסופר את כל הפיסקא ממשנתנו פ"ה מ"ז. ועיין גם בבבלי ס"ג ב'. ובתוספ' רי"ד שם גרס: ת"ר (במקום "גופא" שלפנינו). וכן היה בתוספתא לפני הרשב"א, שכ"ה כותב בתשובה (ח"א סי' אלף רל"ב): ולא נזכר שם (כלומר, בתוספתא לעיל) ר' יהודה כלל, אלא בסוף, במורדת על בעלה, כדרך ששנויה כן במשנתנו. וסופר התוספתא גרס במשנתנו פוחתין לה מכתובתה וכו', כגירסת רוב הנוסחאות (עיין מ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 34), אבל בשטמ"ק ס"ג א', ד"ה מתני': ובקצת ספרים דוקני איתה פוחתין לה ז' דינרין.³¹ וכ"ה גם בתשה"ג חמדה גנוזה סי' פ"ט (אוה"ג, עמ' 189), ובב"ר כת"י אוקספורד (לפי מהדורת תיאודור־אלבק, עמ' 552, בשנו"ס).

footnotes: ³¹ כלומר, בלי המלה "מכתובתה", עיי"ש הטעם לשבת בגירסא זו.

36-38. **רבותינו התקינו שיהו בית דין מתרין בה ארבע וחמש שבתות זו אחר זו פעמים בשבת. יתר על כן, אפי' כתובתה מאה מנה אבדה את הכל.**וכ"ה בד אלא ששם חסרות המלים "בית דין" וכן אינן בשום נוסח, ואף בכי"ו נקוד עליהן מלמעלה (כנראה, לסימן מחיקה). ובכי"ע: רבותינו התקינו שמתרין בה ארבע שבתות זו אחר זו וזו אחר זו פעם אחת בשבת וכו'. ובקג"נ הדף קטוע כאן, אלא שנשאר שם, ארבע שבתות (כגי' כי"ע). ותלמידי רבינו יונה (בשטמ"ק ס"ג ב' ד"ה שתי) כתבו: אבל מורי הרב נר' אומר דשתי פעמים על כל הכרזה והכרזה קאמר (כלומר, רמי בא אבא בבבלי שם), דהוו להו שמונה הכרזות, וסיועא למילתיה מן התוספות, דתנינן התם ורבותינו חזרו ונמנו שיהיו מכריזין עליה ארבע שבתות (כגי' כי"ע וקג"נ), ושולחין לה פעמים (כגי' ד וכי"ו) בכל שבת.³² ורמי בר אבא בא לפרש התוספות ולומר, לא תחשוב שאלו השתי פעמים שתיהן קודם הכרזה, או שתיהן אחר הכרזה, אלא אחת קודם הכרזה, ואחת אחר הכרזה. ודברי תלמידי רבינו יונה נעתקו מכ"י (בשינויים קלים) בנתיבות משפט לס' משרים, רי"ג ע"א, עיין מש"ש בפירוש דבריהם. ובמאירי בסוגיין, עמ' 264: אלא שבבריתא ראיתי מתרין בה ארבע וחמש שבתות. ובתוספות ס"ג ב', ד"ה דיקא: דליכא למימר שמכריזין ד' שבתות בכל יום, דבהדיא תני בתוספתא דפעם אחת בשבת מכריזין. וכן בסמ"ג לאוין פ"א ל"ב ע"ג, והובא גם בהגה"מ פי"ד מה' אישות סה"ט, השיג על הר"מ שם שפסק שמכריזין עליה ארבע שבתות בכל יום: ולא בכל יום, דהא בהדיא קתני בתוספתא פעם אחת בשבת. וכ"ה בר"ן פ"ה סי' רפ"א. ובירושלמי פ"ה ה"י, ל' ע"ב: בית דין שאחריהן מתירין בה ארבע שבתות, והיא שובר' כתובתה ויוצאה. וכן מעתיק במאירי, ריש עמ' 265: בתלמוד המערב בית דין שאחריהם אמרו מתרין בה וכו'. ובבבלי ס"ג ב': רבותינו חזרו ונמנו שיהו מכריזין עליה ארבע שבתות זו אחר זו, ושולחין לה ב"ד הוי יודעת שאפילו כתובתיך מאה מנה הפסדת. ולהלן שם: אמר רמי בר חמא אין מכריזין עליה אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. אמר רבא דיקא נמי דקתני ארבע שבתות³³ זו אחר זו. שמע מינה. אמר רבי בר חמא (או: בר אבא) פעמים שולחין לה מבית דין, אחת קודם הכרזה ואחת לאחר הכרזה. עכשיו נברר את הגירסאות השונות שבתוספתא. הגירסא "מתרין" היא בכל נוסחאות התוספתא, וכן מעתיק משם במאירי הנ"ל, וכ"ה בירושלמי הנ"ל. וגירסת תלמידי רבינו יונה בתוספתא "מכריזין" גירסא בודדת היא,³⁴ והוא, כנראה, תיקון ע"פ הבבלי הנ"ל. ובמאירי, עמ' 264 הנ"ל, העיר על התוספתא: ושמא ההכרזה קרויה התראה. ולא כתב רבינו אלא בדרך "שמא", ולפי פשוטו בוודאי שבא"י לא הכריזו על העובדא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, אלא היו מתרין באשה בחשאי ובצינעא. ואפשר מאד שרמי בר חמא בבבלי הנ"ל סמך על התוספתא כאן, ולפיכך אמר שפעמים שולחין לה מבית דין וכו', כלומר ב"ד מתרין בה פעמים בכל שבוע, עיין בפי' תלמידי רבינו יונה הנ"ל. ואפשר שגירסת כי"ו "שיהו בית דין מתרין בה" אינה ט"ס, אבל אפשר שיש כאן תיקון ע"פ הבבלי הנ"ל. ואשר לגירסא "ארבע וחמש שבתות", הרי גירסת כי"ע ("ארבע שבתות") מקויימת ע"י קג"נ, תלמידי רבינו יונה והירושלמי והבבלי. אבל דווקא מטעם זה גירסת ד וכי"ו ("ארבע וחמש שבתות") שהיא מקויימת ע"י המאירי אין לדחותה בהחלט (ואפשר שבכי"ע מתוקן ע"פ שני התלמודים). ואשר לפירושה נראה שרבותינו נתנו לה ארבעה שבועות שלמים, ואם מרדה בליל שבת הרי אם מתרין בה ארבע שבתות אין כאן אלא שלשה שבועות בנתים, ומתרין בה חמש שבתות, אבל אם מרדה בתחלת השבת הרי מספיק להתרות בה ארבע שבתות. והראשונים נחלקו אם לפי רבותינו מפסידה חלק מכתובתה עד ההתראה האחרונה, אלא שאח"כ מפסידה את הכל בבת אחת, או שאינה מפסידה כלום עד ההתראה האחרונה, ואם חזרה בה מקבלת את כל הכתובה (אלא שאם תמרוד שוב אפילו פעם אחת תפסיד את הכל), עיין בר"ן מ"ש בשם גאון, בחי' הרמב"ן, הרא"ה ועוד. ואשר לגירסא "פעמים בשבת" שבד ובכי"ו הרי היא מקויימת ע"י תלמידי רבינו יונה הנ"ל, וכן משמע מן הבבלי (אם אין כאן תיקון על פיו), עיין מ"ש לעיל. וגירסת כי"ע ("פעם אחת") מקויימת ע"י התוספות.³⁵ ואין להכריע.

footnotes: ³² בנתיבות משפט שנביא להלן, מעתיק: פעמים בשבת ורמי בר חמא בא לפרש, והנכון הוא בשטמ"ק, וכגירסת כי"מ ועוד. ³³ ופירש"י: שבתות, ימים שאינם של מלאכה, והכל מצויין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. והר"מ בפי"ד מה' אישות הנ"ל פירש אחרת, עיין במגיד משנה במקומו ובר"ן הנ"ל (בפנים, סד"ה ובמאירי). ³⁴ מדברי התוספות ס"ג ב', ד"ה דיקא, אין ראייה כלל, משום שעיקר כוונתן שם מרוכז במלים "פעם אחת", כלומר, משם ראייה שמשמעות הבבלי היא שפעם אחת בשבת מכריזין, ולא בכל יום, עיי"ש. ³⁵ הסמ"ג יונק מתוספות שנץ בכל מקום, עיין מ"ש רא"א אורבך בספרו "בעלי התוספות", עמ' 391. ומהן, כנראה, שאב גם הר"ן.

38-39. **אחת ארוסה, ואחת שומרת יבם וכו'.**ירושלמי פ"ה ה"י, ל' ע"ב (פעמיים), קידושין פ"א ה"ב, נ"ט ע"א, בבלי כאן ס"ג א', ס"ד א'. ומן הבבלי (ס"ד א') משמע שאין בבא זו מדברי רבותינו, והיא מבארת את משנתנו פ"ה מ"ז ("המורדת על בעלה"), והיא כמשנה ראשונה, שמצות ייבום קודמת, ולפיכך כותבין אגרת מרד על יבמה שאינה רוצה להתייבם. אבל בירושלמי משמע שסברו שבבא זו היא מדברי רבותינו (וכפירוש בעל ק"ע במקומו), והוכיחו מכאן שאפילו למשנה אחרונה כותבין אגרת מרד על יבמה. עיין במה"פ, ד"ה אפילו, ברם בירושלמי אין זכר למאמר ר' יצחק (בבלי יבמות ל"ט ב') שחזרו לומר מצות ייבום קודמת למצות חליצה.

39. **אפי' נדה, ואפי' חולה.**ואמרו בירושלמי כאן וקידושין הנ"ל: שמרדה עד שלא באת נידה.

39-40. **המשרא את אשתו על ידי שליש, כולם במדה האיטלקי.**וכ"ה (בשינויי כתיב) גם בכי"ע. ובתוספ' רי"ד ס"ד סע"ב: תניא בתוספתא בפרק הבוגרות המשרה את אשתו ע"י שליש וכו', וכולן במדת איטלקי. וממש כעין זה לעיל, שו' 36, ד"ה המורדת, עיין מש"ש. ואף כאן בד: המשרה את אשתו על ידי שליש לא יפחו' לה מקביים חטין, או מארבע קבין שעורם, וכולם במדה האיטלקי. והשלים הסופר את כל הפיסקא של משנתנו פ"ה מ"ח. ובתוספות רי"ד הנ"ל אין לדעת אם היתה לפניו הגירסא בתוספתא כמו שהעתקנו לעיל מדבריו שבגליון הש"ס (והוא ממש כלעיל, שו' 36, בכי"ו), או שהיתה לפניו בתוספתא כגירסת ד, ורבינו בעצמו קיצר. ובשטמ"ק ס"ה א' העתיק בשם תוספות רי"ד: תוספתא המשרה את אשתו על ידי שליש לא יפחות לה משני קבין וכו' כולם במדת האיטלקי וכו'. ובמשנתנו הנ"ל נזכרו מדות חיבש (קב, חצי קב) ומדות הלח (חצי לוג שמן) ומשקל (מנה דבלה), ופירשה התוספתא שכולן במדה האיטלקית. ואמרו במשנת כלים פי"ז מי"א: ויש שאמרו במדה דקה. מדות הלח והיבש שיעורן באיטלקי, זו מדברית. ולפי התוספתא שעורי המשנה הם במדות הקטנות ביותר. ואשר ל"מנה דבלה" אמרו במשנת שביעית פ"א מ"ב: ככר דבלה של ששים מנה באיטלקי, ועיין בר"ש שם. ועיין בבלי עירובין פ"ג א', פ"ג ב' ("האוכל במדה זו"), וכאן ס"ד ב', ובאוה"ג שם, עמ' 197, ובברכי יוסף או"ח סי' קס"ח (בשיורי ברכה).

40. **אפי' נדה, ואפי' חולה, ואפי' שומרת יבם.**וכ"ה בד ובכי"ע ובתוספ' רי"ד הנ"ל (אלא ששם נשמט "ואפי' חולה"). וכנראה שהמלים "אפי' נדה" הן באשגרה מלעיל, שו' 39, והתוספתא מלמדת שאפילו חולה שאוכלת מעט, ואפילו שומרת יבם (עיין לעיל רה"ב, שו' 18 ואילך) שמן הדין אינה אוכלת עמו, ולא פשע כלום בזה שהשרה אותה ע"י שליש, נותן לכולן כשיעור ששנו במשנתנו.

40-41. **נתן לה כוס, חבית, וקדירה, פך, נר, ופתילה.**תוספ' רי"ד הנ"ל, ס' יחוסי תו"א כת"י ערך יהודה איש כפר נבורייא, ריטב"א ס"ד ב', ד"ה נכנסה (ובשטמ"ק שם בשמו), ר"ן פ"ה סי' רפ"ו, נ"י ס"ד סע"ב (אשי ה' צ"ז ע"ג), מ"מ פי"ג מה' אישות ה"ג. ובמאירי, עמ' 274: ונשוב לביאור משנתנו, והוא שנותן לה גם כן כלי אכילה ושתיה. ולא היה כן במשנה לפני רבינו, אלא הוא באר את המשנה והוסיף עליה, והעתיק את לשון הר"מ בפי"ג מה' אישות ה"ג הנ"ל. ועיין ירושלמי פ"ה הי"ב, ל' ע"ב, ומ"ש בבאורי לה' הירושלמי להר"מ, עמ' נ"ו אות ח'.

41-42. **יין אין לה, שאין נשותיהן של עניים שותות יין.**כל השיעורים שנשנו במשנתנו, ולעיל כאן, הם רק בעניים, וכמו שפירשה המשנה בסוף פירקין: במה דברים אמורים בעני שבישראל, אבל במכובד הכל לפי כבודו. ובוודאי שלפי פשוטה של משנתנו הכוונה לבעל שהוא עני,³⁶ וכמו שאמרו כאן: שאין נשותיהן של עניים וכו'. והביאו תוספתא שלנו בס' יחוסי תו"א הנ"ל, תוספות רי"ד הנ"ל (לפי שטמ"ק),³⁷ רשב"א (בשטמ"ק) ס"ה א', ד"ה הא, ריטב"א שם, סד"ה ת"ר. והברייתא שלנו גם בירושלמי פ"ה הי"ב, ל' ע"ב, ועיין מ"ש להלן בשם הירושלמי רפי"א. אבל בבבלי ס"ד סע"ב: אלו יין לא קתני (כלומר, במשנתנו), מסייעא ליה לר' אלעזר, דאמר ר' אלעזר אין פוסקין יינות לאשה (כלומר, לשום אשה, אפילו עשירה) וכו', רגילה נותנין לה לציקי קדירה. ולפ"ז אין הבדל בין אשת עני לאשת עשיר, אלא ברגילה ואינה רגילה, ואם אינה רגילה אפילו לאשת עשיר אין פוסקין. ואע"פ שאין סתירה מכאן לדברי הבבלי, שהרי סתם נשותיהן של עניים אינן רגילות ביינות לציקי קדירה, מ"מ מוכח שהבבלי לא ידע מברייתא זו. ואף בירושלמי הנ"ל, הסיקו שהכוונה ליין לתבשילה, עיי"ש. ובירושלמי פי"א ה"א, ל"ד סע"א: אשת איש אין לה יין, אלמנה יש לה יין.

footnotes: ³⁶ ולא לאב, עיין בתוספות הרא"ש ס"ה א' ובריטב"א שם. ³⁷ בתוספ' רי"ד שבגליון הש"ס ס"ד סע"ב נשמטו כמה מלים.

42. **כר אין לה, שאין נשותיהן של עניים ישנות על כר.**במשנתנו פ"ה מ"ח: ונותן לה מיטה מפץ ומחצלת. ובבבלי ס"ה א': ת"ר אין נותנין לה כר וכסת. משום ר' נתן אמרו נותנין לה כר וכסת וכו', כגון דאורחיה דידיה ולאו אורחא דידה, ת"ק סבר אמר לה כי אזילנא שקילנא להו, וכי איתינא מייתינא להו בהדאי, ור' נתן סבר אמרה ליה זימנין דמיתרמי בין השמשות ולא מצית מייתי להו ושקלת להו לדידי ומגנית לי על ארעא. וכבר נתקשו הראשונים למה לא יתן לה, והרי עולה עמו ואינה יורדת עמו, עיין בשטמ"ק בשם הרשב"א, בתוספות הרא"ש ובריטב"א שם. ופירשו הר"י מיגאש (לפי מאירי, עמ' 274, בשם גאוני ספרד) והראב"ד (לפי הרשב"א והריטב"א הנ"ל) שהמחלוקת הוא בכר יתירא (מחוץ לכר אחד שמגיע לה). אבל הרשב"א והריטב"א הנ"ל השיגו על פירוש זה מן התוספתא כאן, עיי"ש. ובירושלמי פ"ה הי"ב, ל' ע"ב: ר' יוסי אמר כר אין לה, שאין נשי העניים ישינות על הכר. והמלים "ר' יוסי אמר" אינן בגוף כי"ל והוסיפן המגיה בגליון, ואף הרשב"א (בשטמ"ק) לא העתיקן,³⁸ ואינן בשום נוסח של התוספתא. בכל אופן ברור שהברייתא שהביאו בבבלי היא ברייתא בבלית ("משום ר' נתן אמרו") ולא היתה ידועה בא"י.

footnotes: ³⁸ אבל אפשר שקיצר את לשון הירושלמי, והשמיט את השם.

42-43. **מותר מזונות שלו, ומותר בלאיות שלה.**וכ"ה בד וברשב"א הנ"ל. ובכי"ע הסדר הפוך, והיא היא. ובירושלמי פ"ה סהי"ב, ל' ע"ב (בכי"ל): ר' חייה בשם ר' יוחנן הותירה מזונות שלה, הותירה בליות שלו, הותירה בליות שלה. והמגיה מחק את המלים "בליות שלו הותירה". ולא תיקן כהוגן, וצ"ל שם: הותירה מזונות שלו, הותירה בליות שלה, כפי שמוכח מירושלמי שם רפי"א, ל"ד סע"א. וכן בבבלי ס"ה ב': ת"ר מותר מזונות לבעל, מותר בלאות לאשה וכו', אמר רחבה שמתכסה בהן בימי נידתה, כדי שלא תתגנה על בעלה. ועיין רש"י, ד"ה מותר מזונות, ומ"ש בח"ד. ובתוספ' רי"ד פירש: פי' אם נתן לה מזונות מרובים, כדתנן וכו' אבל במכובד הכל לפי כבודו. ועיין מ"ש לעיל, שו' 39–40, סד"ה ובמשנתנו הנ"ל.

43. **העשיר עולה עמו, העני אין יורדת עמו.**רשב"א בשטמ"ק הנ"ל. ובבא זו מבארת את משנתנו ספ"ה: במה דברים אמורים בעני שבישראל, אבל במכובד הכל לפי כבודו. ופשיטא שאפילו היה עני והעשיר, כופין אותו לפרנס לפי עושרו (עיין בלשון הר"מ פי"ב מה' אישות הי"א), ואם היה עשיר וכבר הורגלה במזונות מרובים והעני, אינה יורדת עמו,³⁹ ויטרח ויעלה לפי הרגלה, או שתהא מגלגלת אתו בביתו אם אינו יכול להמציא לה לפי הרגלה. ועיין ירושלמי פ"ה ה"ו, ל' ע"א, בבלי מ"ח א', ס"א א'.

footnotes: ³⁹ ועיין בס' הפלאה ס"ה סע"א מ"ש על שיטת הרמב"ן. ושוב כתב שם: ותו קשה לי, דא"כ בר"פ המדיר דפריך אי דלא ספקה היכא מצי מדיר לה, ה"ל לשנויי בעני והעשיר, דכיון שהיה עני בשעת הנדר לא היה מחוייב ליתן לפי כבודו, והיתה מספקת במעשה ידיה, חל הנדר. מיהו בזה י"ל דא"כ באמת אין הנדר חל אח"כ, כיון דנתחייב לפי כבודו, ואינה מספקת וכו'. וכדבריו מפורש בתוספתא כאן.

44. **מעשה בבתו של נקדמון בן גוריון וכו'.**וכ"ה בבבלי ס"ו ב'. ובירושלמי ספ"ה, ל' ע"ג: מעשה במרים בתו של שמעון⁴⁰ בן גוריון וכו'. ובאיכה רבה פ"א מ"ח (לפסוק על אלה אני בוכיה): מעשה במרים בתו של נקדימון וכו'. וכ"ה בפסי"ר פכ"ט-ל', הוצ' רמא"ש, ק"מ ע"א.

footnotes: ⁴⁰ בבבלי תענית כ' א': תנא לא נקדימון שמו, אלא בוני שמו. ובפירוש על התורה של מנצור אלדמארי סוף ויקרא (לפי הנספח לקטעים מפירושו, הוצ' קאהוט, ניריורק 1898, עמ' V) לכך נקרא שמו נקדימון, ויוסף היה שמו (כלומר, יוסף בן גוריון!).

44-45. **שפסקו לה חכמים חמש מאות דינרי זהב בכל יום לקופת בשמים.**וכ"ה בירושלמי ובאיכה רבה הנ"ל. ובכי"ע: לקופת⁴¹ בשמים של יום. ובפסיקתא רבתי הנ"ל: ובאתה אצל ר' צדוק ופסק לה מכ"ה ליטרות של כסף לקופות בשמים למזונותיה וסאתים יין לתבשילה בכל שבת ושבת (עיין להלן). ובבבלי הנ"ל: שפסקו לה חכמים ארבע מאות זהובים לקופה של בשמים לבו ביום. ועיין מ"ש להלן, שו' 45, בשם ילקוט אבות כ"י.

footnotes: ⁴¹ אצל צוקרמנדל בטעות: וקופת בשמים. וטעות זו הכשילה את מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, סוף עמ' 494.

45. **ולא היתה אלא שומרת יבם.**וכ"ה בירושלמי הנ"ל. וכן בפסיקתא הנ"ל: שהיתה שומרת יבם. אבל בבבלי ובאיכ"ר הנ"ל לא נזכר שהיתה שומרת יבם. ובבבלי ס"ה א' אמרו על כלתו של נקדימון בן גוריון שפסקו לה חכמים סאתים יין לציקי קדירה מערב שבת לערב שבת. ועליה אמרו: תנא שומרת יבם היתה. ובירושלמי פ"ה הי"ג, ל' ע"ב, ספרו כע"ז על מרתא בת בייתוס, ולא הזכירו שהיתה שומרת יבם. ועיין גם איכ"ר הנ"ל סי' מ"ז. ובאבות דר"ן נו"א פ"ו, ט"ז ע"א: אמרו על בתו של נקדימון בן גוריון שהיתה מטתה מוצעת בשנים עשר אלפים דינרי זהב, ודינר צורי של זהב היה יוצא בה מערב שבת לערב שבת לציקי קדירה, ושומרת יבם היתה. ובילקוט אבות כ"י (הוספ' א' לאבות דר"ן בהוצ' שכטר, עמ' 138): אמרו על בתו של נקדימון בן גוריון שהיתה מטתה מוצעת בשנים עשר אלפים דינרי זהב, ושנים עשר אלפים דינרי זהב היתה מוציאה מערב שבת לערב שבת בבשמים לפסיפוך⁴² קדירה, ושומרת יבם היתה, וחמיה נקרא בן כלבא (הכוונה כנראה לכלבא בן שבוע) וכו'. ובפירוש אלדמארי הנ"ל (לעיל, הערה 40): אמרו על בתו של נקדימון בן גריון אשת בן ציצית הכסף⁴³ שהיתה מטתו מוצעת שנים עשר' אלפים דינרי זהב טהור, ומאה דינרי זהב היו לה מערב שבת לערב שבת לסיפוק⁴⁴ הקדירה וכו'. ולא נזכרו שם לא בשמים ולא שומרת יבם.

footnotes: ⁴² צ"ל: לסיפוק, עיי"ש ט"ז סע"א, הע' נ"ז. ועיין להלן בפנים. ⁴³ עיין בהערת שכטר לאבות דר"ן פ"ו, ט"ז ע"א הנ"ל, סוף הע' נ"ו. ⁴⁴ עיין לעיל, הע' 42.

46-47. **אמ' ר' לעזר בר' צדוק אראה בנחמה אם לא ראיתיה וכו'.**וכ"ה בירושלמי ספ"ה הנ"ל ובבבלי ס"ז א'. וכ"ה באיכ"ר פ"א סי' מ"ז וסי' מ"ח ובפסיקתא רבתי הנ"ל. ומסורת אחרת בר' יוחנן בן זכאי במכילתא יתרו בחודש פ"א, הוצ' הרח"ש הורוביץ, עמ' 203, ספרי נצבים פי' ש"ה, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 325, אבות דר"ן נו"א פי"ז, ל"ג ע"א, בבלי כאן ס"ו ב'. ובסיום טוב בפירוש אלדמארי הנ"ל ובס' המעשיות הוצ' גסטר, סוף עמ' 93.