1-2. **מי שמת והניח בנים ובנות, בזמן שהנכסים מרובין הבנים יירשו, והבנות ניזונות ומתפרנסות.**פיסקא ממשנתנו פי"ג מ"ג וב"ב רפ"ט,¹ ובשתיהן חסרה המלה "ומתפרנסות". וברשב"ם ב"ב קל"ט ב': והבנות יזונו מזונות ופרנסת נישואין וכו'. ובאו"ז ב"ב רפ"ט סי' ק"נ: "ורישא דקתני בנכסים מרובים הבנים ירשו והבנות יזונו כתב רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל, כלום (צ"ל: כלומ', כלומר), כל הנכסים בחזקת ירושת בנים,² ואין לבנות עליהם כי אם מזונות, והא דפי' בקונטרס מזונות ופרנסת נישואין אין נראה, דמה ענין פרנסת נישואין אצל מזונות, בכל מקום שמזכיר מזונות בתלמוד היינו אכילה ושתיה ובנות,³ אבל פרנסת נישואין היינו בכלל עישור נכסים, כדאמרי' בפ' מציאת האשה (ס"ח א') וכו', הא ניזונות ומתפרנסות קתני, מאי לאו אחד פרנסת הבעל ואחד פרנסת עצמה. לא אידי ואידי בפרנסת עצמה, ולא קשיא הא באכילה ושתיה, הא בלבושא וכיסויא, אלמא מזונות לחוד ופרנסת הבעל לחוד, ועוד, הלא הבנות אינן ניזונות אלא עד שיבגרו ואפי' לא נישאו, נמצא שאין פרנסת נישואין בכלל מזונות עכ"ל. מיהו כדברי רבינו שמואל זצ"ל קיימא לן, דתניא להדיא בתוספתא דכתובות, כדפרי' לקמן". והביא בעל או"ז (להלן שם סי' קנ"ד, כ"ג ע"ב) את כל התוספתא שלנו עד סוף ה"ג, והסתייע ממנה שפרנסת הבעל בכלל מזונות הבנות, עיין מ"ש ע"ז להלן. ודברי הריב"ם ברורים שבכל מקום שמזכיר בתלמוד מזונות (והיינו מזונות האשה והבנות) אף כסות בכלל. והוא משיג על הרשב"ם שכלל גם פרנסת נישואין בתוך מזונות, והרי בוודאי שמזונות לחוד ופרנסת נישואין לחוד, ומביא ראיה ממסיכתין (ס"ח א') שניזונות לחוד ומתפרנסות לחוד, ואעפ"י שאח"כ דחו שמתפרנסות פירושו "בלבושא וכיסויא" הכוונה היא ללבושא וכיסויא לשם נישואין, וכמו שאמרו (בבלי נ"ב ב'): דנלבשה וניכסה וניתיב לה מידי כי היכי דקפצי עלה ואתו נסבי לה, וזו היא פרנסת עצמה, בלשון המשנה (פ"ה מ"ב: לפרנס את עצמה). ולא אמר שמואל שם שלפרנסה שמין באב אלא בנדונייא, שפעמים עשיר קמצן עינו צרה בהתנו ואינו רוצה ליתן לו נדוניא גדולה, אבל ביחס למלבושי הבת כשהגיעה לפרקה, חזקה שאין אדם עשיר מקמץ בבגדי בתו שהגיעה זמנה להנשא, ולפיכך אף לשמואל שמין את הנכסים. וכן בתוספות ב"ב רפ"ט, קל"ט ב': מה שהזכיר רשב"ם בהדי מזונות פרנסה אין נראה לריב"ן,⁴ דהא מזונות היינו אכילה ושתיה, ופרנסה היינו מלבושין וצרכי הנשואין, ותרי מילי נינהו, כדאמר וכו', וקתני נמי הבנות נזנות ומתפרנסות וכו'. ואף כאן הכוונה למלבושין של הנישואין ושאר צרכי הנישואין, שהרי הרשב"ם לא הזכיר מלבושים כלל אלא פרנסה. כללו של דבר, לא מצאנו רמז בדברי הריב"ם שהיתומים אינם חייבים בכסות הבנות מחמת תנאי כתובה, ואדרבא לפי תיקון המו"ל שהוא קרוב לוודאי,⁵ הרי מפורש שם שכסות הבת היא בכלל מזונות, והיתומים חייבים גם בכסות הבנות כשם שחייבים במזונות, וכל ההשגה נגד הרשב"ם היא שהזכיר פרנסת נישואין בכלל המזונות. אבל הרמב"ן (הובא בריטב"א כאן נ"ב ב') הבין בדברי הריב"ם⁶ שאין כסות הבנות בכלל מזונות, עיי"ש שתמה עליו מכמה מקומות. וכן בשו"ת הרשב"א ח"ב סי' קט"ז: דעו כי יש מחלוקת ישנה, ואמרו משמו של רבינו שמואל ז"ל שהמלבושים וצרכי הנישואים בכלל מזונות. ור' יצחק בר מרדכי ז"ל כתב שאין בכלל מזונות אלא מאכל ומשתה, אבל המלבושים והנדוניא פרנסה מיקרו, ובכלל פרנסה הן. ועיין גם בשו"ת המיוחסות להרמב"ן סי' ק"ח. ואף רבינו העתיק מדברי התוספות בב"ב הנ"ל (שהרי הרשב"ם לא הזכיר מלבושים כלל), והבין את שיטת הריב"ם כדעת הרמב"ן הנ"ל, והדברים קשים. והרשב"א והריטב"א (וממנו בנ"י) בב"ב ריש פ"ט תפסו בדברי הרשב"ם שאינו מדבר אלא בנכסים מרובים, ואין כאן אלא שאלה של לשון, שהרי למעשה כולי עלמא מודים שיש להן לבנות פרנסת נישואין אם יש להם בעלים. אבל הרמב"ן שם הבין שיש כאן מחלוקת הלכה למעשה, ולדברי הרשב"ם שפרנסת נישואין בכלל יזונו, הרי בנכסים מרובים צריך שיהא מזון י"ב חודש לבנים ולבנות מחוץ לפרנסת נישואין, ופרנסת נישואין ממעטת ממזון י"ב חודש. וכן מפורש בפי' הרשב"ם בגמרא: כדי שיזונו. פרנסה ומזונות. וכן בפירוש המיוחס לר"ג שם: והבנות יזונו מן הנכסים עד שינשאו ונוטלות עישור נכסים. כדי שיזונו אלו ואלו כל סיפוקן בין בפרנסה בין במזונות וכו'. הרי לך מפורש שאם אין בנכסים כדי מזונות הבנות י"ב חודש וכדי פרנסת נישואין, נכסים מועטין הן. ועיי"ש ברמב"ן שחולק על הרשב"ם. ובחי' הרשב"א ברפ"ט, אחרי שפירש את לשון הרשב"ם כמו שהבאנו בתחילת הדבור כאן, הוסיף: ומיהו בירושלמי (כתובות פי"ג ה"ג, ל"ו ע"א. ועיין ב"ב פ"ט ה"א, ט"ז ע"ד) אמרו שהפרנסה ממעטת בנכסים (כלומר, כדברי הרשב"ם לפי הבנת הרמב"ן), אלא שאין לוקחין משם ראיה, שכן אמרו שבעל חוב בין מלוה על פה בין מלוה בשטר ממעטין, ואילו בגמרין (ב"ב ק"מ א') בעיא ולא איפשיטא, ואין ממעטין. ועיין גם ברא"ש שם פ"ט סי' ג'. ומלשון התוספתא כאן ניזונות ומתפרנסות הרי ברור שמדברים בפרנסת נישואין, כמפורש להלן בסמוך: כיצד הבנות ניזונות ומתפרנסות וכו'. ומכאן הוכיח באו"ז ב"ב סי' ק"נ וסי' קנ"ד שאף במשנת כתובות וב"ב פרנסה היא בכלל מזונות, וממילא משמע מלשון הגמרא "כדי שיזונו אלו ואלו" שאף כאן הכוונה שיזונו ויתפרנסו וכו'. ופשיטא שמלשון המשנה עצמה אין שום הוכחה.

footnotes: ¹ ולהלן, שו' 4–5, ד"ה סוף דבר, נעמור על סמיכות הברייתות למשנתנו כאן, עיי"ש. ² עיין יד רמה, רמב"ן, רשב"א וריטב"א, ועוד, ב"ב קל"ט ב'. ועיין תוספות רי"ד כאן ק"ח ב'. ³ ברור שצ"ל: וכסות, כהגהת המו"ל, ולא כמו שהגהתי בבאורי להלכות הירושלמי להר"מ, נ"ג סע"א, אות מ'. ⁴ צ"ל: לריב"ם, כמפורש באו"ז הנ"ל וברשב"א שנביא להלן. ⁵ עיין לעיל הע' 3. ⁶ ושם בשם התוספות שהביאו בשם ר"י, ואין ספק שהכוונה לריב"ם.

2-3. **כיצד הבנים יירשו, אין אומ' אילו היה אביהן קיים נותן להם כך וכך, אלא רואין את אחד כאילו הוא אביהן קיים ונותנין להן.**המלה "קיים" (השנייה) חסרה בד ובכי"ע (באו"ז הנ"ל יש כאן השמטה קטנה ע"י הדומות), ואפשר שנכנסה לכי"ו בט"ס מלעיל, אבל הכרח אין כאן.⁷ וכוונת הברייתא היא שאם היורשין לא חלקו, והם האחין השותפין שניזונין מתפוסת הבית, אין אומרין אילו היה אביהן קיים היה נותן הרבה מזונות לקטנים והרבה מלבושים לגדולים משום שהיה עשיר (שהרי כל הנכסים היו שלו) ופזרן, אלא רואים את אחד מן האחים (שהוא המפקח על הנכסים) כאילו הוא אביהן ונותנין להן כדרך שהוא נוהג בבניו ובבנותיו. וברייתא זו אינה עניין למשנת ב"ב פ"ח מ"ז ולתוספתא שם פ"ח הי"ח (ושם מדברים ברוצין לחלוק, ובהוצאות הנישואין).

footnotes: ⁷ שהרי בדמיון אפשר לראות גם את האח כאילו הוא "אביהן קיים".

4-5. **כיצד הבנות ניזונות ומתפרנסות, אין אומ' אילו היה אביהן קיים היה נותן להם כך וכך, אלא רואין שכנגדן היאך מתפרנסות ונותנין להן.**כל הברייתא באו"ז הנ"ל, ברמב"ן, רא"ה וריטב"א ס"ח א', בר"ן פ"ו סי' ש"א (במשנה), ובקיצור במאירי ס"ח א', עמ' 290, ובחי' הריב"ש בשטמ"ק שם. וברא"ה שם: האיך ניזונת (צ"ל: ניזונות) ומתפרנסות. וכ"ה בריטב"א ובר"ן הנ"ל. אבל המלה "ניזונות" (אחרי "היאך") חסרה בכל הנוסחאות ובאו"ז וברמב"ן הנ"ל. והרא"ה ז"ל, כנראה, הוסיפה מדעתו (וממנו בריטב"א ובר"ן) ע"פ העניין.⁸ ולפי פשוטה סמך התנא על הרישא והוא הדין במזונות הבנות שמין את הנכסים ורואין היאך שכנגדן ניזונות. ובכל אופן "מתפרנסות" כאן משמעותה פרנסת נישואין כפי שמוכח מן המחלוקת להלן, ולפיכך אף ברישא הכוונה כן, ומכאן ראיית בעל או"ז הנ"ל. ובבבלי ס"ח א': אמר שמואל לפרנסה שמין באב.⁹ מתיבי הבנות ניזונות ומתפרנסות מנכסי אביהן כיצד, אין אומרים אילו אביה קיים כך וכך היה נותן לה, אלא שמין את הנכסים ונותנין לה. מאי לאו פרנסת הבעל וכו'. ומדברי התוספות (ד"ה מאי לאו) מוכח שפירשו שמין את הנכסים כדי ליתן לה עישור נכסים, וכן משמע מדברי רש"י ותוספ' רי"ד שבנידון דידן אין לפנינו אלא שתי מחלוקות, והיינו אם שמין את דעתו של אב (ר' יהודה במשנתנו ולהלן בסמוך), או שנותנין לה עישור נכסים (חכמים שבמשנתנו ורבי להלן) אבל אין משגיחין בריבוי הנכסים. ברם שאר הראשונים¹⁰ פירשו שיש ג' מחלוקות בדבר. והם הביאו את התוספתא כאן לראייה¹¹ ש"שמין את הנכסים" בברייתא שבבבלי (והוא הדין במשנתנו פ"ו סמ"ו) פירושו כדי לתת לה לפי ריבוי הנכסים, והיא "שמין את הנכסים" (שבמשנתנו הנ"ל ושבברייתא שבבבלי) היא "רואין שכנגדן היאך מתפרנסות" (שבתוספתא כאן),¹² עיין בראשונים הנ"ל. ובמאירי, עמ' 291 מסיים: שמין את הנכסים ונותנים לה כפי מה שכנגדן מתפרנסות ועיי"ש עמ' 290. ור' יהודה סובר שאומדין דעתו של אב אם הוא וותרן או קמצן, ורבי סובר שנותנין לה עישור נכסים. סוף דבר מתוך בבא זו מוכח שזנים את הבנות לפי רוב הנכסים,¹³ וכן מפרנסים אותן לפי גודל הנכסים (לכל הדעות). והלכה שלנו אין לה עניין לתוספתא ב"ב ספ"ח (משנה שם ספ"ח), ושם מדברים בבנות יורשות, במקום שאין בן, ואם נישאו בנות בחיי אביהן ומת, אין הפנויות מקבלות פרנסת נישואין, אלא כולן יורשות בשוה. אבל בנידון דידן יש כאן בנים (או בן) יורשים, והבנות ניזונות ומתפרנסות אצל הבנים, ולפי התוספתא כאן הכל לפי גודל הנכסים. ומכאן נעמוד על סמיכות הברייתות שלנו למשנתנו, והיא נסמכה למשנתנו ספ"ה: אבל במכובד הכל לפי כבודו, ועיין רש"י ס"ח א', ד"ה הא באכילה, רבינו ברוך במרדכי פ"ו סוף סי' ק"צ. ומהלכה ה' ואילך להלן נסמכו הברייתות למשנתנו פ"ו מ"ג ואילך.

footnotes: ⁸ אבל באמת אפשר לומר שהפתיחה בבבא זו "כיצד הבנות ניזונות ומתפרנסות" היא באשגרא מן הרישא, ובבנות עוסקים בפרנסה גרידא, אבל במזונותיהן אין מתחשבין בנכסים, כשיטת הר"מ בפי"ג מה' אישות ה"ו ובפי"ט שם הי"א. ואעפ"י שבבבלי ס"ח א' אמרו: שמין את הנכסים וכו', באכילה ובשתייה וכו', כבר תירצה ר"ב אשכנזי בשטמ"ק שם, והר"מ יפרש "שמין את הנכסים", כדי לברר אם יש כאן נכסים מרובים (כדי מזונות י"ב חודש), או נכסים מועטים, עיי"ש. וכן כיוון מדעתו הר"פ גירון בספרו תיקון סופרים על העיטור, קס"ב ע"ב ואילך, עיי"ש שהסביר את הדברים באריכות. ⁹ ופירש"י: נותנין לה נדוניא כפי אומד שאנו בקיאין באביה, וותרן או קמצן. ¹⁰ הרמב"ן, הרא"ה, המאירי, הריטב"א, הר"ן וחי' הריב"ש הנ"ל (בפנים ריש ד"ה כיצד). ¹¹ ובמשנתנו פ"ו מ"ו: יתומה שהשיאתה אמה, או אתיה וכו', יכולה היא משתגדיל להוציא מידן מה שראוי להנתן לה. ר' יהודה אומר וכו', וחכמים אומרים וכו'. ופירש"י והרי"ד "מה שראוי להנתן לה" היינו עישור נכסים. וכן הביא בשטמ"ק שם בשם ליקוטי הגאונים. ופירוש רש"י והרי"ד הוא לפי שיטתם שאין בפרנסת הבת אלא שתי מחלוקות, וממילא אם ר' יהודה חולק על הת"ק הרי בהכרח שהת"ק סובר כרבי וחכמים של משנתנו. אבל לפי שיטת שאר הראשונים יכול לסבור הת"ק כתנא של התוספתא כאן (-חכמים של משנתנו), או שהת"ק סתם את דבריו, ור' יהודה וחכמים פירשו אותן, עיין בשטמ"ק בשם ליקוטי הגאונים, בד"ן למשנתנו, ד"ה מה שראוי, ובחי' הריב"ש בשטמ"ק שם. ועיין ר"מ פ"כ מה' אישות הי"ב וה"ג שם. וכל זה הוא רק ביחס לפירוש במשנתנו, אבל מן התוספתא הרי בדוד ששלש מחלוקות בדבר. ¹² ובבבלי שם שרצו להעמיד את הברייתא במזונות ובכסות גרידא, היו יכולים לשאול מן הסיפא כאן שמוכח מתוכה שמדברים כאן בפרנסת נישואין, אלא שהעדיפו לשאול מן המשנה. ולפי תירוץ הבבלי שם, אף הברייתא מתפרשת כפשוטה, בפרנסת נישואין. ¹³ לשיטת רוב הראשונים, עיין לעיל, הע' 10.

5-6. **רבי אומר כל אחת ואחת וכו'.**כ"ה בד, בכי"ע, באו"ז, ברמב"ן, ברא"ה, בריטב"א ובר"ן הנ"ל, ובכי"ו בטעות: כל אחת ואחד והמלים "רבי אומר כל" נשמטו. ודברי רבי גם בירושלמי פ"ו ה"ו, ל' ע"ד, ובבלי ס"ח א' (ועיי"ש נ"ב ב') ונדרים ל"ט ב', ופירשו בירושלמי ובבבלי, שכל אחת נוטלת עישור נכסים ממה שהשאירה הבת שנישאת לפניה. והסיקו בירושלמי שאם היו עשר בנות ובן אחד, הבנות נוטלות פחות קצת משני שלישים של הנכסים והבן נוטל קצת יותר משליש. ועיין במיוחס לרש"י נדרים ל"ט, ב', ד"ה כעישורייתא.

6-7. **ר' יהודה אומ' אם השיא את הבת הראשונה ינתן לשנייה וכו'.**וכ"ה ("ינתן") בד, בכי"ע, בקג"נ (יינתן), באו"ז, ברא"ה (ברמב"ן מקוצר), בריטב"א ובר"ן הנ"ל. ועיין הגירסא במשנתנו פ"ו מ"ו, בירושלמי שם רה"ו, ל' ע"ד, ומ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 472 ואילך. ועיין באוה"ג, עמ' 204, ובר"מ פ"כ מה' אישות ה"ג.

7-8. **אמרו לו יש שמשיא את בתו ונוטל מעות וכו'.**בד: ונוטל מעותיו וכו', ובכי"ע: ונוטל אחריה מעות וכו'. וכ"ה בירושלמי הנ"ל (בשינוי סדר): ונוטל עליה מעות, עיי"ש. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין הנ"ל.

8-10. **וכן היה ר' יהודה אומ' המשיא את בתו סתם לא יפחות לה מחמש סלעים, שבראשונה היה לוקח לה בהן כל צרכה.**וכ"ה בכי"ע (אלא ששם: בראשונה). ובד: שבראשונה היה לוקח בה כל צרכ'. והפירוש הוא שר' יהודה נותן טעם למה קבעו חכמים "חמש סלעים" משום שבראשונה, שהיה הכסף ביוקר, היו חמש סלעים מספיקים לכל צורכיה, והשאירו את השיעור לפי התקנה העתיקה. ובמשנתנו פ"ו מ"ה: המשיא את בתו סתם לא יפחות לה מחמשים זוז, ופירש אביי (בבלי ס"ז א'): חמשים זוז פשיטי. אבל בירושלמי לא נזכרו בשום מקום "פשיטי",¹⁴ ובירושלמי סתם זוזים שבדברי חכמים הם במטבע היוצא (עיין ירושלמי כאן פ"א רה"ב, כ"ה רע"ב), בדינר רומאי. ועיין תוספות ס"ז א', ד"ה אמר. וכבר הסקנו לעיל, שו' 4–5, ד"ה סוף דבר, שהברייתות שלנו נסמכו למשנתנו ספ"ה ולא לפ"ו, ועיין להלן ה"ז ואילך, ושם אמרו (במשרה את אשתו ע"י שליש): נותן לה כלים של חמשים זוז (ואף שם אמר אביי חמשים זוזי פשיטי, עיי"ש ס"ה ב'). ומכאן שבגדים של חמשים זוז מספיקים לה לשנה. והר"מ ברפ"כ מה' אישות פסק: המשיא את בתו סתם לא יפחות לה מכסות שפוסקין לעני שבישראל כמו שביארנו,¹⁵ הרי לך שפירש "לא יפחות לה מחמשים זוז" שבמשנתנו פ"ו מ"ה, לצורך בגדיה. ולפ"ז מתפרשים גם דברי ר' יהודה כאן, והוא היה אומר: וכן¹⁶ אמרו שמחייבים את האב ליתן לה כסף לצרכי הבגדים לשנה, אלא שבזה לא שינו את התקנה העתיקה של נתינת חמש סלעים שהיו מספיקים באותו זמן לבגדים לשנה שלמה. ועיין בס' הפלאה ס"ז א', ד"ה מתני', שנתן טעם לשבח לפירוש הר"מ הנ"ל ברפ"כ.

footnotes: ¹⁴ בירושלמי חגיגה פ"א ה"ב, ע"ו ע"ב: רב חונה אכל פשוט כל שבעה, אבל שם הרי הכוונה לרב הונא בבבל. ¹⁵ ברפי"ג: כמה הכסות שהוא חייב ליתן לה בגדים של חמשים זוז משנה לשנה וכו'. ¹⁶ כלומר, כשם שאמרו במשרה את אשתו ע"י שליש שנותנים לה בגדים לכל השנה.

10. **פסקה להכניס לו שתי סלעים, נעשית ששה דינרין.**בד: נעשות ששה דינרין. ובכי"ע: שני סלעים נעשית מששה דינרים. ובמשנתנו פ"ו מ"ג: פסקה להכניס לו אלף דינר הוא פוסק כנגדן חמשה עשר מנה. ולפי הלכה זו עלינו להניח שאף בתוספתא הכוונה היא שכל סלע נעשית ששה דינרין (או "מששה" דינרים, כגי' כי"ע), כלומר, החתן כותב בכתובה ששה דינרין לכל סלע שהכניסה לו. והקושי הוא שהלכה זו נשנית להלן, שו' 16–17: פסקה להכניס לו כספים, סלעים נעשות (כגי' ד) ששה דינר. ואע"פ שאף במשנתנו פ"ו מ"ד נכפלה הלכה זו¹⁷ מ"מ קשה השינוי בלשון (אפילו אם נניח שיש לנו שני מקורות) כאן שסתמה את דבריה ולא בררה אם הכוונה היא לשום, או לכספים. ושמא חולקת הברייתא על משנתנו וסוברת שאם הכניסה "שום" שמין אותו לכבודה רביע יותר,¹⁸ ולפיכך אם הכניסה שתי סלעים נעשות ששה דינרין, כלומר כל סלע נעשה שלשה דינר, וכותב לה החתן בכתובה פחות רבע. והרי הדבר היה תלוי במנהגות המקום, עיין מ"ש בבאורי לה' הירושלמי, עמ' נ"ד, אות ס'. ועיין מ"ש להלן בסמוך ולהלן, שו' 19–21, ד"ה פסקה.¹⁹ ובירושלמי פ"ו ה"ג, ל' סע"ג: שמין דעתה של אשה שהיא רוצה לכלות את כליה ולפחות אותן חומש. והיו מקומות ששמו דעתה שהיא תסכים לפחות אותן רבע.

footnotes: ¹⁷ ותירוץ הבבלי ס"ו ב' אינו מיישב את הכפילות שבתוספתא. ¹⁸ ועיין בנוסח הגט (מראשית המאה השנייה למספרם) שנתפרסם בספר Les Grottes de Murabba'at (אוקספורד 1961), עמ' 105. "ומשלם לרבעין" שם בוודאי פירושו שמוסיף רובע (כמו "בחמש", עמ' 191 שם), ושלא כמסקנת המו"ל שם, עמ' 109. אבל עצם התנאי שם סתום, וכנראה שאינו עניין לנידון שלנו כאן. ¹⁹ ושם יתברר החילוק בין שיטת הירושלמי לבין השיטה המשוערת של הבבלי בפחיתת השום.

11. **מה שחתן פוסק פוסק פחות מחומש, חוץ ממאתים לבתולה ומנה לאלמנה.**צ"ל: פחות חומש, כמו שהוא בד ובכי"ע, והיא פיסקא ממשנתנו פ"ו מ"ג, אלא שהתוספתא מוסיפה שפיסוק זה אינו כולל את עיקר הכתובה שתיקנו חכמים. ולפי פירש"י במשנתנו שם הרי הלכה זו סותרת את הרישא כאן (לפי השערתנו הנ"ל, שמוסיפין על השום רביע). ברם רב האיי,²⁰ הר"ח²¹ ועוד (עיין שטמ"ק) פירשו שאין מדברים כאן בפיסוק החתן כנגד שום הכלה, אלא במה שהחתן פוסק מעצמו, שאף הוא הכניס לה שום משלו וכו', ולפי זה בשום הכלה מוסיפין רביע (לכבודה) ובשום החתן כשהוא כותב את השום בכתובה פוחת חומש "לפי ששמין אותם יותר מכדי שויים לכבוד החתן" (לשון הר"ח).

footnotes: ²⁰ עיין אוה"ג, התשובות, עמ' 200, סי' תצ"ט. ²¹ עיין תוספות ס"ו ב', ד"ה וכשחתן, אוה"ג, לקוטי פירוש ר"ח, עמ' 51.

12. **פסקה להכניס לו זהב, הרי זהב ככלים. דינרי זהב, הרי זהב ככספים.**בבלי ס"ז א', עיי"ש הפירוש. ובירושלמי פ"ו ה"ג, ל' ע"ד: שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן הכניסה לו זהב בשוייו. ותני כן תקשיטין לעשותן דינר באחד ומחצה. דינר לעשותן תקשיטין בשוייהן.

13. **וכן הוא דבר.**וכ"ה בד.²² ובכי"ע: כן הדבר. ובקג"נ ובבבלי ס"ז א' חסר כ"ז. ועיין מ"ש ע"ז להלן בסמוך.

footnotes: ²² כסיגנון המשנה בנדרים פ"ו מ"ו. ועיין מ"ש להלן בפנים, שו' 13–14, ולהלן, הע' 31.

13-14. **מקום שנהגו שלא לפרוט דינרי זהב, מניחן כמות שהן, והזהב הרי הוא ככלים.**כ"ה ("שלא לפרוט") בד, בכי"ע ובבבלי הנ"ל, ובכי"ו בטעות: שלא לפרוס. ומלשון התוספתא "מניחן כמות שהן" משמע שחייב להניחן כמות שהן, משום שהמנהג הוא שלא לפרוט דינרי זהב שהאשה מכניסה לבעלה, אבל במקום שאין מנהג, מסכים רשב"ג לת"ק, ואומר "וכן הוא דבר" שדינרי זהב ככסף, אבל במקום שנהגו שלא לפורטן הרי מניחן כמות שהן, ודינן כאילו הכניסה לו גרוטאות של זהב, והרי אמרו שזהב הרי הוא ככלים. ובבבלי ס"ז א' פירשו אחרת לפי הגירסא שלהם בברייתא כאן.

14-16. **הכניסה לו בין שום בין כספים, ונתן עיניו לגרשה, היא לא תאמר לו תן לי שומי, והוא לא יאמר לה טלי כספך, אלא נוטלת כל מה שכתב לה בכתובתה.**מן הלשון "ונתן עיניו לגרשה" מוכח שנתן עיניו לגרשה מיד אחרי הנישואין, והיא עדיין לא השתמשה בכליה, והוא לא השתמש בכספים שנתן לה. ובשו"ת מהרי"ק סי' פ"א (ד' קרימונא, נ"ח ע"ד, ד"ו, פ"א ע"ב) הביא תוספתא זו לראייה לפירוש ר' שמואל בר' ברוך שהקשה כיצד מותר לבעל להוסיף על הכספים שהכניסה לו אשתו, ולמה אינו חושש משום רבית, ותירץ שאין כאן רבית שהרי צריך להוסיף לה אפילו מגרשה מיד, ועדיין לא השתמש כלל בכספים, ואין כאן אגר נטר (מרדכי פ"ו סי' ק"צ), ועיין מ"ש לעיל פ"ד, הערה 95. ועיין בשו"ת דברי חיים להגר"ח מצאנז ח"א יו"ד סי' כ"ט. והנה בעניין הוספת הבעל על הכספים שהכניסה לו כולי עלמא מודי שהטעם הוא כמו שמפורש בירושלמי (פ"ו ה"ג, ל' ע"ד): שמין דעתו של איש, רוצה לישא וליתן בהן ולעשותן באחד ומחצה. וממילא בנידון דידן שעדיין לא השתמש בהם הוא טוען שאינו מן הדין שיוסיף שליש, ופוסקת התוספתא שנוטלת כל מה שכתב לה. ועיין גם בשו"ת בנימין זאב סי' קי"ד, קצ"ב ע"א. ובקג"נ יש כאן כפילות מוטעית. וכן לפי פירוש הירושלמי (הנ"ל): "שמין דעתה של אשה שהיא רוצה לכלות את כליה ולפחות אותן חומש", הרי מובן שהיא טוענת עדיין לא השתמשתי כלל בכלי ותן לי אותן בשומן האמיתי, בשוויין. ברם לפי פירש"י במשנתנו ששמין את הכלים ביתר משוויין (ולעיל הנחנו שכ"ה שיטת התוספתא) כיצד תאמר תן לי שומי (כלומר, שווין האמיתי), והרי היא מפסידה על ידי כך, ולמה יתנגד בעלה לכך ? ואפשר שהכוונה שהיא טוענת שישומו את הכלים כמו שהם שוים עכשיו (והם נתייקרו), אין שומעין לה אלא נוטלת כמו שכתוב בכתובה. ואעפ"י שהדין עמה, והיא נוטלת את כליה, מ"מ חייבת לשלם לבעלה את העודף על הכתוב בכתובה, עיין מ"ש לעיל יבמות פ"ט, שו' 4, ד"ה ולעיל. ולא עוד אלא שיתכן והכל הוא מדברי רשב"ג הנ"ל, והוא הרי סובר (במשנתנו פ"ו מ"ד) שהכל כמנהג המדינה,²³ והיו מקומות שנהגו לפחות משוויין האמיתי, והיא רוצה לקחתן בשוויין.

footnotes: ²³ עיין מ"ש בבאורי לה' הירושלמי להר"מ, עמ' נ"ח, אות ס'.

16-17. **פסקה להכניס לו כספים, סלעים לעשות ששה דינר.**צ"ל: נעשות (כגי' ד) ששה וכו'. ועיין מ"ש לעיל, שו' 10, ד"ה פסקה. ולפנינו פיסקא ממשנתנו פ"ו מ"ד.

17. **חתן מקבל עליו עשרה דינרין למנה לקופת בשמים.**בכי"ע חסרה המלה "למנה". ובמשנתנו הנ"ל: החתן מקבל עליו עשרה דינרין לקופה לכל מנה ומנה. אבל במשנה שבירושלמי, הוצ' לו, קויפמן, פרמה, ר' יהוסף אשכנזי (במלא"ש) בשם ס"א: מקבל עליו עשרה דינר, וקופה לכל מנה ומנה. ובירושלמי פ"ו ה"ד, ל' ע"ד: כיני מתניתא וקופת בשמים הכל מנה. ונראה שהירושלמי לא בא כאן להעמיד את נוסח המשנה, אלא בא לפרשה²⁴ שאין נותנים לה יותר ממנה²⁵ לקופת בשמים, אעפ"י שהכניסה לו אלפי אלפים.²⁶ ואף שבבבלי ס"ו ב' הביא רב יהודה בשם רב את המעשה בבתו של נקדימון בן גוריון, הרי לא משום דין משנתנו הנ"ל אתינן עלה, אלא משום שגם בעלה היה עשיר מופלג, ופסקו לה בשמים משום "עולה עמו ואינה יורדת עמו". תדע לך שהוא כן, שבתוספתא לעיל ספ"ה ובירושלמי ספ"ה הביאו מעשה כעין זה על שומרת יבם ופסקו לה כן לאחר מיתת בעלה, והוא מטעם הנ"ל. ואשר ל"וקופת בשמים" אין כאן אלא פירוש למלה "וקופה" שבמשנתנו שקופה היא קופת בשמים, כבתוספתא כאן, ובבלי ס"ו ב'.²⁷ והירושלמי גרס במשנתנו: עשרה דינרים וקופה וכו', ואין "וקופה" אלא "קופה",²⁸ והיינו עשרה דינרים קופה (= לקופה). וכן בירושלמי ספ"ה ל', ע"ג: שפסקו לה חכמים בחמש מאות דינר קופה בשמים. ועיין מה שהאריך מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 494 ואילך, והוא הגיה בירושלמי "לכל מנה" במקום "הכל מנה", וסמך על "גירסת כי"ע" בתוספתא כאן ספ"ה, ובאמת אין שם אלא טעות הדפוס בהוצ' צוקרמנדל.²⁹ ולפירושו "לכל מנה ומנה" שבמשנתנו נמשך על "עשרה דינרין" (שכוונתם לצרכים מיוחדים), ואינו עניין לקופה של בשמים, עיי"ש, והכל דוחקי דוחקין, ובאמת אין שום הבדל למעשה בין "לקופה" ובין "וקופה", ואף "וקופה" היא "קופה" ופירושו "לקופה" כמו שכתבנו לעיל.

footnotes: ²⁴ בירושלמי רגיל "כיני מתניתא" גם כפירוש, ולא כהגהה, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 441, ובכמה דוגמאות שהביא להלן שם. ²⁵ ו"הכל מנה" פירושו: טפי לא, ועיין במשנת יומא פ"ג מ"ז ("הכל שלשים מנה") ובבבלי שם ל"ה א'. ולעצם העניין עיין בתוספות כאן ס"ו ב', ד"ה ליום. ²⁶ ובדרך שמא ואולי נ"ל לשער שצ"ל בירושלמי: הכל [כ]מנה' (-כמנהג), והיא פיסקא קטועה ממשנתנו: הכל כמנהג המדינה. ועל פיסקא זו אמר ר' יוחנן שם: עשו הניית בשמים כהניית כספים. ואח"כ אמרו בירושלמי (וכ"ז אינו בגוף כי"ל, ונוסף בגליון ע"י המגיה): א"ר אבין (כלומר, והוא מפרש את דברי ר' יוחנן) עשו הניית פריה ורביה כהניית כספים. ונראה שהדברים משובשים, וצ"ל: עשו הניית[ן ב]סוריה ו[ע]רביה כהניית כספים, כלומר, עשו הנייתן של בשמים בסוריה ובערביה וכו', עיין בבלי ס"ז א' וירושלמי פ"י סה"ג, ל"ג ע"ד. וממשיך הירושלמי: כהדא תלמידוי דר' יוסי סלקון לקדשין (כנראה, שם מקום) אשכחינן ערירין (ביחס לבשמים אם דינן ככספים), אמרון אתניתון ביניכון? אם התניתם ביניכם הרי יפה, ואם לאו הכל כמנהג המדינה. ²⁷ מאי קופה. אמר רב אשי קופה של בשמים. ועיין בבלי גיטין ס"ז א'. ²⁸ והוי"ו הוא וי"ו הפירוש, כרגיל במשניות מטיפוס א"י, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1086 ואילך, והוא דוגמת מדות פ"ד מ"א: חצי אמה ומזוזה מכאן וחצי אמה ומזוזה מכאן, כגירסת הוצ' לו, והכוונה: חצי אמה מזוזה וכו', וכדומה. ²⁹ עיין מ"ש לעיל ספ"ה, הע' 41.

17-18. **אמ' ר' יוסה וכן השום, הלכה מקום שנהגו שלא לפחות וכו'.**ופירושו, אמנם כן הוא השום, אבל הלכה, מקום וכו'. ובכי"ע: כן הלכה מקום וכו'. ובד: וכן כל מקום שנהגו וכו'. ובמשנתנו פ"ו מ"ד: החתן מקבל עליו עשרה דינרין לקופה לכל מנה ומנה. רבן שמעון בן גמליאל אומר הכל כמנהג המדינה. ורבותינו הראשונים³⁰ הביאו את התוספתא כאן לראייה שרבן שמעון בן גמליאל אינו חולק על הסיפא גרידא אלא על כל משנתנו שם (והראשונים אינם מעתיקים את המלים "כן הלכה"),³¹ כלומר, גם על הפחיתה מן השום ועל ההוספה בכספים עיי"ש. ועיין בפיה"מ להר"מ למשנתנו ומ"ש בבאורי לה' הירושלמי להר"מ, עמ' נ"ח, אות ס', שם סוף אות ע'. וכתב הרמב"ן (וממנו גם ברשב"א ועוד) שהכוונה בתוספתא שלא נהגו לפחות,³² שאם היה מנהג מפורש שלא לפחות אין מי שיחלוק על רשב"ג. ובמאירי, עמ' 285: איפשר שת"ק סובר שכל שלא התנו אנשי העיר במנהגם שלא לפחות ושלא להוסיף (כלומר, שאם בני העיר התנו במפורש שלא לפחות ולא להוסיף, כולם מודים שהמנהג קובע) אלא שאין נוהגין לפחות ולהוסיף, כל שבאין לדין על כך מוסיפין ופוחתין, שהרי צד דין יש בדבר, שהנישום ראוי לפחות, והמעות ראויים להוסיף. ומכל מקום הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, או שמא אף רבן שמעון בן גמליאל לא בא אלא לפרש³³ וכו'.

footnotes: ³⁰ הרמב"ן למשנתנו ס"ו א', הרשב"א (בשטמ"ק) והרא"ה שם, הרא"ש פ"ו סי' ד', המאירי, עמ' 284–285, הר"ן פ"ו סי' רצ"ו, נ"י ס"ו ב', שיטה להר"ן, עמ' ק"נ, שו"ת מהדי"ק סי' פ"א, ד' קרימונא, נ"ט רע"ב, ותשב"ץ ח"ג סי' רס"ב. ³¹ בשו"ת בנימין זאב סי' קי"ד, קצ"ב ע"א, העתיק כגירסת הדפוסים, ונראה שהעתיק מן התוספתא הנדפסת. ואף לפי הגירסא שבכי"ע "כן הלכה" פירושו: אמנם כן הלכה כדברי משנתנו שפוחתים מן השום ומוסיפים על הכספים (כסיגנון משנת ב"ק פ"ג מ"ט. ועיין גם לעיל הע' 22), אבל במקום שנהגו שלא לעשות כן הכל כמנהג המדינה. ורשב"ג מפרש ואינו חולק, עיין בדברי הרמב"ן והמאירי שהבאנו להלן בפנים. ³² כלומר "מקום שנהגו שלא לפחות" כוונתו "מקום שלא נהגו לפחות". ³³ עיין מ"ש לעיל הע' 31.

19-21. **פסקה להכניס לו חמש מאות דינר שום, וכתב לה אלף דינר בכתובתה, אם עשת קיצתה נוטלת מה שכתב לה, ואם לאו גורע כנגדן שלשה דינרין לכל סלע וסלע.**וכ"ה (בשינויים קלים) בד. וכ"ה גם בכי"ע, אלא ששם מסיים: אם לאו, גורע כנגדן ששה דינרין לכל סלע וסלע. ובתחילת הבבא ובסופה תלויים עיגולים לסימן מחיקה. והסופר מחקה בטעות, שהרי לשיטתו חסרה לגמרי שם ההלכה של "שום". וכנראה שהמלה "ששה" הטעתו, וקרוב לוודאי שצ"ל שם: "ש[ל]שה דינרין", כמו שהוא בד ובכי"ו. וכבר אמרנו לעיל, שו' 10, ד"ה ושמא, שלשיטת התוספתא פוחתין רבע מן השום (ולא חומש), כמפורש שם ששתי סלעים נעשות ששה דינרים, כלומר, כל סלע נעשית שלשה דינרין. ולפ"ז מתפרשת גם התוספתא כאן, והיינו אם עשת קיצתה וקיימה מה שקצו ביניהן נוטלת מה שכתב לה, אבל אם לא עשתה קיצתה אינו נוטלת אלא מה שהוסיף לה. ומן הדין היה צריך לכתוב לה שלש מאות ושבעים וחמשה דינרין בכתובתה (והיינו שלשה דינרין לכל סלע, שהרי פסקה להכניס מאה ועשרים וחמשה סלעים שום), והוא כתב לה אלף דינר, נמצא שהוסיף לה מרצונו שש מאות ועשרים וחמשה דינרין על כתובתה, והוספה זו קיימת אפילו אם לא הכניסה לו כלום. ומבארת התוספתא שאם לא עשתה קיצתה, והכניסה לו פחות, אינו גורע אלא שלשה דינרין מכל מה שהחסירה מקיצתה הראשונה. כן, לדוגמא, אם לא הכניסה לו אלא מאה דינר, והחסירה מקיצתה, מאה סלע, מנכה לה מכתובתה שלש מאות דינר, וכותב לה שבע מאות דינר בכתובתה, והן שבעים וחמשה דינרין כנגד מאה דינר שהכניסה לו, ושש מאות ועשרים וחמשה דינרין תוספת משלו. וכן אם החסירה פחות, או יותר. הכל לפי חשבון זה. ובירושלמי פ"ו ה"ד, ל' ע"ד: פסקה להכניס לו בחמש מאות דינר שום, עשה אותו ארבע מאות, לא עשה כן אלא עשה אותו אלף, אם עשה קיצותא גובה את הכל, ואם לאו מיגרע חמשה דינר לכל סלע ואינו נוגע בתוספת, והירושלמי מפרש את משנתנו, ובה מפורש שהחתן פוחת חומש מן השום. ובארו בירושלמי (ה"ג, ל' רע"ד): שמין דעתה של אשה שהיא רוצה לכלות את כליה ולפחות אותן חומש וכו', שאין אדם רשאי למכור כלי אשתו. נמצא שלמעשה השום שוה פחות חומש בשביל הבעל (שאין רשאי למכור את כליה, והם מיוחדים לשימושה), ומן הדין כותב לה ארבע מאות במקום חמש מאות שהכניסה. אבל הבעל לא עשה כן, ובמקום ארבע מאות כתב לה אלף, ויש לחקור אם התוספת שלו שכתב מדעתו היא שש מאות (כשיטת התוספתא לעיל), או רק חמש מאות, ומה שהוסיף לה שש מאות (במקום חמש מאות) הוא משום שאף לדידיה ניחא ליה שיהו לו כלים בביתו ואשתו תשתמש בכליה, ולפיכך לא השתמש בזכותו ולא פחת לה את החומש. מעתה אפשר לומר ששמין את דעתו שכדאי לו להוסיף חומש, ובלבד שאשתו תכניס לו כלים לביתו, ומשום זה כתב לה אלף דינר,³⁴ אבל אם לא תכניס כלום לא היה כותב לה אלא שלש מאות ושבעים וחמשה דינרים. ולפיכך אם עשתה קיצותה והכניסה לו שום בחמש מאות דינר גובה את כל מה שכתב לה, והיינו חמש מאות בעד הכלים שהכניסה, שמתקבלים בשוויים, וחומש שהסכים להוסיף כנגד הכלים (כלומר מאה ועשרים וחמשה דינרין), ותוספת משלו, שלש מאות ושבעים וחמשה דינרין. אבל אם לא עשתה קיצותה, והכניסה פחות ממה שקצתה, גורע מכל סלע שלא הכניסה חמשה דינרין, שיכול לטעון לא הוספתי לה אלא משום שאף היא קצתה להכניס שום, ואינו יכול לטעון אלא עד חומש, ואם הכניסה לו מאה דינר (במקום חמש מאות שקצתה) גורע לה חמש מאות (במקום ארבע מאות שהחסירה), ואינו נוגע בשאר התוספת. ואח"כ שואל הירושלמי: הכא את מר מיגרע. והכא את מר אינו מיגרע ? כלומר, למה אם עשתה קיצתה גובה את הכל, ואינם גורעים לה כלום, והכא כשלא עשתה קיצותא גורע לה הבעל יותר ממה שהחסירה ? ומתרץ הירושלמי: כאן בנטלה (נ"ל שצ"ל: בבטלה)³⁵ מקצת. כאן בשלא נטלה (נ"ל שצ"ל: בטלה) מקצת. כלומר, אם לא עשתה קיצותה הרי בטלה מקצת מהתחייבותיה ולפיכך גורעים לה, אבל אם עשתה קיצותה הרי לא בטלה כלום מהתחייבותיה ולפיכך אינו גורע לה כלום ונוטלת מה שכתב לה.

footnotes: ³⁴ כלומר, מכיון שהוסיף לה במקום לפחות לה, אנו אומדים את דעתו שמקבל את הכלים בשוויים, ואף מוסיף חומש משום שאף הוא ניחא ליה שתשתמש בכליה (ולא יצטרך לקנות כלים) ומוסיף לה חומש כנגד הכלים. וסברת הירושלמי היא בהפך משיטת התוספתא הסוברת שתוספת הבעל קבועה, ומנכים לה לכל סלע שלא הכניסה שלשה דינרין. ³⁵ החילוף בין בי"ת ונו"ן רגיל מאד בכתי"י.

21-22. **פסקה להכניס לו חמש מאות דינר כספים, כת' לה אלף דינר בכתובת', אם עשת קיצתה וכו'.**כ"ה בד ובכי"ע. ובכי"ו בטעות ובאשגרה מלמטה: הכניסה לו אלף דינר בכתובתה וכתב לה שדה משנים עשר מנה אם עשת וכו'.

23. **ואם לאו, גורעת כנגדן חמשה דינרין לכל סלע וסלע.**וכ"ה בד ובכי"ע (אלא שבכי"ע: גורע). ונראה שיש כאן ט"ס, וצ"ל: ששה דינרין לכל סלע, כמו שהוא בירושלמי, שהרי אף התוספתא סוברת (לעיל, שו' 16) שאם פסקה להכניס לו כספים, סלעים נעשות ששה דינר, כשיטת משנתנו. ושמא יש כאן מקור אחר, ולפי מנהגן הוסיפו על הכספים חומש, כשם שגרעו מן השום חומש. ובירושלמי פ"ו ה"ד הנ"ל: פסקה להכניס לו חמש מאות דינר כספים עושה אותן שבע מאות ומחצה, לא עשה כן אלא עשה אותן אלף, אם עשת קיצותא גובה את הכל, ואם לאו מיגרע ששה דינר לכל סלע, ואינו נוגע בתוספת.³⁶

footnotes: ³⁶ כלומר אינו יכול לטעון לא הוספתי לך עד אלף אלא משום שהבטחת להכניס לי כספים, ועכשיו שלא הכנסת לא תקבל שום תוספת, אלא אם לא הכניסה כלום עדיין יש לה תוספת, ואינו מנכה לה מן האלף אלא שבע מאות וחמשים זוז, וכן אם הכניסה לו פחות מחמש מאות מנכה לה לפי החשבון: ששה דינרין בעד כל סלע שההסירה מקיצותה.

23-25. **הכניסה לו אלף דינר בכתובתה, וכתב לה שדה משנים עשר מנה, אם עשת קיצתה נוטלת מה שכתב לה, ואם לאו, לא יפחות לבתולה ממאתים ומנה לאלמנה.**ובירושלמי הנ"ל: פסקה להכניס לו אלף זוז צריך לעשותן ט"ו מנה, לא עשה כן אלא כתב לה שדה שוה בשנים עשר מנה תחת אלף זוז, אם עשתה קיצותא וכו'. ושואל הירושלמי: הכא את מר נוגע בתוספת (כלומר, בנידון דידן אם לא עשתה קיצותה אין לה כלל תוספת) והכא את מר אינו נוגע בתוספת (כלומר, בשתי הבבות הראשונות אינו נוגע בתוספת אפילו אם לא עשתה קיצותא). ומתרץ הירושלמי: תמן (כלומר, בשתי הבבות הראשונות) הוסיף ולא פיחת (כלומר, שהרי כתב לה יותר ממה שהיה חייב, ורצה להוסיף מדעתו), ברם הכא פיחת ולא הוסיף (כלומר, שהרי היה חייב לכתוב לה ט"ו מנה, והיא קבלה עליה שיפחות ולא יוסיף, וממילא אם לא עשתה קיצותא אין לה תוספת).

25-27. **המשיא את בתו ופסק עם חתנו שיעמוד ערום וילבישנה, אין אומ' יעמוד ערום וילבישנה, אלא מכסה את הראוי לה.**וכ"ה בד, אלא שבכי"ו בטעות: המשיא את אשתו וכו'. ובכי"ע: המשיא את בתו סתם וכו'. והמלה "סתם" היא באשגרה ממשנתנו פ"ו מ"ה. ובמשנתנו שם: פסק להכניסה ערומה, לא יאמר הבעל כשאכניסה לביתי אכסנה בכסותי, אלא מכסה ועודה בבית אביה. ובירושלמי (ה"ה, ל' ע"ד) שואל עלה: לא כן תני מניין אפילו אמר הריני עומד ערום ומכסה, אין אומרי' לו שיעמוד ערום ויכסה, אלא מכסה בראוי לה (כלומר, ובמשנתנו אמרו שחייב לקיים כמו שהתנה). ומתרץ הירושלמי: תמן (כלומר, בתוספתא כאן) אורחה דבר נשא מימר הני לי מיקום ערטיליי ומכסייא איתתי (כלומר, כן דרכם של בני אדם להגזים, ו"ערום" לאו דווקא, ואין כאן אלא מליצה), ברם הכא (כלומר, במשנתנו) לכן התנה עמה מתחילה. ובמאירי, עמ' 268, הביא את הירושלמי ופירש בשם "קצת רבנים" שהירושלמי הבין את "אכסנה בכסותי" (של משנתנו) שהבעל מכוין לומר שילבוש קרועים ויכסה את אשתו בלבוש שלו, אפילו אם יצטרך לעמוד ערום, ותירצו שבמשנתנו "לכך התנה מתחילה", אבל בברייתא היא "דרך גוזמא ופטוטי³⁷ מילי". והכוונה שעצם לשון התנאי אינה אלא מליצה, אבל אין הבדל בכך אם האב התנה בתחילה, או שהבעל אמר כן מעצמו (כפי שאפשר לפרש בלשון הברייתא שבירושלמי), עיין תוספות ב"מ ס"ו א', ד"ה פטומי.

footnotes: ³⁷ יותר נראה שצ"ל: ופטומי.

27. **וכן המשיאין את היתומה וכו'.**פיסקא ממשנתנו פ"ו מ"ה, ושם המלה "וכן" מקשרת בבא זו עם הרישא. ובירושלמי (ה"ה, ל' ע"ד): כיני מתניתא וכן המפרנסין את היתומה, כלומר, בגבאי צדקה עסיקינן שהם הם המפרנסים (שנותנין לה נדוניא), ואעפ"י שיש לה אם ואחים עניים שהם משיאין אותה, עיין להלן בסמוך. ועיין במבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, עמ' 495.

28-30. **יתומה שהשיאתה אמה או אחיה, וכתבו לה מאה או חמשים זוז, אע"פ שכתב להן הבעל דין ודברים אין לי עמה, יכולה היא כשתגדיל להוציא מידן מה שראוי להנתן לה.**במשנתנו פ"ו מ"ו: יתומה שהשיאתה אמה או אחיה מדעתה וכתבו לה במאה, או בחמשים זוז, יכולה היא משתגדיל להוציא מידן מה שראוי להנתן לה. ובקטנה הרי כולי עלמא מודים ששתיקתה אינה כלום,³⁸ ואפילו הגיעה לעונת הפעוטות (עיין מ"ש להלן פ"י, שו' 10–11). ומוסיפה התוספתא שאפילו אם הבעל הוא גדול ומחל בפירוש אין מחילתו כלום, ואשתו מוציאה מה שראוי להנתן לה, שהרי היא לא מחלה. וברשב"א ס"ח א' (לפי שטמ"ק שם): וגרסינן בתוספות אע"פ שכתב לה הבעל דין ודברים אין לי עמה (בכי"ע כאן: עמכם) יכולה היא משתגדיל להוציא מידן מה שראוי לינתן לה. ובמאירי, עמ' 290: וכן אפילו מחל הבעל, שאין מחילת הבעל מפקעת זכותה.

footnotes: ³⁸ עיין בבלי ס"ח ב'.

31. **האיש פוסק על ידי בתו, ואין האשה פוסקת על ידי בתה.**וכ"ה בירושלמי פ"ה ה"א, כ"ט ע"ג, ושם מוסיף: ולא אח על ידי אחותו. ופירושו, אעפ"י שאמרו שאם האב פסק נדונייא לבתו מתחייב באמירה, ואינו צריך קניין (עיין ירושלמי לעיל שם ובבלי ק"ב א' ובמקבילות) הדין דין באב שפסק לבתו דווקא, אבל האם והאח אינם מתחייבים בפסיקה בדברים בעלמא. וכן פסקו רוב הקדמונים, והבאתי אותם בבאורי לה' הירושלמי, עמ' נ"ד, אות ר'. ועיין עכשיו בס' "רב נסים גאון" הוצ' הר"ש אברמסון, עמ' 273, ובהערה 187 שם. אבל הראב"ן בסי' ל"ח ועוד (עיין בבאורי הנ"ל) פסקו שאב לאו דווקא, אלא אפילו אחרים מתחייבים בדברים. ואשר לירושלמי ותוספתא כבר יישב בשו"ת הקצרות למהר"ם ב"ב (ד' קרימונא סי' קנ"א): "וההיא דירושלמי אינו קשיא דמיירי דפסק האח ממון אביו, דאותו פיסוק אינו כלום" וכו', "ועתה לא קשיא הירושלמי ודברי הגאונים אהדדי", עיין מש"ש בבאורי הנ"ל.

31-32. **יתום ויתומה שמבקשין להתפרנס מפרנסין את היתומה תחלה ואחר כך מפרנסין את היתום.**וכ"ה בבבלי ס"ז א'. ופירש"י: להתפרנס מזונות של צדקה. וכבר הקשו הראשונים והאחרונים ממשנת הוריות פ"ג מ"ז: האיש קודם לאשה להחיות. אבל הרשב"א (בשטמ"ק) כתב: להתפרנס, פי' פרנסת כסות, מפרנסין את היתומה, ואח"כ מפרנסין את היתום, וכדתנן בהוריות (במשנה הנ"ל) האשה קודמת לכסותה ולפדותה, אבל במזונות מפרנסים את היתום ואחר כך מפרנסין את היתומה, וכדתנן התם האיש קודם להחיותו וכו'. ברם אף הר"מ בפ"ח מה' מתנות עניים הט"ו פסק: האשה קודמת לאיש להאכיל ולכסות וכו'. ומכאן שפירש כפירש"י כאן, ואשר למשנת הוריות כבר פירשה בב"י טיו"ד סי' רנ"א: והא דתנן בסוף הוריות האיש קודם לאשה להחיות ולהשיב אבדה והאשה קודמת לאיש לכסותה ולהוציאה מבית השבי, צ"ל דלהחיות היינו להצילם אם הם טובעים בנהר וכיוצא, אבל אכילה לאו בכלל להחיות הוא, אלא דינה כדין הכסות, ותנא כסות והוא הדין לאכילה, דחד טעמא הוא, כדאמרן. ועיין גם בבאר שבע בהוריות שם ובתוספות נזיר מ"ז ב', ד"ה והתניא. ברם מתוך הירושלמי בהוריות שם שהביאו מרן בעצמו בסמוך לפירושו הנ"ל משמע שפירשו "להחיות" לעניין מזונות, כמו שהעיר בשער יוסף להרחיד"א במקומו שם, קי"ג ע"א, עיי"ש שהאריך. ובמאירי כאן, עמ' 287, והוריות, עמ' 168, פירש שמשנתנו מדברת במקום שאין האיש יכול לחזר (כלומר, על הפתחים), ולפיכך הוא קודם. ועיין בליקוטי הגאונים שהבאנו להלן בסמוך.

33. **מפני שהיתום יכול לחזר מכל מקום, ואין היתומה יכולה לחזר מכל מקום. בד: מפני שהיתום יכול לחזור בכל מקום ואין יתומה יכולה לחזור בבל מקום.**ובכי"ע: מפני שהיתום יכול לחזר בכל מקום ואין האשה יכולה לחזר בכל מקום. ובבבלי ס"ז סע"א הנ"ל: מפני שהאיש דרכו לחזור על הפתחים ואין אשה דרכה לחזור. והמלים "על הפתחים" פירוש הוא שהוסיפו בדפוסים החדשים, ובבבלי ד"ו רפ"ג חסרות המלים "על הפתחים". ובכי"מ: מפני שהאיש דרכו להחזיר, האשה אין דרכה להחזיר. וכמעט כל הראשונים³⁹ מעתיקים מן הבבלי: דרכו לחזר וכו' אין דרכה לחזר (ופתחים לא נזכרו שם כלל). ובשטמ"ק ס"ז א' מביא בשם ליקוטי הגאונים: להתפרנס מזונות וכסות, ואח"כ מפרנסי' את היתום, פי' ואחר כך גובין ומפרנסין, והאשה אין דרכה לחזר, כלומ' האשה אין דרכה לחזר על הבעל שישא אותה, הלכך כשיבוא אדם לתובע' לישא אותה אין אנו מאחרין את הדבר שמא יחזור בו, אבל האיש אין אנו חוששין לו שאפילו אם תחזור בו האשה ימצא לו אחרת ע"כ. ולפי פירוש הגאונים מדברים כאן במזונות וכסות לפרנסת נישואין. ופירוש זה קשה קצת, שהרי הלכה זו נשנית להלן בסיפא, ואף הלשון של התוספתא "לחזר מכל מקום" אינו הולם יפה פירוש זה. ועיין גם בבבלי קידושין כ"ב סע"א. וצ"ע. ועיין בשנו"ס כאן. ובמאירי, עמ' 287: שהרי דרכו לחזר האמור כאן פירושו לחזר על הפתחים, אלא שהם⁴⁰ מפרשים בו לחזר על צדדיו ולהרויח לצורך מלבושיו יותר מן האשה. ולשון התוספתא כאן "לחזר מכל מקום" מסייעת קצת לפירוש זה. ובר"מ פ"ח מה' מתנות עניים הט"ו הנ"ל: האשה קודמת לאיש להאכיל ולכסות ולהוציא מבית השבי, מפני שהאיש דרכו לחזר, לא האשה ובושתה מרובה.⁴¹ ובטיו"ד סי' רנ"א: ומקדימין האשה לאיש בין להאכילה בין לכסותה מפני שמתביישת לשאול. וכנראה שפירש כן את דברי הר"מ הנ"ל, שכוונתו שהאיש דרכו לחזר על הפתחים (או על הגבאים) ולא האשה, שבושתה מרובה ומתביישת לשאול.⁴² ועיין בלשון הר"מ פכ"א מה' סנהדרין סה"ו.

footnotes: ³⁹ בה"ג ה' כתובות, ד"ו ע"א ע"ג, הרי"ף כאן פ"ו סי' ש', תוספ' רי"ד ועוד. ⁴⁰ כלומר, "יש מפרשין" שהביא לעיל שם, והיינו הרשב"א שהבאנו לעיל, שו' 31–32, ד"ה יתום. ⁴¹ הטעמים הללו, כנראה, עונים על אכילה וכסות גרידא, אבל בשביה הרי הטעם פשוט שאשה עומדת לקלקלה אם תשאר בשבי, אבל לא האיש. ⁴² אבל "בושתה של אשה מרובה משל איש" שבבבלי ס"ז ב' ולהלן בתוספתא בסמוך נאמר לעניין נישואין, ובושתה של אשה בלי בעל מרובה משל איש בלי אשה, עיין מ"ש להלן שו' 35.

33-34. **יתום ויתומה שמבקשין לישא משיאין את היתומה וכו'.**בבלי ס"ז רע"ב. ובקג"נ:... אחר כך משיאין את היתומה שדרכה של... לימות.

35. **מפני שבושתה של אשה יותר מן האיש.**בבלי הנ"ל. ועיין להלן פי"ב, שו' 14, ומשם מוכח שהכוונה שבושתה של אשה בלי בעל יותר מאשר של איש בלי אשה.

35-36. **יתום שמבקש לישא שוברין לו בית ומציעין לו מטה, ואחר כך משיאין לו אשה.**בבבלי ס"ז ב': ומציעין לו מטה וכל כלי תשמישו ואחר כך משיאין וכו'. ועיין בבלי ברכות נ"ה א'. ולהלן סוטה פ"ז ה"כ (ומקבילות): יקח לו בית וכו', יקח לו שדה וכו', יקח לו אשה. ובכתובת יהודית בלשון יון (ספר הישוב כ"א ח"א, עמ' 175): κὴ ὁ βοθέσας εἰς τὴν οἰκοδομὴν βοηθήση κε ἐς τους γάμους "ומי שעזר לבנות (לבנייה) יעזור אף לנישואין". וכנראה שיש כאן פתגם עממי.

36-37. **שנ' די מחסורו אשר יחסר לו, אפי' עבד, אפי' סוס.**וכ"ה בד ובקג"נ ולעיל פיאה פ"ד ה"י, ועיי"ש בתוספתא כפשוטה ח"א, עמ' 185. ובכי"ע חסר "אפי' עבד אפי' סוס". ובבבלי ס"ז ב': די מחסורו זה הבית. אשר יחסר זה מטה ושולחן. אבל להלן בסמוך הובא הספרי ראה (פי' קט"ז, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 175): אשר יחסר לו. אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו.

37. **לו, זו אשה שנ' להלן אעשה לו עזר וכו'.**תוספתא פיאה וספרי ראה הנ"ל, בבלי הנ"ל בברייתא שלנו.

38-40. **המשליש מעות לחתנו ליקח בהן שדה לבתו והיא אומרת ינתנו לו, מן האירוסין יעשה שליש מה שהושלש בידו, מן הנשואין הרשות בידה דברי ר' מאי'.**וכע"ז בבבלי ס"ט ב'. ובמשנתנו פ"ו מ"ז: המשליש מעות לבתו (פירש"י: מסר מעות ביד שליש לצורך בתו לקנות שדה, או נדוניא, לכשתנשא), והיא אומרת נאמן בעלי עלי, יעשה השליש מה שהושלש בידו. ולא נזכר במשנתנו אם ר"מ מדבר באירוסין, או בנישואין, בגדולה, או בקטנה (עיין ע"ז להלן). ובירושלמי למשנתנו (ה"ז, ל' סע"ד): מתניתא בפסק מן האירוסין, אבל אם פסק מן הנישואין אף ר' מאיר מודה. השליש מן הנישואין היא המחלוקת. ונ"ל שהירושלמי מפרש את משנתנו בשפסק האב לחתן נדוניא מן האירוסין, ומסר מעות לשליש שיקנה שדה וימסרנה לארוס, וארוסתו אומרת יינתנו לבעלי, והוא יעשה בהן מה שרוצה, בזה סובר ר' מאיר שיעשה שליש מה שהושלש בידו, אבל אם האב פסק לחתן נדוניא לכשיכניס את בתו לחופה, ומסר מעות לשליש שיקנה שדה וימסרנה לחתנו אחרי הנישואין (פסק מן הנישואין), ולא נזדמנה לו שדה, ונישאת בתו, והיא דורשת שימסרו את המעות לבעלה בזה אף ר"מ מודה שימסור לו את המעות, מפני שכוונת האב היתה שהשליש יקנה את השדה לפני הנישואין ויכניסנה לחתנו אחרי נישואי בתו, אבל אם לא הספיק לקנות שדה, ועדיין מעותיו בידו, הרשות ביד הבת לדרוש שימסרו לבעלה את המעות. ברם אם האב השליש את המעות ביד השליש אחרי הנישואין וצוה לו לקנות שדה, היא המחלוקת, ולר"מ יעשה שליש את שלישותו, שהרי האב ידע שבתו כבר נשואה, ומ"מ אמר לו לשליש לקנות שדה, ור' יוסי סובר הואיל ובתו גדולה, מי ימחה בידה וביד בעלה למכור את השדה אחרי שקיים השליש את שלישותו, ולמה להפסיד ממונן של ישראל במקח וממכר, ולפיכך הרשות בידה. ואין צורך להגיה בירושלמי (כמו שעשה בשערי תורה א"י) ואין כאן "מלה משובשת" (כמו שהסיק מהרי"ן אפשטין ז"ל במבוא לנוה"מ, עמ' 637). ובתוספתא כאן אפשר לפרש שר"מ מדבר בין בגדולה ובין בקטנה (כמו שרצו לפרש בבבלי ס"ט ב'), ואינו מחלק אלא בין אירוסין ובין נישואין. ועיין מ"ש להלן.

40-42. **ר' יוסה אומ' אם היתה קטנה (מן הנשואין הרשות בידה גדולה) בין מן האירוסין בין מן הנשואין יעשה שליש מה שהושלש בידו.**ובד: אם היתה קטנה בין מן הארוסי' בין הנישואי' יעשה שליש שלישיתו, אם היתה גדולה מן הארוסין יעשה שליש שלישיתו, מן הנשואי' הרשות בידה. וכע"ז גם בכי"ע. אבל בקג"נ חסרה הסיפא. ואפשר שכן היה גם בכי"ו (ומי שהוא רצה לתקן את הגירסא והכניס מה שהכניס שלא במקומו ושיבש), ולפי גירסא זו לא נזכרה כאן דעת ר' יוסי בגדולה, ואפשר לפרש שר' יוסי סובר שבגדולה בין מן האירוסין בין מן הנשואין הרשות בידה, כמסורת הבבלי בברייתא זו. ובמשנתנו ספ"ו הנ"ל: אמר ר' יוסי⁴³ וכי אינה אלא שדה והיא רוצה למכרה, הרי היא מכורה מעכשיו. במה דברים אמורים בגדולה, אבל בקטנה, אין מעשה קטנה כלום. ולפי פשוטה של משנתנו (ואף הירושלמי לא פירש בה כלום) הכל הוא מדברי ר' יוסי, ור' יוסי חולק על ר' מאיר בין בגדולה מן האירוסין (ולדעתו הרשות בידה) ובין בקטנה מן הנישואין, כמו שרצו לומר בבבלי ס"ט ב'. אבל לפי גירסת ד וכי"ע צריך לומר שהתוספתא חולקת על משנתנו. ובבבלי ס"ט ב' גרס בבברייתא זו: ר' יוסי אומר הגדולה בין מן הנשואין ובין מן האירוסין הרשות בידה, קטנה בין מן הנשואין בין מן הארוסין יעשה השליש מה שהושלש בידו. אלא שבבבלי ייחסו את הסיפא של משנתנו ("בד"א בגדולה אבל בקטנה" וכו') לר' מאיר, ולפיכך פירשו את משנתנו בדרך חסורי מחסרא, ואף ר"מ מודה שבקטנה מן הנישואין אין מעשיה כלום, ולא נחלקו אלא בגדולה מן האירוסין, עיי"ש. ולפי גירסת ד וכי"ע של התוספתא הברייתא שלנו אינה לא כמסורת הבבלי ולא כפשוטה של משנתנו.

footnotes: ⁴³ כ"ה במשנה שבירושלמי ובמשניות מטיפוס א"י ועוד, עיין במבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין ז"ל, עמ' 636.

42-43. **האומ' תנו שקל מנכסי לבני בשבת והן ראויין ליטול סלע וכו'.**ירושלמי פ"ו ה"ז, ל' סע"ד, בבלי ס"ט ב', תענית כ"א א', ב"ב קכ"ט א'.

44. **אמ' אם מתו וכו'.**פירש"י: אם מתו. בלא בנים. אין נותנין להן אלא שקל. שאין לנו להפסיד את הבאים אחריהם, והואיל ועשה את האחרים יורשים אחריהם, ודאי דווקא שקל קאמר, כדי שתפול ירושה לאותן אחרים.

45-46. **למזון האשה והבנות, בין שאמ' תנו בין שאמ' אל תתנו נותנין להן סלע.**וכ"ה בד ובכי"ע. ובקג"נ חסרה בבא זו, וליתא גם בבבלי. ובירושלמי הנ"ל: נותנין להן שקל. ובבבלי ס"ח ב': לכדתניא האומר אל יזונו בנותיו מנכסיו אין שומעין לו, אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו שומעין לו, שהפרנסה אינה כתנאי כתובה. ואף בתוספתא כאן הואיל וחייב במזון האשה והבנות בתנאי כתובה לאו כל כמיניה למעט במזונותיהן אם הן ראויות ליטול סלע. ברם הגירסא שלפנינו בבבלי הנ"ל היא הגהת המפרשים, אבל לפני הגאונים והר"ח היתה הגירסא: האומר אל יזונו בנותיו מנכסיו, שומעין לו, אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו, אין שומעין לו. וכן מעיד עליה רב האיי (לפי שטמ"ק שם): "אלא כך היא הגירסא שמקובל' מפי רבותי' אנשי מסמך". וכן גרס רבינו חננאל (עיין שטמ"ק, רמב"ן ועוד), וכן מעיד בעיטור אות פ', פסיקתא, הוצ' רמא"י ח"א, ס"ז ע"ג: והכי גרסינן בחדשים וישנים, וכן כתב ר"ח וכו'. וכן היתה הגירסא גם לפני רש"י, אלא שהגיה. ואף שגירסא זו קשה, כבר העיר על כך רב האיי (בשטמ"ק שם): "ואין לנו לתקן את המשניות ואת התלמוד בעבור קושיא שקשה לנו". וגירסא זו של הגאונים מתאימה לנוסח הירושלמי כאן: נותנין להן שקל. אבל פירוש רב האיי שם, וכן פירוש ר' חננאל שם, אינם מסלקים את הקושי בתוספתא (אם נגרוס בה כגירסת הגאונים בבבלי), שהרי בברייתא זו שנו גם מזון אשה (ולא רק מזונות הבנות) ואשה חייב במזונותיה גם בחייו, והיא עולה עמו ואינו יורדת עמו. וכבר עמד ע"ז הרי"ט אלגאזי בשו"ת שמחת יו"ט סי' ט"ו, ס' ע"א ואילך.

46-47. **רבן שמעון בן גמליאל אומ' מאיר היה אומ' האומ' תנו שקל מנכסי לבני וכו'.**כל הברייתא עד סוף הפרק בירושלמי הנ"ל. ובירושלמי להלן שם אמר אילפא שהלכה זו של ר' מאיר כבר רמוזה בדעתו במשנתנו שבסוף פירקין: יעשה שליש מה שהושלש בידו. אבל בבבלי ע' רע"א (ובמקבילות) משמע שלא היתה להם כל הסיפא שלנו. ולפי התוספתא והירושלמי חולק רבן שמעון בן גמליאל על הת"ק שלעיל.