1-3. **הנותן רשות לשלשה לקדש לו אשה, ר' נתן אומ' בית שמיי אומ' יכולין שנים להעשות עדים ואחד שליח, בית הלל אומ' שלשתן שלוחין, ואין יכולין להעד.**וכע"ז בבבלי מ"ג א' (בלי שמו של ר' נתן). ובשם ר' נתן שם: בית שמאי אומרים שליח ועד אחד (כלומר, יכולים להעיד), ובית הלל אומרים שליח ושני עדים. והסיקו שם: איפוך, כלומר, בית שמאי אומרים שלשתן שלוחין, ואין יכולין להעיד, וב"ה אומרים אחד שליח, ושנים עדים. ובירושלמי פ"ב ה"א, ס"ב ע"א: בית שמאי אומרים אין השליח עולה משם עד, ובית הלל אומרים השליח עולה משם עד. היך עבידא? שילח שנים.¹ [שילח שלשה],² על דעתון דבית שמאי שליח ושני עדים, על דעתון דב"ה שלשתן שלוחין ושלשתן עדים, ויש כאן קולא וחומרא, ברישא (בשילח שנים) ב"ש לחומרא,³ וב"ה לקולא, ובסיפא (בשילח שלשה) ב"ש לקולא,⁴ וב"ה לחומרא. ועיין בס' ניר ובאו"ש פ"ג מה' אישות הט"ז. ובהגהות הרש"ש מ"ג א' העיר על משנת גיטין פ"ו (ס"פ האומר) שמוכח ממנה ששליח נעשה עד. ולא נתחוורתי בדבריו, ושם לא נזכר כלל שהשלוחין הם עדי מסירה, ואם הם עדי חתימה, למה ייפסלו אם הם שלוחין, ומסרו את הגט בפני עדי מסירה אחרים. אבל למ"ד שאין שליח נעשה עד הם באמת פסולין להיות עדי מסירה, ועיין בבלי גיטין ח' ב', וירושלמי שם רפ"ד, מ"ה ע"ב, ובט"ז אה"ע סי' קמ"א ס"ק ט', ובשי"ק בירושלמי שם, ד"ה עשה.⁵ ועיין מ"ש ר"ד הלבני בספרו מקורות ומסורות, עמ' תרס"ד, הערה 2. ובירושלמי רפ"ב הנ"ל נחלקו אם מחלוקת זו היא דווקא במקדש בשטר (שאין השליח נוגע בדבר), אבל במקדש בממון השליח נוגע בדבר (שמא לקח את הממון לעצמו), או ששליח נעשה עד אפילו במקדש בממון. ועיין בבלי מ"ג רע"ב, ובתוספות שם, ד"ה וכן, בחי' הרשב"א שם ועוד. ועיין ברי"ף פ"ב סי' תרכ"ד, בר"ן שם ובריטב"א מ"ג א'.

footnotes: ¹ כלומר, לב"ש אין כאן קידושין, ולב"ה קידושיו קידושין. ² כן צריך להוסיף, ונשמט ע"י דמיון ההתחלות. ³ כלומר, שצריכה קידושים שניים, ואם קידשה אחר, מקודשת לשני. ⁴ ואם אחד מהם קרוב, או פסול, הוא שליח ואינו עד, ואינו פוסל את השטר. ⁵ ועיין אוה"ג גיטין, ליקוטי ר"ח, עמ' 25, ומ"ש בתרביץ ש"ה, עמ' 398, ולא עיינתי באותה שעה בשי"ק שכבר העיר על העיטור והרשב"א.

3-4. **האומ' לשלוחו צא וקדש לי אשה פלנית ממקום פלני, הלך וקדשה ממקום אחר וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע: במקום פלוני וכו', במקום אחר וכו'. וכ"ה במשנתנו פ"ב מ"ד, והיא היא. ואפשר שלפנינו אשגרה מגיטין פ"ד, שורה 18, עיי"ש. וכ"ז היא פיסקא מן המשנה, ולא הוסיפו אלא את דברי ר' אלעזר שלהלן.

5-6. **ר' [אלעזר] אומ' בכולן הרי זו מקודשת, עד שיאמר אי איפשי וכו'.**כ"ה ("ר' אלעזר") בכי"ע. ובד: ר' אליעזר וכו', ועיין מ"ש ע"ז לעיל גיטין פ"ד, שורה 16–17, ד"ה האשה. ובירושלמי פ"ב ה"ד, ס"ב ע"ג: מתניתא דלא כר' לעזר, לעולם הרי היא מקודשת עד שיאמר לה וכו'. ועיין מ"ש ע"ז לעיל גיטין פ"ד, שורה 18–19, ד"ה בכולם, וד"ה אבל בירושלמי.

6-7. **והאומ' לחבירו צא וקדש לי אשה פל', והלך וקדשה לעצמו, מקודשת לשיני.**בכי"ו: במקום פל', והוא באשגרה מלעיל, וצ"ל: אשה פל', וכ"ה בד ובמשנתנו. ובכי"ע חסרה כל הפיסקא, והשמיטוה, מפני שלא הוסיפה כלום על משנתנו רפ"ג. והתוספת למשנתנו כאן היא ביבמות פ"ד ה"ד: וקדשה לעצמו וכו', מה שעשה עשוי, אלא שנהג בו מנהג הרמיות. ועיין הגירסא בירושלמי כאן רפ"ג, ס"ג ע"ג, ובבבלי נ"ח סע"ב ומ"ש לעיל ח"ו (יבמות), עמ' 27.

8-9. **מעכשיו לאחר שלשים, ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום, מקודשת לשיני.**כ"ה ("בתוך") בכי"ע. ובכי"ו ובד: וקידשה לאחר שלשים וכו', והוא שיבוש ברור. ובד הגירסא: מקודשת לשני, והגיה בח"ד: לשני', כלומר, לשניהם. ובמשנתנו רפ"ג: מקודשת ואינה מקודשת. ומוסיפה התוספתא את הסיפא: כיצד יעשו וכו'.

9-10. **אם היו שני אחים, נפסלה מזה ומזה.**וכ"ה בד. ובכי"ע: אם היו שנים (ובין השורות תלויה ע"י הסופר עצמו הי"א, כלומר, קרי: שניהם) כהנים: אחים: נפסלה מזה ומזה. ויש כאן תערובת של שתי גירסאות, ושתי הגירסאות אמת, וצ"ל: שניהם כהנים, [שניהם] אחים נפסלה וכו'. וכ"ה בירושלמי פ"ג ה"א, ס"ג רע"ד: היו שניהן כהנים, שניהן אחין, שניהן אסורין.

10-13. **המקדש בטעות, ובפחות משוה פרוטה, וכן קטן שקידש, אע"פ ששלח סבלונות לאחר מיכן, אינה מקודשת, שמחמת קדושין הראשו' שלח. ואם בעל, קנה. ר' שמעון בן יהודה אומ' משם ר' שמעון אע"פ שבעל לא קנה, שלא היתה בעילה אלא מחמת קדושין הראשונים.**במשנתנו פ"ב מ"ו: המקדש וכו' אשה אחת בפחות משוה פרוטה, אע"פ ששלח סבלונות לאחר מכאן, אינה מקודשת, שמחמת קדושין הראשונים שלח, וכן קטן שקידש. ומוסיפה התוספתא שאם בעלו אח"כ סובר הת"ק שקנה. וכל הברייתא שלנו הובאה בבבלי כתובות ע"ג ב', ושם בטעות: ר' שמעון בן יהודה בשם ר' ישמעאל אומר וכו', וצ"ל: בשם ר' שמעון,⁶ כלפנינו בתוספתא. ועיי"ש בבבלי מה שפירשו בה אליבא דרבה, ולפי פשוטה שהמחלוקת אף באשה אחת, בוודאי הכוונה קידשה בטעות, בטעות נדרים.⁷ ובירושלמי יבמות פ"א ה"ב, ג' רע"א: ר' ישמעאל בר' (כ"ה בכי"ל, וצ"ל: כר'. ובד"ו בטה"ד: בר רבי) יודה עד שירבה שחור, כר' שמעון על תנאי קידוש הראשון ובעל. והרמב"ן, הרשב"א והריטב"א נ' ב', וכן במאירי שם (עמ' 247), ובר"ן פ"ב ריש סי' תרל"ח הביאו את התוספתא כאן וציינו שהיא הברייתא שבבבלי כתובות ע"ג ב',⁸ ומפורש בה שאם בעלו קנו לדעת הת"ק, ומכאן שיש לחלק בין קדש בטעות, בפחות משוה פרוטה, קטן שקידש, ושלח סבלונות, לבין בעל אח"כ, שבשלח סבלונות אינו מדייק כל כך ואפשר שטועה בדיני הקידושין, ושולח על סמך הקידושין הראשונים, אבל אם בעל מדייק יפה ולומד אם הקידושין היו בסדר, שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, וק"ו הוא מקידש על תנאי במפורש. ועיין גם בתשב"ץ ח"ג סי' מ"ז, ד"ה ומה, ט"ו סע"ג, ושם סי' פ"ד, ושאב מן הראשונים הנ"ל, ולפיכך הביא את התוספתא. ובירושלמי כאן פ"ב רה"ו, ס"ב ע"ד: תני וכולן שבעלו קנו. ר"ש ור' (צ"ל: בר') יהודה אומ' משום ר"ש וכולן שבעלו [לא] קנו, שלא היתה בעילתו אלא לשום קידושין הראשונים. אם [בעלו] קנו. ר' חייה בשם ר' יוחנן קנו לחומרין. ועיין בבלי כתובות ע"ד א', ובאוה"ג, הפירושים, עמ' 43, סי' רי"ט. ועיין מה שכתבתי בס' המתיבות הוצ' רב"מ לוין, עמ' 139, ועיין במשנת כתובות ספ"ט ובירושלמי שם, ובס' מתיבות הנ"ל, עמ' 11. וכעין מחלוקת שלנו לעיל פ"ג ה"ז, שורה 37 ואילך, ואינה עניין לכאן, ושם היה התנאי בקידושין בביאה, וכאן השאלה אם הוא מקדש מחדש בביאה בלי שום תנאי (או מבטל את תנאו הראשון), ועיין מ"ש לעיל שם שורה 31–33, ד"ה אבל.

footnotes: ⁶ וכ"ה בשו"ת הרי"ד סי' ל"ג, עמ' קס"ה, וכן מעתיק בר"ן כתובות פ"ז סי' שי"ג, ד"ה והדר ביה רבה, והוא חילוף מצוי מאד במקורות. ובכי"מ, וכן במאירי שם, עמ' 319: ר' שמעון אומר אעפ"י וכו'. אבל גם ברא"ה שם ע"ד א', ד"ה משום ר"א: דשמואל ס"ל כר' שמעון בן יהודה משום ר' ישמעאל. ועיין מ"ש להלן בסמוך בפנים בשם ירושלמי יבמות. ⁷ עיין במשנתנו כאן פ"ב מ"ה, כלומר, המשנה שלפני ההלכה שלנו. ⁸ והרי הוא סמוכה למשנתנו כאן בקידש בפחות משוה פרוטה, וקטן שקידש.

13-14. **המקדש בגזילה, ובפקדון, או שחטף ממנה סלע, וקידשה בה, הרי זו מקודשת.**בבבלי י"ג א', נ"ב א': קידשה בגזל, ובחמס, ובגניבה, או שחטף סלע מידה וקדשה, מקודשת. ושיטת הבבלי היא שהמקדש בגזילה אינה מקודשת, וכמו שדייקו בבבלי (נ"ב א') ממשנתנו (פ"ב מ"ז), והעמידו את הברייתא שלנו בגזילה דידה,⁹ ובדשדיך, ולפיכך מקודשת. אבל בירושלמי פ"ב ה"ז, ס"ב ע"ד, דייקו ממשנתנו הנ"ל שהמקדש בגזילה מקודשת,¹⁰ וכן אמרו בירושלמי שם סה"ט, ס"ג סע"א:¹¹ מקדשין בגזילה. ולעיל שם ה"א, ס"ב ע"ב: אית תניי תני מקדשין בגזילה, ואית תניי תני אין מקדשין בגזילה וכו', מאן דאמר מקדשין בגזילה, בגזילה שנתייאשו הבעלים ממנה, ומאן דאמר אין מקדשין בגזילה, בגזילה שלא נתייאשו הבעלים ממנה, ושם מדברים בקדשה בגזלה שהיא גזלה ממנו,¹² עיי"ש. ובברייתא שבבבלי הנ"ל לא נזכר "ובפקדון", וכתב ר' אביגדור כ"ץ (בשו"ת הרא"ש כלל ל"ה סי' ב'): וההיא תוספתא דתניא המקדש בפקדון מקודשת מיירי בפקדון שהרשוהו בעליו וקדשה בהנאת שמושו, או במעות מותרין המופקדין אצלו, דמשעה שהפקידם, כמו שהלוהו דמי (עיין ב"מ פ"ג מי"א, מעילה פ"ו מ"ה) וכו'. ולפי פשוטה הכוונה לגזילה של אחרים ולפקדון של אחרים, והמקדש בגזילה של אחרים מקודשת, לשיטת התוספתא. ובירושלמי פ"ב ה"א, ס"ב ע"ג: חטף הסלע מידה, בשעת מתנה אמר לה הרי את מקודשת לי, הרי זו מקודשת. במה קידשה (כלומר, הרי את שלה לקחה) ר' חגיי בשם ר' פדת רוצה היא שתהיה מקודשת לו, ויהא חייב לו סלע. א"ר יוסי אילו איתמר כלי יאות, סלע דרכה להתחלף. כלומר, התירוץ היה מתאים לחטף ממנה כלי, שהיא מרוצה שמחזיר לה הכלי בתורת קידושין, והוא נשאר חייב לה דמי הכלי שחטף ממנה, אבל אם חטף ממנה סלע פשיטא שהיא מקודשת שהרי אינו חייב להחזיר לה אותה סלע דווקא, ומה שנתן לה בתורת קידושין משלו נתן לה, והסלע שחטף ממנה עדיין בידו הוא, וחייב להחזיר לה. ולפי סברא זו יש מקום לומר שהמקדש בגזילה דידה מקודשת, אבל בגזל אחרים אינה מקודשת. וכבר אמרנו שלשיטת הירושלמי מקודשת בכל גזל, וה"ה בפיקדון. אבל עיין נדרים פ"ה ה"ה, ל"ט ע"ב.

footnotes: ⁹ והסיפא ("או שחטף ממנה סלע") היא פירושה של הרישא. ¹⁰ וכן בריטב"א נ"ו ב': ובגמרא דילן לא אמרו כן (כלומר, שמקדשין בגזילה), משום דסמכי אדיוקא דדייק רב ממתני' דאחיות דאין מקדשין בגזל, ולית ליה דיוקא דר' חנינא (לפנינו בירושלמי הגירסא: ר' חייא בר בא) דירוש', ור' חנינא לית ליה דיוקא דהתם (כלומר, של הבבלי) וכו'. וברמב"ן שם שאינן אלא גזל בידו, שהן אין להם דמים, ואמר ר' חנינא זאת אומרת שמקדשין (עיין לעיל שם) וכו'. ובע"ז ס"ב א' כתב: ודמים אלו כמתנה הם בידו של זה, וכן מפורש בירושלמי במס' קידושין. ועיין רמב"ן ורשב"א חולין ד' ב'. ובריטב"א כאן הנ"ל: גזל הם בידו, או מתנה (כלומר, הדבר תלוי בזה אם הלוקח ידע שהם איסורי הנאה), כמפורש בר"ן ספ"ב. ועיין בס' עצי ארזים סי' כ"ח ס"ק ע"ב. ¹¹ לפי גירסת הרמב"ן, הרשב"א והריטב"א נ"ו ב', מאירי שם, עמ' 261 (אלא שהוא מפרש את הירושלמי אחרת, ודווקא בגזילה כגון דא מקדשים, עיי"ש). וכ"ה ברא"ש פ"ב סי' ל"א, בר"ן ספ"ב ובנ"י, עמ' רכ"ו. ¹² נמצאנו למדים שהירושלמי מדבר במקדש בשלשה מיני גזילות: בגזילה שגזל מאחרים, בגזילה שגזלה ממנו, ובגזילה שגזל ממנה. ובירושלמי לא נזכר כלל ההבדל בין שדיך לבין לא שדיך ביחס למקדש בגזלה שגזל ממנה, ולשיטתו יש מקום לומר שבגזילה דידה מקודשת, אע"ג דלא שדיך, ובמקדש בגזילה של אחרים אינה מקודשת (שלא כסברת התוספות נ"ב א', ד"ה והוא), עיין מ"ש להלן בפנים, ד"ה ובירושלמי.

15. **אמ' לה התקדשי לי בסלע שיש בידך, אינה מקודשת.**כ"ה בד (ובכי"ו בטעות: התקדשי לה). ובכי"ע: התקדשי לי בסלע זו שבידיך, הרי זו מקודשת, וצ"ל: אינה מקודשת, כגי' כי"ו וד. והכוונה היא שאם חטף ממנה סלע והחזירה, ואחרי שקיבלה אמר לה התקדשי לי בסלע זו שבידיך (כלומר, שהחזרתי לך), אינה מקודשת. וכ"ה לעיל פ"ב ה"ז, בכי"ו ובד, ושם מדברים בהלואה שבידה, וכאן במחזיר לה את גזילתה, עיין מש"ש שורה 41–42, ד"ה התקדשי. ואף כאן בבא זו דבוקה לרישא.

15-16. **כיצד יעשה, יטלנו הימנה ויחזור וכו'.**לעיל פ"ב ה"ז, שורה 42–43, עיין מש"ש.

16-17. **המקדש בבשר מעשר, אפילו לאחר שחיטה, אינה מקודשת.**כלומר, המקדש בבשר מעשר בהמה בעלת מום,¹³ אפילו לאחר שחיטה, שאין כאן אלא איסור דרבנן,¹⁴ אינה מקודשת. וסוברת התוספתא שבעל מום בחייו אינו נמכר מדאורייתא,¹⁵ ואפילו לאחר שחיטה, אינה מקודשת.¹⁶ ועיין מ"ש להלן, שורה 17–18, ד"ה בעצמיו, בשם הירושלמי. ולפ"ז דין התוספתא כאן כמשנת מע"ש פ"א מ"ב: מעשר בהמה וכו', ולא בעל מום חי ושחוט, ואין מקדשין בו את האשה. והכל במעשר בהמה בעל מום אנן קיימין, כפי שנראה מן הסיפא לפי פשוטה. אבל במאירי נ"ב ב', עמ' 259: ובבריתא מצאתי בבשר מעשר בהמה, אפילו לאחר שחיטה, אינה מקודשת. בעצמיו ובגידיו בקרניו ובטלפיו בדמו ובחלבו ובעורו ובגזתו מקודשת. ונראין הדברים בעצמות וגידים וקרנים וטלפים מפני שאין מועלין בהם לאחר זריקת דמים,¹⁷ וכל שכן בחלב שלה אם היא נקבה,¹⁸ אבל בדם אתה צריך לפרשה בשירי הדם קודם שיצאו לנחל קדרון,¹⁹ וכו' ועיין מ"ש בח"ד, ולפי פרוש המאירי שמדברים בחלב נקיבה שיצא מדדיה נופלת קושייתו, עיי"ש. ועיין בתוספתא בכורות שהבאנו להלן.

footnotes: ¹³ שהרי ההלכה של המקדש בחלקו בבשר תמימה לאחר שחיטה נשנית להלן. ¹⁴ עיין בבלי בכורות ל"א סע"ב. ובירושלמי פ"ב ה"ח, ס"ב ע"ד, ומקבילה במע"ש פ"א ה"ב, נ"ב ע"ג, מחלוקת בזה. ¹⁵ ועיין ר"מ פ"ו מה' בכורות ה"ו. ומלשונו שם: גזירה שמא ימכרנו חי, משמע שמכירת חי אסורה מדאורייתא. אבל עיין בכ"מ שם, ובר"מ שם ה"ה, ומ"ש באו"ש שם. ¹⁶ שחכמים עשוהו כאילו אינו שלו, ועדיף מאיסורי הנאה מדבריהם, עיין ר"מ רפ"ה מה' אישות ובשו"ע אה"ע סי' כ"ח סעיף כ"א, ובאבני מילואים שם ס"ק ג"ד. וכבר האריכו בזה האחרונים. ¹⁷ והם מותרים אפילו לקתא דסכינא, עיין זבחים פ"ו א', מנחות פ"ג א' וברש"י שם. ועיין גם במשנת תרומות פי"א מ"ה, ובירושלמי שם ה"ד, מ"ז סע"ד. ובהם אין שום קדושה, ואין כאן "משולחן גבוה קזכו", וממילא מקדשין בהם את האשה. ועיין מ"ש להלן בפנים ולהלן הערה 22. ¹⁸ כלומר, בחלב שיצא מדדי הבהמה לאחר שחיטתה, עיין זבחים פ"ג מ"ה ובבבלי שם ל"ה ב'. ואין מועלין בו אף בחיי הבהמה, כמעילה פ"ג מ"ה. ומה שיצא לאחר שחיטתה אין בו קדושה. ¹⁹ כמשנת מעילה פ"ג מ"ג. בבלי שם י"א א', ועיין ברש"י שם.

17-18. **בעצמיו, ובגידיו, בקרניו, בטלפיו, בדמו, בחלבו, ובעורו, ובגיזתו, הרי זו מקודשת.**וכ"ה בד ובמאירי הנ"ל. ובכי"ע בטעות: אינה מקודשת. ולהלן סוף בכורות: מעשר בהמה ששחטו²⁰ גידיו וקרניו ועצמיו וטלפיו וחלבו ועורו וגיזתו הרי אלו מותרין. ובירושלמי מעשר שני פ"א ה"ב, נ"ב ע"ג: מעשר בהמה לא חלקה התורה בין חי בין שחוט, בין תמים בין בעל מום, אין מקדשין בו את האשה, אבל מקדשין בגידיו ובעצמיו ובקרניו²¹ ובטלפיו. א"ר לעזר מפני שכתוב בו ברכה. ולא נזכר שם לא דמו ולא חלבו, ומדברים במקדש בהם מן הקרבן,²² עיין מ"ש לעיל בשם המאירי.²³ ועיין בבלי בכורות ל"א ב', וכבר ציין לו במצפה שמואל לירושלמי מע"ש²⁴ ובבלי בכורות²⁵ הנ"ל.

footnotes: ²⁰ כ"ה בד. ובכי"ו: שישחטו, והוא כתיב מצוי, עיין מ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 227 (לשו' 22), ומ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1243. ואצל צוקרמנדל בטעות: ששמטו. ²¹ כ"ה בכי"ר ובנוסח הרש"ס, וכן יוצא מהמשך הירושלמי להלן שם. ובכי"ל ובד"ו בטעות: ובקרביו. ²² ועיין מ"ש לעיל ח"ד (פסחים), עמ' 588, ושם בשורה האחרונה: בקרניו ובטלפיו של מע"ש, והיא טה"ד, וצ"ל: של מע"ב. ²³ אלא שפירושו לחלב ולדם דחוק, וסתם חלב אצל דם הם החלבים הקרבים על המזבח, ודם הוא דם הקרבן הנזרק ע"ג המזבח. ²⁴ אלא ששם, כנראה, מדברים במעשר תמימה שקרבה ע"ג המזבח. ²⁵ אלא ששם לא נזכרו קידושין כלל.

18-19. **המקדש בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים, אינה מקודשת.**וכ"ה בד. והיא פיסקא ממשנתנו פ"ב מ"ח, ושם: המקדש בחלקו²⁶ בין וכו'. ובכי"ע: המקדש בחלקו, בין בקדשי הקדשים ובין בקדשים קלים, ר' יהודה או' אם יש לו בהם טובת הנאה בשוה פרוטה מקודשת, אם לאו, אינה מקודשת. ובכי"ו ובד דברי ר' יהודה הם להלן בסמוך אחרי ההלכה של המקדש בהקדש, ואף שם אין לפרש אלא שדבריו עונים על הרישא כאן, עיין מש"ש. וגירסת כי"ע היא משובחת יותר.

footnotes: ²⁶ ובבבלי נ"ב ב': דיקא נמי דקתני המקדש בחלקו. וברש"י. ולא קתני המקדש בקדשים קלים.

19-20. **בהקדש, במזיד קידש, מפני שמעל. בשוגג לא מעל, דברי ר' מאיר.**וכ"ה בד. ובכי"ע: בהקדש, בשוגג קידש, מפני שמעל, דברי ר' יהודה. במזיד, לא קידש. ובמשנתנו פ"ב מ"ח: ובהקדש (כלומר, בהקדש בדק הבית), במזיד קדש, ובשוגג לא קדש, דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר בשוגג קדש, במזיד לא קדש. ולפי גירסת כי"ו וד מבארת התוספתא את שיטת ר' מאיר, ואם קדש בהקדש במזיד הרי מעל, ויצאו המעות לחולין, והאשה קבלה מעות של חולין, ומקודשת, אבל אם קדש בשוגג לא יצאו המעות להולין ומעות הקדש בידה, ולא קבלה כלום, ולפיכך אינה מקודשת. ולפי גירסא זו מפורש שלר' מאיר בשוגג לא מעל, ולא יצאו המעות לחולין, והוא כבר פדא בבבלי נ"ד ב', ואין מעילה בשוגג אלא בשכילה את ההקדש מן העולם, עיין בתוספות שם, ד"ה לא. ברם לפי גירסת כי"ע לא נתנה התוספתא טעם לר"מ כלל, אלא לר' יהודה מפני שהוא סובר שבמזיד לא מעל, והמעות הקדש בידה, ולפיכך לא קידש. אבל יתכן שלר' מאיר בין בשוגג בין במזיד מעל, כר' יוחנן (בבלי נ"ג ב') וכרב,²⁷ ובשוגג לא קידש משום מקח טעות, וכר' יוחנן בבבלי שם, עיין בתוספ' רי"ד שם, ד"ה שמעית, ולהלן נ"ד א', ד"ה אמר רב. ועיין בריטב"א נ"ג ב' סד"ה אלא. וכן בירושלמי שם ה"ח, ס"ג ע"א. ושם משמע שאפילו בר פדייא (בר פדא שבבבלי) לא אמר אלא שלר' מאיר מעל במזיד, ולא הזכיר כלל שבשוגג לא מעל, עיין בהגהות יפה עינים נ"ד ב'.

footnotes: ²⁷ נ"ד א'. ועיין באוה"ג, פר"ח, עמ' 39, ובהערה ב' שם.

20-21. **ר' יהודה או' אם יש לו בהן טובת הנאה שוה פרוטה מקודשת, ואם לאו, אינה מקודשת.**לפי סדר התוספתא בכי"ו ובד משמע לכאורה שדברי ר' יהודה עונים על המקדש בהקדש. ובמהרי"ט אלגזי בה' בכורות פ"א, דפוס ליוורנו י"ט סע"ב, נדחק לפרשה ע"פ שיטת תוספ' רי"ד נ"ח א', ד"ה ובפטר חמור, אבל להלן שם (י"ט ע"ג) כתב: ואפשר לומר בפירוש התוספתא דס' ר"י לא קאי אהקדש, אלא ארישא דברייתא, דקתני המקדש בקדשי קדשים וכו', והכא בתוספתא בא להוסיף דפליג ר' יהודה נמי ברישא דהמקדש בקדשי המזבח וכו', עיי"ש. וכן מפורש בברייתא שבבבלי נ"ב ב': דחקה ונכנסה, ר' יהודה אומר מקודשת וכו'. וכן בירושלמי כאן רה"ח, ס"ב ע"ד: המקדש בחלקו וכו', ר' יוחנן אמר במחלוקת וכו'. וכן בדמאי פ"א ה"ג, כ"ב רע"ב, ובמע"ש פ"א ה"ב, נ"ב ע"ג: אמר ר' יודה בן פזי ר' יודה יליף כל הקדשים (כ"ה בכי"ר ובמקבילה בקידושין כאן הנ"ל) מבכור, מה בכור מקדשין בו את האשה, אף הקדשים מקדשין בהן את האשה וכו'. וכבר ראינו לעיל שבכי"ע באים דברי ר' יהודה ישר אחר "המקדש בחלקו" וכו'. ולפ"ז אין שום ספק בפירוש הדברים. ולעצם הפירוש בדברי ר' יהודה אמרו בירושלמי כאן ה"ח, ס"ג ע"א: דחק סומכוס ועאל, אמר המקדש בקדשי קדשים ואשה נכנסת היא לעזרה.²⁸ אמר ליה במקדש על ידי שליח²⁹ במה קידשה? ר' לעזר אמר בגופו, ר' יוחנן אמר בטובת הנייה שבו. או נאמר, ולא פליגין, מה דאמר ר' אלעזר בגופו, בחזקת טובת הנייה שבו. ר' חזקיה ר' ביבי בשם ר' לעזר מקדשין בפרוטה של מעשר שני. ובפירוש הירושלמי נראה שמתחילה הניחו שר' אלעזר סובר שמקדש בגופו של החלק, אעפ"י שאין בו אלא שוה פרוטה, הואיל ויש בגופו שוה פרוטה, והיא יכולה לתת את החלק לכהן שיאכלנו בעזרה, מקודשת, משום שעצם טובת הנאה שיש לה בו, כאילו גופו שלה בפרוטה, וכסברת הריטב"א נ"ח ב', ד"ה לימא: "אי נמי דלמ"ד טובת הנאה ממון, חשוב הוא כאלו כלו שלו לגמרי, משום ההיא טובת הנאה דאית ליה בגויה, וכדתנן (פ"ב מ"י) המקדש בתרומות ומעשרות, ומשמע השתא דומיא דכהן דמקדש בתרומה ממש, ולא בטובת הנאה שיש לו, וכן עיקר".³⁰ ור' יוחנן אמר בטובת הנייה שבו (כלומר, וצריך שיהא בחלק הקדשים יותר משוה פרוטה, כדי שתוכל למכור אותו לכהן בזול, בשוה פרוטה).³¹ ואח"כ נסתפק הירושלמי ואמר: או נאמר ולא פליגין, מה דאמר ר' אלעזר בגופו בחזקת טובת הנייה שבו, כלומר שאף ר' אלעזר לא אמר אלא שיהא בגופו שוה פרוטה למכירה לכהן, ולא נחלקו פנים אל פנים. ודחה הירושלמי: ר' חזקיה ר' ביבי בשם ר' לעזר מקדשין בפרוטה של מעשר שני, כלומר, מקדשין בה אפילו מחוץ לירושלים שיש טרחה להביאה לירושלים, ואפילו בירושלים אין הפרוטה שוה פרוטה ממש, שהרי אינו יכול להוציאה אלא לדברים הנקנים בכסף מעשר שני, ומכל מקום כיון שיש כאן פרוטה מקודשת. וכן כתב בחידושי הרמב"ן נ"ג ב': ומצאתי בירושלמי ר' חזקיה ר' ביבי בשם ר' אליעזר מקדשין בפרוטה של מעשר שני, משמע דאפי' מעשר קימעא שאין דמי חולין אלא פרוטה, מקודשת, דבתר שיעורא אזלי בגופיה, ולא בתר דמים שבירושלם.³² ומ"מ בתוספתא כאן מפורש כדברי ר' יוחנן, והוא כסברת ר' יוסי בירושלמי פ"ב ה"א, ס"ב ע"ב: ניחא אדם נותן שוה פרוטה על דינר, שמא נותן שוה פרוטה על שוה פרוטה כלומר אתמה. ואף להלן בסמוך, שורה 26, סובר ר' יהודה שאינו מקדש אלא בטובת הנאה, עיי"ש.

footnotes: ²⁸ עיין תוספתא ערכין פ"ב ה"א וירושלמי מע"ש פ"ה ה"ה, נ"ו סע"ב. ²⁹ והוא שלא כמסורת הבבלי נ"ב ב'. ולפי הירושלמי סומכוס הוא שנדחק ונכנס ושאל את השאלה, וכי אשה בעזרה מניין, ור' יהודה עצמו ענה לו: במקדש ע"י שליח. ³⁰ כלומר, והגונב טבלו של חברו משלם דמי כולו, כאילו כולו חולין, עיין לעיל שם בריטב"א. ³¹ ואעפ"י שר' יוחנן סובר להלן ה"י, ס"ג סע"א, ואילך, ובמקבילות בדמאי פ"ו ה"ג, כ"ה ע"ב, ונדרים פי"א ה"ג, מ"ב ע"ג, שטובת הנאה אינו ממון, היינו בדבר שמתחילה אין לבעלים בו אלא טובת הנאה, ולפיכך אינו שלו, אבל בתרומה שנפלה לו משל אבי אמו כהן מקדש בו את האשה, אע"פ שאינו יכול לאוכלה, כפי שהסיקו בירושלמי הנ"ל. ואף כאן הרי קבלה את החלק מכהן. ³² אבל בריטב"א נ"ג ב', סד"ה אמר ר' ירמיה, כתב: והא דאמרינן בירושלמי מקדשין בפרוטה של מעשר שני מיירי שהוא כל כך שיש בו שוה פרוטה למי שיעלנו ויאכלנו בירושלים. ופירוש זה קשה, שהרי העיקר חסר מן הספר. וצ"ע.

21-22. **אמ' ר' נראין דברי ר' יהודה בהקדש, ודברי ר' מאיר במעשר שני.**דברי רבי סמוכים למשנתנו פ"ב מ"ח הנ"ל. ורבי מכריע שבהקדש אם קידש בשוגג מקודשת, מפני שנתחלל ההקדש והמעות חולין, ובמזיד לא נתחלל, ועדיין המעות הקדש ולא נתן לה כלום, אבל במעשר שני נראין דברי ר' מאיר, ומעשר שני ממון גבוה הוא, ואין מקדשין בו. וכן בבבלי נ"ד ב': אמר רב נחמן אמר רב אדא בר אהבה הלכה כר' מאיר במעשר וכו', והלכה כר' יהודה בהקדש.

22-25. **המקדש ביין נסך, ובע"ז, בעיר הנדחת ויושביה, בעורות לבובין, באשירה, ובפירותה, בבימוס, ומה שעליו, במרקוליס, ומה שעליו, ובכל דבר שחל עליו איסור ע"ז, כולן אע"פ שמכרן וקידש בדמיהן, אינה מקודשת.**בברייתא זו נזכרה ע"ז עצמה, תקרובת ע"ז (יין נסך, עורות לבובין), משמשי ע"ז³³ וכל דבר שחל עליו איסור ע"ז.³⁴ וכן להלן סנהדרין פי"ד הי"א: עיר הנדחת ויושביה, שיריה (צ"ל: אשירה), ופירותיה, בימוס ומה שעליו, ומרקוליס ומה שעליו, וכל דבר שחל עליו איסור עבודה זרה, כולן אסורין בהנאה. והברייתא שלנו כאן משלימה את משנתנו פ"ב מ"ט שלא מנתה את הדברים הללו. ובחי' הרמב"ן נ"ו ב', ד"ה דתנן, בריטב"א נ"ו ב', ד"ה והא, בר"ן ספ"ב (במשנה) ובנ"י, עמ' רכ"ה, הביאו את התוספתא, ופירשו שהמשנה לא שנתה את הדברים הללו, משום שכאן "אע"פ שמכרן וקידש בדמיהן אינה מקודשת", ובמשנתנו הרי מפורש: מכרן וקידש בדמיהן מקודשת. ועיין בתוספות נ"ו ב', ד"ה המקדש, בתוספות רי"ד שם, בעיטור אות ק' קידושין, הוצ' רמא"י ע"ז סע"א, ועוד, שתירצו כן מבלי להביא את התוספתא. ועיין בס' עצי ארזים סי' כ"ח ס"ק ע"ב. וראיתי דבר תמוה בה' ראו, עמ' 81, שהביא את הדברים שנשנו במשנתנו פ"ב מ"ט הנ"ל, ומוסיף שם: ובחמץ בפסח,³⁵ וביין נסך, ובפרש עיגולי דבילה,³⁶ אינה מקודשת. מכרן וקידש בדמיהן הרי זו מקודשת. וכנראה שיש כאן חסרון ושיבוש, ובהלכות פסוקות הוצ' ר"ס ששון, עמ' ק"ח חסרה כל פיסקא זו. ורבותינו הראשונים למדו מתוספתא זו כמה דברים, והיינו אם תקרובת ע"ז אסורה מדאורייתא, עיין בתוספות הרא"ש נ"ח א', תוספות ב"ק ע"ב ב', ד"ה דאי, חי' הרשב"א כאן נ"ח א', ד"ה אלמה, ושיטה קדמונית למס' קידושין (בני־ברק תשל"ב) נ"ח א', עמ' 99. ועיין בשער המלך פ"ה מה' אישות ה"א שהביא מחי' הרשב"א כ"י לסנהדרין מ"ח רע"א, שסובר שתקרובת ע"ז אסורה מדאורייתא, ועיין בשעה"מ לעיל שם מה שהאריך בעניין מקדש באיסורי הנאה דרבנן, ועיין באבני מלואים סי' כ"ח ס"ק נ"ד-נ"ו. והרמב"ן (הובא במגן אבות למאירי, עמ' קי"ג) הביא ראיה מתוספתא זו שמשמשי ע"ז ביד ישראל אין להם ביטול, ואילו היה דיה בביטול דוודאי מקודשת וכו', וא"כ נמצא שאין בטול למשמשין. והמאירי (להלן שם) כתב: ואף אני תמה וכו' במה שכתב שאלו היה דייה בביטול היתה מקודשת, וזה אינה נראית כן, שמאחר שבשעה שנתנה אינה ממון אינה סומכת עליו, ואנן ממון בשעת נתינה בעינן. ולדעתנו ע"ז של גוי ביד ישראל, אע"פ שלשטתנו יש בטילה למשמשים, אם קדש בהם קודם בטולם אינה מקודשת. ובמאירי לסוכה הוצ' ר"א ליס, עמ' ק"א, הביא את שיטת בעל המאור שלא יצא בלולב של ע"ז ביום טוב ראשון של סוכות, אפילו במקום שיש ביטול, כל זמן שלא ביטלה, משום שאין כאן לכם ואינו ממונו, ובאר שאינו דומה לאתרוג של דמאי שהוא כשר מחמת מיגו דאי בעי מפקיר את נכסיו, משום ששם הוא בידו, אבל כאן מי יאמר שהגוי ישמע לו.³⁷ ולעניין קידושין נראה שבביטול ע"ז אינה מקודשת, אפילו היה בידו לבטלה משום שלאחר חביטול יש כאן פנים חדשות, וכמו שאמר הרשב"א בחידושיו כאן נ"ו ב' על התוספתא כאן: אע"פ שאלו מן הנשרפין, ויש באפרן יותר משוה פרוטה,³⁸ אינה מקודשת וכו', ולכי קלי ליה הוי ליה כגופא אחרינא. וכע"ז בשיטה קדמונית הנ"ל, עמ' 96. ועיין בתוספות רי"ד נ"ח א', ד"ה ובפטר חמור. ועיין מ"ש עליו מהרי"ט אלגזי בה' בכורות פ"א ד' ליוורנו, י"ח ע"ד, ובשער המלך הנ"ל. ושוב הסתייעו הראשונים בתוספתא כאן שהמקדש במחובר לקרקע קידושיו קידושין, עיין בחי' הרשב"א כאן ב' א', ד"ה בדינר, גיטין י' א', ד"ה מדאמרי', שו"ת שלו ח"א סי' ת"ר, שם סי' אלף רכ"ו וסי' אלף רל"ג, מאירי כאן ז' ב', עמ' 45 ואילך, ר"ן בריש מכילתין (בסוף המשנה שם). ועיין גם בשו"ת הרדב"ז ח"ו סי' מ"ב. ובבלי גיטין ט' ב' אמרו: והא איכא מחובר (כלומר, שפסול בגיטין ושחרורי עבדים), ותירצו (י' א'): מילתא דאיתא בקידושין לא קתני, ומפורש איפוא, שהמקדש במחובר אינה מקודשת. וכבר תירצוה הראשונים הנ"ל שלא הוקשו הוויות להדדי אלא במקדש בשטר, אבל אם מקדש בכסף מקודשת אפילו במחובר לקרקע. וכן מפורש בירושלמי פ"ג ה"א, ס"ג ע"ג, שלא הוקשו הוויות להדדי אלא במקדש בשטר, אבל לא במקדש בכסף.³⁹ וברשב"א ריש גיטין הנ"ל הביא את דברי העיטור (אות ק', קניין, הוצ' רמא"י ע"ז ע"ג): וכי היכי דמקשי הוויה ליציאה לגבי לשמה (בבלי ט' ב') הכי נמי לעניין תלוש, כדמוכח פ"ק דגיטין, דמקשינן והא איכא מחובר, ואסקינן מילתא דאיכא בקידושין לא קתני. ומתחילה נטה שם הרשב"א לכתוב שבעל העיטור פוסל אפילו בכסף במחובר, והקשה מן התוספתא כאן,⁴⁰ וחילק בין קידושי כסף לקידושי שטר. אבל במאירי, עמ' 45 הנ"ל, כתב: "וגדולי פרובינצא חולקים לומר שאינה סומכת להקנות עצמה בדבר שאי אפשר לה להצניע לעצמה", ומכאן שאפילו בכסף אינה מתקדשת במחובר. ועיי"ש שכתב שראוי לחוש לדברי הרבנים (כלומר הסוברים שאף בכסף אינה מקודשת במחובר). מאידך גיסא, מוכח מדברי הרשב"א בתשובה ח"א סי' ת"ר הנ"ל שאף בשטר קידושין כשר במחובר לקרקע.⁴¹ וכבר העיר על כך הב"ח בהגהותיו ברי"ף ריש מכילתין עיי"ש. ועיין במאירי גיטין ט' ב' (הוצ' שלישית, עמ' 34) שהוא מכשיר בשטר קידושין בטלי גיטך מעל גבי קרקע (נגד "קצת מפרשים"). ועיין באבני מלואים סי' ל', ואף הוא חילק בין כסף לבין שטר בטלי קידושיך מעל גבי קרקע, עיי"ש. ועיין במה שהאריך בשער המלך פ"ג מה' אישות ה"ג. ועיין בס' עצי ארזים סי' כ"ז ס"ק ב' ובשו"ת חתם סופר אה"ע ח"א סי' פ"ב וסי' ק"א. ועיין מ"ש לעיל גיטין פ"ב, הערה 16. נמצאנו למדים שיש לפנינו שלש מחלוקות: יש מכשירים קידושין במחובר אפילו בשטר;⁴² יש פוסלים אפילו במקדש בכסף במחובר;⁴³ ויש מחלקים בין מקדש בכסף במחובר שהיא מקודשת, ובין מקדש בשטר במחובר, וכמו שמוכח מן הבבלי גיטין ט' ב'-י' א'.⁴⁴

footnotes: ³³ "ומה שעליו". ולפיכך הזכירו מרקוליס באופן מיוחד, עיין בתוספתא ע"ז פ"ז (כי"ע פ"ו) הי"ב וסהי"ג שם. ³⁴ פירש בח"ד: כגון פרש עגלי ע"ז, כבבלי ע"ז ל"ד ב'. ³⁵ עיין בתוספות נ"ו ב', ד"ה המקדש, ובראשונים שהזכרנו לעיל. ³⁶ קרוב לוודאי שצ"ל: עגלי עב' זרה, עיין לעיל, הערה 34. ³⁷ בר"ן ע"ז פ"ג סי' אלף רנ"ט: משום דאי הוה מגבה לה מקמי הכי, הוא ע"ז דישראל שאינה בטלה לעולם וכו', ואע"ג שאסורה בהנאה ואין בה דין ממון (אסור), אפילו הכי כיון שיכולה להתבטל ע"י גוי מצי זכי בה וכו'. ועיין בריטב"א שם מ"ב א', ד"ה גזירה, ואינו מזכיר סברא זו. ³⁸ ועיין בשער המלך פ"ג מה' חמץ ומצה הי"א שתמה עליו מן הגמרא בחולין פ"ט א' (עיר הנדחת), ומ"ש דודי זקני (אחי אם אבי) בדברי מלכיאל ח"ב סי' נ"ב. ³⁹ ועיין ירושלמי גיטין פ"ט ה"א, נ' ע"א, ואינו עניין לכאן, ושם מדברים בעצם מהות ההיתר והאיסור. ⁴⁰ ובאמת מן התוספתא אין ראייה מוכרחת שמקדשין במחובר, ויתכן שהעיקר כאן "ואם מכרן וקידש בדמיהן אינה מקודשת", ולפיכך תפסו כל מיני איסורי הנאה, ואפילו איסורי הנאה במחובר, אם מכרן וקידש בדמיהן אינה מקודשת, וכמו שהעיר בחי' הרשב"א עצמו שם. ובמאירי, עמ' 46, כתב על דחייה זו "ואין זה כלום, דמדקאמר אע"פ שמכרן, כלומר, ולא מיבעי בלא מכרן, אלמא דבעלמא כי האי גונא מקדשת", והיא קצת גוזמא, שהרי יש לומר שהכוונה היא אע"פ שאין כאן לא מחובר ולא איסורי הנייה, אלא דמי איסורי הנייה, אינה מקודשת. ויש שדחו ראייה זו, מפני שאפשר שהתוספתא מדברת בתלוש ולבסוף חברו, עיין בשו"ת הרשב"א ח"א סי' רל"ג הנ"ל, ובמאידי הנ"ל. ⁴¹ ידידי הרח"ז דימיטרובסקי העיר לי שתשובה זו שייכת לקבוצה של תשובות שבתוך קובצי תשובות הרשב"א שאינן אלא קיצור ותמצית של תשובותיו (כפי שהוא מוכיח בהוצאתו של תשובות הרשב"א), ואינן לשון הרשב"א עצמו. ולפ"ז יתכן שהמאסף והמקצר לא דייק, ואין אחריותו על הרשב"א. ועיין מ"ש להלן הערה 42. ⁴² הרשב"א בשו"ת ה"א סי' ת"ר הנ"ל (אבל עיין מ"ש לעיל הערה 41). וכן במ"מ פ"ג מה' אישות ה"ג: ולזה כתבו מן המפרשים שאף הוא פסול במחובר, ומשמע מדבריו שיש "מן המפרשים" שהכשירו. ואף הר"מ לא הביאו לפסול. ואשר לבבלי גיטין י' א', הביאו הרשב"א בתשובה הנ"ל. וכתב שלפי פירש"י שם הוא בוודאי פסול, אלא שיש לפרשה (כלומר, את הסוגיא בגיטין שם) בע"א (-בעיניין אחר), ולא הביא רבינו את הפירוש. ועיין מ"ש בס' עצי ארזים סי' ל"ב ס"ק ח', ועיי"ש סי' כ"ז ס"ק א'. ⁴³ גדולי פרובינציא שהביא במאירי, עמ' 45. וכן הבין בתחילה גם הרשב"א בדעת העיטור שהבאנו לעיל בפנים. וכן סוברים, כנראה, החכמים שדחו את הראייה מן התוספתא, עיין לעיל, הערה 40. ⁴⁴ הרשב"א הנ"ל שהזכרנו בפנים (חוץ מתשובתו בח"א סי' ת"ר הננ"ל), הר"ן ועוד.

25-27. **במי חטאת, ובאפר חטאת, מקודשת. ר' יהודה או' אם יש בהן טובת הנאה שוה פרוטה מקודשת, ואם לאו, אינה מקודשת.**התוספתא הוסיפה כאן את דברי ר' יהודה על הפיסקא ממשנתנו ספ"ב. ובבבלי שם נ"ח ב': ורמינהו הנוטל שכר וכו', להזות, ולקדש, מימיו מי מערה, ואפרו אפר מקלה. אמר אביי לא קשיא. כאן בשכר הבאה ומילוי, כאן בשכר הזאה וקידוש. ופירש"י משנתנו מדברת במקדש בשכר הבאת האפר ממקום למקום, ובשכר מילוי המים וכו'. אבל הר"מ בפיה"מ במקומו ובפ"ה מה' אישות ה"ג פירש שמשנתנו מדברת במקדש במי חטאת ובאפר חטאת ממש, משום שהרי יש לו בהם ממון הבאה ומילוי, וכן כנראה, פירש גם הר"ח, עיין מ"ש על כל זה בהשלמות לה' הירושלמי להר"מ, עמ' ע"ו. ויפה העיר בה"ד: "ומהכא, ממילתיה דת"ק דפליג עם ר' יהודה, שמעינן פירוש דמתניתא, והיינו כפירוש הרמב"ם ז"ל". ונראה שמחלוקת זו היא המחלוקת שלעיל שורה 18–19, ולת"ק אם האפר, או המים, שוים פרוטה מקודשת, משום שטובת הנאה ממון, וכאילו הכל שלו (עיין מ"ש לעיל, שורה 20–21, ד"ה ובפירוש), ור' יהודה הולך בשיטתו, במקדש בחלקו, שאינה מקודשת אלא אם יש בו טובת הנאה בשוה פרוטה.

27-28. **האומר לאשה הרי את מקודשת לאהר שאתגייר וכו'.**משנתנו פ"ג מ"ה. ובשו"ת מהרי"ק סי' קפ"א, ד' קרימונא קנ"ט ע"ג (ד"ר רי"ו ע"ב), העתיק את כל הברייתא, והוכיח ממנה שר' חייא מסדר התוספתא אינו סותם תמיד כשיטתו, שהרי ברייתא זו מתנגדת לשיטתו ביבמות צ"ג א', והוא נוהג כמנהג רבי במשנה, שסותם תכופות שלא כדעתו, עיי"ש.

29-30. **בכולם אע"פ שנתקיים התניי אינה מקודשת.**וכן בכי"ע: כולם אף על פי שמתקיים תנאו וכו'. ובשו"ת מהרי"ק הנ"ל: אעפ"י שיתקיים⁴⁵ תנאו וכו'. ואמר "בכולם" אף ביבמה, ומשנתנו וברייתא זו סוברות שאין קידושין תופסים ביבמה לשוק, עיין בירושלמי פ"ג ה"ה, ס"ד ע"ב, ובבבלי יבמות צ"ב ב'.

footnotes: ⁴⁵ אני מעיר על שינוי נוסח זה מפני הנוקדנין שירצו לפרש אעפ"י שבוודאי יתקיים תנאו, כגון שהבעל, או אחות אשתו במצב של גסיסה, אינה מקודשת.

30-31. **קדשתי את בתי, ואיני יודע למי קדשתיה, בא אחד ואמ' אני קדשתיה, נאמן לכונסה.**משנתנו פ"ג מ"ז, ושם: נאמן (ולא יותר). ונחלקו בירושלמי (ה"ז, ס"ד ע"א, יבמות פ"ב הי"א, ד' ע"א) ובבבלי (ס"ג ב') אם נאמן לכנוס, או שאינו נאמן אלא ליתן גט. והביאו בבבלי שם את הברייתא, שנאמן לכנוס.

31-32. **משכנסה בא אחר, ואמ' אני קדשתיה, לא כל הימנו לאוסרה.**ירושלמי ובבלי הנ"ל.

32-35. **קדשתי את בתי, הקטנות בכלל, ולא הגדולות בכלל. נתקדשה בתי הגדולות בכלל, אין הקטנות בכלל. גירשתי את בתי, הקטנות בכלל, ואין הגדולות בכלל. נתגרשה בתי, אין הקטנות בכלל.**וכ"ה בד, אלא שברישא שם: נתקדש' בתי אין הקטנות בכלל, וכ"ה גם בכי"ע, ובסיפא שם (בכי"ע): נתגרשה בתי הגדולות בכלל, ואין הקטנות בכלל. ובחי' הרמב"ן מ"ג ב' הביא את התוספתא וקיצר את הרישא, ובסיפא העתיק כגירסת כי"ו וד. ובמאירי ס"ד ב', עמ' 310: המקדש את בתו סתם אין הבוגרות בכלל (פ"ג מ"ח) וכו', וכן אמרו בבריתא קדשתי את בתי ואיני יודע למי (זהו פירוש הרב בעצמו) אין הגדולות בכלל, נתקדשה בתי אין הקטנות בכלל, וכן בגירושין. והרב העתיק רק את תורף הברייתא. ובחי' הריטב"א מ"ג ב' העתיק כגי' כי"ו, אלא שגרס גם בסיפא: נתגרשה בתי הגדולות בכלל ואין הקטנות בכלל (כגי' כי"ע בסיפא). ונעתיק להלן את פירושו. ולעניין הגירסא אין הבדל למעשה, ולגירסת כל הנוסחאות הכוונה היא כגירסת הריטב"א.⁴⁶ ואשר לפירוש הברייתא שלפנינו, הרי גדולה כאן פירושה "בוגרת" (כמו שהוא בכמה מקומות) וקטנה פירושה קטנה ונערה, שהרי מפורש "קדשתי את בתי, הקטנות בכלל, ולא הגדולות בכלל", ולא נחלק אדם מעולם על ההלכה שהאב מקבל קידושין לבתו נערה. ולפי פשוטה הברייתא שלנו כר' יהודה הסובר (גיטין פ"ו מ"ב) שאף בגיטין אין נערה מקבלת את גיטה אלא אביה בלבד. ולפי זה אם אמר האב קידשתי את בתי (והוא יודע מי היא ולמי קדשה) הקטנות בכלל, כלומר, אם ייחד אחת מן הקטנות (ואף נערה בכלל), ואמר שקידשה, נאמן, שהרי היא ברשותו (עיין בבלי ס"ד א'), אבל אמר על גדולה שקידשה כשהיתה קטנה, לא אמר כלום, כמפורש במשנתנו (פ"ג מ"ח), וכן פירש הריטב"א את "הגדולות אינן בכלל". ואם אמר נתקדשה בתי, הגדולות בכלל, ולא אמר כלום, מפני שאינו נאמן,⁴⁷ ועל הקטנות לא אמר כלום, מפני שאפילו אמת כדבריו, הרי אין קטנה יכולה לקבל קידושיה לכ"ע. ובגרושין אם אמר גרשתי את בתי, הקטנות (ואף נערה בכלל, כלעיל) בכלל, ונאמן לפוסלה מן הכהונה (כמשנתנו פ"ג מ"ח, ועיין בבלי שם ס"ד א'), ואין הגדולות בכלל (אפילו אמר שקבל את הגט כשהיתה קטנה). ולהפך, כשאמר נתגרשה בתי, אין הקטנות בכלל, שהרי קטנה (וה"ה נערה לר' יהודה) אינה מקבלת את גיטה. ופשיטא שהכל בארוסה עסיקינן. וכן מוכח בירושלמי פ"ג ה"י, ס"ד ע"ב, שאמרו שם: קדשתי את בתי, הקטנות בכלל, הגדולות אינן בכלל. נתקדשה בתי אפילו קטנות אינן בכלל.⁴⁸ ואמר הירושלמי "אפילו" קטנות, וכל שכן גדולות, שאינו נאמן עליהם, אם אין עדים לפנינו. ושוב ממשיך הירושלמי: גירשתי את בתי הקטנות בכלל, והגדולות אינן בכלל (ואינו נאמן עליהן, כמו שכתבנו לעיל). נתגרשה בתי אפילו קטנות אינן בכלל, ואינו יכול לפוסלה מן הכהונה, שהרי אין במעשיה כלום (לר' יהודה), ומכל שכן גדולה שהוא בכלל אינו נאמן לומר שקבלה את הגט. ולפירושנו הנ"ל בכל מקום שהזכיר כאן קטנה פירושה קטנה ונערה, וגדולה היא בוגרת. אבל בחי' הרמב"ן, ובבאור יותר בריטב"א הנ"ל, פירש שהברייתא שלנו היא כחכמים, וברישא אף נערה היא בכלל קטנה (שהרי לכולי עלמא האב מקדש את בתו נערה), ובסיפא נתגרשה בתי אין הקטנות בכלל, הכוונה לקטנה ממש (שהרי לחכמים אף נערה מקבלת את גיטה), ומכאן הוכיח הרמב"ן כשיטת הרי"ף וסייעתו שקטנה שיש בה דעת אינה מקבלת את גיטה לשיטת החכמים.⁴⁹ ואם נגרוס גדולות בכל מקום, ברישא ובסיפא כמו שהעתיק הריטב"א, הרי גדולות ברישא, הן בוגרות גרידא, ובסיפא אף נערה בכלל "גדולות". וכבר העיר על קושי זה בקרבן נתנאל על הרא"ש פ"ב סי' ה', אות ט', עיי"ש.

footnotes: ⁴⁶ אם נקיים את גירסת רוב הנוסחאות בין ברישא ובין בסיפא (ומשמע קצת שכן היתה הגירסא לפני המאירי), יצא לנו: נתקדשה בתי אין הקטנות בכלל (כגי' ד וכי"ע) וכו', נתגרשה בתי אין הקטנות בכלל (כגי' ד, כי"ו וחי' הרמב"ן), ולא הוזכרו גדולות כלל גבי נתקדשה ונתגרשה, והיא כעין גירסת הירושלמי שהבאנו להלן בפנים, והיא נוסחא משובחת מאד. ⁴⁷ לפי גירסת ד וכי"ע לא הזכירה התוספתא כאן גדולות, ופשיטא שאינו נאמן. ⁴⁸ אעפ"י שהוא אומר אמת, שהרי אין מעשה קטנה כלום בקידושין, אם יש לה אב. ⁴⁹ נגד שיטת רש"י במהדורא בתדא ונגד שיטת התוספות, עיין בתוספות מ"ג ב', ד"ה תנן, ובראשונים לגיטין ס"ד ב'. והרמב"ן בגיטין ספ"ו וכן בריטב"א שם לא הזכירו את התוספתא, אלא שבריטב"א העיר שיאריך בזה בקידושין.

35-36. **נשבית ופדיתיה, או שנפסלה לאחד מן הפסולין, לא כל הימנו לאוסרה.**בד ובכי"ע: או שנבעלה לאחד מן הפסולין וכו', וכ"ה בחי' הרשב"א שנביא להלן ובירושלמי פ"ג ה"י, ס"ד ע"ב. ובמשנתנו פ"ג מ"ח: נשבית ופדיתיה בין שהיא קטנה בין שהיא גדולה, אינו נאמן. וכן ניסח הר"מ (פי"ח מה' איסורי ביאה הכ"ד): שלא האמינה אותו תורה אלא לאסרה משום אישות שנאמר (דברים כ"ד, ט"ז) את בתי נתתי לאישה זה, אבל לא לפוסלה משום זנות, והוא ע"פ הבבלי כאן ס"ד א'. ומן הירושלמי הנ"ל מוכח שאין מדברין כאן בקידושין כלל, אלא שהאב מעיד שבתו נבעלה לאחד מן הפסולין, ועל כך אינו נאמן, דומיא דנשבית ופדיתיה. ברם בירושלמי לעיל בסמוך שם: קידשתיה לאחד מן הפסולין לה נאמן, הבעלתיה לאחד מכל הפסולין לה אינו נאמן. ונראה מלשונו שהבעלתיה פירושו קידשתיה בבעילה,⁵⁰ והירושלמי מחדש שלא האמינה התורה לאב אלא שבתו מקודשת אבל אינו נאמן שקידשה בביאת איסור. ולפיכך אם אמר קידשתיה לאחד מן הפסולין לה, נאמן, שהרי התורה האמינה אותו בקידושין, אבל לא בביאת איסור. וכן כתב הרשב"א כאן ס"ד א': ובקדושי ביאת איסור נמי לא הימניה, והכי אתמר בירוש' קדשתיה לאחד מכל הפסולין נאמן, הבעלתיה לאחד מן הפסולין לה אינו נאמן, וגרסינן נמי בתוספתא נשבית ופדיתיה, או שנבעלה לאהד מכל הפסולין לה, לא כל הימנו לאוסרה. וכן בר"ן פ"ג סי' תרנ"ד: דבקדושי ביאת איסור לא אשכחן דהימניה, והכי מוכח להדיא בירושלמי קדשתיה לא' מן הפסולין לה נאמן וכו'.⁵¹ אבל הרב המגיד בפי"ה מה' איסורי ביאה הכ"ד העתיק בשם הרשב"א: הבעלתיה ביאת איסור נמי לא הימניה, והכי איתמר בירושלמי וכו'. ועיין בלשון הגהת הרמ"א באה"ע סי' ז' סע' ח', ובבאור הגר"א שם. ועדיין לא נתברר אצלי באמר האב קידשתיה בביאה לאחד מן הפסולין לה אם אינו נאמן כלל, והיא מותרת, כפי שמשמע לכאורה מלשון הראשונים הנ"ל, או שאינו נאמן שנתקדשה בביאה, ונאמן לאוסרה לעלמא, אלא שאם מת הפסול, אינה נפסלת, ואפילו גירשה, לא נפסלה מתרומת בית אביה, כיבמות פ"ו מ"ג. ועיין מ"ש הגרמ"ש בס' השלמה לירושלמי בירושלמי כאן במקומו. וחלק מדבריו מפורש בשיטה לא נודעה למי בסוגיין: ואי אמרת הרי בידו למסרה לזנות ולפסל' מן התרומה, י"ל לקדושיה זכי ליה רחמנא, לזנות לא זכי ליה. ועיין בשיטת מהר"י בי רב ס"ד א', עמ' 93, דברים תמוהים מאד, וכבר תפס עליה בשער המלך פי"ח מה' איסורי ביאה הכ"ד, עיין מש"ש על דברי רש"י.

footnotes: ⁵⁰ שאם הכוונה הבעלתיה לשם זנות, הרי נאמר להלן בירושלמי בפירוש שאינו נאמן לומר נבעלה לאחד מן הפסולין, ומה לי נבעלה, מה לי הבעלתיה לשם זנות. ⁵¹ והר"ן לא הביא את התוספתא, שהרי ממנה אינה משמע כלל שמדברין בקידושין בביאה.

36. **קדשתי את בתי, והיו לו עשר בנות, אסורות מן הספק.**בפ"ג סמ"ח: המקדש את בתו סתם אין הבוגרות בכלל. ומכאן שהקטנות בכלל, וכפשוטה של משנתנו, כבבלי נ"א ב', ס"ד ב'. ודן בתוספתא שלנו רבינו שמחה בספר סדר עולם שלו לפי הגה"מ פ"ט מה' אישות ה"ג, ועיי"ש סוף אות א'. והלכה זו פשוטה היא, ולאביי הסובר שקידושין שאינן מסורין לביאה הם קידושין, וצריכה גט, הכוונה כאן שהאב אמר בשעת קידושין שהוא מקדש אחת מבנותיו, ולא פירש ולא ייחד אותה. ולרבא שבכגון דא אינן קידושין, יפרש את הברייתא שבשעת קידושין היה ידוע את מי קדש, אלא שאח"כ שכחו, וכולן אסורות לו אפילו אם יתן גט לכולן, משום חשש אחות אשתו בחייה, והכל כסוגיית הבבלי נ"א ב'. אבל מלשון הסיפא "אם אמר גדולה" וכו', משמע שאף הרישא היא בכגון דא, וכפירוש הראשון, וכאביי בבבלי⁵² נ"א א'. ועיין בבבלי שם נ"א ב'.

footnotes: ⁵² ולשיטת רב סעדיה (עיין אוה"ג, עמ' 137) שמחלק בין אחת מבנותי לבין בתי סתם, ובבתי סתם מקודשת אף לרבא, הרי אין כאן ראייה לשיטת אביי, ומדברים כאן שקידש את בתו סתם, ולא אמר "אחת מבנותי".

37. **אם אמ' גדולה, לא נתקדשה אלא גדולה וכו'.**וביש לו כת אחת של בנות הרי כולם מודים שאם אמר גדולה הכוונה לגדולה שבגדולות, ואם אמר קטנה הכוונה לקטנה שבקטנות, במפורש בבבלי ס"ד סע"ב. ועיין במשנתנו פ"ג מ"ט. ובירושלמי (פ"ג ה"י, ס"ד ע"ג) מחלוקת בזה, אלא שהמפרשים נשתבשו בפירושו, עיין מ"ש במבוא לירושלמי כפשוטו, עמ' כ"ט ואילך.

38. **וכן שני אחין שקידשו שתי אחיות, זה אינו יודע אי זו קידש וכו'.**כלשון התוספתא לעיל יבמות פ"ד ה"ג, ועיין במשנה שם פ"ב מ"ז. ונקטו כאן שני אחים ושתי אחיות, משום הסיפא, שאעפ"י שכל אחת היא בספק אשת איש, אשת אח, ואחות אשה, מ"מ אם היו עסוקין וכו'. וכל הברייתא הובאה בסדר עולם לרבינו שמחה הנ"ל, בחי' הרמב"ן נ"ב א', רשב"א נ"א ב', ריטב"א שם, ר"ן פ"ב סי' תרל"ט, נ"י עמ' רכ"ב, מ"מ פ"ט מה' אישות ה"ח. והביאוה משום הסיפא שבסמוך.

39-41. **אם היו עסוקין בגדולה לגדול, ובקטנה לקטן, אומ' אני (אמרתי) גדולה לא נתקדשה אלא לגדול, וקטנה לא נתקדשה אלא לקטן.**וכ"ה בראשונים הנ"ל, וכן מביא במאירי נ"א ב', עמ' 256, בשם "בריתא".⁵³ והראשונים הנ"ל הביאו מכאן סמך לשיטת ר"ת שאם קיבל האב קידושין לאחת מבנותיו סתם, אחרי ששידך אחת מהן, המשודכת מקודשת, והשאר אינן צריכות גט. ועיין גם בתוספות נ"ב א', ד"ה והילכתא, שהביאו את המעשה שהיה, וביתר באור בעמוד העריות בס' יראים השלם סי' ז', סוף עמ' 22. אבל הראשונים חנ"ל (חוץ מרבינו שמחה) דחו את הראייה מן התוספתא, שהרי כאן הכוונה שבשעת קידושין קידשו במפורש, אלא שאח"כ שכחו את מי קידשו, ואנו סומכים על החזקה שבוודאי קדשו את אילו שהיו עסוקין בה, אבל אם לא היו אלא שידוכין גרידא, הרי הוא יכול לחזור בו, ואם לא פירש בשעת קידושין, אין לסמוך על האומדנא שלפני הקידושין, ושמא חזר בו, ואין העדים רואים כלום (עיין בעטור בכורים, ד"ה אם). ועוד כתב הר"ן הנ"ל שעסוקין באותו עניין עדיף משידוכין, שהרי הלכה כר' יוסי (בבלי ו' א') ובעסוקין באותו עניין אפילו נתן לה קידושיה סתם, ולא אמר הרי את מקודשת לי הרי זו מקודשת, מה שאין כן בשידוכין. ולפ"ז אפילו קבל אביה קידושין סתם אם היו עסוקין בגדולה לגדול, חזקה שלכך כיוון בקידושין. ועיין במרדכי פ"א סי' תע"ד בשם הראבי"ה. וכן פסק רבינו סעדיה ששידוכין אינן מועילין כלום בעניין שלנו, עיין בתשובתו שבשערי צדק ח"ג שער ג' סי' י"ב (=אוה"ג סי' ש"ה, עמ' 135 ואילך), והביאו קטעים ממנה בראשונים הנ"ל, ועיין בעמוד העריות בס' יריאים סי' ז' הנ"ל. ועיין באה"ע סי' ל"ז סעי' ט"ז, ובבאור הגר"א שם אות נ' ואות נ"א. ובשלטה"ג פ"ג סי' תרנ"ו סוף אות ד' הביא בשם הריא"ז שאף בשידוכין המשודכת מקודשת, עיי"ש. ועיין מ"ש בס' עצי ארזים סי' ל"ז ס"ק מ"ט בדעת הר"ן הנ"ל. ובירושלמי פ"ג ה"י, ס"ד ע"ב: שמואל אמר המקדש בלא שידוכים לוקה ותופסין קדושין. ועיין בחדושי הגרמ"ש בס' השלמה לירושלמי במקומו שרצה לפרש שהכוונה שתופסין קידושין כשקידש את בתו סתם,⁵⁴ וקידושין שאינן מסורין לביאה הוו קידושין, ולוקה משום שקידש בלא שידוכין, שאם היו שידוכין לא היו באים לכלל ספק, וכשיטת ר"ת, עיי"ש שכתב על פירוש זה ו"זה רחוק". ובירושלמי כי"ל חסרה הפיסקא "ותופסין קדושין... בלא שידוכים לוקה", והוסיפה המגיה בגליון, אבל הוספה זו נכונה היא, וכן בשרי"ר, עמ' 230, שורה 40: תפסו בה קידושין. ברם ברור ששידוכין בירושלמי (ובבבלי) כאן אין כוונתן במשמעות הרגילה שלנו, אלא הכוונה לאדם שעמד וקידש בלי משא ומתן מוקדם כלל, מתוך קלות ראש ובהלה. ושלא בשידוכין פירושו בלי הסכמה מוקדמת (עיין לעיל שבת פט"ז, סוף עמ' 79: ואין משדכין בין איש לאשתו, כלומר, להביא שלום והסכם ביניהן), כלומר למי שקידש פתאום בחבורה, והנערה לא הבינה שאין עושין קידושין צחוק, וטענה שלא התכוונה להארס לו כלל. והרי מעשים כאילו אירעו בכל עת ובכל זמן (וכל הספרות של שאלות ותשובות בעניין זה יוכיחו), והייתי סבור לומר שאין כאן קידושין גמורין, ומשום כך אמרו שהקידושין תופסין, הואיל וקיבלה את הקידושין מרצונה, והמקדש לוקה שהביא לידי תקלה. ולעצם התמיה שפשיטא שהקידושין תופסין, עיין היטב בחי' הרשב"א גיטין י"ט ב', ד"ה נמצא.

footnotes: ⁵³ וגרס שם: אני אומר, ומכאן "אמרתי" שהקפתי, ויש לנו שריד מגירסא כפולה. ⁵⁴ ודברי שמואל עונים על סוף מ"ח "המקדש את בתו אין הבוגרות בכלל", וכאביי בבבלי נ"א ב', ס"ד ב'.

41. **קידשתיך, והיא אומרת לא נתקדשה אלא בתי וכו'.**כל הברייתא היא פיסקא ממשנתנו פ"ג מ"י. ובמצפה שמואל ציין לירושלמי פ"ג ה"י, ס"ד ע"ג, ואינו עניין כלל לכאן, והמפרשים נשתבשו מאד בפירושו, והנכון הוא כמו שפירשתיו במבוא לירושלמי כפשוטו, עמ' כ"ט ואילך.

42-43. **וקטנה אסורה בקרוביו.**וכ"ה בד, והוא שיבוש ברור (ובח"ד ובמנ"ב נדחקו בפירושה), והנכון הוא בכי"ע: וקטנה מותרת בקרוביו, וכ"ה במשנתנו פ"ג מ"י הנ"ל.

43. **קידשתי את בתך והיא אומרת לא קדשת אלא אותי וכו'.**משנתנו פ"ג מי"א.

45-46. **כהנת, ולויה, וישראלית שניסו לגר, הולד גר, לעבד משוחרר, הולד עבד משוחרר.**במצפה שמואל ציין לפסק הר"מ בפט"ו מה' איסורי ביאה ה"ט: גר שנשא בת ישראל וכו' הולד ישראל לכל דבר, ואסור בממזרת, והוסיף: וצ"ע מתוספתא זו. ובמשנתנו פ"ד מ"ו: ר' יהודה אומר בת גר זכר כבת חלל זכר. וכתב עלה בתוספות רי"ד ע"ח א': תניא בתוספתא קדושין בסוף פרק הנותן רשות, כהנת לויה וישראלית שנשאו לגר, הולד גר⁵⁵ לעבד משוחרר, הולד עבד משוחרר. נראה לי דסתם תוספתא ר' יהודה,⁵⁶ ולהכי קרי להו לולדות גר ועבד משוחרר⁵⁷ שאם היא נקיבה אסורה לכהן וכו'. ועיין בתוספות ע"ד ב', ד"ה והרי, ובר"ן בסוגייא שם, ומ"ש בשער המלך על הר"מ הנ"ל במקומו שם. ועיין מ"ש ידידי הגרש"י זוין באוצר הפוסקים ח"א, עמ' קס"ח.

footnotes: ⁵⁵ כ"ה בד"ר, ובדפוס ברלין נשמטו שתי המלים האחרונות בטעות הדפוס. ⁵⁶ וכן פירש בח"ד מדעתו. ⁵⁷ נראה שלפיכך חילקה התוספתא ושנתה במיוחד "הולד גר", "הולד עבד משוחרר" משום שלר' יהודה יש הבדל גדול ביניהם, עיין מ"ש להלן רפ"ה, ד"ה ולא עוד.

46-47. **גוי, ועבד, הבאו על בת ישראל והולידה בן, הולד ממזר.**כל הברייתא בירושלמי פ"ג הי"ד, ס"ד ע"ג, ובבלי יבמות מ"ה א'. ועיין במשנת יבמות פ"ז מ"ה, להלן בתוספתא פ"ה הי"ב, להלן עדיות פ"ג ה"ד, תו"כ אמור פרק ה' ה"ד, צ"ז ע"ג, שם ריש פרשה י"ד, ק"ד ע"ג, ירושלמי יבמות פ"ז ה"ו, ח' ע"ב, כתובות פ"ג ה"א, כ"ז רע"ב, גיטין פ"א ה"ד, מ"ג ע"ג, קידושין פ"ג הי"ד והט"ו, ס"ד ע"ג וע"ד, בבלי יבמות ט"ז ב', מ"ד ב', מ"ה א', מ"ו א', ע' א', צ"ט א', קידושין ס"ח ב', ע' א', ע"ה ב', עבודה זרה נ"ט א'.

47-48. **ר' שמעון בן יהודה אומ' משם ר' שמעון אין ממזר אלא מן האשה שאיסורה איסור ערוה, וחייבין עליה כרת.**ירושלמי פ"ג הי"ד, ס"ד ע"ג, יבמות פ"ד הט"ו, ו' ע"ג, בבלי יבמות מ"ה א' הנ"ל.⁵⁸ ועיין בירושלמי יבמות פ"ז ה"ז, ח' ע"ג, כאן פ"ג הי"ד, ס"ד ע"ג וע"ד, בבלי יבמות כ"ג א', מ"ה ב', כאן ע' א', ע"א ב', ובמשנתנו פ"ג מי"ב. ועיין בתוספתא לעיל יבמות פ"א ה"י ובמקבילות.

footnotes: ⁵⁸ וכגירסת כי"מ שם. ובהוצאות שלפנינו נשמט "משם ר' שמעון".