1. **עד שלשים יום יעמד פרנס, ובכהנת שלשה חדשים דברי ר' מאיר.**כ"ה בכל הנוסחאות, וכן העתיק הרשב"א (לפי שטמ"ק) ע"א א' בשם התוספתא, ובכי"ו בטעות: ובכהנת שלשים יום יעמד פרנס, ובכהנת שלשה חדשים וכו'. ובמשנתנו פ"ז מ"א: "המדיר את אשתו מלהנות לו עד שלשים יום יעמיד פרנס. יתר מכאן יוציא ויתן כתובה", וכהנת לא נזכרה כלל בדברי הת"ק, ועיין מ"ש ע"ז להלן, שו' 1–3, ד"ה ר' יהודה. ופירשו בבבלי (ע' ב') שנוהג כמשנת נדרים פ"ד מ"ז, ואומר: כל הזן אינו מפסיד, וכן משמע בירושלמי פ"ז ה"א, ל"א ע"ב. ועיין בירושלמי ובבבלי שם שבארו כיצד חל הנדר, והרי משועבד לה למזונות, עיי"ש. ולשון משנתנו "המדיר את אשתו מלהנות לו עד שלשים יעמיד פרנס" משמעותה שהדיר את אשתו ליום, יומים, ג' ימים וכו', עד שלשים יום (ועד בכלל), יעמיד פרנס, ו"עד שלשים" עונה על "המדיר", ואם הדירה יתר מכאן, כלומר יתר משלשים יום יוציא מיד. וכן מוכח מדברי ר' יהודה להלן במשנה שם, ובתוספתא כאן: ר' יהודה אומר בישראל חדש אחד יקיים, ו"חדש אחד" הרי בוודאי על זמן הנדר קאי, ומכאן שאף "עד שלשים יום" על זמן הנדר קאי. וכן דייק הרשב"א (לפי שטמ"ק ע"א א') מדברי ר' יהודה, וכן כתב לעיל שם בסמוך: מדקתני עד שלשים, דמשמע שהנדר היה מפורש עד שלשים יום, דאי לא, הוה ליה למתני יעמיד פרנס שלשים יום, מכאן ואילך יוציא.¹ ומלשון התוספתא כאן שפתחה "עד שלשים יעמד פרנס"² אין שום הוכחה ששלשים יום עונים על העמדת פרנס, משום שאין כאן אלא פיסקא מן המשנה.³ ובבבלי (ע"א א') שנו: אמר רב לא שנו אלא במפרש, אבל בסתם יוציא לאלתר ויתן כתובה, ושמואל אמר אפילו בסתם לא יוציא, שמא ימצא פתח לנדרו. ופירש הרשב"א שלא נחלקו רב ושמואל בפירוש משנתנו, שהרי לא אמרו "מתניתין במפרש", וכולי עלמא מודו שמשנתנו מדברת במפרש, כלומר, ו"עד שלשים יום" אנדר קאי, כפי שמוכח מלשונה (עיין מ"ש לעיל), אלא שרב סובר שדין המשנה הוא בדווקא, ושמואל סובר שהוא הדין אפילו בנדר סתם, ולא הזכיר זמן קבוע, יעמיד פרנס שלשים יום. ובירושלמי (פ"ז ה"א, ל"א ע"ב) שנו: שמואל אמר במדירה שלשים יום, אבל במדירה לעולם, מיד יוציא ויתן כתובה. ר' זעירא ר' אבינה בשם רב ואפילו במדירה לעולם מגלגלת עמו שלשים יום, שמא ימצא פתח לנדרו. אית תניי תני שלשים יום, אית תניי תני עד שלשים, מאן דמר שלשים מסייע לרב. ומאן דמר עד שלשים מסייע לשמואל. והוכיח הרשב"א מדברי הירושלמי שלפי הגירסא שלנו "עד שלשים יום" מוכח שמשנתנו מדברת במדירה שלשים יום,⁴ וכמו שהוכיח הרשב"א מאליו מלשון משנתנו. אבל בברייתא אחרת⁵ שנו כנראה, במפורש: יעמיד פרנס שלשים יום, ומכאן מוכח כדברי רב⁶ שאפילו במדירה סתם יעמיד פרנס שלשים יום, אעפ"י שאף הוא יודה שמשנתנו מדברת במפרש, כפי שמוכח מלשונה.⁷ אבל ברא"ה ע"א א' ובריטב"א ס"א ב' (ולפי שטמ"ק ע"א א' פירש כן גם בסוגיין) פירשו שהמחלוקת של רב ושמואל היא בפירוש משנתנו, והביאו את הירושלמי שלנו, אלא שברור שהם "גרסו" בירושלמי מחלוקת רב ושמואל כמו שהיא בבבלי (או שהגיהו כן מעצמם, עיין להלן), ורב סובר שמשנתנו במפרש שלשים יום, וממילא "מאן דמר שלשים מסייע לרב" פירושו, שהדיר את אשתו שלשים יום. ואשר לגירסא "עד שלשים יום" כתב ברא"ה הנ"ל: "ומאן דתני עד שלשים מסייע ליה לשמואל, למימרא דלא מפקא מיניה דאידך, והוא הדין נמי דלא מפקא מיניה דרב". וכע"ז הביא בשטמ"ק שם בשם הריטב"א. ולשיטת הרא"ה והריטב"א לשון משנתנו ("עד שלשים יום") מתפרשת בין לרב ובין לשמואל. ברם הגירסא בירושלמי בהוצאות שלנו (במחלוקת רב ושמואל) היא להפך מגירסת הבבלי, וממילא אי אפשר לפרש את המשך הירושלמי כפירוש רבותינו הנ"ל. וקרוב לוודאי בעיני שאף הם גרסו בירושלמי כבהוצאות שלפנינו, אלא שהגיהו, ומשום כך לא העתיקו כלל את דברי הירושלמי במחלוקת רב ושמואל. תדע לך שהוא כן, שהרי גם הרשב"א (לפי שטמ"ק שם) מתחילה הסתייע מן הירושלמי, כשם שהסתייעו ממנו הרא"ה והריטב"א, אלא שכנראה חזר בו אח"כ (אם אין טעות בשטמ"ק בשם "הרשב"א"), והעתיק מן הירושלמי כגירסא שלפנינו במחלוקת רב ושמואל, ומוכרח היה לפרש גם המשך הירושלמי בהפך ממה שהוא פירש בעצמו לעיל שם.

footnotes: ¹ מדברי רבינו משמע קצת שדייק גם ממה שאמרו "יתר מכאן" (שפירושו אם נדר יותר משלשים יום), ולא אמרו "מכאן ואילך" (שפירושו אחרי ל' יום לא יעמיד פרנס, אלא יוציא). אבל עיין מ"ש לעיל פ"ה, הע' 29. ² וכן היתה הגירסא לפני הרשב"א ע"א א' הנ"ל, ולפני התוספות ב"מ פ' א', ד"ה היו, שכתבו: דהכי תניא [בפרק] עד שלשים יום יעמיד פרנס. ³ כלומר, פיסקא קטועה ממשנתנו, כרגיל בתוספתא, עיין מ"ש לעיל ח"א (ברכות), ריש עמ' 6, ח"ב (שביעית), עמ' 552, ובהערה 26 שם, ועוד בכ"מ. ⁴ וממילא "יתר מכאן יוציא ויתן כתובה" פירושו אם הדירה יתר משלשים יום יוציא מיד, אעפ"י שקבע זמן לנדרו, עיין להלן שם ברשב"א. אבל הרא"ה והריטב"א סוברים שאם נתן זמן לנדרו, אעפ"י שהזמן הוא יותר מל' יום, יעמיד פרנס ל' יום, שמא ימצא פתח, ואינו מוציא מיד לשיטת רב אלא אם לא נתן זמן והדירה לעולם, עיי"ש ע"א א'. ועיין מה שכתבו לעיל בבבלי ס"א ב'. ⁵ על "אית תניי תני" כברייתא חולקת על משנתנו, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 75. ⁶ כלומר, כדברי רב בירושלמי שהם דברי שמואל בבבלי. ⁷ וגירסא זו "עד שלשים יום" היא בטוחה בהחלט, שהרי כ"ה בכל הנוסחאות, ובהבאות בירושלמי ובבבלי ובמס' שמחות פ"ז הי"ט, עמ' 145, עיין במבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, עמ' 114. ולעיל שם במס' שמחות ה"ח אמרו: המדיר את אשתו שלשים יום, סתם נזירות שלשים יום. ואעפ"י שההלכה השניה היא פיסקא ממשנתנו (נזיר פ"א מ"ג, פ"ו מ"ג), ההלכה שלנו הוא קיצור המסדר, דוגמת ההלכות שנשנו לעיל שם בסמוך, וכפי שיוצא מפירוש בבא זו בהי"ט שם.

1-3. **ר' יהודה אומ' בישראל חדש אחד יקיים, שנים יוציא ויתן כתובה, ובכהנת שנים יקיים, שלשה יוציא ויתן כתובה.**וכן מעתיק הרשב"א ע"א א' בשם התוספתא, והיא פיסקא ממשנתנו פ"ז מ"א. וכבר העירונו לעיל, שו' 1, סד"ה עד, שבמשנתנו לא הזכיר הת"ק (שהוא ר"מ של הרישא כאן) כהנת כלל. ושאלו בבבלי ע"א א': ר' יהודה וכו', היינו ת"ק (ופירש"י: דאיהו נמי שלשים יום קאמר)? אמר אביי כהנת אתא לאשמעינן. רבא אמר חדש מלא וחדש חסר איכא בינייהו. ודייק הרשב"א (לפי שטמ"ק) מדלא נקט אביי כלשונו של רבא ("איכא בינייהו") "משמע לכאורה דת"ק לא פליג בה כלל, ומשתק הוא דשתיק מינה, ואתא ר' יהודה ולימד, וכן מצאתי בתוספות דקתני עד ל' יום יעמיד פרנס" וכו'.⁸ ואעפ"י שלהלן אמרו בבבלי (ע"א ב'): אמר אביי סיפא אתאן לכהנת ור' יהודה היא, ומשמע שאביי סבר שסתמא דמתניתין דלא כר' מאיר בתוספתא, תירצה הרשב"א שם שאפשר לומר שתלה בר' יהודה, משום שאמר כן בפירוש במשנתנו, עיי"ש. ועיין בהפלאה ע"א א' ונעלמו ממנו לפ"ש דברי הרשב"א הנ"ל. ובירושלמי פ"ז ה"א, ל"א ע"ב: ר' יוסי אומר בכוהנות פליגין וכו', ותני פליג בסוף שלשה דברי ר' מאיר. אמר ליה ר' מנא הן דלא תניתה פליגא את עבד ליה פליגא, אלא בישראל פליגין וכו', ותני כן בסוף שלשה דברי הכל.

footnotes: ⁸ והעתיק את כל הברייתא כאן.

3-5. **הדירה שלא תטעום אחד מכל המינין, בין מאכל רע ובין מאכל יפה, אפי' לא טעמה אותו המין כל ימיה, יוציא ויתן כתובה.**וכ"ה בד. וכ"ה ("מכל המינין") בשטמ"ק ע"א א', ד"ה תנן, בשם תוספות (ועיין בתוספות ע"א א' ד"ה שלא), ברא"ש פ"ז סי' ב', בתוספות הרא"ש רפ"ז,⁹ בר"ן פ"ז סי' שי"ג,¹⁰ ד"ה באלו נדרים אמרו, ובנ"י רפ"ז. ועיין מאירי, עמ' 303, ר"מ פי"ב מה' אישות הכ"ד ובמגיד משנה שם. ובכי"ע: הדירה שלא תטעום באחד מכל הפירות וכו'. ובמשנתנו פ"ז מ"ב: המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות יוציא ויתן כתובה. והראשונים הנ"ל הסתייעו מן התוספתא כאן ש"שלא תטעום אחד מכל הפירות" במשנתנו פירושו אפילו ממין אחד של הפירות, כמו שמסיים כאן: אפילו לא טעמה אותה המין כל ימיה.¹¹ וכן הסתייעו מכאן שאפילו אם הדירה ממאכל רע¹² יוציא ויתן כתובה (עיין ר"מ הנ"ל), ואף חרובין הם בכלל פירות שיש בהם עינוי נפש (עיין ר"ן הנ"ל). ועיין בשיטה להר"ן, עמ' קנ"ח, שהביא תוספתא זו. והעמידוה בירושלמי (פ"ז ה"ב, ל"א ע"ב) ובבבלי ע"א א' (אליבא דשמואל) בנדרה היא וקיים הוא,¹³ שאם לא כן כיצד יכול להדירה. ועיין בה' הירושלמי להר"מ, עמ' נ"ח ומש"ש. ולהלן נדרים פ"ז ה"ב: נדרה שלא לטעום אחד מכל הפירות בין מאכל רע¹⁴ בין מאכל יפה,¹⁵ אפי' לא טעמה אותו המין מימיה יפר. ועיין בבלי שם פ"ב ב' ומ"ש להלן בתוספתא נדרים שם. ובאור שמח פי"ג מה' אישות ה"ח שער שהר"מ פירש במדירה ממש, אלא שהכוונה שלא תטעום אחד מן המינין מנכסיו, ובכגון דא הרי חל הנדר. ועיין גם ריטב"א ע' א', ד"ה המדיר את אשתו שלא תטעום. והתוספתא מתפרשת ג"כ בהדירה הוא ותלה את נדרו בנכסיו, או בתשמיש, כלומר יאסרו נכסי עליך, או הנאתך עלי, אם תטעמי וכו', וכרב בבבלי (או שמואל בירושלמי) שאם הדירה סתם יוציא מיד.

footnotes: ⁹ ושם: כדמוכח בתוספת' דתניא שלא תטעון (וכן בפי' ר"א מזרחי על התורה מטות ל, י"ד, בשם תוספתא נדרים: אפי' לא טענה אותו המין מימיה. ובירושלמי מצינו "טען" במקום "טעם", עיין מ"ש במבוא לירושלמי כפשוטו, עמ' כ"ב. ועיין לעיל ח"א, עמ' 1) אחד המינין. ובשטמ"ק ע' א' (בשמו) כבר מתוקן: תטעום. ¹⁰ עיי"ש שהוכיח מכאן שאם נדרה כשהיא תחתיו, אין חילוק בין נדרה שלא לאכול בשר וכו' (עיין להלן שו' 34, ד"ה באלו, ומש"ש) לבין שאר נדרים של עינוי נפש, ועל כולם הבעל מקפיד. ועיין מה שתמה עליו באור גדול למשניות פ"ז מ"ז. ¹¹ וכ"ה בד ובמאירי שהזכרנו בפנים. אבל בכי"ע: מימיה, וכ"ה בשאר הראשונים שהבאנו בפנים, וכ"ה בתוספתא נדרים שהבאנו להלן בפנים, עיין מש"ש. ¹² בט"ז יו"ד סי' רל"ד ס"ק ס"א, אות נ"א פירש "מאכל רע" שבתוספתא נדרים (שהבאנו להלן בפנים) מאכל שהוא מזיק לה, אלא שהוא ערב עליה. ולפי לשון הטור והשו"ע שם "ממין שהוא רע לה" בוודאי מסתבר לפרש כן, ומכל מקום יכול להפר לה, כדי שתהא לה פת בסלה ולא תתענה אם תתאפק. אבל בכל נוסחאות התוספתא שם ובראשונים (לרבות הרא"ש עצמו שבעל הטורים שם מביא את ההלכה בשמו) הגירסא היא "מאכל רע" (בלי המלה "לה". ועיין גם ר"מ פי"ב מה' נדרים ה"ה). ומאכל רע פירושו מאכל שאינו טעים לרוב בני אדם, אלא שהוא ערב עליה, ועינוי נפש הוא לה אם לא תוכל לטעום ממנו. תדע לך שהוא כן, שהרי בנידון שלנו, אם נדרה ממאכל רע שהוא מזיק לה ולא הפר לה הבעל, או שהבעל הדיר אותה ותלה את נדרו בדבר אחר, למה יוציא מיד, וכיצד אפשר להסיק מכאן שהוא שונא אותה? ועיין מ"ש להלן נדרים פ"ז, הע' 6. ¹³ ופירשו בבבלי ע"א ב' שבהדירה הוא סבורה היא שמתוך כעסו נדר, אבל נדרה היא ולא הפר לה משמע לה שהוא שונא אותה, ואינה סובלת להמתין שלשים יום, ויוציא מיד. ¹⁴ ברי"ף פ"ז סי' שי"ג: אבל נדרים שאין בהן עינוי נפש, כגון קליות ואגוזים וכיוצא בהן שאין בהן עינוי נפש, ולא קפדי בהו אינשי וכו'. וכבר כתב הר"ן שם במקומו שהלשון "אינו מדוקדק, דודאי נדרה תחתיו מצי מפר משום נדרי עינוי נפש וכו', אלא רצה לומר דכיון שאין בהם עינוי נפש כל כך, לא קפדי בהו אינשי". ¹⁵ עיין מ"ש להלן נדרים פ"ז, שו' 7–8, סד"ה נדרה.

5-6. **אמ' ר' יהודה רוצות בנות ישראל שלא לטעום תבשיל ופירות ואל יצאו יום אחד מתחת בעליהן.**וכ"ה בד. ובכי"ע: שלא תטעום טעם תבשיל ופירות, ואל יצאו מתחת בעליהן יום אחד. ומלשון התוספתא ברור שר' יהודה חולק על כל הדין, ואפילו הדירה שלא תטעם אחד מן המינין כל ימיה אינו מוציא, ומוטב להן לבנות ישראל שלא לטעום טעם תבשיל ופירות כל ימיהן, ואל יצאו מתחת בעליהן יום אחד, ורוצה אשה בקב ותיפלות מעשרה קבין ופרישות (בבלי ס"ב ב'), כמו שהבין לנכון בח"ד כאן. ובתוספתא הוצ' שלמה ליב פריעדלענדער, עמ' 80: רוצות בנות ישראל שלא לטעום תבשיל ופירות יום אחד ואל יצאו מתחת בעליהן. והיא הגהת מנב"כ (בפירוש, אבל לא בפנים הנוסח) ע"פ משנתנו פ"ז מ"ב: ר' יהודה אומר בישראל יום אחד יקיים, שנים יוציא ויתן כתובה. ובשיטה להר"ן, עמ' קנ"ח (בשם התוספתא): שלא לטעום תבשיל יום אחד ופירות, ואל יהו יוצאות מתחת בעליהן. אבל עדיין הגירסא במשנתנו עצמה אינה בטוחה; ובמשנה ד' נפולי, במשנה שבירושלמי ובכ"י פרמה הגירסא היא: בישראל חדש אחד יקיים¹⁶ וכו'. ובבבלי ע"א א': וסבר ר' יהודה היא נתנה, והתנן ר' יהודה אומר בישראל יום אחד יקיים וכו'. וכ"ה בכי"מ, והוא, כנראה ע"פ הגהת רש"י. אבל ברא"ה שם מעיד: "ה"ג בנוסחי וסבר ר' יהודה היא נתנה, והתנן, ר' יהודה אומר בישראל חדש אחד יקיים" וכו', עיי"ש שנדחק מאד ליישב גירסא זו ע"פ ההנחה שהכוונה לר' יהודה ברפ"ז. ובריטב"א שם (והגירסא בשטמ"ק מיושבת יותר, ומשם אני מעתיק): "ויש ספרים שגורסי' והתנן ר' יהודה אומר בישראל חדש אחד וכו', וטעותא היא, דההיא סיפא דהמדיר את אשתו מליהנות לו מיירי אפילו לשמואל בשהדירה הוא". ובוודאי שקשה מאד להניח שהתלמוד כיוון לריש פירקין, שהרי בין בירושלמי ובין בבבלי העמידו את המשנה בריש פירקין בשהדירה הוא, ולא בשנדרה היא ונתן אצבע בין שניה. ומכאן מוכח שגרסו במשנה שלנו (במשנה ב'), בהדירה שלא תטעום באחד מכל הפירות: ר' יהודה אומר חדש¹⁷ אחד יקיים וכו', ומשנה זו הרי העמידוה בנדרה היא וכו', ולפיכך שאל התלמוד מה ששאל מן המשנה שלנו, ולא מריש פירקין. נמצאנו למדים שיש שלש מסורות בדברי ר' יהודה; א. שאינו מוציא כלל בהדירה שלא תטעום אחד מן המינין, ואפילו הדירה שלא תטעום ממנו כל ימיה, ולפיכך אין הבדל בין ישראלית לכהנת. ב. הדירה חודש אחד יקיים, ובכהנת שני חדשים. ג. הדירה יום אחד יקיים, ובכהנת שני ימים.

footnotes: ¹⁶ כשם שהוא סובר ברפ"ז במדיר את אשתו מליהנות לו. ¹⁷ כגירסת רוב הספרים, שהרי הקושיא היא ממשנה ב', ולא מריש פירקין.

6-7. **הדירה שלא תתקשט באחד מכל המינין, אפי' היא ילדה והדירה שלא תלבש בגדי זקנה וכו'.**במשנתנו פ"ז מ"ג: המדיר את אשתו שלא תתקשט באחד מכל המינין יוציא ויתן כתובה. והבבא שלנו נשנית כדוגמת הרישא שלאו דווקא אם הדירה שלא תתקשט בדברים הנאים לה, אלא אפילו הדירה שלא תלבש בגדים שאינם נופלים לבשרה, יוציא ויתן כתובה. ואף כאן לפי פירוש התלמוד בנדרה היא וקיים הוא עסיקינן, דוגמת הרישא. ובשיטה להר"ן, עמ' קס"ג, הביא בבא זו, אבל לא מצאתיה במ"א. ועיין ח"ד. ונראה שתוספתא זו אינה הלכה, והיא אינה דומה כלל לרישא שפסקה הר"מ, וברישא הרי מפורש בתוספתא נדרים פ"ז ה"ב שאפילו נדרה לאכול מאכל רע מפר לה, הואיל והיא אוהבת את המאכל הרע (כלומר, שאינו טעים),¹⁸ הוא מה איכפת ליה, ויכול להפר. אבל בנדרה שלא ללבוש בגדים שאינם נאים לה אפשר שאינו יכול להפר, שהרי אין כאן לא נדרי עינוי נפש¹⁹ ולא דברים שבינו לבינה, ואדרבה הרשות בידו למחות בילדה שרוצה להתקשט בבגדי זקנה, ומישך שייך בהו, שלא תתגנה עליו, ובנידון שלנו למה יוציא ויתן כתובה. ואשר לתוספתא עצמה אפשר לפרש שהכוונה שהיא נדרה שלא ללבוש בגדי זקנה,²⁰ אעפ"י שהם נאים לגופה,²¹ ועכשיו היא מתחרטת, והבעל היה יכול להפר, ואם לא הפר לה יוציא ויתן כתובה. ו"בגדי זקנה" הם דומיא ד"מאכל רע" שברישא שהוא אינו ערב לרוב בני אדם, אבל ערב עליה. תדע לך שהוא כן שהרי התוספתא נקטה בלשונה שלא "תתקשט" בבגדי זקנה, ואם אינם נאים לה תכשיט קרית להו "לכלוך הוא"! ולפי פשוטה של התוספתא²² אף כאן פירושו שהדירה בעלה שלא תתקשט בבגדי זקנה שהן נאין לה יוציא ויתן כתובה.

footnotes: ¹⁸ עיין מ"ש לעיל הע' 12. ¹⁹ דוגמת בגדי צבעונין, עיין בבלי ע"א סע"א, ולהלן שו' 34–35, עיין מש"ש. ²⁰ שהם צרים, עיין רש"י כאן מ"ח א'. ²¹ אלא שאין כן דרך רוב העולם. ²² עיין מ"ש לעיל, שו' 3–5, ד"ה והתוספתא.

8-9. **ר' יוסה אומ' בעניות שלא נתן קצבה, ובעשירות שלשים יום.**פיסקא ממשנתנו פ"ז מ"ג הנ"ל. ואמרו בירושלמי פ"ז ה"ג, ל"א ע"ב: עולא בר ישמעאל אמר וכו' אם נתן קצבה אפי' עד עשר שנים מותר, שאין שועל עפר פרין מת.²³ ובבבלי ע"א ב', נדרים פ"א ב': שלא מצינו שועל מת בעפר פיר. ופירש"י: בעפר פיר. בעפר חור שהוא גדל שם, בדבר שהוא רגיל, בקי הוא להשמר שאינו מזיקו. ובערוך כ"י לוין (לפי אוה"ג, הפירושים, עמ' 42): שלא מצינו שועל בעפר אפר דמת. ובס' הקנה הגדול, ד' קארעץ, ע' סע"ב, הביא: "וגדולה מזה אמרו שאינו זקוק להפר לה שאין השועל מתעפר אלא בעפר פר, ר"ל שאין לו עינוי וצער מהשערות". וגירסת הירושלמי נראית מקורית, ואין לתקן אותה.²⁴ ומתוך העניין נראה שאין מדברים בקישוט פנים של מטה, ובריטב"א ע"א א' פירש: אין השועל מת בעפר חפירה שלו, כיון שהורגל בה אינו חושש לה, הכי נמי אין הבעל מקפיד בקישוט ורחיצה שלה, כיון שיכול להרגיל עצמו בכך.

footnotes: ²³ בכי"ל: עפרפרין (במלה אחת), וחילק הסופר את המלה "עפרפרין" בנקודות לשתי מלים. ²⁴ ופירשתי את הירושלמי בלשוננו חכ"ט (ניסן תשכ"ה), עמ' 132 ואילך.

9-10. **הדירה שלא להשאיל נפה וכברה רחים ותנור יוציא ויתן כתובה, מפני שמשיאה שם רע בשכינותיה.**כ"ה ("יוציא ויתן כתובה מפני שמשיאה שם רע בשכינותיה") בד. וכע"ז בכי"ע, בירושלמי פ"ז ה"ה, ל"א ע"ב, ובבלי ע"ב א'. ובכי"ו יש כאן חסרון ברור ע"י הדומות. ואף כאן לפי פשוטה הכוונה שהדירה הוא.²⁵ וכבר פירשוה בתוספות ע"ב א', ד"ה המדיר, והריטב"א שהכוונה שאסר את כליו על אחרים, שלא תוכל להשאילם. ועיין מ"ש להלן, שו' 12–13, ד"ה הדירה שלא תלך לבית האבל, בשם הר"י מיגש.

footnotes: ²⁵ עיין לעיל, הע' 22.

10-12. **וכן היא שנדרה שלא להשאיל נפה וכבר' רחיים ותנור תצא שלא בכתובה, מפני שמשיאתו שם רע בשכונתו.**כ"ה ("וכן היא שנדרה שלא להשאיל נפה וכבר' רחיים ותנור תצא שלא בכתובה") בד. וכע"ז בכי"ע, בירושלמי ובבבלי הנ"ל.²⁶ ובכי"ו יש כאן חסרון ברור ע"י הדומות. ואף כאן פירש הריטב"א הנ"ל שהכלים הם מנכסי נדונייתה, או מנכסי מלוג שלה, ובידה לאסרם על אחרים. ועיין בתוספות הנ"ל ובהגהות אשרי פ"ז ס' ח' בשם מהרי"ח.

footnotes: ²⁶ בירושלמי: על שכניו, ובבבלי: בשכיניו. אבל בה"ג ה' כתובות, ד"ו ע"ב ע"א: בשכונתו (כבתוספתא).

12-13. **הדירה שלא תלך לבית האבל, או לבית המשתה, יוציא ויתן כתובה.**פיסקא ממשנתנו פ"ז מ"ה. ואף כאן במדירה הוא אנן קיימין. ופירש הר"י מיגאש (בשטמ"ק ע' ב'): ואפ"ה חייל נדריה, ואע"ג דלאו מידי דאיתי בידיה היא וכו', אלא דהאי דקתני יוציא ויתן כתובה, לאו משום דקא חייל נדריה הוא, אלא משום דלא שביק לה למיזל לבית אביה הוא, ובכל זימנא וזימנא דבעיא למיזל לא שביק לה, ואפילו אמרינן ליה נמי האי נדרא דידך לאו כלום הוא, לא שביק לה איהו, לפיכך יוציא ויתן כתובה, אבל אילו אתא לבי דינא לשיולי אי חייל נדריה, או לא, הוה אמרינן ליה האי נדרא ולא כלום הוא. ומדברי הר"מ פי"ג מה' אישות הי"א משמע שפירש שאסר עליה את הכלים שהיא הולכת בהן לבית המשתה, או לבית האבל, כמו שהוכיח לנכון באו"ש פי"ג מה' אישות ה"ח, עיי"ש. ובירושלמי פ"ז ה"ה, ל"א ע"ב, מסיים: וכן היא שנדרה שלא תלך לבית האבל, או לבית המשתה, תצא שלא בכתובה, שלמחר מתו מוטל לפניו ואין ברייה משגחת עליו. אבל בתוספתא ובבלי חסרה בבא זו, ואף הר"מ בחיבורו השמיטה. ועיין מ"ש ע"ז בה' הירושלמי להר"מ, עמ' נ"ט, אות א', ומ"ש להלן נזיר פ"ו, הערה 43.

13. **שלמחר תהא מוטלת ואין כל בריא סופנה.**במשנתנו הנ"ל: מפני שנועל בפניה, ומפרשת התוספתא את מהותה של נעילת הדלת. ובירושלמי הנ"ל: שלמחר מתה מוטל לפניה ואין ברייה משגחת עליה. ובבבלי ע"ב א': למחר היא מתה ואין כל בריה סופדה, ואיכא דאמרי אין כל בריה סופנה. ופירש"י: סופנה. קוברה. ובפי' רבינו הלל לספרי ואתחנן פי' ל"ג, י' סע"ב: בפ' המדיר בג' דהמדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל, ואין כל בריה צופנה, דהיינו שאין בריה מביטה להתעסק בקבורתה. וכן גרס רבינו גם בנוסח הספרי שם: שאין [אדם] צופנה, עיי"ש, ולפנינו שם ברוב הנוסחאות: סופנה. והנכון כפירוש הערוך ערך ספן ב', וסופנה פירושה מחשיבה,²⁷ ועיין בתוספת מו"ק כ"ח א', ד"ה ספין. ואף הנוסח של רבינו הלל "צופנה" פירושו מחשיבה, וכן באבות דר"ן נו"ב פ"כ, כ"ב ע"א: על מנת שיתבעו את הדין ויקבלו את הדין ויינפו את הדין. אבל בכי"ה לנכון: ויצפנו את הדין (ולפנינו נתפרדה הצד"י ליו"ד ונו"ן, כרגיל בכי"י). ועיין בהערות שכטר שם, הערה י"א, שפירש בשם מהריט"ץ: שיצפנו את הפתקא, שלא יראוהו לשום דיין אחר שיהא חולק עליו. אבל ברור שהפירוש הוא כמו לפנינו כאן: שיחשיבו, שיכבדו את הדין.

footnotes: ²⁷ "אין ברייה משגחת עליה" כבירושלמי הנ"ל.

13-14. **היה ר' מאיר או' מה ת"ל והחי יתן אל לבו, עביד דיעבדון לך וכו'.**לעיל מגילה פ"ג הט"ז, עמ' 357: ר' מאיר אמ' משם ר' עקיבא מה ת"ל וכו'. וכ"ה ("משום ר' עקיבה") בירושלמי כאן פ"ז ה"ה, ל"א ע"ב. אבל בתוספתא כאן ובבבלי ע"ב א', מו"ק כ"ח ב', נדרים פ"ג ב' לא נזכר ר' עקיבא. ובלי שם האומר בקה"ר פ"ז, ב'. ועיין מ"ש לעיל ח"ה (מגילה), עמ' 1190.

16. **הדירה שתהא מטעמת תבשילה לכל אדם וכו'.**פירש בח"ד שיש כאן מליצה לדבר של פריצות. ואין הכרח להוציא את הדברים מידי פשוטם, והכונה שהבעל מדיר אותה מהנאתו אם לא תטעים את תבשילה להרבה בני אדם, ועושה כן כדי לקנטרה בשעה שמקדיחה את תבשילה, ולמנעה מלהקדיחו להבא. וכן מצינו מפורש בבבלי נדרים ס"ו ב': ההוא דאמר לה לדביתהו קונם שאי את נהנית לי עד שתטעימי תבשילך לר' יהודה ולר' שמעון. ר' יהודה טעים וכו', ר"ש לא טעים.

16-17. **או שתהא ממלא ומערה לאשפות.**פיסקא ממשנתנו פ"ז מ"ה. ובמשנה שבבבלי ושבירושלמי: ממלאה וכו'. אבל הנכון כלפנינו, וכ"ה בכל נוסחאות התוספתא, וברוב נוסחאות המשנה ובפיסקא שבירושלמי, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין בתרביץ ש"ו ס"א (תשרי תרצ"ה), עמ' 64, הערה 1, ועיין במבוא לנוה"מ שלו, עמ' 1248. ופירשוה בירושלמי פ"ז סה"ה, ל"א ע"ב: תמן אמרין כגון מעשה ער, ורבנין דהכא אמרין דברים של בטלה. וכן בבבלי ע"ב א': א"ר יהודה אמר שמואל שתמלא ונופצת²⁸ (=תמן אמרין שבירושלמי). במתניתא תנא שתמלא עשרה כדי מים ותערה לאשפה וכו', אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן מפני שנראית כשוטה. ובאמת "דברים של בטלה" הללו שמשו עונש לרשעים בגיהנם, עיין מ"ש בסה"י לכבוד גינצבורג, עמ' רנ"ו.

footnotes: ²⁸ עיין בבלי נדה ס"ו א' (גליוני הש"ס לר"י ענגיל).

17-18. **ושתאמר לכל אדם דברים שבינו לבינה, יוציא ויתן כתובה, מפני שלא נהג עמה כדת משה וישראל.**במשנתנו הנ"ל: על מנת שתאמרי לפלוני מה שאמרת לי, או מה שאמרתי לך וכו' יוציא ויתן כתובה. ובירושלמי הנ"ל מפרש: מה שאמרת לי ביחיד, או מה שאמרתי לך ביחיד. ובבבלי ע"ב א': אמר רב יהודה אמר שמואל דברים של קלון.

18-19. **וכן היא שיוצא' וראשה פרוע, יוצא ובגדיה פרומים וכו'.**בד כאן וכן להלן בסמוך: יוצאה (בה"י) וכע"ז בכי"ע. וכן במשנתנו (ברוב הנוסחאות): ואיזוהי דת יהודית, יוצאה וראשה פרוע וטווה בשוק וכו'. והנכון כלפנינו: יוצא, וכן הוא להלן בסמוך, ואף סימן הקיצור על האל"ף במלה "שיוצא" הוא מיותר, וצ"ל: שיוצא, עיין מ"ש לעיל, שו' 16–17, ד"ה או. ולהלן סוטה פ"ה ה"ט: זו מדת אדם רשע שראה את אשתו יוצאת וראשה פרוע, יצאת וצדדיה פרומים וכו'. ובבבלי גיטין צ' א': שרואה את אשתו יוצאה וראשה פרוע וטווה בשוק ופרומה משני צדדיה וכו'. ובה"ג סוף ה' גיטין, ד"ו פ"א ע"א: ובגדיה פרומין משני צדדיה וכו'. ובמדרש במ"ר פ"ט, י"ב: יוצאה לשוק וראשה פרוע ופרומה משני צדדיה. ובירושלמי סוף גיטין: וראשה פרוע צדדיה פרומין (במקבילה בסוטה פ"א ה"א, ט"ז ע"ב: מפורמין) וזרועותיה חלוצות. ובבית הרביעי של גיהנם:²⁹ אלו נשים שפורעות את ראש[יה]ן ופורמות את סטריהן. וצדדיה פרומין אין פירושו שצדי הבגדים היו קרועין, אלא שהיו פתוחין,³⁰ ובשעת תנועות האשה היה בשרה מתגלה, ויש כאן כינוי לגנאי על דרך הכתוב (ויקרא י' ו', ועיי"ש י"ג, מ"ה): ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרמו. וכותונות כאלה שהצדדים שלהם היו מחוברים ע"י לולאות, או ע"י כפתורים, היו לובשים אף הגברים. ובבבלי מו"ק כ"ו ב': והקורע מלמטה ומן הצדדין לא יצא. ועיין גם מס' שמחות פ"ט הי"ח, הוצ' היגר, עמ' 174 ואילך, ובגירסת הרמב"ן בתורת האדם, עניין הקריעה, ד"ו י"ט ע"א.³¹

footnotes: ²⁹ לפי ביה"מ של יעללינעק ח"ה, עמ' 51; גנזי שכטר ת"א, עמ' 198. ועיי"ש, עמ' 204. ³⁰ בקו"נ כאן: ובגדיה פרועים. ובירושלמי סוטה פ"א ה"א, ט"ז ע"ב, בכי"ר: צדדיה מופרעין. ונראה שבשניהם ט"ס. ³¹ והצדדין הם דומיא ד"חיפת", עיי"ש ברמב"ן.

19. **ולבה גס בעבדיה ובשפחותיה, בשכנותיה.**בד: ובשכינותיה. ונראה שהמלה "בשכנותיה" שבכ"י הוא תיקון למלה "ובשפחותיה", וצ"ל: ובשכיניה (במקום: ובשפחותיה). וכ"ה בכי"ע: ליבה גס בעבדיה וליבה גס בשכיניה. וכ"ה גם בכי"ע בתוספתא סוטה פ"ה הנ"ל. אבל בד ובכי"ו שם: לבה גס בעבדיה לבה גס בשפחותיה. וכ"ה בירושלמי שם פ"א ה"ז, י"ז ע"א. ובמדרש במ"ר פ"ט, י"ב, הנ"ל: לבה גס בעבדיה. וכנראה שהנכון הוא בכי"ע כאן ושם,³² שהרי אף אשה כשרה לבה גס בשפחתה, עיין במשנת גיטין פ"ז מ"ד. ושפחתה כעצמה, עיין בבלי כאן כ"ז ב'. ואעפ"י שאמרו במשנת סוטה פ"א מ"ו: חוץ מעבדיה ושפחותיה מפני שלבה גס בהן, שאני פרוצה שבאה לשתות שבוודאי לבה גס גם בעבדיה. ולא אמרו לעיל שם (בתוספתא ובירושלמי) באשה כשירה אלא שמדברת עם שכיניה, אבל אם לבה גס בהן פרוצה היא. ועיין להלן, סד"ה יוצא וטווה.

footnotes: ³² ובד ובכי"ו, וכן בירושלמי, הוא באשגרה ממשנת סוטה פ"א מ"ו שהבאנו להלן בפנים. ושם הכוונה שלבה גס בהן ותקבל עידוד מחמתן.

20. **יוצא וטווה בשוק, רוחצת ומרחצת במרחץ עם כל אדם תצא שלא בכתובה וכו'.**וכ"ה בד, אבל בכי"ע כאן ובסוטה פ"ה הנ"ל חסרה המלה "ומרחצת". ובבבלי גיטין צ' סע"א הנ"ל: וטווה בשוק וכו' ורוחצת עם בני אדם. אבל בד ובכי"ו בסוטה הנ"ל: רוחצת ומשחקת עם כל אדם. ובירושלמי כאן פ"ז סה"ז, ל"א ע"ג: שניהם טופחות על יריכה במרחץ, כאור הדבר תצא. אבל עיין מ"ש בה' הירושלמי להר"מ, עמ' ס', אות ט'. ובבבלי גיטין הנ"ל: עם בני אדם סלקא דעתך ? אלא במקום שבני אדם רוחצין. ופירש"י: והיא נכנסת לעיניהם לאחר יציאתן כשהן לובשין בגדיהן. וע"פ פירוש הבבלי הוא גם במדרש במ"ר פ"ט, י"ג הנ"ל. ועיין בהגהות אשרי פ"ה סי' כ"ד, ואינו עניין לכאן. ובמשנתנו פ"ז מ"ו: ואיזוהי דת יהודית יוצאה וראשה פרוע וטווה בשוק ומדברת עם כל אדם. ועיין בבלי ע"ב ב'.

21-22. **[ר' מאיר אומ' אם יודע בה שמדירה ואינה מקיימת אל ישנה להדירה].**כ"ה בכי"ע ובקג"נ. ובבבלי ע"ב א': תניא היה ר"מ אומר כל היודע באשתו שנודרת ואינה מקיימת יחזור וידירנה. ידירנה, במאי מתקן לה ? אלא יחזור ויקניטנה כדי שתדור בפניו ויפר לה. ואעפ"י שאין זו ממש הברייתא שלנו,³³ ולפנינו פירושו שאם מדירה ואינה מקיימת, אין דינה כנודרת ואינה מקיימת שיוצאת שלא בכתובה (משנתנו פ"ז מ"ו), אלא הבעל מצווה שלא להדירה יותר, מ"מ ראינו שר"מ הוא ששנה עניין דומה. אבל בד: ר' יהודה אומר אם היה יודע בה וכו'. וקרוב לוודאי שאף בכי"ו היתה הגירסא כן, ולפיכך נשמט שם מ"ר' יהודה" עד "ר' יהודה", וכי"ו הרי ע"פ רוב מתאים לנוסח הדפוסים. ברם לא רציתי לשנות מן המנהג, והשלמתי ע"פ רוב הנוסחאות (כי"ע וקג"נ) המקויים קצת גם ע"י הבבלי. ברם בריטב"א ע"ב א' הביא: וי"א (=ויש אומרים) דלא גרסי' הכא ר"מ, אלא ר' יהודה וכו'. וכוונתו לר"ת שהביאו בתוספות ע"א א', ד"ה אימא, ומשם אנו רואים שלא היתה לר"ת גירסא אחרת בגמרא, אלא הגיה כן מחמת קושיא, עיי"ש. ושמא הגיה ע"פ התוספתא, והייתה לפניו כגירסת ד. ולגירסת התוספתא שבמדירה הוא אנן קיימין כאן, משנתנו היא כר"מ,³⁴ ולא ידיר אותה שוב. אבל הגירסא בברייתא שבבבלי בטוחה, שהרי השיבו לו החכמים: אין אדם דר עם נחש בכפיפה, ובהכרח שבנודרת היא הדברים אמורים.

footnotes: ³³ ושמא לא גרסו בבבל בברייתא זו את המלה "לא", אלא: ישנה וידירנה, כלומר, יחזור וידירנה. ³⁴ עיין בריטב"א הנ"ל שהזכרנו בפנים.

22-23. **ר' יהודה או' אם היה יודע בה שאינה קוצה לה חלה וכו'.**בבלי ע"ב א'. ואף שם השיבו לו חכמים: אין אדם דר עם נחש בכפיפה.

23-24. **אי זו היא קולנית, כל שמדברת בביתה ושכיניה שומעין את קולה.**במשנתנו פ"ז מ"ו: ואיזוהי דת יהודית וכו', ר' טרפון אומר אף הקולנית. ואיזו היא קולנית לכשהיא מדברת בתוך ביתה ושכניה שומעין את קולה. אבל פירוש זה ל"קולנית" היא הוספה במשנתנו ע"פ התוספתא, ובמשנה הוצ' לו, ובערוך ערך קל ה' מפורש: תוספה, ועיין במלא"ש, וכן מוכח מן הסוגייא בירושלמי ובבבלי, ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 950. וממקום ההלכה במשנתנו משמע שמחמת צניעות אתינן עלה, והיא מדברת בביתה בדברים שבינו לבינה ושכניה שומעים את קולה, או כדברי שמואל בבבלי ורב בירושלמי שם. ועיין בפירוש הרי"ף שם, והיא קולנית מדעתה, ויכולה לדבר גם בקול נמוך, אבל לפי הברייתא שבבבלי שם אינה יכולה לדבר אלא בקול רם, ומחמת מום גרידא אתינן עלה, עיי"ש. ובמדרש במדבר רבה פ"ט, י"ג: וחוטא ילכד בה (קהלת ז', כ"ו) זה שהוא רואה את אשתו שהיא קולנית ורגלה רמה³⁵ ופרוצה בשחוק ואינו מקנא בה, לפי שדרכן של בנות ישראל לא קולניות ולא רגל רמה ולא פרוצות בשחוק. ועיין גם תנחומא נשא סוף סי' ב.³⁶ ומשמע שכולן מחמת דת יהודית אתינן עלה. ועיין מלא"ש פ"ז, מ"ו, סד"ה אף המקללת, ובבלי גיטין פ"ט א'. ועיין היטב בבבלי כאן ע"ב ב', ומ"ש מהרי"ן אפשטין בתרביץ ש"ב (תמוז תרצ"א), עמ' 412 ואילך, ולפ"ז "אף" של ר' טרפון פירושו אף זו יוצאת שלא בכתובה, ולא בדת יהודית עסיקינן, וכן הרי צריך לפרש גם את ה"אף" של אבא שאול שם: אף המקללת יולדיו בפניו, שלאו משום דת יהודית אתינן עלה. ועיין תשב"ץ ח"ב סי' ק"ג. ועיי"ש סי' קע"ה, ולעניין התראה שוו אהדדי.

footnotes: ³⁵ כנראה שהוא ההפך הקיצוני משפל ברך (ירושלמי תענית פ"ב רה"ב, ס"ה סע"ב, בבלי שם ט"ז א', סנהדרין פ"ח ב'). ואמרו בבבלי (סנהדרין הנ"ל): ושפל ברך. שייף עייל, שייף ונפיק וכו'. ובתנחומא הוצ' בובר, וישלח סוף סי' י"ב: אבל אם הרבתה רגל, והיתה יוצאה לשוק, סוף באה לידי קלקל. ועיין ב"ר סוף פ"ח, עמ' 66. ³⁶ הוצ' בובר סוף סי' ד'.

24-25. **כל אילו נשים שעברו על הדת צריכות התראה, ויוצאות שלא בכתובה. לא התרה בהן, יוציא ויתן כתובה.**כל הברייתא שלנו היא בירושלמי פ"ז ה"ז, ל"א ע"ג, אלא שיש שם השמטה גדולה ע"י הדומות, וע"י כך נשתבשה שם כל הסוגיא, ואני משלים במרובעים את ההשמטה ע"פ הרי"ף פ"ז סוף סי' ש"י, עטור ח"א, מרד, הוצ' רמא"י, ס"ט ע"ב (ועיין להלן שם, ע"א רע"ב), תוספות רי"ד ע"ב ב', ק"א א', או"ז ח"א סי' תרט"ו, פ"ג סע"ד, רמב"ן בס' הזכות ספי"א (אלא שיש שם חסרון בדפוס), וריטב"א ע"ב א'. ועיין גם סמ"ג עשין מ"ח, קכ"ח ע"א. וכצ"ל שם: תני ר' חנין בשם (ר') שמואל אחד נשים שאמרו אין³⁷ להן כתובה ואחד נשים שאמרו יוצאות שלא בכתובה, כגון היתומה והשנייה והאילונית לא שנו אלא כתובת מנה מאתים [אבל כתובה של אלף דינר נוטלת.³⁸ תמן תנינן נשים שאמרו יוצאות בלא כתובה צריכות התראה, ואם לא התרה בהן יוציא ויתן כתובה, ולא מנה ומאתים] אלא אפי' היתה כתובה של אלף דינר מאבדת ונוטלת בליות ממה שיש לפניה.³⁹ הרי לך שם כל הברייתא שלפנינו. ובבבלי סוטה כ"ה א': איבעיא להו עוברת על דת צריכה התראה להפסידה כתובתה או אינה צריכה וכו'. וכבר תמהו בתוספות שנץ שם (=תוספות הרא"ש במקומן) על שאלת התלמוד, והרי תוספתא ערוכה היא בכתובות, ותירצו: ושמא דלא הוה ידע לה. ובסמ"ק ריש סי' קפ"ד:⁴⁰ ואמרו בתוספות שצריך התראה להפסידה כתובתה, ואם לא התרו בה יוציא ויתן כתובה, ומתקנת רבינו גרשם ואילך וכו'. וכ"ה בה' גיטין של בעל הסמ"ק בכל בו ריש סי' ע"ו וארחות חיים ח"ב, עמ' 155 (בשם הר"ף ?). ויש שחילקו בין עוברת על דת יהודית לבין עוברת על דת משה, וכבר האריכו בזה האחרונים, ועיין מ"ש הגרב"ז שאפראן בשו"ת הרב"ז סי' ל"ג, אות ט' ואילך. ובה' ראו, עמ' 87: וכולי צריכות התראה ועדים בבית דין. והלשון מגומגמת קצת (וכל הפיסקא חסרה בה' פסוקות, הוצ' ששון, עמ' קי"ג), ופשיטא שהעדים צריכים להעיד בבית דין, ואם כוונתו שגם ההתראה צריכה להיות בב"ד, דומיא דמורדת, ואחרת אינה מפסידה כתובתה, הרי מדברי הפוסקים מוכח שאינו צריך להתרות בב"ד. ועיין ר"מ פכ"ד מה' אישות הי"ד, שו"ע אה"ע סי' קט"ו ס"ק ד'. ונחלקו הראשונים אם צריך להתרות בה שהיא מאבדת כתובתה, או להתרות בה שלא תתנהג יותר כך, עיין מ"ש בשלטה"ג בסוגיין בשם הריא"ז ובשו"ת מהר"מ שבשו"ת הרשב"א ח"א סי' תתס"ו (ועיין בשו"ת מהר"מ ב"ב הוצ' רנ"נ רבינוביץ סי' רמ"ה) ובשו"ת הרא"ש כלל ל"ב סוף סי' ה' ומה שהאריך במשל"מ רפ"ב מה' סוטה. ובתנחומא נשא סוף סי' ב' (הוצ' בובר סי' ד'): דרך בנות ישראל לא קולניות וכו', ולא פרוצות בשחוק. ואם היתה פרוצה באחת מהן⁴¹ מתרה בה על פי שנים עדים, ואומר לה מה לך לשחוק עם פלוני, מה לך לדבר עמו. אם דברה עד עכשיו מותרת לביתה ואוכלת בתרומה. נכנסה עמו בסתר וכו'. והמדרש התחיל בדברים מכוערים וסיים במשנת סוטה פ"א מ"ב! מ"מ משמע קצת מדבריו שאין צורך להתרות בה בשעת מעשה, שלא כדברי השואל בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תתס"ד שנסתפק בכך, ועיי"ש בסי' תתס"ו הנ"ל.

footnotes: ³⁷ כ"ה בריטב"א ספי"א ובר"ן שם. ולפנינו בטעות: יש. ³⁸ כ"ה בריטב"א ובר"ן ספי"א. ומכאן ואילך ההשלמה היא ע"פ הרי"ף ושאר הראשונים שהזכרנו לעיל, ואף הריטב"א ע"ב א' בכלל. ³⁹ וכל מה שכתבתי בבאורי לה' הירושלמי להר"מ, עמ' נ"ט אות ה', וכן מ"ש בהע' 70 שם, הוא בטל ומבוטל. ומש"ש: "אבל מן המאירי, עמ' 313, נראה שהיתה לפניו הגירסא כמו שהיא לפנינו" אינו נכון, והמאירי כיוון שם לחלק שנשמט לפנינו בהוצאות, ולפניו היתה הגירסא שלמה, כשם שהיתה לפני שאר הראשונים, והרי מבואר שם שעוברת על דת וכיוצא בה מאבדת את הכל. ⁴⁰ בד' קושטא סי' קפ"ב. ⁴¹ מן הלשון משמע קצת שאינה מפסידה כתובתה אלא דווקא אם היתה פרוצה בהן, אבל אם לא נהגה כן אלא באקראי (עיין בריטב"א בסוגיין ע"ב א', בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תקע"א ובבאור הגר"א אה"ע סי' קט"ו ס"ק ד', אות י"ב), אינה מפסידה כתובתה. ואין מביאין ראייה מן האגדות.

25-26. **(כל אילו שאמרו יוציא ויתן כתובה) אין צריך לומ' מאתים לבתולה וכו'.**המוקף ליתא בכי"ע ובקג"נ (אבל ישנו בד), והכל הוא המשך מן הברייתא שלעיל, וכ"ה בירושלמי שהעתקנו לעיל, שהביאו את כל הברייתא, עיי"ש. ועיין בבלי ק"א א', נ"ד סע"ב.

28. **המקדש את האשה על מנת שאין לה נדרים וכו'.**פי' ממשנתנו פ"ז מ"ז, קידושין פ"ב מ"ה. ועיין מ"ש להלן בסמוך בשם הירושלמי.

29. **הלכה אצל חכם והתיר לה את נדרה וכו'.**ירושלמי פ"ז ה"ט, ל"א ע"ג, קידושין פ"ב ה"ה, ס"ב ע"ג, בבלי כאן ע"ד ב'. ופירשו שם שהיא מקודשת, משום שהחכם עוקר את הנדר מעיקרו, ונמצא כאילו לא היה עליה נדר בשעת קידושין. ובירושלמי שם הביאו שיש מי שאומר שאסורה להנשא בלי גט אפילו לא הלכה אצל חכם, שמא תלך אח"כ. ועיין בבלי ע"ד ב', ע"ה א', רמב"ן, רשב"א,⁴² רא"ה וריב"ש (בשטמ"ק שם).⁴³

footnotes: ⁴² הביאו הרב המגיר בפ"ז מה' אישות ה"ח. ⁴³ ועיין תוספות ע"ד ב', ד"ה חכם, ובשו"ע אה"ע סי' ל"ט סוף ס"ק א' וס"ק ב', ובנו"כ שם.

29-30. **כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה.**פיסקא ממשניות הנ"ל. ופירשוה בבבלי ע"ג א' (אליבא דרב) שבבא זו דבוקה לרישא שאפילו קדשה על תנאי וכנסה סתם אינה אלא מפסידה כתובתה, אבל צריכה גט. ועיין בתוספות שם, ד"ה לא. ועיין בירושלמי הנ"ל ובשי"ק שם, סד"ה אבל, ובמה"פ, ד"ה וצריכה.

30-31. **הלכה אצל חכם והתיר הרי זה יקיים.**לפי פשוטה משמע שהבבא דבוקה לרישא, שאם הלכה אצל חכם אחרי שנמצאו עליה הנדרים, כלומר שנודעו לבעל, הרי זה יקיים, הואיל והותרו לפני שהספיק לגרש אותה.⁴⁴ ואין הבדל בין הותרו לפני שידע עליהם הבעל ובין שהותרו אח"כ, וכן מוכח מן הירושלמי שהבאנו לעיל, שו' 29, ד"ה הלכה, כמו שהבינו הרמב"ן ע"ד ב', והר"ן בפ"ז סוף סי' שי"ג⁴⁵ ועוד. וכמה מן הפוסקים תפסו שלא כשיטת הירושלמי, עיין תוספות ע"ד ב', ד"ה חכם, במאירי, עמ' 322, בשם חכמי ההר (רבינו אברהם ?), הרא"ש פ"ז סי' י"ג ובראשונים שהביא בשטמ"ק שם. ועיין מאירי שם שהכריע שלא כשיטת רבותינו הנ"ל, ועיין בהערה י' שם. ועיין בשו"ע אה"ע סי' ל"ט ס"ק א' ובחלקת מחוקק שם אות ב'. ובחי' הרמב"ן ע"ד ב' כותב שלפי משמעות התלמוד שלנו לא נתקיימו הקידושין אלא אם התיר לה החכם "ביום שתבעוה לינשא, או לפטור, אבל מכיון שבא לב"ד ואמר אי אפשי באשה נדרנית ופסקו ב"ד שקידושין בטלין, ולא הלכה לב"ד להתיר הרי הקידושין בטילין מעתה ואינם חלים לעולם". וכע"ז כותב גם הריטב"א שם ע"ד סע"א. ולפ"ז בנידון דידן שכבר נישאת, וצריכה גט, הרי כל זמן שהתירה את נדריה לפני שנתגרשה, יקיימה, כמפורש בתוספתא.

footnotes: ⁴⁴ שאם לא כן בבא זו מיותרת, שהרי כבר אמרו כן ברישא, ומה לי הותרו אחרי הקידושין מה לי הותרו אחרי הנישואין. ⁴⁵ סד"ה גרסי' בגמרא הלכה אצל חכם.

31. **על מנת שאין בה מומין ונמצאו בה מומין אינה מקודשת.**כ"ה בכי"ע, בד ובמשנתנו פ"ז מ"ז וקידושין פ"ב מ"ה הנ"ל. ובכי"ו בטעות ובאשגרה מלמטה: תצא שלא בכתובה.

31-32. **(אע"פ ש)הלכה אצל רופא וריפאה הרי זו מקודשת.**המלים המוקפות ליתא בד ובכי"ע. ובכי"ו יש כאן אשגרה מלמטה, עיין מ"ש לעיל בסמוך. ובכי"ע: וריפא אותה אינה מקודשת. וכ"ה בירושלמי כאן ה"ט, ל"א ע"ג, קידושין פ"ב ה"ה, ס"ב ע"ג, ובבלי ע"ד ב'. אבל הואיל וגם בד הגירסא היא: "הרי זו מקודשת" לא שלחתי יד בפנים. ולא עוד שבבבלי אין הגירסא בטוחה, ולפני רש"י היתה הגירסא להלן שם: "והתניא אצל חכם והתירה אינה מקודשת, אצל רופא ורפא אותה מקודשת",⁴⁶ אלא שרבינו הגיה, עיין בשטמ"ק שם, ד"ה והתניא. ולפ"ז אפשר שהתנא שלנו סובר שבשניהם מקודשת,⁴⁷ ובהתיר לה חכם מקודשת, משום שהחכם עוקר את הנדר מעיקרו, ובמומים מקודשת, משום שהאשה הרי לא פשעה כלל במומיה, אלא שמאוס הוא בעיניו לישא אשה בעלת מום, אבל כל זמן שנתרפאה לפני שכנס אותה, אין הבעל מקפיד בכגון דא,⁴⁸ ודינה כאילו אמר על מנת שלא יהיו בך מומין, עיין שו"ע אה"ע סוף סי' ל"ט.

footnotes: ⁴⁶ ועיין היטב בבבלי ע"ה א' וברא"ה שם, ד"ה אי הכי. ולפי הגירסא מקודשת (אצל רופא) אין קושי. אבל עיין בתוספות שם, ד"ה אי הכי. ⁴⁷ אבל בוודאי שאין זו הברייתא שבבבלי, כפי שמוכח מן הרישא כאן, ולא עוד אלא ששנו בה בסיפא (בבלי ע"ה א'): אבל הוא שהלך אצל חכם והתירו וכו', ולפנינו אין זכר מהלכה זו. ⁴⁸ וכסברת השואל (בקדשה סתם) בשו"ת הרשב"א ח"א סי' אלף רי"ח. והרשב"א השיב שם לפי ההלכה, אבל הברייתא שלנו (בגירסא: מקודשת) הרי בוודאי שאינה הלכה.

32-33. **כנסה סתם ונמצאו בה מומין תצא שלא בכתובה.**פיסקא ממשניות הנ"ל. ואף כאן (לשיטת רב) הבבא דבוקה לרישא, שאפילו קדשה על תנאי שאין בה מומין וכנסה סתם אין לה כתובה, אבל צריכה גט. וכן מוכח מן ההלכה להלן, שו' 41, ד"ה כנסה סתם, כמו שראה בעיטור בכורים, ד"ה כנסה. וכל המשא והמתן שבבבלי (בקדשה על תנאי וכנסה סתם) עונה גם על מומין, ולא על נדרים בלבד, עיין במלא"ש למשנתנו כאן, סד"ה ע"מ שאין בה מומין, וכן מוכח מסוגיית הירושלמי.

33. **אע"פ שהלכה אצל רופא וריפאה תצא שלא בכתובה.**וכ"ה בכי"ע, אבל בד חסרה בבא זו. ולפי גירסת ד וכי"ו לעיל שבהלכה לפני הנישואין מקודשת, ובוודאי יש לה גם כתובה, צריך לפרש שדווקא שנתרפאה לפני שכנסה אינו מקפיד על כך (עיין מ"ש לעיל), אבל אם כבר כנסה במומין בוודאי מקפיד (והרופא אינו מרפא אלא מיכאן ולהבא), ונהי שצריכה גט לחומרא (עיין בבלי ע"ג ב'), אבל כתובה אין לה.

34-35. **באילו נדרים אמרו, כגון נדרה שלא לוכל בשר, ושלא לשתות יין, ושלא ללבוש בגדי צבעונין.**וכ"ה בירושלמי כאן פ"ז ה"ט, ל"א ע"ג, קידושין פ"ב ה"ה, ס"ב ע"ג, ובבבלי ע"ב ב', בשם ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק, אלא שבבבלי הוסיפו: תניא נמי הכי באלו נדרים אמרו דברים שיש בהן עינוי נפש,⁴⁹ שלא תאכל בשר וכו'. ונחלקו בבבלי שם אם בבא זו מפרשת את הרישא, ואפילו התנה בפירוש ע"מ שאין עליך נדרים, אין כוונתו אלא לנדרים הללו, או שבבא זו מפרשת את הסיפא "כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים", וסיפא זו אינה דבוקה לרישא (כדעת שמואל שם),⁵⁰ ובקדשה סתם וכנסה סתם עסיקינן, ודווקא בכגון דא אנו אומרים שמדברים בנדרי עינוי נפש גרידא, אבל במתנה במפורש, כל הנדרים שווים. ובירושלמי הנ"ל מפורש: מתניתא כשאמר לה על מנת שאין עליך נדרים, אבל אם אמר על מנת שאין עליך כל נדר, אפילו נדרה שלא לוכל חרובין נדר הוא. והביאו הרמב"ן בחידושיו ע"א ב', וכתב: והאי ירושלמי ארישא קאי. ועיין רשב"א (בשטמ"ק), רא"ה וריטב"א שם. ושיטת הרי"ף כאן (פ"ז סי' שי"ג, קידושין פ"ב סי' תרל"ה) שדווקא באחד משלשה נדרים הללו קידושיו בטלים, אבל בשאר נדרים לא קפדי אינשי. וכן פסק הר"מ בפ"ז מה' אישות ה"ו. ופשיטא שהמניין הוא לאו דווקא,⁵¹ ובוודאי הוא הדין שלא תאכל לחם, או שלא תשתה מים (ותתקיים על שאר משקין), כמו שמסיק במאירי,⁵² עמ' 315. אבל הרא"ה, הריטב"א והריב"ש (בשטמ"ק) שם חולקין וסוברים שבכל נדרי עינוי נפש הקידושין בטלין. ועיין ברשב"א שהביא בשטמ"ק שם ובר"ן פ"ז סי' שי"ג.⁵³

footnotes: ⁴⁹ חמש מילים אילו חסרות ברי"ף. ובכי"מ חסר לגמרי תניא נמי הכי באלו נדרים אמרו וכו'. וקרוב שנשמט ע"י הדומות. אבל אינו מן הנמנע שבהוצאות שלנו הוסיפו ע"פ התוספתא. ⁵⁰ עיין בתוספות ע"ב סע"ב, ד"ה אלא. אבל עיין בשטמ"ק שם. ⁵¹ ועיין בבלי ע"א סע"א. ⁵² ואין שם שיטה חדשה, ועיין גם במאירי קידושין, עמ' 245. ⁵³ ועיין לעיל, הע' 10.

35. **כל המומין הפוסלין בכהנים פוסלין בנשים.**פיסקא ממשנתנו פ"ז מ"ז, קידושין פ"ב מ"ה. ואפילו התנה בפירוש על מנת שאין בה מומין אין מום אלא זה שפוסל בכהנים. ומשום כך כתב המאירי, עמ' 316, שמום שאינו פוסל בכהנים אינו פוסל בנשים, אפילו אמר על מנת שאין עליך שום מום, שמאחר שהזכיר לשון מום אין מום אלא באלו. וכוונת רבינו שאינו דומה לנדר, ובנדר אם התנה על מנת שאין עליך שום נדר, הרי כל נדר פוסל,⁵⁴ שהרי אפילו נדר שאין הבעל מקפיד עליו נדר הוא, מה שאין כן מום, כל שאינו פוסל בכהנים אינו מום.⁵⁵ והוא שלא כדעת ב"ש בסי' ל"ט ס"ק ג' אות ח', כמו שהעיר לנכון הרב סופר במקומו. ועיין בבלי ב"ב קמ"ו א', ובפי' הרשב"ם שם. ועיין בב"ש סי' צ' ס"ק ה', אות כ"ב.⁵⁶ ובתוספתא הגירסא בכל הנוסחאות: כל המומין וכו', אבל במשנתנו כאן הגירסא בד' נפולי, משנה שבירושלמי, בפיסקא שם, בהוצ' לו, קויפמן, פרמה, רי"ף ועוד: שכל המומין וכו'. וכ"ה הגירסא במשנתנו בקידושין פ"ב בנוסחאות הנ"ל וגם במשנה שבבבלי שם נ' א'. ואין הבדל והיא "שכל" היא "כל", כידוע, ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 652 ואילך. ואני מעיר על כך משום שכן גרס גם הרמ"ה ע"ב ב' (לפי שטמ"ק) ופירשה שהיא דבוקה לסיפא, ונותן טעם למה תצא שלא בכתובה אפילו כנסה סתם (וכל שכן אם קדשה על תנאי, עיי"ש), משום שכל המומין וכו'. ועיין מאירי, עמ' 316, ודבריו הם דברי הרמ"ה הנ"ל. ועיין גירסתו במשנה לעיל שם, עמ' 315.

footnotes: ⁵⁴ כמפורש בירושלמי שהבאנו לעיל בפנים, ופסקו המאירי, עמ' 315. ⁵⁵ נראה שהכוונה למומין של נוי גרידא, אבל מומין המעכבין את המלאכה, או נוגעים לענייני אישות, אינם עניין לכאן, ובזה אשה דינה כשפחה. תדע לך שהוא כן, שהרי חולה אינו מום בכהנים (כמפורש בתוספתא מנחות פי"ג הי"ז, ירושלמי יבמות פי"א ה"ו, י"ב ע"א, בבלי ב"ק ק"י רע"א), ולהלן, שו' 37, מפורש שאם היתה חולה הרי זה מקח טעות. יתר על כן, טריפה בוודאי מום באשה, אעפ"י שאינו מום בכהנים, כמפורש במשנת בכורות ספ"ז. ועיין מ"ש להלן, הע' 56, בשם רב האיי. ובב"י טואה"ע סי' ל"ט הביא בשם הרשב"ש (בהגהת הרמ"א בשו"ע אה"ע סי' קי"ז ס"ק ה' בטעות: ב"י בשם הרשב"א) שאשה מצורעת אינה בעלת מום, והוא חולק עליו, וכתב: דאין מום גדול מזה, אי משום דמאיסה, ואי מפני שהוא חולי המדבק. ובכנה"ג הסכים לדעת הרשב"ש. ובבאור הגר"א אה"ע סי' קי"ז ס"ק ה', אות ט', תמה ממשנה מפורשת בבכורות פ"ז מ"ו: ובעלי נגעים טהורים, הרי לך מפורש שאפילו צרעת טהורה הוא מום בכהנים, וממילא הוא מום באשה. ותמיהה זו היא רק לדעת הר"מ בפ"ח מה' ביאת מקדש הט"ו שפירש: שנשתנה העור מחמת עצמו, כמו הבוהק, שנשתנה העור מחמת דבר אחר, כמו צרבת המכוה. וממילא אין לך צרעת שלא נשתנה העור, וכולן מום בכהנים. אבל שמא פירושו של נגעים טהורים נגעים שנזכרו בתורה, והתורה טהרה אותם, משום שהם למטה ממראות נגעים, אבל נגעים הללו שלא נזכרו בתורה כלל, אלא שבני אדם קוראים להם צרעת, אינו מום אפילו בכהנים. וגדולה מזו כתב בתוספ' רי"ד שבת קל"ב ב' שבוהק אינו נגע כלל, ונגעים טהורים הם נגעים העומרים שני שבועות ולא פשו ולא הביאו סימן טומאה, עיי"ש. והוא הדין בנגעים טמאים שעלו בהם סימני טהרה, או פרה בכולו מתוך הסגר, או החלט, שהוא טהור ומותר לו להכנס למקדש, אבל הוא פסול לעבודה כבעל נגעים טהורים. אבל מין צרעת שלא נזכר בתורה, שאין כהן צריך להזקק לו כלל, אינו בכלל נגעים, וכשר אפילו בכהנים. וכן מומין שבאשה שהם נוי בגברים (ואף קולה עבה בכלל, עיין בבלי ע"ב ב', ע"ה א') אף הם אינם בכלל המשנה שלנו, כמפורש בירושלמי כאן וקידושין פ"ב, עיין מ"ש בה' הירושלמי להרמב"ם, עמ' ס"ג. ובנודע ביהודה מהדו"ק אה"ע סי' נ"ג נסתפק אם חרש שאינו שומע ומדבר הוא מום בכהן, וממילא הוא גם מום באשה, עיי"ש. ברם עיין מ"ש להלן הע' 56, בשם ס' המקח והממכר לרב האיי. ועיין בשו"ת משיב דבר ח"ד סי' פ"ב (בעניין משתנת במטה). ⁵⁶ ומ"ש שם: לא מצינו דתותרנית היא מום, הרי מפורש בס' המקח והממכר לרב האיי סוף שער מ"ה: ומה שמתבטל מן האדם, כגון הריח והגשוש והשמיעה וכו', אין צריך לפרש דאין לו מום גדול מזה. ולפ"ז מפורש שתתרנות הוא מום. וכן חרש שאינו שומע ומדבר (שבטל ממנו חוש השמיעה). ובס' חצי מנשה, עמ' 48: ולא זכר החרש והאלם, ובלא פוגה הם מומים.

35-36. **יתר עליהן הנשים ריח הפה, וריח זיעה, ושומה שאין לה שער.**ירושלמי פ"ז ה"ט, ל"א ע"ג, קידושין פ"ב ה"ה, ס"ב ע"ד. ובבבלי ע"ה א': הוסיפו עליהן זיעה ושומא וריח הפה וכו', עיי"ש. וברי"ף פ"ז סי' שי"ד גרס בבבלי: הוסיפו עליהם ריח רע וזיעה ושומא וריח הפה. וכן פסק הר"מ בפ"ז מה' אישות ה"ז, ונתבארו דבריו בפיה"מ במקומו. ועיין גם במאירי, עמ' 316. ועיין בפסקי הלכות להגר"ד מקרלין ח"ב, קמ"ז ע"א, ומ"ש בבאורי לה' הירושלמי להר"מ, עמ' ס"ב אות ו'. ואשר לשומא שאין לה שער, עיין מה שהארכתי בזה בבאורי הנ"ל לה' הירושלמי להר"מ, עמ' ס"ב, אות ז', בברור שיטת הירושלמי, הבבלי והר"מ.

36-37. **האומר לחבירו קדש לי בתך זו על מנת שאין בה מומין.**וכ"ה בד וכע"ז בכי"ע. וברייתא כעין זו נשנית להלן ב"ב פ"ד ה"ה (לעניין שפחה): המוכר שפחה לחברו על מנת שיש בה מומין. ובפי' ר' זכריה אגמאתי לב"מ פ' א' (הוצ' לוין, 126 ע"ב): "תניא נמי הכי בתוספת בבא בתרא דנזיקים המוכר שפחה לחבירו על מנת שאין בה מומים. ס"א על מנת שיש בה. ס"א סתם". ובבבלי ב"מ שם הובאה התוספתא של ב"ב "סתם" (כגירסת ס"א השני). ולמעשה אין הבדל, עיין מ"ש ע"ז להלן בסמוך. ולפנינו כאן מדברים באב שמקדש את בתו קטנה, או נערה.

37-39. **אמ' לו בתי זאת חולה היא, שוטה היא, נכפית היא, משוממת היא, היה בה מום אחר וסנפו בין המומין הרי זו מקח טעות. המומין הללו ומום אחר עמהן, אין זה מקח טעות.**וכ"ה בד, אלא ששם גורס ברישא: היה בה מום אחד מהן. ולפי גירסא זו הרי מפורש שהיה בה אחד מן המומין שפרט והזכיר בפירוש. אבל גירסא זו אין לה על מה לסמוך והיא מבוטלת ע"י המקבילה בב"ב הנ"ל (גם לגירסת ד) והבבלי בב"מ פ' א' הנ"ל, עיין מ"ש להלן בסמוך. ובכי"ע גירסא אחרת ונביא אותה להלן בסוף הדיבור. ובבבלי ב"מ הנ"ל: תניא נמי הכי המוכר שפחה לחבירו ואמר לו שפחה זו שוטה היא ניכפית היא משועממת היא והיה בה מום אחד,⁵⁷ וסנפו בין המומין הרי זה מקח טעות. מום זה ומום אחר אין זה מקח טעות. א"ל רב אחא וכו' היו בה כל המומין הללו מהו וכו', היו בה כל המומין הללו אין זה מקח טעות. ורבו הפירושים בברייתא זו ובדברי ר' יוחנן שלעיל שם. ונביא את שלשת הפירושים העיקריים, והם תלויים בגירסת התוספתא כאן. הפירוש הראשון הוא של בעל הלכות גדולות, אלא שדבריו קצרים, ולפיכך נעתיק מתחילה את דברי רב האיי שהם מפורשים יותר, והם בשיטת בה"ג. ונעמוד מתחילה על פירוש המלה "וסנפו". ובגליון פי' ר' זכריה אגמאתי הנ"ל: "רבי האיי ז"ל. סניפין, פי' לשון זה ברור בלשון ארמית שחכמים רגילין בה, ואומרין אותו על כל דבר שמטמעין בין כמה דברים, כדי להחביאו ביניהן, ומן הלשון הזה שנו, היה בה מום אחר וסנפו בין המומין שאין בה". ולפי באור זה פירש רב האיי ש"עינף" וההביא בין הענפים מום שלא הזכיר אותו כלל. וכ"ה כותב בס' המקח והממכר שער מ"ה (על דברי ר' יוחנן בבבלי ב"מ שהם אותם הדברים שבברייתא שלנו, עיי"ש): אם הזכיר המוכר בשעת המכר שיש בה מומים, ופירש מקצתם, ולא חשש לפרש האחרים, וכגון שהיא פרה, ואמר פרה זו נגחנית היא, נשכנית היא וכו', ולא הזכיר אם יש בה מום אחר, ואף לא הזכירו בכלל (כלומר, שלא כינה את שם המום, ואף לא אמר בסתם שיש בה עוד מום אחר), אלא ששתק לאחר שהזכיר אותן שהזכיר, יש על הלוקח להחזיר אותה וכו', כדגרסינן אר"י המוכר פרה לחברו ואמר לו פרה זו נגחנית וכו' היה בו מום אחר וסנפו בין המומין הללו הרי זה מקח טעות. הענין השני. היכא שהזכיר המוכר בשעת מכירת החפץ קצת מן המומין, ופי' אותם בפירוש, ושאר המומין הזכיר סתם ולא פירש בפירוש, כגון שאמר יש בה מום פלוני, ויש בה נמי מום אחר ולא הזכיר איזה הוא, כי האי גונא ודאי לא הטעהו המוכר והוי המכר קיים, כדגרסינן מום זה ומום אחר אין זה מקח טעות. העניין השלישי. לא פירש בפירוש שום מום, אבל אם אמר לו בסתם חפץ זה יש בו מומים, אפילו שימצא בו כל מומים שבעולם אין יכול להחזיר, והוי המכר קיים, כדגרסינן א"ל רבא לרב אשי היו בו כל המומים הללו מהו. א"ל רב מרדכי וכו' אפילו⁵⁸ היו בה כל המומים הללו אין זה מקח טעות. ובפי' ר' זכריה אגמאתי הנ"ל הביא פירוש זה בערבית בשם רב האיי וגם הפירוש על "סנפו" שנמצא שם על הגליון. ובה"ג ה' רבית ד"ו, צ"ז ע"א:⁵⁹ תניא נמי הכי המוכר שפחה לחבירו ואמר לו שפחה זו שוטה היא וכו', היה בה מום אחר וסנפו בין המומין הרי זה מקח טעות, מום זה ומום אחר אין זה מקח טעות, אי מפיק תרי מומי הרי זה מקח טעות.⁶⁰ א"ל רב אחא וכו' היו בה כל המומין הללו מהו ? א"ל רב מרדכי וכו' היו בה כל המומין האילו אין זה מקח טעות.⁶¹ פירוש כי פרשינהו למומי כולהו אין זה מקח טעות, אי פרשינהו לכולהו ולא אמר מום אחר, ואישתכח מום אחר דלא פרשיה, הרי זה מקח טעות. ולפ"ז ברור שאף בה"ג פירש "וסנפו בין המומין" שלא הזכיר את המום שהיה בה, כפירוש רב האיי.⁶² וכן פירש הראב"ד (בשטמ"ק): וסנפו בין המומין הללו. פי' שלא הזכיר, הרי זה מקח טעות, שלא תאמר הואיל וקבל עליו מומין גדולים וכו'. וכן בס' ההשלמה שם פ"ו סי' ג': ויש מפרשים בין המומין, שלא הזכירו. וכן במאירי ב"מ, עמ' 309: ויש מפרשים סנפו בין המומין, שלא הזכירו, וכן פירשו מום זה ומום אחר בדרכים אחרים. ולפי פירוש הגאונים הנ"ל מתפרשת התוספתא ברישא שהיה בה מום אחר שהחביאו בין המומין ולא הזכיר אותו, הרי זה מקח טעות, אבל בסיפא לא החביא את המום, אלא שסתם ולא הזכיר את מהותו, אין זה מקח טעות, אעפ"י שלא פירש את המום. אבל רש"י פירש את הרישא: היה בה מום אחד, אחד מן המומין הללו היה בה (כגי' ד' בתוספתא). ואף הוא כנראה מן הגאונים.⁶³ והרי"ף (בב"מ שם) פירש ברישא שמנה בה כל המומין הללו והיה בה מום אחד שאינו ניכר, אעפ"י שהזכירו בפירוש,⁶⁴ הרי זה מקח טעות, שיכול הלוקח לטעון כשראיתי שרוב המומין שמנית אינן בה כסבור הייתי שאף המום האחר אין בה, ולא אמרת לי כן אלא כדי להשביח את דעתי (כלומר, ראה אני מוכר לך בזול מפני שיש בה הרבה מומין). וכן פירש את הרישא גם רבינו ברוך הספרדי (הביאו ר' זכריה אגמאתי הנ"ל). ובסיפא פירש הרי"ף שהראה לו את המום, "מום זה", (אלא שהלוקח קבל אותו) ואמר לו שיש בה מום פלוני⁶⁵ אחר, שאינו ניכר (ועליו היה מקפיד), אין זה מקח טעות. ועיין בבאור הגר"א חו"מ סי' רל"ב ס"ק ח', אות ט"ז. ולפירוש זה ההבדל בין הרישא ובין הסיפא הוא, שברישא לא היו בה כל המומין שהזכיר, ובסיפא היו בה, שאמר לו: "המומין הללו", כלומר, שאתה רואה אותם. ובכי"ע: נכפית היא, אם א' לו אותו המום ומום אחר עמו אין זה מקח טעות. היה בה מום אחר וסנפו בין המומין הרי זה מקח טעות.⁶⁶ ובתוספות ב"מ פ' א': בתוספתא דכתובות משמע דאם הזכיר שני מומין, אחת יש בה ואחת אין בה, דלא הוי מקח טעות, אלא דווקא כי סנפו בין מומין הרבה שאין בה, דהכי תניא [בפרק] עד שלשים יום יעמיד פרנס, א"ל קדש לי בתך על מנת שאין בה מומין, א"ל שוטה היא שעמומית היא נכפית היא, אם א"ל אותו המום ומום אחר עמו אין זה מקח טעות, היה בה מום אחד וסנפו בין הרבה מומין הרי זה מקח טעות.⁶⁷ ופירשו רבותינו את התוספתא שבין ברישא ובין בסיפא פירש לו את המום שמקפיד עליו, אלא שברישא לא הזכיר אלא עוד מום פלוני אחד (והשני לא היה בה), אינו יכול לטעון הואיל והשני לא היה בה כסבור הייתי שאף הראשון לא היה בה, שאין זה נקרא "סינוף", והיית צריך לבדוק, אבל בסיפא סינפו במומין הרבה שלא היו בה, יכול לטעון כסבור הייתי שאף האחד שאני מקפיד עליו אין בה. ועיין במהרש"א לתוספות שם. ונראה שאף לרש"י היתה גירסא זו (גירסת כי"ע) בתוספתא כאן, אלא שפירש "אותו המום" מום זה שאתה מקפיד עליו, ועוד מום אחר, אין זה מקח טעות, אעפ"י שלא נמצא בה עוד מום, ואינו יכול לטעון כסבור הייתי שאף המום שאני מקפיד עליו אינו בו. שכן הוא כותב בב"מ שם: מום זה ומום אחר. שפירש לו שם אותו מום לבדו, ואמר לו מום זה בה ועוד מומין אחרים. אין זה מקח טעות, דכיון דאותו המום הזכיר לו לבדו, בו⁶⁸ היה לו לבדוק.⁶⁹ ובסנפו בין המומין פירש⁷⁰ שאם היה בה אחד מן המומין הללו שמנה (כגירסת ד בתוספתא כאן) הרי זה מקח טעות, לפי שהכיר הלוקח בשאר מומין שאינן, וכסבור בכולן הוא משקר. ברם ברש"י שברי"ף חסרה המלה "בו" ברש"י שהעתקנו לעיל, וגרס שם: דכיון דאותו המום הזכיר לו לבדו, היה לו לבדוק. ולפי גירסא זו אפשר לפרש שאף כאן לא היה בה המום שפירש לו, אלא "דכיון דאותו המום הזכיר לו לבדו, היה לו לבדוק" כלומר, היה לו לבדוק אם אין בה עוד מומים שהזכיר לו המוכר בסתם (ואין הבדל בין אמר לו מום אחר, או מומים אחרים), שהרי לא סנפן בין הרבה מומין, והוא כעין פירוש התוספות⁷¹ בתוספתא כאן, וכגי' כי"ע.

footnotes: ⁵⁷ בנוסחאות הטובות ובראשונים: אחר. ולמעשה אין הבדל, שהרי בבבלי לא נאמר אחד מהן, ואף מום אחד אפשר לפרש: מום אחד שלא מאותן המומין שמנה. ⁵⁸ כגירסת כמה נוסחאות, עיין דק"ס. וכן היה לפני רש"י, אלא שמחקו. ⁵⁹ בד"ב, עמ' 390, ושם משובש. ⁶⁰ כלומר, דווקא אם מצא בה מום אחד שלא הזכירו המוכר, אבל אם מצא שני מומין הרי זה מקח טעות, שהרי לא אמר לו אלא "ומום אחר" בלשון יחיד. ⁶¹ בד"ב הנ"ל (לעיל הע' 59): הרי זה מקח טעות. וכן בהלכות קצובות הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' 128: אם אמר לו הרי בהמתי בכל מומין שבעולם ואח"כ יראה בו מום אחד חוזר. ובמיוחס להריטב"א ב"מ שם: א"נ גרסי' אפילו היו כל המומין, שנראה דלא קפיד, אפילו הכי הרי זה מקח טעות, דכולי האי לא הוה מקבל. אבל הנכון הוא בה"ג ד"ו (וכגירסת רש"י בבבלי), כפי שנראה מן הפירוש שם. ואף בהלכות קצובות הנ"ל בכ"י אדלר (עיי"ש בהערות לעמ' 85): אינו חוזר, עיין בשנו"ס שם, עמ' 129. ⁶² אעפ"י שכנראה לא פירש כמותו את דברי רב מרדכי (עיין בפירושים שבשטמ"ק), אבל אין מכך סתירה לפירוש בעצם הברייתא. ⁶³ וכן כותב הגאון (גיאוניקה של גינזבורג, עמ' 106): ודכתבת אי שמואל (כלומר, אם הלכה כשמואל הסובר שהמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן אינו מקח טעות, שיכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך, עיין ב"ק מ"ו א') קשיא הא, מום אחד וסנפו בין המומין, מאי קשיא וכו', גברא אגברא קא רמית. ובהכרח שפירש כרש"י שנמצא בה מום אחד מן המומין שמנה שם (ואף נגחנית בכלל, והמקח בטל), אבל לפי שאר מפרשים שמצא מום אחר, הרי אפשר שמצא מום שעושה אותה מאוסה גם לשחיטה, כגון צרעת וכדומה (עיין בבלי כאן ס"א ב'), ואינו עניין כלל לדברי שמואל. ועיין בס' המקח והממכר שער מ"ה הנ"ל שיישב דרך אגב גם את הקושיא הנ"ל שהקשו לגאון. ⁶⁴ אלא שהבליעו וסנפו (חיברו) בתוך המומין האחרים שלא היו בה. ⁶⁵ כלומר, אמר לו בפירוש גם את טיב המום. ובין ברישא ובין בסיפא הזכיר בפירוש את המום שהלוקח מקפיד עליו. ⁶⁶ אבל במקבילה בב"ב, לעניין שפחה, הסדר הוא שם כלפנינו, אלא נראה שיש שם ט"ס בסיפא. ⁶⁷ והיתה לפניהם בתוספתא גירסת כי"ע כדרך הצרפתים, עיין מ"ש לעיל במבוא לח"א, סוף עמ' י"ט. ⁶⁸ וכן מעתיק בשם רש"י במיוחס להריטב"א במקומו. וכן פירש באו"ז ב"מ סוף סי' רנ"ו, ל"ו ע"ד, וכנראה שהעתיק מרש"י. ⁶⁹ וצ"ל לפי גירסא זו שהמום לא היה ניכר, ודווקא במום זה היה מקפיד, אלא שהמום השני שסתם אותו לא היה בה. וכן פירש במאירי שם, סוף עמ' 308: הזכיר לו זה המום לבד בפרט, ובכלל ספר לו שהיא בעלת מומין הרבה, וראה שאין שם שאר מומין, הואיל ומכל מקום מום זה הזכיר לו בפרט אין זה מקח טעות. הרי לך שפירש שאותו מום שפרט לו היה בה (והשאר לא היו בה), ובו (כלומר, במום שהזכיר לו ושהיה בה) היה לו לבדוק. וניסה ע"פ רש"י בהוצאות שלפנינו. ⁷⁰ לעיל שם. ובברייתא שבבבלי הסדר הוא כמו שהוא במקורה, בתוספתא ב"ב, וכסדר שבכי"ו וד גם כאן. ⁷¹ מלשון התוספות משמע שהזכיר לו בפירוש את שני המומין, אבל בוודאי שלמעשה אין הבדל, ואף שלא הזכיר לו את המום השני בפירוש צריך היה לבדוק, ואין זה מקח טעות. ומכל שכן לפירש"י אם הזכיר את השני בפירוש עליו היה לבדוק, ואין זה מקח טעות.

39-41. **מודי' חכמים לר' מאיר במומין שדרכן לולד עמה שאע"פ שהיא אצל בעלה אביה צריך להביא ראיה.**וכ"ה בד. וכן בחי' הרמב"ן ע"ו א': דתניא מודים חכמים לר"מ במומין הראוים לבא עמה מבית אביה שעל האב להביא ראיה. וה"ג⁷² בנסחי כלהו ובנוסחי דילן בתוספתא, אלא דהתם קתני בהדיא אע"פ שנכנסה לרשות הבעל. ופי' מודים שאע"פ שחכמים מגרעין כחו⁷³ של בעל לומר שהוא בודק יותר מלר' מאיר, וכ"ש משנכנסה לרשות הבעל הם מטילים עליו הראיה, אפ"ה מודים במומים הראוים לבא עמה, שעל האב להביא ראיה, הואיל ומומים שבסתר הם, ואמאי כל מנה לי בידך לר"ג נאמנת ברישא, ואוקמא ביתרת ברגליה, שהן מומים שבסתר, אבל שבגלוי (כלומר, בידיה) בכלן על הבעל הראיה. וכ"ה גם גירסת הרא"ה בתוספתא, ופירש כפירוש הרמב"ן. ותמה בשטמ"ק שם: ועדיין אינו מיושב דלא שייך לומר מודים חכמים, כיון דלא פליגי בכה"ג. ועיי"ש שציין לחידושי הרשב"א ב"מ כ"ד א', ד"ה ומודה, והדברים דחוקים מאד, שהרי הרשב"א בעצמו הכריע שלא כפירושו שם, עיי"ש ועיין בשטמ"ק. וכעין גירסת התוספתא כאן היתה בבבלי לפני הגאונים (אוה"ג, התשובות, עמ' 227), הר"ח (תוספות ע"ו א', ד"ה ומודה), וכן מעיד הריטב"א בשם גירסת הראשונים, והרמב"ן הנ"ל בשם כל הנוסהאות, וכן היה לפני הריטב"א והרב המגיד פב"ה מה' אישות ה"ד. אבל בכי"ע: ומודה ר' מאיר במומין שדירכה ליולד עמה, שאפילו היא בבית בעלה, שאביה צריך להביא ראיה. וכן כותב רש"י (ע"ו א'): מודה ר"מ גרסי' בתוספתא. ובתוספות שם, ד"ה ומודה, מביאים גירסת רש"י וגירסת הר"ח, ואינם מעירים על גירסת התוספתא ברישא כאן. ולהלן שם, סד"ה אמאי, כתבו: דגרסינן בתוספתא במומין הראויין להוולד עמה בבית אביה, אבל את הרישא לא הביאו כסיוע לגירסת רש"י. ובוודאי סמכו על רש"י עצמו שהביאה, ואף לפניהם היתה בתוספתא כגי' רש"י, שאם לא כן היו מסתייעים ממנה לפירוש הר"ח. ואף כאן גירסת הספרים הספרדיים (הרמב"ן, הרא"ה ועוד) מתאימה לתוספתא כי"ו וד, וגירסת הצרפתיים מתאימה לכי"ע, עיין מ"ש לעיל, הערה 67. והנה מדברי רש"י שהגיה וכתב: "מודה ר"מ גרסינן בתוספתא" אין לדעת אם בא להוציא מגירסת הספרדיים בתלמוד (ובתוספתא) "ומודים חכמים לר' מאיר", או שהיתה לפניו הגירסא בתלמוד: ומודה ר' מאיר לחכמים,⁷⁴ ומחק את המלה "לחכמים". וכן מביא בשטמ"ק בשם רש"י מהדו"ק: מודה ר"מ גרידתא גרסינן, ועיין בתוספות שם, סד"ה ומודה. ברם בריטב"א שם, ד"ה איתיביה:⁷⁵ גרסת רש"י ז"ל מודה ר"מ לחכמים, ואומר דה"ג בתוס'. ולפי גירסא זו מוכח שאף לפני רש"י היתה הגירסא בבבלי כגירסת ספרד הנ"ל, שהרי בוודאי לא הוסיף את המלה "לחכמים" שאינה מוסיפה כלל להבנת העניין, אלא מקשה עליו, ותיקנה ע"פ ספרי צרפת והתוספתא. וכבר ראינו לעיל שכל הגירסאות קשות. ומהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ הנ"ל (לעיל הערה 74) מניח שהברייתא שלנו מתיישבת ע"פ שיטת ר' אלעזר במשנתנו (בבלי ע"ה ב') ששני תנאים שנו אותה, ותנא אחד אליבא דר"מ סובר שאף אם היא בבית בעלה על האב להביא ראיה (דומיא דרישא), אבל חכמים חולקים עליו וסוברים שעל הבעל להביא ראיה, ולפיכך אמרו שבמומים שדרכן לולד עמה, אף הם מודים לר"מ שעל האב להביא ראיה אפילו היא בבית בעלה. וכן אפשר לפרש (אלא בכיוון הפוך) גם את הנוסח בתוספתא כי"ע "ומודה ר' מאיר", שהתנא שלנו אליבא דר"מ סובר שבכל מקום על הבעל להביא ראייה (כשיטת ר"ג ור"א), וחכמים חולקים עליו וסוברים שבכל מקום אפילו אם נכנסה לרשות הבעל על האב להביא ראייה, ולפיכך אמרו "ומודה ר' מאיר" (ומודה ר' מאיר לחכמים), כלומר במומין שדרכן לולד עמה מודה הוא לחכמים שעל האב להביא ראייה, ואעפ"י שהיא כבר אצל בעלה. ברם ברור שהבבלי לא פירש כן, עיי"ש. ובהכרח שעלינו לקבל את יישוב הרמב"ן. ולא עוד אלא שמהרי"ן אפשטין ז"ל (שם, עמ' 296) הסתייע מן הירושלמי פ"א ה"ו, כ"ה ע"ג, ומניח שר' אלעזר שם לא קיבל את תירוצו של ר' יוחנן, והוא סובר כשיטתו בבבלי, שמשנתנו תרי תנאים שנו אותה, ומי ששנה את הרישא לא שנה את הסיפא. וכן כתב שם: וודאי שפשוטה של משנתנו היא כר' אלעזר; שכן מ"ז כנסה וכו' תצא שלא בכתובה, פירושה כפשוטה: קידשה סתם וכנסה סתם (כר' יוחנן בירוש' פ"ז, ל"א ע"ג, ובבלי ע"ג ב') וכו'. ולהלן שם (עמ' 297, הערה 4) כתב שהמקבילה בירושלמי לתוספתא שלנו (ונביא אותה להלן) מוכיחה שהירושלמי שנה בה "מודה ר"מ" כגי' כי"ע בתוספתא. וכל דבריו ז"ל צריכים תיקון, דברי ר' יוחנן ור' אלעזר בירושלמי אינם עניין כלל לסוגיית הבבלי כאן, והמשותף שביניהם היא הקושיא על משנתנו גרידא. ור' יוחנן אמר מפורש שמשנתנו "דברי הכל היא, שנייא היא מומין שדרכן להיוולד". ולפי הירושלמי בין רבן גמליאל ור' אליעזר ובין ר' יהושע מודים בה, ושאני מומין מבתולים, שבטוענת משארסתני נאנסתי הרי אונס לא שכיח (עיין ירושלמי פ"א ה"א, כ"ד ע"ד), והוא הדין מוכת עץ, אבל מומין שכיחין הן⁷⁶ ודרכן להוולד, ולפיכך אם נכנסה לרשות הבעל עליו להביא ראייה, מה שאין כן טענת בתולין, שאין דרכן להאבד מאליהן, על האב להביא ראיה לר' יהושע. ובמומין אנו הולכים אחרי הרשות שנמצאו בה, והמוציא מחברו עליו הראייה. וכן יוצא ברור גם מסוגיית הירושלמי בקידושין פ"א ה"ו, ס' ע"ד (והפי' הנכון שם בק"ע. ובמקבילה בב"מ פ"ד מקוצר ומשובש), שהיא שונה מן הסוגייא שלנו בבבלי כאן ע"ו א'-ב', עיי"ש. וכן מה שכתב "וודאי שפשוטה של משנתנו היא כר' אלעזר" אינו מוכרח כלל, שאם נפרש שהסיפא דבוקה לרישא, כלומר: המקדש את האשה על מנת וכו', כנסה סתם וכו' הרי פשוטה של משנתנו הוא: כנסה סתם, אעפ"י שקדשה על מנת.⁷⁷ ומה שכתב שם שכן פירש ר' יוחנן בירושלמי פ"ז וכו', אין הדברים מדוייקים, שכן שנינו שם: ר' שמעון בן לקיש אמר מתניתא (אמרה)⁷⁸ בשקידשה על תנאי וכנסה סתם אבל אם קידשה סתם וכנסה סתם יש לה כתובה. ר' יוחנן אמר אפילו קידשה סתם וכנסה סתם אין לה כתובה. א"ר חייה בשם ר' יוחנן וצריכה ממנו גט אפילו קידשה על תניי וכנסה סתם.⁷⁹ ומפשוטה של לשון הירושלמי משמע שר' יוחנן לא חלק על רשב"ל בפירוש המשנה, שהרי לא אמר: מתניתא אפילו קדשה סתם וכנסה סתם, אלא חולק על ההלכה של ריש לקיש, וסובר שאפילו קדשה סתם וכנסה סתם אין לה כתובה. אבל אף הוא מודה שמשנתנו מדברת בקדשה על תנאי וכנסה סתם, ולפיכך דייק ממנה שאף בכגון דא צריכה גט, שהרי משנתנו לא שנתה אלא "תצא שלא בכתובה" ולא אמרה אינה מקודשת. ובסוגיין בירושלמי לא נחלקו כלל אם צריכה הימנו גט בקדשה על תנאי וכנסה סתם, אלא בכתובה גרידא. ור' חייא שבירושלמי חולק במפורש על רב אחא בר יעקב שבבבלי ע"ד א'. ועיין גם בירושלמי קידושין פ"ב ה"ו, ס"ב ע"ד. ועיין בבלי ע"ג ב' וברשב"א (בשטמ"ק שם) ומ"ש להלן קידושין פ"ג ה"ז, פ"ד ה"ד. ובירושלמי כאן פ"ז סה"ט, ל"א ע"ד: מתניתא במומין שאין דרכן להיוולד [עמה],⁸⁰ אבל במומין שדרכן להיוולד אפילו משכנסה לרשות הבעל (הבעל),⁸¹ צריך להביא⁸² ראייה ולומר התניתי (עמה).⁸³ ומהרי"ן אפשטין הנ"ל (מבוא לנוה"מ, עמ' 297, הע' 4) הביא ראייה מכאן שהירושלמי שנה בתוספתא שלפנינו "מודה ר' מאיר" (כגי' כי"ע).⁸⁴ אבל כבר הראינו לעיל שלשיטת הירושלמי כל משנתנו אין מחלוקת בה (במומין שבסתר), ולא שייך בה "הוצאה" כלל, והירושלמי אינו אלא מפרש את משנתנו שבמומין שאין דרכן להיוולד עמה אנן קיימין, ולפיכך על הבעל להביא ראייה כשנכנסה לרשותו. ואין להביא ראייה מן הירושלמי לגירסת התוספתא שלפנינו לא לכאן ולא לכאן.

footnotes: ⁷² כ"ה בשטמ"ק בשמו. ⁷³ כ"ה בשטמ"ק שם. ⁷⁴ כגירסת בעלי התוספות וכי"ר, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 296, הע' 2. שאר ציוניו לראשונים שם כבר נמצאים בתס"ר ח"ב, עמ' 36, שו' 24, עד סוף העמוד. ⁷⁵ והעירותי עליו בתס"ר הנ"ל. ⁷⁶ כמו שפירש לנכון בס' דרכה של תורה, עמ' 62 ואילך. ⁷⁷ וכן מוכח מן התוספתא, עיין מ"ש לעיל, שו' 32–33, ד"ה כנסה. ⁷⁸ מלה זו חסרה במקבילה בקידושין פ"ב ה"ה, ס"ב ע"ד. וכן נכון. ⁷⁹ בקידושין הנ"ל: אפילו קידשה על תנאי וכנסה על תנאי. ⁸⁰ כן הגיה לנכון בס' דרכה של תורה, עמ' 63. והמלה "עמה" שלמטה נכנסה מגליון שלא במקומה, והיא שייכת לכאן. וכבר עמד על עיקר הדברים בעיטור בכורים במקומו, ד"ה ומודה. ⁸¹ מילה זו נשמטה בירושלמי ד"ח. ומלות כפולות בסוף הדף, ואפילו בסוף השורה, מצויות מאד בכי"י, וכמעט שאין כאן הגהה. ⁸² כלומר, האב. ⁸³ עיין לעיל הע' 80. ⁸⁴ וכיוון בזה לדעת בעל עיטור בכורים, ד"ה ומודה, הנ"ל.

41. **כנסה סתם ונמצאו בה מומין ונדרים הרי זה יקיים.**וכ"ה ("בה") גם בד ובכי"ע, אלא שבכי"ע מחק מגיה את ההי"א ותלה וי"ו בין השורות (קרי: בו). ולפי ההגהה בכי"ע הדברים פשוטים והכוונה להלכה שבמשנתנו פ"ז מ"ט: האיש שנולדו בו מומין אין כופין אותו להוציא. ברם קשה להגיה שלש נוסחאות ושמא פירושה כמו שפירשו בח"ד ובמנחת בכורים שמדברין בכנסה סתם ואף הקידושין היו סתם, הרי זה יקיים, ומשמע שאם רוצה להוציא יש לה כתובה, וכדעת ר' שמעון בן לקיש בירושלמי כאן פ"ז ה"ט, ל"א ע"ג (קידושין פ"ב ה"ה, ס"ב ע"ד). ועיין בשי"ק שם, ד"ה אבל אם. ולעיל, שו' 29–30, נשנית בבא זו אחרי "המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים" (אלא שהפסיקו שם באמצע במאמר המוסגר של התרת חכם) והיא דבוקה לה, כלומר אם כנסה סתם אחרי שקידש אותה על תנאי,⁸⁵ וה"ה בהלכה שלעיל, שו' 32–33 (והפסיקה ברפואת הרופא), אבל כאן היא הלכה כשהיא לעצמה, וכנסה סתם פירושה קידשה סתם וכנסה סתם כפירושו של שמואל (בבלי ע"ג רע"ב).

footnotes: ⁸⁵ עיין מ"ש לעיל, שו' 32–33, ד"ה כנסה. ולעיל שו' 39–41, ד"ה וכל דבריו.

41-42. **רבן שמעון בן גמליאל אומ' אם היה חיגר מאחת מרגליו, וסומא באחת מעיניו וכו'.**ירושלמי פ"ז ה"י, ל"א ע"ד, בבלי ע"ז א'. ובמשנתנו פ"ז מ"ט: האיש שנולדו בו מומין אין כופין אותו להוציא. אמר רבן שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים במומין הקטנים, אבל במומין הגדולים כופין אותו להוציא. ובבבלי הנ"ל גרס בברייתא זו: ואלו הן מומים גדולים, פירש רשב"ג ניסמית עינו וכו'.

43-44. **אי זהו מקמיץ, זה בורסי, ויש או' זה המקמץ צואה. מצרף נחושת, זה המתיך.**וכ"ה בד ובכי"ע,⁸⁶ ובשניהם בסיום: זה המתיך נחושת.⁸⁷ והיא היא. וברש"י ע"ז א': דתניא מקמץ זה בורסקי, ויש אומרים זה מקמץ צואת כלבים. והכי גרסי' לה בתוספתא,⁸⁸ והא דר' יוסי בר' יהודה מלתא אחריתי קאמר, ושם היא שנויה (ועיין ע"ז להלן). ובשטמ"ק ע"ז א': וז"ל התוס' מדוייקת איזהו מקמץ זה בורסי, וי"א מקמץ צואת כלבי'. מצרף נחוש' זה מתוך (צ"ל: מתיך) נחוש'. ובתוספ' רי"ד ע"ז ב' (וכ"ה בשטמ"ק הנ"ל): תניא בתוספת' מצרף נחושת זה המתיך נחושת. ובמשנתנו פ"ז מ"י: ואלו שכופין אותן להוציא וכו', והמקמץ והמצרף נחשת והבורסי. וכן בבבלי חגיגה ד' א', ז' ב': דתניא אחרים אומרים המקמץ והמצרף נחשת והבורסי פטורין מן הראייה משום שנאמר כל זכורך, מי שיכול לעלות עם כל זכורך, יצאו אלו שאינן ראויין לעלות עם כל זכורך. ופירש"י: וכל אלו ריחן רע, ואין יכולין לעלות עם חביריהם. ובירושלמי בסוף פירקין, ל"א ע"ד: המקמץ, זה המקמץ צואה, ויש אומרים זה הבורסי. אמר ר' זעירא מתניתא אמרה כן זה המקמץ צואה, דתנינן והמקמץ [ו]הבורסי (כלומר, שהרי שנו מקמץ לחוד ובורסי לחוד).⁸⁹ וצורף נחושת, שמואל אמר מתיך נחושת מעיקרו. ומתוך התוספתא והירושלמי ברור שנחלקו בפירוש מהותו של מקמץ. ואין ספק שפועל זה היה מיוחד למי שמוציא את הלכלוך ע"י ריצוץ,⁹⁰ ניפוץ וחביטה. ואשר למוצא המלה שנתייחדה לשימוש זה שמא יש לשער שנגזרה משם האומן שנקרא קָמֵץ צאה, ואח"כ בקיצור "קמצאה", ומכאן הפועל קמץ ושם התואר מקמץ. ובאלפא ביתא דבן סירא, הוצ' שטיינשניידר, עמ' ג': דהבא צריך לקמצאה ועולימא להלקאה. ובהוצ' פרידמן ולאווינגר:⁹¹ דהבא צריך לקומצא ואולימא (= ועולימא) להלקאה.⁹² ופירושו: זהב צריך למרצץ שיוציא את הפסולת⁹³ מתוכו, ועלם צריך להלקאה שתוציא את המגונה מתוכו. ואף בורסי הוא מקמץ שמוציא את הצאה מן השלחין (העורות). וכן שנינו במשנת מכשירין פ"ה מ"ו: החובט על השלח וכו', מפני שהוא מתכוין שיצאו עם הצואה. וכן בתוספתא כלים ב"ב פ"א הי"א: דפין שחובטין עליו את השלחין.⁹⁴ והבורסי קלט את הריח הרע בשעה שחבט על השלח. ויש אומרים שהמקמץ הוא המחבט את הצואה (=הצואה), והוא המנקה את חררת הנחושת המלוכלכת בתערובת גפרית ועוד (עיין להלן). ומצרף נחושת הוא המתיך את החררה, וכמו שפירש שמואל הנ"ל: מתיך נחושת מעיקרו. ובין החובט את החררה לנקות אותה ובין המתיך אותה קולט ריח רע.⁹⁵ ובבבלי ע"ז א': מאי מקמץ אמר רב יהודה זה המקמץ⁹⁶ צואת כלבים. מתיבי מקמץ זה בורסי. ולטעמך תיקשי לך מתניתין, המקמץ והמצרף נחושת והבורסי. בשלמא מתניתין לא קשיא, כאן בבורסי גדול כאן בבורסי קטן, אלא לרב יהודה קשיא, תנאי היא, דתניא מקמץ זה בורסי, ויש אומרים זה המקמץ צואת כלבים. ולפ"ז אפשר שאף רב יהודה כיוון לומר שמקמץ הוא החובט ומוציא את צואת הכלבים, שהרי את העורות עבדו בצואת כלבים.⁹⁷ והקשו עליו מן הברייתא ששנתה שמקמץ זה בורסי, ואעפ"י שיש לו פועלים והוא אינו מקמץ את הצואה. ואמרו שמן המשנה אין קשיא על הברייתא שמשנתנו מדברת בין בבורסי קטן שיש לו מעט עורות, והוא קולט ריח רע מן החיבוט בלבד, והוא נקרא מקמץ, ובין בבורסי גדול שאינו מקמץ בעצמו את העור, אבל קולט ריח רע מריבוי העורות השרויין,⁹⁸ אבל הברייתא הרי אומרת מפורש מקמץ זה בורסי, ולפ"ז כל בורסי הוא מקמץ. והמחוור שבבבל פירשו אחרת, וכפירוש הראשונים בסוגיית הבבלי. ואשר למצרף נחושת אמרו בבבלי שם: מאי מצרף נחושת, רב אשי אמר חשלי דודי. רבה בר בר חנה אמר זה המחתך נחושת מעיקרו. תניא כוותיה דרבה בר בר חנה איזהו מצרף זה המחתך נחושת מעיקרו. ופירש"י: חשלי דודי. מחשלין ומרדדין (בתוספ' רי"ד: שעושים היורות ע"י הקשת הקורנוס) נחשת, ועושין ממנו יורות ומסריח הוא. מעיקרו. ממקום מוצאו, מן הארץ. וכבר ראינו שבתוספתא ובירושלמי שנו "המתיך" במקום "החותך" שבבבלי, ובין המתיך ובין החותך קולטים ריח רע, עיין מ"ש לעיל, הערה 95.

footnotes: ⁸⁶ אצל צוקרמנדל בטעות: המקמץ את הצועה. ⁸⁷ בכי"ע: מתיך נחשת. ⁸⁸ מלשונו של רש"י אין ראייה שהיתה לפגיו הגירסא בתוספתא: צואת כלבים, משום שעיקר דבריו הוא להוציא מגירסת כי"מ ועוד שגרסו בבבלי "ר' יוסי בר' יהודה" (במקום "ויש אומרים"), עיין מ"ש להלן שו' 44–45, ד"ה ר' יוסי בי ר' יהודה. אבל עיין מ"ש להלן בסמוך בפנים בשם שטמ"ק. ובס' מישרים לרבינו ירוחם נתיב כ"ג ח"ח, בד"ה: ובתוספ' קתני גבי מצרף נחשת ומקבץ צוא' כלבים ובורסי יוציא ויתן כתובה (עיין מ"ש להלן, שו' 45, סד"ה אימתי). והנכון הוא בד' קושטא שם: ובתוספתא קתני גבי מצרף נחשת ומקמץ ובורסי וכו'. וכ"ה ברא"ש, שממנו שאב את דבריו. ⁸⁹ והירושלמי קיצר את משנתנו ולא הזכיר אלא מה שצריך לו לעניינו, כרגיל בירושלמי (ולא היה לו סדר אחר במשנתנו, עיין במלא"ש למשנתנו, ד"ה והמקמץ). ומה שכתוב שם אח"כ "וצורף נחושת" אינו מדברי ר' זעירא, אלא היא פיסקא ממשנתנו ששמואל מפרש אותה. ⁹⁰ השווה ירושלמי נזיר פ"ט רה"ג, נ"ז ע"ד: אם מצאו קמצוץ, אני אומר גל נפל עליו והרגו. ⁹¹ הצופה לחכמת ישראל ח"י, בודאפעשט תרפ"ו, עמ' 274. ⁹² והעיר עליו ר"ח ילון בלשוננו ח"א, עמ' 123, בקשר עם העניין שלנו. ⁹³ כלומר, את הסיגין, עיין מ"ש פליניאוס בתולדות הטבע סל"ג פ"ד, סי' 69. ⁹⁴ כ"ה בכי"ו. ובד: את השלחי'. ואצל צוקדמנדל בטעות: את השלחן. עיין מ"ש בתס"ר ח"ג, עמ' 74. ⁹⁵ באנציקלופידיא בריטניקא, ערך Copper: [חררת] הנחושת מוציאה ריח רע מאד בשעה שמחממין אותה, או בשעה ששפין אותה. ⁹⁶ כ"ה בכי"מ, ברי"ף, בדש"י ועוד. ובדפוסים: מקבץ. ⁹⁷ עיין מ"ש לעיל ח"א (ברכות), סוף עמ' 23. ⁹⁸ עיי' ב"ב פ"ב מ"ט.

44-45. **ר' יוסה בי ר' יהודה בעל פלפס זה ריח הפה.**וכע"ז בד. אבל בבי"ע: בעל פוליפוס זה ריח הפה. ר' יוסי בר' יהודה אומ' מקמץ וצורף נחשת ובורסי. וכנראה שהמלים "בעל פוליפוס זה ריח הפה" בכי"ע היא נוסחא אחרת שנשתרבבה שלא במקומה. וכן מביא בשטמ"ק ע"ז א' בשם תוספתא מדוייקת: מצרף נחוש' זה מתוך (צ"ל: מתיך) נחוש'. ר' יוסי בר יהודה אומר מקמץ מצרף נחושת והבורסי. אימתי אמרו יוציא ויתן כתובה וכו'. ובבבלי ע"ז א' בכי"מ: תנאי היא, דתניא המקמץ זה בורסי, ר' יוסי בר' יהוד' אומ' זה המקמץ צואת כלבים. וגירסא זו היתה לפני רש"י שכתב: "ויש אומרים זה המקמץ צואת כלבים, והכי גרסי' לה בתוספתא, והא דר' יוסי בר' יהודה מלתא אחריתי קאמר, ושם היא שנויה". והיתה לפני רש"י הגירסא בתוספתא כגי' כי"ו וד, ולפיכך אמר שר' יוסי בר' יהודה אמר דבר אחר, ולא פירש את המקמץ של משנתנו. ובשטמ"ק שם: "תנאי היא דתניא מקמץ זה בורסי, ר' יוסי בר יהודה אומר המקמץ צואת כלבים והמצרף נחושת והבורסי, ה"ג במקצת ספרים". ודבריו תמוהים, וברור שהמלים "והמצרף נחושת והבורסי" אינן מדברי ר' יוסי בר' יהודה אלא היא פיסקא ממשנתנו, כמו שהוא בהוצאות שלפנינו. ולא עוד אלא שלפי גירסת התוספתא המדוייקת שהביא שם כוונת ר' יוסי בר' יהודה היא שהמקמץ פירושו מצרף נחושת ובורסי. וכן בכי"ע הוי"ו של "וצורף נחשת" הוא וי"ו הפירוש,⁹⁹ והיינו המקמץ הוא צורף נחושת ובורסי, ולדבריו נקטה משנתנו את הכלל, ואח"כ פירשה בפרט. והמחוור הוא שגירסת כי"ע משובשת, והנכון כלפנינו. ובמשנתנו שנו "מוכי שחין ובעל פוליפוס" לפני "המקמץ וכו'". ובבבלי ע"ז א': מאי בעל פוליפוס אמר רב יהודה אמר שמואל ריח החוטם.¹⁰⁰ במתניתא תנא ריח הפה. והם דברי ר' יוסי בר' יהודה בתוספתא כאן. ובמס' כלה פ"ב, הוצ' היגר, עמ' 197: מאי פוליפוס, אביי אמר ריח הפה ורב אסי אמר ריח החוטם. ורבותינו ידעו שהפוליפס (πῶλυψ) הוא גידול, אלא שייחסו ריח החוטם לגידול זה.¹⁰¹ וכן באבות דר"ן נו"א פ"ט, הוצ' שכטר, כ"א ע"א: ג' מוכי שחין נבראו בעולם לח, יבש, בעל פוליפוס. ואף במשנתנו הנ"ל באו יחד: מוכי שחין ובעל פוליפוס. וכן בירושלמי חגיגה פ"א ה"א, ע"ו ע"א: מוכי שחין ופולפסין פטורין מן הראייה¹⁰² (והשוה בבלי שם ד' א', ז' ב' שהזכרנו לעיל). ואף מה שאמרו בבבלי שבת ק"ח ב' ואילך: "יד לחוטם תיקצץ, יד לפה תיקצץ וכו' יד מעלה פוליפוס" הכוונה שגירוי ע"י הידים שתוחבים לשם תכופות ומוציאים את השערות ואת החטטים מביא לידי הגידול פוליפוס. וגלינוס (Med. 19, XIV, 785) כותב שאפשר להקל על ריח החוטם בסילוק הפוליפים מתוכו.¹⁰³ ועיין גם במלונות של Liddell and Scott וסופוקליס ערך όζαινα.

footnotes: ⁹⁹ עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1086 ואילך, ועיי"ש, עמ' 1101. ¹⁰⁰ במררש תהלים פ"ז, הוצ' בובר, ל"ד ע"ב: לאשה כעורה וחוטמה מעלה פוליפוס, כלומר שאפשר להרגיש בסרחונה אפילו אם אין רואין אותה, עיי"ש. ¹⁰¹ וקראו לכל ריח רע שיוצא מחלל הראש: פוליפוס, עיין מ"ש להלן הע' 103. ועיין מ"ש ר"ב מוספיא בערך פליפוס. ובסוף דבריו: כי אם על הפושה, וכוונתו שפושה ומתפשט עד שמגיע לפה. ¹⁰² ועיין להלן שם בירושלמי. ¹⁰³ ודברי יוליאוס פרויס בספרו המצויין Biblisch-talmud. Medizin, עמ' 340, צריכים תיקון, ונעלמו ממנו כל המקורות הנ"ל. וכן ב־.Corpus Gloss. Latin הוצ' Goetz ח"ג, עמ' 604, שו' 22: Polypum ozenas ואפשר שכיוון לדברי פליניאוס (תולדות הטבע ס"ט פ"ל, סי' 89) המתאר מין פוליפוס (בעל חי) שנקרא Ozena על שם הריח החריף שנודף מראשו. ועיין גם בתולדות בעלי חיים של אריסטו ס"ד פ"א 525a. ולפ"ז אין פלא שקראו לריח רע (בין מן הפה ובין מן החוטם): פוליפוס.

45. **אימתי אמרו יוציא ויתן כתובה, בזמן שהוא רוצה והיא אינה רוצה וכו'.**וכ"ה בשטמ"ק ע"ז א' בשם תוספתא מדוייקת. ורבינו גרשם כתב בתשובה¹⁰⁴ שמוכה שחין וחבריו, מקמץ ובורסקי שכופין אותן להוציא אינו אלא לעניין גט, אבל אינו נותן כתובה. והר"י (לפי שו"ת מהר"מ בר ברוך הנ"ל)¹⁰⁵ הביא תוספתא זו, וכתב: ועוד תניא בהדיא בתוספתא דכתו' בבורסקי וכיו"ב (=וכיוצא בו) דכופין להוציא וליתן כתובה אם רוצה לקיימה והיא אינה רוצה. וכן הביאו תוספתא זו בתוספות יבמות ס"ד א', סד"ה יוציא, תוספות הרא"ש שם, פסקיו שם פ"ו סי' י"א,¹⁰⁶ סמ"ג עשין מ"ח, קכ"ה ע"ד, מרדכי כאן פ"ז סי' ר"ב, אגודה סי' ק"ז, קט"ו ע"ג, וס' משרים לרבינו ירוחם נתיב כ"ג ח"ח,¹⁰⁷ כראיה נגד שיטת רבינו גרשום הנ"ל.

footnotes: ¹⁰⁴ שו"ת מהר"מ בר ברוך ד' בודאפעסט סי' רס"א. ובהערה שם כתב הרמ"א בלאך שבשני כתי"י מיוחסת תשובה זו לרבינו גרשם, וציין לכמה ראשונים. ברם בראשונים שציין להם אין זכר לתשובה זו, אבל בתוספות יבמות ס"ד א', ד"ה יוציא, ובריטב"א כאן ע"ז א' הובאה בפירוש שיטת רבינו גרשום. ולהלן שם בתשובה הנ"ל מביא מהר"מ שיטת ר"י שבתוספות וריטב"א (עיין להלן) הנ"ל, ומפורש שם: דאם לא כן לא נמצא בורסקי נושא אשה, כמו שפי' מאור הגולה. ועיין בשו"ת רבינו גרשם, הוצ' ר"ש אידלברג סי' מ'. ¹⁰⁵ בריטב"א ע"ז א': ופי' ז"ל אלו כופין אותן להוציא וליתן כתובה והביא ראיה לדבריו וכו'. וכ"ה גם בריטב"א כ"י אדלר שבביה"מ כאן. ובשטמ"ק (בשם הריטב"א): ופירש"י אלו שכופין וכו', וצ"ל: ופי' ר"י ז"ל, עיין בתוספות יבמות הנ"ל (לעיל הע' 104). ¹⁰⁶ ושם: ומיהו בתוספתא תני מקמץ ומצרף נחושת ובורסי יוציא ויתן כתובה, וצ"ל: בתוספתא תני [גבי] מקמץ וכו', כמו שהוא בתוספותיו הנ"ל (בפנים) וברבינו ירוחם. ¹⁰⁷ והעתקנו את לשונו לעיל הע' 88.

46. **אם היו שניהן רוצין יקיימו.**הבבא הראשונה כוונתה שאם נולדו בו מומין לאחר שנישאת, והיא רוצה, והוא אינו רוצה נותן כתובה,¹⁰⁸ ונקטוה אגב הסיפא שבכל המומין אם שניהם רוצין יקיימו, כמפורש בבבלי ע"ז ב'.

footnotes: ¹⁰⁸ כדין כל בעל המגרש שלא בפשיעתה.

46-47. **מוכי שחין אע"פ ששניהם רוצין לא יקיימו.**ובמשנתנו ספ"ז: וחכמים אומרים מקבלת היא על כרחה (כלומר, אם סברה וקבלה), חוץ ממוכה שחין מפני שממקתו. ואף כאן אם רוצה לדור אתו בעדים (שלא תתייחד עמו) יקיים, עיין בבלי ע"ז ב' הנ"ל. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

47-49. **אמ' רבן שמעון בן גמליאל מצאנו זקן אחד ממוכי שחין סמוך לציפורי ואמ' לי, עשרים [וארבעה] מיני מוכי שחין הן, ואין לך בכולן שהאשה רעה לו אלא בעלי ראתן בלבד.**וכע"ז בב"ר פ"מ, י"ז, הוצ' תיאודור, עמ' 388, ומסיים שם: ואין לך מכולם שהאשה רעה לו אלא רותן בלבד. ומוסיף במדרש שם: ובו לקה פרעה הרשע. וכ"ה בירושלמי כאן ספ"ז, ל"א ע"ד¹⁰⁹ (אלא ששם: ואין לך קשה מכולם ושהאשה רעה לו אלא ראתן בלבד). ובוי"ר פט"ז, א', הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' שמ"ח: אמר רבן שמעון בן גמליאל פעם אחת הייתי מהלך מטיבריא לציפורי מצאני זקן אחד (בנוסחאות אחרות נוסף: מוכה שחין) ואמר לי וכו', ואין לך לתשמיש המיטה רע אלא רתן בלבד. ולפי הגירסאות האילו מגביל רבן שמעון בן גמליאל את דין המשנה למוכה שחין של ראתן¹¹⁰ בלבד, אבל שאר מוכי שחין אין האשה רעה להם, ולפיכך לקה פרעה בראתן כדי שימנע מליגע בבשרה. וסתם משנתנו שסתמה את דבריה, ושנתה "מוכה שחין" סתם, חולקת על רשב"ג. אבל בבבלי ע"ז ב': תניא אמר ר' יוסי שח לי זקן אחד מאנשי ירושלים עשרים וארבעה מוכי שחין הן. וכולן אמרו חכמים תשמיש קשה להם, ובעלי ראתן קשה מכולן. ולפ"ז סתם משנתנו כר' יוסי. ובתס"ר במקומו העירותי למדרש ל"ב מדות הוצ' ענעלאו, עמ' 351, שהוציאו את כ"ד המינין מן הכתובים, עיי"ש. ועל גירסת קג"נ, עיין מ"ש להלן, עמ' 371, ד"ה ובצילום.

footnotes: ¹⁰⁹ בירושלמי הוא בשם ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן ובוי"ר שהבאנו להלן בפנים בשם ר' פדת. ¹¹⁰ מוצא המלה לא נתברר לי. ועיין בהערות תיאודור לב"ר הנ"ל. ומתוך המקורות (וי"ר ובבלי כאן) רואים שהיא צרעת מדבקת מאד.