1-2. **האומ' לאשה הרי את מקודשת לי בפקדון שיש לי בידך, הלכה ומצאתו שנגנב, או שאבד, אם נשתייר בידה וכו'.**ירושלמי פ"א ה"ב, נ"ט ע"ב, פ"ב ה"א, ס"ב ע"ב, בבלי מ"ז א'.

3. **ובמלוה, אע"פ שנשתייר בידה שוה פרוטה, אין מקודשת.**וכ"ה בד ובקג"נ. אבל בכי"ע: ובמלוה, אף על פי שלא נשתייר בידה שוה פרוטה, מקודשת. וכן מביא גם בבבלי הנ"ל, אלא שמגיה אח"כ, עיין להלן. ובירושלמי הנ"ל: במלוה שיש לי בידך והלכה ומצאתה שנגנבה, או שאבדה, אפילו לא נשתייר שם שוה פרוטה, מקודשת, ופירושו שאפילו עדיין לא נשתמשה במלוה כלל, ונגנבה, או שאבדה בעינה, מ"מ מקודשת, שהרי היא חייבת באחריותה, ועצם הפטור מן החוב דינו כאילו בא ממון לידה, ומכל שכן אם כבר הוציאה את המלוה שהיא מקודשת, ולא נקטו בירושלמי גבי מלוה "נגנבה, או אבדה", אלא משום דברי ר' שמעון בן אלעזר שלהלן, עיין מש"ש. אבל בפקדון בשומרת חנם עסיקינן, והיא פטורה מגנבה ואבדה, ולפיכך אם נשתייר שוה פרוטה מקודשת, וכשאמר לה "בכל דהו" (עיין בבלי ז' ב'),¹ או "בפקדון שיש לי בידך, אבל אמר לה בכל מה שהפקדתי בידך, אינה מקודשת", כמפורש בירושלמי שם. ובבבלי הקשו על לשון הת"ק, למה הוא מחלק בין פקדון למלוה, והרי יכול היה לחלק בפקדון עצמו לבין אינה חייבת באחריותו ולבין חייבת באחריותו שדינו כמלוה, ואם חייבת באחריותו (כגון שהיתה שומרת שכר) מקודשת אפילו לא נשתייר ממנו שוה פרוטה, ומטעם זה שיבש רבא את הברייתא ושנה בה: ובמלוה, אע"פ שנשתייר הימנה שוה פרוטה אינה מקודשת. ובתוספתא דפוסים וכי"ו נשארה הגירסא, כמו ששנו בה בישיבות גאוני בבל, וע"פ תיקון הבבלי.

footnotes: ¹ כפירוש בעל תוספות רי"ד במקומו, ועיין בחי' הרמב"ן והרשב"א. וכולם ציינו לבה"ג ה' קידושין, ד"ו פ"ב ע"א, שפירש שהיא מקודשת בפרוטה שנשתיירה, והבעל צריך להשלים את שווי כל הפקדון שנאבד, וכר' אלעזר (ח' א', מ"ז א').

4-5. **ר' שמעון בן לעזר אומ' משם ר' מאיר (אומ') מלוה כפקדון, אם נשתייר בידה שוה פרוטה מקודשת, ואם לאו, אין מקודשת.**בד: ר' שמעון בר' אליעזר אומר מלוה וכו'. אבל גם בכי"ע, בקג"נ, בירושלמי ובבבלי הגירסא "משם ר' מאיר". ואפשר שבכי"ו נוסף ע"פ הבבלי "אומר משום ר' מאיר", ועדיין נשרדה שם המלה (אומ') שהקפנו. ודברי ר' שמעון בן אלעזר דבוקים לתנאי הת"ק שהמלוה נגנבה, או אבדה, ועדיין לא התחילה להוציא אותה כלל, וכדברי התוספות מ"ז ב' סד"ה אלא (וכמו שהעיר לנכון בעיטור בכורים), ולפיכך אם נשתייר ממנה שוה פרוטה מקודשת, אבל אם התחילה להוציא אותה אינה מקודשת, אעפ"י שנשתייר ממנה שוה פרוטה, משום שהמקדש במלוה אינה מקודשת. ולפי שלש הנוסחאות כאן ותיקון הבבלי כולם סוברים שהמקדש במלוה אינה מקודשת, אלא שר' שמעון בן אלעזר סובר שאם נשתייר מן המלוה שוה פרוטה, ועדיין לא השתמשה בה, מקודשת,² אבל אם הוציאה, או שהתחילה להוציא, אינה מקודשת לכולי עלמא. ושיטה זו רווחת בבבלי שהמקדש במלוה אינה מקודשת, עיין כתובות ע"ד א', כאן ו' ב', י"ט א', מ"ו א', מ"ז א', מ"ז ב', מ"ח א', מ"ח ב' (ב"ק צ"ט א', צ"ט ב'), נ"ט א', ס"ג א', סנהדרין י"ט ב' ועוד. אבל בירושלמי היא שיטת ר' שמעון בן אלעזר בשם ר' מאיר, ור' יוסי בר' יהודה. ואף שגם בירושלמי פשוט שמלוה להוצאה ניתנה (עיין בירושלמי פ"ב ה"א, ס"ב ע"ב, ומו"ק פ"ב ה"ג, פ"א ע"ב), מ"מ עדיין אין מכאן ראייה שהמקדש במלוה אינה מקודשת, וכמו שכתבנו לעיל. ועיין בנועם ירושלמי פ"ג ה"ו, פ"ז ע"א (מן הספר). ועיין לעיל, עמ' 727.

footnotes: ² עיין רש"י מ"ז א', ד"ה להוצאה, בתוספ' רי"ד במקומו, במיוחסות לר"י הזקן, ועוד.

5-8. **האומ' לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאדבר עליך לשלטון, ואעשה עמך בפועל, ונתן לה שוה פרוטה הרי זו מקודשת מיד, עד שיאמר לא דברתי ולא עשיתי דברי ר' מאיר.**בקג"נ לנכון:...ואם לא עשיתי. וכע"ז הביאו בשם התוספתא ברשב"א גיטין ע"ה ב', ד"ה רב אשי, רא"ש שם פ' מי שאחזו סי' ט', שו"ת שלו כלל מ"ו סי' א', ובקשר עם המקבילה לעניין גט לעיל גיטין פ"ה ה"ו, שורה 36–38, עיין מש"ש, ד"ה ועל מנת ואילך. ובחידושי הרשב"א הנ"ל, וכן ברא"ש (בשם הרמב"ן) הנ"ל מעתיק מכאן: עד שיאמר אם לא דברתי, אם לא עשיתי וכו', וכ"ה הגירסא בכי"ו לעיל גיטין הנ"ל (לעניין גט), וברור שהכוונה היא שלר' מאיר אם לא כפל את התנאי היא מקודשת מיד, אע"פ שלא נתקיים התנאי, כלומר, המעשה קיים והתנאי בטל, כשיטתו במשנתנו כאן פ"ג מ"ד. וכן פירשו הראשונים הנ"ל (לרבות הרא"ש עצמו) את התוספתא בגיטין ואת התוספתא כאן. אבל ברא"ש כאן פ"ג סי' ד': "עוד שנינו בתוספתא האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאדבר עליך לשלטון, ואעשה עמך כפועל, ונתן לה שוה פרוטה הרי זו מקודשת מיד, עד שיאמר לא דברתי ולא עשיתי דברי ר"מ, וחכמים אומרים אם נתקיים התנאי מקודשת, ואם לאו, אינה מקודשת. ולכאורה נראה דבהכי פליגי, ר"מ סבר מקודשת מיד, דכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי, עד שיאמר לא קיימתי התנאי, ונאמן לומר לא קיימתי התנאי, כיון שאין האשה יכולה להכחישתו, וחכמים סברי דלא נגמרו הקידושין עד שיתקיים התנאי וכו', דלית להו כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי, ולא פליגי אהא דאמר ר"מ שהוא נאמן על קיום התנאי וכו', ומיהו קשיא אמאי לא חיישינן שמא נתחרט ורוצה לבטל הקידושין וכו', הלכך צריך לפרש (כלומר, את דברי החכמים) אם נתקיים התנאי, כלומר, אם ידוע בעדים שנתקיים התנאי מקודשת ודאי, ואם לאו, אינה מקודשת בודאי אלא ספק מקודשת". וכן בס' חוה לרבינו ירוחם נתיב כ"ב ח"ד: "ועוד נראה מן התוספתא שאם ידוע בעדים שקיים התנאי ודבר לשלטון מקודשת, ואם אינו ידוע בעדים, והוא אומר קיימתי התנאי, מקודשת מספק, וכן כתב הרב רבינו אשר". וכן פסק בטור אה"ע סי' ל"ח. ועיין בעיטור בכורים שהביא את הרא"ש ותמה עליו מן התוספתא בגיטין, ולפלא שלא העיר שהרא"ש בעצמו בגיטין ובשו"ת שלו גרס כאן בתוספתא עד שיאמר אם לא דברתי, אם לא עשיתי, ופירשה לעניין תנאי כפול, כמו שפירשו הרמב"ן והרשב"א, ואינה עניין כלל לנאמנות בעדים. ובס' עצי ארזים סי' ל"ח ס"ק ל"ז והרד"ל ז"ל ב"הגהות ברא"ש" כבר העירו על דברי הרא"ש בגיטין הנ"ל, עיי"ש. ובחי' הרמב"ן ס' ב', ד"ה וניחוש, כתב: והוי יודע שכל התנאין שהוא מתנה עמה, שהן תנאין שלו בלבד, כגון שאמר על מנת שאדבר עליך לשלטון וכו', אם אמר עשיתי, והיא אינה יודעת, נאמן, ואינו צריך עדים וכו'. וברור שלגירסתו הנ"ל בתוספתא אין החכמים מדברים כלל בעניין נאמנות בקיום התנאי. ועיין בשו"ע אה"ע סי' ל"ח סעיף י"ב, שם בהגהת הרמ"א סעיף ל"ט ובנו"כ שם. ועיין בס' עצי ארזים הנ"ל.

8. **נתקיים התניי וכו'.**עיין מ"ש לעיל בסמוך.

9. **אין תניי בכתובין שאינו כפול.**לעיל גיטין פ"ה ה"ו, בבלי שם ע"ו א', עיי"ש.

9-11. **על מנת שאדבר עליך לשלטון, אם דבר עמה כדרך המדברין, מקודשת, ואם לאו, אינה מקודשת. במה אדבר עליך לשלטון, אם דבר עמה בשוה פרוטה מקודשת וכו'.**בכי"ע אם דיבר עליה מקודשת וכו', אם דיבר עליה שוה פרוטה וכו', ונשמט שם ברישא "כדרך המדברין" בטעות. ובחי' הרשב"א ס"ג א', ד"ה מתני', וכן ברא"ש פ"ג סי' ז', ובטור אה"ע סי' ל"ח, ובס' חוה לרבינו ירוחם נתיב כ"ב ח"ד, הביאו את התוספתא כאן וגרסו בה: אם דבר עליה כדרך המדברים מקודשת וכו'. ועיין ברא"ש שם ובהגהות הרד"ל על הרא"ש במקומו ובב"י בטור אה"ע סי' ל"ה הנ"ל, מה שנדחקו בפירוש התוספתא. ולפי פשוטה פירושה ע"פ דברי משנתנו פ"ג מ"ו: האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאדבר עליך לשלטון, ואעשה עמך כפועל,³ דבר עליה לשלטון, ועשה עמה כפועל, מקודשת. ובכמה נוסחאות (הוצ' לו, קויפמן פרמה ועוד): ואעשה עמך בפועל וכו'. אבל בירושלמי במשנה בכי"ל,⁴ בפיה"מ להר"מ, במאירי: כפועל וכו' כפועל. וכן מעיד במלא"ש שזו היא הגירסא ברוב הנוסחאות. והואיל ובכי"י תכופות קשה להבחין בין בי"ת ובין כ"ף, נראה שהנוסחא הנכונה היא: ואעשה עמך בפועל וכו' ועשה עמה כפועל וכו'. כלומר, אין היא יכולה לדרוש ממנו שיעשה "עבידתא שפירתא" (כעין בבלי ב"מ ע"ז א'), וכן אין הוא יכול להפטר בעבודה גרועה, אלא צריך לעשות כפועל רגיל, כדרך הפועלים, כגירסת כי"ע להלן שורה 13–15, וכן אם אמר על מנת שאדבר עליך לשלטון, אינו יכול להפטר אם דבר עם השלטון דרך אגב ובשפה רפה, וכן היא יכולה לדרוש ממנו שיתחנן לפני השלטון וישלח לו דורונות, אלא כל שדיבר עליה כדרך המדברין,⁵ מקודשת, ואפילו לא הועיל בדבריו, והוא כמו שאמרו להלן סה"ח וסה"ט: אלא כל שבני עירו נוהגין כן. ועיין מ"ש להלן. ופשיטא שהתוספתא מדברת בשנתן לה שוה פרוטה מתחילה, ו"על מנת" אינו אלא תנאי, והדברים דבוקים לרישא לעיל, וכמו שפירש רב (בירושלמי פ"ג ה"ו, ס"ד ע"ב) וריש לקיש (בבבלי ס"ג א'), וכמו שמוכח מסיגנון המשנה עצמה, והיא חילקה בין תנאי לבין מקדש בדבר עצמו, ובתנאי יכולה להתקדש אע"פ שאין בקיום התנאי שוה פרוטה⁶ (שנוהגים להשתדל אצל השלטון בחנם), מה שאין כן בסיפא "במה אדבר עליך לשלטון" אינה מקודשת אלא אם יש בה שוה פרוטה. והחידוש במשנתנו הוא שצריך לעשות כפועל, וכיוצא בו, צריך לדבר כדרך המדברין, ואם לא עשה כן, אינה מקודשת. ובר"מ פ"ה מה' אישות הי"ט: אמר לה הרי את מקודשת לי בשכר שאדבר עליך לשלטון ודבר עליה לשלטון, והניה השלטון ולא תבעה, אינה מקודשת אלא אם נתן לה פרוטה משלו, שההנאה שבאה לה מדבריו הרי הוא כמלוה וכו', הרי את מקודשת לי במלאכה וכו', לפי שהשכירות יזכה בה הפועל מתחלה ועד סוף וכו'. ופסק הר"מ ע"פ מסקנת הבבלי (ס"ג א') שעיקר הרבותא במשנתנו היא שאם קדש בשכר הדיבור והפעולה אינה מקודשת, משום שישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, והמקדש במלוה אינה מקודשת. ולפיבך אפילו אם הצליח בדיבורו, והשלטון עשה כרצונה, אינה מקודשת, משום שההנאה שבאה לו מדבריו אינו אלא מלוה,⁷ אבל בתנאי אפשר שאפילו לא הצליח בדבורו מקודשת, שהרי עשה את שלו, עיין בברכי יוסף אה"ע סי' ל"ח ס"ק ב'. ועיין במעשה רוקח במקומו מ"ש בפירוש דברי הרמב"ם, וכן פירש בח"ד כאן, עיי"ש. והתוספתא, ופירוש ר' אימי בירושלמי הנ"ל,⁸ הוא ע"פ השיטה שהמקדש במלוה מקודשת,⁹ עיין בנועם ירושלמי כאן במקומו ומ"ש לעיל, שו' 4–5, ד"ה לפי גירסת. ועיין מה שהאריך בזה בס' עצי ארזים סי' ל"ח ס"ק ל"ו.

footnotes: ³ ונקט את הזמן "יום", או "יומים" (עיין מאירי, עמ' 303), או שאמד "מלאכה זו" (כדברי הר"מ בפ"ה מה' אישות ה"ב). ועיין להלן, הערה 10. ⁴ בד"ו אין האותיות ברורות כל כך. ⁵ כלומר, כדרך השתדלנים שהיו מקורבין לרשות, או לעבדיהם, כרגיל בזמן ההוא. ⁶ ועיין בצפנת פענח פ"ה מה' אישות ה"כ, ודבריו ביחס לתוספתא כאן לא נתחוורו לי, שהרי בתוספתא מחלק מפורש בין תנאי "על מנת שאדבר" לבין "במה שאדבר", ודווקא באחרון צריך שוה פרוטה. ⁷ הר"מ מחלק בין דיבור לשלטון לבין עשיית מלאכה, ובדיבור לשלטון לא הזכיר כלל את העניין של שכירות מתחילה ועד סוף. ועיין במרכבת המשנה במקומו, שכנראה הרגיש בכך. ⁸ בירושלמי פ"ג ה"ו, ס"ד ע"ב: רב אמר והוא שנתן לה שוה פרוטה אנן קיימין (כריש לקיש בבבלי ס"ג א'). ר' אימי בעי קומי ר' (יוחנן? ובשרי"ר הסר "קומי ר'"). וכל הדברים לא והוא שנתן לה שוה פרוטה אנן קיימין (וכמו שכתב הר"ן במשנתנו "הא פשיטא דתנאי זה מועיל כשאר תנאין דעלמא", ועיין גם בלשון רש"י ס"ג א')? אלא כיני במה שאדבר עליך לשלטון, ודבר עליה בשוה פרוטה מקודשת (כגי' גוף כי"ל ושרי"ר. ולפנינו ע"פ הוספת המגיה: לשלטון, מקודשת). ר' בא בשם רב והוא שייחדה לו סלע במגדל. במה קידשה? כההיא דתנינן תמן כל הנעשה דמים באחר וכו'. ונראה שר' בא מתרץ את קושיית ר' אימי, והיינו שמשנתנו אינה מדברת בתנאים, ומה שאמר רב "והוא שנתן לה שוה פרוטה" כוונתו שייחדה לו סלע במגדל, ואמרה שאם ידבר עליה לשלטון הסלע הוא שלו, ואם דיבר עליה לשלטון, הוא זוכה בסלע בשכרו, והוא מעביד את הסלע לרשותה ומקדשה באותו זמן בסלע שזכה בשכרו. ועיין בחי' הרשב"א ס"ג א' שהביא את הירושלמי, וכנראה, שפירשו כפי' בעל ק"ע במקומו, אלא שנדחק לפרש כן מפני לשון התוספתא כאן, והיינו משום שמשמע ממנה שברישא מקבל את שכרו בין שהצליח ובין שלא הצליח, אם רק דיבר כדרך המדברין, מה שאין כן בסיפא. ועדיין צ"ע בדבר. ⁹ ולעניין אם ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, עיין בירושלמי שביעית פ"י סה"א, ל"ט ע"ב, ואינו עניין לכאן, ושם הכוונה שאינה משתלמת אלא לבסוף, ואינה נתבעת לפני כן.

12-13. **בפעולה שאעשה עמך, אם עשה עמה בשוה פרוטה מקודשת, ואם לאו, אין מקודשת.**וכ"ה בד. ובכי"ע: במלאכה שאעשה עימיך אם עשה עימה בשוה פרוטה מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת, בפעולה שאעשה עימיך וכו', כלפנינו. והכוונה שאפילו אם קדשה בפעולה שיעשה בתכשיטיה ובנזמיה (עיין בבלי מ"ח א' ומקבילה בב"ק) אינה מקודשת אלא אם יש במלאכה ובפעולה שוה פרוטה. והעיקר כגירסת כי"ע, ולפנינו, כנראה נשמט ע"י הדומות, עיין הגירסא להלן.

13-15. **על מנת שאעשה עמיך כמלאכה, על מנת שאעשה עמיך בפעולה למחר, (עשה עמה) אם עשה עמה בשוה פרוטה מקודשת וכו'.**וכ"ה בד, והיא אשגרה מלמעלה, והנכון הוא בכי"ע: על מנת שאעשה עימיך בפעולה, על מנת שאעשה עימיך למחר,¹⁰ אם עשה עמה כדרך הפועלים מקודשת וכו'. וכצ"ל גם לפנינו "כדרך הפועלים" (במקום "שוה פרוטה"), והכוונה שאם נתן לה פרוטה, והיא התנית עמו על מנת שיעשה עמה במלאכה, או בפעולה, צריך לעשות כדרך הפועלים, ואינו יכול לפטור את עצמו בשוה פרוטה, וכן היא אינה יכולה לדרוש ממנו "עבידתא שפירתא", והוא כמו שכתבנו לעיל, שורה 9–11, ד"ה ולפי פשוטה.

footnotes: ¹⁰ כלומר, שצמצם את הפעולה, או את זמן הפעולה, עיין לעיל הערה 3.

15-16. **על מנת שיש לי מאתים זוז הרי זו מקודשת, שמא יש לו בסוף העולם.**רא"ש פ"ג סי' ה', מאירי, עמ' 289. ובמשנתנו פ"ג מ"ב: על מנת שיש לי מאתים זוז הרי זו מקודשת, ויש (כלומר, אם יש) לו. ובבבלי שם ס' ב': וניחוש שמא יש לו, ועוד תניא חיישינן שמא יש לו, לא קשיא הא בקידושי ודאי, הא בקידושי ספק. ועיין שו"ע אה"ע סי' ל"ח סעיף י"ד ובנו"כ שם, ועיין מ"ש להלן, שורה 17–18, ד"ה על מנת שיש לי ביד פל'.

16-17. **על מנת שיש לי מאתים זוז במקום פל', אם יש לו באותו מקום מקודשת, ואם לאו, אינה מקודשת.**מן התוספתא מוכח שאם אין לו באותו מקום אינה מקודשת וודאי, שהרי דוקא אם לא הזכיר "במקום פלוני" מקודשת מספק. וכן יש לדייק מלשון המשנה עצמה (פ"ג מ"ג), וכפירוש התלמוד שם ס' ב'. ובר"מ פ"ז מה' אישות ה"ג: הרי את מקודשת לי על מנת שיש לי מאתים זוז, או בית כור עפר, במקום פלוני, אם יש לו באותו מקום הרי זו מקודשת, ואם אין לו באותו מקום שאומר, הרי זו מקודשת מספק, שמא יש לו שם והוא מתכוין לקלקלה,¹¹ וכן כתב לעיל שם (ה"ב) גבי אם יש לי מאתים זוז, או בית כור עפר סתם, ולא חילק ביניהם. והנה במשנתנו הנ"ל לא נזכר "במקום פלוני" אלא גבי בית כור גרידא, ולא גבי מאתים זוז, וכמה מן הראשונים¹² נקטו שאין חילוק מקומות שייך אלא גבי קרקע, אבל מעות הרי בנקל יכול להביאם ממקום למקום, ואין אשה מקפידה על כך. וכבר ראינו לעיל שהרמב"ם אינו מחלק בין קרקע ובין מעות ביחס למקום, ובמאירי,¹³ עמ' 289 הנ"ל, ברא"ש פ"ג סי' הנ"ל, בתוספות המיוחסות לר"י הזקן ס' סע"ב, ובס' חוה לרבינו ירוחם נתיב כ"ב ח"ד הביאו מכאן ראייה לשיטת הרמב"ם הנ"ל שאין חילוק בין קרקע ובין מעות ביחס למקום המצאם. אבל לעצם דברי הר"מ, כבר העיר במיוחסות לר"י הזקן: ומה שכתב הר"ם שאעפ"י שאמר לו במקום פלוני חיישינן שמא יש לו, ולא כן נראה מהתוספתא,¹⁴ וצ"ע [ב]תוספתא [אם] מקודשת מספק.

footnotes: ¹¹ במעשה רוקח על הר"מ שם נוטה לחשוב שהרא"ש גרס בדברי הר"מ "אינה מקודשת" (במקום "הרי זו מקודשת מספק, שמא יש לו שם והוא מתכוין לקלקלה"). וכן נראה גם מדברי המאירי שהבאנו להלן בפנים. ¹² עיין ברא"ש ובמאירי שנביא להלן בפנים. ועיין בשיטת מהר"י בי רב ס' ב'. הוצ' ר"מ רבינוביץ, עמ' 88, שהביא כן בשם תלמיד הרשב"א, הרשב"ם ועוד. ¹³ והביאו מכ"י בס' מעשה רוקח על הר"מ פ"ז מה' אישות ה"ג הנ"ל. ¹⁴ ביחס למקור הר"מ, עיין מה ששערנו להלן סה"ו, שורה 28–29, ד"ה ובירושלמי.

17-18. **על מנת שיש לי ביד פל', אע"פ שאמר אין לו בידי מקודשת, שמא עשו קנוניא.**רמב"ן ס' רע"ב, רשב"א שם סד"ה ע"כ, ריטב"א שם ד"ה לא, רא"ש פ"ג סי' ד', מאירי, עמ' 288, ועמ' 289, רבינו ירוחם בס' חוה נתיב כ"ב ח"ד, ר"ן פ"ג סי' תרמ"ט, ד"ה וניחוש, נ"י עמ' רל"ז, מ"מ פ"ז מה' אישות ה"ג. ומכאן הוא מקור הטעם של הר"מ בפ"ז ה"ב שפסק: על מנת שיש לי מאתים זוז, או בית כור עפר וכו', ואם אין לו מקודשת מספק, שמא יש לו והוא אומר אין לי, כדי לקלקלה. ובהגהות הרמ"ך על הר"מ הנ"ל ה"ג, עמ' פ"ח (והביאו גם במעשה רוקח במקומו): גם מה שכתב דאפילו אמר הבעל אין לו חיישינן שמא מתכוין לקלקלה, לא ידעתי מאין הוציא וצ"ע. ועיין בתוספתא. והכוונה לתוספתא כאן.

18-19. **עד שיאמר יש לו בידי, אם אמר יש לו בידי מקודשת וכו'.**מאירי, רא"ש ורבינו ירוחם הנ"ל, טור אה"ע סי' ל"ח, שו"ע שם סעיף ט"ז. אבל הר"מ השמיטה. ובכי"ע יש כאן סדר אחר, אבל לפני הראשונים הנ"ל היה הסדר כגירסת ד וכי"ו.

20. **על מנת שאראך מאתים זוז וכו'.**משנתנו פ"ג מ"ב, ולא הוסיפה התוספתא אלא את הטעם, וכ"ה בבבלי ס' ב' בשם "תנא". ואמרו שם: פשיטא, לא צריכא דאע"ג דנקט דמי בעיסקא.

21-22. **על מנת שיש לי בית כור עפר הרי זו מקודשת, שמא יש לו וכו'.**בבלי ס' ב'.

22. **על מנת שיש לי במקום פלני וכו'.**משנתנו פ"ג מ"ג. ועיין מ"ש לעיל שורה 16–17, ד"ה על מנת.

23. **על מנת שאראך בית כור עפר וכו'.**משנתנו הנ"ל, ולא הוסיפה התוספתא אלא את הטעם, וכ"ה בבבלי ס' ב' בשם "תנא". ושאלו שם: פשיטא, ותירצו שאפילו נקט לה בבקעה באריסות אינה מקודשת.

24-25. **על מנת שירצה פל', אע"פ שאמ' איני רוצה מקודשת, שמא ירצה לאחר שעה.**וכ"ה כד. וכן מעתיקים בשם התוספתא בחי' הרמב"ן ס"ג ב', ד"ה ומצאתי, ובחי' הרשב"א מ"ד ב', ולהלן שם ס"ג ב', ד"ה רב יוסף, ובשו"ת שלו סי' תתקי"ט¹⁵ ובר"ן פ"ג סי' תרנ"ב¹⁶ ובנ"י עמ' רמ"ה. ובכי"ע באשגרה מלעיל שורה 18, שמא עשו קינוניא. והראשונים הנ"ל הביאו ראייה מכאן שאם התנאי תלוי במעשה יכול לקיימו בכל זמן שרוצה, אעפ"י שמתחילה אמר שיבטל את המעשה, ולפי תוספתא זו מה שאמרו במשנתנו פ"ג מ"ו "על מנת שירצה אבא, רצה האב מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת" הכוונה שאין מקודשת וודאי,¹⁷ אבל מ"מ מקודשת מספק, כמפורש בתוספתא כאן, ולהלן בסמוך. וכן הביא הריטב"א בשם "יש מרבותי ז"ל", ומוסיף שם: והביאו ראיה לדבריהם, והכוונה שהביא ראייה לדבריהם [מן התוספתא], עיי"ש שחולק עליהם. ועיין בחי' הרמב"ן הנ"ל. ועיין מ"ש בהגהות הרד"ל על הרא"ש פ"ג סי' ז', ד"ה ואפי' את"ל.

footnotes: ¹⁵ הגירסא בדפוסים משובשת, והנכון הוא בכי"י (צילומים בידי ידידי רח"ז דימיטרובסקי): והכי מוכח בתוספתא דגרסינן התם על מנת שירצה (בכמה כתי"י: שירצה אבא, אבל בדפוסים ובכ"י אוקספורד חסרה המלה "אבא", וצ"ל שם: "שירצה פל'", כמו שהוא לפנינו בתוספתא, וכמו שמעתיק הרשב"א בעצמו בחידושיו), אע"פ שאמר איני רוצה מקודשת, שמא נתרצה לאחר שעה, עד שיאמר רוצה אני, אם אמר רוצה אני וכו' (כלפנינו ברשב"א דפוס). ¹⁶ וכהגהה שבתמת ישרים, נ"ד ע"ג. ¹⁷ לפי הסלקא דעתך שבבבלי ס"ג סע"א, שעל מנת שירצה אבא פירושו שיאמר "כן".

26. **עד שיאמר רוצה אני, אם אומ' רוצה אני מקודשת, ואם לאו, אינה מקודשת.**וכ"ה בד, בכי"ע, בחי' הרמב"ן, הרשב"א ס"ג ב' ובשו"ת שלו הנ"ל ובר"ן הנ"ל. ופירש הר"ן שכאן היה התנאי שפלוני יאמר בפירוש תיכף לאחר שמיעה "רוצה אני", אבל אם לא אמר כן, ואפילו שתק, נתבטלו הקידושין מיד. ועיי"ש עוד פירוש. ובנ"י, עמ' רמ"ו, תמה על פירוש הר"ן, והמשיך את הבבא שלנו למעלה,¹⁸ עיי"ש. ברם כסיגנון שלנו גם לעיל, שורה 18–19, עיין מש"ש, ד"ה עד שיאמר. ועיין בס' עצי ארזים סי' ל"ח ס"ק כ"ג וס"ק ל"ב.

footnotes: ¹⁸ ועיין היטב בהגהות הרד"ל להרא"ש פ"ג סי' ז', מש"ש לפרש את התוספתא "לולי דברי הר"ן".

27-28. **על מנת שירצה אבא, אע"פ שלא רצח אביו מקודשת, שמא יתרצה שעה אחרת.**וכע"ז בד, בחי' הרמב"ן ובר"ן (כנראה העתיק מן הרמב"ן, עיי"ש) הנ"ל. ובכי"ע: אף על פי שאמ' האב איני רוצה הרי זו מקודשת, שיתרצה לשעה אחרת. וכ"ה בחי' הרשב"א מ"ד ב', ס"ג א', בשו"ת שלו הנ"ל, במ"מ פ"ז מה' אישות ה"א, ובהבאה הראשונה שבר"ן (ריש ד"ה גרסינן עלה).¹⁹ ולמעשה אין הבדל ו"אע"פ שלא רצה" כוונתו שאמר איני רוצה כמפורש לעיל גבי "פלוני" בכל הנוסחאות. ועיין מ"ש להלן ביחס למשנתנו. ועיין בס' עצי ארזים הנ"ל.

footnotes: ¹⁹ אלא שבכולן: שמא יתרצה וכו'.

28-29. **מת האב הרי זו מקודשת, מת הבן זה היה מעשה, ובאו ולמדו את האב שיאמר איני רוצה.**וכ"ה בכי"ע, וברמב"ן ובר"ן הנ"ל. ופירשו הרמב"ן והר"ן שבבא זו מדברת שהתנאי היה שלא ימחה אבא, ומכיון שמת האב ולא מיחה היא מקודשת וודאי, ואף הסיפא (במת הבן) היא בתנאי זה, ולפיכך מלמדין את האב למחות, ולפי זה אף התוספתא בתרי טעמי, וכמו שמעמיד ר' ינאי בבבלי (ס"ג ב') את משנתנו שם. ברם בד הגירסא היא: מקודשת, שמא נתרצה האב שעה אחת לפני מיתתו, מת הבן וכו'. וכ"ה בחי' הרשב"א מ"ד ב' הנ"ל. ולהלן שם ס"ג ב' הנ"ל כתב: ובתשלום אותה בריית', מת האב מקודש', שמא נתרצ' האב שעה א' לפני מיתתו, וספק מקודשת קאמר וכו'. ולפי גירסא זו עדיין עומדת הברייתא בטעם אחד. ואשר לבבא האחרונה, כתב הרשב"א לעיל שם: והא דקתני בתוספתא מת הבן מלמדין שיאמר איני רוצה, ברייתא נמי בתרי טעמי היא שנוייה.²⁰ אבל לולי דברי רבינו היה נראה שאין צורך להעמיד את הסיפא בטעם אחר, ובמת הבן מלמדין את האב שיאמר איני רוצה (אעפ"י שאף בשתיקתו אינה מקודשת), כדי שלא נחשוש שמא יאמר אח"כ רוצה אני, וכשמת הבן אין האב חשוד להכשיל את האשה בלי שום תועלת לבן אם כבר אמר בפירוש שאינו רוצה. ועיין באו"ש פ"ז מה' אישות ה"א שפירש שהברייתא שלנו סוברת שהאומר על מנת לאו כאומר מעכשיו דמי, ולפיכך יכול האב להתרצות בכל שעה שירצה, עיי"ש. ולא נתחוורתי בדבריו ז"ל, והרי לפי שיטתו מה שייך לומר ברישא "מקודשת שמא יתרצה וכו' ", והרי כל זמן שלא נתרצה יכולה להנשא, ושוב לא תועיל הסכמת האב, וכן אם מת הבן למה צריכים ללמד את האב שיאמר איני רוצה, והרי אם מת הבן לפני שהסכים האב כבר נתבטלו הקידושין מאליהן, ואפילו אם יסכים האב אינו כלום. וצ"ע. ובבבלי ס"ג סע"א (על משנתנו פ"ג מ"ו הנ"ל) שאלו: מאי על מנת שירצה אבא, אילימא עד דאמר אין, אימא מציעתא מת האב הרי זו מקודשת, והא לא אמר אין וכו'. ובחי' הרשב"א שם אחר שהביא את התוספתא שלנו כתב: ובגמרא דמותבינן וכו', ולא מוקמינן לה בקידושי ספק משום דמקודשת דמתניתין משמע להו מקודשת ודאית ולא ספק מקודשת, דהא ברישא קתני, ואם לאו אינה מקודשת, ואינה מקודשת גמורה קאמר, אלמא כל דתני בהא מתני' מקודשת, מקודשת גמורה קאמר. ברם בתוספתא כאן אעפ"י ששנה ברישא: עד שיאמר רוצה אני וכו' מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת, ופירושה מקודשת וודאי, אינה מקודשת וודאי, מ"מ שנו בסיפא "מת האב הרי זו מקודשת" והכוונה מקודשת מספק. וכן בכל מקום ששנה "מקודשת" והוסיף "שמא" וכו', פירושו מקודשת מספק, וכלעיל בתוספתא, וכן בברייתא שבבבלי מ"ט ב': על מנת שאני צדיק וכו' על מנת שאני רשע וכו' שנו מקודשת סתם, והכוונה שהיא מקודשת מספק. ולא עוד אלא שמצינו סיגנון כזה אף במשנתנו, ושנו שם פ"ג מ"ג: על מנת שיש לי בית כור עפר הרי זו מקודשת ויש לו, על מנת שיש לי במקום פלוני, אם יש לו באותו מקום מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת. ופירש הר"מ פ"ז מה' אישות ה"ג שאפילו אם אין לו באותו מקום מקודשת מספק, והפירוש איפוא במשנתנו: אינה מקודשת וודאי אלא ספק, ואף ברישא הכוונה "מקודשת ויש לו", אבל אם אינו מוכיח שיש לו מ"מ מקודשת מספק. ובירושלמי למשנתנו סה"ו, ס"ד ע"ב: חזר ר' ינאי ופתר מתניתא, על מנת שירצה אבא רצה האב מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת, באומר ע"מ דואמר,²¹ והוא לא אמר.²² מת האב, הרי זו מקודשת (כלומר, מספק), כמאן דאמר.²³ מת הבן, מלמדין את האב שיאמר איני רוצה, כמאן דאמר²⁴ וכו', לא מיתמנע ר' מיכלל באתר חד ופרט באתר חד וכו'. מתניתא אמרה כן על מנת שיש לי בית כור עפר כלל, במקום פלוני פרט. ופירוש הירושלמי הוא שלפעמים רבי כולל וסותם באותו דיבור ואח"כ פורט ומפרט אותו, דוגמת המשנה הנ"ל ששנתה ברישא "על מנת שיש לי בית כור עפר הרי זו מקודשת ויש לו", והכוונה שהיא מקודשת וודאי (אם יש לו), ובסיפא חילקה בפירוש שאם יש לו באותו מקום מקודשת וודאי, ואם אין לו באותו מקום אינה מקודשת, כלומר מקודשת מספק. וכן במשנתנו כאן: על מנת שירצה אבא, רצה האב מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת, כלומר, מקודשת מספק. וממילא: מת האב מקודשת מספק וכו'. ואעפ"י שפירוש זה בירושלמי נראה דוחק, אבל פירושי המפרשים לא הבינותי כלל. ועיין בס' ניר במקומו ודבריו שם מגומגמים, עיי"ש. ויתכן שהר"מ בפ"ז מה' אישות ה"ג הוציא את פסק דינו מן הירושלמי כאן, ואעפ"י שהוא פסק (שם ה"א) ע"פ הבבלי, אבל מן הירושלמי הנ"ל אין לנו אלא גילוי מילתא בעלמא בפירוש משנתנו פ"ג מ"ג.

footnotes: ²⁰ ולפי פירושו רישא ומציעתא של התוספתא בחד טעמא, וסיפא בחר טעמא, כגירסת הר"ח בבבלי ס"ג ב' (לפי עדות הרמב"ן והר"ן), ועיין גם בשיטה למהר"י בי רב שם, הוצ' ר"מ רביגוביץ, עמ' 90–91. ואעפ"י שהרשב"א בעצמו שם דחה גירסא זו בבבלי, אבל בתוספתא לפי גירסתו הרי בוודאי הרישא והסיפא בחד טעמא. ²¹ כלומר, שיאמר האב "הן", אני מסכים. ²² כלומר, והרי הוא לא אמר "הן". "ואם לאו" שבמשנתנו פירושו שלא הסכים האב ולא אמר "הן", ולפיכך אינה מקודשת ברורה אלא ספק מקודשת, שמא יסכים אח"כ וכתוספתא כאן. ²³ כלומר, שהרי יש לחשוש שמא הסכים לפני מיתתו, ודינו כמאן דאמר מתחילה "רוצה אני". ²⁴ כלומר, שאם לא יאמר בפירוש "איני רוצה" יש לחשוש שמא יסכים אח"כ, ודינו כאילו אמר כן מתחילה. ועיין מ"ש לעיל בפנים, ד"ה ברם בד, בפירוש בבא זו של התוספתא.

29. **כל תניי שיש בו מעשה מתחלתו תנאו בטל.**משנת ב"מ ספ"ז, ועיין הפירוש להלן.

29-30. **כיצד, הריני חולצך על מנת שירצה אבא וכו'.**לפי פשוטה של לשון משמע שהכוונה שהזכיר את המעשה לפני שהזכיר את התנאי, כלומר שהקדים אמירת המעשה לאמירת התנאי, כפירש"י בב"מ צ"ד א', הראב"ד ברפ"ו מה' אישות,²⁵ הרמ"ך שם, עמ' פ"ז, ועוד כמה מן הראשונים, עיין בב"ש אה"ע סי' ל"ח ס"ק ב', וכמו שמוכח מן הבבלי גיטין ע"ה ב'. וכן משמע גם מלשון הירושלמי פ"ב ה"ו, ס"ב ע"ד.

footnotes: ²⁵ ההשגה שייכת לה"ד שם, כמו שהעירו בגליון, עיי"ש במ"מ ה"ד.

30. **אע"פ שלא רצה האב [הרי זו מגורשת].**כ"ה בד. ובכי"ע: הרי זו מקודשת. והנכון כגירסת ד, ו"מגורשת" לאו דווקא, אלא מותרת לשוק, משום שהיא חלוצה כדין. וסובר תנא זה שיש תנאי בחליצה (עיין בבלי יבמות נ"ג א'), וכאן מותרת משום שהמעשה קודם לתנאי. ובקג"נ: הרי זו חלוצה, אבל כי"ע מסייע לגירסת ד.

31-33. **[הריני בועלך על מנת שירצה אבא, אף על פי שלא רצה האב] מקודשת. ר' שמעון בן לעזר אומ' משם ר' מאיר רצה האב מקודשת, לא רצה אינה מקודשת, שלא היתה בעילה אלא מחמת קידושין הראשונים.**וכע"ז בד, אלא ששם בטעות "בן אליעזר", ושם הסיום הוא: אלא מחמת תנאי הראשון, וכ"ה הסיום גם בכי"ע, ולפנינו הוא באשגרה מלהלן פ"ד סה"ד, שורה 13. ובכי"ע הגירסא היא: ר' שמע' בן יהודה אומ' משום ר' שמעון רצה האב מקודשת, שלא היתה בעילה וכו'. וכ"ה ("ר"ש ב"י בשם ר' שמעון") בבבלי כתובות ע"ג ב' וגיטין כ"ה ב' (וכן מוכרח מן הסוגיא שם). וכע"ז להלן פ"ד סה"ד הנ"ל, ועיין מ"ש להלן בשם הירושלמי. אבל בחי' הרשב"א כתובות (לפי שטמ"ק) ע"ג ב' מעתיק מן התוספתא כאן כגירסתנו וכגירסת ד. ולפי פשוטה של לשון משמע שהמחלוקת היא אם במעשה קודם לתנאי, ולת"ק מקודשת מ"מ משום שאמירת המעשה הוא קודם לתנאי, דומיא דרישא. ור' שמעון בן אלעזר משום ר' מאיר אינו מצריך תנאי קודם למעשה, שלא כבבלי ב"מ צ"ד א'. ושמא חולק ר"ש בן אלעזר בשיטת ר' מאיר. ברם נראה שגירסת כי"ע המקויימת ע"י הבבלי²⁶ נכונה, ור' שמעון חולק על ר"מ (עיין בתוספות ב"מ צ"ד א', ד"ה אימא), וסובר שאין צורך בתנאי קודם למעשה. וכן בירושלמי פ"ב ה"ו, ס"ב ע"ד, הנ"ל: מאן תנא כל תנאי שהוא מעשה בתחילתו תנאו בטל, דלא כר' שמעון, והכוונה לתוספתא כאן, כמו שפירש בגליון אפרים שם במקומו. ומכאן שאף בירושלמי גרסו כאן "בשם ר' שמעון". ועיין מ"ש להלן בסמוך, ד"ה כלל. והבבלי כתובות ע"ג ב' הנ"ל מפרש ברייתא זו שהמחלוקת היא בלשון "על מנת שירצה", ולת"ק פירושו על מנת שישתוק (ולא ימחה), והרי שתק, ולר"ש כוונתו ע"מ שיאמר אבא הן, והרי לא אמר. ובחי' הרשב"א הנ"ל כתב: וקשה לי דבתוס' תניא בקדושין פ"ג בכי האי, ובהדיא איתניא בגוה, דפלוגתא על תנאו הראשון הוא בועל, או לא, פליג, והכי תניא התם ע"מ שירצה אבא וכו' (כגירסת ד), וי"ל דתנאי דההיא ברייתא ודאי פליגי בההיא פלוגתא, אבל לא היתה שנויה בבית המדרש, ולא מותבינן תיובתא מינה וכו'. ועיי"ש להלן בשטמ"ק שנדחק ליישב. ומדברי הרשב"א משמע שפירש שברייתא זו אינה דבוקה לרישא, והמחלוקת היא שאם בעל ולא הזכיר את התנאי סובר הת"ק שמחל את התנאי, כבבלי כתובות ע"ד א', ועיי"ש בתוספות, ד"ה אלמא (וכן פירשו רוב הראשונים).

footnotes: ²⁶ אבל אפשר שיש שם אשגרה מלהלן פ"ד סה"ד, והמחלוקת אינה עניין למחלוקת שלנו, עיין מש"ש שורה 10–13, ד"ה וכעין.

33-36. **כלל אמ' ר' שמעון בן לעזר, כל תניי שאיפשר ליעשות בה ובשלוחה, והתנה עמה, תנאו קיים, וכל תנאי שאי איפשר ליעשות אלא בגופה, והתנה עמה, תנאו בטל.**לפי הסיגנון משמע שאף לעיל נזכר ר' שמעון בן אלעזר, וכגירסת ד וכי"ו, אבל אין הכלל הזה מתקשר כלל עם דבריו לעיל, ובפרט אם נפרש שלר' שמעון בן אלעזר אין תנאי בביאה, הרי בדבריו לעיל מפורש להיפך. ולפיכך נראה שברייתא זו אינה דבוקה למחלוקת הת"ק ור"ש, והיא הלכה בפני עצמה, וסובר ר"ש בן אלעזר שאין תנאי בחליצה, משום שאי איפשר לעשותה ע"י שליח, לא הוא, ולא היא, וכשיטת הבבלי כתובות ע"ד א' הנ"ל. ועיין בצפנת פענח פ"ו מה' אישות ה"א. ולפי פשוטה פירושה שר' שמעון בן אלעזר חולק על התנאים שלעיל, וסובר שאין תנאי אף בקידושין בביאה, ואינו מודה שלעניין זה איתקשו הוויות להדדי (עיין בבלי כתובות ע"ד א' הנ"ל).

36. **כיצד, הריני מגרשך על מנת שירצה אבא, רצה האב מגורשת וכו'.**לפי הגירסא "כיצד" נותן דוגמא למעשה שיכול להתקיים בו ובשלוחו, ובה בשלוחה. אבל נראה יותר שלפני מסדר התוספתא היתה כאן משנה מעין משנת ב"מ ספ"ז הנ"ל, ומפרש מתחילה (לעיל שורה 31–33,) כיצד תנאו בטל בתנאי שיש בו מעשה מתחלתו, וכאן מפרש כיצד המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל.

38-39. **על מנת שאם מתי לא תהא זקוקה ליבם, הרי זו מקודשת, ובטל תנאו.**ירושלמי ב"מ ספ"ז.²⁷ וכ"ה בס' המעשים בתרביץ ש"א ס"ב, עמ' 40. ועיין בבלי ב"ק ק"י סע"ב, ומשמע משם שתנאי מועיל בזה, והוא לכאורה סותר לירושלמי, כמו שהעיר בשו"ת תרומת הדשן סוף סי' רכ"ג,²⁸ ועיין בב"י, בב"ח ובד"מ בטור אה"ע סי' קנ"ז, ובכנה"ג שם הגהות ב"י אות י"ז ואות י"ח ובשו"ת נודע ביהודה מהדו"ק סי' נ"ו ועוד.

footnotes: ²⁷ ושם בטעות: הרי זו מגורשת. אבל בכי"ל תוקן ע"י הסופר עצמו: מקודשת. וכן מעתיק בעיטור ריש אות תי"ו, תנאי, הוצ' רמא"י, ל"ז ע"א, באו"ז ובמרדכי ב"מ ספ"ז, ובחי' הרשב"א כתובות נ"ו סע"א, לפי שטמ"ק שם, ועוד. ²⁸ ועיי"ש שציין לתשובות מיימוניות, והן בשייכות לה' אישות סי' כ"ט.

39-40. **וכל המתנה על מה שכת' בתורה וכו'.**עיין מ"ש לעיל ח"ו (כתובות), עמ' 327, ד"ה ולעצם.

40-41. **על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה, הרי זו מקודשת, ותנאו בטל.**בד ובכי"ע: תנאו (בכי"ע: ותנאו) קיים. וכן בירושלמי הנ"ל הרי זו מקודשת ותנאו קיים.²⁹ וכ"ה בס' המעשים הנ"ל: ודב' קיימ'. ובירושלמי כאן פ"א ה"ב, נ"ט ע"ג: והא תני נושא הוא אדם אשה ומתנה עמה על מנת שלא יהא לה עליו לא שאר ולא כסות ולא עונה. ניחא שאר וכסות. עונה? לא תניי גוף הוא? אמר ר' חייה בר אדא תיפתר בקטנה. ובבבלי כאן י"ט ב' (כתובות נ"ו א', ב"מ נ"א א', צ"ד א', ב"ב קכ"ו ב'): והתניא האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה הרי זו מקודשת, ותנאו בטל, דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר בדבר שבממון תנאו קיים. ופירש"י ששאר וכסות הוא תנאי ממון, ועונה הוא צער גופה.³⁰ וכבר העירו הראשונים על הירושלמי כאן, ועיין מה שהאריך במשנה למלך פ"ו מה' אישות ה"י, ועיי"ש שהעיר על הריטב"א בכתובות נ"ו א' (מובא בשטמ"ק שם): "פירש"י וכו', וכן פירש הרמב"ם ז"ל (הנ"ל) דעונה לאו דבר שבממון הוא, ואינו נכון דכל הנאת הגוף כממון חשיב לעניין זה, ועוד דבירושלמי אמרו על זה ועונה לאו דבר של ממון הוא,³¹ הי ניהו דבר שאינו של ממון, שלא תצטרכי גט, שלא תהי זקוקה ליבם ע"כ". וכע"ז כתב גם בחידושיו כאן י"ט ב', וב"ב קכ"ו ב'. ואין זה בירושלמי שלפנינו.³² וכנראה העתיק מקדמון אחר שפירש כן את הירושלמי בב"מ הנ"ל. ושוב העיר שם על דברי מהר"י קולון סי' י' (ד' קרימונה, ט' ע"ג) שכתב: ואפילו לדברי ר"ת דס"ל דגם עונה ניתן למחילה, וסבר דפליג ר' יהודה אף בעונה וכו', והעיר שכעת לא ראה לרבותינו בעלי התוספות שהביאו סברת ר"ת הלזו וכו'. אבל ברור שט"ס נפלה בדברי המהרי"ק (אע"פ שכ"ה גם בד"ר), וצ"ל: לדברי ר"ח וכו'. וכן מביא בשמו ברא"ה בכתובות נ"ו א': ובשם רבינו חננאל ז"ל פירשו דאפי' עונה, וכן הוא בירושלמי, ולא אתא ר' יהודה למעוטי מדינ' דהכא כלל, אלא לאפוקי על מנת שלא תהא זקוקה ליבם, כמבואר בירושלמי. וכן מביא בשם ר"ח בשיטה לא נודעה למי כאן י"ט ב', ומסיים שם: והכי איתא בירושלמי פרק השוכר את הפועלים, דגרסינן התם כיצד דבר של ממון, א"ל הרי את מקודשת לי על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה וכו'. סוף דבר מסתבר שהגירסא בכי"ו היא ט"ס, באשגרה מן הבבלי הנ"ל, וכן משמע מהמשך התוספתא.

footnotes: ²⁹ כ"ה בכל הראשונים שהבאנו לעיל הערה 27. ובהוצאות שלפנינו נשמטו בטעות המלים "ותנאו קיים". ³⁰ כלומר, ואינה יכולה למחול. ועיין במגן אברהם או"ח ריש סי' קס"ט. ³¹ כלומר, בתמיה. ומתחילה הייתי סבור שיש כאן ט"ס בריטב"א, וצ"ל: דעונה נמי דבר של ממון הוא, כלשונו בקידושין י"ט ב', ואין כאן לשון הירושלמי ממש, אלא תורף לשון הירושלמי בב"מ ספ"ז. אבל הוא מביא את הירושלמי בלשון זו גם בחידושיו לב"מ נ"א א' הוצ' האלפערן, וכ"ה בשטמ"ק שם בשמו. ³² ואף הלשון "הי ניהו" אינו לשון ירושלמי כלל.

41-42. **זה הכלל, כל המתנה על מה שכת' בתורה בדבר של ממון, תנאו קיים וכו'.**בירושלמי ב"מ הנ"ל בא כלל זה לפני הדוגמאות הנ"ל, ואף לפנינו מסכם הכלל את הדוגמאות שלמעלה, ולפי גירסת כי"ו הרי בשתי הדוגמאות התנאי בטל. ובירושלמי כתובות פ"ט ה"א, ל"ב ע"ד: וכל המתנה על הכתוב בתורה תנאו בטל בתנאי גוף, אבל בתנאי ממון תנאו קיים, וזה (כלומר, אם כתב לה הבעל שאינה יורשה) תנאי ממון הוא. ובמקבילה בב"ב פ"ח ה"ו, ט"ז ע"ב: בתנאי שאינו של ממון, וכא בתנאי ממון נן קיימין. ובירושלמי כתובות פ"ה ה"י, ל' ע"ב: אילין דכתבין אין שנא אין שנאת תניי ממון, ותניין קיים (ועיין במקבילה בב"ב ספ"ח, ט"ז ע"ג). ולהלן שם פ"ט ה"א, ל"ג ע"א: ואילין דכתבין אין מיתת דלא בנין יהא מדלה חזר לבית אביה תנאי ממון הוא, ותנאו קיים. ועיין בקצות החשן סי' ר"ט סעיף ח', אות י"א.

42-45. **על מנת שאני עשיר, אין אומ' בעשיר שבעשירים, אלא כל שבני עירו נוהגין כן. על מנת שאני תלמיד חכם, אין אומ' לא כשמעון בן עזיי, ולא כשמעון בן זומא, אלא כל שבני עירו נוהגין כן.**וכ"ה בד. ובכי"ע: שבני עירו נוהגין בו כבוד, מפני עשרו. על מנת שאני תלמיד חכם וכו', שבני עירו נוהגין בו כבוד. ובבבלי מ"ט ב': על מנת שאני תלמיד, אין אומרים כשמעון בן עזאי וכשמעון בן זומא,³³ אלא כל ששואלין אותו בכל מקום בתלמודו וכו', על מנת שאני עשיר, אין אומרים כר' אלעזר בן חרסום וכר' אלעזר בן עזריה, אלא כל שבני עירו מכבדים אותו מפני עושרו. ולפי הבבלי נתנו מדה קבועה בחכמה, ולא נתנו מדה קבועה בעושר, והכל לפי המקום. ועיין בשו"ת חתם סופר אה"ע ח"א סי' פ"ב, ולדבריו אם הוא מוחזק ת"ח בעירו מקודשת, אעפ"י שבעיר המקודשת היו חושבים אותו לע"ה.

footnotes: ³³ עיין בבלי סנהדרין י"ז ב' וירושלמי הוריות פ"א ה"א, מ"ה ע"ד.

45-47. **בדינר זה של כסף, ונמצא של זהב, אינה מקודשת. כיצד יעשה, יטלו הימנה ויחזור ויתננו לה, ויאמר לה הרי את מקודשת לי.**עיין באבני מלואים סי' ל"ח סעיף כ"ד, ס"ק י"ב שבאר לנכון שבמקח טעות³⁴ מותר למוכר להשתמש במעות, ואינו חייב להחזיר את אותו הדינר בעינו (ובפרט לשיטת הירושלמי), עיין במשנה למלך פ"ה מה' אישות ה"ז (עיי"ש מה שכתב על דברי הרא"ש), וממילא יש כאן מלוה, והמקדש בה אינה מקודשת. ואשר לשאלת הגאון בעל או"ש בפ"ג מה' אישות ה"א למה צריך ליטול ממנה את הסלע, יקדשנה בהנאת מחילת המלוה, עיין מ"ש ע"ז לעיל פ"ב סה"ז, שורה 42–43, ד"ה כיצד יעשה.

footnotes: ³⁴ שהרי המקדש בוודאי ידע שהדינר של זהב הוא שאם לא כן לא היה חולק ר"ש במשנתנו פ"ב מ"ב, ומדעתו נתן לה את דינר הזהב, אלא שטעה ולא ידע שלא תתקדש בו.