1-2. **כך אין האשה מקדשת בה, ובשלוחה.**בד ובכי"ע: אין האשה מקדשת את בתה בה, ובשלוחה. ולפנינו הפירוש הוא שאין האשה מקדשת אחרים, לא את בנה ולא את בתה, לא ע"י עצמה ולא ע"י שלוחה. אבל סיגנון ד וכי"ע יותר נוח, וכן מפורש במשנת סוטה ספ"ג: האיש מקדש את בתו, ואין האשה מקדשת את בתה. ועיי"ש בתוספות כ"ג ב', ד"ה שנאמר. ואינה נאמנת עליה, כמשנתנו פ"ג מ"י, ועיין בבלי ס"ה א'. ועיין במשנת יבמות פי"ג מ"ב, ובאוה"ג כאן, התשובות, עמ' 122 ואילך. והברייתא נסמכה למשנתנו רפ"ב: האיש מקדש בו ובשלוחו וכו', האיש מקדש את בתו כשהיא נערה, בו ובשלוחו.

2-3. **האומ' לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאני יוסף, ונמצא יוסף ושמעון וכו'.**רמב"ם פ"ח מה' אישות ה"ג בשינוי סדר. ובמ"מ שם: תוספתא. ובר"ן על הרי"ף למשנתנו (פ"ב מ"ג) סי' תרל"ג הביא את כל הברייתא בשם התוספתא בפרק שני כנוסחא שלפנינו. וכע"ז גם בנ"י, סוף עמ' ר"ט. ובמאירי מ"ח ב', סוף עמ' 237, העתיק חלק מן הברייתא בשם תוספתא, וכנראה שניסח ע"פ הר"מ. וכן פסקו ע"פ הרמב"ם הנ"ל בטור אה"ע סי' ל"ח ובשו"ע שם סעיף ל"ג. והברייתא נסמכה למשנתנו פ"ב מ"ג: על מנת שאני וכו' בן עיר ונמצא בן כרך וכו'. ובשלטה"ג להרי"ף פ"ב (למשנתנו הנ"ל) בשם הריא"ז: "ונראה בעיני שאם אמר דינר זה אחד ונמצאו שנים, הרי זו מקודשת, שיש בכלל שנים אחד", והוא כמו בתוספתא כאן. ולפ"ז אם אמר "אלא דינר אחד", אינה מקודשת, כבסיפא כאן. ועיין בבאר היטב באה"ע שם, ס"ק מ"א, ולעיל שם ס"ק ל'. ובאמת, דין הריא"ז ק"ו הוא מן ההלכה שבתוספתא כאן, אבל בהלכה שבתוספתא כאן יש חידוש גדול, שאם אמר ע"מ שאני בסם, ונמצא בסם ובורסקי מקודשת, והרי בורסקי הוא מן ה"מומין" שכופין אותו להוציא, לדעת ר"מ במשנת כתובות ספ"ז, ומי מיפיס שריח הבושם מבטל את ריח העורות. והרי"ף והרא"ש לא הביאו תוספתא זו. ועיין בבית שמואל באה"ע שם ס"ק מ"ד. ועיין בח"ד כאן שהעיר על הר"מ ועל ב"ש.

6-8. **[התקדשי לי בזו ובזו, היתה אוכלת ראשונה ראשונה, אם נשתייר בידו שוה פרוט' מקודשת, ואם לאו, אינה מקודש'].**כ"ז נשמט בכי"ו ע"י הדומות, והשלמתי ע"פ ד. וכ"ה גם בכי"ע¹ ובתוספות רי"ד, אלא שבשניהם: אם נשתייר בידה, וכ"ה להלן רפ"ג. ובמשנתנו פ"ב מ"א: האומר לאשה התקדשי לי בתמרה זו, התקדשי לי בזו, אם יש באחת מהן שוה פרוטה מקודשת, ואם לאו, אינה מקודשת. בזו ובזו ובזו, אם יש שוה פרוטה בכולן מקודשת, ואם לאו, אינה מקודשת. היתה אוכלת ראשונה ראשונה אינה מקודשת עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה. ובבבלי מ"ו א' שאלו: אהייא (כלומר, אהייא קאי היתה אוכלת) אילימא ארישא (כלומר, כי אמר התקדשי, התקדשי) מאי איריא אוכלת, אפילו מנחת נמי, דהא התקדשי לי בזו קאמר וכו', ר' אמי אמר לעולם אסיפא, ומאי עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה, עד שיהא באחרונה שוה פרוטה.² ובתוספות רי"ד שם: תניא נמי הכי בפרק ב' דתוספתא קידושין, היתה אוכלת ראשונה ראשונה, אם נשתייר בידה שוה פרוטה מקודשת. ברם הלשון בתוספתא כאן היא כלשונה להלן רפ"ג, והכוונה אעפ"י שלא היתה לה רשות לאכול עד שיתן לה את כולן מ"מ אם נשתייר בידה אחרי אכילתה שוה פרוטה מקודשת, וכפירוש ר' אלעזר בירושלמי פ"ב ה"א, ס"ב ע"ב: אתיא דר' שמעון בן אלעזר כר' מאיר, כמה דר' מאיר אמר כל המשנה מדעת הבעלים נקרא גוזלן וכו', ועיין בק"ע שם ובהגהות יפה עינים מ"ו א', ובריטב"א במקומו. ולפ"ז אינה עניין לדברי ר' אמי בבבלי. ועיין בירושלמי לעיל ולהלן שם, והפירוש שם צ"ע לפי שעה.

footnotes: ¹ ושם: בזו ובזו ובזו (אצל צוקרמנדל: "בזו ובזו"). והמלים "התקדשי לי" אינן שם. ² אבל הראשונות כבר נאכלו, והמקדש אמר בזו ובזו, ולא רצה שיחולו הקידושין עד שיתן את כולן, וכשאכלה את הראשונות נעשו עליה מלוה, והמקדש במלוה אינה מקודשת.

8-11. **התקדשי לי בכוס זה, אם יש בו ובמה שבתוכו שוה פרוטה, מקודשת, ואם לאו, אינה מקודשת, זכת בו ובמה שבתוכו. במה שיש בכוס זה, אם יש במה שבתוכו שוה פרוטה, מקודשת, ואם לאו, אינה מקודשת, ולא זכת אלא במה שבתוכו בלבד.**במשנתנו פ"ב מ"ב: התקדשי לי בכוס זה של יין ונמצא של דבש וכו', אינה מקודשת. ובבבלי מ"ח ב': ת"ר התקדשי לי בכוס זה, תני חדא בו ובמה שבתוכו, ותניא אידך בו ולא במה שבתוכו, ותניא אידך במה שבתוכו ולא בו. ולא קשיא הא במיא, חא בחמרא, הא בציהרא. ועיין בפירש"י, בתוספות, ובר"מ ספ"ה מה' אישות. ובתוספות רי"ד שם: כל אלה החלוקים משמע בשאמר התקדשי לי בכוס זה סתם, אבל בשאמר בכוס זה של יין, או של דבש, או של שמן, זה הלשון מוכח במה שבתוכו ולא בו. ובירושלמי פ"ב רה"ב, ס"ב ע"ג: בכוס זה, [אם יש בכוס זה] ובמה שבתוכו שוה פרוטה מתקדשת, ואם לאו, אינה מתקדשת, זכת בו ובמה שבתוכו. [במה שבתוכו], אם יש במה שבתוכו שוה פרוטה מתקדשת, ואם לאו, [אינה] מתקדשת, לא זכת אלא במה שבתוכו בלבד.³ ולא נזכר לא בתוספתא ולא בירושלמי החילוק בחומר הנמצא בכוס. וסתם "כוס" הוא כוס יין כבמקרא וכבתלמוד,⁴ והמקדש "בכוס זה" (של יין) כוונתו בו ובמה שבתוכו, וכמו שהביא במאירי עמ' 239, בשם "ויש מפרשים": "וביין בו ובמה שבתוכו, שבוודאי לא בא אלא לעשותו סעד לכוס". ונראה שאף דוגמא זו לוקחה מן המציאות. ואף שלהלכה ולמעשה היו מקדשים בכסף ובכל שוה כסף (לרבות ירק שהוא דרך בזיון, עיין בבלי מ"ה ב') וגם בכוס יין (שם מ"ה א', ואינו דרך בזיון), הרי הדין נותן שבקידושין רגילים שהם מדעת המשפחה ובחגיגיות ובברכת אירוסין, היה בוודאי מנהג קבוע וסדר ידוע במה מקדשין. והנה מזמן הגאונים קיימת מסורת שהיה החתן אומר בפני עדים: אריסת לי ומקודשת לי בהדין כסא ובמה דאית ביה, עיין בתשה"ג אסף מדעי היהדות ח"ב, עמ' 63, סי' מ"ה,⁵ ובהערות שם. וכן בסידור רב סעדי', עמ' צ"ז, מפורש שמברך ברכת אירוסין ואח"כ הוא אומר: אריסת לי ומקודשת לי וכו' בהדין כסא ובמה דאית ביה וכו'. ובהערות שם בשם מחזור תימן כ"י: בחמרא דבכסא הדין ובכספא דיבגויה. וכן נהגו בפרס ובתימן, עיין בחילופי מנהגים בין בני א"י ובני בבל, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' 139 ואילך, הוצ' רב"מ לוין, עמ' 54, ובהערות שם ושם, ובאוה"ג, התשובות, עמ' 11. ובעיטור, ברכת חתנים, ח"א, הוצ' רמא"י, ס"ג ע"א: ויש מקומות שנותנין טבעת להכוס ומברך עלי' ונותן לאשה ואומר לה התקדש לי בו ובמה שבתוכו. ואעפ"י שהמקורות הנ"ל מקורות בבליים הם, מסתבר שהוא מנהג ישראל כולל, ומקיימין בכוס זה שתי מצות מברכין עליו ומקדשין בו. וע"פ מנהג זה מובנת יפה הברייתא שלנו, והיינו שאפילו לא אמר "בהדין כסא ובמה דאית ביה" הכוונה לו ולמה שבתוכו, וזכתה בכל מה שבתוכו, אפילו נתן שם זהב, או טבעת, כמנהג המקום. אבל אם אמר מפורש "במה שבתוכו גרידא" לא זכתה בכוס, אעפ"י שהמנהג היה לקדש בו ובמה שבתוכו.

footnotes: ³ כן נראה להגיה, ולפנינו השמטות ברורות. ועיין בס' עצי ארזים סי' כ"ט ס"ק כ"ג שנדחק לפרש את הגירסא שלפנינו. ⁴ עיין בקונקורדנציא לבבלי כרך י"ח, ערך כסא, סוף עמ' 136 ואילך. ⁵ בהוצ' מיוחדת, עמ' 63.

11. **על מנת שאני עני, והיה עני והעשיר וכו'.**כל הברייתא פשוטה היא, והכל הולך אחרי המצב בשעת קידושין. וכנראה שהכוונה היא שאעפ"י שבשעה שבררו את מצבו כבר נתקיים התנאי, מ"מ כל שבשעת קידושין לא נתקיים התנאי, אינה מקודשת, ועיין מ"ש על התוספתא כאן באבני מלואים סוף סי' ל"ט. ועיין מ"ש רבינו ירוחם בס' חוה נתיב כ"ב ח"ד בשם הרמ"ה והרא"ש. ועיין בצפנת פענח פ"ז מה' אישות ה"ט.

11-12. **על מנת שאני עשיר, והיה עשיר והעני וכו'.**ובס' חוה הנ"ל בשם הרמ"ה שאם היו לו מאתים זוז בשעת קידושין, ואח"כ נגנבו, או נאבדו, מקודשת.

12. **על מנת שאני בסם, והיה בסם ונעשה בורסי וכו'.**במאירי מ"ח ב', סוף עמ' 237: ובתוספתא אמרו על מנת שאני בשם ונעשה בורסי, הואיל ובשעת הקדושין היה בשם מקדשת, וכן כל כיוצא בזה.

21-22. **זה הכלל, כל תניי כשמתקיים בשעת קידושין, אע"פ שבטל וכו'.**השלמתי ע"פ ד. וכ"ה בכי"ע, וכן הובא בירושלמי פ"ג ה"א, ס"ג ע"ג, בשם "הדא דתני ר' חייה".

23-24. **התקדשי בסלע, משנטלתו מידו אמרה סבור' הייתי שאתה כהן וכו'.**במשנתנו פ"ג מ"ה: המקדש את האשה ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת וכו', הרי זו מקודשת, מפני שלא הטעתו. ופירש"י: אלא הוא הטעה את עצמו, וכיון דלא פירש לאו כל כמיניה, דהוו להו דברים שבלב, ועיי"ש נ' א'. ועיין הלשון להלן בסיפא. ומוסיפה התוספתא שאין הבדל בין שהוא טעה ובין שהיא טעתה. וכן פסק הר"מ בספ"ח מה' אישות, ומקורו מכאן, כמו שהעיר ר"ב הכהן במעשה רב על הר"מ במקומו. ויש כאן חידוש, עיין בשו"ת חתם סופר אה"ע ח"א סי' פ"ב.

25-26. **זה הכלל, כל זמן שנפלו קדושין לתוך ידה, בין שהטעה, בין שהטעתו היא, הרי זו מקודשת.**כנראה שהכוונה היא, אעפ"י שאמרה מיד ובתוך כדי דיבור, שהיא טעתה, או שאמר הוא כן. אין הקידושין מתבטלין אחרי שנפלו הקידושין לתוך ידה, כמו שפסקו בבבלי נדרים פ"ז א' וב"ב קכ"ט סע"ב, וכמו שפירש במנ"ב. ועיין מ"ש לעיל בסמוך.

26-27. **ר' שמעון אומ' הטעה לשבה ממון הרי זו מקודשת.**במשנתנו פ"ב מ"ב: התקדשי לי וכו' בדינר זה של כסף ונמצא של זהב וכו', עני ונמצא עשיר, אינה מקודשת. ר' שמעון אומר אם הטעה לשבח מקודשת. ע"מ שאני כהן ונמצא לוי, לוי ונמצא כהן וכו', אינה מקודשת. ומלמדת הברייתא שר"ש אינו חולק אלא אם הטעה לשבח ממון, אבל בשבח יוחסין אף הוא מודה שאינה מקודשת, עיין להלן בסיפא ומש"ש.

28. **רוצה היא בשל זהב יתר משל כסף וכו'.**וכאן מפורש שאפילו אין שליח ביניהם מקודשת אם הטעה לשבח ממון, אבל בבבלי מ"ח ב' פירשו את משנתנו בקידושין ע"י שליח, וטעמם הוא כיון שהזכיר במפורש את הדבר שהוא מקדש בו, ונמצא משקר, אינו מקודשת אפילו לר' שמעון, הואיל וקיימת מציאות רחוקה שאדם לפעמים מעדיף את הגרוע על המשובח, אבל בקידושין ע"י שליח הרי המשלחת לא שמעה בשעת קידושין במה הוא מקדש אותה, ואם נתרצתה להתקדש בדינר של כסף בוודאי תתרצה להתקדש בדינר של זהב לר"ש. והמשנה שלאחריה (מ"ד) כאילו פירוש הוא למשנה שלפנינו. אבל בתוספתא כאן מפורש שלא כשיטת הבבלי. ועיין מ"ש ר"ד הלבני בספרו מקורות ומסורות, עמ' תר"צ ואילך.

29. **מודה ר' שמעון שאם הטעה לשבח יחסין שאין מקודשת.**וכ"ה בבבלי מ"ט א': תניא נמי הכי מודה ר' שמעון וכו'. ונראה שהבבא שלנו נוספה בתוספתא ע"פ הבבלי, ובא"י לא שנו אלא את הרישא: הטעה לשבח ממון הרי זו מקודשת. ובבבלי הנ"ל: אמר עולא מחלוקת בשבח ממון, אבל בשבח יוחסין דברי הכל אינה מקודשת, מאי טעמא מסאנא דרב מכרעאי לא בעינא, ולא הוסיף עולא אלא את הטעם. ובירושלמי פ"ב ה"ב, ס"ב ע"ג: א"ר יוחנן מודה ר"ש שאם הטעה לשבח יחסים אינה מקודשת. אמר ר' יוסה מתנית' אמרה כן. ונראה שהכוונה לתוספתא לעיל ברישא ששנתה בדברי ר"ש: הטעה לשבח ממון הרי זו מקודשת, ולפ"ז ממון דווקא. והוא מצוי בירושלמי שהירושלמי רומז לברייתות בתוספתא, ואינה מזכיר אותן, אבל הסיפא כאן לא היתה ידועה בא"י, ור' יוחנן אמרה מדעתו. והמפרשים בירושלמי פירשו שהכוונה למשנתנו "ע"מ שאני כהן ונמצא לוי, לוי ונמצא כהן", כדברי רב אשי בבבלי מ"ט א', אבל לפירוש זה העיקר חסר מן הספר, והיה צריך לומר "ולית ר"ש פליג",⁶ ולא עוד אלא שקושייתו של מר בר רב אשי לא נתרצה בירושלמי לפי פירוש זה.

footnotes: ⁶ אבל לפירושנו הדברים כמעט מפורשים בתוספתא עצמה, ומספיק הרמז לתוספתא.

30. **התקדשי לי בסלע זו וכו'.**כל הברייתא נכפלה בטעות מלעיל, וליתא בד ובכי"ע.

37. **והחזיקה בטלית, הרי זו מקודשת.**כלומר, שהחזיקה בטלית באחד מן הקניינים,⁷ הרי זו מקודשת, שהרי שמעה שהוא מקדש אותה ושתקה בשעת מתן הקידושין, והיא מקודשת אפילו בדלא שדיך, עיין בבלי י"ב ב' ולהלן בסמוך. ודוקא אם לקחה את הסלע, או שהחזיקה בטלית, אבל אם זרק לחיקה ושתקה, אינה מקודשת, לשיטת הרמ"ה שהובאה בטור אה"ע סי' כ"ח.

footnotes: ⁷ דוגמא ד"המחזיק במטלטלין" בבבלי ב"ק י"ב א', או החזיק במשכון (שם מ"ט ב'), והרבה כיוצא בזה. ועיין בצפנת פענח פ"ד מה' אישות הכ"א שפירש החזיקה בטלית שנהנתה ממנה, ושימוש במטלטלין קניין הוא, עיי"ש. וצ"ע בדבר. עיין רש"י גיטין כ"ב א'. ד"ה החזיק בעציץ.

38. **כינסי לי סלע זו, ובשעת מתנה אמ' הרי את מקודשת לי, הרי זו מקודשת וכו'.**ירושלמי פ"ב סה"א, ס"ב ע"ג. ובבבלי י"ב ב': אמר לה כנסי סלע זו בפקדון וחזר ואמר לה התקדשי לי בו, בשעת מתן מעות מקודשת וכו'. ועיין מ"ש להלן שורה 39–41, ד"ה הילך.

39. **משנטלתו מידו, רוצה מקודש', רוצה אין מקודשת.**וכן בירושלמי הנ"ל בכי"ל: אם משנתנה לה רצת מקודשת, רצת אינה מקודשת,⁸ והכוונה שהכל תלוי ברצונה, ואם רצתה להתקדש ואומרת "הן", מקודשת, ואם לא רצתה ושתקה, אינה מקודשת, שכל שתיקה לאחר מתן מעות לאו כלום היא. ובבבלי הגירסא היא: רצתה מקודשת, לא רצתה אינה מקודשת, ופירשו "לא רצתה" ששתקה, שאם אמרה בפירוש שאינה רוצה הרי אפילו בשעת מתן מעות אינה מקודשת.

footnotes: ⁸ ובין השורות תלה הסופר "לא" כלומר, קרי: לא רצת אינה מקודשת.

39-41. **הילך סלע זו שאני חייב לך, בשעת מתנה [אמר] הרי את מקודשת לי, רוצה מקודשת, רוצה אין מקודשת. אם משנטלתו מידו, אע"פ ששניהם רוצין אין מקודשת.**בחי' הרשב"א י"ג א', ד"ה כינסי, ובשו"ת שלו ח"א סוף סי' אלף רכ"ז: דגרסי' בתוספתא דמכלתין בפ"ב⁹ הילך סלע זה שאני חייב ליך, אמ' לה בשעת מתנה הרי את מקודשת לי, רוצה מקודשת, אינה רוצה אינה מקודשת. וכע"ז בירושלמי הנ"ל: ואם לאו אינה מקודשת, ועיין מ"ש לעיל בסמוך, ד"ה משנטלתו. ובבבלי י"ג א': אמר לה כנסי סלע זו שאני חייב ליכי, וחזר ואמר לה התקדשי לי בו, בשעת מתן מעות רצתה מקודשת, לא רצתה אינה מקודשת. ואף כאן פירשו לא רצתה היינו ששתקה, אינה מקודשת משום שנטלה את שלה. ומן הלשון "וחזר ואמר לה" משמע לכאורה שהכוונה היא שחזר מדיבורו, ואמר אין אני מחזיר לך מה שאני חייב לך, אלא הסלע היא לקידושין, והחוב נשאר כמו שהיה, והוא בדיוק כסיגנון הברייתא שלעיל בבבלי י"ב ב' "כנסי סלע זו בפקדון וחזר ואמר לה התקדשי לי בו", ושם הרי ברור שחזר בו ואמר שאין כאן פקדון, ויש כאן קידושין. וכן מפרש מתחילה בחי' הרשב"א הנ"ל: יש לפרש שחזר ואמ' לה, לא לפירעון אלא לקידושין, ולפי פירוש זה דדוקא וכו', והוא שהגיע זמנו, אבל אם היה חייב לה ולא הגיע זמנו, ואמר לה התקדשי לי במנה זו ואישתיקה מקודשת וכו'. ועיין בשו"ע אה"ע סי' כ"ח סע' ג' ובבאור הגר"א שם. ועיין בט"ז שם ס"ק ה' ומ"ש בס' עצי ארזים שם ס"ק י'. ברם בה"ג בשתי המהדורות (עיין אוה"ג, עמ' 125) מפורש: אמרה "אין" בעידנא דקא מהדר לה, אמרינן בההיא הנאה דאהדריה ניהלה מיגמר גמיר ואקנאי נפשה, וכמאן דיהיב לה מנפשיה דמי וכו'. ולפ"ז "וחזר ואמר לה" פירושו שאינו מכוין להחזרת החוב בלבד, אלא שכוונתו שתתקדש בהחזרת ההוב, ובזה דווקא אם שתקה, ולא היו שידוכין ביניהן, אינה מקודשת, אבל אם חזר ואמר לה לא לפירעון אלא לקידושין אפשר שהיא מקודשת אף בלי שדוכין. עיין בחי' הרשב"א שם שהעיר על הבה"ג ועל פסק הר"מ פ"ה מה' אישות הי"ב. ובחי' הרשב"א ובשו"ת הנ"ל הסתייע מלשון התוספתא כאן לשיטת הבה"ג והר"מ, משום שלא נזכר בה "וחזר ואמר לה", ומשמע שעדיין עומד בדיבורו הראשון שמחזיר לה את החוב, אלא שהוא רוצה שתתקדש בו. ברם גם ברישא (לעיל שורה 38) "כנסי לי סלע זו ובשעת מתנה אמ' הרי את מקודשת" לא נזכר "וחזר ואמר לה" (כסיגנון הבבלי) ושם הרי בהכרח חוזר בו בדיבורו. ועיין מ"ש להלן, שורה 42–43, ד"ה והנה.

footnotes: ⁹ בשו"ת הנ"ל: דתניא בתוספתא דקידושין.

41-42. **התקדשי לי בסלע שיש לי בידך אין מקודשת.**וכ"ה בד ולהלן פ"ד ה"ה, שורה 15. אבל בכי"ע ובירושלמי הנ"ל חסרה בבא זו. ולפי הגירסא שלפנינו סותמת כאן הברייתא שהמקדש במלוה אינה מקודשת, עיין להלן רפ"ג ומש"ש. ונראה שכאן מדברים בסלע שהיא חייבת לו, ואין בבא זו דבוקה להלכה שלפניה, עיין מ"ש להלן פ"ד, שורה 15, ד"ה אמר לה.

42-43. **כיצד יעשה, יטלה הימנה ויחזור ויתננו לה, ויאמר לה הרי את מקודשת לי.**וכ"ה להלן פ"ד, שורה 15–16, הנ"ל. וכע"ז להלן ספ"ג ולפי הגירסא שלפנינו הפירוש פשוט, שאעפ"י שהוא מוחל לה את הסלע שהיא חייבת לו אינה מקודשת עד שיתן לה את הסלע בידה. ועיין באו"ש פ"ג מה' אישות ה"א שתמה למה צריך ליטול הימנה את הסלע, הרי יכול לקדשה בהנאת מחילת המלוה, עיי"ש שנדחק. ברם כל העניין של קידושין בהנאת מחילת מלוה לא נזכר כלל בירושלמי, ואף בבבלי אין הדבר ברור, עיין בר"ן על הרי"ף פ"א סי' תקע"ה, וכן תפס במה"פ בירושלמי פ"א ה"ב, ד"ה מלוה, כדבר פשוט בשיטת הרמב"ם.¹⁰ והנה לפי הגירסא שלנו בבא זו מובנת, והיינו אעפ"י שהיא עדיין חייבת לו סלע, ובקידושין היא נפטרת מן החוב, מ"מ צריך שיתן את הסלע ממש בידה, ואינה מקודשת במחילת מלוה, אבל לפי גירסת כי"ע והירושלמי שבבא זו דבוקה ל"הילך סלע זו שאני חייב לך" שנטלתו ושתקה שאינה מקודשת אפילו אם שניהם רוצים, ברייתא זו קשה לפירוש בה"ג והר"מ הנ"ל, שהרי כשנטלה את הסלע, בחובה נטלה אותו, ואין בידה כלום, ופשיטא שאינה מקודשת אם לא יתן לה סלע משלו. אבל אם נפרש כפירוש הרשב"א בתחילה, והיינו שחזר בו המקדש, ונותן לה את הסלע לקידושין, והחוב נשאר כשהיה, הרי היה אפשר היה לחשוב שאם אומר לה אח"כ הרי את מקודשת לי במחילת החוב, מקודשת, ולפיכך מלמדת התוספתא שלא תתקדש אלא אם כן יטלנה הימנה¹¹ וכו'. ומן הירושלמי אין ראייה, שהרי מדברי הירושלמי לעיל שם יוצא ברור שאם חטף סלע מידה ונתנו לה ואמ' לה בשעת מתנה הרי את מקודשת לי, הרי זו מקודשת. ואמרו שם: "רוצה היא שתהיה מקודשת לו ויהא חייב לה סלע", ושלא כדברי רש"י נ"ב סע"א. ומסתבר שאף בחוב אם אמר לה כן כוונתו שתהא מקודשת והחוב ישאר חוב, ואין להביא ראייה מן הירושלמי לשיטת הבבלי והתוספתא. ועיין בבאורי הגר"א אה"ע סי' כ"ח ס"ק י"ג. ועיין בהמקנה ק"א סי' כ"ח סעיף ב', ד"ה בהג"ה.

footnotes: ¹⁰ אבל מה שכתב בפ"ב ה"א, ד"ה מה בינה, לא נתחוורתי בדבריו ז"ל, שהרי שם מדברים למ"ד מקדשים במלוה, ולדידיה עצם הפטור מן החוב נתינת ממון היא, ואין שום צורך להכניס שם "הנאת מחילת מלוה". ¹¹ ועיין בהגהת הרמ"א באה"ע סי' כ"ז סוף סעיף ג' ובפתחי תשובה שם ס"ק י"ב.

43-44. **התקדשי לי בסלע זו, משנטלתו מידו הטילתו לים, או לנהר, אין מקודשת.**וכ"ה בד. ובבבלי ח' ב': התקדשי לי במנה, נטלתו וזרקתו לים וכו' אינה מקודשת. ובלשון הבבלי "נטלתו וזרקתו" היה אפשר לפרש שזרקתו מיד (כמו "שקלי ואזלי")¹² ולא החזיקתו בידה. ור"י אלמנדרי במקומו כתב: פירש רבנו נסים ז"ל הני מילי שלקחה אותו מנה ברתחא,¹³ אבל אם לקחה בפני עדים, וכו' ואח"כ השליכה וכו' אינה נפטרת ממנו אלא בגט. ועיין בס' המקנה במקומו ומ"ש בק"א סי' ל' סעיף ז', ד"ה נטלתו. ועיין בפתחי תשובה במקומו. אבל הלשון "משנטלתו", משמע שהחזיקה את הסלע בידה, כלעיל, שורה 39 ושורה 41. ובאמת בכי"ע הגירסא היא: הרי זו מקודשת. ובירושלמי פ"ב ה"א, ס"ב ע"ג: התקדשי לי בסלע זו ואמרה השליכה לים, או לנהר, אינה מקודשת.¹⁴ ובדרך אולי ואפשר יש לשער שיש כאן השמטה בתוספתא, וצ"ל: או לנהר [הרי זו מקודשת. אם אמרה לו הטילהו לים, או לנהר], אינה מקודשת. ובכי"ע נשמט ע"י הדומות מ"מקודשת" עד "מקודשת" ולפנינו נשמט מן "לנהר" עד "לנהר". ובירושלמי לא הובאה אלא הסיפא גרידא.

footnotes: ¹² ולא בא הפועל "נטל" אלא כחיזוק הפועל זרק, דוגמת "נטלו וחבשו" (וי"ר פי"ח, ב', הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' ת"ג), נוטל והולך (-שקיל ואזיל) בבבלי ע"ז ג' א', והרבה כיוצא בו. אבל נראה שעיקר הפירוש כפירוש רבינו נסים, עיין להלן בפנים, ובהערה 13. ועיין לעיל גיטין פ"ו ה"ב, שורה 11. ושם אפילו לא החזיקה בו, אלא זרקתו מיד מגורשת, שהרי מתגרשת בעל כרחה. ¹³ וכן הביא בשמו בתוספות המיוחסות לר"י הזקן ח' ב'. וכן במאירי, עמ' 58. ועיין בהערות הר"א סופר שם הערה ז' שציין לדברי האחרונים. ועיין בפירוש רבינו יהונתן, עמ' ל"ח, ובפירוש ר"ח בר שמואל, עמ' רי"ג. ועיין בלשון התוספתא לעיל גיטין פ"ו ה"ב, שורה 11–13 ומש"ש, ד"ה וכאן הואיל. ¹⁴ בשיטה לא נודע למי ח' ב': "ודווקא כשזרקתו מיד בנטילתה. ובירושל' גרסי' התקדשי בסלע זה ואמרה לו השליכהו לים המל' (-המלח), או לנהר, אינה מקודשת, ומשמע דפליג אגמרה דידן, מדנקט [אמרה] השליכהו לים, דההוא ודאי פשיטא, דכיון דלא נטלתו אחוכי מחכא בו". ומשמע מדבריו שלשיטת הירושלמי, אם נטלתו לידה מקודשת.

44-45. **התקדשי לי במנה, ואמרה לו תנהו לפל', אינה מקודשת, שיקבלם לי, הרי זו מקודשת.**וכ"ה בבבלי ח' ב', אלא ששם: על מנת¹⁵ שיקבלם לי וכו'. וברייתא זו גם לעניין גיטין לעיל גיטין פ"ד ה"ה, ועיין מש"ש שורה 20–21, ד"ה הרי זה גיטך.

footnotes: ¹⁵ אבל ברי"ף חסר "על מנת".

45-47. **נתן לה קידושיה ולא אמ' לה הרי את מקודשת [לי], ר' יהודה או' אינה מקודשת. ר' או' אם עסוקין באותו עניין מקודשת, אם לאו, אינה מקודשת.**וכ"ה בד, אלא ששם מסיים: ר' יוסי אומר אם עסוקין וכו'. ובמשנת מע"ש פ"ד מ"ז: היה מדבר עם האשה על עסקי גיטה וקידושיה, ונתן לה גיטה וקידושיה, ולא פירש. ר' יוסי אומר דיו. ר' יהודה אמר צריך לפרש. ולפי גירסת ד היא משנת מע"ש, לפי פשוטה. אבל בירושלמי שם ה"ז, נ"ה ע"א, וגיטין פ"ו ה"א, מ"ז ע"ד, מפורש שהמחלוקת היא דווקא בהפליגו דעתן מן הדיבור בעסקי הקידושין לעניין אחר, אבל אם לא הפליגו כ"ע מודי שקידושיה קידושין, ואף ר' יהודה מודה בכך. ובחי' הרשב"א כאן ו' א', ד"ה אביי: ובתוספתא מצאתי כדברי, דגרסינן התם פרק שני דמכלתין, נתן קדושיה ולא אמר לה הרי את מקודשת לי, ר' יוסי אומר מקודשת (כגי' כי"ע), ר' יאודה אומ' אינה מקודשת, ואם היו עסוקין באותו עניין מקודשת, אלמא לא נחלק ר' יאודה אלא בשאין עסוקין באותו עניין, אבל בעסוקין מודה. ולגירסת הרשב"א בתוספתא היא גם שיטת הירושלמי הנ"ל, עיין בשנות אליהו במע"ש פ"ז מ"ד. ובס' העיטור אות ק', קידושין, הוצ' רמא"י ה"ב ע"ה ע"ד (שציין לו הרשב"א הנ"ל) והרי"ד בשו"ת שלו סי' כ"ב, מפרשים "כתנאי" שבבבלי, היינו שרבי ור"א בר' שמעון חולקים בדעת ר' יוסי, ולפי רבי אינה מקודשת אלא בעסוקים באותו עניין ממש, ודעת שמואל היא "כתנאי" והוא פוסק כרבי, ואפילו לא הפליגו דעתם מן הדיבור הראשון, הואיל ועכשיו אין עסוקים באותו עניין ממש, אינה מקודשת. והוא שלא כירושלמי הנ"ל. ועיין בבאור הגר"א אה"ע סי' כ"ז סעיף א' ס"ק י"א. ובשיטה קדמונית למס' קידושין (בני ברק תשל"ב) ה' ב' (עמ' 18) העתיק את התוספתא כגי' הרשב"א, אלא, שכנראה, העתיק ממנו, אבל אנו למדים משם שהגירסא ברשב"א עצמו כאן מקויימת. ובכי"ע כאן: ר' יוסי אומ' מקודשת. ר' יהודה אומ' אינה מקודשת. ר' אומ' אם עסוקין באותו ענין מקודשת וכו'. והוא כגירסת הרשב"א, אלא שלפני הרשב"א חסרו המלים "ר' אומר". ואפשר שגם בכי"ו נשמט ע"י הדומות מ"מקודשת" עד "מקודשת", וצ"ל: ולא אמ' לה הרי את מקודשת [לי. ר' יוסה אומר מקודשת] ר' יהודה או' וכו'. וגירסת הרשב"א אינה מתאימה לא לגירסת הדפוסים שלפיה הסוף הוא מדברי ר' יוסי, ולא מדברי ר' יהודה, ולא לגירסת כי"ו וכי"ע שהסוף הוא מדברי רבי. ועיין מה שהארכנו בבאור ברייתא זו לעיל גיטין פ"ו ה"ח, שורה 31–32, ד"ה הוליך ואילך.

47-50. **התקדשי לי במנה זה, ונמצא מנה חסר דינר, אין מקודשת. היה בו דינר רע, יחליף. היה מונה ומשליך לתוך ידה ראשון ראשון, יכולה היא שתחזור בו עד שעה שיגמור.**וכ"ה הסדר והגירסא (בשינויים קלים) בירושלמי פ"ב ה"א, ס"ב ע"ג. ולפני הבבלי ח' א' היה הסדר הפוך, ואמרו שם: מיתיבי התקדשי לי במנה והיה מונה והולך ורצה אחד מהן לחזור אפילו בדינר האחרון הרשות בידו וכו', דקא תני סיפא אמר לה התקדשי לי במנה זו ונמצא מנה חסר דינר, או דינר של נחשת, אינה מקודשת, דינר רע, הרי זו מקודשת ויחליף, וכו' ופירושי קא מפרש רצה אחד מהן לחזור, אפילו בדינר האהרון, הרשות בידו, כיצד, כגון דאמר לה במנה זו וכו'. ועיין בפירוש רבינו חננאל בן שמואל, עמ' ר"י,¹⁶ ולהלן שם, עמ' רי"א. ופירש הרמב"ן שם שבמנה חסר דינר אין צורך בחזרה והקידושין בטלין מאליהן, שלא כפירש"י שם במקומו. ובחי' הרשב"א ח' א', וכן בשו"ת שלו ח"א סי' תקס"ה,¹⁷ מסתייע מלשון התוספתא כאן שברישא בנמצא חסר דינר אינה מקודשת כלל. וממנו, כנראה, גם בשיטה קדמונית לקידושין (בני ברק תשל"ב) ח' א', עמ' 21–22. ועיין בשו"ת הרדב"ז ח"ו סי' מ'. וכל הברייתות נעתקו ברי"ף¹⁸ פ"א סי' תק"ף (ר' יהונתן, ר"ן, נ"י), רא"ש פ"א סי' ט', אגודה סי' ז', ק"א ע"ד. ובהשגות הראב"ד ברי"ף גיטין פ"ז סי' תקמ"א (תמים דעים סי' רל"ט) העתיק, כנראה, מן הרי"ף כאן, שהרי לעניינו שם אין צורך אלא בסיפא, שמוכח ממנה שאין צורך בתנאי בשעת מעשה, אלא אפילו התנו מתחילה ואח"כ עשו, על סמך התנאי הראשון הוא המעשה, עיין בראשונים שנציין בסמוך.

footnotes: ¹⁶ ומה שכתב שם "וזה הוא נוסח התוספתא" כוונתו לתוספתא שהביא הבבלי ושהרי"ף הפך אותה בהביאו את נוסח התוספתא שלפנינו שהיא מקויימת ע"י כל הנוסחאות וע"י הראשונים. ¹⁷ הלשון שם משובשת, וצ"ל שם: התקדשי לי במנה [זה], ונמצא חסר דינר, אינה מקודשת. היה בה דינר רע, יחליף. היה מונה ומשליכו לתוך ידה ראשון ראשון, יכולה היא שתחזור [בה], עד שעה שיגמור (התיקונים הם ע"פ כ"י ירושלים 90, 24 ע"א). ¹⁸ אינו ברור לגמרי למה העתיק הרי"ף את התוספתא, ועיין בבאורי הגר"א אה"ע סי' כ"ט ס"ק י"ט. ועיין מ"ש להלן בפנים, ד"ה ופירשוה. ובהגהות הרד"ל להרא"ש פ"א סי' ט' משער שהרי"ף פירש כפירוש הרא"ש שבמונה, אפילו במנה סתם, יכולה לחזור, כרב אשי. אולם, אין להכניס את דברי הרא"ש לנוסח הרי"ף שלפנינו. וכן כתב הרשב"א ח' א' הנ"ל: אבל הרב אלפסי כתב, וה"מ דאמר מנה סתם, אבל אמ' מנה זה, והיה מונה והולך וכו'. וכנראה שהרד"ל פירש ע"פ הרא"ש, שיש כאן וי"ו המחלק, כלומר, או שהיה מונה והולך, אבל אין סיגנון הראשונים כן. ברם במאירי, עמ' 53, כותב שהנוסחא שלפנינו ברי"ף היא אמנם ברוב ההלכות, אבל היא ט"ס, ומוסיף: ואף גדולי הדורות העידו שמצאו בהלכות ספרדיות, אבל אם אמר לה מנה זה, או שהיה מונה וכו'. והוא כדברי הרד"ל. ובחי' תלמיד הרשב"א במקומו, ד"ה רב אשי, כתב: וברוב הלכות הריאף (ו)לא הביא הא דרב אשי (וכ"ה בשיטה לא נודעה למי), מיהו בהלכות מדוייקות שבספרד הביאה, והוי פי' כדמפרשינן (נראה שהכוונה למה שפירש לעיל שם אליבא דרש"י, עיי"ש. וצ"ע). ועיין בעיטור אות ק', קידושין, הוצ' רמא"י ח"ב, ע"ו ע"ג. ועיין בס' עצי ארזים סי' כ"ט ס"ק י"ט שנתן שני טעמים למה הביא הרי"ף בבא זו מן התוספתא, עיי"ש דברים נחמדים.

50-52. **זה או' במנה וזה או' במאתים, והלך זה לביתו וזה לביתו, ואחר כך תבעו זה את זה וקידשו, אם האיש תבע את האשה, ייעשו דברי אשה וכו'.**רי"ף, השגות הראב"ד, רא"ש ואגודה הנ"ל, חי' הרמב"ן גיטין ע"ו סע"א, רשב"א שם, ד"ה ת"ר, מאירי שם, עמ' 268 (הוצ' שלישית, עמ' 281), ר"ן שם פ"ז סי' תקמ"א, מאירי כאן ח' א', עמ' 54, תוספות המיוחסות להר"י הזקן ח' סע"א, תשובות חכמי פרובינציא, הוצ' הר"א סופר¹⁹ (ירושלים תשכ"ז), עמ' 415, ופסקה הר"מ בפ"ז מה' אישות הי"ט. ובמגיד משנה שם: תוספתא נזכרת בהלכות שם. ועיין בפי' רבינו חננאל בר שמואל, עמ' ר"ח, ומשמע שאף הר"י מיגאש הביא את התוספתא. ופירשוה הראשונים (עיין במאירי ובר"ן הנ"ל) שנתן לה דינר על מנת שישלים למנה, והיא דרשה שישלים למאתים, או שנשאו ונתנו מקודם, והוא אמר שיקדש אותה במנה, והיא לא הסכימה אלא למאתים, ואח"כ נתן לו מעות בצרור, ולפיכך אם הוא תבע אותה אינה מקודשת עד שיהו שם מאתים, ואם היא תבעה אותו, מנה מספיק. ועיין בפירוש רבינו חננאל בן שמואל, עמ' רי"א.

footnotes: ¹⁹ ושם: תניא בתוספתא בפ"ק דקידושין. וכן במגדל עוז פ"ז מה' אישות הי"ט, וכן בפסק דין שבשו"ת הרשב"א ח"ב סי' רכ"ט, נ"ד ע"ג. וכולם שאבו מן הרי"ף כאן הנ"ל שהביאה בפ"א. ועיין במגדל עוז רפ"כ מה' מכירה.

52-53. **וכן המוכר חפץ וכו'.**הראשונים הנ"ל, ר"מ רפ"כ מה' מכירה, וציינו למקורו במ"מ ובמ"ע שם, סמ"ג עשין פ"ב, קנ"ט ע"ד, טור חו"מ ושו"ע שם סי' רכ"א, פסק דין שבשו"ת הרשב"א ח"ב סי' רכ"ט, נ"ד ע"ג.

53-55. **זה אומ' במנה וזה אומ' במאתים, והלך זה לביתו וזה לביתו, ואחר כך תבעו זה את זה וכו'.**הראשונים הנ"ל, עיטור אות מ', מכירת קרקעות, הוצ' רמא"י ס"ז ע"ב, גליון בס' הישר לר"ת, הוצ' רש"ש שלזינגר סי' קנ"ט, עמ' 116, תשובת ר' שמריה בר' מרדכי בשו"ת מהר"מ ב"ב, הוצ' רנ"נ רבינוביץ סי' רכ"א, ופיסקי ריקנטי סי' רס"ה. והואיל וברייתא זו לא הובאה בבבלי יש שלא פסקו כמותה, עיין מ"ש ר' שמריה הנ"ל בשם "ויש אומרים". ואף שכמעט כל הפוסקים פסקו כברייתא שלפנינו (עיין מ"ש לעיל) יש שהגבילו אותה, ולא הלכו אחריה אלא דווקא בשעה שהזכויות של שני הצדדים שוות לגמרי, ומי שתבע את המקח תחילה וקנאו בשתיקה, חזקה שהסכים לתנאים של הצד שכנגד, ועל סמך זה מסר לו המוכר את החפץ, אבל אם יש חובה מוסרית על צד אחד לקבל את התנאים של הצד השני, הרי מותר להניח שלפעמים סומך התובע תחילה על היושר של הצד השני, ולא משום שהסכים לתנאים שלו, ובכגון דא המוציא מחבירו עליו הראייה. וכן אמרו בבבלי ב"מ ע"ז א': דאייקר עבידתא, ואימרו²⁰ פועלים,²¹ ואזל בעל הבית ופייסינהו, מהו דתימא מצו אמרי ליה כי מפייסינן אדעתא דטפת לן אאגרא, קמ"ל, דאמר להו אדעתא דטרחנא לכו באכילה ושתייה. והוא הדין להפך, עיין להלן שם: דזל עבידתא ואימר בעל הבית וכו'. ולפי התוספתא שלנו, אם הפועלים דרשו בפירוש העלאת שכרן כמו שהוא שוה עכשיו, ובא בעל הבית ופייסן חייב להוסיף על שכרם, שהרי הוא בא ותבען תחילה. והראשונים בב"מ שם (הרמב"ן, הרשב"א בשטמ"ק, הריטב"א שם ובהוצ' האלפערן, חי' הר"ן ונ"י פ"ו סי' תס"ז) הביאו את התוספתא שלנו, ויש מהם שאמרו שהפועלים לא פירשו את שכרם, אלא מרדו ובקשו יותר, ולפיכך יכול בעל הבית לטעון שכיוון להוסיף להם באכילה ושתייה, ולהפך, אם בעל הבית רצה להוריד משכרם ולא פירש, והפועלים פייסו אותו, יכולים לטעון שלא כיוונו אלא לעשות לו עבודה יותר טובה, אבל אם היתה דרישה מפורשת מצד אחד, ובא הצד השני ופייס, חייב למלא את הדרישה המפורשת כתוספתא כאן. ועיין גם בשו"ת הריב"ש סי' תע"ה. אבל יש חולקים וסוברים שבפועלים ובעל הבית שחזר אחד מהם, אפילו נקטו בפירוש את השכר, ואח"כ בא אחד ופייס את השני בסתם, אין לו אלא שכרו הראשון, הואיל והיתה כאן קציצה ראשונה, ויש דין של תרעומות על החוזר, ומשום כך הסכים השני וקיבל את הפיוסין, עיין בחי' הרמב"ן וברשב"א, בחי' הר"ן ובנ"י הנ"ל, ואף בריטב"א הוסיף: ואין זה דעת התוס' (כלומר, התוספות, תוספות ספרד). ועיין בהגהת הרמ"א בשו"ע חו"מ סי' של"ב סעיף ה' ובבאור הגר"א שם ס"ק י"ג.

footnotes: ²⁰ כלומר, ומרדו, עיין בגליון הש"ס לרע"א כתובות ס"ג ב', ובס' יחוסי תנאים ואמוראים, הוצ' רי"ל מימון, עמ' ע"ו. ²¹ כלומר, בקשו שיעלה על שכרם, לפי שכר העבודה של עכשיו.

55-56. **אם הלוקח תבע את המוכר ייעשו דברי מוכר, ואם המוכר תבע את הלוקח וכו'.**וכ"ה הסדר בד וככי"ע ובכל הראשונים הנ"ל. אבל במאירי כאן, עמ' 54 הנ"ל: אם המוכר תבע את הלוקח וכו', ואם הלוקח תבע את המוכר וכו'. וכ"ה הסדר גם בריטב"א ב"מ ע"ז א' הנ"ל, וכ"ה בפסק הר"מ ברפ"כ מה' מכירה. וכן בירושלמי שביעית פ"ח סה"א, ל"ח ע"א: המוכר מוכר לעצים,²² והלוקח לוקח לאוכלין.²³ היה זה מעמיד וזה מעמיד? ייבה²⁴ כהדא אם המוכר תובע ללוקח יעשו כדברי הלוקח,²⁵ ואם הלוקח תובע למוכר יעשו כדברי המוכר, וכא כן. ועיין במה"פ שם ד"ה וייבה.

footnotes: ²² כלומר, המוכר מוכר סיאה ואיזוב וקורנית לעצים, כדי שלא תחול קדושת שביעית על דמיהם שהוא מקבל. ²³ משום שהוא רוצה לאכול אותם, וממילא תחול קדושת שביעית על דמיהן. ²⁴ כ"ה בכי"ר, ולפנינו בטעות: ריבה. ²⁵ וחלה על הדמים קדושת שביעית.