1. **האשה נקנית בשלשה דרכים, וקונה את עצמה וכו'.**פיסקא ממשנתנו פ"א מ"א.

1-2. **נקנית בכסף, בשטר, ובביאה.**וכ"ה בד ובמשנתנו. ובכי"ע: בכסף ובשטר ובביאה, וכ"ה ("ובשטר") בכמה נוסחאות במשנתנו. ובירושלמי בריש מכילתין, נ"ח ע"ב: כיני מתניתא, או בכסף, או בשטר, או בביאה, ותני ר' חייה כן לא סוף דבר בשלשתן, אלא אפי' באחד מהן. ועיין במבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, עמ' 507. ובפירוש ר"ח (אוה"ג, עמ' 3): פיר' או בכסף, או בשטר, או בביאה. ושמא צ"ל שם: ביר' (במקום: פיר') או בכסף וכו'.

2. **בכסף כיצד, נתן לה כסף וכו'.**בבלי ה' ב'.

5-6. **ובשטר. צריך לומר שטר שיש בו שוה פרוט', אלא אפי' כתב על חרש ונתן וכו'.**בד: ובשטר כיצד, צריך לומר שטר שיש בו שוה פרוטה, והלא היא מקודשת בדבר שיש בו שוה פרוטה, אלא אפילו כתב וכו'. ובכי"ע: בשטר, צריך שיאמר בשטר שיש בו שוה פרוטה מקודשת, ולא היא מתקדשת (אלא) בכל דבר שיש בו שוה פרוטה, אלא אפילו וכו'. וכסיגנון זה גם בתוספתא נגעים פ"א ה"י: צריך שיאמר בינו לבינה, והלא נדרים (צ"ל: נדרי'=נדריו, עיין מ"ש בתס"ר ח"ג, עמ' 165) הן, אלא וכו'. ובירושלמי פ"א ה"א, נ"ח ע"ג: בשטר שאינו יפה שוה פרוטה, אבל בשטר שהוא יפה שוה פרוטה ככסף הוא. ותני ר' חייה כן, לא סוף דבר בשטר שהוא יפה שוה פרוטה, והלא מתקדשת היא האשה בכל דבר שהוא יפה שוה פרוטה, אלא אפילו כתבו על החרס וכו'. ועיין בבלי ט' א' ויבמות נ"ב א', ובתוספות כאן ט' א', ד"ה אעפ"י.

7. **על נייר פסול, ונתן לה וכו'.**בד, בירושלמי ובבבלי הנ"ל חסרה המלה "פסול". אבל בכי"ע: על שטר פסול ונתן לה וכו'. וכן לעיל גיטין פ"ו סה"ב: שטר פסול, נייר חלק וכו'. והיא היא, והכוונה לנייר, או לשטר, שאינו שווה כלום, דוגמת מטבע שנפסל, או נפסל מאכילת כלב, וכדומה.

7-8. **ובביאה. כל ביאה שהיא לשם קדושין, מקודשת, שאינה לשום קדושין, אין מקודשת.**בר"מ פ"י מה' גירושין הי"ט: הורו מקצת הגאונים שכל אשה שתבעל בפני עדים צריכה גט, חזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכו', ואין ראוי לסמוך עליהן, שלא אמרו חכמים חזקה זו אלא באשתו שגירשה בלבד (בבלי גיטין פ"א ב' ומקבילות), או במקדש על תנאי ובעל סתם (בבלי כתובות ע"ג א' ומקבילות), שהרי אשתו היא וכו', אבל בשאר הנשים הרי כל זונה בחזקת שבעל לשם זנות, עד שיפרש כי הוא לשם קידושין. וכן בפיה"מ להר"מ במשנתנו רפ"א: וסדר הקידושין בביאה שיתייחד עמה בפני עדים לשם קידושין. וכבר העיר הרב המגיד במקומו שם על התוספתא כאן. וכנראה שכבר עמדו עליה הגאונים, שכן מביא ר' יהודה אלמנדרי בפירושו על הרי"ף בריש מכילתין: ודוקא שיאמר לה כשיבוא עליה הרי את מקודשת לי בביאה זו ויבוא עליה בפני עדים, וכן שנו בתוספת' כל ביאה שהם לשם קידושין מקודשת, שאינה לשם קידושין אינה מקודשת. ונראה שהכל הוא מדברי רבינו נסים (עיין להלן שם) שדרכו להעיר על המקורות הקדומים. וכן הביא במאירי ס"ו ב', עמ' 324, ראייה מן התוספתא לשיטת הרמב"ם, וכן בריש פירקין שם, עמ' 5, עיי"ש. וכן בשו"ת הריב"ש סי' ו' הביא את התוספתא כאן, והוסיף: ומפשטה משמע דבעינן שתהא בפירוש לשם קדושין, וכל שאינה בפירוש לשם קדושין, אינה מקודשת. וכן בשו"ת בנימין זאב סי' ק"י, קפ"ד ע"ב, ודבריו לקוחים מן הריב"ש הנ"ל. ועיין באוה"ג יבמות, התשובות, עמ' 38 ואילך.

8-9. **לא ישא אדם אשה עד שתגדל בת אחותו וכו'.**וכן אמרו בבבלי יבמות ס"ב סע"ב: והנושא את בת אחותו וכו', עליו הכתוב אומר אז תקרא וה' יענה וכו' (ישעי' נ"ח, ט'). ובירושלמי שם פי"ג ה"ב, י"ג ע"ד: מעשה באמו¹ של ר' ליעזר שהיתה דוחקת בו לשאת את בת אחותו, והיה אומר לה, בתי, לכי הנשאי וכו', כנסה ולא הכירה עד שהביאה שתי שערות. והמקור הוא באבות דר"ן נו"א פט"ז, ל"ב ע"א, עיי"ש. ואף ר"י הגלילי היה נשוי בת אחותו, לפי ב"ר פי"ז, ג', הוצ' תיאודור, סוף עמ' 152. ועכשיו אנו יודעים שהיתה כת קדומה בישראל שהתנגדה לנישואין הללו, וכ"ה בברית דמשק ה' שורה 8: "ולוקחים איש את בת אחיהו ואת בת אחותו", ובאו להוציא מליבן של מינין, כפי שכבר העיר בה"ג, ד"ב, עמ' 609, עיין מ"ש פוזננסקי בסה"י לכבוד קויפמן,² עמ' 174. ורגיל הוא שחז"ל הופכים רשות למצוה כדי להוציא מלבן של מינין. ועיין בתוספות יבמות צ"ט א', ד"ה ספק. וטעמו של הריב"ן שם נמסר בשם ר' שרירא גאון, בס' גבול מנשה לר"מ גראסבערג, עמ' 15, והעיר על כך ידידי הגרז"ו לייטער בספרו לגיטין, עמ' 132. ועיין במה"פ בירושלמי יבמות פ"א סה"א, ד"ה זאת. ועיין בירושלמי כתובות פ"א סוף ה"ה, כ"ה ע"ג, ובמקבילה בקידושין פ"ד סה"ד, ס"ה ע"ד. ועיין מ"ש הרא"ש רוזנטל בספר חנוך ילון, עמ' 295.

footnotes: ¹ בכי"ל: באשתו, ונמחק, ובגליון בכ"י המגיה: באמו. ² והוא ציין גם לכפתור ופרח ספ"ה, עיי"ש.

9-10. **או עד שימצא את ההגון לו, שנ' ומלאה הארץ זמה.**וכ"ה ("את ההגון לו") אף בד. ובכי"ע: את ההוגנת לו וכו'. והנכון כלפנינו, והכונה היא מעין [הזיווג] ההגון לו. ובמשנתנו יבמות פי"ב מ"ו: והן משיאין לו עצה ההוגנת לו וכו'. אבל במשניות מטיפוס א"י (הוצ' לו, קויפמן, פיסקא שבירושלמי גליון כ"י פרמה): והן משיאין לו עצה, את ההוגן לו. ובכ"י עתיק של המשנה עם פיה"מ להר"מ (עיין בהוצ' ר"י קאפח, עמ' מ"ט, כ"י ק'): עצה את ההגון לו. והכוונה שיעשה את ההוגן לו. ובספרי כי תצא פי' ר"צ, הוצ' ר"א פינקלשטין, עמ' 309: ודברו אליו, בהוגנת לו, שאם היה הוא ילד והיא זקנה וכו', ולמה לך להכניס קטטה לביתך. ועיין בבלי יבמות מ"ד א', ק"א ב'. ובירושלמי יבמות פי"ב ה"ו, י"ב ע"ד: והן נותנין לו עצה את ההוגן לו. מהו את ההוגן לו וכו' היא טליתא והוא סב אמרין ליה, טליתא היא והיא מכלמה עלך, כלומר היא מזנה עליך. ובבבלי סנהדרין ע"ו א': אל תחלל את בתך להזנותה (ויקרא י"ט, כ"ט). ר' אליעזר אומר זה המשיא בתו לזקן. ואף כאן הנושא אשה שאינו הוגנת לו בשנים עליו הכתוב הנ"ל אומר (ויקרא שם) ומלאה הארץ זמה. ואף הנושא אשה שאינה הוגנת לו מטעמים אחרים סופו ששונאה (עיין לעיל סוטה פ"ה, שורה 77 ואילך) והם מזנים אחד על השני.

10-11. **זמה היא. ר' לעזר או' זה פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות.**וכ"ה ("זמה היא") גם בד ובכי"ע (אצל צוקרמנדל בטעות: ומה היא). והכוונה לפסוק בויקרא כ', י"ד, וכמו שמבאר ר' לעזר להלן בסמוך על סמך גזירה שוה. ובד הגירסא: ר' אליעזר אומר וכו', וכ"ה בכי"ע. והנכון כלפנינו (ר' לעזר=אלעזר), וכ"ה בשם התוספתא במיוחס להר"ש תו"כ קדושים פ"ז ה"ה, פ' ע"ד: ובתוספתא דקדושין אמר ר' אלעזר זה פנוי הבא על הפנויה וכו'. וכן בירושלמי יבמות פ"ו סה"ה, ז' ע"ג, פ"ז ה"ה, ח' ע"ב, פי"ג ה"א, י"ג ע"ב, הגירסא בכל מקום "ר' לעזר" (ולא: "ליעזר"). וכן בתו"כ אמור פ"א ה"ז, צ"ד סע"ב (אבל בכי"ר הוצ' ר"א פינקלשטין: ר' אליעזר). וכ"ה בבבלי יבמות נ"ט ב', ע"ו א', סנהדרין נ"א א', תמורה כ"ט ב', ל' א'. וביבמות ס"א ב' בטעות: ר' אליעזר אומר וכו', אבל בכי"מ לנכון: ר' אלעזר וכו', וכן תיקנו בגליון במקומו, שהרי ר' אליעזר חולק שם ברישא, ועיין דק"ס סנהדרין, עמ' 149, הערה צ'. ואני מעיר על כך משום שהשינוי בין "אלעזר" לבין "אליעזר" רגיל מאד, וע"פ רוב אין לסמוך אלא מתוך העניין עצמו.

11-12. **ר' לעזר אומ' מנין שענוש לפני מקום כבא על אשה ואמה וכו'.**וכן בד: ר' אלעזר אומ' וכו'. ובמיוחס להר"ש הנ"ל: אמר ר' אלעזר מנין וכו'. וכן בתו"כ קדושים פ"ז ה"ו (ד"ו מ"ו ע"א): ר' אלעזר אומר מנין וכו' (בהוצ' ווייס בטעות: ר' אליעזר), וכ"ה בכי"ר הנ"ל שם. וכן מוכח מלעיל, והוא בעצמו מבאר את דבריו כיצד הוא למד מ"זמה היא". ובכי"ע אף כאן בטעות: אמ' ר' אליע' מנין וכו'.

13-14. **ר' ליעזר בן יעקב אומ' מתוך שבא על נשים הרבה, ואין ידוע וכו'.**תו"כ קדושים הנ"ל ה"ה, הוצ' ווייס, צ' ע"ד, בבלי יבמות ל"ז ב'.

16. **נמצא כל העולם מתמזרין וכו'.**בד: נמצא כל העולם מתמלא ממזרין וכו'. ובכי"ע: והעולם מתמלא ממזרות וכו'. וכע"ז במקבילות הנ"ל. וגירסא שלנו נראית מקורית, והואיל ועולם במשמעות שלנו בא תמיד בצורת יחיד בספרות של א"י, הרי היו"ד כאן הוא ניקוד (כרגיל בכי"י), והיינו העולם מתמזרן, מתקלקל ונשחת. ועיין מ"ש לעיל ח"א (תרומות), עמ' 449. ועדיין צ"ע בדבר.

**לכך נאמ' ומלאה הארץ זמה.**בכי"ע נוסף כאן: זה מה הוא, אינו לא כהן, ולא לוי, ולא ישר'. וכנראה שכן היתה הגירסא גם לפני המיוחס להר"ש קדושי' פ"ז ה"ה הנ"ל, אלא שקיצר, עיי"ש, ומשום כך הביאה שם. ובכי"ו ובד בא מאמר זה להלן אחרי דברי ר' יהודה בן בתירא. ונדידה זו ממקום למקום הוא סימן מובהק להוספה מן הגליון, ולפנינו ובד נכנס שלא במקומו. ואף בתו"כ קדושים הנ"ל: שנאמר זימה, זה מה הוא. וכ"ה בתו"כ כי"ר הוצ' ר"א פינקלשטין, עמ' ת"ו. ובגליון שם: זו מה היא. והנה דרש זה של המלה "זמה" הוא של בר קפרא (לפי הבבלי נדרים נ"א א'). ובמיוחס לרש"י שם (ע"פ בבלי יבמות הנ"ל): זו מה היא. שאין אדם יודע אם מותרת לו, אם לאו, והוא ע"פ פירוש רבא לברייתא בתו"כ, שלר' אליעזר בן יעקב אינם אלא ספיקות. וכנראה שגם בתו"כ וגם בתוספתא היא הוספה ע"פ פירוש הבבלי.

16-17. **ר' יהודה בן בתירא אומ' הרי הוא או' ולא תזנה הארץ, מוזנין הן הפירות.**וכ"ה ("מוזני'") גם בד. ובכי"ע: ר' יהודה אומ'... מונין (אצל צוקרמנדל: מזנין) הן הפירות. ואף שם, כנראה, צ"ל: מו[ז]נין הן הפירות. ובתו"כ הנ"ל פ"ז ה"ג: ולא תזנה הארץ מזנים הם הפירות. ובפירוש הראב"ד שם (צ' ע"ד): מזנים הם הפירות שזורעין חטים ונעשים זונין, פי' אותו המין שנקרא יו"ל. ועיין מ"ש לעיל ח"א (תרומות) עמ' 387, הערה 42, ובמנחת יהודה לב"ר, סוף עמ' 266 ואילך. ופירוש הראב"ד יסודו בירושלמי כלאים פ"א ה"א, כ"ו ע"ד, ומדרש ב"ר פכ"ח, ח', עמ' 266, הנ"ל. ובפירש"י לחומש (ויקרא י"ט, כ"ט): הארץ מזנה את פירותיה לעשותן במקום אחר ולא בארצכם, וכן הוא אומר וימנעו רביבים וגו' (עיין להלן). ובפירוש רבינו הלל לתו"כ שם נדחק בפירושו, עיי"ש. ואשר לשינוי הגירסא "ר' יהודה בן בתירא", "ר' יהודה", עיין ע"ז להלן. ונראה שהגירסא שלפנינו המקויימת ע"י ד (וכנראה גם ע"י כי"ע) נכונה, ויש כאן הקבלה לכתוב שם: אל תחלל את בתך להזנותה ולא תזנה הארץ, כלומר, אם "תַּזנה" את בתך תוזנה הארץ, ונמצאו פירותיה "מוזנין", החטים נעשים זונין.

17-18. **זה מה הוא, לא כהן, ולא לוי, ולא ישראל.**כבר כתבנו לעיל, שורה 16, ד"ה לכך, שפיסקא זו נכנסה שלא במקומה, והנכון הוא בכי"ע שם.

18-19. **הכריעו חכמים לסייע דברי ר' יהודה, שנ' שאי עיניך על שפים וכו'.**וכ"ה בכי"ע. אבל בד: לסייע דברי ר' יהודה בן בתירה שנאמ' וכו'. והואיל ובכי"ו לעיל האומר הוא ר' יהודה בן בתירא, הרי אין ראייה מהשמטת שם אביו כאן, שכן דרך המקורות לדלוג על שם האב אם כבר נזכר מתחילה.³ אבל כי"ע עקבי הוא, ואף ברישא לא נזכר בן בתירא (עיין מ"ש לעיל, שו' 16–17, ד"ה ר' יהודה). ובתו"כ קדושים פ"ז ה"ד הנ"ל: ר' יהודה אומר הרי הוא אומר (ירמיה ג', ב') ותחניפי ארץ בתזנותיך⁴ וברעתך, מהו עונשו של דבר, וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך, מאנת הכלם (שם, ג', ג'). ולפי תו"כ הביא ר' יהודה בעצמו ראייה זו מן הכתוב. ובילקוט שם רמז תרי"ז גרס גם בתו"כ ר' יהודה בן בתירא, כבתוספתא כי"ו וד לעיל.

footnotes: ³ עיין מ"ש לעיל גיטין פ"ז ה"ג, שורה 11, ד"ה אמ' ר' יוסה. ⁴ בכי"ר, במה"ג ועוד: בזנותיך, כמו שהוא בכתוב.

20-22. **אי זהו גירעון כסף, רצה לפדות את עצמו בתוך השנים האילו, מחשב את המעות ואת השנים, ונותן לרבו, מפני שיד העבד על העליונה.**במשנתנו פ"א מ"ב: עבד עברי וכו' וקונה את עצמו וכו' ובגרעון כסף. ומפרשת התוספתא מהו "גרעון כסף". ולפי פשוטה מבארת התוספתא שגרעון הכסף הוא לפי חשבון השנים שעבד אצלו, ומנכה לו את הדמים של שנות העבודה, כפשוטן של מקראות בספר ויקרא. אבל הלשון "מפני שיד העבד על העליונה" מגומגם קצת, ובשאר מקומות משמעותה של לשון זו היא שיד פלוני על העליונה ויכול לבחור בטובתו, עיין לדוגמא לעיל כתובות ספ"ח (ובמקבילה בב"ק פ"י ה"ז), ב"ק פ"י ה"ב, ב"מ פ"א הי"ח, שם פ"ג הט"ז ועוד. ועיקר ברייתא זו היא בתו"כ בהר פרק ח' ה"ה, הוצ' ווייס ק"י ע"א, והובאה בירושלמי כאן פ"א ה"ב, נ"ט ע"ב, ובבלי כ' א' (ערכין ל' א'). ושם נתבאר שאם השביח העבד, והוא שוה יותר בשעה שרוצה לתת בגרעון כסף, אינו מגרע לו אלא לפי המחיר שקנה אותו בו, ואם הוזל העבד גורע לפי שוויו בשנים הבאות. ולפיכך נראה שהגירסא הנכונה היא בכי"ע, ושם חסרה המלה "מפני", ולפיה "שיד העבד על העליונה" פירושה "ויד⁵ העבד על העליונה", כלומר, העבד מחשב לפי טובתו, וכמפורש בתו"כ הנ"ל ובמקבילות.

footnotes: ⁵ כרגיל במשניות ובברייתות, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 635, ויש להוסיף עליהן כהנה וכהנה.

22. **אי זהו חזקת קרקעות, נעל, וגדר, ופרץ וכו'.**במשנתנו פ"א מ"ה: נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף, ובשטר, ובחזקה. ומפרשת התוספתא אי זהו חזקת קרקעות. ובמשנת ב"ב פ"ג סמ"ג נתבארה חזקה זו במקום שאין כסף (מתנה, חלוקת היורשים, חזקה בנכסי הגר). ובבבלי שם נ"ב ב': תני רב הושעיא בקדושין דבי לוי נעל, גדר, פרץ, כל שהוא בפניו הרי זו חזקה, ופירש רבא בבבלי שם שאם החזיק בפניו אינו צריך לומר לו לך חזק וקני, אבל אם החזיק שלא בפניו לא קנה אלא אם אמר לו לך חזק וקני.

23. **אי זו היא חזקת עבדים, נעל לו סנדלו וכו'.**במשנתנו פ"א מ"ג: עבד כנעני נקנה בכסף, ובשטר, ובחזקה וכו'. ובירושלמי שם פ"א ה"ג, נ"ט ע"ד, ובבבלי כ"ד ב' וב"ב נ"ג ב' הובאה התוספתא שלנו (בשינוי לשון).

24. **הגביהו, ר' שמעון או' אין לך חזקה גדולה מזו.**לפי פשוטה משמע שהכוונה שהעבד הגביה לרבו דומיא דנעל לו סנדלו ודכוותיה, שכוונתו שהעבד עשה כן לרבו. ובירושלמי הנ"ל: ר' שמעון אומר אם הגביהו הרי זו חזקה, הגביה הוא את רבו אין חזקה גדולה מזו. ובבבלי הנ"ל: הגביהו קנאו. אמר ר' שמעון לא תהא חזקה גדולה מהגבהה, שהגבהה קונה בכל מקום. מאי קאמר? אמר רב אשי הגביה הוא לרבו קנאו (שהרי אף הוא, שימוש הוא), הגביה רבו לו, לא קנאו. אמר ר' שמעון לא תהא חזקה גדולה מהגבהה, שהגבהה קונה בכל מקום. ואף לפנינו הכוונה שהעבד הגביה את רבו והלשון מקוצר, וכמסורת הירושלמי, ואם הגביה את רבו, כדי להקל עליו לעלות על הסוס, וכדומה, אין לך שימוש גדול מזה. ועיין בהשגות הראב"ד פ"ב מה' מכירה ה"ב שהביא בשם הרב (כלומר, הרי"ף) שלא גרס בבבלי "הגביה רבו לו, לא קנאו", ושער שכן היתה הגירסא לפני הרמב"ם, ולכ"ע אין מחלוקת בהגביה הוא לרבו שקנאו.

25. **וקונה את עצמו בראשי איברים.**בירושלמי פ"א ה"ג, ס' ע"א, שואל על משנתנו: ולמה לא תנינן בראשי איברים שאינן חוזרין? ומתרץ: מפני המחלוקת. אית תניי תני צריך גט שחרור, אית תניי תני אין צריך גט שיחרור. וכסיגנון זה גם בריש פיאה, ט"ו ע"א. ובבבלי כ"ד א': תנא יוצא בשן ועין וראשי איברים שאינן חוזרין. ולהלן שם כ"ה א': דתנן (נגעים פ"ו מ"ז) עשרים וארבעה ראשי אברים שבאדם וכו', ותני עלה בכולם עבד יוצא בהם לחירות. ועיין מכילתא משפטים פ"ט, הוצ' הרח"ש הורוביץ, עמ' 279.

25-28. **וקונה את עצמו בכסף על ידי אחרים, ובשטר על ידי עצמו, מפני שהוא כנותן משמאל לימינו, דברי ר' מאיר. וחכמים או' בכסף על ידי עצמו, ובשטר על ידי אחרים, ובלבד שיהא כסף של אחרים, ואומ' לו על מנת שאין לך רשות אלא בו.**כל הברייתא בשם התוספתא בחי' הרשב"א כ"ג א', סד"ה ושלש, וסוף הברייתא להלן שם כ"ג ב'. ובכי"ע בטעות: קונה את עצמו בכסף על ידי עצמו... שאין לך רשות לפדות אלא בו. ובחי' הרשב"א כ"ג ב', ד"ה הא דאמרי': ע"מ שאין לך רשות אלא ליפדות, ולעיל שם חסר "אלא". ובד: אלא לפדות בו, וכצ"ל לפנינו. ובמשנתנו פ"א מ"ג: וקונה את עצמו בכסף ע"י אחרים ובשטר ע"י עצמו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים בכסף ע"י עצמו, ובשטר ע"י אחרים, ובלבד שיהא הכסף משל אחרים. ולא הוסיפה התוספתא אלא טעם לדברי ר' מאיר שאינו נקנה בכסף ע"י עצמו, מפני שהוא כאילו נותן מימינו לשמאלו, שהרי מה שקנה עבד קנה רבו, ואם נותן את הכסף לרבו, דינו כאילו מעביר מיד שמאל של רבו ליד ימינו. ובדברי חכמים הוסיפה, שאפילו אם הכסף של אחרים, צריכים שינתנו על מנת שאין לך רשות בכסף אלא לפדות בו. ובמשנת נדרים פי"א מ"ח: והוא רוצה לתת לבתו מעות, אומר לה הרי המעות האלו נתונים לך במתנה, ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהן, אלא מה שאת נושאת ונותנת בפיך. וכלשון זו בסתם מתנה לאשה בירושלמי גיטין פ"ה ה"א, מ"ט ע"ב. ובבבלי כ"ג ב': אמר רב ששת דכולי עלמא אין קנין לעבד בלא רבו, ואין קנין לאשה בלא בעלה, והכא במאי עסיקינן דאקני ליה אחר מנה, ואמר ליה על מנת שאין לרבך רשות וכו'. ור' אלעזר אמר כל כי האי גוונא דכולי עלמא לא פליגי דקני עבד וקני רביה, והכא במאי עסיקינן, כגון דאקני ליה אחר מנה ואמר ליה על מנת שתצא בו לחרות וכו'. ובחי' הרשב"א שם: "וכן היא מפורשת בתוספתא, דתניא התם ובלבד שיהא כסף משל אחרים, ואומר לו ע"מ שאין לך רשות אלא ליפדות. אלמא פלוגתייהו בהכין, וכאוקמתיה דר' אלעזר". ועיין בבבלי נדרים פ"ח א' ובתוספות כאן כ"ג ב', ד"ה ור"א. אבל בירושלמי נדרים שם (ובמקבילה בקידושין פ"א ה"ג, ס' ע"א): תני ולא ליך.⁶ א"ר זעירא⁷ מאן תנא ולא ליך, ר"מ, דר' מאיר עבד יד העבד כיד רבו (כלומר, והוא הדין יד אשה כיד בעלה), מפני שאמ' ולא ליך, הא אם לא אמ' ולא ליך, זכת האשה זכה בעלה. ומן התוספתא לכאורה משמע שאפילו בכך אין יוצא לחירות ע"י עצמו, ואפשר לומר שאם אמר לו "ולא ליך", מקרי ע"י אחרים, וכסברת התוספות כ"ד א', עיי"ש. ועיין בחי' הרמב"ן, הרשב"א, הריטב"א כ"ג א', במאירי שם, עמ' 131 ואילך. ובר"ן נדרים פ"ח ב'. ולעצם העניין משמע בירושלמי פ"א ה"ג, ס' ע"א, שבין ר"מ ובין החכמים סוברים שיוצא בשטר ע"י אחרים,⁸ וכל העניין של שחרור שלא מדעתו לא נזכר שם כלל בסוגיין, ומדברים ברגיל, בעבד שרוצה לצאת לחרות. וכל המחלוקת היא בכסף, לר"מ אינו יוצא לחרות בכסף ע"י עצמו, משום מה שקנה עבד קנה רבו, והוי ליה כנותן משמאלו לימינו (וכמו שאמרו בירושלמי הנ"ל במשחרר חצי עבדו בשטר ע"י עצמו), וחכמים סוברים שיוצא אף בכסף, אם הכסף לא ניתן לו אלא להפדות בו. נמצא שלחכמים יוצא לחרות בכסף ובשטר, בין ע"י עצמו בין ע"י אחרים. ולא דייקו בירושלמי מאי טעמא לא עירבו החכמים ושנו "בכסף ובשטר בין ע"י אחרים ובין ע"י עצמו", מפני שתפסו החכמים את לשונו של ר' מאיר והפכו אותו. וזו היא פשוטה של משנתנו, וכן פירש הר"מ בפיה"מ במקומו. אבל בבבלי פירשו את כל המשנה אחרת, משום שהיתה לפניהם ברייתא ששנתה בשם ר' מאיר: בשטר ע"י עצמו, ולא ע"י אחרים, והברייתא נסמכה למשנתנו אנו, ולפיכך בארו שבעבד המשתחרר שלא מדעתו עסיקינן, ור"מ לשיטתו שסובר חוב הוא לעבד שיוצא לחרות (גיטין פ"א מ"ו). ושוב שאלו לשיטת החכמים למה לא עירבו ושנו "בכסף ובשטר בין ע"י אחרים ובין ע"י עצמו" והסיקו מכאן: אלא בכסף בין ע"י אחרים בין על ידי עצמו, בשטר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו, ור"ש בן אלעזר היא דתניא וכו', עיין להלן בסמוך.

footnotes: ⁶ כלומר, שצריך לומר לה ובלבד שלא יהא לבעלך רשות בהן, ואף לא ליך, אלא מה שאת נושאת וכו'. ⁷ כ"ה בקידושין, ובנדרים נשמט השם. ⁸ מה שאמרו שם: אתייא כרבי, דרבי אמר אדם משחרר חצי עבדו וכו', הכוונה למשנת גיטין פ"ד, כפירוש בעל פ"מ.

28-29. **ר' שמעון בן לעזר אמ' משם ר' מאיר אף בשטר על ידי אחרים, אבל לא על ידי עצמו.**וכ"ה בד, בכי"ע ובחי' הרשב"א כ"ג א', סד"ה ושלש. וכן בירושלמי פ"א ה"ג, ס' ע"א, הגירסא היא בלפנינו. אבל בחי' הרמב"ן כ"ג א', ד"ה גמרא: ובתוספתא לא גרסינן אף, וכן במקצת נוסחאות בגמרא.⁹ ובריטב"א שם, ד"ה אם כן: מיהו בתוספתא לא קתני אף, אלא הכי קאמר רשב"א אומר¹⁰ בשטר ע"י אחרים כו', וכ"ה בגמרא במקצת נוסחאות. ולעניין התוספתא אין הבדל אם גורסין בה "אף", או לא, שהרי המסורת היא בשם ר' מאיר, ור' מאיר סובר במפורש שבכסף ע"י אחרים, ואפילו אם אין אנו גורסים "אף" בדברי ר"ש בן אלעזר, הרי בעל כרחינו פירושו שאף בשטר ע"י אחרים, דוגמת כסף. אבל בבבלי שהעתקנו לעיל אמרו על משנתנו: ור"ש בן אלעזר היא, דתניא ר' שמעון בן אלעזר אומר אף בשטר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו, ושלש מחלוקות בדבר. ופירשו רוב הראשונים (נגד רש"י) שהחכמים של משנתנו הם ר"ש בן אלעזר, והוא סובר בכסף ע"י עצמו (וחולק על ר"מ), כשנתנו לו אחרים ע"מ להפדות בו, וכ"ש ע"י אחרים, ובשטר ע"י אחרים דווקא, מפני שהוא אינו סובר שגיטו וידו באין כאחד. ואשר למלה "אף" שבדברי ר"ש בן אלעזר, שממנה משמע שגם כסף ע"י אחרים ולא ע"י עצמו (והרי במשנתנו מפורש בדברי חכמים בכסף ע"י עצמו) הרי המחוור הוא כבספרים שלא גרסו "אף" בדברי ר"ש בן אלעזר, וממילא פירושו שדווקא בשטר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו, אבל בכסף גם ע"י עצמו, וחכמים של משנתנו הם רשב"א, ושלש מחלוקות בדבר, שהרי קי"ל בכמה מקומות שגיטו וידו באין כאחד, וממילא יש כאן מחלוקת שלישית שבין בכסף ובין בשטר יוצא ע"י עצמו, או ע"י אחרים, עיין בראשונים הנ"ל, בבעל המאור ובמלחמות שם. והרמב"ן, הרשב"א והריטב"א נדחקו לפרש גם את הגירסא "אף" בדברי ר"ש בן אלעזר בבבלי, ובארו שר' שמעון בן אלעזר אמר כן לר' מאיר, כשם שאתה סובר שבכסף ע"י אחרים ולא ע"י עצמו, אף בשטר הדין כן, אבל הוא עצמו חולק על ר"מ בכסף. ומעניין שהרשב"א מסתייע מן התוספתא שלנו אף שגרס בה "אף" (בניגוד להרמב"ן והריטב"א), שהרי ממנה מוכח שר"ש בן אלעזר נושא ונותן בדברי ר' מאיר גרידא, והוא אומר שלר"מ לא בכסף בלבד משתחרר ע"י אחרים גרידא, אלא אף בשטר הדין כן. והואיל ובבבלי לא גרסו "משום ר' מאיר", אין מן התוספתא אלא גילוי מילתא בעלמא שר"ש בן אלעזר נושא ונותן בשיטת ר' מאיר, ועל שיטה זו עונה המלה "אף". ועיין מ"ש הרח"ש הורוביץ במכתב חדשי חמ"ב, עמ' 455. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1016, ועיין מ"ש לעיל גיטין פ"א ה"ה, שורה 34, ד"ה מפני.

footnotes: ⁹ עיין בתוספות כ"ג ב', ד"ה ר"ש. ¹⁰ אין מכאן ראייה שלפני הריטב"א היה חסר בתוספתא "משם ר' מאיר". שהרי מסוף דבריו נראה שהעתיק את הכל משיטת הרמב"ן, והרמב"ן לא העתיק את לשון התוספתא כולה אלא היה מעוניין במלה "אף" שבתוספתא, משום שהפירוש בברייתא שבבבלי תלוי בה, ובבבלי הרי לא גרסו "משם ר' מאיר", עיי"ש.

29-30. **ספינה נקנית במשיכה. ר' נתן אומ' ספינה ואותיות נקנות במשיכה ובשטר.**כ"ה ("ובשטר") בד, בכי"ע, בירושלמי (כתובות פי"א ה"א, ל"ד ע"ב) ובבבלי (ב"ב ע"ו רע"א). ובכי"ו נשמטה המלה "ובשטר" בטעות. ובבבלי שם שאלו: שטר לספינה למה לי, מטלטלי היא, והגיהו בה: ספינה במשיכה, ואותיות בשטר, עיי"ש. אבל בירושלמי הנ"ל: ספינה נקנית במשיכה דברי הכל, ר' נתן אומר ספינה ואותיות נקנין במשיכה ובשטר, כתב ולא משך, משך ולא כתב לא עשה כלום, עד שיכתוב וימשוך. וכן מביא בשם הירושלמי בעיטור ה' מתנת שכ"מ, הוצ' רמא"י ח"ב, ס"ב ע"ג. ולעניין אותיות שצריך שניהם, עיין ב"ב הנ"ל (במחלוקת רבי וחכמים), וכאן מ"ז ב'.

30-31. **אי זה הוא משיכה, בין שמשך, בין שהנהיג, בין שקרא לה וכו'.**בבלי כ"ב ב', ב"ב ע"ח ב'. ועיין ירושלמי כלאים פ"ח ה"ב, ל"א ע"ג. ומשיכה שייכת בגמל והנהגה בחמור, כבבלי ב"מ ח' סע"ב ואילך, עיין בפירוש הר"ש כלאים פ"ח סמ"ב.

32-33. **אי זו היא מסירה, כל שמסר לו פרומביא במוסרה הרי זו מסירה.**כ"ה ("מסירה") בד ובכי"ע, ובכי"ו בטעות "מכירה". ובד ובכי"ע: פרומביא ומוסרה (בכי"ע: ומוסירה), והיא פרומביא (φορβεά), אפסר, היא מוסירה. ומלשון התוספתא מוכח שהבעלים מוסרים את הפרומביה ללוקח מיד ליד. ובבבלי כאן וב"ב הנ"ל: כיצד במסירה, אחזה בטלפה, בשערה, באוכף שעליה, בשליף שעליה, בפרומביא, ובזוג שבצוארה, קנאה. וברש"י כ"ה ב' (במשנה): נקנית במסירה. בעליה מוסרים אותה ללוקח באפסר, או בשערה, כדתניא לעיל, כיצד במסירה וכו'. ובתוספות שם, ד"ה בהמה (הראשון), מביאים פירוש זה גם בשם הריב"ם שהסתייע מבבלי ב"מ ח' ב': מאי לשון מסירה, כאדם המוסר דבר לחבירו. אבל הר"י חולק וסובר שאין צורך במסירה מיד ליד, כפי שמשמע מפשוטה של לשון הברייתא בבבלי. ועיין בח"ד שדייק לסייע לרש"י מסיומה של הברייתא "הרי זו מסירה", כלומר, מן הכפילות, ולא הבינותי למה הוצרך לכן, שהרי לשון התוספתא ברורה "כל שמסר לו", כלומר, הבעלים מסרו את הפרומביא מיד ליד. ועיין בלשון הירושלמי כאן פ"א ה"ד, ס' סע"א ואילך. ועיין בחי' הרשב"א כ"ה ב', ב"מ ח' ב', ב"ב ע"ה ב', ובמאירי כאן כ"ה ב', עמ' 249, ובחו"מ סי' קצ"ח סע' ח', ורבותינו סמכו על הראיות מן הבבלי, עיי"ש.

33. **אימתי אמרו מטלטלין נקנין במשיכה וכו'.**כל הברייתא להלן ב"ב פ"ה ה"ב, ירושלמי סוף שביעית, ל"ט ע"ד, גיטין פ"ח ה"א, מ"ט ע"ב, כאן פ"א ה"ד, ס' ע"ב. וכעין ברייתא זו גם בתוספתא ב"ב שם ה"א, והובאה בבבלי שם פ"ה א', ועיין מש"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 141, בשיטות הראשונים.

34. **ברשות הלוקח, כיון שקיבל עליו, קנה.**כלומר, כיון שקיבל עליו המוכר למכור, קנה.

35-36. **ברשות זה המופקדין אצלו, עד שיקבל עליו, או עד שישכור לו את מקומן.**ופירשו הראשונים את הברייתא הראשונה שבתוספ' ב"ב הנ"ל שנשנית בתוספתא באותה לשון: עד שיקבל עליו הנפקד להמשיך בתפקידו גם ללוקח, או עד שישכיר לו¹¹ את מקומן. ועיין בנוסחאות שם שציינתי בתס"ר הנ"ל. ובירושלמי הנ"ל: ברשות זה שהיו מופקדין אצלו לא קנה, עד שיזכוהו בהן,¹² או עד שישכיר לו את מקומו.

footnotes: ¹¹ לפי הגירסא "שישכור לו", הכוונה שהלוקח ישכור לו (פעולה חוזרת, ישכור לעצמו) את מקומו. ¹² בקידושין: עד שיזכה הוא בהן, וצ"ל: עד שיזכהו בהן, כבירושלמי שביעית וגיטין.

36-38. **החליף עמו קרקעות בקרקעות, מיטלטלין במטלטלין, קרקעות במטלטלין, מטלטלין בקרקעות, כיון שזכה זה נתחייב בחלפיו.**במשנתנו פ"א מ"ו: כל הנעשה דמים באחר, כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו. כיצד, החליף שור בפרה וכו'. ובבבלי כ"ח א': הכי קאמר כל הנישום דמים באחר. ופירש"י: כל דבר שאם בא לתתו דמים באחר צריך לשומו בדמים, לבר ממטבע.¹³ ובירושלמי פ"א ה"ו, ס' ע"ד: תמן תנינן (ב"מ פ"ד מ"א) זה הכלל כל המיטלטלין קונין זה את זה. ר' בא רב הונה בשם רב אפי' צבור בצבורין. א"ל ר"א לא שנינו אלא כל הנעשה דמים באחר בלבד, דבר שהוא צריך לשום. ועיין מ"ש בתלמודה של קיסרין, עמ' 52, ובראשונים שציינתי שם. ונחלקו המפרשים אם בכגון דא צריך שיהו החליפין שוה בשוה (כעין דמים), או שיש כאן קניין מעין קניין סודר, עיין בתוספות כאן, ד"ה הכי, ובשאר ראשונים כאן וב"מ מ"ז א'. ובעיטור, מאמר ב', קניין, הוצ' רמא"י י"ב ע"ב, הביא את התוספתא כאן, וסיים: וכגון שעשאן דמים, וכן הילכתא. וכן הביאו את התוספתא בחי' הרמב"ן כאן כ"ח ב', ד"ה הא דתנן, רשב"א שם, סד"ה הניחא, רשב"א ב"ב ג' א' (ועיין בשו"ת שלו ח"א סי' אלף רכ"ו), שיטה קדמונית (בני ברק תשל"ב) למס' קידושין כ"ח ב', עמ' 71, תלמיד הרשב"א ב"מ מ"ז א', עמ' קכ"ח, ריטב"א כאן כ"ח א', סד"ה מתניתין, וב"מ מ"ז רע"א (בשטמ"ק שם), רא"ש ב"ב פ"א סי' ג', רבינו ירוחם מישרים נתיב י"א רח"א, הגה"מ רפ"ה מה' מכירה (בד' קושטא בלבד), ר"ן כאן פ"א סי' תר"ו (במשנה) ובחידושיו לב"ב ג' א', עמ' 15, נ"י כאן, עמ' ק"ע, מ"מ פ"ב מה' שכנים ה"י. ובשו"ת הרדב"ז ח"א סי' תע"ג הביא את הרמב"ן, הרשב"א וחי' הר"ן הנ"ל ונשא ונתן בדבריהם ביחס לתוספתא כאן, עיי"ש. ועיין בחו"מ סי' ר"ג סעיף י' ובבאור הגר"א שם.

footnotes: ¹³ הביטוי "לעשות דמים" שכוונתו "לשום", רגיל מאד במקורות, עיין משנת פסחים פ"ז מ"ג, ב"מ פ"ה מ"ט, תמורה פ"ה מ"ה, תוספתא מעשרות פ"ב סהי"ז, ב"מ פ"ג ה"ח, שם פ"ו ה"ט, ירושלמי כתובות פי"א ה"ד, ל"ד ע"ג, בבלי ב"מ ס"ט סע"ב, ועוד בכ"מ.

38. **רשות גבוה בכסף וכו'.**במשנתנו פ"א מ"ו: רשות הגבוה בכסף, רשות ההדיוט בחזקה. ולהלן ב"ק פ"ד סה"ג: הקונה מן הגבוה בכסף ומן ההדיוט בכסף, בשטר, ובחזקה.

38-40. **כיצד, גזבר שנתן מעות הקדש במטלטלין, קנה הקדש בכל מקום שהוא, אבל בהדיוט לא קנה עד שעה שימשוך.**בירושלמי פ"א סה"ו, ס"א ע"א: כיצד, גזבר שנתן מעות הקדש במטלטלין קנה הקדש בכל מקום שהוא, שנא' (תהלים כ"ד, א') לה' הארץ ומלואה, תבל ויושבי בה. וכל הברייתא שלנו גם בבבלי כ"ח ב'. ובס' המקח והממכר לרב האיי שער נ"ו, פ"ט ע"א: וגרסי' בתוספת' רשות הגבו' בכסף, כיצד, גזבר שנתן מעות הקדש במטלטלין וכו', ונראה שהעתיק מן התוספתא ולא מן הברייתא שבבבלי.

40. **אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט.**צ"ל: אמירתי לגבוה כמסירתי להדיוט, כמו שהעתיק רב האיי הנ"ל, וכ"ה גורס שם במשנתנו הנ"ל, וכ"ה במשנה מטיפוס א"י (ירושלמי, לו, קויפמן, פרמה ועוד), וכ"ה להלן ב"ק פ"ד ה"ג בכי"ו (בד שם: אמירתו לגבוה כמסירתי להדיוט), ולהלן ערכין פ"ד ה"ג בכי"ו ובקטע מן הגניזה, ובירושלמי כאן במקומו, ולהלן שם פ"ג ה"א, ס"ג ע"ג, גיטין פ"ז סה"ג, מ"ח ע"ג (בד"ו) ועוד בכ"מ. ובשו"ת מהר"מ ב"ב, הוצ' מק"נ, עמ' 195: והברייתא דאמירתו לגבוה היא שנויה בתוספתא דקידושין גבי הקדשות.

40-41. **שור זה הקדש, ובית זה הקדש, אפי' מיכן ועד סוף העולם וכו'.**בירושלמי כאן פ"א ה"ו, ס"א ע"א, הנ"ל: שור זה עולה, ובית זה קרבן, קנה הקדש בכל מקום שהוא, דכתיב לה' הארץ ומלואה וגו', ובהדיוט לא קנה עד שעה שיחזיק. ועיין הלשון בבבלי כ"ח ב' הנ"ל ובס' המקח והממכר הנ"ל.

42-45. **אי זו היא מצות עשה שהזמן גרמא, כגון סוכה, לולב, ותפלין. אי זו היא מצות עשה שלא הזמן גרמא, כגון אבידה, ושלוח הקן, מעקה, וציצית. ר' שמעון פוטר את הנשים מן הציצית, מפני שהיא מצות עשה שהזמן גרמא.**וכע"ז גם בד ובכי"ע, ובראשונים שנביא להלן. וכע"ז גם בירושלמי כאן פ"א ה"ז, ס"א ע"ג, וברכות פ"ג ה"ג, ו' ע"ב (אלא ששם נמנה גם שופר במ"ע שהזמן גרמא).¹⁴ ובבבלי ל"ג סע"ב: ת"ר איזוהי מצות עשה שהזמן גרמא, סוכה, לולב, שופר, וציצית, ותפילין. ואיזה מצות עשה שלא הזמן גרמא, מזוזה, מעקה, אבידה, ושילוח הקן וכו'. ובתוספות ר' יהודה ברכות י"ד א', הוצ' הר"נ זקש, עמ' קע"ט: מיהו יש ספרים דלא גרסי התם ציצית. וכ"ה באו"ז ח"א סי' ל"ט, י"ג ע"ג. וכן כותב בחי' הרמב"ן ל"ג ב' ול"ד א': ואיכא נסחי דלא כתיב בהו ציצית, וכ"ה בר"ן על הרי"ף פ"א סי' תרי"ד. ובריטב"א ל"ג ב': ת"ר איזו היא מצות עשה שהזמן גרמא, כגון סוכה, ולולב, ושופר. ואי זו היא מצות עשה שלא הזמן גרמא וכו', פי' לאו דוקא הני, דהא איכא נמי אחריני, דבמצות שהזמן גרמא איכא תפילין (לא גרס בברייתא בבבלי תפילין, עיין ע"ז להלן בסמוך) וכו', והא דלא קתני ציצית, לא ברישא ולא בסיפא, משום דהוי בפלוגתא דר' שמעון ורבנן וכו', מי' בתוספתא חשיב לה בהדי מצוות שלא הזמן גרמא, דנשים חייבות אליבא דרבנן וכו', ואיכא נוסחי בגמרא דילן דחשביה לה ברישא, ואתיא כר' שמעון, דהלכתא כוותיה וכו'. וכן חסר "ציצית" בבבלי בכי"מ. אבל הגאונים והקדמונים גרסו "ציצית" בבבלי, וכ"ה בס' המפתח לר"ן גאון ברכות כ' ב' (י"ז ע"א מן הספר), בפי' ר"ח מכ"י, באוה"ג לקוטי פר"ח, עמ' 26 (וכן מעיד בשמו באו"ז ח"א סי' ל"ג הנ"ל), וברי"ף פ"א סי' תרי"ד ועוד. ובחי' הרשב"א לקידושין חסרים כמה דפים, אבל בשו"ת שלו ח"א סוף סי' רצ"ח: ובבריתא השנויה בגמרא שם בפרק קמא דקדושין שנו ציצית במצות עשה שהזמן גרמא.¹⁵ והברייתא הסתמית בבבלי היא איפוא כר' שמעון,¹⁶ ועיין בראשונים הנ"ל שהביאו ראיות מכמה מקומות שלילה לאו זמן ציצית הוא. ועיין באהצו"י ברכות, עמ' 76–77, שציין לראשונים שדנו בדברי הירושלמי. ואשר לתפילין כבר ראינו מדברי הריטב"א לעיל שהיה חסר לפניו "תפילין" בברייתא שבבבלי, וכן ליתא בס' המפתח, הר"ח והרי"ף הנ"ל, אבל היא משנה מפורשת בברכות פ"ג מ"ג. ובתוספות מנהות מ' ב', ד"ה משום, מביאים את התוספתא כאן ואת הירושלמי הנ"ל להורות שלרבנן ציצית היא מצות עשה שלא הזמן גרמא, וכן הביאוה בחי' הרמב"ן והריטב"א הנ"ל. והמחלוקת של ר"ש וחכמים בספרי שלח פיס' קט"ו, עמ' 124, ושם מסיים: זה הכלל אמר ר' שמעון כל מצות עשה שהזמן גרמא נוהגת באנשים ולא בנשים, בכשרים ולא בפסולים (כלומר, עבדים, כפירוש הרד"ף). ועיין בספרי זוטא, הוצ' הרי"ז יאסקאוויטץ, קע"ט ע"א, הערה ג'. ועיין בבלי מנחות מ"ג א', וריש מס' ציצית. והתוספתא נסמכה למשנתנו פ"א מ"ז: וכל מצות עשה שהזמן גרמא אנשים חייבין ונשים פטורות, וכל מצות עשה שלא הזמן גרמא א' אנשים וא' נשים חייבין, וכל מצות לא תעשה בין שהזמן גרמא, בין שלא הזמן גרמא, א' אנשים וא' נשים חייבים. ועיין לעיל סוטה פ"ב ה"ח ומ"ש לעיל ח"א (ברכות), עמ' 121, ד"ה חייבות. ומה ששנו כאן אבידה, ושלוח הקן, ומעקה, בתוך מ"ע שלא הזמן גרמא, אעפ"י שיש בהם גם לא תעשה, כבר דנו בכך בתוספות כאן ל"ד א', ד"ה מעקה, בחי' הרמב"ן ובמאירי שם, עמ' 188, ועוד.

footnotes: ¹⁴ כמו שנשנה בבבלי. ועיין לעיל ר"ה פ"ב ה"ה, עמ' 314, ובמקבילות שצוינו שם. ¹⁵ ועיי"ש שהעיר שבירושלמי הגירסא הפוכה (כלומר, ששם מונה ציצית בתוך מ"ע שלא הזמן גרמא), ולא הזכיר את התוספתא. ¹⁶ ונשים פטורות מן הציצית. ובתרגום יונתן דברים כ"ב ה': לא יהיה גוליין דציצית ותפילין, דהינון תקוני גבר, על איתא. ועיין בפי' הראב"ד לתו"כ ויקרא פרשה ב' ה"ב, ד' ע"ב, ומ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 355.

45-46. **אי זו היא מצות הבן על האב, מאכיל, ומשקה וכו'.**במשנתנו פ"א מ"ז: כל מצות הבן על האב אנשים חייבים ונשים פטורות וכו'. ומתחילה סבר הבבלי לפרש שמצות הבן על האב כוונתו מצוות שהבן מצווה על אביו,¹⁷ ולפיכך שאלו, כיצד אמרו על כך שהנשים פטורות, והרי גם הנשים חייבות בכיבוד אב ואם, ומשום כך אמר רב יהודה שם: הכי קאמר כל מצות הבן המוטלות על האב לעשות לבנו אנשים חייבים ונשים פטורות. תנינא להא דת"ר (להלן בסיפא) האב חייב בבנו למולו, ולפדותו וכו'. וע"פ שיטה זו פירש רב יהודה את הסיפא של משנתנו, עיין להלן. אבל במשניות מטיפוס א"י (משנה שבירושלמי, פיסקא שבירושלמי, הוצ' לו, קויפמן ופרמה) הגירסא היא להפך: כל מצות האב על הבן האנשים חייבין והנשים פטורות, כל מצות הבן על האב אחד אנשים ואחד נשים חייבין. ומפרט בירושלמי את המצוות כבתוספתא בערך.¹⁸ ומתוך התוספתא שלנו ברור ששנתה את משנתה בנוסח א"י, אלא שסדר הבבות הוא כמו במשנה שבבבלי. ועיין מ"ש ר"ל גינצבורג בגנזי שכטר ח"א, עמ' 489, סי' ד', ומ"ש להלן שורה 48–49, ד"ה אי זו. וכבר עמד ר' יהוסף אשכנזי על החילוף בין משנת הבבלי לבין משנת הירושלמי, ופירשה כפשוטה, וכמו שרצה הבבלי לומר בתחילה, אלא שעמעם על פירוש זה, משום משנת בכורות פ"ח סמ"ו (והובאה בבבלי כ"ט סע"א): הוא לפדות ובנו לפדות, הוא קודם את בנו. ר' יהודה אומר בנו קודמו, שמצותו על אביו, ומצות בנו עליו, הרי לך שמצות הבן על האב פירושו, מצוות הבן שמוטלות על האב,¹⁹ דוגמת פדיון הבן, וכמו שפירש הבבלי שהבאנו לעיל. ברם יפה העיר מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 340, על הלשון שבמכילתא פסחא פי"ה, הוצ' הורוביץ, עמ' 73: הצד השוה שבהן (כלומר, במלה ובפדיון הבן) שהוא מצות האב על הבן, אם לא עשה לו אביו הוא יעשה לעצמו וכו'. וגירסא זו מתאימה ללשון המשנה כאן בטופסי א"י, וכמו שמפורש בתוספתא ובירושלמי כאן. וכן ראיתי בשאילתות סוף שאילתא נ"ו: דרש. כל מצות הבן על האב.²⁰ ומשמע מכאן שהיתה לפניו הגירסא במשנה כנוסח א"י, שהרי הוא עוסק שם במצות כיבוד אב ואם.

footnotes: ¹⁷ דוגמת "אתה מצווה עליו לפרנסו" בברייתא שבבבלי כתובות ס"ז ב'. ¹⁸ אלא ששם הפרוט הוא ע"פ סידרו במשנה, כלומר, מתחילה המצוות של האב על הבן, ואח"כ מצוות של הבן על האב. ¹⁹ אין מכאן ראייה גמורה, משום שמצוותו פירושו "מצוות פדיון הבן", ומצוות פדיון הבן ביחס לאב הרי היא על אביו (כלומד, על הסבא של בנו) ומצות בנו (כלומד. מצוות פדיון בנו) עליו היא, ואין יסוד חזק להסיק מכאן שהניסוח כאן הוא מתוך הסידרא של "מצות בנו עליו", שכוונתו מצוות הבן שמוטלות על האב. ²⁰ ובאמת בכ"י אפשטין (לפי הוצ' מירסקי, עמ' קס"ו, בשנו"ס): "מצות האב על הבן", והוא תיקון ע"פ משנת הבבלי.

46-47. **מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מוציא ומכניס ומרחיץ את פניו ידיו ורגליו.**בתו"כ ריש קדושים ה"י, פ"ז ע"א: אי זהו כיבוד מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מכניס ומוציא. וכ"ה במכילתא דרשב"י יתרו, הוצ' אפשטין-מלמד, עמ' 152. וכן בירושלמי כאן פ"א ה"ז, ס"א ע"א, אלא ששם: ומכסה ומנעיל מכניס ומוציא. ובירושלמי פיאה פ"א ה"א, ט"ו ע"ג, בא "מנעיל" במקום "מכסה" (עיין להלן). ובבבלי כאן ל"א סע"ב הגירסא היא כמו בתו"כ, אלא שבנוסח העין יעקב (כמו שהעירו בגליון במקומו) הגירסא היא כבירושלמי פיאה הנ"ל. ובכל המקבילות שראינו לא נזכר "ומרחיץ פניו ידיו ורגליו". ובירושלמי כאן לעיל שם: וכשם שהוא זכה לו (כלומר, שהאב זכה לבן) בחמשה דברים כך הוא חייב לו בחמשה דברים²¹ ואילו הן מאכיל, ומשקה, מלביש, מנעיל, מנהיג. והוא מתאים לירושלמי פיאה אלא שכלל מכניס ומוציא ב"מנהיג". ובפסיקתא רבתי (כ"ג-כ"ד), הוצ' רמא"ש קכ"ב ע"א: איזהו כיבוד, מאכל ומשקה מרביץ מרחיץ סך ומנעיל ומכניס ומוציא. וכנראה שיש כאן השפעה ממשנת סנהדרין פ"ז מ"ו. ועיין מכילתא, מס' בחדש, יתרו רפ"ח, עמ' 231.

footnotes: ²¹ המניין הזה היה מקובל אצל חז"ל, שכן שנו בילמדנו (לפי ילקוט שלח רמז תשמ"ה): האב חייב בבנו בחמשה דברים, למולו, לפדותו וכו', והבן אף הוא חייב לכבד לאביו. ועיין בתנחומא שלח סי' י"ד, הוצ' בובר סי' כ"ו, במ"ר רפי"ז.

47. **אחד האיש ואחד האשה, אלא שהאיש ספיקה בו לעשות וכו'.**תו"כ ריש קדושים ה"ב, פ"ו ע"ד, ירושלמי פאה וקידושין הנ"ל, בבלי ל' ב', ל"ה א', פסיקתא רבתי, קכ"ב סע"א הנ"ל, ועיין מכילתא הנ"ל.

48-49. **אי זו היא מצות האב על הבן, למולו, ולפדותו וכו'.**וכן בירושלמי פ"א רה"ז, ס"א א': כל מצות האב על הבן כו' (כלומר פיסקא ממשנתנו), מצוה שהאב חייב לעשות לבנו, למוהלו לפדותו וכו'. ובבבלי כ"ט א': מאי כל מצות הבן על האב וכו', האב חייב בבנו למולו ולפדותו וכו'. ושני התלמודים לשיטתם בגירסתם במשנה, עיין מ"ש על כ"ז לעיל שורה 45–46, ד"ה אי זו היא, ואילך. וברייתא זו במכילתא בא פי"ח, עמ' 73, קה"ר פ"ט, ט', ילמדנו בילקוט שלח רמז תשמ"ה, תנחומא שם סי' י"ד, הוצ' בובר סי' כ"ו, במ"ר רפי"ז. ועל הסדר כאן, עיין בח"ד ומ"ש הר"ל גינצבורג בגנזי שכטר ח"א, עמ' 478.

50. **ויש אומ' אף להשיטו בנהר.**וכ"ה בקה"ר ובבבלי הנ"ל (ושם: במים). ובירושלמי הנ"ל: ר' עקיבה אומר אף ללמדו לשוט על פני המים. ובמכילתא הנ"ל: ר' עקיבא אומר אף ללמדו שייט. רבי אומר אף ישוב מדינה. ובבבלי ל' ב': איכא בינייהו, דאגמריה עיסקא. וברש"י: אם למדו סחורה, לת"ק הרי למדו חיים וכו'.

50-51. **כל שאין מלמד את בנו אומנות מלמדו ליסטות.**בד: כאלו מלמדו לסטות, והוא תיקון ע"פ הבבלי הנ"ל שגרס בברייתא כלפנינו בכי"ו, ושאל: ליסטות סלקא דעתך, אלא כאילו מלמדו ליסטות.²² ובכי"ע: ילמדו ליסטות, וסיגנון זה יותר עוקץ, הואיל ואין אביו מלמדו אומנות, מוטב לו לאביו ללמדו מתחילה ליסטות, שלא יהא לקיש ליסטים ובכיר לצלובים. ומהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 536, העיר על סיגנון דומה במשנה סוטה פ"ג מ"ד: כל המלמד בתו תורה לומדה תפלות, ואף שם שאלו בבבלי (כ"א ב'): תיפלות סלקא דעתך, אלא אימא כאילו למדה תפלות. ועיי"ש במבוא הנ"ל שהביא כמה נוסחאות שלא גרסו במשנתנו "כאילו", עיי"ש. וכן בתרגום לטיני ממשנה זו מן המאה השלש עשרה למספרם:²³ Qui docet filiam suam legem, docet eam lecacitatem.

footnotes: ²² באתונה העתיקה היה קיים חוק, νόμος περὶ τῆς ἀργίας (כנראה, מזמנו של דרקון), שהיה מטיל ענשים חמורים על הבטלה. וחוקי Solon (לפי פלוטרך, Solon 22) אינם מחייבים את הבן לפרנס אביו לעת זיקנותו, אם אביו לא לימדו אומנות. ועיין מ"ש על כל זה G. Busolt בספרו Griechische Staatskunde (מינכן 1920–26), עמ' 182, הערה 5, עמ' 815, הערה 1. ²³ עיין מ"ש עליו במחברתי שקיעין, עמ' 94.

51-53. **רבן גמלי' אומ' כל שיש בידו אומנות למה הוא דומה, לכרם [שמוקף גדירו לחרי' שמוקף סייג וכל שאין בידו אומנו' למה הוא דומה, לכרם] שאין מוקף גדירו ולחריץ שאין מוקף סייג.**השלמתי ע"פ ד, ובכי"ו נשמט ע"י הדומות. ובכי"ע: כל שיש בידו אומנות למה הוא דומה, לכרם שמוקף גדר ולאריס שמוקף סייג. ושם, כנראה, נשמטה הסיפא ע"י הדומות. הזיווג של כרם וחריץ, וכן גירסת כי"ע "אריס" במקום "חריץ", מורה ש"חריץ" כאן אינו אלא עריס, אריס, והכתיב חריץ רגיל בתוספתא, עיין מ"ש לעיל ח"ב (כלאים),²⁴ עמ' 625. שניהם, כרם ועריס, אוסרים את הזרעים בתוך ד' אמות (עיין כלאים רפ"ו), אבל אם היו מוקפים גדר, או סייג, גבוה עשרה טפחים, מותר לסמוך להם זרעים. והמשל כאן²⁵ הוא על היחס שבין הכרם לבין "חוץ לכרם". ותוכנו, כשם שכרם המוקף גדר, ועריס המוקף סייג, אינם אוסרים את מה שנזרע בתוך ד' אמות שלהם (כמשנת כלאים פ"ד מ"ג), כך מי שיש לו אומנות אינו יורד לחייו של חבירו, והוא אומר "אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו, כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי, כך אני איני מתגדר במלאכתו", ואינו מזיק לחבירו. והמשל בין כרם לאומנות מצוי גם במסורת אגדה, שכן אמרו בילמדנו (לפי ילקוט שלח רמז תשמ"ה): ולמדם אומנות. וכי תבאו אל הארץ ונטעתם (ויקרא י"ט, כ"ג).

footnotes: ²⁴ על מה שכתבתי שם יש להוסיף ספרי האזינו פיס' שי"ב, כ"י ברלין (לפי שנו"ס בהוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 353, שורה 3): ונתנה לעריצים, התחילו עריצים גונבים אותה וכו'. ובשאר נוסחאות שם: לאריסים, התחילו העריסים וכו'. ופשיטא שאין "עריצים" אלא שינוי כתיב של "חריצים", "אריסים", "עריסים", בלי הבדל במשמעות המלה. ²⁵ בניגוד למסורת ר' יוסי בר' אלעזר בשם רבן גמליאל להלן בסמוך.

54-56. **כל שבידו אומנות למה הוא דומה, לאשה שיש לה בעל, בין שהיא מתקשטת ובין שאינה מתקשטת אין הכל מסתכלין בה, ואם אין מתקשטת היא תהא לה מורא.**וכ"ה בד, אלא ששם: לא תהא לה מורא. ובכי"ע: אם אינה מתקשטת היא תהא לה מאירה. ואין ספק שגירסת כי"ע נכונה, ולהלן בסיפא נביא את מסורת הקדמונים בגירסת התוספתא. והמשל הוא שבאשה שיש לה בעל אין אחד מעוניין להסתכל אם היא מתקשטת, או לא, אבל תבוא לה מאירה אם אינה מתקשטת, שהרי סופה להמאס על בעלה, ועיין במשנת נדרים רפי"א וכתובות פ"ז מ"ג. ועיין בבלי פ"א ב', ובהגהות הרד"ל שם, ד"ה כמה שנ', שהסמיך לו את התוספתא. וכן אדם שיש לו אומנות, בין אם הוא מתהדר בצדקה ומתקשט במלבושו, בין אינו עושה כן, אין הבריות מרננים אחריו, אבל אם יש לו ואינו מתנהג כן תהא לו מאירה. ועיין מ"ש להלן בסיפא בשם הגאון. והדמיון בין אומנות לאשה מצוי במקורות חז"ל, עיין בבלי סנהדרין פ"א א'. ובקהלת זוטא, עמ' 122 (לפי גירסת הילקוט רמז תתקפ"ט): ראה חיים זו תורה. עם אשה. זו אומנות. ועיין בבלי כאן ל' ב'.

56-58. **וכל שאין בידו אומנות למה הוא דומה, לאשה שאין לה בעל, בין מתקשטת ובין שאינה מתקשטת הכל מסתכלין בה. ואם אין מתקשטת היא לא תהא לה מורא.**כל בבא זו, כנראה, היתה חסרה בטופס שממנו הדפיסו בד"ו, אלא שהוסיפו ע"פ נוסחא אחרת, והקדימו לה המגיהים: "בספרי' אחרי' ונר'", כלומר, נוסחא זו מצאוה בספרים אחרים, והיא נראית להם. וברור שבנוסחא שהדפיסו ממנה, נשמט ע"י הדומות בט"ס. ובכי"ע ישנה בבא זו, אלא שמסיים בה: ואם מתקשטת היא תהא לה מאירה. וכן בשו"ת מהר"ם בר ברוך (דפוס פראג) סי' קצ"ט: תבא מאירה לאשה שיש לה בעל ואינה מתקשטת, ותבא מאירה לאשה שאין לה בעל ומתקשטת. ובתשה"ג שערי תשובה סי' פ"ד: גרסינן בשקלים תבוא מארה לאשה שיש לה בעל ואינה מתקשטת, ותבא מארה לאשה שאין לה בעל ומתקשטת, ותבוא מאר' לצורבא מרבנן דלא מתקשט בכבודה של תורה. ומדברי הגאון לעיל שם משמע קצת שאף הסיום הוא מן המקור שהביא. והדברים אינם בשקלים ולא במקום אחר²⁶ (חוץ מן ההתחלה שנמצאת כאן בתוספתא). ובמקור זה, כנראה, השתמש ר' יוסף אבן אביתור במכתבו לרב שמואל הכהן גאון ישיבת א"י:²⁷ מי לא אמרינן בהדין עניינא, ואם אינה מתקשטת תבוא לה ותבוא לה וכול'. וכוונתו לת"ח שאינו מתקשט בכבודה של תורה, ואינו מקפיד על כבודו. ובאבות דר"ן נו"ב פכ"א: ר' אומר גדולה היא מלאכה שכל מי שאינו עוסק במלאכה בני אדם משיחין בו, מנין איש פלוני אוכל, מנין הוא שותה. משל למה"ד לאשה שאין לה בעל והיא מ(ת)קשטת עצמה ויוצאה לשוק, ובני אדם משיחין בה. כך כל מי שאינו עוסק במלאכה בני אדם משיחין בו. סוף דבר, מכל הנ"ל ברור שגירסת כי"ע נכונה, ותבוא מאירה לאשה שאין לה בעל והיא מתקשטת, שהרי אין אשה מתקשטת אלא לבעלה (שה"ש רבה פ"א, ד'), וכמו שאמרו בספרי בהעלתך פי' צ"ט, הוצ' הרח"ש הורוביץ, עמ' 98: אלא שראת את צפורה שאינה מתקשטת בתכשיטי נשים, אמרה לה (כלומר מרים) מה לך שאין את מקשטת וכו', לכך ידעה מרים (כלומר, שמשה פרש מאשתו צפורה). ואף מי שאין לו אומנות דומה לאשה שאין לה בעל, שכולם מסתכלים בה ומדברים בה, בין שאינה מתקשטת (ואומרים שנתייאשה מלהנשא) ובין שהיא מתקשטת (ואומרים שהיא נראית כזונה), כך מי שאין לו אומנות הכל מדברים עליו בין אם הוא מתהדר ובין אם אינו מתהדר, ותבוא לו מאירה אם הוא מתהדר ואין לו.

footnotes: ²⁶ והלשון "לצורבא מרבנן" מוכיח שיש כאן מקור בבלי. ²⁷ לפי מרמורשטין בצופה הצרפתי ח"ע, 1920, עמ' 102, ופרסמה מחדש יעקב מאן בתרביץ ש"ו, עמ' 86.

58-59. **ר' יוסה בי ר' לעזר אמ' משם רבן גמליאל (ר' אומ' כל שבידו וכו'.**וכ"ה בד (אלא ששם חסרות המלים: ר' אומ', וכן הן חסרות בכי"ע). ולא מצאתי תנא זה במקום אחר בברייתות, אבל בכי"ע: ר' אלעזר בר' צדוק אומ' משום רבן גמ' כל שיש בידו וכו'.

59-60. **כל שבידו אומנות למה הוא דומה, לכרם גדור, שאין בהמה וחיה נכנסין לתוכו וכו'.**המשל של ר' יוסה בר' לעזר אף הוא משוה את האומנות לכרם, אלא שהוא מדבר על היחס של ה"חוץ לכרם" לכרם (בניגוד לרבן גמליאל שברישא). ומי שיש בידו אומנות אין הבריות נכנסים לתוך ענייניו לדעת מהיכן ירק זה חי, ושמא הוא מלסטם את הבריות, או מתוך סקרנות פשוטה, מה שאין כן באין בידו אומנות. והוא המשל הפשוט ביותר.

62-63. **ר' לעזר בי ר' שמעון אומ' כל מצוה שנתחייבו בה ישראל וכו'.**בבלי ל"ח סע"א. וכל הברייתא בשם "תוספות מסכת קדושין פ"ק" הובאה בכפתור ופרח פ"י (ד"ר נ"א ע"א, הוצ' לונץ עמ' רי"ג).

64-65. **ושלא נתחייבו בה אלא משבאו לארץ, אין נוהגת אלא בארץ, חוץ מהשמטת כלים, וגאולת ממכר, ושילוח עבד עברי וכו'.**וכ"ה בכפו"פ הנ"ל (אלא ששם: שמיטת כלים). ובד לנכון: מהשמטת מלוה וכו', וכצ"ל לפנינו. ובכפו"פ, כנראה, כתב הסופר "שמיטת כלים" ע"פ הביטוי "שביתת כלים" שהיה רגיל בו. ובכי"ע: חוץ מהשמטת מלוה, ושילוח עבד עברי, וחסר שם "גאולת ממכר". וכן בברייתא שבבבלי הנ"ל: חוץ מן השמטת כספים, ושילוח עבדים וכו'. ברם אין להניח כלל שמי שהוא הכניס לנוסח שלנו "וגאולת ממכר" מדעתו, או בטעות, שהרי נוסח כי"ו מקויים ע"י הדפוסים וכפו"פ הנ"ל, ומי יכניס כאן "וגאולת ממכר" שאין לו שום משמעות, ובכי"ע תוקן ע"פ הבבלי. ושמא הכוונה לגאולת בתי ערי חומה, ונקט לשון הכתוב (ויקרא כ"ה, כ"ט): עד תם שנת ממכרו ימים תהיה גאולתו. וסובר תנא זה שגאולה זו נוהגת גם בחו"ל בשעה שהיובל היה נוהג בערים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון, אבל בשדות הרי אין שדות אחוזה בחו"ל, ופשיטא שהלכה זו אינה שייכת שם כלל. וצ"ע בדבר. ובבבלי שלא נזכר שם "גאולת ממכר" שאלו על השמטת כספים ושילוח עבדים, פשיטא, שהרי חובת הגוף הן, והוזהרו עליהן לפני שבאו לארץ, עיי"ש מה שתירצו.

67-69. **העושה מצוה אחת מטיבין לו, ומאריכין לו ימיו ושנותיו, ונוחל את האדמה. וכל העובר עבירה אחת מריעין לו, ומקטפין את ימיו, ואין נוחל את הארץ, ועל זה נאמ' וכו'.**הרישא היא פיסקא ממשנתנו פ"א מ"י, אלא ששם: ונוחל את הארץ, וכ"ה כאן גם בד ובכי"ע. והגירסא שלנו משובחת היא, וע"פ לשון הכתוב היא (דברים ה', ט"ז): למען יאריכון ימיך, ולמען ייטב לך על האדמה אשר ה' אלקיך נותן לך. וכן רגילה אריכות ימים על פני האדמה בספר דברים. ושני התלמודים (ירושלמי פ"א ה"י, ס"א ע"ד, בבלי ל"ט ב') הבינו את דברי המשנה מעין "יש עושה מצוה אחת", כלומר, פעמים העושה מצוה אחת מטיבין לו, והיינו כשחציו זכאי וחציו חייב, ואם עשה מצוה אחת הוכרע לכף זכות, כמפורש להלן. ואשר לסיפא הלשון במשנתנו היא: וכל שאינו עושה מצוה אחת אין מטיבין לו ואין מאריכין לו ימיו ואינו נוחל את הארץ. ופירשה התוספתא "אינו עושה מצוה אחת" כלומר שעובר עליה,²⁸ ועובר עבירה אחת, ופעמים שהיא מכריעה אותו לכף חובה. וכן הבין בעל פני יהושע גם את דברי רב יהודה בבבלי ל"ט ב' הנ"ל. והתוספתא לא נקטה לשון שלילית (אינו עושה מצוה, אין מטיבין לו וכו') אלא לשון חיובית: העובר עבירה וכו' מריעין לו, מקטפין²⁹ את ימיו. ונראה שאף בירושלמי פירשו "אינו עושה מצוה" היינו עובר עבירה. וכן שנו שם בפ"א רה"י, ס"א ע"ד: תנינן³⁰ הא כל היושב ולא עבר עביר' נותנין לו שכר כעושה מצוה, ואת אמר' אכן. והקושיא מן הרישא,³¹ שאמרו שם: העושה מצוה אחת על אחת כמה וכמה שתינתן לו נפשו. ולפ"ז אין מצוה אחת אלא מצילתו ממיתה חטופה, אבל לא שמענו שנותנים לו כל המדות ששנו במשנתנו. ותירצו: אלא כן אנן קיימין במחוצה (כלומר, שהאדם הוא מחוצה, חציו חייב וחציו זכאי). עשה מצוה אחת מטיבין לו וכו', והעובר עבירה אחת אין מטיבין לו וכו'. ויש כאן פירוש ל"אינו עושה מצוה אחת", כמו שהוא בתוספתא כאן (אבל אין שם כלל ציטטה מן התוספתא). וכל מפרשי הירושלמי נדחקו מאד בפירושו. ועיין בפיה"מ להר"מ במקומו שאף הוא נתקשה בפירוש הסיפא של המשנה. ושוב שאלו להלן בירושלמי את אותה הקושייא ממשנת מכות הנ"ל ששאל גם הבבלי ל"ט סע"ב ותירצו את אותו התירוץ. ור' יוסי בר בון פירש את משנתנו כאן שעושה מצוה אחת פירושו מי שייחד לו מצוה ולא עבר עליה מימיו, עיין מ"ש ע"ז בפירושי להלכות הירושלמי להר"מ, עמ' ס"ז, הערה 4.

footnotes: ²⁸ ובמשנתנו שנו "אינו עושה מצוה אחת", כהקבלה לרישא. ²⁹ בד ובכי"ע: מקצרין, ועיין לעיל מגילה פ"ג הכ"ז, עמ' 361. ³⁰ כ"ה בשרי"ר, עמ' 228, והכוונה למשנתנו סוף מכות. ³¹ כמו שמצוי לפעמים בירושלמי, ולפנינו הדבר מובן יותר. משום שבסמוך מקשה באמת מן הסיפא, ולפיכך נקט אותה גם כאן.

70-71. **לעולם יהא אדם רואה את עצמו כאילו חציו זכיי וכו'.**כל הברייתא בבבלי מ' ב'. ובקה"ר רפ"י: דורשי רשומות אומרים האדם נידון אחר רובו. ולעולם ימוד אדם עצמו חציו זכאי וחציו חייב וכו'. ועיין גם בירושלמי כאן פ"א ה"י, ס"א ע"ד, ובקה"ר לעיל שם.

72. **אילו שהכריע וכו'.**בד ובכי"ע: אוי לו, והנכון כלפנינו, עיין מ"ש לעיל ח"א (ברכות), עמ' 47, ויש להוסיף עליהן כהנה וכהנה גם מן המשנה, עיין מ"ש ר"י קוטשר בספר חנוך ילון, עמ' 266 ואילך, והוא העיר שם אף למקום שלנו לפי שנו"ס של צוקרמנדל (ושם בטעות: אי לו, כלומר בשתי מלים), ועיין מ"ש להלן שורה 76, ד"ה אילו.

74. **ר' שמעון בן לעזר אומ' משם ר' מאיר לפי שהיחיד וכו'.**וכע"ז בד. ובכי"ע חסר "משם ר' מאיר" וכן חוא חסר בבבלי ובקה"ר הנ"ל.

74-75. **לפי שהיחיד נידון אחר רוב[ו], העולם נידון אחר רובו וכו'.**לפנינו הכוונה כאן שהציבור נידון אחר רובו, ובירושלמי כפשוטו, עמ' 504 (ועיין גם לעיל ח"ד, פסחים, עמ' 582, הערה 5), הראיתי (ע"פ רז"פ במבוא הירושלמי כ"ו ע"א) שבמקורות חז"ל מא"י משתמשים בדיבור "ציבור" במקום "עולם" שבבבלי עיי"ש. ברם לפנינו תפשו את לשונה של משנת ר"ה פ"א מ"ב: בארבעה פרקים העולם נידון, ושם פירושו כל העולם ממש, עיין להלן שם. ואני מעיר על כך מחמת הלשון שבירושלמי תענית פ"ג ה"ד, ס"ו ע"ג: ר' זעורה בשם ר' חנינה מה יעשו גדולי הדור, ואין הציבור נידון אלא אחר רובו וכו', ר' יעקב בר אידי בשם ר' יהושע בן לוי מה יעשו גדולי הדור, ואין הציבור נידון אלא אחר רובו וכו'. וכ"ה ("ואין הציבור") גם בפי' הר"ח בבבלי שם כ"א א'. ובאהצו"י שם, עמ' 85, הביא בשם ספר זכרון תורת משה: מה יעשו גדולי הדור, ואין העולם נידון וכו', והוא תיקון ע"פ הבבלי בקידושין כאן. ובד מוסיף כאן: לעולם יהא אדם רואה את עצמו חציו זכאי וחציו חייב ואת העולם חציו זכאי וחציו חייב. וכע"ז גם בכי"ע. אבל כ"ז חסר גם בברייתא שבבבלי הנ"ל, ובקה"ר הנ"ל מקוצר עוד יותר. ואפשר שהוא כפל דברים מלעיל שורה 70–71.

76. **אילו שהכריע את עצמו וכו'.**עיין מ"ש לעיל, שורה 72, ד"ה אילו, על כתיב זה. ועיין להלן פ"ה, הערה 75.

78-79. **ר' שמעון אומ' היה אדם צדיק כל ימיו, ובאחרונה מרד וכו'.**בירושלמי פאה פ"א ה"א, ט"ז ע"ב: תני ר' שמעון בן יוחי הרי שהיה אדם צדיק גמור כל ימיו וכו'. וכ"ה ("בן יוחי") גם בבבלי מ' ב', ובליקוטים בדרשה ליוה"כ בפסיקתא חדתא³² שפרסם יעללינעק בביה"מ ח"ו, עמ' 67. ובאגדות התלמוד מעתיק: ר' שמעון אומר וכו', וכנראה שקיצר. ואעפ"י שאין הבדל בדבר, שהרי סתם ר' שמעון הוא ר"ש בן יוחאי, אבל כבר העירו החכמים שר' שמעון נזכר בשם אביו במדרשות מדבי ר' ישמעאל, ובלי שם אביו במדרשות מדבי ר' עקיבא.

footnotes: ³² כלומר, מדרש "מה רבו", עיין מ"ש במבואי לדב"ר שהוצאתי לאור, עמ' XIV ואילך.

82-83. **כל העוסק בשלשתן, במקרא, ובמשנה, ובדרך ארץ, על זה נאמ' והחוט המשולש וכו'.**במשנתנו ספ"א: כל שישנו במקרא ובמשנה ובדרך ארץ לא במהרה הוא חוטא, שנאמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק, וכל שאינו לא במקרא ולא במשנה וכו'. ולפי גירסא זו אין פירושו אלא שאם הוא יודע מקרא וכו'. אבל ברוב הנוסחאות:³³ כל שאינו לא במקרא ולא במשנה וכו', וכל המחזיק (או: והמחזיק) בשלשתן עליו הכתוב אומר והחוט המשולש לא במהרה ינתק. ובכ"י פרמה: וכל המחזיק בשלשתם לא במהרה הוא חוטא, עליו הכתוב אומר וכו'. ויש כאן הוספה ע"פ הנוסחאות שלנו.

footnotes: ³³ משנה שבירושלמי, הוצ' לו, קויפמן, כי"מ, משנה דפוס בלתי נודע שבספרית ירושלים ועוד, ועיין גם במלא"ש.